ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר לח

(א) כתיב ובא כו'. הוא סוף פסוק דכאשר ינוס וגו' שדרש בפ' הקדום:

(ב) כשבא יעקב לביתו בארץ אחוזתו. דרש ובא הבית שבא לא"י שהוא ארץ אחוזתו וכביתו דמיא, וגם שם לא רצה לגור בעיר שכם עמהם וקנה לו חלקת השדה ונטה שם אהלו וביתו, ונראה שיעקב צפה ברוה"ק כי במקום הזה יתגרה בו נחש החוי להתחבר עמו, ולכן הרחיק עצמו מהם וחנה חוץ לעיר בחלקה אשר קנה לו, ואעפ"כ כשסמך ידו (פי' גבולו כמו על יד הירדן) אל הקיר (אל קיר עיר שכם חוצה לה) ונשכו כו':

(ג) נשכו הנחש כו' בן חמור החוי. כצ"ל, ולשון חוי דרש חויא נחש, וכ"ה בקה"ר פ"י פ"ח שכם בן חמור החוי שנקרא נחש (ע"ש במ"כ) ונשך אותה (וכן בשבת [פה.] דרשו חוי שטועמין הארץ כחויא):

(ד) שהיתה בתו של יעקב יושבת אהלים ולא היתה יוצאת החוצה. לאפוקי ממ"ש בב"ר שהיתה יצאנית כלאה שתלאה בה בת לאה (גם י"ל מפני שהיתה ראויה להיות זכר ובתפלת לאה נתהפכה לנקבה כדאי' בברכות [ס.] לכן נשאר בה זה מטבע הזכר להיות יוצא לשוק), ובקה"ר שם אמרו עלי' פורץ גדר, לכן ביאר כאן שהיתה בת יעקב וצנועה באהל (כיעקב יושב אהלים), [וז"ש אשר ילדה ליעקב, ש"ב הרש"ל,] כבודה פנימה ולא יוצאת החוצה (ומה שתלאה הכתוב בת לאה ס"ל כמ"ש בלק"ת מפני שע"י תפלת לאה נהפכה לבת), רק שכם התחכם בתחבולותיו שתצא החוצה כדמפ"ו:

(ה) מה עשה שכם. נראה דדרש מ"ש וירא אותה שכם ולא כתיב וַיִרְאֶה שכם, שרומז לדרוש האי וירא אותה כמו פועל יוצא ששכם עשה מעשה שפעל להראותה חוצה:

(ו) הביא נערות כו' בתפים יצתה כו' המשחקות. כצ"ל,שע"י קול התוף דרך הנערות למשוך אחריו לרוץ לראות וכמ"ש במ"ק [ט:] בת שיתין כבת שית לקל טבלא ריהטא (ולפמ"ש בשלהי מ' סופרים שבת ששה שנים היתה דינה אז, י"ל שלזה רמזו במ"ש כבת שית, שר"ל כדינה שיצתה לקול התוף בת ו' שנים), ורמיזא בקרא [שמות טו] ותקח מרים את התוף וגו' ותצאנה כל הנשים אחרי' שנמשכו ויצאו אחר קול התוף [ב] ולפי סדר עשר הלולים הללוהו בתף הוא בנצח (או בהוד כמ"ש במא"א, אבל בת"ז סת"כ [נ"א:] פי' צלצלי תרועה נו"ה וע"ש בביאור הגר"א) והן הרצים והרהטים, ולכן גורם למרהט לקולו (ובת שיתין ובת שית הן בפרקי הרגלים שוקיו עמודי שש (ועיין רבי' בחיי פ' בשלח ופ' תשא): :

(ז) ושללה ושכב. ז"ש ויקח אותה ביד חזקה שללה ולא נתרצית כלל לילך אחריו, ואע"פ שכתוב וידבר על לב הנערה, מ"מ לא נפתה לבה אחריו. ושלא כהב"ר וקה"ר שם, והפר"א מפני שאמר שדינה היתה ראוי' ליוסף כדלעיל פל"ו, לכן דורש עליה הכל לשבח (ולשון שלל בזה יוצא מהמקרא [שופטים ה] יחלקו שלל רחם וגו'):

(ח) והרתה וילדה כו'. עיקר ענין זה שנתעברה משכם, י"ל דדרשי' מדכתיב ואת חמור ואת שכם בנו הרגו וגו' ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו, דמבית שכם מיותר (ובב"ר דרשוהו לגנאי מגררין בה ויוצאין שאמרה אנה אוליך חרפתי כו', והפר"א לטעמי' שדורש בה הכל לשבח, לא ניחא לי' בהכי), אלא לרמוז שלקחו אתה עמה דבר מבית (ומשפחת שכם) דהיינו שכבר נתעברה משכם:

(ט) ואמרו בני ישראל להרגה. לפמש"ל פל"ו שהיתה אסנת ראויה ליוסף לאשה, י"ל שז"ש וברצונם עקרו שור [בראשית מט] זה יוסף, כי בזה שרצו להרוג את אסנת היה יוסף נשאר עקור בלא בנים (אלא שלשון בני ישראל משמעו כל השבטים יחד היו ברצון זה להרגה וכ"ה הלשון בסודי רזי [ח.] ורצו השבטים להרגה, ויעקב אמר זה לשמעון ולוי):

(י) שיש בת זמה באהלי יעקב. כ"ה בילקוט וכצ"ל, ובסודי רזי שם הלשון שיש זמה בבית יעקב:

(יא) וכתב עלי' שם הקדש. בסודי רזי שם שם הגדול והקדוש, והוא שם הוי' ב"ה, ושם זה העיד עלי' שמלפניו יצאו הדברים כבושים שתולד אסנת מדינה ושכם ותהא ראוי' ליוסף כדמפ"ו וכמש"ל בשם לק"ת [ג] וי"ל שלכן כתיב אסנת בת פוטיפרע בעי"ן שעולה בגי' תנ"ה, שעולה מכוין כמנין דינה שכם, בצירוף הוי' שרומז על שם הוי' שהיה כתוב על הציץ שעליה להעיד שמה' יצא הדבר: :

(יב) ושלחה והלכה לה. רבי' בחיי פ' מקץ הביא בשם מדרש שהושיבה בסנה ושלכן נקראת אסנת, ונראה בין לדברי המדרש הזה בין לפ"ד הפר"א הכוונה א' להוציאה מידי ספק אסופי וכמ"ש בקדושין (עג:) תלי פתקא תלי קמיעא אין בו משום אסופי תלי בדקלא ולא מטיא לי' חיה אין בו משום אסופי, וכן י"ל על הסנה שתלאה במקום גבוה דלא מטי לה חיה (אע"פ שהסנה ברוב הוא אילן נמוך):

(יג) והכל צפוי כו'. שעתיד יוסף לבא לבית פוטיפר וישאנה (ואף שנתגלגל הדבר בחטא השבטים למכרו, מ"מ היה צפוי גם זה לפני המקום תחלה):

(יד) וירד מיכאל כו'. כ"ה גם בשלהי מס' סופרים (ועיין בזהר ר"ע יתרו שמיכאל הוא כהנא רבא כו', ולכן הוליכה לבית פוטיפר כהן און, והגן עליה שם שלא תטמא):

(טו) והיתה אשתו של פוטיפר עקרה. ולכן חשבה להעמיד בן מיוסף כי היתה מדמה שהעקרות בסבת פוטיפר:

(טז) וכשירד יוסף כו' לקחה לו שנא' ויתן לו כו' לאשה. דרש שיוסף בקשה ליתנה לו (שהכירה ע"י הציץ כשהיה בבית פוטיפר) ונתנה לו ע"פ פרעה כאשר שאל:

(יח) וכששמע יעקב נתיירא הרבה מאד. ולכן דיבר להם קשות שא"ל עכרתם אותי (שהוא לשון קשה כמ"ש [יהושע ו] ושמתם את מחנה ישראל לחרם ועכרתם אותו), גם קלל אפם כדלקמן, ולשון יראה הרבה מאד נמצא במקרא [נחמיה ב] ואירא הרבה מאד כשנתיירא מדברי ארתחשסתא, ואף כאן מיראת מלכי כנען, ואפשר עיקר הכוונה לומר שלכן דיבר קשות להם, וכענין מ"ש רפ"ד דערובין [מא:]:

(יט) עכשיו יצאו כל ע"ה ויאספו עלי. מבאר מ"ש להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ונאספו עלי וגו', כי הכנעני והפריזי הן הן יושב הארץ בסביבות שכם החוי וכמ"ש [בראשית יב] עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ, ונאמר שם להלן [יג]והכנעני והפריזי אז יושב בארץ [ו] והוא הכל סמוך למקום ההוא כמש"ש אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, אשר לפי פשוטו מקום לפרשו בראשונה ממש המזבח הראשון שבנה במקום שכם, אלא שמענין הפסוקים שם משמעו דעל מזבח השני שבין בית אל והעי שהיה שם קאי, וקרא לו ראשונה נגד מסע זו השני' בחזרתו ממצרים: , ונתיירא יעקב שהם יצאו ויעוררו עליו כל עמי הארץ ונאספו כלם עליו, וז"ש להלן ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם (והן הכנעני והפריזי יושבי הארץ ההיא) ולא רדפו אחרי וגו' (שאר עמי הארץ, כי כיון שחרדו הכנעני והפריזי לא עוררו לאחרים להאסף לרדוף אחריהם), מיהו לקמן משמע הלשון שחתת אלקים נפלה על כל ע"ה:

(כ) התחיל לקלל רוגזם כו' ארור אפם. משמע דס"ל שעיקר מקרא זה באותה שעה שעת מוראו וצערו נאמר ונשנה ונכתב אח"כ בברכת יעקב קודם מותו שלא רצה לברכם, ולשון לקלל רוגזם הוא כמ"ש בב"ר כאן ובפ' בלק שאף בשעה שקללם לא קלל אלא רוגזם:

(כד) ונפל פחדו כו'. דרש כעין מ"ש [שמות טז] שמעו עמים ירגזון וגו' תפול עליהם אימתה ופחד כו' עד יעבר כו', כן כאן עד שעברו יעקב ובניו לוזה:

(כה) ולקח יעקב בניו ובני בניו ונשיו והלך לקרית ארבע. נראה דבני בניו ט"ס כאן (שכשבא אל יצחק שלפ"ד הסע"ר פ"ב ששימש יעקב ליצחק כ"א שנה היה יעקב בן צ"ט אז וכ"ה בס', הישר, א"כ ראובן גדול בניו שנולד כשהיה יעקב בן פ"ד שנה היה אז ט"ו שנה ואפשר היה לו כבר בנים (ועיין בש"הי שבעת מכירת יוסף הוא שנשאו השבטים נשים ולא קודם לכן, וכ"מ בב"ר פפ"ה שאמרו (שבטי') ליהודה אתה הוא הראש לכולנו עמוד ופרנס א"ע (לישא אשה) כו'), אבל רוב שאר השבטים קטנים היו, וכן כתיב כאן ויהיו בני יעקב י"ב כו' אשר ילדו לו בפדן ארם, אבל בני בנים לא הוזכרו) וצ"ל בנותיו כמ"ש הלשון להלן כשראה יצחק כו', ועיקר ענין זה שבא לקרית ארבע אל יצחק עם כולן, הוא שכ"ז נמשך על ענין מסעו הראשון משכם לוזה שכתוב ויבא יעקב וגו' הוא וכל העם אשר עמו, ועליהן נמשך והולך כל מסעיו לאפרתה ומגדל עדר ואח"כ קרית ארבע:

(כו) ומצא שם את עשיו ואת נשיו יושבים באהל יצחק. עיקר דבר זה שהיה עשיו יושב עם יצחק משתמע ממ"ש אחרי מותו ויקח עשו את נשיו וגו' וילך אל ארץ מפני יעקב וגו' ולא יכלה ארץ מגריהם לשאת אותם, דמשמע שכל ימי יצחק לא היתה הארץ דחוקה לשאת אותם, דהיינו מפני שיעקב נטה אהלו חוצה לו, רק אחרי מות יצחק, שחלקו נכסי יצחק הוא שבא יעקב לישב במקום יצחק במגורי אביו ואז פנה כדלהלן [ז] ואע"פ שבתחלה כששלח יעקב מלאכים אליו, כתיב ג"כ ארצה שעיר שדה אדום, וכתיב עד אשר אבא אל אדוני שעירה, כבר יישב הרמב"ן שביתו היה בכנען, רק היה לו אחוזה בשעיר, ובס' הישר כתוב שהיה הולך להר שעיר לצוד ציד שם (כי נראה שהיו שם יערים ולכן שמו שעיר וכמו שפירש"י [שופטים ג] על השעירתה שיער דק נקרא שער) וישב שם ימים רבים (ואף אח"ז שכתב שם שמפני שלח יכלה ארץ כנען לשאת את רכושו ונלחמו תמיד פנה עשו אל ארץ שעיר, מ"מ כתב שם שהיה בא תמיד לארץ כנען לראות אביו ואמו), וכשבא יעקב אל יצחק שהיה לאחר מיתת רבקה, י"ל שאז בא עשו וכל בני ביתו אל יצחק לנחמו, ולכן מצאם יעקב שם: :

(כז) ונטה אהלו. כן משמע שכתיב ויבא יעקב אל יצחק אביו, ולא כתיב ויסע ממגדל עדר (ששכן שם תחלה) ויבא כו' כמו שכתוב לעיל ויסעו וגו' ויבא יעקב לוזה כו' ויסעו מבית אל כו' ויסע ישראל (שהוא ממקום קבורת רחל) ויט אהלה מהלאה למגדל עדר, לומר שלא נסע אהלו ממקום שנטה במגדל עדר ולא בא אצל אביו עם ב"ב רק לפי שעה להתראות עמו, ולא עקר משכני' וסיכי' ממגדל עדר, ולאחר מיתת יצחק שפנה אחיו, אז נסע יעקב ממשכנו מגדל עדר אל מגורי אבותיו, ולפמ"ש בת"י כאן על מגדל עדר דמתמן עתיד משיחא לאיתגלי (שיצא לו זה ממ"ש [מיכה ד] ואתה מגדל עדר עפל בת ציון עדיך תאתה ובאה הממשלה הראשונה ממלכת לבת ירושלים,שלפשוטו הוא שם מקום וכמ"ש להלן ואתה בית לחם אפרתה, והוא סמוך לירושלים כדתנן בשקלים פ"ז מירושלים ועד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח, והוא בין בית לחם לירושלים (וערשב"ם), ולכן משם יתגלה בראשונה משיח:

(כח) וראה יצחק כו' ואת נשיו ואת בניו. אם גי' הספרים דייקנית שהקדים לעיל בלקח יעקב בניו לנשיו וכאן נשיו לבניו, הטעם הוא כמ"ש בב"ר פפ"ב לב חכם לימינו יעקב שבתחלה וישא את בניו ואח"כ את נשיו כו', אבל כשנכנסו אצל יצחק נכנסו לפי מעלתן תחלה נשיו ואח"כ בניו:

(כט) ושמח בלבו מאד. כמ"ש [משלי כה] גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו ישמח אביך וגו' (ונקט לשון המקרא [שמות ד] וראך ושמח בלבו, שכשמחת הלב על ראיית בניו וב"ב כן שמח אהרן על ראיית משה וגדולתו), ולומר שז"ש ביצחק ושבע ימים, ששבע נחת ודשן בראותו יעקב וב"ב סביב לו (וכמ"ש הרמב"ן):

(ל) ועהכ"א כו' שלום על ישראל. באותה שעה שראה יצחק יעקב בא אליו עם כל ב"ב נתקיים ביעקב שלום על ישראל (סבא, ובזהר שמיני [לו.] דרשוהו שלמא על רישא כו'), והכוונה לומר שאז נתקיים מה שביקש יעקב ושבתי בשלום אל בית אבי (וכשנולד יוסף רצה לשוב שאז נולד השלום מדת יוסף, ועתה בא כשהיה יוסף בשנה העשירית ללידתו נשלמו בו עשר מדות השלום):

(לא) בשעת אסיפתו של יצחק. וכן נקט הלשון ביעקב להלן פל"ט, ושם ניחא שביעקב לא נזכר לשון מיתה רק ויגוע ויאסף אל עמיו (ולכן אמרו בתענית [ה:] שלא מת וכמ"ש התוס' שם), לכן זכר לשון אסיפה, אבל כאן ביצחק שכתיב בו לשון מיתה ונקט לשון אסיפה, ראוי לשום לב לזה, וי"ל מפני שביצחק שינה הכתוב לא לסמוך המיתה אליו רק הגויעה דכתיב ויגוע יצחק וימת ויאסף אל עמיו (משא"כ באברהם כתיב [בראשית כה] ויגוע וימת אברהם), דהיינו מפני שכהו עיניו מראות והי' חשוב כמת קצת בחייו (וכמ"ש בב"ר פצ"ד שלכן ייחד הקב"ה שמו עליו בחייו), ולכן גם כאן נקט בו לשון אסיפה ולא לשון מיתה:

(לב) את מקנהו ואת קנינו ואת כל אשר לו לשני בניו. נראה רומז בלשונו לדרוש מ"ש ויקח עשו וכו' ואת מקנהו כו' ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ וגו, שפי' מקנהו וקנינו האלו אינן שרכש עשו בעצמו אותן (והרי כל עסקו היה יודע ציד ולא יושב אהלים כיעקב שפירושו לפשוטו אהלי מקנה כפי' הרשב"ם שם, ומנין היה לו לעשו מקנה ובהמה), אלא של יצחק הן שכתוב בו [בראשית כה] ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ואברהם היה לו צאן ובקר וכו' כל הני דחשיב ואזל וכתב עליהן אח"ז ויתן לו (ליצחק) את כל אשר לו [שם כד] (ולהוציא מדברי ראב"ע שכ' כי אבד העושר ההוא בימי יצחק וכבר סתר הרמב"ן דבריו בפ' תולדות ע"פ ויבז עשו הבכורה ע"ש), ודרש אשר רכש בארץ כנען, שרכש אותם בארץ כנען שנתן ליעקב וקיבל לעצמו את כל רכוש יצחק הזה כנגדו (וכלשון [איכה א יא] נתנו מחמודיהם באוכל וכי"ב) וכדמפ"ו להלן:

(לג) לשני בניו. לא כאברהם שגרש את ישמעאל ולבני קטורה נתן מתנות וישלחם וכל אשר לו נתן ליצחק לבדו, כי שם נצטווה כי ביצחק יקרא לך זרע, אבל ביצחק שהיו שניהם בני גבירה נקראו שניהם זרעו (עיין מג"א סימן תקצ"א סק"ז בזה), לכן לא רצה לאעבורי אחסנתא והניח לשני בניו כאחד:

(לה) לשני חלקים ואני בורר שאני בכור. אבל פי שנים לא ביקש רק לב' חלקים שוים, והיינו כדאמרי' בסוטה [יג.] נהי דבכירותי' זבין פשיטותי' לא זבין, ומ"מ לענין הברירה ביקש שיהיה לו הברירה כמשפט הבכור לענין חלוקת הכבוד, שע"ז לא מחל (ועיין בברכות [ו:] אע"ג דמדעתי' זבני' לבכורתי' אפ"ה איקני בי') ויעקב חלק לו כבוד כראוי לאחיו הבכור (והגדול עכ"פ):

(לט) ואת א"י ומערת המכפלה לחלק אחד. כ"ה בילקוט וכ"ה הלשון להלן כאן ובשמ"ר פל"א, שעיקר כוונת יעקב היה הקבורה ודרש לה מקברי אשר כריתי לי ע"ש:

(מ) הלך אצל ישמעאל כו' שנא' וילך עשו אל ישמעאל. נראה ודאי ט"ס הוא, שישמעאל מת הרבה קודם יצחק, שהיה גדול מיצחק י"ד שנה ומת בן קל"ז שנה, א"כ מת ישמעאל בשנת קכ"ג ליצחק ויצחק מת בן ק"פ, ובמגלה [יז.] אמרי' שבו בפרק שנתברך יעקב והלך לפדן ארם ועשו הלך ליקח מחלת בת ישמעאל לאשה אז מת ישמעאל, אלא גרסי' אל בני ישמעאל (או שקורא כל בניו בשם אומת ישמעאל), וכ"מ בס' הישר שכתוב בו שהלך ליקח עצה מנביות בן ישמעאל, ואפשר זהו שמביא מקרא דוילך אל ישמעאל שהכוונה מסיפי' אחות נביות דדרש לי' על שנטל עצה ממנו (לאחר זמן בעת חלוקת ירושת יצחק), לכן ייחס הכתוב כאן אשת עשו אחריו לרמוז ע"ז:

(מא) האמורי והכנעני אז בארץ בילקוט הגי' הכנעני לחודי' וכלשון המקרא ר"פ לך לך (או גרסי' הכנעני והפריזי כמש"ש להלן), שכל א"י והעממין שבה נקראו על שם כנען, ואם גירסת הספרים כאן דייקנית י"ל דנקט האמורי בכוונה שהפחידו באמורי שהוא קשה מכל העמין שבא"י כמ"ש [עמוס ב] את האמורי וגו' אשר כגובה ארזים וגו' וכמ"ש בתוספתא ספ"ח דשבת ובב"ר פמ"א מהאי קרא (ורמיזא נמי באורייתא שתפס הקב"ה במאמרו לאברהם כי לא שלם עון האמורי עד הנה, הזכיר האמורי יותר מכולן מפני קושי תקפו, וכ"כ הראב"ע שם ע"ש):

(מב) ויעקב בוטח לרשת הארץ כו' ואין ליעקב מאומה. פי' יעקב בוטח במה שהבטיחו ה' ואין בזה כדי סמיכה, או מפני שלא היו מאמינים בה' (בני ישמעאל היועצים כן) או ר"ל שיגרום החטא ולא יתקיים לו ההבטחה:

(מג) ומערת המכפלה. היינו שלא יקבר בה רק יעקב, וי"ל דרך דרש ז"ש וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, דוילך היינו אף ליקבר כד"א הנה אנכי הולך למות (וכי"ב בסוטה [יב:] דרשו אין הליכה אלא מיתה,) הלך לו מפני יעקב אל ארץ אחרת:

(מד) וכתבו כתב עולם ביניהם. ע"ל ס"פ ל"ט דדרש לה מנפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר כמו ספר המקנה:

(מז) ובשכר שפנה את כל כליו. אף שהיה כתב עולם ביניהם ע"ז, בכ"ז לשון כל כליו (שהוא בכלל קנינו אשר רכש) משמע שלא להיות לו אף תפיסת יד בארץ, שזה אם היה רוצה, לא היה יכול יעקב למחות בידו, לכן נקבע לו שכר:

(מח) מאה מדינות משעיר עד מגדיאל כו'. וכ"ה במאמר התד"א שהובא בילקוט לך לך רמז ע"ו (והוא בתדא"ר פי"ג, ולפנינו שם חסר לשון זה של מאה מדינות מן המאמר שם), ורמז להן י"ל שבמקרא זה של האלופים מן למשפחתם למקמתם בשמתם עד אלוף עירם (ולא ע"ב) יש ק' אותיות,לרמוז על ק' מקומות מושבתם:

(נא) בארץ כנען ובארץ מולדתו ובארץ מגורי אביו. מבאר שכל אלו הלשונות כוונה א' להן, מ"ש בחלום הסולם והשבותיך אל האדמה הזאת, ומ"ש המלאך [בראשית לא] ושוב אל ארץ מולדתך, ומ"ש וישב יעקב בארץ מגורי אביו, שאף מ"ש אל האדמה (שהוא כל ארץ כנען) כיון שחזר ואמר לו אל ארץ מולדתך נראה שתחלה ג"כ כיון על מולדתו (וז"ש יעקב [שם לב] האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך), והן קרית ארבע אשר גרו בה אברהם ויצחק:

(נב) והלא בנימין היה בן זקונים. שנולד אחרון, וכן קראו יהודה (ר"פ ויגש) וילד זקונים (ורשב"ם פי' ואביו קרא לו בנימין בן ימים כלומר בן זקונים), וערשב"ם וראב"ע ורמב"ן מ"ש בזה:

(נג) אלא ע"י כו' שעתיד לשלוט לפיכך היה אוהב כו'. בתנחומא וישב (שהועתק כל המאמר מכאן עד סוף הפרק באיזו שינויים ע"ש,) הגי' רי"א לכך נקרא בן זקונים ע"ש ויכלכל יוסף את אביו וגו' בן זקנתו של אביו, ע"כ, נראה שר"ל שעתיד לכלכל זקנתו ושיבתו (וכמ"ש [רות ד] ולכלכל את שיבתך), והיינו ע"י שראה שעתיד לשלוט ויהיה סיפק בידו לכלכלו בימי הרעב לזקנתו, וכמ"ש [שם מה] וכלכלתי אותך שם פן תורש וגו', ומפרש כן בן זקונים שיכלכלהו לזקנתו, ובלשון גי' הספרים דכאן קשה להעמיס זה, אלא משמע כאן מתחלת לשון המאמר כל בן זקונים חביב לאביו שר"ל בן זקונים חביב כבן זקונים (ואפשר מ"ש אונקלוס בר חכים הוא לי', עיקר הגי' ראוי להיות בר חביב כדהכא, אבל לשון בר חכים רחוק מלשון בן זקונים, אם לא ע"ד זקן זה שקנה חכמה, ועיין רמב"ן), וטעם חביבותו מפ"ו שראה שהיה עתיד לשלוט לפיכך היה אוהב כו' (וכמ"ש במגלה ספ"ק):

(נד) וקנאו אותו קנאה כו' והוסיפו לו קנאה על קנאה שנא' ויוסיפו עוד שנא כו'. וכתיב שם ויקנאו בו אחיו, אשר מזה נלמד שעיקר השנאה סבתה היה הקנאה [ט] וי"ל מ"ש [קהלת ט] גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, שמפני שעיקר השנאה סבתה קנאה, לכן אמר שהשנאה וגם הקנאה שהיא סבתה כבר אבדו ולא יוסיפו עוד להתעורר: , ושכן השנאה ראשונה שנא' ויראו כו' אותו אהב אביהם וישנאו אותו, היינו ג"כ קנאה, ומ"ש להלן ויקנאו בו אחיו, היינו שהוסיפו לו קנאה על קנאתו וכמ"ש ויוסיפו עוד שנא כו':

(נה) קנאה גדולה. כן היה כעסם ותאות נקמתם בו גדולה וכמ"ש [משלי ו] קנאה חמת גבר ולא יחמל ביום נקם:

(נו) שראה בני כו' והוציא עליהן דופי כו'. בתנחומא גרס לה על קרא דויבא וגו' את דבתם רעה אל אביהם. ולגי' הספרים כאן שלא הוזכר זה, י"ל שבא לפרש סוף המקרא דויוסיפו עוד שנא אותו (דקאי בי') על חלומותיו ועל דבריו, ומפרש שדבריו הן דברי הדבה:

(נז) בני פלגשי אביו אוכלין כו'. זהו כמ"ש הרמב"ן שבני פלגשים שלא היו מתקנאים בו כ"כ על אהבת אביו לו יותר מהם היו שונאים לו על שהיה נער עמהם בצאן ורואה מעשיהם בצאן שאוכלים כו' והוציא דבתם לפני אביהם, ובני לאה קנאוהו ע"ש:

(נח) בשר אליות כבשים כשהן חיים. ובת"י מן דנבייא ומן אודנייא, והנה זה שהדבה היה ע"י הצאן, נסמך ממ"ש רועה את אחיו בצאן והוא נער את כו' ויבא יוסף את דבתם כו', לומר שמענין הצאן שהיה רועה עמהן היה הדבה [י] וי"ל ז"ש לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן, שצוהו לראות אם לא חזרו לקלקולם (אחרי שהוכיחם מסתמא על העבר) בצאן לחתוך מהן כשהן חיים: , ובשר אליות מפני שהן טובים לאכול ורכים, ואין הצאן נעשין בהם בעלי מומין (ליפסל להקרבה) עד שיפגם העצם כדתנן בבכורות [לט:], וכן למ"ש בת"י מן אודנייא, י"'ל ג"כ מן הבשר רך שבאוזן (ואפשר הוא ג"כ בכלל לשון אליות דהכא שג"ז נקרא אליה בכתובות [ה:] ובכ"מ,) שאינו מום, כדאי' שם [לז.] [יא] ואפשר היה לומר לפמ"ש הכ"מ פ"ט מה' מלכים הי"א דלר"י דקי"ל כוותי' דקרא דנפש עם הבשר באבר מן החי הוא, אבל בשר מן החי נפקא לן מבשר בשדה טרפה, א"כ י"ל דבני נח שלא נצטוו בלאו זה היו פטורין על בשר מהחי, ולכן היו אוכלין בשר אליות, שהוא השומן שבראש האליה שאינו אבר שאין שם גידין ועצמות, אלא שבאמת מוכח בחולין קכא:] שב"נ היו מוזהרין על בשר מהחי וכדברי הרמב"ם, וכ"מ מההוא דחותך כזית בשר מבית השחיטה אחד ב"נ היו מותרין בו כו', וכ"מ מדפליג ר"ח בן גמליאל לחייב אף על דם מהחי, ורבנן דפל גי היינו דווקא בדם דס"ל לאו בשר הוא (עיין תוס' שבת [עז.] ד"ה הואיל), אבל בשאר בשר מודו דחייבין: :

(נט) והוציא עליהם דופי. מבאר דבתם לשון דופי וכמ"ש [תהלים נ] בבן אמך תתן דופי:

(ס) שנא' ולא יכלו דברו לשלום. אפשר מפרש שלא יכלו דברו לשלום הוא על ענין הדבה ולה"ר שהיה מספר עליהם, ורישי' דוישנאו אותו הא כתיב שעל הקנאה ויראו כי אותו אהב כו':

(סא) הרי יש לי כמה ימים שלא שמעתי כו'. מבאר הטעם שנתעורר עתה לשלוח לראות שלומם יותר מכל הימים, מפני שעתה כמה ימים לא שמע מהם, והיה זה מפני שהלכו לדותן שהוא רחוק יותר משם, ולא היו מצויים עוברים ושבים להודיע משלומם:

(סב) והנער היה הולך ותועה בדרך. מבאר מ"ש תועה בשדה, לא שהיה מבקשם בשדות אולי רועים שם, שוודאי בני יעקב לא היו מרעים בשדות אחרים, אלא בחורשין וכי"ב, רק על שהוא תעה בדרך לכן הגיע בין השדות (והתועה בשדות לא במהרה ישוב לדרך ישרה, על כי אין מצויים שם עוברי דרך להראותו דרך הישרה אשר ילך בה), גם ביאר סיבת תעותו, על כי היה נער עדיין ולא היה רגיל לצאת לבדו לדרך רק עם אחיו וכמ"ש היה רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני וגו', ועכשיו שהלך לבדו היה תועה בדרך (גם י"ל שנתכוונו לבאר מ"ש [שמות כג] שור אויבך או חמורו תועה, דהיינו חוץ לתחום הדרך כמ"ש במכילתא שם והביאו לראיה מקרא דכאן תועה בשדה):

(סג) פגע בו גבריאל. ז"ש וימצאהו איש ולא כתיב וימצא איש, גם היה לו לכתוב שיוסף שאל ממנו הדרך (אם לא שנאמר שיוסף לא ידע כלל שהיה תועה מני דרך,), אשר כ"ז רומז שהוא גבריאל שנתגלה ונמצא פתאום פוגע בו ושואלו ולא ראהו יוסף תחלה כלל שיקדימו בשאלת הדרך:

(סד) א"ל מה אתה מבקש א"ל את אחי כו' הוליכו כו'. י"ל ששאלת המלאך מה תבקש כללה ב' דברים, לשון חיפוש כפשוטו וגם לשון בקשה מה בקשתך ותעש, שרמז לו המלאך ע"ז שרוצה להוליכו אצלם, ויוסף השיבו רק על השאלה ראשונה את אחי אנכי מבקש (ולא שמבקש דבר מהמלאך שיוליכו לשם) הגידה כו', אך עכ"ז הוליכו המלאך שמה (ובזהר [קפד'] אמרו דהוה תבע אחוה דלהון ולא אשכח ותבע להו ולא אשכח, וב' הכוונות האלו יש להעמיס בתשובת יוסף את אחי אנכי מבקש זו האחוה הגידה נא לי על מקומם, ואמרו שם בכולהו תועה, מפרש תועה כד"א [משלי כא] תועה מדרך השכל):

(סה) הוליכו אצל אחיו. אפשר מ"ש וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן דרש, דהו"ל וילך יוסף אל אחיו דותינה (כיון שכבר כתיב שהגיד לו המלאך שהלכו שמה, ולפשוטו מפני שא"ל רק שמעתי אומרים נלכה כו', לכן כתב בלשון מציאה, שנמצאו כנים הדברים), אלא לרמוז שמיד שהתחיל לילך אליהם מצא עצמו עומד אחריהם כי הוליכו המלאך כרגע אליהם (גם י"ל שלשון נלכה דותינה משתמע לכוונה שניה, שהמלאך א"ל ליוסף נלכה שנינו יחד דותינה, וז"ש שהוליכו לשם), או דרש וילך כמו ויוליך ר"ל שהמלאך הוליכו אחר (אצל) אחיו, ש"ב רש"ל:

(סו) וראו אותו ובקשו להרגו שנא' ויראו אותו מרחוק א"ל ראובן אל תשפכו וכו'. נראה שבא להוציא שלא נפרש כמ"ש הרמב"ן (ומבואר יותר בפי' הטור עה"ת) מ"ש ויראו כו' ויתנכלו להמיתו הוא שרצו להמיתו מרחוק בתחבולות וכמ"ש בב"ר נשסה בו את הכלבים (והיינו כמ"ש בפסחים [קיח.] כל המספר לה"ר ראוי להשליכו לכלב) וכאשר לא יכלו להמיתו בנכליהם (והוא כמ"ש כאן שהמלאך הוליכו כרגע אצלם) אמרו ועתה לכו ונהרגהו אנחנו, ועפ"ז היה מתפרש גם תשובת ראובן תחלה ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש היה ע"ד המיתה בנכליהם מרחוק (שאף שאין בזה שפיכת דם, מ"מ א"ל שהן מתחייבין כמכה נפש עכ"פ בדיני שמים, כמ"שהרמב"ם פ"ב מנזקי ממון הי"ט), ומ"ש אח"ז אל תשפכו דם הוא על מ"ש לכו ונהרגהו, וז"ש ויד אל תשלחו כו', אבל מהפר"א שהביא על מקרא דויראו אותו מרחוק ויתנכלו וגו' דברי ראובן אל תשפכו דם, לימדנו שהכל ענין אחד שז"ש ויתנכלו כו' הוא מ"ש אח"ז ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו כו', שזו היא העצה שהתנכלו עליו, ומ"ש בראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש, היינו שתחלה הצילהו מידם שהוציאו מתחת ידם למען יהיה לו פנאי לפייסם בדבריו אל תשפכו כו', ועיין זוהר [קפה:] אי רביא דא יפול בידיי' לא ישארון מני' כו':

(כז) אשר במדבר וימת שם. מפרש מ"ש ויד אל תשלחו בו, שפייסם ראובן בשיטתם שימות בבור ולא ישפכו דם בידים (אף שבאמת כבשו לתוך הבור ואין יכול לעלות חיים כהורג בידים כדתנן בסנהדרין [עו:] מ"מ אין זה כפיהם מגואלים בדם):

(סח) ושמעו לו אחיו ולקחו כו'. מפני שכתוב להלן [בראשית מב] שא"ל ראובן הלא אמרתי לכם וגו' ולא שמעתם (ועיין רמב"ן כאן), לכן ביאר שהם באמת שמעו לו ולא הרגוהו אלא מכרוהו, רק ראובן שלא מצאו בבור (ולא ידע מהמכירה, עמש"ל אות ע"ו בס"ד) הוא שחשב שהרגוהו:

(סט) הלך וישב לו באחד מן ההרים לירד בלילה כו'. נטמן בהר שלא ידעו אחיו מקומו וירגישו בדבר מחשבתו הלזו, וממ"ש וישב ראובן אל הבור וכן ממ"ש וישב אל אחיו, נלמד שלא היה עם אחיו ולא סמוך לבור (וההטמנה הי' בהר כענין מרגלי יהושע שישבו בהר עד שוב הרודפים):

(ע) יושבים במקום א'. ז"ש וישבו לאכל לחם ות"א ואסתחרו, והיינו כדרך הסבה לאכול בקביעות מקום אחד כמ"ש הרא"ש בברכות [מב.] לפי הי"מ שזהו הסבה ע"ש:

(עא) בלב אחד ועצה אחת. בתנחומא הגירסא כאיש א' ועצה א' (ואפשר הכוונה לומר שמן השמים הסבו כן ליתן להם לב אחד (וכמ"ש בכ"מ לשון ונתתי להם לב אחד וכתיב [ד"ה ב ל] גם ביהודה היתה יד האלקים לתת להם לב אחד) למען סבב גלות מצרים), וגם מסיים שם להמיתו, ומשמע שאף ששמעו לראובן מ"מ היו מתייעצים להמיתו, עד שא"ל יהודה מה בצע כי נהרוג וגו' וכסינו את דמו, אלא שבאמת אף לגירסת התנחומא נראה דלהמיתו בבור כמש"ל וימות שם קאמר, ומ"ש יהודה מה בצע כי נהרוג כבר פי' הרמב"ן שאף המיתה בבור כרציחה יחשב (וכמש"ל אות ס"ז, והרמב"ן דימהו לאותו הרגת בחרב בני עמון ודינא זוטא איכא בינייהו ור"ל כדאי' ברפ"ב דקדושין [מג.] ובאמת היינו שם משום דאין שליח לד"ע, אבל כאן ודאי חייב בדיני אדם כמש"ל שם ממתני' דסנהדרין):

(עב) ועברו עליהם ישמעאלים כו'. ס"ל שהמדנים הן ישמעאלים כמ"ש הראב"ע וע' רמב"ן, וע"ל פ"ל אות ע:

(עג) ויהיו מוליכים אותו לקצה. כצ"ל, ובתנחומא שם הגי' והם מוליכים כו':

(עד) לקצה המדבר. ששם מושבם וע"ל פ"ל ולקמן ס"פ מ"ד, ולא היו יודעים שהולכים מצרימה (או אפי' יודעים, לא עלה ע"ד שימכרוהו שמה, רק חשבו שיקיימוהו לעבד להם ויוליכוהו אתם ממצרים בחזרה למקומם במדבר), ולכן לא עלתה על לבם לחשוב אח"ז על כל מעשי יוסף עמהם במצרים שמא הוא יוסף לפי פשוטו (אבל בב"ר פ' צ"א אמרו שחשבו שמא הוא במצרים ורצו לפדותו וחפשוהו בשוק כו' ע"ש):

(עה) ואין יעקב אביו שומע את שמעו עוד. ויחזיקו בחזקת מת וכמ"ש ואומר אך טרף טרף ונא' כי אחיו מת בפ' מקץ (ומכאן סמך קצת למ"ש מהרא"י צרוף להתיר עגונות כשנאבד ונשכח זכרו זמן רב דמחזקינן לי' במת):

(עו) כא"וא נטל ב' כספים. משמע שגם ראובן נטל חלקו וידע מהמכירה, וכ"מ ממ"ש להלן הגידו לו את הדבר שעשו החרם, ובפרט לגי' התנחומא כמש"ל אות פ"ג בס"ד, אבל בזוהר [קפה:] איתא לא ידע ראובן מזבינו דיוסף ולא אתגלי לי' עד זמנא דאתגלי יוסף לאחוהי, וע"ל אות ס"ח שממ"ש ראובן אמרתי לכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם משמע שחשב שנהרג (ולכן האחים שידעו המכירה לא אמרו רק אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, הזכירו רק צרת נפשו), ומ"ש כאן כא"וא נטל ב' כספים, אולי יש לדחוק שנתנו לו ב' הכספים סתם לחלקו ולא הודיעוהו:

(עז) לקנות מנעלים כו' בעד נעלים. פשוטו נראה לפי שחשבוהו למתגאה ומבקש ממשלה עליהם, לכן מכרוהו לעבד שישפיל רוחו, ומדמיו קנו מנעלים תחת רגליהם לרמוז על זה שראוי להיות שכן לעפר בחייו כמ"ש בפ"ק דסוטה וכמ"ש בד"א זוטא פ"א שיהיה אדם כאסקופה הנדרסת:

(פ) ירד ראובן בלילה. שלא ירגישו בו אחיו, וקצת סמך לזה י"ל ממ"ש וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור, דמשמע שירד ראובן אל תוך הבור ואז ידע והנה כו', דאל"כ הו"לל וירא והנה אין יוסף בבור אלא בלילה היה שלא היה יכול לראות (מי' בבורות עמוקים אף ביום א"א לראות היטב מה שבקרקעיתן, מי' בב"ר אמרו הציץ בבור), והשמיענו צדקת ראובן שסיכן עצמו לירד לתוך הבור בלילה, ועיין תוס' יבמות [קכב.] בשם הירושלמי:

(פא) ולא מצא אותו שם. בתנחומא שם נוסף לשון קרע את בגדיו וחזר אצל אחיו וא"ל הרגתם כו':

(פב) הרגתם את יוסף. דרש הילד איננו אינו חי בעולם, שודאי הרגתם אותו (ובזוהר [שם] דרשו והנה אין יוסף בבור אפי' מית כו'), וכמו בחנוך ואיננו כי לקח אותו וגו':

(פד) לא הגיד הדבר ליעקב. וכתב רבי' בחיי שדווקא על יעקב היה הקפידא אבל ליצחק הגיד הקב"ה כמ"ש ויבך אותו אביו ולא אבי אביו (ובב"ר שלפנינו נ"א בזה ע"ש), וכן לבנימין דרשו (ב"ר ס"פ ע"א) ישפה יש פה שידע במכירת יוסף ולא הגיד ליעקב, ע"כ, ולכאורה היה אפשר לומר דהא דבנימין היינו שלא הגיד אחר שכבר נתוודע להם יוסף והגיד לו והיה יכול להגיד לאביו כדלקמן ע"ל אות צ"ב, ואעפ"כ לא הגיד, אלא שא"כ למה נקטו בנימין יותר מיוסף עצמו שלא הגיד אז וכמ"ש בב"ר ועיין פסיקתא דחנוכה פ"ג, לכן נראה כדברי רבי' בחיי ששבח בנימין הוא שלא הגיד מקודם אע"פ שהיה יודע ברוה"ק, וצ"ע:

(פה) והדבר הזה לא הגיד. וי"ל שרומז לזה מ"ש חסר שלא כל הדברים הגיד, ויש להוסיף עוד שחסרון היו"ד רומז על מעשה י' השבטים שדבר זה לא הגיד:

(פו) לא הגיד כו'. זה שלא הגיד לו שהשבטים עשו זה, בלא"ה נמי אין דרך רוה"ק לפרסם החוטאים וכמ"ש בסנהדרין [מג:], אלא שמ"מ היה מודיעו שהוא חי עכ"פ שלא יצטער ויתאבל עליו:

(פז) ואמר טרף טרף יוסף. אם הגירסא שמביא מקרא זה דייקנית, קשה למה אינו מביא מרישי' חיה רעה אכלתהו, ונכון היה לגרוס ואמר אך טרף טרף הכתוב בר"פ ויגש:

(פח) ר' ינאי אומר כו'. בתנחומא הגי' ר' מנא וכ"ה בריקאנט"י פ' וישב, ועיין במבוא ערך ר' ינאי:

(פט) לא נתכפר לשבטים עד שמתו שנא' כו' עד תמותון. מקרא זה לא נאמר בענין השבטים כלל, ואפשר אינו אלא כמגלה פי' מ"ש [עמוס ב) על ג' פשעי ישראל ועל ד' לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק שהביא לעיל בסמוך, דמ"ש לא אשיבנו היינו עד תמותון כמ"ש כאן, ועי"ל לפמ"ש בשלהי יומא [פו.] שמקרא זה בחלול ה' נאמר, שא"כ עון זה של השבטים שהיה בו חלול ה' שנעשה בפרהסיא בפני י' עם ראובן (וגם יוסף עצמו ודאי היה בחשבון עשרה לענין זה), וקאי עלייהו שפיר אם יכופר כו' עד תמותון:

(צ) עד תמותון. פי' הריקאנט"י שם שת"י עד תמותון מותא תניינא, ורבי' בחיי פ' הברכה הביאו בשם ירושלמי זו מיתה שני', ואפשר ט"ס הוא וצ"ל ת"י שהוא תרגום יונתן בן עזיאל שם, והמעתיק חשב שהוא ר"ת תרגום ירושלמי ושוב כתב ירושלמי סתם, וכתב שזה רומז שבאו השבטים עצמן בגלגול בעשרה הרוגי אמונה (וכמ"ש במדרש משלי פ"א שמחטא יוסף נמשכו ע"ש), וכדאיתא בז"ח רות [סט ג] ובשלהי ז"ח איכה [עב א ב]:

(צא) בא רעב לא"י ז' שנים. בז"ח וישב [כה ד] ז' שני כפנא על דמנעו ברכאן מן ז' דרגין כו' כלכל זה יוסף כו':

(צד) ושמע יעקב כו' וחיתה רוחו. ומ"ש תחלה כי לא האמין להם, אולי י"ל כיון שאין שכינה שורה מתוך עצבות, לכן כל זמן שעדיין היה רוחו עצב, וז"ש ויפג לבו, לא שרתה עליו רוח הקדש ולא האמין להם עד שנתעורר בו שמחה כשראה העגלות אז ותחי רוח ששרתה עליו רוה"ק (גם י"ל כי לא האמין להם שלא לדבריהם הוא שהאמין (וכמ"ש בסנהדרין [פט.] עונשו של בדאי אפי' אומר דבר אמת אין שומעין לו), אלא לרוה"ק ששרתה עליו, אבל דבריהם הוו פייגין על ליבי'):

(צה) ות"א ושרת רוח כו'. בתנחומא שם ליתא לסיום זה, וקרוב שהוא גליון בלשון הפר"א מא' התלמידים לסייע שכן תרגם אונקלוס (ולא נמצא עוד זכרון ת"א בפר"א במ"א, ובריש מגלה אמרו שמפי ר"א ור"י אמר אונקלוס תרגומו):

(צט) היא וכל אשר בה שרפו באש. כצ"ל:

(ק) עכן בן כרמי בן זרח. מפני שכתוב ויקח יהושע את עכן בן זרח, וכן כתיב יהושע כב] הלא עכן בן זרח מעל, לכן ביארו כאן שהוא בן כרמי, ונקרא בן זרח, שהוא ממשפחת הזרחי:

(קא) ראה את התרפים. לא נזכר זה במקרא, ונראה דדרש לה ממ"ש לשון זהב, ששם לשון לא נמצא במקרא רק על לשון אדם המדבר ממש (אבל בלשון משנה הושאל לכל דבר העשוי כצורתו כגון לשונות של ארגמן לשון של זהורית וכי"ב), והיינו התרפים שהיה הלשון זהב נתון בפיהם ומדבר כדלעיל פל"ו [יג] ויש לפרש לפ״ז מ״ש וארא בשלל כו׳ ואחמדם כו׳, שלפי שראה ונסתכל בתרפים ועבר על אל תפנו אל האלילים (דדרש לי׳ ר׳ יהודה (דאזל בשיטת ר״א רבי׳ דאבוה) בת״כ שם אל תפנו לראותם וודאי, פי׳ ממש כפשטי׳ דקרא וכ״מ בשבת [קמט.] דס״ל לש״ס ע״ש), לכן עבירה גוררת עבירה ובא לחמוד כסף וזהב שעליהם ועבר על לא תחמוד כסף וזהב עליהם [דברים ז] וכעין מ״ש בת״כ שם אם אתה פונה אחריהם סוף כו׳ (וכן י״ל מ״ש [שם כט] ותראו את שקוציהם כו׳ כסף וזהב אשר עמהם, שע״י הראיה יבא לחמוד כסף וזהב שעמהם): :

(קב) הכסף שהיו מקריבין לפניו. משמע שיש בכסף משום תקרובות ע״ג ואע״ג שאין קרב לפנים, והיינו כשיטת הרמב״ם פ״ז מה׳ ע״ג בההיא דע״ג [נא:] דכל שמן הקנקלין ולפנים אפי׳ מים ומלח אסורין הוא אפי׳ אינו ראוי למזבח, א״כ כאן שהאדרת היתה פרוסה לפניו והכסף לפנים ממנה (וכסדר המקרא בדברי עכן אדרת שנער כו׳ ומאתים שקלים כו׳ ולשון זהב כו׳, תחלה הקנקלין ואח״כ התקרובות ואח״כ הלשון שהוא חלק מן הע״ג התרפים עצמן,) היינו לפנים מן הקנקלין ושייך היה לאסור הכסף אף שאינו קרב בפנים (אלא שלכאורה משמע פשטי׳ דמשוס נוי אסרי׳ להו ולא משום תקרובות, וכ״מ בחדושי הריטב״א שם ע״ש. אבל הריטב״א במסקנא העלה משום תקרובות וכ״מ לשון הרמב״ם וכן בכ״מ כתבו משום תקרובות ע״ש), ושלא כדעת רש״י דמים ומלח כעין פנים בעינן אפי׳ לפנים מן הקנקלין ע״ש, ולפ״ד הפר״א שהי׳ ע״ג ותקרובתה ונויה, יתיישב מה שקשה לכאורה, כיון שיהושע אמר בחרמו והיתה העיר חרם וכל אשר בה (לשרוף) וכל כסף וזהב כו׳ קודש הוא לה׳ אוצר ה׳ יבא, א״כ אף כשמעל ענן ולקחם לא היה לו לשרוף הכסף וזהב שהיו מוקדשין לשמים [הגה״ה ואין לומר שכיון שהיו ברשות עכן לא חל חרם יהושע עליהן, וגם תחלה קודם שלקחן עכן לא היו חשובין עדיין ברשות יהושע וישראל שיחול עליהם ההקדש, דכבר פירשה הריב״ש בתשובה סי׳ קע״א וז״ל וחרמו של עכן היה שהחרים יהושע את יריחו ביום השביעי שהיתה העיר כבר כבושה לפניהם ואמר אל העם הריעו כי נתן ה׳ לכם את העיר וגו׳ וכל כסף וזהב וגו׳ קדש לה׳ אוצר ה׳ יבא עכ״ל, אלא שמ״מ הדבר תמוה שמפני זה שהיתה העיר כמו כבושה כבר יהיה נחשב כאלו בא ברשותו ויהיה חל ההקדש (הר״מ ברלין נ״י), ואין זה קושיא שכיון שאמר כי נתן ה׳ לכם את העיר כנתונה כבר חשובה, שדבורו של הקב״ה כמעשה וכמ״ש בירושלמי רפ״ב דתלה דפירות שגדלו ברשות הכנענים ומצאום ישראל קמחין כשנכנסו לא״י חייבין בחלה דלמפ־ע הן ירשו דכתיב לזרעך נתתי כבר נתתי ומסיים בב״ר ס״פ מ״ד עלה שדיבורו של הקב״ה כמעשה, ועוד שלאחר שכבשוה כתיב רק הכסף והזהב וגו׳ נתנו אוצר בית ה׳, וי״ל האי נתנו משמש לשון מעשה הנתינה וגם דיבור הנדר שחזרו ונתנוהו כולם בפה כפי ציווי יהושע לאוצר בית ה׳, ולכן לא כתיב הביאו כמ״ש בדברי יהושע אוצר ה׳ יבא, מפני שכולל גם הנתינה בפה כשכבשוה כבר. ע״כ הגה״ה], ואף שנצטווה יהושע והיה האיש אשר ילכדנו ה׳ ישרף אותו באש ואת כל אשר לו. מ״מ הני קדשי שמים לאו אשר לו נינהו וכל היכא דאיתנהו בי׳ גזא דרחמנא הן) וכדממעטינן שלהי סנהדרין [קיא:] הקדשות שבעיר הנדחת משרפה דכתיב שללה והני שלל שמים הן, וא״כ למה שרפם (ואע״פ שהרמב״ם ספ״ד מה׳ ע״ג כ׳ דפודן ואח״כ שורפם כבר השיג עליו הראב״ד ע״ש), אבל לפמ״ש כאן שהיו ע״ג ותקרובתי׳ ניחא, שא״כ לא חל עליהן ההקדש שאסורין ומצווין היו לאבדן ולשרפם ואפרן אסור [הגה״ה וכדמוכח מההיא דפ״ג דב״ק [מה.] דהקדיש שור הנסקל לאחר שנגמר דינו אינו מוקדש ע״ש בפירש״י, וחכם א׳ העיר מההיא דזבחים [פח.] דאין מביאין מנחות ונסכים מהמדומע כו׳ ואצ״ל מערלה וכלאי הכרם דמסקי׳ דאם הביא קידש ליפסל, אלמא דחל עלי׳ הקדש (וא״ל דערלה וכלה״כ משום דהן מהנשרפין ואפרן מותר חל עליהן הקדש אם יש באפרן שוה פרוטה (עיין תוס׳ פסחים [כט:] ד״ה אין פודין כו׳ וב״ש וח״מ סי׳ כ״ח סכ״א) דאפר הקדש נמי מותר כדאיתא שלהי תמורה, ועוד נסכים היינו משקין שאינן ראויין לשרפה אף בנשרפין יקברו כדאיתא שם), מיהו באמת נראה דהאי קידשו לפסול לאו אכולהו קאי אלא אהני דשייך בהו דהיינו מדומע דתני שם (ובלשון הרמב״ם נכלל עוד טבל ושביעית והיא מן התוספתא דמעילה ומנחות) וכ״מ מלשון רש״י שפי׳ וישרפו והרי ערלה וכלאי הכרם בלא פסול קודש נשרפין. וגם אין מיושב כ״כ לענין מאי נ״מ מפסילן בקדש הרי פסולין ועומדין הן, ואפשר לענין שנשרפין בקדש דווקא וכי״ב ע״כ הגה״ה], (ועיין בתוס׳ חולין [קמ.] ד״ה למעוטי כו׳ שהניחו בצ״ע בעבר והקדיש בהמת עיר הנדחת) ועוד דמאיסי לגבוה. וכההיא דפ״ג דע״ג [מז.] ע״ש ועיין בי״ד סי׳ קל״ט ס׳ י״ג:

(קג) ואת האדרת שהיתה פרושה לפניו. והיתה אסורה משום נוי ע״ג, ואפשר זהו שאח״כ כשלקחן יהושע שינה הסדר וכתיב ויקח יהושע וגו׳ ואת הכסף ואת האדרת ואת לשון הזהב, שמנאן מלמטה למעלן כסדר חומרן, דתקרובת ע״ג קל מכולהו דלא מפרש איסור הנאתה מה״ת וכמבואר בתוס׳ ב״ק [עב:] ד״ה דאס״ד כו׳ שנסתפקו בזה (ואף באיסור אכילה דפשיט להו מהקישא דזבחי מתים, דברי קבלה הן, מיהו מ״מ מוכח בפ״ג [נב:] דאיסורא דאורייתא ע״ש, והרמב״ם פ״ז מה׳ ע״ג ה״ב כתב אף בנהנה מתקרובת הי׳ לוקה ע״ש), אבל נוי ע״ג מפורש בתורה כסף וזהב עליהם (ומ״מ לענין מילי אחריני כגון ביטול חמור תקרובות טפי), וע״ג עצמה חמור מכולן (ועכן בדבריו הזכירן כדרך סדור הנחתן וראייתן כמש״ל אות ק״ב): (הגה״ה ואם היינו מפרשים לשון זהב כפשוטו לשון של חוטי זהב וכמו בלשון משנה לשון זהורית ולשונות ארגמן וכמש״ל אות ק״ב, י״ל שיהושע בשעת שרפה לקח הכסף וכרכו באדרת ואח״כ כרך על האדרת את לשון חוטי הזהב, וכדי שישרפו יפה יפה ולא יתפזרו, וכדתנן בפרה פ״ג דכרכן (לעץ ארז ואזוב) בשירי הלשון ומשליך אל תוך שרפת הפרה:

(קד) וחמד אותם בלבו. ביאר שעיקר לשון חמדה הוא בלב וכד"א [משלי ו] אל תחמד יפיה בלבבך, ואע"פ שכתיב נחמד למראה, וכתיב מחמדי עין, העין הוא הרואה, אבל החומד הוא הלב:

(קה) ולקחם וטמנם בתוך אהלו. כן כתיב כשמצאום שלוחי יהושע והנה טמונה באהלו, אבל עכן אמר והנם טמונים בארץ בתוך האהלי, וי"ל שעכן רצה לחפות על בני ביתו עכ"פ שלא ידעו בזה, לכן שיקר ואמר שטמנם בארץ ובתוך האהלי, ר"ל החדר המיוחד לו לעצמו, שאין ב"ב רואין ויודעין שם (וחשב עכן שיצוו לו להביאם ויביאם, ולא יוודע שקרו בזה), אבל באמת מצאום שהיו טמונים באהל סתם, שהוא המיוחד לכולם, גם לא היו טמונים בארץ כלל רק טמונים באהל וראו וידעו בהן ב"ב ג"כ ולא הגידו, ולכן נענשו ג"כ כדלקמן:

(קו) ועל מעלו אשר מעל. לפרש מ"ש וימעלו בני ישראל מעל בה' קאתי, דמעל עכן לבדו הוא שקרא מעל כל ישראל, וכמ"ש [יהושע כב] הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה וגו':

(קז) מתו עליו ל"ו צדיקים. כר' יהודה בסנהדרין [מד.] דאמר ל"ו איש ממש ולא כר' נחמיה דדרש שם זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כרובה של סנהדרין שהן ל"ו, ומפני שאין מתיישב לשון כא"ף הדמיון על מספר ל"ו איש יחידים ממש (ודווקא באלפים ומאות בלא יחידיות שייך לכתוב כן, שאז פירושו שלא היה המספר מכוון אלא או פחות או יותר מעט, משא"כ כאן דכתיב היחידיות ג"כ), לכן דרש לי' ר"נ שהיה איש א' הדומה ושקול כל"ו איש, וגם הפר"א שאמר ל"ו צדיקים, יש לומר ג"כ שמפרש שהכ' הוא דמיון לענין זה, של"ו איש אלו שנהרגו היו שקולים כל"ו צדיקים דאמרי' בסוכה [מה:] דלא פחית עלמא מינייהו דמקבלי אפי שכינתא בכל יומא [טז] וענינם התכללות ו"ק זב"ז ופ"ו, ואפשר זה שרש מ"ש באותיות דר"ע שמלה"ש רחוקים משכינה ל"ו אלפים פרסאות (וכ"ה ענין ל"ו מילין שאמרו בספרי ות"י פ' בהעלותך שהיתה שכינה מקדמת לפני מחנה ישראל,) וצדיחים שגדולים ממלה"ש ל"ו מינייהו מקבלי אפי שכינתא שכ"א מושרש בהשגת פרסה א' (הכוללת אלפים), וי"ל שזהו ענין ל"ו אלף חלוצי כתף שהלכו לפני חזקיהו כמ"ש ספ"ק דב"ק [יז.] שהן כמחנה שכינה: כדכתיב חוכי לו:

(קח) והלך יהושע וקרע כו' וביקש תשובה כו'. להוציא ממ"ש בסנהדרין [שם] ובמדרשות עשיר יענה עזות על מ"ש ולו הואלנו כו', מבאר כאן שבענוה עשה הכל, קרע בגדיו ונפל ארצה דהיינו שביקש והתחנן שתקובל תשובתו ותשובת ישראל לפני ה' כמש"ל (ומ"ש ולו הואלנו, י"ל ג"כ שמשום חלול ה' הוא שאמר וכמו שסיים ומה תעשה לשמך הגדול):

(קט) לפני ארון ברית ה'. בקרא לא כתיב כאן ברית, ואם הגי' דייקנית י"ל שהוסיפו כאן לרמוז שפגם עון מעילה הזה היה במדת ברית יסוד עולם, וכמ"ש אח"כ עברו את בריתי:

(קי) ובקש תשובה. [כ"ה הלשון גם להלן פמ"ג (וכן בפלגש גבעה דלהלן שגי' הספרים בפר"א ועשו תשובה גדולה, הנה בילקוט שופטים שם ג"כ הלשון ובקשו תשובה), ופירושו אין נראה לומר שהכוונה שביקש שישיבו לו (וכענין מ"ש בספרי פנחס פסקא קל"ח במשה שאמר הודיעני כו' השיבו כו' ע"ש), שאין זה בפסוקים כאן, אלא ר"ל ביקש שתתקבל תשובתו ותשובת ישראל (שכתוב בהן וימס לבב העם ויהי למים, ומים היא תשובה כמ"ש שפכי כמים לבך וכמ"ש בירושלמי פ"ב דתענית הלכה ז' ובכ"מ):

(קיא) ונרצה לו הקב"ה וא"ל יהושע מעל ישראל כו'. פשוטו שנרצה מכעסו וגלה עונם ומה יעשו להשב אף, וי"ל עוד לפמ"ש בסנהדרין [שם] קום לך אתה גרמת כו', שלכן ביקש תשובה על עצמו ג"כ שחטא בזה, וע"ז אמר שנרצה לו על חטאו בתשובתו מיד, אבל חטא ישראל א"ל שזה א"א למחול עד כי ישמידו רעת עכן מקרבם:

(קיב) בי"ב אבנים כו' מגיהה אורו כו'. וכן אמר להלן בשאול שראה באבני אפוד וידע שבנימין מעל, ובפרש"י ביהושע הביא הפר"א דכאן, ובמקרא כתיב לשון קריבה כאחד בשבטים כמו במשפחות ובתים וגברים, דמשמע פשטי' שבאופן א' הי' ענין גורלם, ואפשר ממ"ש ויקרב את ישראל לשבטיו וילכד שבט כו', ואח"כ כתוב ויקרב את משפחת יהודה וילכד כו' ולא כתיב ויקרב את שבט יהודה למשפחותיו וילכד כו', נלמד שהיה משונה הקרבה ראשונה של ישראל שהיתה לשבטיו ר"ל לאבני אפוד שהיו נגד י"ב שבטים שראה בהן אם מגיה אורן כדהכא (וכשמם אורים שמאירים את האבנים וע"י כן הן מראין מי מהשבטים תמים במעשיו וזהו תומים, ובלק"ת סדר תצוה כ' דמ"ש בשאול הבה תמים [שמואל א יד] הוא אורים ותומים ע"ש), אבל ממשפחות ואילך היה הקריבה בענין א' דהיינו בגורל [יז] ולפמ"ש הרד"ק ביהושע בשם מארז"ל שהעבירום לפני הארון והנלכד היה הארון קולטו שלא היה יכול לזוז משם, יתפרש מ"ש במשפחות וילכד את משפחת הזרחי ולא כתיב ויקרב את שבט יהודה למשפחות וילכד משפחת הזרחי, שכשהעבירום לפני הארון היו מעבירין תחלה מהקטן ולמפרע, וכמ"ש בברכות [ס:] בקלקלה מתחילין מן הקטן, ולכן בשבטים ובתים וגברים שהעבירו תחלה אחרים ולא קלטום עד שהגיע להחוטא ונקלט, הוא שכתוב לשון ויקרב את פ' לשבטיו או לבתים ולגברים וילכד פ', אבל במשפחות שמשפחת הזרחי היא הקטנה ואחרונה שביהודה (כי חצרון וחמול שכתובין בסדר פנחס אחר זרח, הן חשובין משפחת פרץ שבניו היו, וא"כ במשפחות יהודה היה זרח האחרון), א"כ כיון שהעבירוה בראשונה לפני הארון נקלטה מרד, ולא הוצרכו עוד להעביר משפחות אחרים של יהודה כלל, לכן כתיב רק ויקרב את משפחת יהודה לשון יחיד וכתיב וילכוד את משפחת הזרחי שמיד נלכדה, מיהו ממ"ש [שמואל א י] ויקרב שמואל את כל שבטי ישראל וילכד כו', שם לא משמע לפרש שהעבירום לפני הארון, שהרי זה היה במצפה והארון היה אז בגבעון (וערד"ק שם שכ' אפשר שהביאו שם הארון), גם על שאול שכתיב וילכד שאול בן קיש וודאי א"א לפרש כן, שהרי שאול נחבא אל הכלים היה ובקשוהו ולא מצאוהו, וא"כ לא הקריבוהו לפני הארון, ושם משמע טפי שבאו"ת שאלו, ממ"ש אח"ז וישאלו עוד בה' הבא עוד כו', מלשון וישאלו עוד משמע שבתחלה ג"כ היה דרך שאלה בה': , ומזה עצמו נלמד שהיה ע"י נוגה אור האבנים באבנים לבד, ולכן לא היה אפשר לידע ע"י זה רק איזו שבט, אבל לא ממשפחות ואילך, אבל אם היה זה ע"י שאלה באו"ת, א"כ היו יכולין לשאול על כלם ג"כ [יח] וטעם שלא שאלו באו"ת על כלם, י"ל כמ"ש ביבמות [נט:] שלא בדקו כו' בציץ משום שכתיב לרצון להם ולא לפורעניות, וא"כ הה"נ באבני אפד דכתיב בהו לזכרון שהוא ג"כ לטובה ככל זכרונות שבתורה כמ"ש בספרי נשא פסקא ח', ואע"פ ששאלו בהם בפלגש בגבעה, והשיבו להם באחרונה עלו כי מחר אתננו בידך, וה"ז ג"כ לפורעניות, יש לחלק ששם היה התשובה בלשון הצלה לישראל, אבל כאן היה צריך להשיב לבאר שם החוטא, ובסנהדרין [שם] אמרו שאמר יהושע מי חטא והשיבו לו וכי דלטור אני כו', וי"ל שלכן גם באו"ת אין לשאול ע"ז: , וא"ש ג"כ לפ"ד הפר"א שלכן נצטווה ונקרבתם בבקר לשבטיכם ולא עשו זה בלילה מיד לבער הרע מקרבם, והרי בשאול שם משמע ששאל באו"ת בלילה לילך לבוז עד אור הבקר (ודוחק לומר דכאן היה זה כמו דין), אבל לפמ"ש כאן שהיו רואין בנוגה אבני אפוד, א"כ בלילה לא היה ניכר זה יפה, ובפרט לפמ"ש בת"י פ' תצוה שאבנו של יהודה נפך הוא איזמרג"ד שידוע שהוא אבן ירוק (גרי"ן) ככרתי וכעשבים, אשר מראה זו א"א להכיר בלילה כלל כידוע (וזהו ששנינו משיכיר בין תכלת לכרתי) ולכן עשו ההקרבה בבקר (וי"ל ז"ש בבקר לשבטיכם, שיהיה אפשר לבקר מראה אבני שבטיכם היטב), וי"ל עוד שז"ש יהושע לעכן מה עכרתנו שהוא לשון עכירת דבר צלול ומאיר, ור"ל שעכר והאפיל בחטאו נוגה אור אבן שבטו באפוד (וכן נקרא עכן בשם זה [ד"ה א ב] עכר עוכר ישראל, וכן י"ל שזהו שנצנצה רוה"ק בפי יהושע כשהזהירם שלא ימעלו ואמר להם ושמתם מחנה ישראל לחרם ועכרתם אותו, שרמז ג"כ על עכירות אור האבן באפוד. וכל שהיה מצוה בידו היה מגיה אורו, כי נר מצוה וגו':

(קיד) לקח יהושע וכו' ואת בניו ובנותיו וכו' וכל אשר לו. האריך להביא כל המקרא, ללמד מזה דעתו שסובר שבניו ובנותיו נמי שוין עמו למיתה על שידעו ולא הגידו כדמפ"ו, מדנכתבו בניו ובנותיו באמצע דברים הנשרפים ודאי, דהיינו בין הכסף ואדרת ולשון הזהב ובין שורו וחמורו כו', והיה לו לסמכן לעכן עצמו (אך י"ל שסמכו לו הכסף והאדרת ולשון הזהב שהיו נושאין אותם סמוכים לו לפניו להראותן לרבים למען ישמעו וייראו), ש"מ שלהוכיח עליהן הוא שהטילן באמצע שהן ג"כ נשרפו כמותן, ובסנהדרין [שם] אמרו בניו ובנותיו לרדותן ודייק לה מן וכל ישראל עמו דודאי לרדותן, ולדברי הפר"א י"ל דוכל ישראל עמו על ויקח יהושע דרישי' דקרא קאי, שכולן כאיש אחד עסקו והסכימו בלקיחתן אף בני שבטו ומשפחתו, וז"ש בתרי' ויעלו אותם לשון רבים, דהיינו יהושע וכל העם:

(קטו) סקלם באבנים ושרפם. מפ' וישרפו כו' ויסקלו כו' כפשטי' כת"י ואוקידו יתהון בנורא בתר דרגימו יתהון באבניא (ושלא כש"ס בסנהדרין [שם] דמפרש הראוי לשרפה כו' לסקילה כו'), וכדכתיב תחלה וירגמו אותו כל ישראל אבן:

(קטז) אלא סקילה כו' שרפה כו'. משמע שעל הבנים הוא חוזר, ואפשר על עכן עצמו (שוודאי ג"כ נשרף ונסקל וכמ"ש וירגמו אותו כל ישראל אבן, ופשיטא שקיימו בו שרפה כמו שנצטוו והיה הנלכד ישרף באש), סובר כדברי הבמ' ותנחומא פ' מסעי שנתחייב סקילה על שחילל את השבת שיריחו נכבשה בשבת (אלא שבע"כ לאו מדינא היה נסקל, שלא היו בו עדים והתראה וכבר כתב הרמב"ם פי"ח מסנהדרין ה"ו ובפי' המשניות פ' דסנהדרין שנדון בהוראת שעה ע"ש), רק על הבנים מפרש כאן הטעם למה נסקלו, והיה נראה נכון יותר לגרוס איפכא שרפה מפני שידעו בדבר ולא הגידו וכמש"ל, וסקילה על שמתו עליו ל"ו איש, לכן היו כל ישראל כעוסין עליהן וסקלום באבנים מרוב כעס (וכענין מ"ש [שמות ח] הן נזבח וגו' ולא יסקלונו, וכן ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים [במדבר יד] וכי"ב), ומכוין ביותר לר' נחמיה בסנהדרין שם דלהכי איענוש עלי' ישראל משום דידעו בו בניו וב"ב ולא הוי נסתרות ע"ש, וזהו שסקלום באבנים מרוב כעס על שמתו עליו ל"ו איש, שע"י ידיעתם הוא שמתו ולא בשביל עכן לבדו:

(קיז) היום הזה אתה כו' לעוה"ב. מתני' בסנהדרין שם, וי"ל שזהו ג"כ שמסיים הענין וישב ה' מחרון אפו סתם ולא כתיב מישראל, לכלול שגם מעכן שב ה' מחרון אפו ונמחל לו בוידויו ובא לעוה"ב (ולשון על שנתן הודיה לפני ה' דכאן י"ל שבאו לרמוז שבלשון יהושע בני שים נא כבוד כו' ותן לו תודה, רמזה לו יהושע שיזכה לעוה"ב אם יודה ולכן קראו בנו (ולפמ"ש בסנהדרין שחודי שחדי' יהושע במילי, י"ל שזה שקראו בנו ג"כ שחודי מילי היה) וכענין מ"ש בסוטה [י:] בדוד שקרא לאבשלום בני בני לאסוקי' ממדורי גיהנם):

(קיח) שקנאו על הזנות של שבט בנימין. משמע שמלחמה זו ענין קנאה יתירה על הזנות היה (וכעין קנאת בני יעקב בשכם ע"ל אות י"ז), אבל לא היו מחוייבין מיתה מן הדין אף אנשי הגבעה עצמן וכ"ש כל שבט בנימין שלא אבו ליתן אנשי הגבעה לבערם וכמ"ש הרמב"ן בפי' התורה פ' וירא ע"ש, וזהו שקראוהו בסנהדרין [קג:] על כבודו של ב"ו כו' (ובתדא"ר פי"א קראוהו בלשון דברים מכוערים ושאינן ראוין):

(קיט) ולא קנאתם על פסל מיכה. וכ"ה בסנהדרין [שם] א"ל הקב"ה בכבודי לא מחיתם כו', ואולי י"ל שרמזו להם זה בשאלתם באו"ת פ"א והשיבו להם יהודה בתחלה ולא ביארו להן יעלה בתחלה (ככתוב בריש שופטים, וערמב"ן שם שהרגיש בזה), שרמזו להן שיהודה בתחלה יעשה את שלו לבער ע"ג של פסל מיכה [יט] ולפמ"ש בב"ב [קט:] שלכך נא' בו ממשפחת יהודה לפי שעשה מעשה מנשה דאתי מיהודה, י"ל שגם כאן קראו חטא זה בשם חטא יהודה, וכן לאידך שינויא שם דאמו מיהודה: :

(קכ) פעם ראשונה ושני'. בילקוט הגי' ג"כ ושלישית וט"ס הוא (אף שי"ל בדוחק מה שהחלו להכות בישראל כשלשים איש בפעם ג' ג"כ):

(קכא) עד שהלכו ונפלו ע"פ ארצה כו' ועשו תשובה גדולה. זה שבפעם האחרון עשו תשובה גדולה, י"ל שנלמד ממ"ש בו וישבו שם לפני ה' ויצומו ביום ההוא עד הערב ובפ"ב כתיב רק ויבכו לפני ה' עד הערב ולא כתיב ויצומו, גם שם לא כתיב רק ויעלו בני ישראל, וכאן כתיב ויעלו כל בני ישראל וכל העם (גם לשון וישבו שם לפני ה' דרש ענין תשובה שישבו ופשפשו במעשיהם וכמ"ש בתעניתא דמעייני' במילי דמתא (ואפשר דרש וישבו כמו וישובו ששבו מדרכם), וזה שאמרו שנפלו על פניהם לפני ארון ברית ה' ארצה לא נזכר במקרא, ואפשר וישבו שם דרש וישבו לארץ, וכן מצאתי בתדא"ר ר"פ י"ח שדרש מ"ש וישב דוד לפני ה' ששחה מלא קומתו ארצה (או י"ל שדורש כעין גז"ש מ"ש כאן לפני ה' כו' עד הערב ויעלו, ממ"ש ביהושע ויפל על פניו ארצה לפני ארון ה' עד הערב וגו' ויעלו עפר וגו'), ומ"ש לפני ארון ברית ה', נלמד ממ"ש ויבאו בית אל וגו' ושם ארון ברית האלקים בימים ההם, ומזה מובן שמ"ש לפני ה' כאן הוא לפני הארון (ורמז ג"כ בלשון ארון ברית ה' שחטאם הי' במדת ברית יסוד עולם וכמש"ל אות ק"ט בענין עכן), ועיין רמב"ן שם, ובזהר שמיני [לו:]:

(קכג) ועשו שבועה מקטן ועד גדול. אפשר מפני שכתוב ביבש גלעד והכיתם וגו' והנשים והטף, לכן ביאר כאן שהשבועה היתה על כל העם מקטן ועד גדול:

(קכה) שיצומו כל העם מקוע"ג. ז"ש ארור האיש כו' ולא טעם כל העם לחם וכל הארץ באו וגו':

(קכח) ואכל מעט דבש. מבאר מ"ש וישב ידו אל פיו היינו אכילה ממש שבלעו וכמ"ש אח"כ כי טעמתי (ולהוציא מדברי המדרש שמואל שם וירושלמי דנדרים פ"ח שאמרו טעימה היתה, ואפשר לומר טועם ופולט, עמ"ש בחידושי לברכות [יד.] בס"ד בזה), ובילקוט שמואל שם הנוסחא בלשון מאמר הפר"א ונטה את קצה המשענת אשר בידו בדבש ונתן בפיו ואכל, ולשון קצה המשענת אשר בידו, היינו ראש המטה שהיה אוחז בידו הוא שנטה וטבל בדבש ולא קצהו וסופו שבארץ שמאוס (וכי"ב מפרשים לשון שרביט הזהב אשר בידו שבאחשורוש וכמ"ש בס"ד בפירושי למגלת אסתר ע"ש):

(קכט) ונאורו שתי עניו שנא' ותארנה עיניו. כצ"ל, ומבאר דעיניו היינו ב' עיניו, ונ"מ לדינא לדתנן שלהי יומא [פג.] מאכילין אותו עד שיאורו עיניו דבש ומיני מתיקה (ומ"ש שם לשון וכל מיני מתיקה, נראה רמזו ללשון המקרא [קהלת יא] ומתוק האור וטוב לעינים), ומסמכינן לי' שם אהאי קרא, ולמדנו דעד שיאורו ב' עיניו קאמרינן, ואע"ג דאמרינן שם משיבחין בטעמא, כבר פי' בשיח יצחק שם בשם המאירי שהוא כשא"א לברר אם חזרה מראית עיניו ע"ש:

(קל) ראה שאול את הפלשתים חוזרים על ישראל. אין זה מבואר במקרא, ואפשר ממ"ש ויכו ביום ההוא בפלשתים ממכמש אילונה יש ללמוד כן, שהרי כבר כתיב למעלה והמלחמה עברה את בית און, שהוא הרחק יותר ממכמש לצד ארץ פלשתים כמ"ש [שם יג ה] ויחנו במכמש קדמת בית און, נמצא בית און לצד מערב א"י (ששם פלשתים) הרחק יותר ממכמש, ושם במכמש היה מצב מחנה פלשתים כמפורש שם כ"פ, ועברה כבר המלחמה את בית און, שנרדפו פלשתים ממקום מצבם במכמש וגם בית און, וא"כ מהו זה שכתוב כאן ויכו ביום ההוא בפלשתים ממכמש, ובע"כ היינו שחזרו הפלשתים על ישראל ועמדו במצבם הראשון במכמש, והכום שם שנית, וזהו ג"כ שכתוב שם בענין אחר שפדו את יונתן ופלשתים הלכו למקומם, מכלל שתחלה בחטא יונתן חזרו לבא על ישראל, ובתנחומא וישב הגירסא ראה פלשתים מתגברים על ישראל (ובילקוט הלשון מתחזקים), ולגי' זו י"ל מ"ש ויעף העם מאד הוא בחטא יונתן נחלשו, ופלשתים נתגברו, (ואפשר לפרש לפ"ז מ"ש בתחלה ויעף העם ויאמר יונתן עכר כו', האי ויעף העם אינו מן דברי האיש מהעם המספר ליונתן השבועה כפשטי' דקרא, אלא דברי הכתוב הן שמספר שנחלש העם בחטא יונתן, ויונתן לא הבין זה ואמר אדרבא שבשביל זה נחלשו שלא אכלו ולכן לא רבתה מכה בפלשתים, וחוזר הכתוב לספר ויכו כו' ויעף העם מאד (אחרי מאמר יונתן הנ"ל שלא הכיר בחטאו עפו עוד יותר) והוצרכו לעמוד מלרדוף:

(קלא) וראה בי"ב אבני שבטים שכל. כצ"ל:

(קלב) שכל שבט כו' אבנו מגיהה כו'. מה שחזר לבאר זה שנית כאן (אחר שכבר ביארו לעיל ביהושע), אולי י"ל שמכוין לדרוש מ"ש ויאמר שאול גשו הלם כל פנות העם ודעו וראו במה היתה החטאת וגו', שא"ל שיסתכלו ויראו באבני אפוד וידעו במה (כמו במי באיזו שבט) היתה החטאת (ואפשר עוד דדרשי' גשו הלום על אבני האפוד כמ"ש לעיל מני' ויאמר הכהן נקרבה הלם אל האלהים, וכן לשון גשו מורה ע"ז כמש"ש לעיל הגישה ארון האלקים שפירשוהו בשוח"ט ובפסיקתא על שאלת או"ת ע"ש בילקוט ורד"ק, וכל פנות העם הן אבני האפוד אבני פנה יסוד י"ב שבטי ישראל):

(קלג) והפיל גורלות ונלכד כו'. זהו אחרי שכבר הכירו באבן בנימין שלא הגיה אורו, אז אמר הבה תמים שהוא גורלות וכמ"ש אח"כ הפילו ביני ובין יונתן וגו':

(קלד) ולקח שאול את חרבו להרוג כו' כה יעשה לי אלקים כו'. מלת לי אינה במקרא כאן, ואם אינה טעות הדפוס, אפשר הוסיפה לבאר שהכוונה כאלו כתב לי (וכמ"ש לשון זה בכ"מ, שמואל ב ג, ושם יט, ומלכים א ב, ושם ב ו, ורות א), ולומר ששאול היה רוצה להרוג יונתן בעצמו (כי אחרים מישראל לא רצו לפגוע בו), וז"ש כה יעשה לי כו' אם לא זאת אעשה (ולא נכתב לי, מפני כבוד שאול, שהרי אח"כ לא נתקיים שלא מת יונתן, ואפשר מ"מ בשביל קללה זו שהוציא שאול על עצמו מפיו אח"כ נתקיימה בו בהר הגלבע שכתוב [שם לא] ויקח שאול את החרב ויפול עליה, וז"ש את החרב בה' הידיעה, אותה החרב שלקח מכבר להמית בה יונתן כדהכא ונשבע עליה אם לא כה יעשה לי כו'):

(קלה) ח"ל העם אדונינו המלך שגגה כו'. מבאר שלא אמרו בל' ממרים פי מלכות ח"ו חלילה חי ה' אם יפול משערת ראשו כו', אלא טענה היא שטענו בלשון מורא מלכות וא"ל אדוננו המלך שגגה כו', ומ"ש כי עם האלקים עשה היום הזה, אפשר מפרש ע"ז, שמפני שכל היום הזה עשה עם האלקים להלחם מלחמת ה' בעד עמו, לכן לא שם לבו לחקור על ענין התענית ושגג בטעימת הדבש ע"י כן, וגם כי עבור בן המלך האהוב לו הוא שטענו להצילו, לכן מלאם לבבם לדבר ככה אל המלך עבור בנו:

(קלו) שגגה היא כו' קרבן עולה. ז"ל הרמב"ן, וי"ל פי' אחר, שיונתן שוגג היה ואעפ"כ היה עליו עונש כשאר שוגגים שבתורה, ועוד שהיה קרוב לפושע שראה שאין אחד מהעם משיב ידו אל פיו ולא שאל (כ"ה הנוסחא בלשונו שבתשובת המיוחסות בסופו, אבל בס"ס הכלבו יש כאן חסרון בלשון, ועיין בתשובת הרשב"א ח"ד סימן רצ"ו הלשון מבורר יותר,) ואביו לא היה סבור להאמין שהיה שוגג ורצה לחייבו מיתה וא"ל כל העם כיון שנעשה הנס ע"י הדבר ידוע שבשוגג אירע לו שאין הקב"ה עושה נס ע"י רשעים (וקצ"ע שהנס ע"י היה קודם זה), וכן תרגם יב"ע ארי קדם ה' גלי דבשלו עבד יומא הדין, וכן בפר"א, עכ"ל, ועיין בפי' התורה שלו ס"פ בחקתי:

(קלז) והקריבו עליו קרבן עולה כו' ופדאוהו ממות. דרש ויפדו שנתנו תמורתו עולה תחתיו (וכמו באילו של יצחק ע"ש בב"ר), ונסמך ללשון המקרא [איוב לג] ויאמר פדעהו (כמו פדאהו בא') כו' מצאתי כפר (פדיון ותמורה), ומשם יצא גם לשון ונעתר לו דכאן כמש"ש יעתר אל אלוה וירצהו וגו', ונראה שמ"ש בת"י ס"פ בחקתי (על כל חרם וגו' לא יפדה) לא יתפרק בכספא אלהן בעלוון ובנכסת קודשין ובמבעי רחמין מן קדם ה', נתכוון לדברי הפר"א כאן (וכמ"ש בס"ד במבוא אות ב' שדברי ת"י לקוחין מהפר"א תמיד,) שפדאו ליונתן בעולות ומבעי רחמין, ז"ש אשר עשה הישועה כו' חי ה' כו', ונראה עוד שגם מ"ש בפלגש בגבעה (כשנחמו ישראל על בנימין ורצו שלא יפקד השבט מישראל וליתן להם נשים) ויבנו שם מזבח ויעלו עולות ושלמים, היינו לכפרה ולפדייה בעולות ושלמים על שהסכימו תחלה שלא ליתן אשה לבנימין (מיהו בתחלה כשנלחמו עמהם כתיב ג"כ ויעלו עולות ושלמים), וז"ש בת"י עלוון ונכסת קודשין שהן עולות ושלמים ממקרא זה יצא לו כן:

(קלח) הכותים (שמרונים) אינן נחשבין כו'. הכוונה שלא היו מקבלין מהם גרים בזמן התלמוד אף אם היו מתגיירים כדמפ"ו, וזהו ענין המאמר לכאן:

(קלט) אלא מיתר ה' גוים ששבה מלך אשור שנא' ויבא כו'. כ"ה בתנחומא וישב וכצ"ל, ולשון יתר, פירושו שנתותרו ונשארו מהריגת האריות וכמש"ל ונשארנו מעט כו':

(קמא) והושיב אותם בשמרון. בקרא כתיב ויושב בערי שמרון וגו' וירשו את שמרון וישבו בעריה, ומבאר זה, דבשמרון עצמה לא ישבו רק ירשוה ועיין רד"ק, והיינו ששמרון נתקללה להיות לעיי השדה למטעי כרם [מיכה א]:

(קמב) והיו הורגין בהם. הוא לשון המקרא וכן כתיב שם אח"כ והנה ממיתים אותם, והכוונה שהיו רק הורגים וממיתים אותם, ולא טורפים ואוכלים, וזה היה ראי' שהיא חיה משולחת עליהם בארץ כמ"ש בתענית [כב:] ע"ש בפרש"י:

(קמג) שלחו ואמרו למלך בבל. בקרא כתיב ויאמרו למלך אשור, ומפרש ויאמרו ע"י שלוחם וכתבם, ושינה להזכירו בלשון מלך בבל מפני שמפ"ו שדבר עם זקני ישראל שהן גלו לבבל:

(קמד) אינה מקבלת אותנו. ז"ש כאשר אינם יודעים את משפט אלהי הארץ, וכמ"ש ולא תקיא הארץ כו' כאשר קאה את וגו' [ויקרא יח]:

(קמה) כי נשארנו מעט מהרבה. כי תחלה כתיב ויהיו הורגים בהם, דמשמע מקצתם, ואח"ז כתיב והנם ממיתים אותם, כלומר ממיתים והולכים את כולם כי רובם כבר מתו ורובם ככולם (ואולי י"ל שמ"ש להלן [שם] ויעשו להם מקצותם כהני במות דרשי' מקצת המיעוט שנשאר מהם, ובקדושין [ע ה.] דרשינן לי' בע"א ע"ש), ועיקר הדבר נראה שלשון נשארנו מעט מהרבה בא לבאר מ"ש [ויקרא לג] והשלחתי בכם חית השדה וגו' והמעיטה אתכם, דהאי והמעיטה פירושו שישארו מעט מהרבה שרובם ימיתו חית השדה:

(קמו) שלח המלך וקרא לכל זקני כו' א"ל דבר כו'. נראה שמפרש מ"ש ויאמרו למלך אשור הגוים אשר הגלית וגו' והנם ממיתים אותם באשר אינם יודעים את משפט אלקי הארץ, אינו מאמר הגוים ההם כפשטי' דקרא, שא"כ היה לו לכתוב אשר הגליתנו, ממיתים אותנו, אלא היא תשובת זקני ישראל שקרא להם מלך אשור לשאלם על זה, ולכן נא' ויאמרו למלך אשור סתם, ולא כתיב וישלחו ויאמרו כלשון הפר"א כאן שלחו ואמרו כו', והן הן שהודיעוהו משפט אלקי הארץ מה שהכותים עצמם לא ידעו מזה (רק אמרו הארץ אינה מקבלת אותנו כדלעיל ור"ל טבע הארץ), ודבר שליחות הכותים למלך לא נכתבו במקרא, והפר"א הוא שהוסיפן ששלחו ואמרו כו':

(קמז) לא שכלה אתכם חית השדה. כלומר לא חלה בכם קללת ושכלה אתכם חית השדה:

(קמח) ועכשיו אינה מקבלת אותם. בתנחומא הלשון ומה עסקה עכשיו:

(קמט) א"ל דבר של עצה אולי ישיב כו'. שחשבו שוודאי לא יסכים שיתגיירו הכותים אלא יצוה להם לשוב לארצם בכדי שלא תשם הארץ:

(קנ) אינה מקבלת כו'. בתנחומא שם ובילקוט הגירסא ג"כ שאינו עוסק בתורה וכן מסיים כאן וילמדום ספר כו', וז"ש לא ידעו את משפט אלהי הארץ וגו' כאשר אינם יודעי' את משפט אלהי הארץ:

(קנא) תנו כו' שנים וילכו כו' את ר"ד ואת כ"ז כו'. בקרא כתיב הוליכו שמה א' מהכהנים וכתיב נמי ויבא אחד מהכהנים, מיהו הרי מסיי' וילכו וישבו שם ל' רבי' [כב] ולפשוטו של מקרא האי וילכו וישבו חוזר על הכותים, שהיו מבקשים לצאת משם שהארץ אינה מקבלת אותם, וצוה עתה שילכו וישבו שם כבתחלה ולא ייראו עוד מהאריות: , אשר לכן דרשו ששנים היו, ואפשר א' היה כהן מורה, והשני היה ישראל, ועל שהכהן המורה הוא הראש והעיקר לכן מספר בלשון יחיד בכל הענין, או שצוה שילכו שנים שמא ימות או יחלה האחד ועד שיביאו שני תחתיו יחזרו לקלקולם ויהרגו בהן האריות, לכן צוה שילכו וישבו שנים, והמורה יהיה רק אחד:

(קנב) ודבר המלך אין להשיב. ז"ש הוליכו שמה בעל כרחו (כי הבין מהכרת פניהם שאין הדבר להם לרצון), ולכן לא כתיב קראו לאחד מהכהנים וישב שם:

(קנג) את ר' דוסתאי ואת ר' זכריה. (ובתנחומא שם איתא ר' דוסתאי ב"ר ינאי ור' סביא וכ"ה בילקוט, ואולי על שם שניהם קראו הכותים ב' כתות שבהם א' בשם דוסתאי והב' בשם סעבואיי ואפשר הן צבועי שבה"ג פ' יש נוחלין שהבאתי לקמן אות קנ"ח), ועמ"ש במבוא מה שהערותי מזה בס"ד בביאורי על הערוך על מ"ש שתואר רבי נתחדש בימי ריב"ז (ושמעתי רמז ויהי מורה אותם בגי' דוסתאי זכריה עה"כ):

(קנד) ספר התורה בכתב נוטריקון. נראה דהיינו כתבא ליבונאה (כתב עברי) דאמרי' ספ"ב דסנהדרין [כא:] שהניחוהו להדיוטות ומאן נינהו כותיים, שבכדי להבדל מהכותיים שהיו כבר בא"י, הוכרח עזרא כשעלה לא"י לשנות הכתב לכתב אשורי כתב הנשתוון, והניחו לכותים כתב עבר הנהר (שהיו כתובין בו ס"ת מקודם לדברי קצת מפרשים או שהיו משתמשין בו סופרים לכתיבה בעלמא לדברי המפרשים שניתנה תורה גם מתחלה בכתב אשורי, עיין בתשובת מהר"מ אלשאק"ר סימן ע"ד ובתשובת הרדב"ז ח"ג סימן תמ"ב ובירושלמי דמגלה פ"ק ה"ט) והר"מ אלשאק"ר כתב שם שעוד היום ס"ת של כותיים בכתב עברי, ולשון כתב נוטריקון דכאן נראה פירושו כתב סופרים שהוא נוטירון בלשון רומי ע' ערוך, והיינו שהיו סופרים משתמשים בו מכבר (וגם לאחר שניתנה תורה אשורית בימי עזרא) לכל עניני כתיבה דברי חול, וכמ"ש הרמב"ם בתשו' פאר הדור סי' ז' וז"ל ותדע שכתב אשורי כיון שבו ניתנה תורה ונכתבו הלוחות מגונה הוא להשתמש בו דבר כ"א מכתבי הקדש והיו ישראל נזהרין מימי קדם שהיו כותבין חיבורי חכמתן וכתבי חול שלהן בכתב עבר ולכן תמצא חרות על שקלי הקדש בכתב עברי (עיין רמב"ן בחתימתו לפי' התורה,) ולא נמצא אות אחת מכתב אשורי בדבר שנמצא משארית ישראל לא במטבע ולא באבן אלא הכל בכתב עברי ולכן שינו הספרדים אותיות כתבם עד שנדמו לכתב אחר להתיר להשתמש בו דברי חול, וה"ר יוסף הלוי ז"ל מנע לכתוב הגט בכתיבה תמה אשורית כ"א בכתב הנקרא בערבי מדבד"ב, עכ"ל, ועיין רשב"ץ ח"א סוף ס"ה שהשיב עליו מההיא דשרטט יכתב לפ"ד הרמב"ן שא"צ שרטוט כ"א בכתב אשורי, וכן יש להוכיח מההיא דב"ב [קסו:] קפל וספל ע"ש, דמשמע שבכתב שהיו כותבין שטרותיהן היו הסמ"ך וקו"ף דומין ע"י נטילת הרגל, וזהו בכתב אשורי, שאלו בכתב כותיים אינן קרובין כלל:

(קנה) ובוכין. י"ל שהיו רואין ברוה"ק רעות רבות שעתידין לעשות לישראל ולכן בכו וכמו באלישע כשמשח חזאל [מלכים ב ח]:

(קנו) בחקות התורה ובחקת אלהיהם. וכיון שנמלו ושמרו חקת התורה לא הרגו בהן עוד האריות (וע' בזהר וארא [לב.] לענין ישמעאל בגין ההיא גזירו כו'), וגם היו שמורין מעשות התועבות שהיו עושין ככנענים שקאה אותן הארץ בעבורם וכמ"ש הרד"ק ע"ש [כג] וע"ש ברד"ק שנראה מדבריו שהכהן המורה הוא שלמדם כן שיכולים לעבוד גם אלהיהם, וא"כ לא היו גרים גמורים: :

(קנז) ובאו כו' למלחמה ק"פ אלף. בעזרא ד' כתיב אזלו בבהילו ירושלים על יהודיא ובטילו המו באדרע וחיל, וזה שהיו ק"פ אלף, אולי אפשר לסמכו ולומר שזהו שיעור חיל עושה מלחמה במקרא סתם כמ"ש [מלכים א יב] מאה ושמנים אלף בחור עשה מלחמה, ולא נמצא עוד במקרא לשון זה עשה מלחמה רק בסך הזה (ובעוזיה כתיב [ד"ה ב כו] חיל עושי מלחמה שם קאי על האנשים שהיו כ"א גבור חיל למלחמה, אבל כאן שכתיב עשה מלחמה, פירושו שכל הסך ק"פ אלף הזה הוא עשה מלחמה) וכן ביהושפט [ד"ה ב יז] בשרי חיילותיו כתיב בכלן לשון גבורי חיל סתם, רק ביהוזבד שנמנה אצלו ק"פ אלפים כתוב עליהם לשון חלוצי צבא, להורות שזהו שיעור צבא מלחמה (ואף שבמ"א כתוב חלוצי צבא במספרי חיל אחרים, כאן שנמנו כמה מספרי חיל רצה לרמוז הכתוב זה בסך ק"פ אלף להבדיל ביניהן) [כד] וקרוב בעיני שעיקר הגי' צ"ל קפ"ה אלף, והוא כמספר מחנה סנחריב [מלכים ב יט] ועיין בסנהדרין [צה:]: :

(קנח) וכי שמרונים היו וכו'. ששם בעזרא כתיב בקריה די שמרין (וכן נקראו בב"ר פצ"ד ובכ"מ בשם שמרונים, ובה"ג שלהי הלכות נחלות כתב כותאי שמראי כלהו חד גוהר (פי' משפחה לפי הענין):

(קנט) מלאכת שמים. הוא בנין בהמ"ק, וכן נקרא בשם זה בברייתא דת"כ דמייתינן בתענית [כג.] שעסוקין במלאכת שמים (ואפשר נרמז בשם זה מ"ש בריש שה"ר וקה"ר שהיה נבנה בסיוע שמים ע"ש):

(קס) שתי שנים והיה עד שנת היובל. נוסחא זו משובשת, ולפמ"ש בערכין [יב.] שבית ראשון חרב שנת ל"ו ביובל, א"כ בית שני שנבנה ע' שנה לחרבנו, א"א שיהיה נבנה בשנת היובל ובתנחומא שם וילקוט מלכים הגירסא ובטלו מלאכת שמים ב' שנים שנא' באדין בטילת כו' והות בטילא עד שנת תרתין לדריוש, וכצ"ל גם כאן, ואפשר היה כתוב עד שנת י"ו, ור"ל י"ו שנה היה בטל עם י"ד שנה דאחשורוש שבתחלת מלכותו כתבו שטנה ושתים של דריוש, וכמ"ש במגלה [יא:] ובסע"ר פכ"ט:

(קסב) ש' כהנים וש' תינוקות וש' שופרות וש' ס"ת בידם. בילקוט מפורש שהשופרות היו ביד הכהנים, וכמ"ש ובני אהרן הכהנים יתקעו וגו',וכן במלחמה, ואף בתעניות שנינו בתענית [טו:] תקעו בני אהרן תקעו ופי' הרמב"ן בלקוטותיו שם שאף בגבולין התקיעה בתענית ע"י כהנים ע"ש, וכ"ה בתרגום שני לאסתר פ"ד פט"ז (מיהי בשארי תקיעות מצינו שחזן הכנסת הי' תוקע כגון בע"ש וכי"ב), והס"ת היו ביד תנוקות (ומכאן ראיה שאין לחוש ליתן ס"ת לתינוקות לאחוז בשעת גלילת ס"ת וכי"ב, דלא כמה שערער ע"ז בשערי אפרים להר"ז מרגליות שער י' ס"ו), אבל בתרגום שני [אסתר שם] איתא בתעניות מרדכי שביד הכהנים היו שניהן שופרות בימינן וס"ת בשמאלן (ועיין במס' סופרים פ"ג הי"ח שס"ת צריך לאחוז בימין שנא' מימינו אש דת למו והובא בהגה"ה בא"ח ס"ס קל"ד, ואפשר הכא משום דלא אפשר שמפני התקיעה מוכרח לאחוז בימין השופר, ומוכרח מזה דמצות שופר בימין דוקא אף אם אינו מברך עליו, כי לכאורה כאן בתעניות לא היו מברכין על התקיעה), והנה כאן נקט ש' שופרות (וכמ"ש בגדעון [שופטים טו] ויתקעו שלש מאות השופרות, וכן במס' כלה הכריז ר"א בש' שופרות כל השותה בכלה כו', אבל בש"ס רגיל למינקט ת' שיפורי: