ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר לז

(א) לחטוף את נפשו. בילקוט עמוס שם הגי' לטרוף את נפשו, וכלשון המקרא [תהלים ז] פן יטרף כארי' נפשי (ובספ"ק דב"ק [טז:] מסקי' דאיכא טריפה בארי ע"ש), ולשון את נפשו משמע שר"ל כאן שדווקא נפשו של יעקב לבדו ולא בניו ובנותיו רצה לטרוף, וכמ"ש הבנות בנותי והבנים בני כו' ולבנותי מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו (ואע"פ שנא' יש לאל ידי לעשות עמכם רע, י"ל שעל יעקב לבדו אמר וכלל גם את בניו בלשון רבים לומר שאם היו עומדים לעזור ליעקב היה עושה גם להם רע), ומ"ש ארמי אובד אבי לבן ביקש לעקור את הכל, היינו שרצה לאבד את יעקב כשהיה אצלו וממילא היה הכל אבוד ח"ו:

(ב) הדוב כו' שעמד על הדרך. ז"ש ופגעו, פגעו הולך לקראתו בדרך וכמ"ש וגם הולך לקראתך, ורומז ג"כ לעמלק שכתוב בו אשר קרך בדרך, וכן נקט בי' לקמן ר"פ מ"ד לשון זה עמד על הדרך כו':

(ה) והיה מתפלל כו' א"ל שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. כאן בתפלת יעקב כתיב האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה עמך, ומפרש כאן היכן א"ל כן ז"ש לו בבית לבן שוב אל ארץ כו וכ"כ הרמב"ן, ומ"ש ואטיבה עמך, ושם נאמר לו ואהיה עמך, נראה שכלל בלשון זה גם הבטחת בית אל שהבטיח לו שם טובות הרבה, וכן ז"ש אח"כ ואתה אמרת היטב איטיב עמך, וע"ש בפירש"י [א] ואפשר לומר כי לפי לשון הבטחת ואהיה עמך, לא היה ראוי שיתייצב איש לפניו, וכמ"ש ביהושע לא יתיצב איש כו' כאשר הייתי עם משה אהיה עמך, ולכן יעקב כאן כשהרגיש יראה בנפשו כמ"ש ויירא יעקב מאד, לכן חשב שמא גרם החטא ואבד הבטחת ואהיה עמך, וביקש שעכ"פ יתקיים ואטיבה עמך דרך טובה אע"פ שאינו ראוי לכך, ערמב"ן: :

(ט) שלח לו מלאך להצילו כו'. ס"ל שמלאך רחמים היה וכדמפ"ו שהיה שמו ישראל, וכן בב"ר פע"ח איכא מ"ד מיכאל וגבריאל היה (ובר"מ בא [מא:] דגבריאל הוה וכ"כ רבי' בחיי כאן):

(י) להצילו ולהושיעו. נראה מכוין ללשון המקרא [ירמיה מב] אל תיראו כו' אשר אתם יראים ממנו אל תיראו ממנו נאום ה' כי אתכם אני להושיע אתכם ולהציל אתכם מידו (ותחלה להצילו לכפר פניו במנחה ותרצני כו' ואח"כ להושיעו כי פנה ממנו והלך לו להר שעיר):

(יא) וכיון שעלה ע"ה כו' שהגיעה עת עמידתי לשרת ולזמר (ונראה עיקר הגי' לשורר ולזמר וכ"ה הלשון להלן). כמ"ש ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלקים [ב] ולפמש"ל בשם הב"ר שהי' מיכאל, ומכוין ע"ז מ"ש להלן קרא דמכנף הארץ זמירות שמענו, כי הוא א' מד' כנפי הארץ ד' חיות של הארץ העליונה דנטלי כורסייא לארמא לעילא בצפרא כמ"ש בזהר בראשית [קכג:] תרומה [קלז:] בלק [רא.] שלח [קע:] ואמרו שם שהן הפרות דנטלי ארונא ואמרי שירתא (ואף שהפרות לא היו כ"א ב', אולי י"ל דבניהן אשר כלו בבית הן הב' האחרים, ופלשתים בכוונה כלו ב' בבית, אבל באמת הן כלולין זב"ז, וז"ש וישרנה הפרות מלה מורכבת מן לשון זכרים ונקבות), ולכן אמר כי עלה השחר דסלק נהורא אוכמא כמ"ש בזהר תרומה [קמ.] ע"פ אשחרך ע"ש: :

