ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר ג

(א) ר"א בן הורקנוס פתח. כבר כ' לעיל פ"ב אות י"ג שמדברי הרמב"ן בתה"א משמע קצת שפתיחה זו הוא כשדרש בבית ריב"ז כנזכר בפ"א, ושאין נראה לענ"ד כן, אלא פתיחה זו היא, כשנועד הוא וחבריו לסדר הברייתא הזו דפר"א (וע"ל רפ"ז שהי' ר"א ורבו ריב"ז וחבריו יושבין ודורשין כאחד על מולד הלבנה. וכן י"ל על שאר דברי הברייתא שנסדרו בהקהל בדיבוק חברים ופלפול התלמידים):

(ב) פתח מי ימלל. כתב הרוקח ריש ספרו, מי ימלל גבורת ה' כמנין אליעזר בן הורקנוס (והוא כשיהי' גבורת חסר והורקנוס מלא) עכ"ל. ולכן כתוב כאן בשם אביו, מה שלא נמצא עוד כן בכל הספר לבד רפ"ז (אך י"ל שכאן הפעם הראשון זכרו בשם אביו וממנו נלמד על השאר). ונ"ל מפני שר"א פתח לדרוש בפ' זה בקצת מע"ב ובפ' שלאחריו בקצת מעמר"כ, לכן פתח לדרוש מקרא זה דמי ימלל גבורות ה' דמישתעי במע"ב וכדאמרי' ריש תענית (ב.) דברייתו של עולם איקרי גבורה, וישמיע כל תהלתו הוא במעמר"כ לאחר שנברא העולם בשביל לספר תהלתו במדותיו יתברך (וכמש"ל אות ט' בס"ד מהזוהר דתהלתו הוא בת"ת וכל ו"ק ובמ"ל,):

(ג) ומי ישמיע כל תהלתו. במקרא אין כתיב כאן ומי, רק הפר"א דורש שמלת מי דמי ימלל הוא נמשך גם על ישמיע כל תהלתו, (וכ"ה בריש ס"ת שבז"ח) וגם הש"ס בפ"ב דמכות (כ.) ושלהי הוריות דרש לה כאלו כתי' מי ישמיע. אלא דדרש לה מי שיכול להשמיע כל תהלתו ולענין ללמד תורה ברבים, וכן ברפ"ב דמגלה (יח:) לענין שאסור לספר בשבחו של מקום יותר על תיקון תפלה של אנשי כנה"ג (ופירש"י שם דדרש כיון שאין מי שיכול לספר כל תהלתו לפיכך אין לספר יותר מדעתו על מה שתיקנו אנכה"ג (דתנינהו ברוה"ק וכמ"ש שם (יז:) דמהם כמה נביאים הי') ובירושלמי פ' הרואה ארשב"נ מי ימלל גבורת ה' כגון אני וחבירי ומסיים בה בשוח"ט מז' ק"ו כגון אנו שאנו עסוקין בתורה כל צרכנו, ואפשר ר"ל שלהם ניתן רשות כעין אנכה"ג. וכמו בדוד שאמרו בשוח"ט מז' פ"ח שא"ל הקב"ה קלס ואני מוחל לך שאין אדם יכול כו' שנאמר היסופר לו כי אדבר וגו' ולמי ניתן רשות לדוד [א] וז"ש (תהלים ט) למען אספרה כל תהלתך. שלו לדוד נתנה רשות לספר ולקלס. מי' בע"כ קרא דחוק ומוקמי' אנפשי' דכל לאו דוקא. אלא רוב מרובה מאחרים. אבל כל תהלתו הרי כבר אמור מי ישמיע (הרב ר' אברהם שמחה): , אלא עיקר כוונת הירושלמי הוא לענין ללמד תורה ברבים וכדברי הש"ס דהוריות ומכות הי"ל:

(ד) שהוא יכול למלל גבורותיו או להשמיע כל תהלתו. לפי פשט הלשון הי' משמע שמפרש קרא כמשמעו דגבורותיו אסור למלל לגמרי אפי' מקצתן. אבל תהלתו דווקא כל תהלתו א"א להשמיע וכדאמרי' בפ"ה דברכות (לג.) ופ"ג דמגלה סיימתינהו לכלהו שבחי דמרך וכההיא דרפ"ב דמגילה שהבאתי בסמוך דמכא"ו אסור לספר בשבחו של מקום יותר מדאי. אבל וודאי לשבח ולספר תהלתו במקצת אפשר ומצוה וכמ"ש (תהלים ע"א) ימלא פי תהלתך, וכתי' (ישעי' מג) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו דמשמע שכוונת היצירה לכך הי' וכן הרבה כי"ב, (ובה"ג מנה מ"ע להללו מדכתיב והוא תהלתך, והגר"א בפי' לספד"צ פ"ה (נ"ח ב') נראה כמסכים לדעתו ע"ש.). מי' באמת גם בגבורות א"א לומר שיהי' אסור לגמרי למללן שהרי כמה מקראו' יש שמותר לספר ולשבח בגבורותיו וכגון וגבורתיך יגידו. להודיע לבני האדם גבורותיו, עד אגיד וגו' לכל יבא גבורתך (תהלים ע"א) וכי"ב הרבה, וכן לפמש"ל אות ו' בס"ד מתפרש כאן בפר"א דמקצת גבורותיו יש לספר. וצ"ל דהא דנקט כאן בגבורות סתם מי יכול ובתהלתו כל תהלתו לאו בדוקא הוא, ולישני' דקרא נקט (ובקרא דכתיב גבי תהלתו לשון כל, אפשר לדרוש חדא מהני דרשי שהבאתי באות ג' דדרשי' מיני' בש"ס ומדרשים קאתי):

(ה) אפי' מלה"ש אין יכולין לספר. אפשר דרש מי ימלל דאין שום ברי' בעולם אפי' מלה"ש ויליף האי מי מדכתיב (איוב ה') ואל מי מקדושים תפנה שפירושו למי ממלאכים קדישי עליונין (וכמ"ש (דניאל ד') ובמאמר קדישין שאילתא ועי' ויק"ר ס"פ כד). ומלשון לספר' דנקט (ובריש מדרש עשרת הדברות הגי' אפי' מלה"ש אין יכולין למלל גבורותיו, והמדרש הזה הוא מדרש קדמין הזכירו רבי' בחיי פ' נח ע"פ ונעשה לנו שם), אפשר לשמוע שרומז ללשון המקרא (איוב ל"ז) היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבלע דדרשי' מיני' בפ"ב דמגלה (שם) שהמספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מהעולם, והפר"א י"ל שמפרש סופי' דאם אמר איש כי יבלע הוא דקאי על בני אדם, אבל רישי' היספר לו סתם קאי על מלה"ש (וקאמר וכי יסופר שבחו אף ממלה"ש אשר מזה אולי אוכל לחשוב, כי אדבר בהם ג"כ):

(ו) אלא מקצת גבורותיו יש לנו כו'. בהגהות המיוחסות להגר"א נמחק תיבת אלא, נראה שמפרש שזה נמשך למעלה על מלה"ש שאף הן אין יכולים לספר אפי' מקצת גבורותיו (וכ"מ לשון מדרש עשרת הדברות שהבאתי לעיל), ואף לגי' שלנו אלא מקצת גבורותיו יש לפרש כן. ולומר דבגבור' שהן קודם שנברא העולם בהן אין לספר כלל, רק יש לנו לדרוש במה שעשה כו', ר"ל מיום שעשה וברא עולמו כו', אך לפמש"ל דבכמה מקראו' נזכר לספר בגבורותיו ג"כ. נראה נכון יותר לפרש שהוא נמשך למטה שיש לנו לדרוש במקצת גבורותיו, וכ"מ ללשון הילקוט תהלים ששם לא נזכר כלל הא דאפי' מלה"ש, ואעפ"כ כתוב שם לשון זה דאלא מקצת גבורותיו יש לנו כו':

(ז) במה שעשה ובמה שהוא עתיד כו' מסהע"ס כו' ישבח מעשיך. עיקר הדרשא מסיפי' וגבורתיך יגידו. וכמש"ל אות ד', ואפשר לבאר דהאי מה שעשה ומה שעתיד לעשות דקתני. רומז לדרוש קראי דבתרי', כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו, ששינוי הניכר בהני תרי קראי לעין רואה. בראשון נקט תחלה ספור כבוד מלכותו ואח"כ גבורתו, ובאחרון נקט איפכא תחלה הודעת גבורותיו ואח"כ כבוד מלכותו. והיינו דבמה שעשה כבר ונגלה ע"י כן כבוד מלכותו בעולמו כשרואין את ידו וגבורתו ית'. לכן אמר כשיאמרו כבוד מלכותו במה שעשה כבר מזה נודעה גבורתו על ידי המעשים וידברו בה. ועל מה שעתיד לעשות שעדיין אותותיו לא ראינו רק שמענו ייעודי הנביאים בהן שעתיד לעשות, בזה צריך להודיע לבני האדם גבורותיו. ר"ל גבורת וחוזק ידו כי בידו לעשותם וע"י כן יאמינו בנביאיו, ושע"י זה כשיבאו הדברים לפועל אז יראה הדר כבוד מלכותו בעולמו על ידם, ומ"ש מסוף העולם עד סופו, גם זה רומז לדרוש מקרא שלאחריהם מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור. לומר שממה שעשה ועתיד לעשות נגלה מלכותו בעולם (וז"ש כל עולמים עוה"ז ועוה"ב מן העולם ועד העולם) ואף בדורות שביניהם שכבוד מלכותו מסותרת מעינינו, בכ"ז בכל דור ודור ממשלתו, וכמו שפירשו שמושל הוא בכח ויד חזקה כשאין מכירים בכבוד מלכותו לקבלו ברצון עליהם למלך. וכן בהשי"ת אף בשעה שאין ב"א מכירין בגילוי כבוד מלכותו המסותרת בכ"ז ממשלתו בהן המתלבשת להנהגת עולם בעל כרחם. וכד"א (תהלים ס"ו) מושל בגבורתו עולם:

(ח) למען יתרומם כו'. נראה משום דאמרי' בירושלמי רפ"ב דחגיגה ובב"ר פ"א אקרא דתאלמנה שפתי שקר וגו' בגאוה ובוז על הדורש במע"ב ברבים דדרש עלי' בגאוה אתמהא בשביל להתגאות אני דורש במע"ב ובוז אתמהא מבזה על כבודו כו'. לכן כאן כשהתחיל לסדר קצת מע"ב, הקדים ואמר שהכוונה אך ורק למען יתרומם שמו בבריותיו (וע"ז יתפרש ג"כ לשון מסהע"ס שר"ל כל הדורות הבאים אחריו יראו ויתנו כבוד וירוממו לה'), ולשון יתרומם דנקט (לבד מה שי"ל שרומז ללישנא דקרא (נחמי' ט) ומרומם על כל ברכה ותהלה, ולפרשו שר"ל שמכל ברכה ותהלה הכוונה שיתרומם מזה שמו ית', ושכן ע"י דרשה בגבורת מעשיו ג"כ הכוונה לזה) י"ל משום לשון ראש המזמור ארוממך אלקי המלך וגו', שע"ז חוזר ומפרש כל המזמור, וכל ההלולים שאח"כ עד סוף ס' תהלים שהן מספרים כבודו בבריותיו (ובפרט במזמור הללו את ה' מן השמים) ובמה שעשה (במזמור הללי נפשי ובמזמור כי טוב זמרה) ובמה שעתיד לעשות (במזמור שיר חדש שהוא לע"ל). ולכן אמרן דוד בסוף תהלים, שהן מורים הכוונה מכל תהלות דס' תהלים, ולכן קבעום בפסוקי דזמרא בכל יום:

(ט) שנאמר דור לדור ישבח מעשיך. כבר כתבתי שעיקר הראי' מסיפי' וגבורתיך יגידו, שנראה שיש להגיד ולשבח בגבורות ג"כ, ולא כדס"ד מדכתיב מי ימלל גבורת ה' שיהא אסור לספר בגבורות לגמרי. ובזוהר ויחי (רמ"ט.) רמו קראי אהדדי, ומפרש שם דבמלולא ואמירה לא יכיל למללא ולמנדע לון אבל בהגדה (דהוא רזא דחכמתא) ידיעאן דכתיב וגבורתיך יגידו ברזא ידיען אבל גבורתך דהיא גבורה תתאה ידברו דכתיב וגבורתך ידברו, ור"ל גבורה תתאה במ"ל, ודכתיב מי ימלל גבורות ה' לשון רבים הוא כמ"ש שם גבורות ה' בגין דסגיאין אינון דהא כל גזרי דדיני מתמן קאתי', והוא בגבורה עילאה כמ"ש בזוהר יתרו (פ"ג.) דסגיאין אינון ונפקין מגבודה חד כו' עילאה ונפקין מינה נ' תרעין כו' חסר כתי' דהא כלהו כלולין בדא, וע"ע שם פ' בשלח (סד.) והיא אימא, מי, ובה מי ימלל, ועי' באד"ר (קלו:) מי ימלל כו' גבורה חדא כו' מחוטמא כו' דכתיב דור כו' וגבורתיך יגידו, ונ"ל שז"ש (תהלים ע"א) אבא בגבורות אד' ה' אזכיר צדקתך לבדך, ר"ל כשאבא להתבונן בגבורת אד' ה' שהוא שם אימא, לא אוכל להזכירם בפה, אבל אזכיר צדקתך לבדך, שהיא במ"ל, צדקה גבורה תתאה, (וי"ל מ"ש בפר"א כאן מקצת גבורותיו יש לנו לדרוש כו'. ר"ל ג"כ כדברי הזוהר הנ"ל דגבורתיך לשון רבים דהאי קרא דור לדור כו' וגבורתיך יגידו היינו דרך דרשה ברזא דחכמתא, ולא במלולא ודבורא, ואם היינו אומרים, שאין מביא מקרא זה דדור לדור ישבח מעשיך רק לענין השבח ולפרש מ"ש למען יתרומם כו' בבריותיו מסהע"ס, אבל הא דגבורתיך יגידו כיון דכתיב בי' הגדה רזא דחכמתא אין מכוין להביא ממנו ראי', הי' אפשר לפרש מ"ש מקצת גבורותיו יש לנו לדרוש. היינו מקצת גבורותיו דווקא ובדיבור ומלול (דחד נינהו כמ"ש בזוהר שם) נמי שרי דהיא גבורה תתאה דכתיב בה וגבורתך רדברו) [ב] ומסיים בזוהר ויחי (שם) ישמיע כל תהלתו דסגיאין אינון דינין דאשתמודען ומתחברין בתהלה כו' כדכתיב היש מספר לגדודיו. ור"ל תהלתו מ"ל. וכ"ה בפ' יתרו (שם) ישמיע כל תהלתו דא היא זיו שכינת יקרי' דקב"ה דכתיב תהלתו מלאה הארץ. ובר"פ תולדות (קלה.) אמרו כל תהלתו דא יעקב כד אתדבק שימשא בסיהרא כמה כוכביא נהרין מיניי'. נראה שתהלתו כולל כל ז' ימי הבנין בחיבור זו"ן. וי"ל זהו שבס' תהלים כתוב ז"פ תהלתו. נגד ז' תהלות אלו שבהן משבחין בעוה"ז. ועוד כתיב פעם שמיני (ישעי' מ"ב) שירו לה' שיר חדש תהלתו גו'. והוא לע"ל שאז שיר חדש השמיני באימא. וכמ"ש הרמב"ן (שער הגמול ק:) אהא דכינור שלע"ל של ח' נימין שאז תתגלה רוח בינה עלמא דאתי: , וי"ל שז"ש בד' פסוקים אלו דור כו' הדר כו' ועזוז כו' זכר כו'. נגד ח"ס מאימא ולמטה (דעכ"פ קיימא לשאלה. ובהגדה רזא דחכמתא כתיב בה גבורתיך יגידו.). ולקמי' כתי' גדול ה' ומהלל מאד ולגדולתו אין חקר הן בכתר וחכמה. שבהן לא קיימא לשאלה כלל, ואפי' בהגדה ליתנהו:

(י) עד שלא נברא העולם הי' הקדוש ברוך הוא ושמו הגדול בלבד. ז"ל הגר"א בפי' לס"י פ"א ה"א אופן ג'. וע"ז אמרו שקודם שברא הקב"ה העולם הי' הוא ושמי א' בכתר כי שם כל השם נכלל בקוצו של יו"ד באחדות גמור ומחכמה ולמטה מתחלת לאותיות ופרצופי' כו'. ושם בכתר הוא אחד. י"ג מכילין דרחמי (ר"ל גי' אחד) עכ"ל. וכפירושו מתבאר מלשון התקונים ת"ה בסופו (טו:) הוי הוא ושמי' לחוד בכתרא קדם דאתברי עלמא. וכ"ה רמוז בקצרה פי' זה בלשון רבי' טודרוס הלוי באוצר הכבוד שלהי תענית על מאמר שלישי ליצירה (וכי"ב הביא בריש ס' חרדים פ"ה מדברי הרמ"ק בס' אלימה רק שפי' הוא ושמו כתר וחכמה ועד שלא נברא העולם בינה ע"ש) [ג] ולפ"ז רמוזין כאן בלשון הפר"א כל הע"ס כסדרן. כי כאן רמז בכתר. ואח"כ אמר ועלה במחשבה שהיא בחכמה וכמפורש בזה בזוהר שמות (כ.) בשעה שעלה במחשבה כו' כולם בחכמה עשית כו' שהיא החכמה כו'. ואח"כ עד שברא את התשובה שהיא בינה. ואח"כ ז' דברים שנבראו עד שלא נה"ע. שמפורש בזוהר צו (לד.) שכן ז"ת וכמשית"ל אי"ה: . והלשון שהזכיר הגר"א. הוא לשון המאמר שבז"ח בראשית (ו' ע"א) אמר ר"א א"ר יוחנן קודם שברא הקב"ה את העולם הי' הוא ושמו אחד. וכ"ה מכווין לזה לשון הזוהר בראשית (כט.) הוי שמי' סתים בגוי' חד. ואין זה לשון מאמר הפר"א דכאן (שהועתק כלשון שלפנינו בדברי הרמב"ם במורה ח"א פס"א ובמגן אבות להרשב"ץ ח"א (ח. בד' ליוורני) ובעה"ק להר"מ ן' גבאי חלק הייחוד פ"ב ופי"ב וחלק העבודה פל"ה, ובדברי שארי מחברים) היה הוא ושמו הגדול בלבד. וגם לשון התקונים הנ"ל הוא ושמו לחוד. מכוין ביותר ללשון הפר"א דכאן [אלא שהגר"א בפי' התקונים שם פירשו ג"כ כשיטתו הנ"ל ע"פ לשן הז"ח) ולפי נוסחא דהכא. יפה פי' הרמב"ם במורה שם והביאו הרשב"ץ שם לפי פשוטו שהכוונה, שכל שאר שמותיו שהן מורין על הפעולות לא נגלו עדיין כשלא נברא העולם רק שמי המיוחד אשר יורה על עצמו ית' ולא ישתתף עם הברואים [ד] וכיצד הוא מורה ע"ז. הודה הרמב"ם ולא בוש שלא הי' לו ז"ל השגה בזה. וכתב שאפשר שיורה כפי הלשון שאין אתנו היום. גם בעיקר הדבר, שייחד שם לעצמות ית', לא העיר כלל איך שייך כלל עליו ית' שם העצם. ואף אם כיון לזה שהזכיר בלשונו. שיורה ע"ז עצמו שלא ישתתף עם הברואים (וכענין מחוייב המציאות שהזכיר הוא בלשונו תמיד או כי"ב). הנה קודם שנברא העולם אין מקום למציאות שם זה ג"כ. והנה עינינו הרואות שאף בענין זה של שלילות הגשמיות שטרח בזה הוא ז"ל הרבה. עוד לא הגיעו לשלול כ"כ כמו ששללו המקובלים ז"ל. ואמרו באדרא רבה (קל.) אף בעתיקא שמא דעתיקא סתים מכולא ולא אתפרש באורייתא בר כו'. וכ"ש בעיה"ע שכתבו שאין מורה עליו שום אות או קוץ של אות כלל וכמ"ש במאמר פתח אליהו ז"ל ואנת לית לך שם ידיע: , ובנפש החיים שער ב' ספ"ב בהגה"ה פי' קודם שברא העולם, עולם הבריאה. הי' הוא עצמותו ית' ושמו עולם האצי' לבד. אבל אלולי האציל ית' עולם האצי' לא היה שייך על עצמותו ית' (לשון שמו שהוא פירושו) היה הוה ויהי' עכ"ל. ופי' זה יתכן אף על לשון הז"ח הי' הוא ושמו אחד. וכמ"ש בהקדמת תקונין דע"ס דאצי' מלכא בהון כו' חד מה דלאו הכי בע"ס דבריאה כו'. וכן ההוא דלקמן ז' דברים נבראו עד שלא נברא העולם מתפרש שפיר כפי' זה (ומ"ש לפרש שמו על האצי' הוא כמ"ש (ישעי' מ"ג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. שנתפרשו כאן בי"ע כסדרן. והנקרא בשמי הוא אצי'. ועי' בכוונת קבלת שבת על הבו לה' כבוד שמו):

(יא) ועלה במחשבה לברוא כו'. לשון זה המוזכר בזהר ג"כ תמיד כד סליק ברעותא. אשר עיקרו מושאל מלשון בני אדם. שהעולה על רוחם הוא מענינים אחרים שחוצה להם שהם משיגים ורואים ומתפעלים מזה להיות עולים במחשבתם לחשוב ולשפוט מהם דבר. ואין לו מקום קודם שנברא העולם (שלא הי' עדיין מקום להעלאת מ"ן כלל). אלא כמ"ש באד"ר הוי גליף ומשער בי'. וכמ"ש בע"ח בעולם התקון שהי' ע"י אורות העין בהסתכלות אז ראה ויספרה כו' (ואולי ענינו הסתכלות וצפיי' על שם בריין דעתידין כו'. ובז"ח רות (ס"ו ב') הלשון במאמר זה כשהקב"ה רצה לברוא כו' (ולא עלה במחשבה כדהכא):

(יב) והי' מחריט את העולם לפניו ולא הי' עומד. פי' בעה"ק חה"ע פל"ה. שלא ראה במחשבתו ית' קיום להאדם שהוא עיקר העולם מפני שהוא עתיד לחטוא וכמש"ל פי"א (ושם אמרו אם אין אתה מאריך אפך עמו וכ"ה בזהר בכ"מ. והוא לאחר שכבר נבראה התשובה אמרה תורה שבכ"ז צריך שיתגלה גם מדת ארך אפים לעולמו. להאריך עד שיעשה תשובה.) עד שברא מדת קבלת התשובה. ועי' בלשון מהר"י אבוה"ב במנהמ"א ר"ס ער"ה. ומקום לומר שענין המריטה הזו שלא היו העולמות עומדין ובריאת התשו'. הוא רמז מכוין לענין מלכי' קדמאין שאמרו באד"ר דפריס קמי' כו', ובה גליף כו' ולא אתקיימו שהוא מכוין ללשון מחריט (שהוא חקיקה וגליפה.) דהכא. ולא אתקיימו, היינו לא היה עומד דכאן. ובריאת התשובה, הוא יסוד עולם התיקון בבניינו ע"י שחזרו האורות למעי אימא שהיא התשובה. ומזה ניתן מקום שרש לתשובה לחוטאים שהיא מגעת עד כסא הכבוד שהיא אימא. שיאסוף לבו רוחו ונשמתו (הנשברים באורותיהם ע"י ששקעם בתאות חטאיו) למעלה לעורר שירדו עליו מוחין חדשים לחדש אורם כבראשונה. וז"ש תשב אנוש עד דכא. שדכא הוא לשון שבירה כשבירת הכלים במ"ק הנ"ל. ואח"כ ותאמר שובו בני אדם. וכד"א לב נשבר ונדכה אלקים (שהיא אימא בינה) לא תבזה. ועי' בזהר לך לך (צ.) בס"ת ובפי' הרמ"ז ביודעי בינה כ"י שם:

(יג) אם אינו מחריט בארץ יסודותיו ומובאיו ומוצאיו. לישנא דקרא (יחזקאל מג) צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו. ונקט כאן יסודותיו במקום תכונתו (לימדנו לפי דרכו שזהו פי' תכונתו לשון יסוד כמו מכונותיו). ובקרא כתיב מוצאיו קודם למובאיו וכן דרך המקרא לכתוב כמ"ש (שמואל ב ג) את מוצאך ואת מובאך. וכתיב אשר יצא ואשר יבא (במדבר כ"ז) וכי"ב. אבל הש"ס רגיל למנקט כניסה קודם יציאה וכמ"ש התוספות בריש פסחים (ב.) ד"ה לעולם יכנס ובכ"מ. ומקום לרמוז כאן ששלש לשונות אלו רומזין לבי"ע. דבריאה הוא יסוד שרש שמושרשין באצי' ואח"כ יצי' מובאיו. ועשי' נקרא מוצאיו לשון יציאה וסוף כמו תוצאות הגבול (במדבר ל"ד) ולומר שלכל אלו נעשה ע"י שבירת הכלים שהוא החריטה מקום לעמידתן ויציאתן. וממילא א"ש דנקט מוצאיו לבסוף:

(יד) שבעה דברים נבראו כו'. כסדרן כאן כך הן שנויין ספ"ד דפסחים (נד.) ובנדרים (לט.) ותדא"ר פל"א וזהר צו (לד:). [ובז"ח (ח.) ושם הגי' ג"ע וגיהנם כו' שמו ש"מ ותשובה כו' ]. אבל במדרש משלי פ ח לא חשיב ג"ע. וכן בשוח"ט מז' צ"ג (ושם קתני בכלהו עלו במחשבה. וכן פי' הר"ן לשון נבראו בנדרים שם. ועי' בהקדמת מהרי"א לנר ד' ממהמ"א סימן רל"ח מ"ש בזה. אבל מלשון הב"ר פ"א דקאמר ששה דברים קדמו לעולם יש מהן שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה. משמע דהני דנבראו נבראו ממש קאמר. וכ"מ כוונת הפר"א. דהא שעלו במחשבה חשיב לקמן עשרה דברים. ועי' בסודי רזי (הוא הנקרא אצלינו בשם ספר רזיאל. והוא באמת ס' סודי רזי להרוקח ז"ל. עם קצת הוספות משימושי הגאונים. וחסרונות הרבה מגוף הספר סודי רזי שהי' מסודר על כל אותיות א"ב והי' כ"י ביד בעל מגלה עמוקות וילקוט ראובני) בד"א (יד.) שפי' ג"כ נבראו ממש וביארם בפרטיות ע"ש). ובתנחומא נשא סי' י"א לא חשיב נמי גיהנם (ולקמן אפרש אי"ה טעם דלא חשיב להו) וחשיב במקומם ישראל מקרא דזכור עדתך קנית קדם. ואבות. וכאן לא חשיב אבות דקא חשיב להו להלן בעשרה שעלו במחשבה (ועמש"ל אי"ה שם). וישראל דלא חשיב להו הפר"א כלל. נראה דס"ל דהאי קנית קדם. אינו קודם שנברא העולם. אלא כדמוכיח סיפי' גאלת שבט נחלתך דבגאולה מישתעי וקרי לה קנין כד"א עד יעבור עם זו קנית (ות"א די פרקתא) וקנית קדם היינו גאולה ראשונה דיצ"מ. ומשום שעתיד לקנותם שנית כד"א (ישעי' י"א) יוסף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו רש"י שנית ליום גאולתן כו'). ובכוזרי מאמר ג' סי' ל"ו הביא ירושלים בחשבון ז' דברים שנבראו. וכאן חשיב לה להלן בעשרה שעלו במחשבה:

(טו) קדם מפעליו מאז קודם שנבה"ע. בספרי ר"פ עקב תני תורה לפי שחביבה מכל לפיכך נבראת קודם לכל שנא' ה' קנני וגו' ואומר מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ. ונראה דהאי ואומר מביא לראי' שתורה נבראת קודם לכל ממש אף לז' דברים שנבראו קודם שנה"ע (ואע"ג דתני נמי בספרי שם לשון זה גם בבהמ"ק וא"י שנבראו קודם לכל. שם י"ל קודם לשאר ארצות ולכל מקומות א"י קאמר. אבל כאן בתורה שפיר י"ל דהיינו לכל ממש). וכדאמר בב"ר (לשיטתי' דהתם דתני תורה וכסה"כ לחודיי' נבראו קודם שנברא העולם. וקאמר) איני יודע איזה מהן קודם ת"ל קדם מפעליו מאז קודם לאותו שכתוב בו נכון כסאך מאז. ובספרי שרוצה לומר קודם לכל ז' דברים שקדמו לעולם. לכן מביא מקרא דמראש מקדמי ארץ פי' מתחלה לאותן שקדמו לארץ (וכ"מ אח"כ בפי' הגר"א על משלי שם) [ה] ועליי' הוא דרומז בב"ר ואריב"ל שם הבונה צריך ו' דברים כו' כך התורה קדמה אותן ו' קדימות כו', ויש לרמוז דהיינו דקא חשיב אח"כ ז' קדימות תהומות כו' מעייינות כו' הרים כו' גבעות כו' ארץ וחוצות (כאן בששית חושב שנים לאחד וכן להלן בז' השניים, מפני שז' אלו הן נגד ז"ת כמ"ש בזוהר צו (שם) ולכן בשישי שהוא היסוד חשיב שנים יחד, שהוא מקבל תרין חולקין לו ולמ"ל,) עפרות תבל, וחוזר וחושב אח"ז בשעת עשייתן ז' אחרים (אולי הוא מענין ז' כפולות) שמים תהום. שחקים. עינות תהום. לים ומים (ב' לאחד כנ"ל) מוסדי ארץ, ואח"כ כתיב ואהי' אצלו אמון בכתר, ואהי' שעשועים יום יום בחו"ב דלא מתפרשין (וזה מצאתי אח"כ בפי' הגר"א ז"ל בתיקונים ת"ע קי"ט א' ע"ש,): ואפשר הפר"א נמי ס"ל כהספרי דתורה קדמה לכל, וס"ל דמהאי קרא גופי' דקדם מפעליו מאז נמי משתמע הכי שהוא קודם למפעליו שפעל מאז מוקדם לבריאת העולם והיינו ז' דברים. וכ"מ בז"ח (ח.) שמביא שם הא דז' דברים דהכא משמי' דר"א והיא הברייתא דכאן וקאמר שהתורה היתה ראשית דרכי אל ע"ש:

(טז) גיהנם מנין כו' מאתמול עד שלנה"ע. בב"ר פ"ד ושמ"ר פט"ו ותנחומא חיי שרה סי' י' דרש ר"י בר חלפתא מהאי קרא דגהינם בשני יום שיש בו אתמול ואין בו שלשום. והיינו טעמי' דהב"ר ושאר מדרשים שהבאתי לעיל אות י"ד דלא חשבו כאן גיהנם. דס"ל כר' יוסי דנברא בשני. ובפ"ד דפסחים (שם) מביא ג"כ הא דאר"י גיהנם בשני (ודרש לה שם מדלא כתיב בשני כי טוב. ולא משמע לי' למידרשי' מן מאתמול. דמפרש לי' שכל ימי עולם יחד קורא כיום אחד ואתמול קורא מה שלפניו ע"ד ההשאלה). ומסקי' דחללה קודם שנה"ע ואור דילה בשני איברי. וכ"ה לקמן רפ"ד דאור של גיהנם נברא בשני:

(יז) ג"ע מניין כו' גן בעדן מקדם עד שלא נה"ע. וכ"ה בת"י שם. והב"ר והמדרשים דלא חשבו ג"ע ס"ל כדאמרי' בב"ר פט"ו מקדם לאדה"ר אדם בשני וג"ע בשלישי ביום הוצאת דשאים ואילנות מהארץ (ואולי לפ"ז יתפרש ויצמח כו' מקדם. קודם שהצמיח בשאר כל הארץ. ונמשך זה למקרא שלפניו וכל שיח השדה טרם יהי' בארץ כו'. ועי' רמב"ן וע"ל פ"ה אות י"ט מש"ש בס"ד). או כפרש"י והראב"ע שהוא לשון מזרח וע"ל ר"פ ך':

(יח) כסה"כ מנין כו' מאז עד שלא נה"ע בהמ"ק מנין שנ' כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו עד שלא נה"ע. בפסחים (שם) ותדא"ר שם יליף תרויי' כאחד מהאי קרא בתרא דכתיב בי' כסא כבוד ומקום מקדשנו (ובזהר וירא במדה"נ (קיג.) מביא ב' המקראות) וכאן ושארי מדרשים וכ"ה הנוסחא בנדרים שם שמביא כסה"כ מקרא דנכון כסאך מאז היינו משום דס"ל דכסא כבוד דהאי קרא אינו כסא כבוד ממש שלמעלן (והי' המקרא נדרש כדרשת הבמ"ר ותנחומא ויקהל דהמקדש מכווין נגד כסה"כ, אלא למקום מקדש שלמטה קורא כסא הכבוד. וכמ"ש (ירמי' יד) אל תנבל כסא כבודך (ואף בירושלים כולה כתיב (שם ג) יקרא לירושלים כסא ה'), ועי' בדברי הרמב"ם במורה פ"ט מח"א בזה. והש"ס דלא מייתי האי קרא דנכון כסאך מאז דמפרש טפי (לבד מה שי"ל דניחא לי' למינקט דרך קצרה למילף תרוויי' מחד קרא), י"ל דס"ל האי מאז אין פי' קודם שנה"ע. אלא מאז שנה"ע וכל הברואים קאמר. ונמשך למקרא שלפניו ה' מלך גאות לבש שנא' ע"י אדה"ר ביום הששי כשנברא כדלקמן פי"א וכדאמרי' שלהי ר"ה (לא.) שגמר מלאכתו ומלך עליהם. והיינו דקאמר אח"כ שאז כשגמר כל מעשיו ונודע כבוד מלכותו לבריותיו אז הוכן כביכול כסאו של הקב"ה וישב אלקים על כסא קדשו כמלך על כסא [ו] וז"ש (בברכת יוצר דשבת) אשר שבת מכל המעשים נתעלה וישב על כסא כבודו. שכשגמר כל הבריאה אז הוכן כסאו ונתעלה וישב עליו [רק דשם נקט בשביעי, וכאן לפי הפר"א והש"ס דר"ה הוא בששי], וז"ש (בברכת אמת ויציב) לדור ודור הוא קיים כו' וכסאו נכון (שהוא מל' המקרא הזה כמ"ש הרד"א שם) לומר שנכון כסאו כל ימי דור ודור, ובלא דורות אין מקום לכסא להיות נכון: . ולכן חזר לפרש מעולם אתה. שאף שאנו אומרים שכבוד מלכותו גאות לבש וישב על כסאו משנברא העולם. אבל כבודו ית' מעולם הוא, אתה הוא עד שלא נברא כו'. אלא שכסאו נתכונן מאז (ועי' במורה שם. וכי"ב קצת בשמ"ר ר"פ כ"ג ע"ש). ומעתה הוא שנשאו נהרות קולם לשבח להודות לה. אבל קודם שנה"ע אין מקום לתאר שבח. וז"ש (במטבע יוצר אור) המרומם לבדו מאז המשובח והמפואר והמתנשא מימות עולם. דהאי מאז הוא קודם שנה"ע (והוא באימא קודם ז' ימי הבנין שזהו אז א' על ז' כמ"ש בת"ז ריש תיקון י' ע"ש בביאור הגר"א.) ואז אין לנו לייחס לו שבח ותהלה רק הוא מרומם לבדו (וכמ"ש (נחמי' ט) ומרומם על כל ברכה ותהלה. שהוא לבדו בלא השתתפות עם העולמות הוא מרומם ונשגב מדעתינו לייחס לו ברכה או תהלה). אבל מימות עולם (תתאה הוא המ"ל הנגלה בבריותיו) הוא משובח ומפואר ומתנשא:

(יט) תשובה כו' בטרם הרים ילדו וגו' תשב אנוש עד דכא טרם עד שלא נה"ע כצ"ל. ובש"ס שם הלשון וכתיב תשב כו'. ואע"פ שמפסיק ביניהם וכתוב ומעולם ועד עולם אתה אל (וא"א לפרש שמדת התשובה הית' ג"כ מעולם ועד עולם. שעד שעלה במחשבה לברוא העולם לא הי' מקום למדת התשובה וכדלעיל. והיא שרש התשובה באימא כמש"ל. וכ"ש תשובה דהכא הנמנית בז' דברים שהיא ודאי א' מז' מדות התחתונות כמבואר בזהר צו שם וע"ש במק"מ. ואין ידוע לנו ברור סדרן לפי סדר ז"ת. ועי' בז"ח רות (שם) בזה). מפרש דסיומא דקרא תשב אנוש חוזר לרישי' דבטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל. וז"ש בב"ר (בדרשא זו) מאותה שעה תשב כו' (ואם נפרש מתחלת ברייתו של עולם עד סופו זהו מעולם ועד עולם [מעולם עילאה בינה עד עולם תתאה מ"ל.] יתפרש לענין התשובה מ"ש אתה אל שם הרחמים על הבריות להיות מטה כלפי חסד בזה שתכנת להם התשובה):

(כ) שנא' לפני שמש ינון שמו. והוא שמו של משיח כדאמרי דבי ר' ינאי בפ' חלק (צח:), ולקמן פל"ב מפרש למה נקרא שמו כן ע"ש:

(כא) וכתוב א' אומר ואתה כו' מקדם עד שלא נה"ע. משום דקרא קמא דלפני שמש י"ל לפני שמש ממש שנתלה אז נברא (לכל מ"ד פ"ב דחגיגה (יב.) כדאית לי' ע"ש) ברביעי. לכן מביא אידך קרא דכתיב בי' מוצאותיו מקדם דדרש לי' קודם שנה"ע. וכדמסיים בקרא מימי עולם, כלומר מקדם לימי עולם וכן תרגם יב"ע שם די שמי' אמור מלקדמין מיומי עלמא (ומ"מ מביא ג"כ קרא דלפני שמש. דמפרש בי' ענין השם טפי):

(כב) מיד נתייעץ הקב"ה בתורה ששמה תושי'. כדמפ"ו שנא' לי עצה ותושי'. (וי"ל דרך רמז שלזה רומז מלת בראשית שצירופיו תש"ך שהוא מספר תושי' עה"כ) [ז] ולשון ששמה תושי' דתני הכא, יש לדרוש שרומז לדרוש קרא דקול ה' לעיר יקרא ותושי' יראה שמך (מיכה ו) דהקב"ה קרא שם התורה והמצוה (דכתיב לקמי' הגיד לך אדם מה טוב כו' עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת וגו'.) בשם תושי', שהוא ענין עצה כדהכא, ומשום שבה נתייעץ לברוא העולם, והענין בשם זה במקרא כאן, לומר כשם שנקראת תושי' בעת בריאת העולם, כן אחר שנברא, אורייתא יהבא עיטין לבר נש כמ"ש בזהר (ואולי ידרש מ"ש אח"כ, שמעו מטה ומי יעדה, שתשמעו מטה שבט מוסר של התורה, ותנו דעתכם מי (בינה תשובה שנקראת מי) יעדה להיותה תושי' ועצה לעולם, הלא ה' בורא כל: .

(כג) אם אין צבא כו' על מה הוא מלך. כמ"ש ספ"ד דסנהדרין (מט. ויהי דוד עושה צדקה ומשפט (שזהו ענין מלוכה.) ויואב על הצבא אלמלא יואב על הצבא כו':

(כד) ואם אין מחנה כו'. רמז לדבר בצדקיהו. דכתיב (ירמי' נב) וירדפו חיל כשדים אחר המלך וישיגו את צדקי' בערבות יריחו וכל חילו נפצו מעליו וגו'. הרי כשנפצו חילו מעליו לא קראו הכתוב בשם המלך כאשר בתחלה (וגם אח"כ נזכר להלן בשם מלך) לומר כיון שנפצו חילו ומחנהו מעליו בטלה ממנו מלכותו:

(כה) ואם אין עם מקלסין למלך איזהו כבודו כו'. כמ"ש (ישעי' מג) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו וזהו כבודו כמ"ש (שם מב) ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו [ח] ואפשר ג' לשונות אלו צבא ומחנה ועם, רומזין בבי"ע, צבא בבריאה עולם הכסא ושם נאמר יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדי עליו (מלכים א כב), ומחנה ביצירה עולם המלאכים במחנותיהם וכמ"ש מחנה אלקים זה (בראשית לב), ועם בעשי', ושם אמר מקלסין שהקילוס עולה דוקא מעשי': . ובעה"ק חלק הייחוד פ"ח העתיק לשון המאמר בזה בחסרון ע"ש. אבל בילקוט משלי הגי כדהכא [ועי' בסודי רזי (יד.) מאמר זה בתוספת לשון מצורף מאיזו מדרשים אחרים כדרכו לחבר לשון המדרשים יחד.

(כו) מכאן אמרו כל מלכות שאין לה יועצים כו'. נראה שעיקר הראי' מסיפי' דקרא (משלי שם) בי מלכים ימלוכו. ר"ל בעצת התורה כדלעיל [ולשון מלך בארמית הוא עצה לרמוז שהמלך דרך שיבחר לו יועצים. הרב ר"א שמחה.] עי' אסתר רבה ע"פ בשנת שלש למלכו) [ט] ואפשר ירמוז מ"ש כל מלכות שאין לה יועצים, שהן כליות יועצות נה"י וכמ"ש שעיקר בנינה מנה"ז, ג' עדרי צאן רובצים עלי': . ויש לסמוך עוד ממ"ש (איוב יב) מוליך יועצים שולל כו' מוסר מלכים פתח. שע"י שאבדה עצת היועצים. פתח מוסר [ר"ל שבט מוסרם להנהגת עמם] מלכים:

(כז) ממלכות בית דוד שהי' לה יועצים שנאמר ויהונתן דוד דויד יועץ כו'. לא מייתי מאחיתופל דכתיב בי' (שמואל ב טו) יועץ דוד. וכתיב כן כל עצת אחיתופל גם לדוד וגו'. וכ"כ בד"ה (שם) ואחיתופל יועץ למלך. משום אחיתופל שאני שכתוב בו כאשר ישאל איש בדבר אלהים. לכן מביא מיהונתן. ואפשר באמת הכוונה להביא ראי' גם מסיפי' דקרא דיהונתן דכתיב בי' הא דאחיתופל יועץ למלך, ומביא ראי' דיועצים תרי [ובב"ר פפ"ט כל אומה שעומדת בעולם כו', וע"ש בהגהותיי בס"ד], וכדמייתי אח"כ קרא דותשועה ברוב יועץ:

(כח) ושאר כל אדם עאכ"ו שהיא טובה לו שנ' ושומע לעצה חכם. שלא תאמר דוקא מלכים שעניניהם גדולים מאד כעניני מלוכה ותחבולות מלחמה, אבל שאר כל אדם בעסקים שלהם דלא חשיבי כ"כ א"צ ליועצים, לכן מביא מקרא זה דמיירי ביחיד, וכדכתיב לעיל מיני' דרך אויל ישר בעיניו (כלומר ואין שואל בעצה מאחרים) אבל החכם שומע לעצה [ולשון טובה לו דנקט, אפשר רומז לדרוש שהוא מוסב על מקרא שלפניו מפרי פי איש ישבע טוב. כשלוקח עצה מפי איש אז ישבע טוב, ואם יסמוך על דעתו אז וגמול ידי אדם ישיב לו]. ואמר בשאר ב"א עאכ"ו שאדרבא ק"ו הוא ממלך, שהראוי והטוב הוא לעולם שתתנהג המלוכה רק באחד דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע (ובפשע ארץ רבים שריה), וא"כ אפשר הי' לומר שלא יצרף כלל אף לעצה אחרים אעפ"כ ד"א הוא שהמלכים בעצמם בוחרים להם יועצים:

(כט) וכתוב א' אומר ותשועה ברוב יועץ. מביא זה לראי' שכל המרבה יועצים טוב לו [וכדתנן פ"ב דאבות מרבה עצה מרבה תבונה], וכמש"ל אות כ"ז, ומקרא זה כפול בספר משלי, בראשון כתיב (שם יא) באין תחבולות יפול עם ותשועה כו'. והוא במלכים וצרכי כלל העם, בהנהגת המדינה ותחבולות מלחמה. ובשני (שם כד) כתיב כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה כו'. כתיב לך לשון יחיד [וכתיב לעיל מיני' גבר חכם בעוז וגו' דמיירי ביחיד], ומלחמה זו ביחיד דרשוה במלחמתה של תורה ומלחמת אדם עם יצרו:

(ל) ח' דברים נבראו ביום א' כו' וי"א אף כו'. וכן חשיב להו ברפ"ב דחגיגה (יב.) עשרה דברים נבראו ביום א' כו', וכן בזהר שמות (יח:) אר"א עשרה דברים כו' ומהם מדת לילה ומדת יום כו', וכן בתיקונים ריש ת"ע (קיט.) ע"ס דמתלבשן בעשרה דברים דאתבריאו ביומא קדמאה ואינון כו', וע"ש בביאור הגר"א פירושן לסידור ע"ס:

(לא) ורוח ומים שנא' ורוח כו'. מה שמביא על אלו קרא טפי מבאחריני [ובחגיגה מייתי קראי לכלהו], נראה משום דלא כתיב בהו בריאה, וכמ"ש בב"ר פ"א ששאל פלוספוס לר"ג צייר גדול הוא אלקיכם אלא שמצא סממנים טובים שסייעהו רוח ומים וא"ל כלן כתיב בהן בריאה ושם חשיב ג"כ תהו ובהו ותהומות [אבל חשך לא חשיב, שהפלוספוס היה סבור כשיטת הטבעיים שחשך אינו בריאה אלא העדר האור וכמש"ל אי"ה], וכאן דלא הזכיר בהנך קראי, נראה דס"ל דהני כולן בכלל בריאת הארץ הן דכתיב תחלה כלל ואח"כ פורט והולך ראשית ברייתה היתה באופן זה תהו ובהו וחשך ותהום (שהן חללים שבעובי האדמה כדלקמן פ"ה), ועי' בפי' הרמב"ן, אבל הני רוח ומים שהן סובבים למעלה על הארץ (שקודם מאמר יקוו המים היו המים סובבים על היבשה, וז"ש שהי' העולם מים במים, וז"ש חשך על פני תהום) ס"ד שאין נכללין בכלל הארץ, וא"כ הרי לא נמצא בהן בפי' בריא' [וכן אמרו במדרש תמורה (הנדפס ס"ס אגדת בראשית ובס"ס הפרד"ס הגדול לרש"י) פ"ב, כל העולם ואשר בו מצאנו להם בריאה בששת ימי בראשית חוץ מן המים והרוח והחשך שנא' וחשך כו' ורוח כו' מרחפת ע"פ המים עד שבא ישעי' ואמר יוצר אור ובורא חשך [י] ולפמ"ש הרמב"ן שחשך דכאן הוא אש היסודי. שהוא סובב על הרוח למעלה. ולכן ס"ד שאינו בכלל בריאת הארץ. לפ"ז שלשה אלו דחשיב הן ג' אמות אמ"ש שבס' יצירה שבהן נוצר כל היצור. ולכן אמר שלא מצאנו להם בריאה בפירוש והוצרכו להביא מקרא דישעי': , ועי' בב"ר קראי על מים ורוח ג"כ] לכן באו לפרש כאן שהן ג"כ נבראו ביום ראשון מקרא דורוח אלקים מרחפת ע"פ המים ולומר שגם מקרא זה נמשך לו הארץ היתה, שהן בכלל בריאת הארץ וכמ"ש הרמב"ן, וכ"כ הגר"א באד"א שכל שלמטה מגלגל השמים נכלל במע"ב הכל בכלל הארץ:

(לב) וי"א אף יום ולילה שנא' ויהי כו'. ת"ק ס"ל שהן בכלל בריאת אור וחשך, ומאן דחשיב להו בפ"ע ס"ל דכיון דתחלה הי' משמשין אור וחשך בערבוביא עד שהבדיל הקב"ה ביניהן ומינה לאור לשמש ביום ולחשך במדת לילה (וז"ש ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה וכמ"ש ריש פסחים קריי' רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא וקריי' לחשוכא ופקדי' אמצותא דליליא). חשבי' להו לבריאה אחרת, וכן בזהר בראשית (לב.) אמרו אור אפיק יום וחשך אפיק לילה ע"ש, והראי' מקרא דויהי ערב ויהי בקר דמייתי, פירושו מדכתיב בה ויהי דרש שערב ובקר הן בריאה שנתהוו אז להיות מדת לילה ומדת יום כאחד יום אחד (ואע"ג דבכל הימים כתיב כן, אולי י"ל דכאן מדכתיב אחד ולא ראשון [כמו שהרגישו בזה בב"ר פ"ג ובמ"ר פי"ג.] דרש לה שאז הוא שנתהוו להיותן יום א' ממדת ערב ובוקר) [יא] ועכ"פ ממה שמנו חשך בכלל בריאת עשר' - דברים וכן לילה תולדת'. אנו למדין מבואר. שהחשך הוא בריא' וכמ"ש הגר"א באד"א ובפי' ס"י ובפי' ההיכלות היכל אהב' דפקודי (רנד.) שהחשך הוא בריא' דקה היוצא' ומשמשת בליל' וכמ"ש תשת חשך ויהי ליל'. ואינה העדר האור כדברי הפלוספים (ועי' סודי רזי (יב סע"א) שגמגם בזה ג"כ). ונרא' שז"ש שלהי תמיד (לב.) ששאל אלכסנדר מקדון לזקני הנגב אור נברא תחל' או חשך נברא תחל' והשיבו לו מלתא דא ל"ל פתר. שהוא שאלם אם אור נברא תחל' ואח"כ חשך שא"כ החשך הוא בריא'. או חשך נברא תחל' ר"ל שהחשך הוא העדר האורו בע"כ קודם האור הי' חשך (ולשון נברא בזה לאו דוקא) וא"ל דל"ל פתר (י"ל שר"ל שודאי היא בריא אלא שאין לה פתר לבאר, א"כ איך ומה הי' קודם בריאת האור והחשך, וז"ש שם כדפריך מ"ט לא א"ל מקרא ומשני שחששו שישאל מה למעלה מה למטה מה לפנים כו'. דהיינו משום ששאלה זו מה היה קודם בריאת החשך הוא כעין מה לפנים מה לאחור: :

(לג) ושמנה ביום השני. לקמן ר"פ י"ט תני לה כלישנא דמתני' דפ"ה דאבות וספרי הברכה (וכ"מ אחרים שציינתי שם בס"ד) דעשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות (ובת"י מסמיך לה אקרא כמש"ש בס"ד), ואין נראה שיחלוק מאמר זה על הדבר הזה המקובל בכל המדרשים שנבראו בה"ש, גם אין שום ענין וסמך לגי' דהכא שנבראו ביום השני, ע"כ נראה נכון שט"ס הוא שהי' כתוב בר"ת נבראו ביה"ש, וטעה המעתיק וחשב שהוא ביום השני מפני שמיירי תחלה ביום ראשון חשב שזה מעשה יום השני, גם נראה שחסר כאן עוד וי"א ב' דברים עוד (ויהיו עשרה בין הכל), ודומיא דרישא ביום הראשון דתני כן (אשר איידי דהכי הוא דתני לה בהדדי כאן), וכן בפי"ט להלן ובכל המקומות דתני לה איתא בה וי"א שמוסיפין עוד דברים בהן, וכן נראה ממ"ש להלן, לוחות שניות בדברים שעלו במחשבה, מכלל שלוחות ראשונות היו כתובין כאן כבר, והיינו שנמנו כאן בדברים שנבראו בה"ש:

(לד) ירושלים. אפשר רמיזא במ"ש (שלהי יחזקאל) ושם העיר מיום ה' שמה. דדרשי' לי' ששם העיר הי' לרצון לפניו ית' מיום הבריאה שגילה ה' הויותו בעולמו שברא, וכן י"ל מ"ש (ישעי' מט) הן על כפים חקותיך חומותיך נגדי תמיד, דדרשי' לי על כפים בשעה שהית' התורה כתובה בכפו וזרועו של הקב"ה כדאיתא במדרש כונן, באותה שעה חקותי צורתך לפני במחשבה:

(לה) ורוחות אבות. נראה דחדא נינהו (דאי תרתי הן הו"ל י"א דברים), ור"ל רוחות נשמוה של האבות (כי"ב בלשון הב"ר פ"ח זה רוחו של מלך המשיח אלא דשם משום לישנא דקרא דורוח אלקים מרחפת דדרש לי' מיני' נקטי', משא"כ כאן.) ובב"ר פ"א דרש לה מדכתיב (הושע ט) כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם, דראיתי היינו במחשבה, ומ"ש בזהר בראשית (יא.) אבהן דעאלו במחשבה כו', רמוז לזה ג"כ:

(לו) וארחות הצדיקים. הלשון מוכיח שרומז לקרא דואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום (משלי ד), ועי' באד"ר (קכט.) בפלגותא דשערי כו' ארחא כו' דנהירין בי' צדיקיא לעלמא דאתי דכתיב ואורח צדיקים כו', ובאדר"ז (רפ"ה:) חד ארחא כו' דכתיב כו', ואפשר מדכתיב עד נכון היום דרש לי' דהיינו יום ראשון שבו הוכן היום שנברא מדת יום, ובב"ר פ"ב אר"א מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים כו' וכן שם ספ"ג (ודרש לה שם מן עמיקתא ומסתרתא ונהורא עמי' שרא):

(לז) וגיהנם. צ"ע מאי גיהנם דחשיב כאן שעלה במחשבה, דהא חשיב לעיל שנברא קודם שנה"ע, והיינו חללה כמש"ל מסוגיא דפסחים, ואש של גיהנם תני לקמן רפ"ד שנברא בשני, ואולי ע"ז אמר שעלה במחשבה ביום ראשון, ואפשר ט"ס הוא וצ"ל והרשעים ור"ל וארחות הרשעים (שמלת ארחות נמשך על הצדיקים ועל הרשעים), וכדברי הב"ר הנ"ל שצפה במעשיהן של רשעים כו', וקרי לה ג"כ ארחות כדכתיב דרך רשעים כאפילה, ובאדר"ז (רצ"ג.) כל מאריהון דיבבא ויללה תליין כו' לחייביא דלא ידעין אינון ארחין הה"ד דרך רשעים כו', ושם ממוחא תניינא כו' דכתיב בהו דרך רשעים כו', ולשון אורח נמי כתיב בהו בארח רשעים אל תבא (משלי ד):

(לח) ומי המבול. בב"ר דרשוהו מעל פני תהום זה דור המבול שנא' נבקעו כל מעיינות תהום [ויש לדרוש לפ"ז גם סיפי' ורוח אלקים מרחפת על פני המים, כמ"ש ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים, וכמו שת"י על ורוח אלקים מרחפת ורוח רחמין כו'), ויש לדרוש עוד מ"ש והמבול הי' מים על הארץ, שהמבול הי' [במחשבה] בעת שעדיין הי' מים על פני כל הארץ, שהי' העולם מים במים, וכן יש לרמוז מ"ש ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ, שבעת ז' ימים הראשונים של ימי בראשית (וכי"ב דרשו בב"ר פ"ג מ"ש כאור שבעת הימים על ז' ימי בראשית) כבר היו [במחשבה] מי המבול להיות על הארץ:

(לט) ולוחות השניים. אפשר מדכתיב בהו פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, הוקשו לראשונים, מה ראשונים נבראו בה"ש (כדלקמן ר"פ י"ט, ועי' בפ' מ"ו דיליף לה מקרא) אף השניים, וא"א לומר בשניים נבראו ממש, דהא פסל לך כתיב, אלא לענין שעלו במחשבה (ובלק"ת פ' כי תשא כ' ששבירת הלוחות הי' משרש שבירת הכלים ולוחות השניים כעין כתיקון בשם מ"ה החדש ע"ש):

(מ) והשבת. דרשו בת"ז ת"ט ותכ"ד ותכ"ט ועי' תמ"ח בראשית ירא שבת (וי"ל מ"ש וישבות ביום הז' מכל מלאכתו אשר עשה, שמתחלת כל מלאכתו אשר החל לעשות עלה במחשבה כלל השביתה ביום השביעי, וזהו שיסד הר"ש אלקב"ץ בשיר לכה דודי סוף מעשה במחשבה תחלה:

(מא) והמקדש. לעיל חשב בהמ"ק בז' שנבראו קודם שנה"ע, ואפשר שם מקום בהמ"ק קאמר, וכקרא דמקום מקדשנו שמביא שם, וכאן בנין בהמ"ק שיבנו ישראל קאמר, ויש לרמוז סמך לזה שאף בנינו עלה במחשבה ממ"ש (מלכים א ח) בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים, דדרשי' לי' שהי' מכון ר"ל נכון לשבתו מעולמים מתחלת בריאת העולם, והיינו במחשבה:

(מב) והארון. אפשר דרשי' לי' כדדרש בבמ"ר פ"ד ותנחומא ויקהל ס"ז רנ"א חביב הוא הארון ככסה"כ כו' והארון מכוון כנגד כסה"כ שלמעלן שנאמר כסא כבוד מרום מראשון ובאיזו מקום הי' מקו' מקדשינו, והיינו במחשבה. דהא בצלאל עשאו:

(מג) ואור לעולם הבא. בתדא"ז ר"פ כ"א דריש קרא דכי עמך מקור חיים באורך נראה אור מקור חיים זה של התורה שהי' עמך קודם כל מע"ב באורך נראה אור זה האור שבראו הקב"ה ביום ראשון כו' ע"ש, וכאן נראה דדרשי' על האור ג"כ שהי' עמו (במחשבה) כמ"ש ונהורא עמי' שרא:

(מד) השמים מאיזה מקום כו' הארץ מאיזו מקום כו'. אין זה לשון שאלה, כאשר הבין הרמב"ם במורה ח"ב פכ"ו, וע"כ הרבה להתפלא שנראה שסובר שבלתי אפשר שנבראו מאין המוחלט, גם הקשה שא"כ נחזור לשאול כסה"כ (והלבוש) מהיכן נבראו ע"ש [יב] ומדברי המורה אלו, נראה שהוסיף איזו טועה, תוך לשון פי' שיר השירים המיוחס להרמב"ן ז"ל (ואיננו לו, אלא הוא להחכם רבי עזרא תלמיד ר"י בן הראב"ד, שכן הביא ממנו בשמו בעה"ק וכן בפרדס הרמ"ק כמה דברים בלשונו.) על פסוק אפריון (דף ו.) מדפי הספר ד' אלטונא) שהביא שם לשון הפר"א, והזיד להוסיף וז"ל, וזהו ע"ד אפלטון האומר כי שוא הוא שימצא דבר מלא דבר כי יש חומר נמצא כחומר ליוצר כו' עד כי זה בכלל הנמנעים כלם, ע"כ. והוא ודאי גליון מאיזה טועה שארי לי' מארי': ובמש"ש עוד פ"ל ובמה שביאר הרשב"י בתשובה ח"ג סי' נ"ד דבריו, אלא הוא מבאר והולך סדר השתלשלות הבריאה כיצד נבראו (ולפרושי קראי דתהלים ואיוב דמייתי שהן באו לשרש סתימת דברי התורה בזה, וכמ"ש בב"ר בראשית ברא את השמים ולאפי' והיכן פי' להלן כו' ואת הארץ ולא פי' והיכן פי' כו'), וכ"ה הלשון בשמ"ר ר"פ י"ג הארץ האיך נבראת תחלה (ר"ל בתחלת ברייתה כיצד הי' סדר הווייתה) נטל עפר מתחת כסה"כ כו', ואף אור הלבוש ושלג שתחת כסה"כ הן נבראין ונאצלין (ואף הלבוש והכסא עצמן וכמו שיתבאר ממאמרי הזהר המובאים להלן אי"ה, ועי' בעה"ק חלק התכלית פמ"א ופנ"ו.) אלא שהעלימה תורה מלבאר הנסתרות בפרט וכמ"ש באד"א להגר"א שבכל מע"ב לא נכתב בתורה בפי' כ"א דבר הנראה, ולא הוזכר בפי' הנסתר והנעלם (רק נרמז ללמוד סתום מן המפורש):

(מה) מאור לבושו כו' שהוא לבוש כו' שנאמר עוטה אור כשלמה. אף שלשון המאמר דכאן הי' משמעו שהלבוש אינו השמלה והאור (ואולי הוא הכתוב למעל' הוד והדר לבשת). ומלשון פרש כשמלה דקאמר, הי' משמע דלפרושי עוטה אור כשלמה קאתי, שנטל האור ופרש ממנו כשלמה, אבל מדברי הזהר בענין זה בר"פ בראשית (ב.) ואתלביש בלבוש יקר דנהיר וברא אלה. (שהן הו"ק שמים) כו', וכן שם (כט.) עד דאתעטף בעיטופא דחד זיהרא עילאה וברא עלמא, וברע"מ פנחס (רמ"ה.) והיינו אור דאתעטף בי' כו' עוטה אור כשלמה כו', ועי' זהר בא (לט:) וז"ח רות (נ"ט ד), ופי' הריקאנט"י פ' בראשית והגר"א בפי' ס"י פ"ג מ"ד ובליקוטיו כ"י על מאמר התוספתא דפ' יתרו (סח:) הכוונה שמאור הבינה שהוא לבוש לחכמה נבראו השמים ת"ת [יג] ובפי' ספד"צ פ"ג (מ"ב ד) כ' הגר"א שאור לבושו הוא הבריאה ושמים הוא היצירה (ויצא פי' זה מלשון התיקונים תס"ט (קי"ד.) ואינון דבריאה כו' והאי איהו אור לבוש העליון כו'. שנראה מכוין למאמר דהכא דשמים נבראו מאור לבושו וכ"כ שם הגר"א בפי' התיקונים), והכל עולה בקנה אחד, כי אימא מקננא בכורסייא. ות"ת ביצירה: , ועי' בפי' שה"ש המיוחס להרמב"ן שהבאתי לעיל בהג"הה:

(מז) לקח ממנו ופרש כשמלה. ללשון זה ודאי משמע דדרש עוטה אור כשלמה, שמהתפשטות השמלה שהוא לבוש העליון שפרשו כסדין הוא שממנו נטה שמים כיריעה, והרמב"ם במורה שם העתיק ונטה כשמלה [יד] לפ"ז אפשר דלפרושי הנוטה כדוק שמים (ישעי' מ) הוא דאתי, ומפרש דוק ענין שמלה פרושה. וסיפי' וימתחם כאהל הוא כענין נוטה שמים כיריעה דהכא, אבל באמת דוק פירשוהו ג"כ לשון יריעה וילון פרוש: :

(לעיל) (מו) שהוא לבוש. נראה מפני שאמרו בדב"ר ספ"ב ובשה"ר פ"ד פ"ט עשרה לבושין לבש הקב"ה ומביא ממקראות ע"ש, לכן ביאר כאן שהוא לבוש ר"ל לבוש המיוחד, והיינו הוד והדר לבשת דכתיב כאן, שהן סתם לבושין וכמ"ש (איוב מ) ואם כו' כמוהו כו' והוד והדר תלבש, ובבמ"ר פי"ד (רנ"ז ג) וכן שם פט"ו אמרו (סתם) לבושו של הקב"ה הוד והדר כו', והן ני"ה כמ"ש בסבא דמשפטים (צח.) שהן הלבושין ושמלות כמ"ש הגר"א בפי' ספד"צ פ"ק (ט"ו ב ג) ע"ש (ומדקאמר כאן ששמים נבראו מאור, משמע שר"ל שהשמים עצמן מאירים וכדפרש"י בפ"ב דחגיגה (יב:) בהא דוילון נכנס שחרית ויוצא ערבית, וכ"מ בפ' הרואה (נט.) דקאמר וילון הוא דמיקרע ומתחזי נהורא דרקיעא, וכ"מ בזהר פנחס (רל"ט:) כפירש"י בזה ודלא כהתוס' ע"ש):

(מח) והיו מותחין כו' שאמר לשמים די. בחגיגה שם אמרוהו בעולם, כשברא הקב"ה עולמו היה מרחיב כו' שאמרתי לעולמי די, ומשמע בכללו שמים וארץ, והיינו כשתי פקעיות דקאמר שהן שמים וארץ (וכ"מ מלשון פרש"י שם ד"ה אף ידי כו' ע"ש), אבל ללשון המאמר דכאן (והביאו ר' בחיי ר"פ פקודי ג"כ בלשונו) דנקטי' בשמים לחודי', י"ל לפ"ז דדרש שדי השי"ן הוא שמים הוא שנאמר להן די (וכן בקרא דאיוב דמייתי בש"ס שם כתיב רק שמים. עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו), ולפמ"ש בע"ח והגר"א בסדר ז' רקיעים שוילון הוא עטרת היסוד, יש לכוין הדבר ששם הוא שם זה, ועד שם היו מותחין והולכין ז' רקיעים (ועי' תוספתא דיתרו שציינתי לעיל), ושם עמדו בכח שם זה:

(מט) ועמדו, לשון זה הי' משמע לכאורה שרומז לקרא (ישעי' מח) קורא אני אליהם יעמדו יחדיו, ור"ל שיעמדו מלהמתח (ויתיישב זה ביותר ללשון הש"ס הנ"ל ששניהם שמים וארץ היו מותחין), וכ"מ לשון רש"י בחגיגה שם ד"ה אף ידי כו' דכתיב יעמדו יחדיו כשבראן ועשאן פקעיות כמו שאמרנו עכ"ל (אלא שכדומה שט"ס בדפוס והן שני דיבורים בפרש"י, וכשבראן הוא דיבור בפ"ע וקאי אהא דאר"ל כשנבראו ברא שמים ואח"כ ארץ ע"ש):

(נ) ומנין שמאור לבושו כו'. ויש לדרוש ג"כ מ"ש (תהלים קב) לפנים הארץ יסדת כו' ומעשה ידיך שמים כו' וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו, דקאי על ראשון ראשון ואחרון אחרון, דכבגד יבלו קאי על הארץ וכמ"ש (ישעי' נא) והארץ כבגד תבלה, וע"ל פנ"א (ונקט יבלו לשון רבים על הארץ וכל צאצאיה, גם ז' ארצות הן), וכלבוש תחליפם קאי על השמים שנבראו מאור לבושו כדהכא, לכן אמר כשכביכול יחליף הלבוש שנבראו השמים מאורו אזי ממיל' יחלופו גם השמי' להיות אח"כ שמים חדשים:

(נא) משלג שתחת כו' שנאמר כי לשלג יאמר הוא ארץ. וכ"ה בס"י פ"א מי"א ויצק עליהן שלג ונעשה עפר שנא' כי לשלג:

(נב) שתחת כסה"כ. ז"ל סודי רזי (יד.) כלומר הארץ הדום רגליו (ר"ל ולכן נברא משלג שתחת כסה"כ שהוא כביכול מקום הדום רגליו שתחת הכסא וכמ"ש השמים כסאי והארץ הדום רגלי, וכן תנא לקמן פ"ד והדום רגליו אש וברד, וברד הוא כעין שלג, וכ"מ מהירושלמי דחגיגה שהבאתי להלן בס"ד דדרש קרח (שהוא ברד) ושלג כאחד בזה), ומה שלג לבן וכשנימוס מימיו עכורין כך הבריות לבנות וטובי מראה ולבסוף שבין אל העפר, ומה שלג בעל ו' קרנות כן כל מעשה ארץ ו' ימים ו' חוקות זרע וקציר כו' עכ"ל, ועי' בז"ח כי תשא (ל"ז ב) וכד מטי לכסה"כ כו' וע"ד אתערו קמאי כו' משלג שתחת כסה"כ:

(נג) וזרק על המים ונקפאו המים ונעשו עפר ארץ שנאמר כי לשלג כו', בפ"ד דיומא (נד:) פליגי ר"א ור"י רא"א עולם מאמצעיתו נברא [טו] ואזל ר"א לטעמי' פ"ז דסוטה (מה.) דאמר מודדין מטיבורו דס"ל כאבא שאול דיצירת הוולד מאמצעתי' מיתצר מטיבורו (ואע"ג דדחי' שם דאבא שאול מצי סבר כר"ע לענין חיותא דבאפי' הוא, אבל ר"א קאי ודאי כאבא שאול דווקא לכן ס"ל חיותא מאמצעיתא), וגם יצירת עולם כיצירת וולד, וכ"ה בז"ח רות (נט ד) נקפא מקום אחד בתחלה באמצע תהום כו' סגלגל וסגלגלתא (העיגול והכדור) לא ממתחי (כצ"ל ומ"ש ממתקי ט"ס, וכ"מ אח"כ בפי' הגר"א שם) אלא מגו נקודה באמצע (ר"ל מן נקודת המרכז) כו' כעין ברייתו של אדם, ובז"ח שה"ש (מחג) כגוונא דיצירה דבר נש כו' ועבד בקדמייתא טיבורא כו' ברירו דתלגא כו' וההיא טיבורא איהו נקודה כו'. שנא' בצקת עפר למוצק ורגבי ידובקו (ועפרש"י שם ור"ל מוצק הוא יסוד שבאמצע ואח"כ נדבקו לו הרגבים מהצדדין) ורי"א עולם מצדדין נברא שנא' לשלג יאמר הוא ארץ וגשם מטר וגשם מטרות עוזו, ופרש"י ד"פ גשם שבמקרא הן ד' צדדין הגשימו לעשות ארץ מד' צדדין, וקשה לפי' דבריש תענית (ג.) דרשי' מהאי קרא ממש מטר דמטרות תרי משמע ע"ש וכ"ה בויק"ר ס"פ ל"ה. גם עיקר הדבר למדרש מן גשמים קשה דהא משלג קאמרינן ולא מגשמים (וכתיב כי לא המטיר כו'), ויש לפרש דהאי מן הצדדין אין פירושו ד' צדדין דוקא וכפרש"י אלא לא בא כ"א להוציא מדברי ר"א שאמר מאמצעיתו מן המוצק דוקא, לכן קאמר ר"י שנברא מן הצדדין כמו מן האמצע, ומייתי ראי' מדכתיב לשלג יאמר הוא ארץ, שכן דרך השלג כשזורקין אותו להתפזר (שאינו מוצק כעפר שהוא גוש יחד) לפירורין למרחוק, וכלשון המאמר כאן וזרקו על המים ונקפאו ונעשה עפר, דמשמע שנזרק ע"פ כל המים ונעשו כולן עפר, וכ"מ לשון ס"י שהבאתי לעיל ויצק עליהן שלג ונעשו עפר (כלומר על הערוגו' ומעזיבה שאמר שם למעלה שנעשו מן תהו ובהו רפש וטיט), משמע שלא על נקודה אמצעית לבד נזרק השלג, וכן לשון הירושלמי רפ"ב דחגיגה דדרש ר"י בן פזי בתחלה הי' העולם מים במים וחזר ועשאו שלג שנא' משליך קרחו כפתים. (וס"ל דקרח ושלג חדא מילתא נינהו, וכדכתיב לקמי' הנותן שלג כצמר כפור כאפר יפזר, ולפ"ז גם הכפור חדא איהו עם השלג והברד, וכתיב בי' יפזר, דהיינו כמש"ל שנתפזר ע"פ כל הארץ, ונעשה מזה חתיכות קרח ואח"כ גושי עפר) חזר ועשאו ארץ שנא' כי לשלג יאמר הוא ארץ, משמע שכל המים נעשו שלג ואח"כ עפר [טז] ובשמ"ר ר"פ י"ג דדרש אבא יוסף הבנאי מקרא דבצקת עפר למוצק, דמשמע ודאי דבעי למימר שנעשה תחלה באמצע מוצק ויסוד וכדר"א דיומא, נקט באמת נטל עפר מתחת כסה"כ (לא שלג) שהוא דבר גוש ודבק ואינו מתפזר ע"פ כל שטח המים כשלג (ואע"פ דנקט שם ג"כ זרק על המים כדהכא בשלג, שיטפת לישנא דכאן נקטי'): , ונמצא לפ"ז ברייתא דהכא אתיא סתמא כר"י ולא כר"א, אבל במדרש כונן פ"ב תניא נטל גוש של שלג מתחת כסה"כ וזרק ע"פ המים באמצעו של עולם ונעשה ארץ (נקט גוש מחובר יחד כברד וקרח שאין מתפזר לצדדין), וכן מדברי הז"ח שהבאתי מבואר שאף שאומר משלג שתחת כסה"כ כדהכא, מ"מ ס"ל שמהאמצע נברא כיצירת הוולד (ושם נקט לשון זרק לתוך המים (פי' לתוך אמצע ולא על המים כדהכא) כו' ומתחת המים נקפא מקום א' כו' נעשה משם אבן כו', ור"ל אבן השתי'. וע"ל ס"פ ל"ה דמשמע שס"ל בימי יעקב הוא שנזרקה אבן השתי' לטבור הארץ). וכ"מ לשון הזהר בראשית (מז.) תלגא גו מיא כו'. נראה מכוין לדברי הז"ח רות ושה"ש הנ"ל שנזרק השלג באמצע ונקפא ונעשה סביביו פסולת וכעין יצירת הוולד ע"ש:

(נד) ונעשה עפר ארץ. לשון עפר ארץ ולא ארץ סתם. נראה שרומז ללשון המקרא וכל בשליש עפר ארץ וכד"ר יודאי בז"ת רות (שם) שנטל מן השלג כשיעור זרת וזרק לתוך המים שנאמר וכל בשליש עפר הארץ וכתיב לשלג כו':

(נה) שנאמר כי לשלג יאמר הוא ארץ. במרדכי דחולין פ' כיסוי הדם הביא בשם הגאון שמכסין כיסוי הדם בשלג שנאמר כי לשלג יאמר הוא ארץ. והב"י בי"ד השיב עליו דהא כתיב ארץ ואנן עפר בעינן לכסוי ועוד דלא כתיב שנקרא עפר אלא שצוה הקב"ה שיתהוה עפר, ובאמת כוונת הגאון הי' ודאי על המבואר כאן ובס"י וש"מ דמשלג נתהווה העפר (ומכווין ביותר לפמ"ש בסודי רזי (שם) הוא ארץ כתיב [ר"ל באל"ף ולא ביו"ד] הוא ארץ, ר"ל הוא חשוב כארץ, ומיושב קושיא ב' של הב"י), וכמש"ל בשם הז"ח דדריש קרא דוכל בשליש עפר ארץ על השלג כמלא שליש זרת א"כ משמע שנקרא עפר ג"כ (ועי' בהגהות מהר"ם טיקטין על המרדכי שם שהשיג ג"כ על הב"י וכתב שהגאון כיון להפר"א, אבל לא ביאר כל הצורך, ומלשון הב"י עצמו שכתב שצוה הקב"ה שיתהוה עפר נראה שלא נעלם ממנו מדרש הזה), ומ"מ לדינא קשה לסמוך. ע"ד הגדה כאלו, להביא ראי' משלג שתחת כסה"כ לשלג דידן שנקרא עפר, ובלא"ה השיגו הפר"ח וש"מ דלא יהי' שלג עדיף מעפר לח מתונתא דאין מכסין בו, כ"ש שלג שנימוס כמים ונדבק כמים לכל דבר כדתנן בפ"ז דמקוואות:

(נו) קורקסי השמים כו' פי' בערוך קרסים, ובסודי רזי (טז:) כתב קורקסי שמים ווי עמודים (כצ"ל ובדפוס ט"ס) במי אוקיינוס אחוזים כו', ובמ"ע פי' טבעות, ומפני שהמשיל השמים כאהל פרוס על הארץ קרא חיבורן לארץ בלשון ווים וטבעות המחברים האהל ביתדותיו ומתריו, ובז"ח בראשית (טוב) אר"א אלמלי סחי שמשא בימא דאוקיינוס (ע"ל פ"ו) הוי שריף לכ"ע סליק מתחות ארעא ונגע לההוא דרגא דאיקרי קרבוסא בלשון יון כו'. ומשמע שהוא קו האופק של קצה השמים שנגד אוקיינוס שבאמצע כדור הארץ שמשם מתחיל השמש לעלות לחצי כדור שלנו, וא"כ אולי הוא קרכוסא בכאף והיינו קרקוסי דהכא, ויהי' זה השם לצירי הצפוני והדרומי בשם המושאל שבהן הארץ עומדת על בלימה במרכז אויר שתחת השמים כאלו אחוזה בקורקסי שמים בצירים הנ"ל, אבל בז"ח שם להלן עמוד ג' אמרו למשקופי דמתקרי קינבוסא כו', משמע שהוא שם חלון מחלוני רקיע:

(נז) שמימי אוקיינוס בין קצות כו' וקצות השמים על מימי אוקיינוס הם פרושים. הראב"ע ע"פ ויעש אלקים את הרקיע הביא זה ופירשו על האויר, וקלסו. אבל הר"י ישראלי בספרו יסוד עולם במאמר השני פ"א סתר דבריו ע"ש, ומלשון ת"י שכתב על רקיע שבתוך המים שהוא בין סטרי שמיא למוי דאוקיינוס, משמע שעל הרקיע הזה בייחוד הוא שאמרו כן, ועיי' באד"א להגר"א מ"ש בזה הרקיע שם:

(נח) שנאמר המקרה במים עליותיו. ועל השמים קאי דכתיב לעיל מיני' נוטה שמים כיריעה, ודרש במים בתוך המים קרה עליהן עליותיו, שהן השמים ממעל. ובבראשית רבה רפ"ד וכמה מקומות דרשוהו גם כן על השמים, אבל דרשו במים עם המים, ולומר שמהן עשה הקירוי שהרקיע של מים (ובסודי רזי שם הלשון וקצות השמים וקצות הארץ על מימי אוקיינוס הם פרושים, ונראה ט"ס. ובילקוט תהלים הגירסא כדהכא):

(נט) כדורם היא כאהל פרושה. הלשון כדורם מענין כדור הוא מגומגם, שהשמים ממשילם לאהל פרושה על הארץ שלנו ואין ענין לקרותה כאן כדור (והארץ הוא שהמשילו לכדור כדאי' בירושלמי רפ"ג דע"ג ובמ"ר פי"ג), והי' נראה שצ"ל כטנדס שהוא אהל וכדלקמן פמ"א, או צ"ל ככיפה וכלשון הש"ס ומדרשים בכ"מ לקרוא כיפת הרקיע, ובסודי רזי (יח:) כ' ובספר שבתי [נ"ל שהוא ספרו של ר' שבתי הרופא על המזלות שהביא רש"י בעירובין (נו.) ד"ה ואין כו' ע"ש), שמפרש ברייתא דשמואל [יז] היא ברייתא בחכמת תקופות ומזלות שהית' מצוי' בימי הראשונים ז"ל הביאוה רש"י ישעי' ט' פי"ח. והראב"ע פ' בא והרמב"ן בפי' איוב כ"ו. ובהקדמת ס' העברונות הביא לשונה אמר שמואל כשעלו כו'. וכן בפנים הספר הביא אמר שמואל בניסן של ב"ע כו'. ושמואל זה שייחסוה לו. לפי הנראה הוא שמואל ירחינאה דאמר נהירין לי שבילי דרקיע כו', ואמרו בפ"ב דר"ה (כ:) יכילנא לתקוני לכולי גולה. אבל בע"ח שער ציור העולמות כתוב שמואל הקטן. הרקיע הזה עשוי ככיפה, שוב מצאתי בסודי רזי (טז:) שהעתיק שם לשון מאמר הפר"א דכאן וכתוב בו כקובה, ונ"ל שזו היא הגי' הנכונה, שהוא לשון המקרא בס"פ בלק אל קבתה (ושימשו בו בספרי החכמה לקראו בשם לחצי עיגול תמונת הקובה) וחזר לפרשו שהוא לשון אהל, וכדרך הפר"א בכ"מ בכי"ב לתפוס לשון המקרא ולפרשו בלשונו לפי דרכו:

(ס) רוח פנת כו'. תחלה נקט רוח כלישנא דקרא בכ"מ ארבע רוחות, וחזר לבארו בלשון פנה שלא נטעה לפרשו לשון רוח המנשבת, אלא לשון פנה וצד מד' צדי העולם: (ומלשון פנת נראה בעליל שאין הכוונה על חלק צפון מהארץ (וכ"ש חלק הישוב מצפון) רק על רוח מחיצת העולם שבצפון כדמפורש להלן, וכל דברי הנביאים וחז"ל וכן במאמר הזה מלת צפון קאי על בבל שהי' בצפון לארץ ישראל, כמו שמפורש במדרש שיר השירים רבה פרשה ג', אין לך עלעול קשה יותר מן הבא מן הצפון ואיזה זה בבל שהיא בצפון):

(סא) המזרח משם האור יוצא לעולם. וכשמו מזרח שמשם יזרח שמש (ועי' ת"ז ת"ע (קכ"ט.) והוא יעקב ששמו שמש), ולשון האור יוצא. נראה מכוין ללשון המקרא (איוב ל) תעלומה יוציא אור. שהוא חלון תעלומה שבמזרח שממנו האור יוצא כדלקמן פ"ו וגם לימדנו לפי דרכו לפרש לשון המקרא (תהלים עה) כי לא ממוצא וממערב, שהאי מוצא הוא מזרח שממנו האור יוצא וכתרגומו שם וכפי' המפרשים שם (ובזהר בראשית (לד:) ופתח תרעא דמזרח דהא מתמן נהורא נפיק כו'):

(סב) הדרום משם טללי ברכה כו'. בפ"ב דב"ב (כה.) מייתי' ברייתא דספרי האזינו שרוח דרומית מעלה רביבים ומגדלת עשבים ומביא מקרא דויגזור על ימין ורעב שלא הוגשמה רוח דרומית ומפרש הא דתניא ורחב מים במוצק זו רוח מזרחית היינו דאתי בששיכותא אבל מיטרא נייחא אינו אלא מרוח דרומית, והיינו גשמי ברכה דהכא, דהוא כי אתי בנייחא, אבל כי אתי בשפיכותא אינו מועיל כ"א לבורות שיחין ומערות כדאי' פ"ב דתענית (יט:) והיינו דתנן נמי שם שכשירדו בזעף אמר חוני המעגל לא כך שאלתי אלא גשמי רצון כו':

(סג) טללי ברכה וגשמי ברכה. גשמי ברכה כתיב בקרא (יחזקאל לד), ובטל נמי אמרי' פ"ק דתעניות (ד:) דאיכא טל דברכה [יח] ובילקוט ירמי' רמז רס"ג ותהלים רמז תתקי"ג ובסודי רזי (טו.) ל"ג במאמר זה רק גשמי ברכה ולא טל. אבל בבמ"ר פ"ב וספ"ג ובמדרש כונן בסופו ובס' הקנה (ל"א ד) גרסי' תרוויי' כדהכא. ובפסיקתא דמנה אחת אפים בסופה גרסי' נמי גשמי נדבה: (ובפ"ב דחגיגה (יב:) מייתי מקרא דגשם נדבות על טל ע"ש. משמע דשניהן שוק ונלמדין זה מזה). ובמתני' דתענית שהבאתי בסמוך תני גשמי רצון ברכה ונדבה, וכן נקט להו שלשתן יחד בזהר בראשית (יח.) שמא די"ח אתוון ממנא על גשמי רצון ונדבה וברכה ישובא דעלמא (ועי' בפי' סי"צ להגר"א בזה) וגשמי נדבה נמי כתיבי (תהלים סח) גשם נדבות תניף. וגשמי רצון לא נמצא כתוב במקרא. אך יש לשמוע שייכות רצון בגשמים ממ"ש (שם פה) רצית ה' ארצך ודרשי' לי' בתענית (ז:) בגשמים:

(סד) המערב משם חשך כו' הצפון משם אוצרות כו'. לנוסחא זו פי' חשך כפשוטו, שהחמה שוקעת בו, וכשמו מערב דבי ערוב יומא (ועי' בתיקונים שם): מה שנשמט כאן יבא אי"ה בסוף הפרקים.

(עג) בעשרה כו' ואלו הן כו'. בסדר שמנויין כאן מצאתיו רק בזהר ויקרא (יא.), אבל בפ"ק דר"ה (לב.) ופ"ג דמגילה ובב"ר ר"פ י"ז חשיב בראשית למאמר. וכ"ה בספד"צ פ"ה ובכ"מ בזהר ותיקונים. ובתז"ח (פד.) נמנו עשר הויות המנוקדים באותיות שניות בניקוד ר"ת י' מאמרות ועי' ת"ז ת"ע (קלג:) ונקט נמי בראשית ע"ש, וכאן חושב נעשה אדם, הנה נתתי, לא טוב היות האדם לבדו, ובב"ר שם אינו חושב הנה נתתי, ובלא טוב היות האדם פליגי דאיכא דחשיב לי' (וכסדר הזה שנה הגר"א בפירושו לאבות רפ"ה ע"ש), ואיכא דלא חשב לי' ומעייל במקומו ורוח אלקים מרחפת שמאמר ניתן לרוח בפ"ע, ובתז"ח שם לא חשיב נעשה אדם וחושב במקומו פרו ורבו, ומאן דלא חשיב לא טוב היות האדם נראה טעמי' משום דכתוב לאחר ויכלו השמים לאחר שכבר נגמרו מלאכת שמים וארץ [גם י"ל דלמ"ד פרצוף וחדא יצירה הואי, אין לחשבו כיון שתשב כבר נעשה אדם), ומאן דלא חשב הנה נתתי י"ל טעמי' דס"ל שאין כאן בריאה חדשה שיהא ראוי לחשבו למאמר בפ"ע, ומאן דחשיב לי' סובר כיון דכתיב ויהי כן משמע שנתהוה הוי' ע"י מאמר הזה, והיינו שנתן בטבע הצמחים שיספיקו מזון לכל החיים ובטבע החיים שיזונו בכך ועמש"ל פי"ב אות בזה, ומאן דלא חשיב פרו ורבו כ' הגר"א בפי' אבות שם טעמי' משום דלברכה כתי' ר"ל ואין בו בריאה חדשה, והיינו דכתיב בלשון ויאמר להם אלקים, ולא ויאמר אלקים כבשאר המאמרות, ומאן דלא חשיב נעשה אדם ונקט במקומו פרו ורבו, אין מבורר טעמא, וצ"ע:

(עד) ובשלשה כללו כו' בחב"ד כו'. לפי הלשון כללו היינו שג' אלו הן כללן של י' מדות ומאמרות (שהן ג' אמות אמ"ש שהן אבות ומהן נבראו תולדות כמ"ש בס"י), והיינו נמי דבפ' הרואה (נה.) אמרו יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ כו' בחב"ד, והא בחגיגה (יב.) חשיב בעשרה דברים, ועכצ"ל ששלשה אלו הן כללותן כדהכא, וכ"ה מפורש בזהר שמות (יד:) דתנן בעשרה מאמרות כו' וכד תסתכל ג' אינון כו' עבד לאברהס ברזא כו'. (ועי' בז"ח ו' ע"ד ז' ע"א בזה), וכן פי' בע"הק חלק ס"ת פ"ג. ובשוח"ט ריש מזמור נ' אמרו שג' שמות האמורים שם בפסוק אל אלקים ה' דבר ויקרא ארץ הן נגד ג' מדות אלו ובהן עיקר בריאת ארץ, ועי' בעה"ק חלק הייחוד ס"פ י"ד. אבל כמדומני שאפשר עיקר הגירסא כאן, ובשלשה שכללו, פי' יסדו שכן תרגום יסוד שכלול (וע' זח"ב רכ"א.):

(עה) שנ' כי ה' יתן חכמה. בילקוט משלי רמז תתקל"ה מסיים נתן לא נאמר אלא יתן כלומר לע"ל שאז יזכו ישראל אל החכמה ותבונה ודעת מפיו של הקב"ה ממה שבתוך פיו וכמ"ש בשה"ר פ"א ע"פ ישקני ובשמ"ר פמ"א (וכמ"ש בזהר משפטים (קכג.) דעת גניז בפומא דמלכא. רמזו להאי קרא דמפיו דעת כו'):

(עו) ושלשתן כפולות כו' שנאמר ונחה עליו כו'. ר"ל בכל א' כתובה תולדתו בצדו חכמה ובינה, עצה וגבורה, דעת ויראת ה'. כמ"ש באד"ר (קל:) ג' רוחין אינון דכלילן ג' אחרנין דכתיב רוח חו"ב כו' וכתיב ו' מעלות לכסא ומלכא משיחא זמן למיתב בשביעאה כו':