ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר לו

(א) לא צרו צעדיו של יעקב. מכוונים הדברים למ"ש הרח"ו ז"ל במאמר הפסיעות (שבס"ס חסד לאברהם) שקפיצת הדרך של יעקב שכתוב בו וישא יעקב רגליו היה באופן שמבואר שם שמתארכין רגליו ומתרחבין פסיעותיו ע"ש, ועמש"ל פט"ז אות כ"ב, שז"ש לא צרו צעדיו, אלא היו רחבים מאד:

(ב) ולא נכשל כחו וכגבור כח כו'. מפרש מ"ש לא תכשל אין הכוונה כשילת ברכים לגוף באבן רגלו בריצתו וכי"ב, אלא ר"ל כשילת כח, לפי שהדרך מתשת כחו של אדם כמש"ל פכ"ט, וכ"ש הרץ בהליכתו שוודאי מחליש כחו ביותר, לכן אמר שיעקב אע"פ שרץ מאד בדרכו לא נחלש כחו, אלא עמד בכחו וגבורתו (ע"ל ס"פ ל"ב) וכגבור כח גלל כו':

(ג) והיתה הבאר עולה ושופכת מים חוצה לה. כ"ה גם בת"י כאן (וז"ש בב"ר ס"פ ע' כיון שבא הצדיק לכאן נתברכו המים), ולהלן ע"פ ויוגד ללבן ביום הג' כי ברח יעקב תרגם דלא אשכחו מיא דלא טפת בירא, וכ"ה מוכרח לפי פשוטן של דברים, שאל"כ כיון שסתימת הבאר באבן גדולה היתה ודאי מפני דוחקן למים בכדי שלא ישתו כ"א כשנאספו כולן וישתו הכל בשוה, א"כ איך הניחוהו ליעקב להשקות צאן לבן טרם נאספו כולן יחד, אלא ודאי שנתברכו המים מיד שגלל האבן ושטפו חוצה לה, וכיון שראו כן שהמים די והותר להן לא חששו עוד למחות בידו, ולכן לא נזכר שדלה דלה יעקב והשקה את הצאן, שלא הוצרך לדלות ששטפו המים חוצה ואפשר ידרש וישק את צאן, לשון משיקין את המים, שהוא לשון נשיקה וחיבור, אף כאן חיבר הצאן אל המים ושתו מעצמן כי שטפו המים אל פיהן וחוברו להן יחדיו), וזהו ג"כ שלא נזכר אחר ההשקאה שחזר יעקב וגלל האבן על פי הבאר למקומה לאחר ההשקאה כדרכן להשיב את האבן וכו', מפני שלא הוצרכו עוד לזה, וכן מבואר בזהר שמות [יג.] וביעקר לא כתיב וישב את האבן דהא לא איצטריך לבתר כן כו' סליקו מיא לגבי' כו':

(ד) ותמהו שכולן לא היו יכולין. כ"ה בשוח"ט מז' צ"א וכצ"ל:

(ה) לא היו יכולין לגלגל את האבן ויעקב כו' לבדו מע"פ הבאר. הגלילה מע"פ הבאר קשה יותר מההשבה על פיה, וכל הרועים היו צריכין אפי' אל ההשבה להיות יחד כמ"ש והשיבו כו', השבה דומה להגלילה, ויעקב עשה אף הגלילה בעצמו:

(ו) כל מי כו' ומצא נערות לפניו דרכו מצלחת. אי לא גרסי' כאן נמי הא דשאול כמש"ל אות ח' בס"ד ע"פ הילקוט, היה מקום לפרש סימנא זה מילתא הוא רק לענין ההולך למצוא זיווגו כאליעזר ויעקב ומשה, שסימן הוא שזיווגו בא אצלו (ועיין ב"ר ר"פ ויצא), וכענין בדק במברא שמזומנת לפניו דרכו (ובילקוט הלשון כאן דרכו מיושרת לפניו), ועב"ר ס"פ נ"ט ובהגהותיי שם בס"ד, אבל כיון דגרסי' הא דשאול נמי כאן, בע"כ צ"ל שסימן זה הוא לכל דבר וכמו למלוכת שאול, ואפשר סמך לזה ממ"ש [משלי יח] מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', שלשון מצא רומז על ההולך בדרך ומצא לפניו יוצאות מן העיר וזהו לשון ומצא דהכא (מי' נראה שלשון המקרא בשאול [שמואל א ט] הוא והמה מצאו נערות יוצאות לשאוב מים, אך אפשר לשון מצאו דשם גופי' נמו מרמז על מציאת דבר לטוב), ולפ"ז לאו דווקא נערות אלא ה"ה אשה, וכאן נקט נערות כעובדי דהני דמייתי:

(ז) והקב"ה הצליח דרכו שנא' וה' כו'. אפשר ממה שלא סיים כאן בקצרה והצליח דרכו כדלקמן גבי משה (מי' י"ל שמפני שמפורש כאן לשון הצלחה בזה נקט לה), יש להבין שרוצה להביא סמך לסימן טוב הזה מהמקרא, דדרש וה' הצליח דרכי בזה שמצא נערות יוצאות לפניו, וע"ל פט"ז דדרש לי' בע"א:

(ח) והצליח דרכו ועלה למלוכה. אף שבאמת משה נקרא מלך וכמ"ש בזבחים [קב.] יבמה מלך, וכתיב ויהי בישורון מלך (מי' הש"ס דאמרי' בר"ה [לב:] דויהי בישורון מלך הוא פסוק מלכיות, סובר דהאי מלך על הקב"ה קאי ולא על משה), ויותר הו"ל להזכיר הצלחות יצ"מ ומ"ת ואשר ידעו ה' פא"פ, ובילקוט הביא לשון המאמר בקצרה בא וראה מאליעזר והנה רבקה יוצאת, והנה רחל באה, ולכהן מדין ז' בנות, ושאול המה עולים במעלה העיר, ע"כ נראה שהיה כתוב לפניו גם הא דשאול וחסר לפנינו וכצ"ל, והצליח דרכו (ולא הוצרך לפרש כלל הצלחות משה שהן גלויות וידועות לכל), ועוד אתה למד משאול שנאמר המה עולים במעלה העיר והמה מצאו נערות יוצאות לשאוב מים והצליח ועלה למלוכה כצ"ל (והוא כלשון המקרא [יחזקאל טז] ותצלחי למלוכה):

(ט) מיעקב שעד שלא נכנס כו' שנא' והנה רחל כו'. ואע"פ שפגע ברועים תחלה, הרועים לא יצאו מן העיר רק היו יושבים שם תחלה, והסימן הוא כשמוצא יוצאת מהעיר ובאות לקראתו:

(י) רב הונא אומר. כבר כתבתי במבוא בערך רב הונא שקרוב שצ"ל ר' חנינא או ר' תחנא (אחרי שלא נזכר רב הונא בפר"א עוד הפעם) או שהיה תנא נקרא כן (וכמו רב הונא ריש גלותא שבימי רבי שהוזכר בירושלמי עיין ס"הד), אבל לומר שהוא הוספה מאיזו מדרש דברי אמורא, אחרי שלא נמצאו הדברים במדרשים שלפנינו, אין סמך לומר כן, וגם הואיל והדברים נמצאים גם בת"י שליקט מן הפר"א, משמע שהוא מעיקר הפר"א:

(יא) הכל צפוי כו'. כדמפ"ו שבכדי שיתברך צאן לבן לרגל יעקב, וגם שתצא רחל עם הצאן (שמפני שהיו מועטין מסר לה כדלקמן) לסימן טוב לפניו (וגם שימסור לה הסימנין כדאי' במגלה [יג:] שבזכות זה זכתה רחל לצאת ממנה שאול ומרדכי, ובזכות זה נגאלו ישראל כמ"ש בפתיחתא דאיכה):

(יב) שלח מגפה בצאנו כו'. תפס לשון המקרא [שמות ט] הנני שולח את כל מגפותי, ולימדנו לפי דרכו שלשון מגפה שלוחה מלפני ה' שייך בצאן ובקר (אע"פ שבכל המקומות נזכר מגפה הכל באדם, רקמצאנו [זכרי' יד] וכן תהיה מגפת הסוס וגו', וגם שם מפני שהתחיל תחלה וזאת תהיה המגפה וגו' כתב אח"כ וכן תהיה וגו' ג"כ בלשון מגפה), ויתפרש שם כל מגפותי על הברד שעיקרו היה מכת בהמות (אבל ב"א ניצולו ממנו רק אשר עזב עבדיו בשדה, עליהם נא' ויך הברד וגו' מאדם עד בהמה):

(יג) ונשתיירו מעט כו' מה שהיתה רחל רועה. נראה שר"ל כמ"ש בת"י, ארום רעיתא היא בההוא זימנא ארום הוה מחתא דה' בעאנא דלבן ולא אשתיירו מנהון אלהין קלילין ותריך רעיא דילי' ומה דאשתארו שוי קדם רחל ברתי', אבל לשון הפר"א מה שהיתה רחל רועה (ולא קאמר והיתה רחל רועה אותן), משמע יותר שר"ל כי רועה היא מכבר, והיה לו ג"כ צאן ביד רועים אחרים והוכו במגפה, ולא נשאר מהן רק זה שהיתה רחל רועה אותן שניצולו בזכותה:

(יד) ומנין שנשתיירו מעט מן הרבה כו' הנותרות מן המגפה. אע"ג שמקרא זה לאחר שכבר פרץ מקנה לבן לרוב כתיב, והמגפה היתה קודם שבא יעקב, מ"מ י"ל דכתב עליי' קרא כאן הנותרות מן המגפה, לומר שאלולי יעקב לא היה לו המחנה אשר פרץ עתה לרוב, שהרי אף אותן שכבר היו לו מקודם לכן כלו במגפה ולא נותרו כ"א מעט, עאכ"ו שלא היה לצאן לבן לפרוץ לרוב, ולכן קוראן הנותרות (וכתבו הכתוב בשם זה, ללמד זכות על יעקב מה שעשה במקלות (עיין רמב"ן) שכל הצאן היה חשוב כשל יעקב ולא היה לו ללבן כ"א המעט הנותרות מן המגפה, שגם הן לא ניצולו רק בכדי שיבא יעקב ויתברכו לרגלו, וז"ש ויצל אלקים את מקנה אביכן ויתן לי, לומר שכולן היו ראוין למות במגפה ולא הצילן ה' רק בשביל ליתנן לו, וז"ש בב"ר כזה שהוא מציל מן הניצולות, ר"ל מן העומד לאיבוד), ומיושב בזה לשון הנותרות, שלפשוטו קשה לקרותן בשם נותר שהוא לעולם המיעוט הנשאר מן הרוב, וכאן וודאי אותן שהסיר יעקב מן הצאן מעטים היו ולכן נתרצה לבן בכך ואמר הן לו יהי כדברך, מפני שמעטין מן הצאן הוא שהיו מצויין להיות כן (ועיין רבי' בחיי), ולדברי הפר"א קראן הנותרות מן המגפה בזכות יעקב, וא"כ זה שאמרו שנשתייר לו מעט מהרבה קודם שבא יעקב מלשון הנותרות הוא שנשמע, אבל ממ"ש כי מעט אשר היו לך לפני ויפרץ וגו', אין ראי' רק שהיה לו תחלה מעט אבל לא שנשתייר מעט מהרבה (ואולי ידרש לפ"ד הפר"א מעט אשר היה לך לפני, זה שלפני בואי נתהווה בצאנך מעט מן הרבה כדי שיהיה זה לפני ויפרץ בגיני לרוב, ויש להוסיף עוד לדרוש מלת ויפרץ ענין מגפה כמ"ש [תהלים קו] ותפרץ בם מגפה, ר"ל שפרצה בהם מגפה שישארו מעט למען לרוב אח"כ על ידי), ומה שמסיים אח"כ ויברך ה' אותך לרגלי וכי רגליו כו', הוא דרשא בפ"ע על פסוק זה אלא מפני שאין דרך לשון הפר"א כן להתחיל בפסוק לדרשו רק לקשר המאמרים זה לזה, לכן כמדומה שצ ל ואומר כי מעט אשר היו לך לפני ויפרץ לרוב ויברך ה' אותך לרגלי, והוא סיום הראי' דמנין שנשתיירו מעט כו', שמשני הפסוקים אלו יחד הוא נלמד:

(טו) וכי רגליו של יעקב מפרות ומרבות צאנו. כצ"ל וכ"ה בנ"י, ובילקוט הלשון שנותרו מן המגפה בכדי להפרות ולהרבות צאנו של לבן לרגליו של יעקב:

(טז) והי' רגל יעקב מברכת שנא' ויברך ה' אותך לרגלי. הנוק' שהיא נקראת ברכה שממנה מקור הברכות לכל, היא לרגליו של יעקב ונקראת רגלו (עיין בדרוש הפסיעות להרח"ו הנ"ל), וז"ש בברכות [מב'] תיכף לת"ח בוכה:

(יז) וכן אמר לבן נחשתי כו'. שאף הוא הודה בדבר, אך לא הבין ענין רגל יעקב הנ"ל ותלאו בניחוש (וז"ש בירושלמי פ"ג דע"ג ה"ב את נרגל רגלי' דיעקב שעשאו הרגל לצורת ע"ג):

(יח) את שמע כו' כח גבורתו שעשה כו'. את שמע דרש דבר הנשמע למרחוק מילתא דתמיהא כמש"ל וראו הרועים ותמהו כו':

(יט) רץ לקראתו לנשקו כו'. להוציא מדברי ב"ר שרץ לשם ממון אלא לנשקו ולחבקו מפני ששמע שמע גבורתו על הבחר, ובת"י הוסיף עוד וחסידותי' (והוא בכלל לשון שמע ר"ל שם טוב) היך טפת בירא וסליקת לאנפוי כו', שמפני שהיו דחוקין למים וע"י נתרווחו, לכן רץ לחבקו ולנשקו:

(כ) שבן אחותו של אדם קרוי אחיו וכן בן אחיו. כצ"ל:

(כא) ומנין אנו למדין מאברהם כו'. נראה הא דצריך להביא מקרא אחר על בן אחיו ולא סגי ליה בקרא דהכא בלבן בבן אחותו, משום שי"ל דווקא בן אחותו הוא כאחיו, מפני שאמרו (ב"ב [קי'] וירושלמי ספ"ד דקדושין) רוב בנים דומין לאחי האם, וכיון שהוא דומה לו שייך לקראו אחיו, אבל בן אחיו לא, וכי"ב כתבו התוס' ביבמות [סב:] ד"ה והנושא בשם ר"ת לענין בת אחותו דבת אחיו לא ע"ש:

(כב) אל נא תהי מריבה וגו' כי אנשים אחים אנחנו וכתוב א' אומר וישמע כי נשבה אחיו. דקרא קמא י"ל שאברהם א"ל כן דרך חיבה וריעות שהוא לו כריע כאח, כמו שנמצא במקרא שאף לאנשים נכרים נאמר כי ב לשון אחוה, וכמו אחאב לבן הדד [מלכים א כ] אחי הוא, לכן מביא מקרא שני דכי נשבה אחיו, שהתורה קראה לו אחיו (וברפ"ב דיבמות [יז:] מביא מקרא ראשון ומדלא כתיב רעים וכתב אחים ע"ש):

(כג) ובני בניו כו' שאמר אפרים ומנשה כו' ובני בנותיו כו' שאמר ליעקב הבנות בנותי כו'. ביבמות [סב:] דחי לדרשא זו דהבנות בנותי דאלא מעתה הצאן צאני אלא דקנית מינאי כו', וכאן נראה דס"ל דהצאן צאני נמי פירושו שהצאן שלי ובא לידך שלא כדין, אבל הבנים בני א"א לומר כן אלא דחשובין כבנים קאמר, ושם אינו מביא מקרא דאפרים ומנשה דהכא (ועיין בכתובות [עב'] שמביאו לסימנא לענין יולדיו בפניו ולפירש"י שם הוא כענין ב"ב הרי הן כבנים ע"ש), דס"ל לענין נחלה לבד נאמרה וכדאיתא בהוריות (ו:), ולענין מאי דילפי' כאן גם לבני בנות שהן כבנים, כן נראה דס"ל גם להש"ס דמפרש ביומא [סו:] את בניו לא ידע בני בתו מישראל, דש"מ דחשובין כבנים, אבל בב"ר פצ"ד אר"י בר אלעאי בני בנות אינן כבנים והוא שיטת הירושלמי ביבמות פ' הבע"י [שם] דבני בנות אינן כבנים לענין פו"ר, וע"פ שיטתם הן דברי ר"ח ז"ל שהביא רבי' בחיי שכתב כאן אקרא דהבנות בנותי שכיזב לבן דבני בנות אינן כבנים, ועיין בביאורי הגר"א ביו"ד סימן ר"מ ס"ק ל"ד שהביא מדברי הב"ר אלו סמך דבני בנות אינן כבנים להתחייב בכבוד זקינם:

(כד) התחיל יעקב לעבוד באשה. לשון המקרא הוא [הושע יב] ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר, ולפי דרכנו לימדנו פי' דויעבוד ישראל באשה היינו לאה שעבד תחלה ז' שנים עד שניתנה לו אח"כ לאשה, ובאשה שמר זו רחל שניתנה לו לאשה ואח"כ שמר ונתעכב עבורה עוד ז' שנים, ובזה מובן לשון הב"ר ס"פ ע' ע"ש:

(כה) עשה ז' ימי משתה כו' שבוע זאת. כמש"ל פט"ז שמפרש שבוע ז' ימי המשתה כדברי הב"ר והירושלמי וכ"ה בת"י, ושלא כדברי הרמב"ן ע"ש:

(כו) ועוד הוסיף ז' ימים כו' את רחל. כדדרש בב"ר וירושלמי שם מדכתיב שבוע זאת שאין מערבין שמחה בשמחה:

(כז) ונאספו כל כו'. ע"ל פט"ז:

(כח) שנא' ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה. מדלא כתיב ויעש משתה ויקרא לכל אנשי המקום דהוי משמע שמפני המשתה ושקראם לבן באו, אבל השתא משמע שנאספו מעצמן והיינו לגמ"ח ליעקב (ומזה ג"כ יצא להב"ר ות"י לדרוש שאספם תחלה להתייעץ עמהם לרמות את יעקב בלאה ע"ש), וכמ"ש בב"ר את גמלת חסד בזכותך אנן נגמול לך חסד (אבל מפני אסיפת לבן אותם שקראם לא היו נאספים ובאים כלם):

(ל) שנא' ונעמן וגו' ארם כי בו נתן ה' תשועה לארם. ע"ל פט"ז:

(לא) והלא בנותיו היו כו' שנא' ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו לה לשפחה. אפשר דרש מ"ש כאן בתו אצל לרחל דמלת בתו נדרש על ויתן שנתן את בתו לרחל ומפ"ו מי היא את בלהה שפחתו. (ומינה ילפינן גם ללאה לדרוש מ"ש ללאה בתו שפחה שנתן בתו לשפחה ללאה ועל ויתן דרישי' דקרא קאי), ובב"ר פע"ד דרשו לה מקראי אחריני ע"ש:

(לב) ראה הקב"ה בצרתה של לאה. מפרש מ"ש ראה ה' בעניי אין פירושו ח"ו לשון עינוי מבעלה, רק בצרתה מחבירתה מרחל שהיתה אהובה יותר ממנה (וכמו בעני אמתך דחנה [שמואל א א] שפירושו מכעס צרתה אבל מבעלה אדרבא את חנה אהב):

(לד) ונחומים לנפשה. זהו פי' מ"ש וירא ה' כי שנואה לאה ויתן לה הריון, שאין הכוונה שע"י כן חזרה להיות אהובה יותר מרחל, שהרי מ"מ נשאר אהבת רחל גדולה, אלא ע"י שהיו לה בנים היתה משתעשעת בהם ומתנחמת מצערה מצרתה, וכענין מ"ש [תהלים צד] תנחומיך ישעשעו נפשי, כן הבנים ילדי שעשועים הן נוחם לנפש אמם:

(לה) איש טוב תואר וחכם. דרש ראו בן ולא כתיב ראו בני (וכמו שהקשה בזוהר ויחי [רכב:] ע"ש מה שדרשו בזה), דבן הוא לשון נבון וחכם ואמרה ראו בתארו שהוא טוב תאר וגם בן נבון, ונקט לישנא דקרא בדוד [שמואל א טז] ראיתי בן לישי וגו' ונבון דבר ואיש תאר, ולבאר מלת תואר הוסיף מלת טוב כד"א [מלכים א א] טוב תאר מאד, ובן פירושו חכם כד"א [בראשית מא] אין נבון וחכם כמוך:

(לו) ואמרה ראו בן כו' ותקרא את שמו ראובן ועל כן קראה שמו ראובן. ר"ל אף שכתיב ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי,מ"מ דרשי' מזה שכתוב ותקרא שמו ראובן קודם כי אמרה כי ראה ה' כו' (בשינוי מבשמעון ויהודה ושארי שבטים שכתוב ותאמר כי כו' ואח"כ ותקרא שמו כו') שרומז לדרוש שמיד שילדתו אמרה בשמחת נפשה ראו בן (ולא בת) שנתן לי כו' טוב תאר וחכם (כי גם בעודו באבו חכמתו האירה פניו), ועל שם כן נקרא ג"כ ראובן (ולכן מופסק ותקרא שמו ראובן באתנחתא מן כי אמרה, לומר שהוא נדרש לענין שלמעלה ראו בן ג"כ), ושוב אמרה כי ראה ה' בעניי, והוא נרמז ג"כ בלשון ראובן, אלא שא"כ היה לה לקרותו ראו עני, וקראתו ראובן על שם ראו בן, וז"ש ועל כן קראה שמו ראובן ר"ל ולא ראו עני (וי"ל שזהו ג"כ כוונת הש"ס בברכות [ו:] מאי ראובן כו' ראו מה בין בני כו'):

(לז) מז' חדשים ילדה לאה כו' ולז' שנים נולדו ליעקב י"א שבטים ובת אחת. בסע"ר פ"ב תניא כל השבטים ודינה נולדו לז' שנים כאו"א לז' חדשים. וביאר הגר"א שם דס"ל שכולם נולדו זאח"ז, ר"ל שבעת לידת בלהה וזלפה עמדה לאה מלדת, וכאן דתני הלידה לז' חדשים בלאה, אפשר ס"ל דבני בלהה וזלפה נולדו לט' כי נולדו תוך משך ימי עבורי רחל ולאה (או אולי ילדו לאה ורחל לז' מקוטעין [א] וכן צ"ל בלא"ה דאל"ה הא בצרי להו כי מדלת ימי טומאה כדאיתא פ"ק דר"ה [יב.], ואף אם היו בז' שנים, שנים מעוברות לא יעלו במילואן לפי מ"ש בפר"א שנולד זווגן עמהן דהו"ל ימי טומאה שבועיים לכ"א, (ש"ב הרב רש"ל): , וא"כ יש לכוון שבלהה וזלפה ילדו לט' מקוטעין, אף שנולדו זאח"ז, ויעלה משך לידתן בס"ה רק ז' שנים) [ב] ואפשר גם הפר"א סובר שרחל ובלהה וזלפה ילדו ג"כ לז', ופרט הדברים בלאה, שממנה הוא שיוצא לנו חשבון זה כמ"ש בפנים, גם לרמוז אל הכוונה שילדה לאה ז' בנים כ"א לז' חדשים שהן זפ"ז מ"ט, שהן משרש מ"ט שני היובל שרמזת לאה עליה כמ"ש בזוהר [קנו:] ובכ"מ, ועיין בס' האמונה והבטחון המיוחס להרמב"ן פ' כ"ד ופ' כ"ה בזה: , וזה שנולדו לז' שנים מוכח ממ"ש ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו' שלחני וגו' נקבה שכרך וגו' ועבדו אז אח"כ שש שנים בצאנו, והתחילה לאה להוליד אחר ז' שני עבודה הראשונה ובשבע שנים השניים עד שהתחיל לעבוד בצאנו נולדו כלם (ודברי פר"א וסע"ר אלו חולקין על האגדה שהביא בילקוט שמות וכן רבי' בחיי שם הביאה בשם מדרש תדשא ששם מפרש כל א' מהשבטים באיזו חדש נולד, ומשמע שנולד כ"א מהן בשנה אחרת לגמרי ועיין בס' הישר):

(לח) וכולן נולד זווגן כו'. ע"ל ר"פ ל"ט ומש"ש אי"ה:

(לט) חוץ מיוסף כו' אסנת כו'. ע"ל ר"פ ל"ח ומש"ש אי"ה:

(מ) חוץ מדינה כו' הילדה הזאת דין ומשפט. שכולן שנולדו זווגן אחיותיהן עמהן הוא חסד כמש"ל פכ"א שע"ז נא' עולם חסד יבנה. וזו שנולדה בפירוד מזווגה הוא דין ומשפט [ג] ועיין בזהר [קנג:] שדינה היא נגד הנוק' שבה שם אדני שהוא דינא כו' רק האל"ף שבה ממתק אותיות דין שבו כמ"ש בע"ת שער רפ"ח ניצוצין פ"ה ע"ש, אבל בשם דינה שבמקום הא', ה' של שם ה' תתאה הרומז בנוק', לכן היא דין ומשפט שלא נתמתקה, והיתה ראויה ליוסף שיתמתקו דיניה על ידו שהוא המבסם לנוק', רק ע"י יציאתה (שרגלי' יורדות כו') ונפגמה ע"י שכם לא נתקנה ולא נשאה יוסף רק לאסנת בתה (ועבלק"ת פ' שופטים בדרוש ח"י נשים בענין דינה) וז"ש בב"ר פנ"ז בשכם נפרצה כו' ואתה גדרת אותה, שהוא היה בן זוגה של דינה ותיקן פרץ היוצאת מקלקולה, ולכן ניתן לו שכם ע"ש: [מצ"כ] ועיין זהר אחרי מות [עז:], וקשה א"כ רחל היה לה לקרוא את יוסף מענין דין ומשפט, כי עיקר החסד ודין בבנין העולם הוא על הזכר שהאיש הוא המצווה כו' והנקבה טפלה לו, וי"ל שכשנולד יוסף חשבו שישא את דינה שנולדה כבר לזווגו המוכנת לו ואין כאן דין ומשפט, אבל דינה שנולדה תחלה בלא זווגה הוא שקראוה דין ומשפט, וי"ל עוד שרמזה לאה על העתיד שעל ידה עשו דין ומשפט בשכם שחטא בה (ומפני שלא נולד זווגה עמה והיתה פנויה, לכן חשב שכם לקחתה לאשה):

(מא) ברח יעקב לבא אל לבן וברח לצאת מפני כו'. אפשר לפי שרוצה לבאר שרדף לבן ואנשי עירו אחריו להרגו, לכן הקדים זה לומר שנלמד בריחתו מן לבן לבריחתו אל לבן, כמו כן מ"ש בו בריחה מן לבן היתה בריחה אל נפשו שרדף לבן אחריו להרגו (אלא שבכ"ז אינן שוין שמשם ברח להנצל ומן לבן אם היה נשאר אצלו משמע שלא היה מחשב להרגו, ולא ברח אלא מפני הא דמפ"ו ולמה ברח כו'), ואפשר ז"ש יעקב כי יראתי כי אמרתי פן תגזול וגו', שלשון כי יראתי פירושו שירא לנפשו שסוף סוף יהרגנו אם היה רוצה לילך ממנו וירצה לעכבו להיות לו עבד עולם:

(מב) שנאמר ויברח יעקב. ע"ל ספכ"ט אות נ"ח:

(מג) ולמה ברח שא"ל כו' איני יכול כו'. בא לומר שאע"פ שכתוב וישמע יעקב את דברי בני לבן וגו' וירא יעקב את פני לבן וגו' מ"מ לא בשביל זה לבדו היה מסכים לברוח (ולהעמיד עצמו בסכנה שרדף אחריו להרגו, ואם היה נשאר אצלו לא היה הורגו וכמש"ל אות מ"א), אלא העיקר היה מפני שא"ל הקב"ה שוב אל ארץ וגו', ולכן אף כשדיבר עם רחל ולאה בזה התחיל רואה אנכי את פני אביכן וגו' לא היה זה כ"א להתנצל לפניהן על ענין הרכוש שח"ו לא בגזל ואונאה בא לידו, אע"פ שהוא רואה שאביהן פניו רעים עליו בזה, בכ"ז הדין עם יעקב כמו שמפ"ו ואתנה ידעתן וגו' ואביכן וגו' ויצל אלקים וגו' (ועיין רשב"ם שמפרש גם מ"ש להן ואלקי אבי היה עמדי ע"ז), אבל העיקר היה אצלו סיום דבריו סיפור דברי המלאך וסיומו שנצטווה קום צא מן הארץ הזאת, וכן תשובת רחל ולאה היה כן על ראשון ראשון כי כל העושר כו' ועל אחרון חביב ועיקר ועתה כל אשר אמר אלקים אליך עשה:

(מד) איני יכול כו' אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. שם דווקא אהיה עמך ולא כאן (וע"ל פ"ח דמשמע שלענין סוד העיבור שרצה כו' הוא שנאמר לו זה):

(מה) ולקח לבן כל אנשי ביתו ועירו גבורי כח. אף שכתוב ויקח את אחיו וכן בכל הענין כ' אחיו אך ממ"ש לבן יש לאל ידי לעשות ות"א אית חילא בידי והרי יעקב גבור כח היה וכן בניו (ובזהר וישלח [קסז'] אמרו דהא חילא דיעקב ובנוי רב מני' אלא כו'), לכן מפרש אחיו היינו רעיו, והן כל גבורי כח שבאנשי ביתו ועירו חיל רב, שכולן היו עמו בעצה א' לרדוף אחרי יעקב, ולפשוטו י"ל מפני התרפים שהיה ע"ג שלהן (וכ"ה בזהר [קסד:] וחד על אינון תרפים כו'), והוא כענין מ"ש בפסל מיכה [שופטים יח] והאנשים אשר בבתים אשר בבית מיכה נזעקו וגו' ויאמר את אלהי אשר עשיתי לקחתם כו' (ומשם יצא הלשון אנשי ביתו ועירו דכאן), ולכן קראן כולן בשם אחיו, שאח לצרה הזו הבאה עליהן יחד היו:

(מו) ירד מיכאל ושלף אחריו חרב ובקש להרגו. כ"ה גם בת"י, ויליף האי ויבא אלקים אל לבן בחלום הלילה ממ"ש באבימלך [בראשית כ] ויבא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה, ששם כתיב הנך מת וכתיב הגוי גם צדיק תהרוג ואמרו לעיל ס"פ כ"ו שירד מיכאל ושלף עליו חרב להרגו, אף כאן בלבן דרש שביקש המלאך להרגו, ועיקר הענין דשלף חרב המלאך, נראה שהכוונה ללמדו מבלעם שכתוב בו מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו וגו' כי עתה גם אתכה הרגתי, וכמ"ש בסוטה שהוא לבן הוא בלעם:

(מז) השכים לבן בבקר. בא לבאר שחלום המלאך היה באותה הלילה האחרונה שתקע אחיו בהר הגלעד ולמחרתו דיבר עם יעקב (ומפני שאח"ז כתוב וישג לבן את יעקב, בא לבאר שזהו בעצמו שכתוב תחלה וידבק אותו בהר הגלעד, וסתם וחזר ופירש הכתוב שבו בלילה בא אליו המלאך, שאלמלא כן אפשר היה בדעת לבן לנפול עליהם בלילה, וכשבא אליו המלאך אז תקע אחיו בהר הגלעד,והוא לבדו הלך בבקר אל ההר אשר תקע יעקב אהלו שם), וז"ש ליעקב ואלקי אביכם אמש אמר אלי כו' שבלילה זו עצמה שעברה א"ל כן:

(מח) וראה את כל כו' משלי הוא הואיל ולקחת כו' למה גנבת כו'. בא לבאר מ"ש ועתה הלך כו' למה גנבת כו', כי מסוף דבריו להלן שאמר וכל אשר אתה רואה לי הוא, אנו למדין שהיה במחשבתו תחלה לומר זה ולגזול כל אשר לו, וז"ש יש לאל ידי לעשות עמכם רע, אך נזכר דבר המלאך ואמר ואלקי אביכם אמש כו', והפסיק הדיבור בע"כ מזה והתחיל לומר ועתה כו' כאומר נניח זה שלקחת כל אלה אבל למה גנבת כו', ובא לבאר שאף שנצטווה לבן בלילה ההוא שלא לדבר עם יעקב מטוב עד רע. לא שמר הציווי ומיד בבקר התחיל לריב עמו והיה רוצה לעורר על כל אשר לו כי משלו לקח הכל ולעשות עמו רע, אך מיראת המלאך הוכרח להפסיק (ואפשר היה זה כעין בלעם שאמרו שהמלאך עיקם פיו לדבר נגד רצונו, וכמש"ל שלבן הוא בלעם):

(מט) את התרפים שהייתי משתחוה להם. מבאר ממה שקראן לבן אלהי, שהתרפים ע"ג היה והשתחוה להן (שהיא עיקר העבודה לע"ג ונזכרת בתורה תמיד בפרט אצל עע"ג, שהיא ביטול קומת האדם וצלם אלקים לפניו), ועראב"ע ורמב"ן:

(נד) שלא יגידו ללבן שברח כו'. אפשר דרש מ"ש ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא, שזה מוסב על גנבת התרפים דסמיך לי', שע"י שנגנבו נגנב לב לבן על בלי הגיד לו, שלא היו התרפים שיוכלו להגיד לו דבר הבריחה:

(נה) ולא עוד כו' מבית אביה. ז"ש את התרפים אשר לאביה, כי לא רצתה שישאר אביה דבק בהן, וכ"ה בב"ר ע"ש:

(נו) ויעקב לא ידע בכל אלה. אף שנדרש ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כמש"ל אות נ"ד על התרפים, היינו שהכתוב מספר שלכן לא נודע ללבן, אבל לא שיעקב ידע מזה דבר, שאם היה יודע לא היה מקלל כדמפ"ו:

(נז) ימות בלא עתו. מבאר מ"ש לא יחיה, שאין פירושו שיהרגוהו, אלא קללה הוא שלא יחיה ויאריך ימים (הפוך מ"ש [דברים ה] למען תחיון וטוב לכם והארכתם ימים) וכן ת"י ימות בלא זמני':

(נח) כיוצא מפי המלאך. אפשר רומז ללשון המקרא [שם ה] אל תתן את פיך לחטיא וגו' ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא וגו':

(נט) שנא' ויהי בצאת נפשה כי מתה. אפשר רוצה לדרוש כפל בצאת נפשה כי מתה שר"ל כי מתה מכבר שנגזר עליה מפי יעקב כשגגה (ומתה כפי הגזר שנאמר למעלה לא יחיה):

(ס) ג' אבות כרתו כו' עם ע"ה. עמש"ל אות ק"א בס"ד:

(סא) שהן אורחי ע"ה. כמ"ש בב"מ [פו:] שנדמו לו כערביים, ולהגדיל כח מעשיו בהכנסת אורחים, ביאר זה כאן שאעפ"כ רץ לקראתם וכו':

(סב) ורצה כו' סעודה גדולה. של ג' סאין קמח סלת (ועמש"ל פ"ב אות ד' בס"ד), ועיין בב"ר ובאדר"ן פי"ג:

(סג) כשהיתה לשה כו' וראתה דם נדה. לחביבת המצוה א"ל אברהם לושי בעצמך וכן עשתה (ובזה עצמו היה הסבה שנתחמם גופה שחזר להיות לה עדנה), ועיין בב"מ [פז']:

(סד) לפיכך לא הגיש להם מן העוגות. אפשר אין הכוונה לומר שאכלו בלא פת (כמנהג פרסיים דאכלי טבהקי בלא נהמא כדאמרי' בעירובין [כט:] ולכן אמרו עליהן בקדושין [עב'] שאוכלין בשר כדוב), אלא אותן העוגות שעשתה שרה הוא דקאמר שלא הגיש, שאם הגישן היה לו להזכירן כמו שהזכירן מתחלה (ולחשיבות שנתן להם נהמא חמימא שהוא חשוב יותר כדאיתא בחולין [ו:] ובכ"מ, וכמ"ש בלוט ומצות אפה ויאכלו,) אלא הביא לחם אחר ולא הוצרך להזכירו, ועיין בב"ר:

(סה) וברח לפניו בן הבקר. ז"ש ואל הבקר רץ, שברח מלפניו והוצרך לרוץ אחריו:

(סו) ונכנס למערת המכפלה. רמז לדבר הבקר אותיות קברה, רמז שרץ הבקר למקום קבורה, וגם שבריצה זו אל הבקר הגיע אברהם ונכנס למקום קבורה שלו אח"כ (ועיין בבע"הט שנראה כיוון לכך רק שט"ס בדבריו ע"ש):

(סז) ומצא שם אדם וחוה כו'. עיין בזוהר חיי שרה (קכז'] וז"ח רות [סב ג] בזה:

(סח) על המטות. לעיל ספ"כ אמרו אעמיק ארוני כו'. ואפשר מטות אלו לאדם וחוה מן השמים הוכנו להם שם (וכמו לר"ע במערה שלו כדאי' במדרש משלי פ"ט שראו שם כסא שלחן מטה ומנורה, והוא ראוי משכ"ן לצדיקים), וכמו הנרות דולקים שוודאי מעשה נסים הן:

(סט) וריח טוב עליהם. בז"ח רות שם אמרו שהי' ריח בשמים של ג"ע (שפתח פתוח שם לג"ע כמ"ש בזהר שם):

(ע) כריח ניחוח. לפמ"ש שהוא ריח ג"ע, אולי י"ל שרומז לפרש מ"ש [יחזקאל כ מא] בריח ניחוח ארצה אתכם, שהכוונה שיניף עליהן ריח טוב מריחות ג"ע וכדאיתא במדרשות:

(עא) לפיכך חמד את מערת המכפלה. שאלמלי כן ח"ו לאברהם לחמוד כל אשר לרעהו אף בכסף מלא:

(עב) במכר טוב ובזהב. בילקוט וירא וביהושע רמז כ"ח הלשון בממכר זהב, וכ"ה להלן כאן, ולגירסת הספרים צ"ל במכר טוב בזהב (ואפשר צ"ל במכר עולם בזהב), ואפשר לשון במכר טוב בזהב יוצא מלשון הכתוב [בראשית ב] וזהב הארץ ההוא טוב שדרשו בב"ר טובי' דהוא בלויתי', ר"ל בדרך (שקשה לטלטל הרבה כסף וכדתנן במס' שקלים פ"ב מצרפין שקלים לדרכונות מפני משוי הדרך), ולכן קרא מכר בזהב בשם מכר טוב, ור"ל שאברהם נתן לעפרן במטבע זהב, ואע"פ שכתוב ד' מאות שקל כסף עובר לסוחר, היינו שהמקח היה על סך זה בכסף שהכסף הוא טבעא שיוצא בהוצאה יותר מהזהב כדאיתא בר"פ הזהב [מד.], ומ"ש וישקול כו' את הכסף, פירושו את המטבע ומעות ולא כסף ממש אלא בזהב שקל לו (וי"ל שמפני שכבר הוסכם אברהם לכרות עמהן הברית על עיר יבוס וידע שילכו להם עפרון והחתיים להתיישב שם, לכן הזהב טוב להם מפני משוי הדרך ונתן להם בזהב, גם י"ל לפמ"ש הגר"א בפי' איוב כ"י ע"פ או עם שרים זהב להם [איוב ג], שהעשירים האוספים אוצרות זהב להוריש לבניהם דרכם לצבור בזהב ולא בכסף מפני המשוי והמקום ע"ש, ולכן לעפרן שמינוהו עליהם אז וכמ"ש בב"ר ישב כתיב שבאותו יום מינוהו ארכיסטרטיגוס, ראוי היה שיתן לו המעות בזהב ולא בכסף, ועמש"ל בס"ד):

(עג) וכי יבוסים היו והלא חתיים כו' ע"ש עיר יבוס. שבכל הפרשה כאן נקראו בני חת, רק דמפ"ו להלן שמזרעם היו יושבי ירושלים עיר היבוסי:

(עד) ע"ש עיר יבוס נקראו יבוסים. אפשר ז"ש [ד"ה א יא] ירושלים היא יבוס ושם היבוסי יושב הארץ, שר"ל שהיבוסי הזה לא מבני יבוסי היה (כי חתיים היו) רק מפני שהיה יושב בארץ (ובעיר יבוס) נקרא על שמם, ולשון יושב הארץ היינו שנתיישבו מחדש וכדאיתא במגלה [יט'] היושבים בערי הפרזות פרוז בן יומו וע"ש בטורי אבן (וי"ל שזהו שהוצרך הכתוב לבאר [שמואל א כז] כי הנה יושבות הארץ אשר מעולם, מפני שסתם לשון יושב הארץ היינו מחדש), ועמש"ל אות ע"ז בס"ד:

(עה) ולא קבלו האנשים. ליתן לו אחזת קבר, ואף שהשיבו לו דרך כבוד נשיא אלקים וגו' במבחר קברנו וגו' קבור את מתך, היינו שיקבר מתו עמהן יחד ולא ליתן לו אחזת קבר לעצמו:

(עו) התחיל כורע ומשתחוה אליהם שנא' וישתחו אברהם לפני ע"ה א"ל כו'. נראה דדרש מ"ש כאן על מאמר עפרן השדה נתתי לך וגו' שהשתחוה לפני ע"ה, שכאן הית' ראוי' ההשתחויה לעפרן ולא לע"ה בני חת (ולכן לא הביא כאן ממקרא שלפניו וישתחו לע"ה לבני חת, ששם ההשתחוי' ראוי' להם על שא"ל במבחר קברנו כו'), ועראב"ע שדחק לפרש שההשתחוי' לא היה לעפרן רק לפני ע"ה (ולפי פשוטו י"ל שבני חת שמעו לדבר אברהם לפגוע ולבקש את עפרון בזה ונשא פניהם, ולכן השתחוה להם, אלא שלא נתפרש בכתוב זה כלל), לכן דרש שבני חת היו מעכבין והיה משתחוה להם אחר שכבר נתרצה עפרן ועמש"ל אות בס"ד:

(עז) עתיד ליתן לזרעך את כל הארצות האל. לשון זה כתוב ביצחק [בראשית כו], ומפני שבאברהם כתוב לשון את הארץ הזאת סתם, ובפרשת בין הבתרים נתפרשו עשרה אומות בשמותן, לכן לקצר נקט כאן לשון הארצות האל הכתוב ביצחק שכולל כולן ולומר שבכללן נכללה גם עיר היבוסי (ועמש"ל אות ע"ד בס"ד שלשון כל הארצות האל רומז לעיר היבוסי שהוא כללות כל הארצות):

(עח) את עיר יבוס כו'. מה שבקשו על עיר יבוס יותר משאר ערים (ולא על קרית ארבע שהיו דרים בה בני חת) מיושב לפמ"ש הרמב"ן פ' לך לך שאף הכנענים ידעו חשיבות המקום ההוא שהוא מכוין נגד בהמ"ק שלמעלה ולכן קראוהו שלם וצדק ע"ש:

(עט) ברצונם של בני יבוס וכרת עמהן ברית ואח"כ קנה. כצ"ל וכ"ה בילקוט יהושע שם:

(פ) ובשטר עולם. נראה דדרש מ"ש למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו, הוא לשון ספר המקנה וכמ"ש [ירמיה לב] ואתן את ספר המקנה וגו' ולעיני העדים הכותבים וגו' לעיני כל היהודים היושבים בחצר המטרה, וז"ש כאן לעיני בני חת היינו שהיו חתומים לעדים על שטר המקנה ובכל באי שער עירו היינו שהיו בעת מסירת השטר, ולשון שטר עולם הוא כמש"ש למען יעמדו ימים רבים (וי"ל שז"ש [בראשית מט] מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת, אחרי שכבר כתב לעיל [שם] אשר קנה אברהם את השדה וגו' והפסיק ביניהם בפסוק שמה קברו וגו', כי הוא ענין בפ"ע, שמסר לו מקנה השדה ר"ל ספר המקנה שלא יערערו בני כנען עליה וכמו לקמן פל"ט):

(פא) לאחזת עולם. ז"ש ויקם השדה וגו' לאחזת קבר (ולשון אחזה היינו לעולם, ונקט לשון לאחזת עולם הכתוב [בראשית יז] בכל ארץ כנען) [ו] ואם נפרש שמקרא זה דויקם נמשך למעלה על ואחרי כן קבר וגו', י"ל שהכוונה אחרי שהחזיק בג' מיני חזקה בכסף וישקל את הכסף, בשטר למקנה כמש"ל, בחזקה בקבורה שקבר בה את שרה (וביותר לענין קבר הוי קבר מת אחד שם חזקה שאין נמכר כדתניא בשמחות פי"ד, ועיין בב"ב [ק:] ועיין בפי' רשב"ם (אבל בש"ס ריש קדושין משמע דס"ל דשדה עפרן איקרי קיחה קנין בכסף לחודי', חכם א'): :

(פב) שנאמר וישמע אברהם כו' אשר דבר באזני בני חת. אפשר דרש מכאן סמך לזה שבני חת בקשו ממנו כריתת ברית על עיר היבוסי, דמפרש מ"ש אשר דבר באזני בני חת, לא על עפרון קאי (ועל הכסף שאמר תחלה לפניהם ארץ ד' מאות שקל כסף ביני ובינך וגו') אלא על אברהם והוא דבר אחר שנמשך על וישמע אברהם ששמע אל עפרן וגם שמע לקיים ד"א אשר דבר באזני בני חת והיינו כריתת הברית הנ"ל:

(פג) של נחשת. למען יעמדו ימים רבים, (גם י"ל שהנחשת מראהו קרוב למראה בשר אדם יותר משאר מתכיות):

(פד) וכשבאו ישראל רצו ליכנס כו'. אם לשון כשבאו כו' דווקא, יש לפרשו בתחלת ביאתם בימי יהושע, שמפרש מקרא זה דואת היבוסי יושבי ירושלים שמביא הכתוב ביהושע ט"ו, שזה היה בתחלת מלחמת יהושע עם ה' המלכים שהיה שם מלך ירושלים [שם י] שאח"כ כשכבשם יהושע הלך ללכד עריהם, לא נזכר שלכד ירושלים, דהיינו שלא היה יכול מפני הברית ועל אותה שעה הוא שנאמר מקרא זה דואת היבוסי יושבי ירושלים, אבל באמת אין זה נראה דלשון לא יוכלו בני יהודה להורישם, משמע שמדבר בשעת ההורשה וחלוקה לא בשעת כיבוש יהושע, ולכן תלה בבני יהודה ולא ביהושע, וגם ירושלים אינו כולל עיר היבוסי בה כמ"ש בריש שופטים שירושלים לכדו בני יהודה ושלחו באש ואת היבוסי כתוב אח"ז לא הורישו, ומה שלא נזכר במלחמת ה' המלכים שבא יהושע ללכד ירושלים, אינו ראי', שכמו כן ירמות שהיתה מערי ה' המלכים ההם לא נזכר שם שלכדה יהושע אז, וצ"ל שאולי היו רחוקים ירמות וירושלים ממקום מחנהו בגלגל ולא רצה להרחיק יותר מדאי באותה שעה, ולא לכד רק הערים שהיו על הדרך בשובו מהמלחמה שרדפם עד מקדה, ולכד מקדה והערים אשר על הדרך בשובו משם הגלגלה אל המחנה, וממה שלא הזכיר כאן ג"כ שכשרצו בני בנימין אח"ז לכבוש היבוסי לא היו יכולין וכמ"ש [שופטים א], משמע דס"ל דהיינו הך שכתוב ביהושע בבני יהודה, כי יהודה היה המכבש כמ"ש שופטים שם, לכן ביהושע שכתוב לא יוכלו להורישם, תלאו בבני יהודה, ובשופטים לענין ההורשה הזכירו בבנימין, שירושלים היתה בחלק שניהם כדאיתא במגלה [כו'], ועיין רד"ק:

(פה) בעיר היבוסי. הוא לשון הכתוב בפלגש בגבעה [שם יט] ונסורה אל עיר היבוסי שכתוב שם אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל וגו', ורומז לראיה שאף כל ימי השופטים לא כבשוהו והיו דרים שם היבוסים:

(פו) ולא היו יכולין ליכנס מפני אות כו'. ולזה רומז הכתיב ולא יוכלו בוי"ו, שהכתוב אומר שהן מוזהרין שלא יורשו, ועיין רד"ק, ובפרש"י הביא מהספרי (והוא בפ' ראה פסקא ע"ב) דדרש לי' שלא היו רשאים כמ"ש לא תוכל לאכול בשעריך ע"ש (וי"ל שהוי"ו היתר רומז על האות ברית, וכמו ברחב שכתוב ונתתם לי אות אמת אמרו בזוהר ר"פ ויקרא שהוא אות ו' וע"ל פכ"א אות נ"ט):

(פז) וכשמלך דוד רצה לכנוס. ר"ל מיד כשמלך על כל ישראל היה תחלת דברו שרצה לכבוש היבוסי כדכתיב [שמואל ב ה, וד"ה א יא] שהוא מצוה המוטלת לבנות בהמ"ק כמ"ש בסנהדרין [כ:] והיה עוסק בזה תמיד וכמ"ש [תהלים קלב] אשר נשבע לה' וגו' אם אבא כו' אם אתן כו' עד אמצא מקום לה' וגו', ועיין זבחים [ס:] ועיין רד"ק:

(פח) לא הניחו אותו. ז"ש ויאמר לדוד לאמר לא תבא הנה, וע"ז נא' אח"כ אשר יכה את יבוסי וגו':

(פט) והלא היו ישראל כחול הים. כמ"ש [שמואל ב יז] כל ישראל מדן ועד באר שבע כחול אשר על הים לרוב:

(צ) ראה דוד וחזר לאחוריו שנאמר וישב דוד במצודה. מקרא זה כתיב אחר כל מכה יבוסי, ומזה נראה שלשון חזר לאחוריו דכאן דווקא הוא, שאף שיואב הכה את יבוסי וכמ"ש להלן מקרא דד"ה ויעל יואב וגו', מ"מ לא כבש דוד המקום וכנראה ממ"ש להלן ואח"כ קנה את עיר היבוסי שזה היה זמן הרבה לאחריו, וז"ש חזר לאחריו מעיר היבוסי אף שהכה יואב והסיר העורים והפסחים לא ירש אותה לשבת בה רק חזר לאחריו וישב במצודה שקראה עיר דוד סמוך לעיר היבוסי מקום גרן ארונה שהוא עיקר מקום בהמ"ק, ועמש"ל אות צ"ו בס"ד:

(צד) אמר דוד לאנשיו. מפני שכתוב כאן ויאמר דוד סתם ולעיל מיני' כתיב מאמר היבוסי לדוד ויאמר לדוד לאמר לא תבא וגו', לכן בא לבאר שמאמר דוד הזה חוזר לשלפני פניו על אנשיו שכתוב לעיל וילך המלך ואנשיו וגו', ולהם הוא שאמר דוד זה:

(צה) כל מי שיעלה בראשונה ויסיר כו' שנא' ויעל יואב כו'. מלשון ויעל דרש שהענין היה צריך עליי' במקום גבוה והוא שכתב ויגע בצנור (שיש לפרשו שהוא הצנור שמקלח מים מן הגג שנתון למעלה ובו היו מחוברים הגלולים ההם כענין פרצופות המקלחין מים בכרכים שבפ"ק דע"ג [יב.], או י"ל שמפני שנעשו לזכרון שבועת אברהם, ולפ"דהמדרשים שהביאו רש"י ורד"ק היו דמות אברהם ויצחק, לא היו רוצין ליגע בהן בעצמן ולשברם, רק יגעו בצנור ומאליהן יפלו ארצה וישתברו):

(צו) ויסיר את הגלולים הללו שכתוב עליהן כו'. ללשון המאמר משמע שע"י הסרת הגלולים בטל כח הברית, וזה ודאי אין לו טעם, ובז"ר כתב שעיקר ביטול הברית היה ע"י שהם פרצו הגדר תחלה, ובאמת לא נמצא זה רק במואב וארם בב"ר ס"פ ויצא ותנחומא דברים ושוח"ט מז' ס', אבל ביבוסים לא מצאנו שפרצו הגדר (ואולי בזה שנלחמו ביהושע, אבל אין נראה שהרי באו לירש ארצם), והרמב"ן בהשגות ס' המצות בתוספת מצות ל"ת בסופן כתב דהיתר פרצת הגדר תחלה לא היה מהני כ"א לענין להלחם בהן ולא להתיר ליקח ארצם מידם, והיה מיושב לפ"ז לומר שמשום פרצת הגדר הותר לדוד להלחם בהן אבל מ"מ לקחת ארצם הוצרך לקנות בכסף מארונה [ט] ולכאורה נראה שלא כתב הרמב"ן כן רק במואב ועמון שנאמר בקיחת ארצם לאו סתם לדורות לפי שיטתו ז"ל, שלא נאמר הלאו על תנאי לכן אסור אף שפרצו תחלה, אבל בארם ופלשתים ויבוס דהכא, שלא נאסרו לקחת ארצם מכח הברית, א"כ ודאי כיון שפרצו הגדר ובטל הברית והותר להלחם בהן הה"נ לקחת ארצם: , ואפשר כיון שנצטוו בתורה לא תחיה כל נשמה, הרי נתבטל הברית ע"פ הדבור, ולא היה נצרך הסרת הגלולים שכתוב עליהן הברית רק מפני שהיה זה כעין חלול ה' כ"ז שהיו עומדים (כענין השבועה לגבעונים וכמ"ש בגטין [מו.] משום קדושת השם), ולפמש"ל אות צ"א גי' הערוך והרד"ק בפר"א לשמוע ולעבוד ע"ג י"ל שבאמת השבועה לא בטלה ולכן לא היה דוד יכול לירש ארצם וחזר לאחוריו לישב במצודת ציון כמש"ל אות צ', אך כ"ז שהיו הגלולים שם במקומם לא היה דוד יכול לישב אף במצודה הסמוכה לה שהיה שונא לשמוע ולראות עבודת הגלולים בסמוך לו לכן היה רוצה להסירם, ומיד אחר ההסרה כתיב וישב דוד במצודה, אבל לא ירש הארץ ומקום גרן ארונה שלא ברשותו עד שקנאו ממנו אח"ז בעת הדבר (ואפשר תחלה לא היה ארונה מתרצה כלל למכרו, אך עתה בשביל לעצור המגפה נתרצה לכך, כי ארונה ובניו היו מתחבאים ג"כ מפני מלאך המשחית כמ"ש בד"ה ב' כ"א, והיה מתיירא מהדבר):

(צז) יהיה לראש. כמ"ש רש"י וש"מ שהמקרא קצר ולא הזכיר שכר המכה ומתבאר ממ"ש בד"ה ביואב ויהי לראש, שהכוונה הי' שיהיה לראש בשכרו (ואפשר בחכמה קרא דוד כן סתם, בכדי שלא יבינו היבוסים ויחשבו אדרבא שדוד הזהיר שכל המכה ויגע בצנור יענש על שעבר על הברית של אברהם):

(צח) בכתב עולם לאחזת עולם. ז"ש כי קנה אקנה, בשני קנינים בכסף ובשטר עולם (ואח"כ ויבן את המזבח, היה חזקה ג"כ, ואז ויעל עולות):

(צט) מכל שבט נ' שקלים הרי כלן ת"ר שקלים. הכי אמרינן בשלהי זבחים [קטז:] ובספרי נשא פסקא מ"ב משמי' דאבא יוסי בן דוסתאי וכ"ה בברייתא דל"ב מדות מדה ט"ו, אבל בשם הפר"א הביאו התוס' בכתובות [צט.] ד"ה נתן כו' וז"ל כתיב שקלי זהב ת"ר וכתיב בכסף שקלים חמשים הא כיצד למדת ששקלים נ' של זהב ת"ר של כסף עכ"ל, וכ' התוס' שכך הוא פשטי' דקראי ע"ש בארוכה [י] וי"ל טעם ע"ז שהוצרך לקניית המקום לעצור המגפה ב' מספרים אלו של נ' זהב שהן ת"ר של כסף, כי הן בשרש ו"ה של שם והשש מאות שהוא בו' הוא של כסף שהוא רחמים נוטה לחסד, והחמשים שהן בה' הן של זהב: :

(ק) יצחק כרת ברית עם ע"ה. בתדא"ז ספ"ז איתא רק באברהם ולא ליצחק, ובב"ר פס"ח ביעקב אמרו שלא יעמד אבימלך ויאמר השבעה לי כשם שנשבע לי זקינך כו', תלו השבועה באברהם ולא ביצחק, כי שבועת יצחק לא היתה שבועה חדשה, רק קיום שבועת אברהם שהיתה ביניהן כבר:

(קא) ראה אותם שהפכו פניהם ממנו ויצא כו'. נקט דרך כבוד ליצחק, שהרי בכתוב אמור ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו, וכן להלן א"ל הפכתם פניכם ממני ושם נאמר ותשלחוני מאתכם והוא לשון לך מעמנו וכמ"ש [שמות י] לך מעלי וגו' אל תוסף ראות פני (ולימדנו לפי דרכו מ"ש בכ"מ פנו עורף ולא פנים שהוא כינוי על שילוח וגירוש אחד מחבירו), ואולי אפשר לומר שבא ליתן טעם על זה שכשהעתיק פעם שלישי ומצא באר רחובות שלא רבו עלי', בכ"ז לא קבע מקומו שם אלא כתיב ויעל משם באר שבע וגו' ויט שם אהלו. שזהו שהיה מפני שראה שהפכו עורף ממנו, לכן הרחיק עצמו מהן לגמרי ויצא מהם בשלום אף שלא רבו עמו על הבאר ההיא עוד, וז"ש להן כי אתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם, שהכרתי שנאתכם בפניכם ולכן כאלו שלחתוני לגמרי הרחק הלאה מכל גבולכם:

(קב) יצא מהם בשלום. כמ"ש ונשלחך בשלום, ולפמש"ל אות ק"א קאי ע"ז שהקדים להרחיק עצמו מהם בשלום, שאם היה מתעכב עוד שם חשש שיעשו לו רעה, וכמ"ש בעה"ט:

(קג) וכל גדוליו. ז"ש ואחזת מרעהו, ומפרש כתרגומו סיעת מרחמוהי רעיו ואוהביו גדולי המלכות, ולא כמ"ד בב"ר אחזת היה שמו:

(קד) אמרו אנו יודעין שהקב"ה עתיד ליתן כו'. אפשר יהיה זה בכלל מ"ש ראה ראינו כי היה ה' עמך, וכמ"ש בליקוטיי בס"ד, שהוא כלפי מה שרבו תחלה על הבארות ואמרו לנו המים, וגם קנאו בו ואמרו כי עצמת ממנו מאד, פי' משלנו, כי היו אומרים שחלקת הארץ שזרע שם היא בטובה הצמיחה מאה שערים, ומי הבארות נמשכים ממעיינות ונחלים שלהם, אבל כאשר העתיק יצחק להלאה וכן לבאר שבע ובכל מקום שחפר מצאו מים, הבינו כי למפרע הוא שהיה ה' עמו ולא סבה טבעית, ובחנם רדפוהו וקנאוהו כי לא משלהם נתברך ונתעצם, ומזה הבינו ג"כ שעתידה הארץ בדבר ה' להיות שלו, זלכן נותנת כחה לו כראוי ולא להם שאינה ראוי' להם:

(קה) כרות עמנו ברית שאין ישראל יורשין. ז"ש אם תעשה עמנו רעה, וכמ"ש הרמב"ן שאין נראה לפרש כפשוטו שנתיירא שיבא יצחק להלחם עמו, רק לזרעו חשש שיעשו זרע יצחק רעה בכיבוש הארץ (ולא הביא הרמב"ן דברי הפר"א), וכמ"ש בשבועת אברהם אם תשקר לי ולניני ולנכדי, וכן מיצחק הוא שבקשו לקיים שבועת אברהם בהווייתה וכמש"ל אות ק':

(קו) לקח אמה אחת ממתג חמור. כדמפ"ו שז"ש מתג האמה, וי"ל שהיה בזה רמז לאבימלך, נגד מה שעיקר זכות שהיה אבימלך משתבח הוא מה שלא נגע בשרה כמ"ש בתם לבבי ובנקיון כפי (וכן עם יצחק פי' הרמב"ן מ"ש כאשר לא נגענוך הוא שלא נפתה לבם על אשתו, ע"ש) ובשמ"ר ר"פ בשלח דרשו לקרא דמתג לחמור על ענין זה ע"ש, וכן אמרו בב"ר פנ"ב משל לסוס שרץ וגבור רוכב עליו וראה תינוק מושלך בדרך משך הגבור הסוס ולא הזיק לתינוק למי מקלסין לגבור כו', וזהו שרמז לו יצחק במתג האמה, שמן השמים עכבו בידו במתג ורסן לבל יקרוב אליה, וכן אבימלך שבימיו נתיירא לנגוע ברבקה מטעם זה, ועיין ז"ח תולדות [כד א]:

(קז) אמה אחת ממתג חמור שהיה רוכב עליו. אפשר דרש וילכו מאתו בשלום, שממה שהיה אתו שהוא החמור שהיה רוכב עליו (כשליוה אותם כמו שת"י וישלחם ואלואינון) הלכו עמו זהו שנתן בידם (ודרך דרש י"ל דדרש מאתו כמו מאותו ר"ל אות ברית שלום) הלכו בשלום לאות שלום:

(קח) ולא היה יכול ליכנס מפני ברית יצחק. בשוח"ט מז' ס' הזכירו ברית אברהם, וכן בחולין, פ"ג [ס:ן, וכאן נראה דס"ל שברית אברהם כבר הופר, כשהפכו פניהם ממנו ושלחוהו מאתם, ולכן בקשו מיצחק לחדש הברית, וגם י"ל שבאמת הופר גם ברית יצחק כשפרצו פלשתים הגדר ונלחמו כ"פ בישראל וכמ"ש בשוח"ט וב"ר שהבאתי לעיל אות צ"ו בס"ד, רק מפני שהיה אות יצחק מתג האמה בידם היה גנאי וכעין חלול ה' בדבר וכמש"ל אות הנ"ל בענין הגלולים שהי' כתוב שבועת אברהם ליבוסי עליהם, ולכן עד שלקח דוד מתג האמה מידם לא יכלו לכבוש ארצם מידם:

(קט) וכתיב ויכנעו פלשתים ולא יכלו פלשתים עוד. ט"ס יש כאן ונראה שכצ"ל מיד הפלשתים ויכניעם וכתיב ויכנעו הפלשתים ולא יספו עוד לבא בגבול ישראל. ומקרא זה בשמואל נאמר, ומביא ראיה מלשון ויכנעו דשם על ויכניעם האמור כאן כשלקח מתג האמה מידם, כמו ששם נכנעו ולא יספו לבא בגבול ישראל עוד (אלא ששם חזר הכתוב וביאר ותהי יד ה' בפלשתי' כל ימי שמואל, ואחרי מותו חזרו להלחם בימי שאול, וכמ"ש בתוספתא דסוטה פי"א ע"ש), כן ויכניעם דהכא הוא שנכנעו לגמרי מאז [יא] רק כשחטאו ישראל אח"כ חזרו ונתעוררו, ונלחמו בישראל בימי יהורם בן יהושפט [ד"ה ב כא] ובימי עוזיהו [שם כו] ובימי אחז [שם כח] ופלשתים פשטו וגו', וי"ל ז"ש [שם] כי הכניע ה' את יהודה בעבור אחז, ר"ל שלכן היה כח ביד פלשתים הנכנעים מכבר לפניהם לחזור להתגבר עליהם ולהכניע את יהודה [עד שאח"כ בימי חזקיהו נפלו כמ"ש [מלכים ב יח] הוא הכה את פלשתים עד עזה, ותניא בסע"ר פ"כ משנפלו פלשתים בימי חזקיהו לא העמידו מלך עד היום, ומ"ש [זכריה ט] והכרתי גאון פלשתים, צ"ל דמ"ש בחזקי' עד עזה הוא עד ולא עד בכלל, ונשאר להם ממלכה שפלה בעזה (וכיון ששארי הסרנים נפלו לא נחשבה מלכותם עוד,) ונבא עליהם זכריה שגם היא תאבד ויכרת אז גאון פלשתים לגמרי], וכן י"ל מ"ש במואב באהוד [שופטים ג] ותכנע מואב ביום ההוא (מי' י"ל בלשון ביום ההוא נרמז שרק לפי שעה נכנעו אז,) וכן בני עמון ביפתח [שם יא] ויכנעו בני עמון מפני בני ישראל, ואעפ"כ נלחמו אח"ז מואב ועמון כ"פ בישראל, שמפני חטא ישראל חזר וניתן להם כח, וכמו מצרים שכתיב בתוכחה והשיבך ה' מצרים באניות, וגם נלחמו בישראל בימי רחבעם: , ואע"פ שמצאנו שנלחם דוד עוד עם פלשתים אח"ז כמ"ש [שמואל ב כא] ותהי עוד מלחמה וגו', אותן מלחמות הי' שהלך דוד לארצם להלחם בם כמפורש שם שהי' המלחמות בנוב ובגת, אבל הם נכנעו שלא יספו עוד לבא בגבול ישראל משלקח דוד מתג האמה מידם, אלא שמ"מ יקשה מ"ש בד"ה ב' כ' במלחמת גזר שהיא המלחמה ראשונה שכתוב בשמואל בנוב (שנהרג ספי) לשון ויכנעו, והרי כבר נכנעו שלא לבא בגבול ישראל משלקח מתג האמה מהם, ולגמרי לא נכנעו אף במלחמה הזאת שהרי נלחם עמהם עוד כ"פ:

(קי) שא"ל לבן כו' ליתן לזרעך את כל הארצות האל. מקרא זה כתוב ביצחק והאל קאי על העממין שבא"י, ואין בכלל זה ארם נהרים ארץ לבן, והרי סוריא היא כיבוש יחיד של דוד, ואולי לרשב"י דאמר בירושלמי פ"ו דשביעית וב"ר ס"פ מ"ד דקיני קניזי וקדמוני הן דמשק (ובב"ר הגי' דרמסק והיינו נמי דמשק כמ"ש בהגהותיי שם בס"ד וכן נקראת בלשון ירושלמי, וכן כתיב [ד"ה א יח] ארם דרמשק, ובב"ב [נו.] הגי' ערדיסקוס, אפשר ג"כ עיקר הגי' דרמסקוס,) אסיא ואפמיא (כצ"ל ע"ש בהגהותיי), א"כ מקום לומר שארם נהרים כולה בכלל דמשק, ובספרי ר"פ דברים ושה"ר פ"ז פ"ד שעתידה ירושלים להגיע עד דמשק שנא' דמשק מנוחתו, ולע"ל [יחזקאל מז] כתיב בגבול צפון גבול דמשק:

(קיא) ברית שבועה. מפרש לשון ונכרתה ברית הכתוב כאן שהוא שבועה, וכמ"ש אח"ז וישבע יעקב וגו':

(קיב) והציב לו מצבה אבנים והביא את בניו כו' שנא' ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים כו'. אם הנוסחא שבס"י כאן מצבה אבנים (ולא כמו שהגיהו בד"ח מצבת אבנים) דייקנית, מקום לומר שצ"ל מצבה ואבנים שהמצבה אבן א' היתה כמ"ש. ויקח יעקב אבן וירימה מצבה, ואבנים הן הגל שלקטו אבנים הרבה ועשו גל, והמצבה שהרים יעקב לבדו היתה לאות ועד בינו לבין לבן על דבר השייך לו לבדו אם תענה את בנותי וגו', והאבנים היו לענין שלא יעברו ישראל לירש ארץ ארם לכן הכניס בניו בברית זה והן לקטו אבנים [יב] ובשם הגר"א שמעתי שביאר שלכן היה גם לבן בענין עדות הגל כמ"ש הגל הזה עד ביני ובינך כו' אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה כו' (ולפשוטו של מקרא ודאי ז"ש ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים, היינו לאחיו של לבן האמורים בפרשה וכמ"ש הרמב"ן, והיינו שהגל היה נצרך להם לעד שלא יעברו), אבל ביעקב אמר אם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת כי היה צריך לאות ברית שניהם (ומ"ש לבן הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך, בע"כ צ"ל שלשון יריתי קאי על הגל לבדו (וכמ"ש בשם הרמב"ן שאחי לבן לקטו וסייעו בעשייתו), אבל המצבה יעקב לבדו הרימה, ולשון ירייה אינו נופל כ"א על האבנים בגל, אבל במצבה שייך לשון הרמה או הקמה ולא ירייה, שמצבה היא אבן אחת גדולה, ובב"ר כאן אמרו כשן הזה של טבריה היתה: , אלא שאח"ז כוללן בלשון מצבה בפר"א שאמר עד ששבר את המצבה כו' מפני שדורש עלי' קרא דאת מצבותיהם:

(קיג) שבניו של אדם כאחיו. וזהו ענין הייבום שהבנים קמים על שם אחיו המת, וסימניך אפרים ומנשה כראובן ושמעון:

(קיד) עד ששבר את המצבה ההיא כו' ואח"כ כבש. גם כאן צ"ל כמו בפלשתים שכ' לעיל שהברית בטל על שהפרו ופרצו הגדר כמ"ש בב"ר ושוח"ט, והמצבה שיבר משום קידוש ה', וזה שתחלה לא היה דוד יכול לכבוש ארם י"ל דמשתמע ממ"ש [תהלים ס] בהצותו את ארם נהרים וגו' אלקים זנחתנו וגו' הראית עמך קשה וכמ"ש ראב"ע שם ע"ש, אבל זה ששיבר המצבה לא נמצא במקרא (ובשוח"ט מז' א' דרש בהצותו כמו בחצותו שקרע את הנהרות, ואפשר ידרש לענינינו שחצה ושיבר לחצאין המצבה), ואפשר מ"ש [ד"ה א יח] במלחמת הדרעזר הזו בלכתו להציב לו יד על נהר פרת, שהצבת יד הוא ענין מצבה וכמ"ש הנה מציב לו יד [שמואל א טו] והיא מצבה הלזו שהקימה יעקב אצל נהר פרת וכמ"ש כאן ביעקב ויעבר את הנהר וישם פניו הר הגלעד, הרי שהיה קרוב מנהר פרת, והדרעזר הלך להתחזק ידו אצל המצבה ההיא (או יתפרש שאחר ששברה דוד רצה לחזור ולהציבה):