(יב) התחיל לשורר ולזמר מן הארץ. עמש"ל אות ט"ז בס"ד:

(יג) בשביל כבוד הצדיק. ז"ש צבי לצדיק, לצבי וכבוד הצדיק (ובסנהדרין [צד.] דרשוהו לענין חזקיה לעשות צביונו פרש"י רצונו של צדיק, וכן יש לדרשו לענין יעקב כאן):

(יד) עהכ"א מכנף הארץ כו'. עמש"ל אות י"א בהג"ה:

(טו) ועוד א"ל המלאך שלחני כו' עד שתברכני כו' ועוד א"ל שלחני כו' עד שתאמר לי מה שמך. על הפעם הראשון שא"ל המלאך שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לומר שירה לא נענה מפי יעקב ובל"ב כאשר יעבור זמן השירה היה משורר מהארץ כדלעיל (ולא רצה המלאך לברכו קודם שאמר שירה, כענין שאסור להקדים שלום קודם שיתפלל), וא"כ שכבר אמר שירה למטה ובכ"ז הוכרח לברכו, ש"מ שביקש פ"ב שלחני ולא רצה לשלחו עד שיברכו, אבל מה שאמר כאן שפעם שלישי א"ל שלחני וא"ל שיאמר לו שמו, לזה אין סמך במקרא, גם כיון שהשאלה הזו כתובה קודם ויברך אותו שם, א"כ משמע שהיה זה קודם הברכה, ואפשר באמת שאלת השם המלאך היה קודם הברכה כסדר הכתוב, רק שבכ"ז חושבה לפעם ג' שהוכרח המלאך לשמוע לבקשתו, כי אחרי שאלת הברכה שנתרצה לו המלאך לברכו ולזה שאל לו המלאך מה שמך למען יברכו בשמו, נתעורר מזה יעקב לשאול לו על שמו ג"כ, והוכרח המלאך להגיד לו וכמשית"ל באות זה בס"ד שבכלל תשובת המלאך למה זה תשאל לשמי הגיד לו ששמו ישראל, והרי המלאכים אין מגידים שמם ברצון כמ"ש בס"ח ובציוני בשם סודי רזי, אלא שהוכרח לזה שלא רצה לשלחו אף לאחר שנתרצה על הברכה, והיה באמת שאלת שמו קודם הברכה, רק כאן בפר"א סידר ויברך אותו שם אחר ריצוי הברכה לגמור ענין הברכה, ואח"ז סידר ענין שאלת השם שהיה אחר ריצוי לברכו ונתגלגל ע"י זה ששאל המלאך שמו לברכו בשמו (ואולי יש לדחוק בע"א ולומר שהברכה היא זה שא"ל המלאך ישראל יהיה שמך כי שרית וגו', וא"כ נגמר הברכה, וכששאלו יעקב על שמו בע"כ, לא רצה המלאך להגיד עד שא"ל לא אשלחך פ"ג כנ"ל, ומה שכתוב ויברך אותו שם אחר שאלת השם, אינו כ"א כחוזר על דבריו הראשונים ובכדי לסדר ע"ז ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלקים וגו', כי מזה שברך אותו וא"ל כי שרית עם אלקים הבין שהיה מלאך המתאבק עמו, גם חזר לכתוב שם פי' במקום ההוא הי' הברכה כדי לחזור לפרש שם המקום), ויש לסמוך זה שג"פ ביקש המלאך ממנו שישלחנו ועכבו בע"כ ממ"ש [הושע יב] באונו שרה את אלקים וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו, דבאונו שרה היינו ההתאבקות, וישר אל מלאך ויוכל היינו שלא שלחו פ"א כשהגיע זמנו לומר שירה והוכרח לומר שירה בארץ (ובזה יוכל לו שהראה שמעלתו גדולה מהמלאכים ושהשירה עולה מלמטן כמש"ל אות ט"ז בס"ד), בכה, על פ"ב עד שהוצרך לברכו והודה לו כי שמו ישראל כי שרה עם אלקים, ויתחנן לו, בפ"ג, שיגיד לו שמו מה שאין המלאכים רוצים ויכולים להגיד (ולכן אף שהגיד לו לא א"ל בפירוש רק א"ל למה זה תשאל לשמי ושמזה יבין שמו כמש"ל אות הנ"ל בס"ד):

(טז) עד שתאמר לי מה שמך וקרא שמו ישראל כשמו שנקרא ישראל. כ"ה הגירסא בנוסחאות המדוייקות וכצ"ל, ור"ל שהיה שם המלאך ישראל (ודרך רמז אמר הרי"א ליפשיץ ויאבק איש עמו בגי' ישראל עם ה' אותיותיו, גם וישר אל מלאך ידרש וישראל מלאך שהיה שמו ישראל, ש"ב הרש"ל,) [ג] ושם מלאך זה ישראל מצאתי בסודי רזי (הוא רזיאל) [מא ב] שהוא מלאך יום השבת (וי"ל שז"ש בב"ר ס"פ י"א שא"ל הקב"ה לשבת כנסת ישראל הוא בן זוגך, וכמ"ש התוס' בסנהדרין [לז:] ד"ה מכנף בשם תה"ג שיום השבת שאין עוד כנף לחיות לומר שירה נאמר שירה מכנף הארץ, וזהו שמלאך ישראל שהוא מלאך יום השבת אמר שירה מכנף הארץ כדהכא), גם בשמות מלאכים המושרשים בר"ת של שם מ"ב (הכתובים בפרדס הרמ"ק ועמק המלך ובזוהר הרקיע ר"פ שמות) כתוב ישראל באות י' של תחלת שם הששי (שהוא שם היסוד, וי"ל לפ"ז שנאבק עמו ונגע בכף ירכו על שנשא ב' אחיות, שזה נוגע במדה זו): ומפרש מ"ש למה זה תשאל לשמי (שהוא מקרא קצר שעכ"פ היה לו לומר והוא פלאי כמ"ש במנוח [שופטים יג] וערמב"ן שדחק לפרש שאין לך תועלת בידיעת שמי), הכוונה שבזה רמז לו שמו, שהמלאך נקרא על שם שליחותו (ובבמ"ר פ"י פירשו והוא פלאי דמנוח ג"כ כן ששליחותו היה לנזירות שמשון שנקראה הפלאה וממילא יש להבין ששמו פלאי) והוא נשלח לקרא שמו ישראל (להודיעו שישור על אלקים ואנשים ולא יירא ממנו) וא"כ ממילא שמו ישראל [ד] ולפמ"ש בת"ז [ג.] שישראל הוא צירוף שיר אל. י"ל שזהו ענין שהיה המלאך משורר בארץ, שבזה הראו למלה"ש שעיקר שירה הוא מלמטה, וז"ש בשביל כבוד הצדיק (שידעו שגדול כבודו ממלה"ש) אנו שומעין קול המלאך מן הארץ, ולכן אמרו שהגיע זמנו של המלאך לומר שירה באותה שעה, שהוא כמ"ש בחולין [שם] שאין מלה"ש אומרים שירה למעלה עד שיאמרו למטה, והיינו שהמלאכים עומדים הן תמיד במדרגה א' ואין להם מה לומר שירה חדשה בכל יום עד שאומרים למטה, ואז עי"ז עצמו מתוסף בהן כח לומר שיר חדש וכמ"ש בברייתא דהיכלות שמובאת ברוקח (לאומרה במקום קדושה דמנחה) בשעה שמגיע לכסא כו' וכל חיות ושרפים כו' וחיילי מעלה מתגדלין ומתגברין כו' ונותנים הוד והדר וממליכים כו', וע"ל פל"ב אות מ"ח וכ"מ שפי' הרשב"ץ במגן אבות ח"ב (כ"ג סע"א בד' ליוורני) ע"ש בע"א קצת (ודבריו צע"ק שכתב שהמלאך הכניס השירה שאמר יעקב כי ראיתי אלקים פא"פ ותנצל נפשי, שהרי זה היה לאחר שכבר ניצל מהמלאך), ועיין בנפש החיים שער א' פי"א: :

(יז) רצה יעקב להתגבר כו' מה עשה המלאך אחז כו'. לפי שאמר שהמלאך של רחמים היה להצילו, הוצרך לבאר שיעקב לא הכיר זה תחלה (כי בכונה רצו להראותו מן השמים כי שרה עם אלקים ויוכל ולא יירא), לכן רצה להתגבר, והוכרח המלאך להציל עצמו בזה שנגע בכף ירכו:

(יט) אחז בג"ה שעל כף הירך. מפני שתחלה כתיב רק ויגע בכף ירכו ואח"כ כתיב כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה, לזה מבאר שגם בתחלה עיקר הנגיעה ואחיזה שע"י תקע כף הירך ממקומה היינו שנגע בגיד ונשה ממקומו (וכמ"ד בב"ר ס"פ ע"ז פירשה ממקומה) ולכן נתקע כף הירך שכחו בגיד המובלע בו, וע"י שאחז בכח כף הירך פירש הגיד המובלע בו ממקומו:

(כ) ונעשה כחלב המת. ממה שלא אמר כבשר המת (שהוא לשון הרגיל בזה בש"ס), י"ל שרמז לנו שחלבו של גיד אסור כר"מ בחולין [צב:] שהגיד נשה עם החלב (ולפ"ז אולי היינו מדאורייתא וכס"ד דשם ע"ש):

(כא) לפיכך אסור לבני ישראל לאכול. הלשון אסור משמע טפי דר"ל כרבנן בחולין [ק:] דבסיני נאסר ונכתב במקומו להודיע מאיזו טעם נאסר ולבני ישראל ממש נאסר ולא לבני יעקב:

(כב) רצה כו' יבק ולהתעכב שם. לגי' הספרים אין טעם וראיה לזה למה רצה להתעכב שם, ונראה עיקר דגרסי' ונתעכב שם, ור"ל ע"י המלאך שעיכבו, ובא לבאר מ"ש ויותר יעקב לבדו, ששלא ברצונו נתעכב שם לבדו, שהיה רוצה לעבור ג"כ הנחל תיכף שהעביר כל אשר לו, ועיכבו המלאך שם:

(כג) לא כך אמרת לי עשר אעשרנו. לשון אמרת לי מגומגם ואפשר צ"ל אמרת כל אשר תתן לי עשר כו', ובילקוט ליתא לתיבת לי, ועיקר ענין זה שהמלאך ע"ד המעשרות התחיל לדון עמו, אפשר נדרש מסמיכות ויעבר את אשר לו לויאבק איש עמו, לומר שבשביל זה אשר לו ר"ל כל קנינו שנתן לו ה' הוא שנאבק עמו (ואפשר ויעבר דרש לשון עבר על נדרו בענין את אשר לו, שאמר אשר תתן לי כו'):

(כד) לקח את כל מקנה קנינו שהביא מפדן ארם. מפרש מ"ש ויקח מן הבא בידו, שר"ל כל שהביא עמו בידו וכמ"ש [בראשית לא] וינהג וגו' מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם (ואפשר קרי לי' בא בידו, שבידו ויגיע כפיו באו לו וכמ"ש ואת יגיע כפי ראה וגו'):

(כה) והיו ה' אלפים ות"ק צאן. יש כאן חסרון ובילקוט הגירסא לקח כל מקנהו ועשר מהם תק"ן מכאן שכל מקנהו ה' אלפים ות"ק, ופי' בר"ר שתק"ן אלו שעישר היינו הדורן שנתן שהן ס"ה תק"ן בהמות, וכ"מ ממ"ש להלן בס"פ לקח יעקב מעשר קנינו שהביא כו' ושלח כו', והדבר תמוה איך יצא י"ח נדרו שאמר אעשרנו לך בזה שנתן דורן (ועיין מש"ל אות בס"ד), ורש"י הביא אגדה על הא דהבא בידו שנטל מעשר כד"א עשר אעשרנו לך והדר לקח מנחה (וכזה מטין הדברים שכתבו רבי' בחיי ובעה"ט שמספר קרבנות כל השנה תק"ן בהמות נגד דורן ששלח), ולפ"ז י"ל שעל שלא עישר עד כה נענש בנתינת הדורן הזה (ומה שתלה בכאן המעשר בטענת המלאך, אע"פ שנתינת הדורן כתוב בתורה תחלה קודם ויאבק איש עמו, צ"ל דהמלאך בא תחלה וטען עמו ע"ד המעשר, רק ההתאבקות עמו היה אח"ז כשנותר לבדו, וכ"מ קצת בזהר תזריע [מה.] שאמרו דחזא שלהובא דאשא מלהטא טאס במשריתי' כו' ולכן ויעבירם את הנחל בליליא ע"ש):

(כו) הפריש ד' בכורות לד' אמהות. פי' הפריש שלא יהיו בחשבון המחויבין להתעשר שבכורים פטורין ממעשר כדממעטינן בבכורות [נג:] קדשים ממעשר בהמה, ובב"ר פ"ע ותנחומא ראה מסיימי' בה שאין הקדש מוציא קדש (ובראב"ן סי' קי"ז הלשון שאין בכור מוציא בכור):

(כז) ועוד התחיל משמעון וגמר בלוי. בב"ר ותנחומא שם אמרו שנשתיירו שמנה והוסיף עליהם מנשה ואפרים, וכאן לא ניחא לי' בהכי, דעדיין לא נולדו, ובבנימין כאן אמר שבמעי אמו עכ"פ, ועוד אם נחשוב מנשה ואפרים לא נחשוב יוסף וא"כ לא יהיו עשרה, לכן ניחא לי' טפי לומר שיעקב החמיר ע"ע וחזר והתחיל משמעון וגמר בלוי. וכ"ה בת"י:

(כח) רי"א כל הבכורות כשהן בשמירת העין חייבין להתעשר במעשר. פי' בז"ר בכור שהבעלים שומרים אותו כגון שהוא ממון בעלים חייב להתעשר ובכור אדם הוי דומיא דממון בעלים וחייב להתעשר, ובאמת מבואר בבכורות [שם] דהא דאיצטריך קרא למעט קדשים ממעשר בהמה, היינו לר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים ואפ"ה פטרינן להו מקרא והה"נ בכור (ולא עוד אלא שי"ל בבכור אפי' לריה"ג לא צריך קרא, דהא אמרינן שם טעמא דס"ד כיון דכל בהמה למעשר קיימא אע"ג דאקדשה לא פקע מעשר מינה, וא"כ בבכור שקדוש מרחם ל"ל הכי וממילא לא חל עלי' חיוב מעשר בהמה, ובפ"ק דב"מ [ז.] נקט בספק בכורות נמי פטורא משום מיעוטא דיהי' קדוש ולא שכבר קדוש, ואולי י"ל דר' ישמעאל דהכא לטעמי' דדרש בערכין [כט.] בבכור תקדיש שמקדישו הקדש עילוי, להכי חל עלי' טפי חיובא דמעשר) ואפשר כוונת הז"ר כשנולד בכור ומומו עמו, דכיון שממון כהן הוא, נכנס לדיר להתעשר (דבעל מום נמי חייב במעשר בהמה כדאיתא בבכורות [נז.] וליכא למעוטי' מיהיה קדוש יצא זה שכבר קדוש כיון שנולד ומומו עמו [ה] ומ"מ לדינא לענין מעשר בהמה, אם כבר נתנו הישראל לכהן פטור ממעשר בהמה משום לקוח, עיין רמב"ם פ"ו מהלכות בכורות הלכה י"ג, רק אם היה של כהן ונולד במומו עמו הוא שיש לדון: , וא"כ בכור אדם דלא חזי להקרבה ולעולם הוא כבעל מום לגבי מזבח, הרי הוא לעולם כבשמירת הבעלים שאין ניתן לכהן, וראוי להתחייב במעשר, כן י"ל לדברי הז"ר, ואפשר גרסי' כשאינן בשמירת העין ור"ל כשאין צריך להשמר מהן באיסור הנאה וגיזה ועבודה וכגון בכור אדם שמותר בגיזה ועבודה כדדרשי' בבכורות [ט:] משורך למעוטי בכור אדם (והא דתניא פ"ק דב"מ [ו:] אחד בכור אדם וא' בכור בהמה כו' ותני עלה אסורין בגיזה ועבודה כו', בע"כ לא קאי האי ותני עלה על בכור אדם רק על טמאין וטהורין דבהמה), דכיון שכן אין שם קדושה עליהן שלא יתחייבו במעשר לענין נדר יעקב דכל אשר תתן לי אעשרנו שבכללו אף נפשות אדם [ו] והר"מ ברלין פירש בכורות שהן בשמירת העין, הוא כינוי לבכור שוטה מאם ולא מאב, שאינו בכור לנחלה ולא מסי רוקי' לעין, כדאיתא בב"ב [קכו:] ונשמרין מלהשתמש בו לרפואת העין (וגם לדבריו נוח היה לגרוס כשאינן בשמירת העין, ור"ל שאין רוקו שמירה ורפואה לעין), ובכור כזה לא היה ראוי לעבודה כשהיה בבכורות, ולכן הן בכלל חיוב מעשר בנדר יעקב, ואינו נכון, דוודאי בכורות שנתקדשו לעבודה ג"כ בפטר רחם היה תלוי, שכן כתיב בפרשת במדבר בפדיון הלוים אותם: :

(כט) אלא למפרע. אפשר מפני שרחל עקרת הבית וקבועה באהלו יותר מכולן וכמ"ש בב"ר פע"ד באהל יעקב שהוא אהלה של רחל, לכן התחיל מבנימין שבמעיה ואח"כ יוסף בנה, וממילא היה מונה והולך כולן ג"כ למפרע (מיהו לא יתכן טעם זה ע"ד הראב"ן סימן קי"ז שפי' על ברייתא דספרי פ' הברכה (שחסר בספרי שלפנינו וישנו בילקוט שם), שאמר אשר אם מראובן הכתוב מייחס בכורה של לוי ואם ממני הכתוב מייחס בכורה שלו הוא, דהיינו אם מראובן ויחזור ויתחיל משמעון כת"ק דהכא, ואם ממני, היינו מאשר, שהוא אחרון במנין שבטים בדברי הימים, וכשמתחיל למפרע מתחיל ממנו):

(ל) ועליו הכתוב אומר העשירי יהיה קדש לה'. אפשר דרש מ"ש לעיל מני' אשר יעבור תחת השבט וגו', דמלת השבט נמשך למטה קרי בי' השבט העשירי יהיה קודש וגו', דהיינו שבט לוי:

(לא) זה גורלך. אם לשון גורל דוקא, י"ל פירושו כמש"ל ס"פ כ"ד שזרע אברהם נפל בגורלו בעת ההפלגה, ור"ל מן גורלך זה מעשרך כו', אבל באמת גורלך י"ל לשון חלקך:

(לב) וחלק מעשיך. רבי' בחיי ס"פ קרח העתיק וחלק מעשרך ונכון יותר:

(לג) ופשט יד ימינו וברכו שיהיו כו'. איפשר ז"ש [דברים לג] ברך ה' חילו, ואולי יתפרש מ"ש [שמות לב] ולתת עליכם היום ברכה, שביום הזה של עגל שנדחו הבכורים מעבודה ונתקדשו הלוים (כמ"ש [דברים י] בעת ההיא הבדיל ה' את וגו' ע"ש בפרש"י) יתן עליכם ה' את הברכה שבירך מכבר לשבט לוי שיהיו משרתים לפניו:

(לד) בני לוי משרתים כו' כמלה"ש בשמים. שכהנים נקראו מלאכים כמ"ש [מלאכי ב] כי שפתי כהן וגו' כי מלאך ה' צבאות הוא, וכן בב"ר פס"ח דרשו והנה מלאכי אלקים אלו הכהנים, ואפשר מכוין לדרוש מ"ש [תהלים קג] ברכו ה' מלאכיו וגו' ברכו ה' וגו' משרתיו עושי רצונו, שהן כהנים ולוים שנקראים מלאכים ומשרתים לפניו בארץ (ויש לדרוש מ"ש שם בענין וחסד ה' מעולם על יראיו, שהן בני לוי שנקראים יראים כמ"ש [מלאכי שם] ואתנם לו מורא וייראני (וחסד ה' הוא הברכה בימינו כדהכא), וכתיב לשומרי בריתו שהן שבט לוי כמ"ש [דברים לג] כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו וכמ"ש בספרי שם):

(לה) המשרתים למלך אינו נותן להם טרף מזונם. פי' בתמיה, ולשון טרף דנקט הוא כמ"ש [מלאכי ג] הביאו את כל המעשר וגו' ויהי טרף בביתי, וחזר וביארו שטרף לשון מזון (ואפשר מכוין לפרש קרא [תהלים קיא] טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו, על הלוים שנקראים יראיו כמ"ש באות שלפני זה, ונתן להם טרף במתנות כהונה ותרומה ומעשר, ויזכור ה' להם לעולם בריתו אשר כרת עמהם כמ"ש [מלאכי ב] להיות בריתי את לוי וגו', וז"ש אח"כ כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת וגו'. זהו לכל עמו שנתן להם לנחלה א"י, אבל ליראיו שבט לוי אין להם חלק ונחלה):

(לו) כל קדש שעלה לשמו. בא לבאר מ"ש [דברים יח] ה' הוא נחלתו, שפירושו קדשי ה' שעלו לשמו וכדכתיב לקמי' אשי ה' ונחלתו יאכלון:

(לז) כשעבר יעקב לבא בארץ כנען. כשעבר מעבר יבק ועבר את פנואל והכין עצמו לבא לארץ כנען, אבל עדיין לא בא לשם, שלא עבר את הירדן, שאף סכות שנסע לשם אחר שנפטר מאחיו היא בעבר הירדן כמבואר בענין גדעון [שופטים ח]:

(מד) ושלח ביד עבדיו ונתן לאחיו. מבאר מ"ש ויתן ביד עבדיו עדר וגו', שהנתינה היא לעשו, וביד עבדיו הוא ששלחם ע"י עבדיו ליתנם לו:

(מה) א"ל אמרו לו כה אמר עבדך יעקב. מפרש שאף בשלוחי המנחה שצוה להם ואמרת לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה כו', היה הציווי שיאמרו זה בשם יעקב כה אמר עבדך יעקב (ולא שהן המדברין בעצמן בלשון לעבדך יעקב כו') כמו שאמר לשלוחים הראשונים ששלח אליו להגיד לו למצא חן בעיניו (ויהי' פי' לעבדך ליעקב, בשם עבדך יעקב אנו אומרים המאמר הזה שכן צוונו), וכ"ז ענוה יתירה. וכאלו אומר לו יעקב בעצמו כ"ז (שמסר מילין לשלוחיו):