ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר לה

(א) על טללי שמים ועל דגן הארץ. שאינן " אלא טובות העוה"ז:

(ב) הברכות כו' ברכת יסוד עולם כו' בין בעוה"ז בין בעוה"ב. אם לשון עוה"ב דווקא, צ"ל שבלשון יברך אותך סתם כלול גם בעוה"ב, ואם אינו דווקא הכוונה לעתיד, ור"ל בימי החורבן שברכה זו יפרך וירבך היא קיימת אף בזמן החורבן [א] ועיקר הענין נראה, שברכה זו בשם אל שדי הוא שם יסוד עולם צדיק [משלי ו] וע"ל פ"ח אות כ"ו, ולכן אמר עליו שאין לו הפסק בעוה"ז ועוה"ב כי הוא חי עולמים בתרין עלמין, וז"ש כאן על זה דרשא דטוב אחרית דבר כו' כי הוא צדיק כי טוב (ונאמר שם בקהלת ו"פ טוב בענין ההוא, נגד ו"ן הכלולין בו): :

(ג) את ברכת אברהם כו' אתך לרשתך את ארץ מגריך. ואז יתקיימו גם ברכות ראשונות שבירכו יצחק (ועיין בזוהר וישלח [קעב.] שאמרו דברכאן קדמאן סליק להון יעקב לסוף יומיא כו'):

(ד) הוי אומר טוב אחרית דבר מראשיתו. שתחלה קבל ברכות עוה"ז, וגם אלו בצער גדול קיבלן, ובאחרית נתברך ברצון יצחק וברכת עולם, ונתקיים בו ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד [איוב ח]:

(ה) טוב ארך אפים מגבה רוח. בקהלת שם כתיב טוב ארך רוח מגבה רוח, וכאן שינהו ללשון ארך אפים, לפרש לשון ארך רוח (וכדכתיב [משלי טז] טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו וגו'):

(ו) דבר זה אמור ביעקב אבינו. כצ"ל.

(ז) שבכל יום ויום הי' מאריך את רוחו ואומר כל דברי פנגיות. הלשון מוטעה, ולפי הנוסחא ואומר כל דברי, אפשר צ"ל כל דבריו בנחת וכמ"ש קום נא שבה וכמ"ש דברי חכמים בנחת וגו' [קהלת ט], ומסיום הלשון שבכל יום היה אוכל כו', משמע יותר דביעקב נמי מדברי אכילה היה מזכיר לשבח (ולענין העדשים דמיירי בי'), לכן קרוב שצ"ל אוכל במקום אומר, ופי' דברי פנגיות נראה שצ"ל פגניות פי' דברי ומאכלי הדיוטות [ולגי' פנגיות יש לפרש כמהין ופטריות שהן בלשון רומי פנגי, עיין ערוך ערך פטר השני, או מפני שהן דברים זולים וחנם בכל מקום, שפנגיות הוא כמו פנגס בסמ"ך הנזכר במכילתא יתרו פרשת בחדש השלישי פ"א ופ"ו לא נתתי' פנגס ופי' המפרש חנם כמ"ש בחבורי על הערוך בס"ד ע"ש), והוא נמשך למ"ש להלן שהיה אוכל עדשים שהוא מאכל הדיוטות ועניים (וכמ"ש בכתובות [סז:] רצונך שתגלגל עמי בעדשים כו', ובאסתר רבה פ"ב בטלופחין דטאמאשא כו'):

(יג) עדשים מאכל צרה ואבל הם. כדמפרשי' בב"ב [טז:] ובב"ר מה עדשה אין לה פה כך אבל אין לה פה, וכן השרוי בלחץ צרה ועוני אין לו פה (אבל לאידך טעמא שם משום גלגל החוזר בעולם, אין לו כ"כ שייכות לשאר צרה), ובברכות [מ.] דלאכול עדשים כל יום קשה לריח הפה (גם בזה י"ל רמז לזה שאין לו פה לדבר משום דקשי ריחי'), ונ"ל שז"ש בריש פסחים [ג:] הול"ל עדשים נעשו יפות טפי מן שאר מינים, שבזה נרמז צרה דחטים לא נעשו יפות, ויהי' ראוי לאכול עדשים תמיד לשם צער:

(יד) תדע לך כשנהרג כו'. אין זה לראיה שלא נמצא כתוב בהבל והרן זה, אלא אודועי הוא דמודע שתדע שגם כשנהרג הבל והרן היו אבותיהם נוהגין כן שמנהג קדום היה:

(טו) כשנהרג הבל כו' כשנשרף הרן כו'. משמע דווקא בהני שהיו אבלם קשה שנהרגו ונשרפו בחיי אביהן מה שלא היה רגיל (וכמ"ש בזוהר לך לך [עז.] עד הרן לא הוי בר נש דמית בחיי אבוהי), וז"ש באבל ובצרה, ר"ל אבל של צרה וצער קשה, אבל בכל אבלות על מתיהן לא היו נוהגין בעדשים, ואולי לפ"ז יהיה מקום ליישב נוסחת הספר להלן ביעקב דנקט בי' ב' דברים, דמשום חדא מנייהו לא היו רגילין בעדשים, רק משום שניהם יחד דהו"ל צרה ואבל הוא שבישל עדשים ובאותו היום לחודי', אבל מהש"ס דב"ב שם משמע שבכל אבלות היו נוהגין בעדשים וכמ"ש הרמב"ן בתה"א [סו ד] שמן הדין היה לנחם בעדשים (מסוגיא ההיא) והביא משם הרי"ץ גיאות דהכי איתא באבל רבתי מקום שנהגו לנחם בעדשים כו' והביאו בטוי"ד סי' שע"ב:

(יז) ובאותו היום מת אברהם זקנו. כ"ה בב"ב שם ובמדרשות, אבל כאן בפר"א משמע פשטי' שבא לומר שיעקב היה אוכל תמיד למאכל צרה ואבל עדשים ולא באותו יום דווקא, ואפשר אינו מעיקר הפר"א רק הוסיפוהו המעתיקים מלשון הש"ס:

(יח) וישראל אוכלין מאכל עדשים על אבל בהמ"ק. מכאן סמך למקומות שנוהגין לאכול עדשים בסעודת עט"ב כמ"ש בטור א"ח סי' תקנ"ב ע"ש:

(כב) היתה הבאר מהלכת לפניהם. משום שרוצה לסיים ביעקב והיתה הבאר מהלכת כו', לכן מביא מאמר זה כאן:

(כג) וחופרין ג"פ ומוצאין אותה לפניהם. רמז לחפירת ג"פ י"ל ממ"ש באברהם ג"פ לשון חפירת הבאר, א' ס"פ וירא כי חפרתי את הבאר, וב"פ בפ' תולדות אשר חפרו עבדי אביו וגו' אשר חפרו בימי אברהם, ומני' נמי ילפי' ליצחק (גם י"ל מ"ש ביצחק וישב יצחק ויחפור, ג' תיבות אלו רמז שחפר וחזר ושב לחפור עד ג"פ, ועמש"ל אות שאח"ז) [ג] ועיקר הענין חפירת האבות ג"פ בארץ ג"פ למצא מי הבאר, מבואר במ"ש בזהר וילך [רפו.] כרוה נדיבי העם אבהן במחקק במשענותם נה"י, והן ג' החפירות (ג' טפחים של מחרישה בארץ), ועיין בע"ח שער ט"ז היכל ז"א ספ"ז: :

(כד) וחפר יצחק בארץ ג"פ כו' שנא' וישב כו' חפר בארץ ב"פ ומצא כו' שנא' ויחפרו. אם באנו לפרש חפירה ופעמים דכאן, היינו בארות מיוחדים כ"כ פעמים כמפורש בקרא ביצחק (ולא כלשון חפירה ג"פ שבסמוך שפירושו בבאר א' היו כורין ג' חפירות ומיד מוצאין המים), היה מקום לפרש נוסחת הספרים, שתחלה חפר ג' בארות המפורשין בשמם עשק שטנה רחובות, ואח"כ חפר ב' בארות כשעלה באר שבע (אלא שאין מיושב מה שמביא ע"ז מקרא דויחפרו עבדי יצחק בנחל, אם לא שנגרוס כאן חפר ד' בארות והן הן כל הד' המפורשים בשמותן כאן מן ויחפרו עבדי יצחק ואילך, ונאמר דג"פ ראשוני' הן אחרים שחפר בארות של אביו וקרא להן כשמות שקרא אביו, ויהיה לפ"ז ביצחק ז' בארות וכדלהלן אות כ"ו ע"ש), דדרש מ"ש ויכרו שם עבדי יצחק באר, הוא באר אחרת, לבד מ"ש להלן על אודות הבאר אשר חפרו וגו' שקראו שבעה, וא"כ חפר יצחק בס"ה ה' בארות, וכרבנן בב"ר פס"ד דאמרי ה' בארות חפר נגד ה' חומשי תורה (ומה שמביא קרא דוישב יצחק ויחפר את בארות המים וגו' על ג' הבארות עש"ר שחפר יצחק וקרא להן שמות, משמע שמפרש שהן הן ג' הבארות שחפר אברהם וסתמום פלשתים, אבל קשה מ"ש כשמות אשר קרא להן אביו, כי שמות אלו עשק שטנה רחובות על שם המאורע ליצחק בחפירתן, אבל אברהם למה יקרא להם כן), אבל האמת היה נ"ל שט"ס כאן וצ"ל חפר אברהם בארץ ג"פ ומצא אותה לפניו שנא' וישב כו' המים אשר חפרו בימי אברהם אביו (דדרש מני' מיעוט בארות שנים, ועוד השלישי' מפורשת ס"פ וירא, באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך והציג אברהם ז' כבשות לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת. והיא לבד ב' הבארות שחפר וסתמום פלשתים אחרי מותו, כי אותה הבאר מפני עדות הכבשים לא סתמוה פלשתים,) חפר יצחק ג"פ בארץ ומצא כו' שנא' ויחפרו עבדי יצחק כו':

(כה) וכתיב בירושלים כו' היא הבאר כו'. בזה בא לגלות ענין הבאר שהיא הנקראת ירושלים שהיא מדת המ"ל כמ"ש בזהר בכ"מ, ועיין בארוכה בז"ח [כד א ב] וע"ל פנ"א ומש"ש בס"ד:

(כו) ועל שמצאו אותה ז"פ. לשון שמצאו משמע שעל יצחק ואברהם יחד קאמר, וכמש"ל אות כ"ד שיצחק חפר ה' בארות ואברהם שנים, שמיעוט בארות שנים (ולפי מה שהגהתי חפר אברהם ג"פ ויצחק ג"פ א"כ אינן אלא ו', ואולי נצטרף ג"כ מה שהיתה מהלכת לפני יעקב לפעם ז', אבל רחוק הוא שיקרא יצחק שמה שבעה ויכלול בה מה שעתיד להיות ליעקב, גם יעקב לא חפר לפשטי' דקראי), ולפמש"ל שם במוסגר להגיה חפר בארץ ד"פ ומצא אותה כו' לבד ג"פ ראשונים שחפר ג' בארות של אברהם שסתמום פלשתים, א"כ א"ש ביצחק עצמו ז"פ (ולשון ומצאו לאו דווקא, וכמו קראו אותה שבעה, דוודאי הכוונה וקרא יצחק לחודי', שאברהם קרא שם המקום באר שבע כי שם נשבעו וכו', ולא שם הבאר שבע, ועדיין לא חפר יצחק ולא היו ז' שיקראנה אברהם שבע על שם כן), ובעיקר ענין מציאתה ז"פ ליצחק, יש לרמוז מ"ש בפרשה מן וישב יצחק ויחפור ואילך ז"פ לשון בארות באר הבאר, וכן מצאתי שדרשו בזהר ויצא [קנב:] ז' זמנין דכתיבי בפרשת יעקב שם ע"ז ע"ש:

(כז) ועל שם הבאר נקראת העיר באר שבע כו'. ר"ל ולא על שם שקרא אברהם למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו וגו', כי שם ההוא לא נתקיים רק בימי אברהם כמ"ש שם על כן קרא למקום ההוא לשון יחיד שאברהם לבדו קרא כן, וכאן ביצחק כתיב על כן שם העיר כו' עד היום הזה, שנתקיים שם זה (ואפשר סיים זה לכאן משום שרוצה לרמוז מ"ש ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, שיצא ממקום שהיה הבאר שם שעל שמו נקראה העיר, והלך עמו הבאר חרנה וכדמפ"ו להלן):

(כח) בן ע"ז שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו. בסע"ר פ"ב ומייתי' לה ספ"ק דמגלה [טז.] מבואר שנתברך בן ס"ג והי' מוטמן י"ד שנה בבית שם ועבר ובן ע"ז שנה עמד על הבאר [ד] וענינו כשנכנס יעקב במעלות שבעה ושבעה (ע' ז"ח ריש שה"ש) שהעליונים נמנין בעשיריות ז' לשבעים, וע' זהר ר"פ חיי שרה [קכג.]: , וכאן דקאמר בצאתו מבית אביו, משמע שחולק ע"ז, או שקורא היציאה מא"י לח"ל (דהיינו לחרן) שעת יציאתו מבית וארץ אבותיו, ע"ל אות ע"ב:

(כט) והיתה הבאר מהלכת לפניו כו'. אפשר דרש ויצא מבאר שבע וילך חרנה, שהבאר (שעל שמו נקראת העיר) הלך עמו ג"כ משם חרנה, וכמש"ל אות כ"ז:

(ל) מבאר שבע עד הר המוריה מהלך ב' ימים. לפ"ד הרמב"ן ר"פ חיי שרה שציווי העקדה היה לאברהם כשגר בבאר שבע, וכתיב שם ויהי ביום השלישי וירא את המקום, שהוא הר המוריה, וי"ל שבתחלת יום השלישי בבקר בא לשם, הרי שהיה מהלך ב' ימים, ועמש"ל פל"ב אות י"ז בס"ד:

(לא) והגיע בחצי היום לשם. פי' להר המוריה, וכ"ה להדיא בלשון המאמר בערוך ערך מקום הגיע להר המוריה בחצי היום (ובהגהות המיוחסות להגר"א מחק תיבת לשם, אפשר משום שהוא סבור דמ"ש והגיע בחצי היום, פירושו שקפצה לו הארץ והגיע לשם בחצי יום מהלך מה שהיה ראוי להלך ב' ימים, וכמ"ש בב"ר בן יומו, אבל בלשון הרמב"ן בפי' התורה הגי' במאמר הפר"א כדהכא וע"ש), ומפרש שהמקום הזה הוא הר המוריה, וכדר"י ב"ר סימון בב"ר ערמב"ן:

(לב) ופגע בו הקב"ה. שינה לשון המקרא שכתוב ויפגע במקום, שאינו מתיישב הלשון הזה כלפי הקב"ה כאלו ח"ו יש לו תפיסת מקום קבוע לפגוע בו ההולך נגדו, אלא הכוונה הקב"ה פגע בו, שנמצא ובא אליו שם, וכמ"ש להלן קרא דבכל המקום אשר אזכיר את שמי (שפי' כמו תזכיר כמש"ל אות ל"ה בס"ד) אבא אליך וגו' (ואולי נאמר כי גם לפי הדרשה הזו דמקום בהקב"ה, ס"ל הדרשא דויפגע אין פגיעה אלא תפלה, וע"י התפלה דהיינו אזכיר את שמי, נמצא במקום ההוא אליו הקב"ה שבא אליו לברכו):

(לג) בכ"מ שהצדיקים שם הוא נמצא כו'. בילקוט הגי' שהצדיקים עומדים, והיינו שעומדים לקבוע להם מקום להתגלותו שם וכגון בתפלה שיעקב חזר כאן להתפלל בהר המוריה, אבל לגי' הספרים בכ"מ שהצדיקים שם כו', אין מובן א"כ מאי ויפגע במקום, הלא בכל הדרך היה עמו ג"כ:

(לד) הוא נמצא עמהם. כמ"ש הנה אנכי עמך וגו' (ואפשר לשון נמצא דנקט כאן, רומז למ"ש [הושע י"ב] בית אל ימצאנו ושם ידבר וגו' שהוא המקום הזה שקראו יעקב בית אל, ועיין ב"ר פפ"ב):

(לה) שנא' בכל המקום אשר אזכיר כו'. משמע דמפרש בכל המקום ממש (ולא מקום מיוחד של בהמ"ק כדרז"ל שם, וכדבריהם משמע רישי' דקרא דכתיב מזבח אדמה תעשה לי וגו' ועלי' כתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי, שאתן רשות להזכיר שמי או שאשרה שכינתי שם כפי' המפרשים שם ע"ש), ויהיה לפ"ז פי' אזכיר את שמי כמו תזכיר שמי (עיין רבי' בחיי וריקאנט"י שם) בתפלה וכי"ב אבא אליך להיות נמצא עמך [ה] ולפ"ד הריקאנט"י שם שכתב אם תדע להאצילני על השם שהוא מ"ל אבא אליך ואברכך ע"ש, י"ל שז"ש כאן בכ"מ שהצדיקים שם הוא נמצא כו', שהוא כענין מ"ש בזוהר ויחי [רמה:] ת"ח כו' רחימו דכנס"י לגבי קב"ה נשמתהון דצדיקיא לתתא מתערי לה כו' הה"ד וצדיקים יירשו ארץ כו': :

(לו) א"ל הקב"ה כו' לאכול ולשתות שכב במקום הזה. כ"ה בילקוט ורמב"ן וכצ"ל, ואפשר דרש ויפגע במקום, לשון בקשה, ודרש לי' שבקשהו ליעקב (כאלו כתיב ויפגע בקמ"ץ הפ"א) שיהיה שם במקום, והיינו ללון (כד"א בראשית כד) היש וגו' מקום לנו ללין):

(לז) הלחם בצקלונך. הוא לשון המקרא [מלכים ב ד] וכרמל בצקלונו ות"י שם בלבושי', והרד"ק שם נראה רוצה לבארו לבוש קליפת הגרעינין, אבל כאן נראה מלשונו שפירושו מלבוש האדם (ויותר קרוב שהוא מין שק ותרמיל שמוליכים בו עוברי דרכים צידה לדרך):

(לח) לאכול ולשתות שכב כו'. כיון שתאכל ותשתה הואל נא ולין וכמ"ש [שופטים יט] ויאכלו וישתו וילינו שם וגו' ויאכלו וגו' וישתו וגו' הואל נא ולין וייטב לבך:

(לט) עד עכשיו לא ירד השמש חמשים מעלות. בהגהות המיוחסות להגר"א הגיה עד עכשיו יש לשמש ירידות מעלות חמשים, וכ"ה בלשון הרמב"ן, וגם בילקוט הגי' כי"ב, ואם המעלות האלו הן מעלות ש"ס בגלגל וכמ"ש בז"ר, ודאי גי' דהכא עד עכשיו לא ירד כו' נ' מעלות אינה נכונה דהא אמר לעיל בחצי היום הגיע לשם, אלא שבאמת אין ידוע לנו כמה מעלות חושבין לשמש בלשון הפר"א, ועמש"ל פ"ז אות נ"ז: (לט*) לא ירד השמש. אחר חצות היום שהשמש יורד והולך מגובה הרקיע לשיפולו נקרא במקרא לשון ירידה כמ"ש [שופטים שם] והיום רד מאד:

(מ) ובלא עתו בא השמש במערב. פי' שלא בא השמש אלא במקומו במערב רק שמיהר בסיבובו כרגע (כל נ' המעלות שהיה לו לירד עדיין), אבל לא ששקע שם בגובהו של רקיע, ודרש כי בא השמש שלא בעונתו, שאם בעונתו בא ל"ל לכתבו שכיון שכתיב וילן שם ממילא משמע שחשכה לו שם, אלא ודאי כי בא שלא בעונתו בשביל שילין שם:

(מא) הביט יעקב וראה את השמש בא במערב. כשראה שהתחיל לבא מיד הסכים ללון שם ולהכין צרכי לינה ולקח האבנים כו':

(מב) י"ב אבנים. כ"ה גם בזהר [קמז:] ושם פ' ויחי [רלא:]יליף לה מן והאבנים על שמות בני ישראל דאפוד ע"ש, ובב"ר ושח"ט מז' צ"א פליגי בה ר"י ור"נ, ור' יהודה אמר שם י"ב כשיטת הפר"א:

(מג) מאבני המזבח כו'. דרש מאבני המקום הידוע מכבר שכתוב עליו [בראשית כב] וירא את המקום מרחוק וגו' ויבאו אל המקום וגו' ויבן שם את המזבח:

(מד) באותו מקום להודיעו כו'. בילקוט הגי' בא המקום להודיעו, ופי' שמזה שהמקום ההוא שהכין לשכיבתו היה מחזיק י"ב אבנים סביבו בא להודיעו המקום כלומר הקב"ה, ולפי גי' דהכא בא לבאר זה בלשון באותו מקום (וזה שלא כדברי הב"ר שאמרו שם שיעקב נטל י"ב אבנים לכוונה זו לידע אם מתאחין כו'):

(מה) סולם עומד מן הארץ ועד השמים. מפני שלשון מוצב ארצה היה משמעותו שהוא מוצב מן השמים אל הארץ מדלא כתיב מוצב בארץ, לזה ביאר שהסולם ודאי עומד מן הארץ כדמסיים וראשו מגיע השמימה, כי בבני אדם שעל הארץ תלוי במעשיהם הצבת הסלם שיהיה מייחד הארץ עם השמים:

(מו) ורואים פניו כו' ואומרים זה הפנים כו'. דרש בו מסתכלין בו, וכ"ה בת"י נחתין ומסתכלין בי', וכ"ה בחולין [צא:] ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה, ועיין בב"ר:

(מז) כפני החיה שבכסה"כ. היינו פני אדם שבד' חיות, וכן פירש"י בחולין [שם] (אבל המוזכר באגדה דהיכלות חיה אחת כו' שאומרת ברכו את ה' כו', נראה שהיא מדת המ"ל פני נשר):

(מח) אלו עולים ואלו יורדים בו. בת"י מלאכיא די לוו יתי' מביתי' דאבוי סליקו למבשרא למלאכי מרומא למימר אתון חמון כו' דאיקונין דילי' בכורסי יקרא כו' והא מלאכין קדישין כו' נחתין כו', וכ"ה בב"ר, ואפשר גם כאן כיוונו לכך:

(נח) השכים יעקב בפחד כו'. מפרש שז"ש וייקץ יעקב כו', מה נורא כו', היינו בבקר כמ"ש אח"כ וישכם יעקב בבקר ויקח כו', וחלום הסלם סמוך לבקר היה שהוא א' משלש חלומות המתקיימין חלום של שחרית כמ"ש בברכות [נו:]:

(נט) בפחד גדול. ז"ש תחלה ויירא כו' וחזר וכתי' מה נורא כו', ואפשר רמזו למ"ש בזהר יעקב אחיד לתרין סטרין אברהם ויצחק, שהן פחד וגדול גבורה וחסד, ותפס לשון פחד ולא לשון מורא שכתוב כאן, לרמוז על לשון בפחד אביו יצחק [בראשית לא], וז"ש כאן תחלה ויירא שהוא בפחד יצחק, ואח"כ מה נורא שלימו דרגי' דיעקב כולל חו"ג (ומפני שיעקב עדיין לא נסיב אז ולא אשתלים לעילא כמ"ש בזהר, לכן כתיב תחלה ויירא ביצחק, ואח"כ מה נורא כו' אין זה כי אם בית כו' לאשתכחא בלחודוי כו' כמ"ש בזהר [קנ:] ע"ש):

(ס) ביתו של כו' המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים. בשוח"ט מז' צ"א (ששם במז' ההוא מלוקטים הרבה מאמרים מלשון הפר"א בכ"מ בלשונם,) הלשון במקום הזה ולא ידעתי שכינתו שנא' ויירא כו', ולא ידעתי שכינתו שנתוסף שם מובן שמפרש מ"ש ואנכי לא ידעתי, היינו שכינה שנק' אנכי וכמ"ש בזהר כאן [קנ.] וז"ש אח"כ אין זה כ"א בית אלקים שהוא המ"ל (ולפמ"ש בזוהר אין זה כו' לאשתכחא בלחודוי כו' יתבאר שזהו ג"כ מ"ש ואנכי לא ידעתי):

(סא) במקום הזה בירושלים כו'. בשוח"ט שם וברמב"ן הגי' רק בירושלים וכ"ה במנהמ"א סימן ק', ולגי' שלפנינו במקום הזה בירושלים, יש לפרשו על מקום בהמ"ק, שמקומו דווקא הוא מכוון נגד כסה"כ וכמש"ל אי"ה:

(סב) כאלו התפלל לפני כסה"כ. כמ"ש [מלכים א ח] אשר יתפללו אל המקום הזה וגו' ואתה תשמע השמים מכון שבתך, ומכון שבתך הוא כסה"כ כמ"ש נכון כסאך [תהלים צג], וכמ"ש בתנחומא ר"פ פקודי שבהמ"ק מכווין (אפשר דרש מכון כמו מכווין) נגד כסה"כ ממ"ש כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו:

(סג) ששער השמים שם הוא ופתח פתוח לשמוע תפלה. מפרש שער השמים לתפלה, וכמ"ש [תהלים קיח] פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה וגו' זה השער לה' וגו':

(סד) וישב יעקב ללקוט את האבנים. פשוטו הוא שרצה לעשות מהן מצבה, וי"ל שכיון שנודע לו שזה בית האלקים, הבין ג"כ שזה מקום המזבח שנטל ממנו האבנים, לכן ישב ללקטן להשיבן אל מקומם שלא יהיה כסותר ונותץ המזבח, וכשראה שנעשו אבן א', אז עשאן מצבת אבן:

(סה) וירד לו שמן מן השמים. כ"ה גם בב"ר שפע לו שמן מן השמים כמלא פי הפך, ופשוטו מפני שבמקלו עבר את הירדן כתיב, א"כ לא היה בידו שמן אם לא שירד מן השמים, וכפי הפך דבר מועט, יצא להם מפני שכתיב ויצק שמן על ראשה. ולא כתיב ויצק עליה שמן כמ"ש להלן [בראשית לה] ויצב יעקב מצבה וגו' ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן, ששם היה לו שמן הרבה ויצק על כל המצבה שמן, וכאן שלא היה בידו כ"א מעט כפי הפך יצק רק על ראשה (ועיין ראב"ע), וזהו שלהלן [שם לא] כתיב אשר משחת שם מצבה, לא קראה בלשון יציקה רק בלשון משיחה מועטת [ו] ויש לכוין הענין, שיציקת השמן על המצבת אבן שהיא המ"ל הוא ענק הורדת שפע המוחין (וז"ש בשבת [קנג.] ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפלין, שהן מוחין, וז"ש בזהר כאן [קמז.] בגין דנטיל כו' ואינון תפלין שבראש כו' נטיל כל נהורין ויהב כו') שהוא ע"י יעקב, וז"ש בזוהר נח [עב:] ויצק שמן על ראשה דהא ביעקב תליא מלתא למעבד כו', ולכן כאן שעדיין יעקב לא הוי נסיב ולא אשתלים לעילא כמש"ל אות נ"ט בשם הזוהר, לא היה נכון שימשוך הוא המוחין הקרויין שמן אלא מן השמים ירדו רק כפי הפך שפע מועט לנורך קיום העולמות, אבל אח"כ דנסיב ויצק עליה שמן בשפע רב ע"פ כולה (ושם כתיב ג"כ ויסך עליה נסך שסתמו יין ועיין ת"י שם, והן ב' מוחין חו"ב: :

(סו) נטה רגל ימינו וטבעה כו'. מפני שכתיב והארץ הדום רגלי, לכן לשבר האזן נקט נמי שברגלו נטה והטביע האבן בעמקי תהום הארץ, ועיקר הענין הוא מפני שאבן שתי' שהקימו יעקב מצבה הוא ביסוד עיין ת"ז [צח.], ונטייתו לקבעו בתהומות הארץ הוא מצד יעקב ברגל ימין נצח (וכמ"ש הגר"א בליקוטיו על אגדת ב"ק ובפי' מאמר דרפ"ב דחגיגה שבעמוד הימני בועז בו ירוץ צדיק ונשגב דהוא בתקפי') וכמ"ש איהו בנצח:

(סז) וטבעה האבן עד עמקי תהומות. בזוהר ויחי [רלא.] מסמיך לה אקרא על מה אדניה הטבעו ע"ש:

(סח) סניף לארץ כו' סניף לכפה. לחזקה ולסעדה, וכמ"ש בזוהר פקודי [רכב.] ושקע עד תהומא רישא חדא דההוא אבנא נעיץ בתהומא ורישא אחרא לעילא כו' איהו נקודה עילאה כו':

(סט) אבן השתי' כו' ומשם נמתח כל הארץ. (ובלשון הרמב"ן ור' בחיי והריקאנט"י נפתח, אבל גי' דהכא עיקר וכ"ה בכ"מ בזוהר הבאתים לעיל פ"ג אות נ"ג בס"ד), ולשון שתי' הוא יסוד שהשית עליה תבל, ובזהר ויחי ופקודי (שו"ש) אמרו שבשעת בריאת עולם היה זה שירה אבן פנתה וכ"ה ביומא [נג:], וכאן קאמר בימי יעקב, וכבר אקשי לי' ההוא יודאי לר' יהודא זה בזהר נח [שם] ע"ש, ולפי לשון המאמר דכאן משמע שטבור הארץ נברא מכבר, וע"י הקמת אבן למצבה של יעקב נזרק האבן להיות סניף וחיזוק לקיום העולם:

(ע) ועלי' היכל ה' עומד. ע"ל פ"י: (ע*) שנא' והאבן כו' בית אלקים. זה בהמ"ק, שהאבן מכוון כנגד קה"ק כדתנן ביומא [שם]:

(עא) ונפל יעקב על פניו ארצה לפני אבן השתי'. אפשר דרש לי' מ"ש וישא יעקב רגליו, דהיינו כמו ויקם יעקב על רגליו, שהיה נופל ומשתחוה ארצה לפני אבן השתיי' שהוא כארון ברית ה':

(עב) אם תשיבני למקום הזה בשלום. בנדר יעקב כאן כתיב ושבתי בשלום אל בית אבי, אך הפר"א מפרש שכל א"י ארץ מגורי אביו נקרא בית אביו, שהנדר הוא על הבטחת החלום אם תתקיים, ושם כתיב והשבותיך אל האדמה הזאת, וכן מוכרחין אנו לפרש כוונת הנדר, שהרי יעקב נענש בדינה על שאיחר נדרו כמ"ש בב"ר פפ"א וש"מ, והרי באותה שעה לא הגיע עדיין לבית אביו יצחק עד לאח"ז כתיב ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע, וא"כ עדיין לא נתחייב בקיום נדרו:

(עג) אזבחה לפניך זבחי תודות ועולות שנא' וידר כו'. דרש האי נדר דיעקב הוא לזבוח לה' במקום ההוא וכמו שת"א יהיה בית אלקים דאהי פלח עלה קדם ה', והיינו פולחן ועבודת קרבנות, וזהו שכשעלה יעקב אחר עונש דינה לקיים נדרו נאמר לו ועשה שם מזבח ועשה כן שנא' ויבן שם מזבח, וסתם מזבח לזבוח עליו קרבנות (ועיין זוהר ויקהל [ריט.] שהקשו על מזבח הקטרת אמאי אקרי מזבח והא לא דבחין בי' דבחין כו'), ובשוח"ט שם הלשון ונדר ושילם, והיינו האי קרא שבנה מזבח:

(עד) זבחי תודות ועולות. שהנודר בעת צרה הוא שכשינצל יביא תודה על הנס וכמ"ש [תהלים נ] זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך וכתיב [שם נו] עלי אלקים נדריך אשלם תודות לך, ועולות דרש שבזה דרך לבא לבית אלקים (שאמר יעקב והאבן וגו' יהיה בית אלקים) כמ"ש [שם סו] אבא ביתך בעולות, וכן עולת ראיי' ברגלים, שהעולה דורן הוא כראות פני אלקים, וי"ל שז"ש כאן ושבתי בשלום וגו' והיה ה' לי לאלקים זהו זבחי תודת שלמים שמטילין שלום ומייחדין ה' ואלקים, והאבן כו' יהיה בית אלקים זה נגד עולות כמ"ש אבא ביתך כו' ועולה הוא סליקו דכנס"י לעילא כו':

(עה) ושם הניח את הבאר. בשוח"ט הלשון שהיתה הבאר מהלכת לפניו, משמע שר"ל שהניחה מלהיותה עמו יחד כי הלכה לקדם לפניו להיות מזומנת בחרן והנה באר כו', אבל הלשון דחוק, ולפי הלשון דכאן הניח את הבאר משמע שהניחו ועזבו שם במקום ההוא (וכההוא דלעיל פ"ל) כי שם מקומה בירושלים כדלעיל:

(עו) כהרף עין כו' שנא' וישא כו' ואומר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. מפני שמקרא קמא דוילך ארצה בני קדם היה משתמע שהלך בארץ בני קדם כברת ארץ המפסיק בין א"י לחרן, ואח"כ בא לחרן, לכן מביא ואומר ויצא כו' מבאר שבע וילך חרנה, שמיד שיצא מבאר שבע הלך ובא לחרן, וכאן שכתוב וילך ארצה בני קדם, היינו שהוא במחשבתו חשב לילך דרך ארץ בני קדם לחרן (גם פדן ארם היא בכלל ארץ בני קדם כמ"ש מן ארם ינחני וגו' מהררי קדם, וכתיב ארם מקדם וגו' [ישעיה ט]), אבל כהרף עין וירא והנה באר כו', שהוא הבאר שבחרן כדמפ"ו להלן, ולא נאמר כלל שהלך כשנשא רגליו דהיינו שקפצה לו הארץ:

(עז) והאל הקדוש נקדש בצדקה. פשוטו בצדקה שעשה עם יעקב שבמקלו עבר את הירדן כעני ורש, וה' נגלה עליו והבטיחו רב טוב ועשה לו נסים בקפיצת הדרך, וזה צדקה חנם (וכמ"ש יעקב קטנתי מכל החסדים וגו') ונתקדש שם שמים בזה, לכן אמרו האל הקדוש שנקדש שמו בצדקה, או יש לפרש על שקיבל עליו יעקב עשר אעשרנו לך שהיא מצות צדקה, אמרו שנתקדש ה' בצדקה זו, ועיקר ענינו י"ל שע"י יעקב בתפלתו שאמר מה נורא כו' שהוא נורא וקדוש נתקדש מדת המ"ל שהיא הצדקה, וגם ע"י משיחת המצבה שהמשיך עלי' שמן משחת קדש עשה מצדק צדקה, ונתקדש בצדקה: