ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר לד

(א) מה ראה כו' ב"פ אני אני. אף שמצאנו אנכי אנכי ב"פ (וראב"ע בפ' האזינו הביאו לדוגמא לכאן), שם הוא לזירוז וחבוב (וכמ"ש בב"ר פנ"ו על כפל השמות אברהם אברהם כו' ל' חיבה לשון זירוז), אבל כאן שבא לברר אחדותו ית', לא היו ראוי להזכיר ב"פ אני שלא ליתן בזה פ"פ:

(ב) אני הוא בעה"ז ואני הוא בעה"ב. וזהו כפשטי' דאני אמית ואחי' מפרש לי' לרישא דאני אני, אמית בעה"ז ואחיה בעוה"ב (ועיין זהר בראשית [כג.] אלא ששם הוא בסגנון אחר ע"ש), אבל לשון ראו עתה קשה לפי' זה (ובת"י כ' כד יתגלו למיפרק ית עמי' יימר חמון כדון כו', ובסבא דמשפטים [קח:] מאי עתה אלא דלא הוי קודם לכן כו' עתה ראו מה דלא תיכלון למחמי מקדמת דנא כו'), ובאותיות דר"ע אות א' [ז' א' כד' קארעץ] דרש אני עד שלא נברא העולם ואני משנה"ע ואין אלקים עמדי לעוה"ב, ולאידך דרשא דהכא אני בגאולת מצרים ואני עתיד לגאול (והוא כעין דרשת הש"ס בברכות [ט:] באקי' אשר אקי') יש לפרש ראו עתה ממה שעשיתי לכם במצרים ובמדבר כמ"ש בראש הענין ימצאהו בארץ מדבר כו' וכל הענין, מזה תראו ותאמינו בגאולה העתידה (ולא תחושו למ"ש לכם אי' אלקימו צור חסיו כו', כי אני אני לא שניתי כו' רק הוא כמוס עמדי לחוש עתידות למו לעת תמוט רגלם).

(ג) מחצתי את ירושלים ואת עמה כו'. נסמך ללשון המקרא [ישעיה ל] ביום חבוש ה' שבר עמו ומחץ מכתו ירפא, וידרש לענין דכאן על חורבן ירושלים שמחץ והכה כביכול בעצמו (וכמ"ש בשוח"ט סוף מז' קמ"ז שבר עמו שהוא החרבן הוא מחץ מכה שהכה בעצמו הוא בכבודו ית' ע"ש), וכמ"ש (איכה א) אשר הוגה ה' ביום חרון אפו, וז"ש כאן ביום חרון אפו לרמוז על מקרא זה שממנו נשמע שה' הוגה כביכול בעצמו באפו (גם לשון מחץ הוא מכה באף וחימה):

(ד) וברחמים גדולים ארפא להם. כמ"ש [ישעי' נד] וברחמים גדולים אקבצך וגו' (ולשון רפואה נופל בו רחמים כד"א [תהלים קג] הרופא לכל תחלואיכי וגו' המעטרכי חסד ורחמים), ולשון ארפא להם היינו לירושלים ולעמה וכמ"ש [ירמיה לג] הנני מעלה לך ארוכה ומרפא [לירושלים] ורפאתים [לעמה] וגו':

(ה) וכל מלאך ושרף כו'. ז"ש אני אני כו' ואין מידי מציל, ודרש אני ולא מלאך אני ולא שרף כמו שדרשו בהגדה:

(ו) מדינה של גיהנם. דרש מידי על עונש גיהנם, וכמ"ש [ישעי' נ] לכו באור אשכם ובזיקות בערתם [והוא גיהנם] מידי היתה זאת לכם [ואין מידי מציל] למעצבה תשכבון [ולא תחיו בתח"ה]:

(ח) אבל דור המבול אף בדין אין עומדין. הכי תנן בסנהדרין [קז:] ודרש לה ר"נ, ותני לה באדר"ן ר"פ ל"ו משמי' דר"א מעל כן לא יקומו רשעים במשפט, ומביא מסיפי' וחטאים בעדת צדיקים גם אנשי סדום שאין עומדין בדין, אבל כאן שאין מוציא אלא דוהמ"ב אתיא כת"ק דשם דאנשי סדום אין להם חלע"ה אבל עומדים בדין, ודור המבול מייתי לה שם מלא ידון רוחי באדם לעולם לא דין ולא רוח, (דרש מלת לא מושך הוא ואחר לא ידון ולא רוחי יהיה באדם לעולם [א] ולפשוטו י"ל לא ידון רוחי אשר נתתי באדם לעולם, אף ביום הדין הגדול המה לא ידונו רוחותיהם אז, כי לא יצא מהם טוב אחר הדין שיזכו לאיזו השגה רוחניות בעו"הב אח"כ, כי נמשכו כחם אחר החומר עד אשר נתהווה נרוח שלהם כמו הבשר וז"ש בשגם הוא פי' הרוח חזר להיות כבשר ולא כרוחני, ע"כ הוא כלה כמוהו (ופי' זה על בשגם הוא בשר מצאתי אח"ז בפי' מע"כ להגר"א כ"י שפירשו שנהפך אל החומר, ובדפוס נשמט זה): , ועיין בזוהר נח [סט.] וירא [קח.] שמשוה סדום לדוהמ"ב דיקומון בדינא לחרפות עולם, מי' מסיים שם בפ' נח ופלוגתא בהאי כו'):

(ט) שנא' רפאים בל יקומו. דרש רפאים על דוהמ"ב כמ"ש הרפאים יחוללו מתחת מים וכמש"ל פכ"ג אות כ"ח בס"ד ע"ש:

(יב) שנא' לכן פקדת ותשמידם כו'. פקידה שאתה עתיד לפוקדם, אינה לא להחיותן ולא להקימן בדין רק להשמידם ולאבדם לדוהמ"ב (וע' זהר בראשית [כה:] דדרש לי' פקדת בזמנא דייתי פקיד' בצדיקי' אתמר בהון ותאבד כו'):

(יג) שינת הלילה כו' ויקיצת כו'. לפרש ל' סיפי' דקרא [ישעי' שם] הקיצו ורננו שוכני עפר קאתי כאן:

(יד) ורוחו שוטטת בכל הארץ ומגדת לו בחלום. הלשון נראה נסמך למקרא [קהלת י] ובעל כנפיים יגיד דבר שדרשוהו בקה"ר שם על שעת השינה (ושם דרשוהו לענין שהנשמה מגדת לבעל כנפים הוא השרף), וכאן דרש לי' על הנשמה עצמה, שבשינה משוטטת בכל הארץ כבעל כנפיים (וכי"ב בסנהדרין [צב:] על נשמותיהן של צדיקים לע"ל עושה להם כנפיים ושטים כו'), ולכן אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא (וכמ"ש בנדה [ל:] וצופה מסהע"ס כו' שהרי אדם ישן כו'), וזהו שנמשל החלום בלשון עפיפה [כמ"ש איוב כ] כחלום יעוף [ב] ואפשר ירמוז ענין בעל כנפים, לנשמה שזוכה להעשית לה כנפיים, להעלותה ע"י מארי דגדפין (ועיין ז"ח לך לך (כ"ג ב') עולה לשוט בארץ החיים כו') ולהגד לה דבר, ובצדיקים מיירי כאן כדמשמע ממה שמביא מקרא דבחלום חזיון לילה: :

(טז) אבל הם נותנין שבח כו'. לשון אבל פירושו שהן יתירים על משל הישן בעוה"ז שבשעת השינה אין בהם כח של כלום, אבל בהן כתיב ירננו על משכבותם, שגם כשהן על משכבם עדיין (שהוא בקבר כמ"ש ינוחו על משכבותם,) ירננו שבח להקב"ה שעתיד להחיותן, וז"ש יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם וכמ"ש בילקוט מלכים א' רמז קס"ט בשם מדרש וימיהם קיימים וכה"א יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבתם רוממות וגו' הא למדת שאפי' במיתתן מרוממין להקב"ה, ועיין שח"ט מז' ל':

(יז) קיצת הבקר דומה לעוה"ב שנא' כו' חסדך ונרננה ונשמחה. כצ"ל, וכ"ה במכירי בתהלים צ', ומביא ראי' שביקיצת הבקר מרננים שנותנים שבח והודיה על שהקימם מן השינה הדומה למיתה וכמ"ש חדשים לבקרים רבה אמונתך שדרשוהו על היקיצה מהשינה, ועיין ברכות [יב.] ותוס' שם, כן לעוה"ב כשיקיצו ישני עפר ירננו לה' על התחיי', והיפוך זה הוא שכתוב ברשעים [ירמיה נא] וישנו שנת עולם ולא יקיצו וכמ"ש בת"י שם וימותון מותא תניינא ולא ייחון לעלמא דאתי (ויש לפרש שנת עולם שבשעת השינה עצמה הוא שינת עולם לא כשינה של צדיקים שנפשותן משוטטת ויודעין כמש"ל):

(יח) ששה קולן הולך מסיף הע"ס כו'. בספ"ק דיומא [כ:] חשיב ג' גלגל חמה כו' ויציאת הנפש וי"א אף לידה וי"א אף רידייא, ובב"ר פ"ו וש"ן חשב יום וגשמים ונפש (ובילקוט תהלים רמז תשמ"ג מוסיף ע"ד הב"ר הנ"ל בלשון וי"א כל הני דתני הכא, והיינו מן הפר"א הוסיפו הילקוט כדרכו בכ"מ) ובזהר שלח [קסח:] חשב חיה ונחש ונשמה, ובזהר וירא במדה"נ [קיח.] חשב חיה גשמים ותח"ה:

(יט) בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי כו'. אפשר סמך לזה ממ"ש [דברים כ] ואותו לא תכרת כי האדם עץ השדה, שמקיש כריתת העץ לאדם, לומר שקולו הולך מסהע"ס כמו באדם ביציאת נשמה מהגוף כדלהלן, וכן משמע לשון הריקאנט"י פ' שופטים [ר"ז ב'] שכוונתו ז"ל לסמכו על פסוק זה (וזהו שכפל כאן בלשונו את עץ האילן, לרמוז בלשון כריתות עץ על לא תשחית את עצה כו' לא תכרות כו'), עוד י"ל ממ"ש שם לנדח עליו גרזן, דדרשי' כמ"ש [מלכים א ו] מקבות וגרזן וגו' לא נשמע בבית בהבנותו, מכלל שהגרזן קולו נשמע בבית (שהוא בהמ"ק רמז לכלל העולם מסהע"ס,) בנדוח אותו על העץ או אבן [ודרך רמז י"ל עצה לנדוח עליו גרזן עה"כ בגי' כי יהי' קולו הולך עד סוף העולם], עוד י"ל סמך ממ"ש [ירמיה מו] קולה כנחש ילך וגו' בקרדומות באו לה כחטבי עצים, לרמוז שחטב עצים [והיינו עץ פרי, שאילו אילן סרק לכך עומד] קולו הולך כנחש דתני בסמוך (וזהו שהסמיך כאן העץ והנחש יחד, ועיין זוהר שלח [קסט.] קלא דנחש כו' האיך יתער במחאה כו',) שקולו הולך מסהע"ס:

(כ) ובשעה כהנחש מפשיט את עורו קולו כו'. וכמש"ל פי"ד שא' לז' שנה מפשיט עורו בעצבון גדול, ובהיכלות דפקודי [רסה.] וקשי' עלי' ההוא אתפשטותא דמשכא מכולא כו' כדין כו' יהב קלא כו', ועיין בפ' שלח [קסח:], ובברייתא דל"ב מדות מדה י"ב דרש לי' מדכתיב קולה כנחש ילך כשם שהלך קולו של נחש כו' כך הולך קולה של מצרים שבשעה שאמר הקב"ה על גחונך תלך ירדו מלה"ש וקצצו ידיו ורגליו והיה קולו הולך מסהע"ס בא נחש ללמד על מפלתה של מצרים ונמצא למד (ממנה, ששם כתיב בי' וצווחתך מלאה הארץ, ראיתי כתיב), והכי איתא בב"ר פ"כ וש"ן, אלא דשם קאמר לה על אותה שעה לבדה שירדו מלה"ש וקצצו רגליו (וכ"ה בת"י פ' וארא (ע"פ יהי לנחש) עתידין כל דיירי ארעא למשמע קל צווחתהון דמצרים כו' היכמא דשמעין כל ברייתא קל צווחת חוי' כד אתערטל מן שרויא, פי' מתחלתו פעם ראשון כשהפשיטו בגזרת ה' עליו), וכאן ס"ל שמקרא זה על קולו בשעת הפשטת עורו תמיד רומז (או אפשר בפעם ראשון שמעו באמת קולו מסהע"ס כדברי הת"י ומשם ואילך קולו הולך ואין נשמע):

(כא) ובשעה שהאשה מתגרשת מבעלה כו'. הוא קול בכי ואנקת האשה כמ"ש [מלאכי ב] כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה (ונאקה היא קול זעקה גדולה כקול נאקת חלל [יחזקאל ל] והוא קול שנשמה יוצאה מהגוף דלהלן ומינה ילפי' לקול האשה בגירושין), ובהיכלות דפקודי בהיכל הרצון [רנה:] אושדי דמעין על כל אינון דמתרכי נשיהון קמייתא כו' כדין בההוא שעתא קלא נפק ואמר איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה (ופי' אחי הרב מוהר"ץ ז"ל לפ"ז י"ל שהקול בגירושין הוא קל קולמסא וקל מגלתא שבפ"ק דגטין [ד.] לגי' רש"י שם שהוא בשעת כתיבת ספר כריתות), ואפשר לקול זה רמזו כאן, והוא שנאמר עליו כסות דמעה את מזבח ה', שהקול מגיע אל המ"ל הנקראת מזבח ה' וכמ"ש בסבא דמשפטים [קב:] מדבחא אמאי דכל נשין דעלמא בדיוקנא דההוא מזבח קיימי ע"ש כל המאמר, והיא נקראת עולם, ובה הקול יוצא, ונשמע פתגם בכל מלכותו כי רבה היא (ודרך רמז י"ל את מזבח ה' בכי ואנקה בגי' מה קולה יצא עד סוף העולם) אך לפ"ז הוא הכל באשתו ראשונה כדאיתא בזוהר וכן בשלהי גטין דרשו מקרא זה במגרש אשתו ראשונה וכאן סתם נאמר משמע כל גירושין (ואולי אפשר לסמוך עוד מ"ש ושלחה מביתו או כי ימות האיש האחרון מקיש גירושין למיתה, מה מיתה קול הולך מסהע"ס יציאות הנפש כן גירושין):

(כג) ובשעה שהוולד יוצא כו'. כמ"ש [ישעי' כו] תזעק בחבליה, וכתיב [שם מב] כיולדה אפעה (וז"ש בויק"ר פכ"ז פעלכם מאפע ק' פעיות שהאשה פועה כשיושבת על המשבר צ"ט למיתה וא' לחיים, והוא נסמך ללשון כיולדה אפעה), והוא מ"ש ביומא [שם] וי"א אף לידה וכ"ה בזוהר שלח [שם] קל חייתא כו', ועיין בסבא דמשפטים [קיא:], ואע"פ שלכאורה הי' משמע יותר לשון הפר"א בשעה שהוולד יוצא ממעי אמו שר"ל קול הוולד שהוא צועק בשעה שיוצא לאויר העולם (עיין תנחומא פקודי ס"ג), מ"מ נראה נכון יותר שהכוונה גם כאן על היולדת כדברי הש"ס והזהר, ולשון בשעה שהוולד יוצא פירושו הקול האחרון שלה בשעה שיוצא הוולד אותו הקול הוא שהולך מסהע"ס, וכ"ה בסבא דמשפטים [שם] בזימנא דקלא בתרייתא דיהבא איתתא נפק כו' ע"ש, ולפמ"ש בויק"ר שם מאה קולות והקול האחרון המאה הוא שהולך מסהע"ס, י"ל ענינו ג"כ בכל עולם המ"ל שבה ענין המאה מאה אדנים מאה ברכות שהיא כוללת כל העשרה כלולים זב"ז:

(כד) ובשעה שהנשמה יוצאה מן הגוף כו'. בב"ר ומדרש שמואל שם מייתי לה מן עובדא דר' שמואל אחוי דר' פנחס בר חמא הוי דמיך בציפורי והוו חברייא יתבין גבי' ואתא מילתא ושרין גחכין וא"ל (ר' פנחס) כמה נפשי' דאחוי דההוא גברא מקצצא ארזין ואילנין ואתון יתבין גחכין ולא ידעין, ואע"ג דאמרינן הכא ואין קולו נשמע. י"ל שמ"מ ר"פ שהיה אחיו הרגיש בדבר ברוה"ק, וביומא אמרי' דבעי רבנן רחמי על נשמה בשעה שיוצא מהגוף ובטלוהו, וצ"ל לפ"ז דעובדא דר"פ קודם דבעו רבנן עלה ובטלוה הוי:

(כה) ואין הנשמה כו' כי לא יראני האדם וחי. ודרשו בריש ת"כ וספרי ס"פ בהעלותך בחייהן אינן רואין אבל במיתתן רואין ומביא שם מקרא [תהלים כב] לכניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה, ועמש"ל ר"פ נ"ג בס"ד:

(כו) חוזרות ונאספות. ביאר שלשון אסיפה הנאמר במיתה, היינו שהנשמות שבות אל מקומן אל עמם, ובעוה"ז הוא שנתפזרו ממקומן, ובמיתה אדרבא הרי חוזרות למקומן ונאספין יחד עם אבותיהן, ולכן הונח ע"ז לשון אסיפה להורות כי שם מקומן הקבוע ולא כאן וכמ"ש במ"ק [ט:] דהאי עלמא אושפיזא וההוא עלמא ביתא:

(כז) אל דור אבותיו ואל עמיו. מפני שמצאנו שני הלשונות כתובים, לפעמים כתיב שכיבה עם אבותיו ולפעמים כתיב אסיפה אל עמיו, והיינו סבורים לפרש שהן ב' ענינים, שכיבה עם אבותיו על הגוף, ונאסף אל עמיו על הנשמה, לכן השמיענו כאן שהכל אחד (כי מצאנו גם לשון אסיפה אל אבותיו שופטים ב', ומלכים ב' כ"ב, וד"ה ב' ל"ד), וגם ביאר שעם אבותיו פירושו עם דור אבותיו (כלשון המקרא [תהלים מט] תבא עד דור אבותיו), וא"כ היינו עמו (ובאברהם הם כתובים שניהם, בבין הבתרים כתיב [בראשית טו] תבא אל אבותיך בשלום, ובמיתתו כתיב [שם כה] ויאסף אל עמיו):

(כח) הצדיקים עם הצדיקים והרשעים כו'. בילקוט לך לך רמז ע"ז מסיים בה שנא' ויאסף אל עמיו, והיינו דמפרש עמיו חבורתו שעמו בדומה לו (וכענין מ"ש עושה מעשה עמיו), והיינו צדיקים עם צדיקים ורשעים כו' (וכענין מ"ש בקה"ר פ"ג פ"ט כל אינש ואינש לא משריין לי' אלא עם בני אומנתי'), ואפשר גם כאן ראוי לגרוס כן שכן נאמר בא"א ויאסף אל עמיו ואמר הקב"ה לא"א ואתה תבא כו', ומקרא דאתה תבא דרש לי' ואזל וכי כשהנפש כו':

(כט) וכי כשהנפש כו' זה השלום. בתמיה (ובילקוט הלשון הוא השלום, ויותר נכון לגרוס מהו השלום), ומשמע שלדרשא זו מפרש לקרא על הגוף דבי' שייך לומר ששוכב עם אבותיו יחד (כמו שהיו רגילין לקבור בקברי אבותיהם כל משפחה ומשפחה), וכמ"ש בשבת [קנב:] על גופן הוא אומר יבא שלום, ועיין במדה"נ חיי שרה קכב:], ולכן מתמה עליו מהו השלום לגוף כשיוצא הנפש ממנו:

(ל) אלא שהמלאכים מקדימין כו'. ברוקח ס"ס שי"ג העתיק מהפר"א הצדיקים מקדימין כו', וכ"ה בכתובות [קד.] מהאי קרא דיבא שלום כו' (ועמש"ל ספ"ך), מי' בכ"ז אמרינן שם נמי אח"ז דג' כתות של מלאכים כו' א' אומרת יבא שלום וכ"ה בבמ"ר ס"פ י"א:

(לא) נפשותם נאספות לארץ כו'. זהו מיד כשמתים נאספות נשמותיהן אלו לארץ ואלו כו', אבל הגופות לא ינערו עד לע"ל לעת תח"ה כדמפ"ו להלן:

(לב) שנא' והיתה כו' בצרור החיים. מפרש צרור החיים על א"י ארץ החיים (ומפני שהיה דוד באותה שעה נדחה ובורח מפני שאול והוצרך אח"כ לברוח מא"י ואמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', וע"ז התפלל ואמר [תהלים קט"ז] שובי נפשי למנוחייכי (א"י שנקראת מנוחה) וגו' רגלי מדחי אתהלך לפני ה' בארצות החיים וכדפרש"י שם, לכן נתנבאה לו אביגיל כי נפשו תהא צרורה בא"י בצרור החיים), וכוונת הענין י"ל למ"ש בזוהר שצרור החיים הוא המ"ל א"י דלעילא, ובשבת [קנב.] תני משום ר"א דצרור החיים הוא תחת כסה"כ וכ"ה באדר"ן פי"ב (ועיין קה"ר ספ"ג), ולפמ"ש באותיות דר"ע אות ט' מדכתיב ויציצו מעיר עיר זו ירושלים וכ"ה בזוהר חיי שרה במדה"נ [קכט.] באיזו מקום במקום המקדש, אולי אפשר לדחוק דז"ש תחת כסה"כ שירושלים מכוון כנגד כסה"כ וכמש"ל ס"פ ל"ה שהמתפלל בירושלים כאלו מתפלל לפני כסה"כ (או אולי יש לחלק דכאן בנפשותיהן קאמר (ועיין זהר אחרי מות [עא:] והיתה נפש כו' נשמת מבע"ל כו' אשתכח דנפש צרורה בצרור החיים,) ובשבת שם בנשמות קאמר):

(לו) בניו ובני ביתו וממונו. כצ"ל וכ"ה בילקוט ישעי' רמז תצ"ד ובתהלים רמז תתל"ד (ובכד הקמח לרבי' בחיי אות אבל הראשון הביא הגי' אשתו ובניו, ועיין במנהמ"א סי' ער"ה משל זה בע"א קצת), וכ"ה הלשון כאן להלן מכניס לבניו ולבני ביתו:

(לז) והצילוני מדין המות הרע הזה. אפשר הוא לפרש מ"ש [תהלים מט] למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני (שדרשוהו מסבבין אותו ליום הדין, והוא יום המיתה שכל מעשיו נפרטין לפניו, וכל המזמור נדרש בענין המשל הזה כדלהלן), שמיראה מדין המות הרע מבקש מאוהביו שיצילוהו:

(לח) שאין שלטון ביום המות. אין מי שיוכל לשלוט בו במות למנעו, ואפשר הכוונה מסיפי' דקרא ואין משלחת במלחמה, שדרשוהו בקה"ר שם ומ"א שאין יכול לשלוח אחר תחתיו ביום המות (שמכנה בשם מלחמה), וכלפי מה שמבקש מאוהביו שיפדהו או ישלחו אחד מהם תחתיו שז"ש אח לא פדה כו' הן משיבים לו זה, שאפי' היינו רוצים לילך תחתיך אין משלחת כו':

(לט) ולא כ"כ אח לא פדה יפדה איש. מפרש פדה כענין פדיון ותמורה תחתיו, ואף שאח לצרה יולד, אבל לפדות בו ביום המות בלתי אפשרי:

(מ) ואפי' ממונו. עדיין אינו מדבר בממונו עד להלן, רק רוצה לגמור פי' הפסוק שהתחיל אח לא פדה כו' דסיפי' לא יתן לאלקים כפרו הוא כופר ממון (ומזה מסתייע פירוש רישי' דפדה בפדיון תמורת נפש תחת נפש):

(מא) ממונו שהוא אוהב כו'. כ"ז מתשובת בניו וב"ב, שאף ממונך שהיית אוהב יותר ממנו (שלכן אין מבקש ממנו תחלה, שאין רוצה לפזרו אף בשעת מיתה ומבקש תחלה מאוהביו בניו וב"ב,) גם הוא לא יהיה כופר לך (כן הם אומרים, ובכ"ז הוא חוזר ומנסה בעצמו אולי אינו כן כדברי בניו וב"ב, ואפשר הממון האהוב לו ביותר יצילו, וגומר אז בדעתו לפדות עצמו בממונו כדלהלן):

(מב) למה ויקר פדיון נפשו. למה לא יתן לאלקים כפרו, מפני שכל הון רב כלא חשוב לפדיון נפשו היקרה, וכ"ה בספרי האזינו ס"פ שכ"ט ואפי' נותנים לו כל ממון שבעולם אין נותנים לו כפרו ויקר פדיון נפשם יקרה היא נפש הזו שכשאדם חוטא בה אין לה תשלומין:

(מג) וחדל מדבר זה לעולם. מפרש וחדל לעולם, דבר זה להיות פדיון לנפש הוא דבר נחדל ונמנע לא היה לעולמים מציאותו:

(מד) אלא לך כו'. זה סיום דברי בניו וב"ב, שיותר מזה אין בידינו לעזרך רק ללוותך ולברכך בשלום וכ"ה מבואר בכד הקמח ומנהמ"א שו"ש במשל זה.

(מה) לך לשלום ותנוח כו' ותעמוד כו'. ל' המקרא סוף דניאל נקט ומפ"ו שמ"ש שם לך לקץ פירושו לשלום שתלך לקץ וסוף כל האדם בשלום וכמ"ש הנפטר מן המת יאמר לו לך בשלום, ודכתיב ותנוח מפ' לי' תנוח על משכבך כמ"ש ינוחו על משכבותם, ודכתיב ותעמוד לגורלך לקץ הימין מפרש שיהי' גורלו וחלקו עם אותן שחלקם בקץ הימין דרך הטובה המכונה בשם ימין ששם אורך ימים בימינה, ותפס לשון עם חסידי עולם, שנא' בהן יעלזו חסידים בכבוד כו' על משכבותם:

(מו) וכשהוא רואה כן. שבניו וב"ב אין בידם להצילו, אז מסכים ליתן אף ממונו אוהבו הגדול:

(מז) טרחתי עליך לילה ויום. כמ"ש [קהלת ה] והעשר לעשיר אינו מניח לו לישן, וכתיב [שם ב] גם בלילה לא שכב לבו:

(מח) לא יועיל הון ביום עברה. מפרש לי' ביום המות, כי יום עברה היום ההוא (או יתפרש עברה שבו עובר האדם מהעולם).

(מט) והתחזקו עמי. מפני שאוהבים הראשונים עזבוהו ורפו ידיהם ממנו, לכן אומר לזה האוהב האחרון והתחזק עמי וכלשון המקרא ואין אחד מתחזק עמי וגו' [דניאל י]:

(נ) ואל תניחוני כו' שעדיין יש לכם תוחלת עלי אם אנצל. הוא כענין פיוס למעשיו הטובים שבחייו לא היה חושב אהבתן כ"כ, והיה עיקר אוהביו הראשונים בניו וב"ב והממון, ועתה כי צר לו בא לו למע"ט ומפייסן שאם יצילוהו יש להם תקוה שיחזיק בהם לעשות טוב, או יהיה הכוונה כאלו שואל ממעשיו הטובים אם יש להם עוד תוחלת ותקוה טובה להצילו, ואולי יר"ל לפרש כן מ"ש ויחי עוד לנצח לא יראה השחת, שזהו הדיבור עם אוהב השלישי מע"ט (שפסוק שלפניו אח לא פדה כו' לא יתן כו' כפרו הן ב' הראשונים כדלעיל), אם יוכל להיות שיש תקוה שיחי לנצח ולא יראה שחת [ד] ומסדר והולך תשובת האיש בההביל הממון וכל עסקי עוה"ז עתה בשעת מיתה, כי יראה חכמים כו' ועזבו לאחרים חילם כו' קרבם כו' משכנותם כו' כצאן לשאול כו', אך אלקים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה, שאם לא יועילו מעשיו הטובים להצילו שיחיה לנצח ולא יראה שחת כבקשתו, עכ"פ יפדה נפשו לאחר מותו מיד שאול כאשר יקחנו (מהעולם), וחוזר ושונה בקצרה הבל הממון וכבוד עוה"ז, אל תירא כי יעשיר כו' כבוד ביתו (ר"ל בניו וב"ב הרבים שמתכבד בהם בעוה"ז) כי לא במותו יקח הכל (הממון) לא ירד אחריו כבודו (כבוד ביתו ב"ב) כי נפשו בחייו יברך, אבל זהו הטוב שבחייו יראה לברך אך את נפשו לעשות עזב, ואז הכל יודוך כי תטיב לך (ולא טוב הממון אשר יעזבנו לאחרים) כי תבא עד דור אבותיו, באותו העולם, עד נצח לא יראו, כי תבא שם לראות אל הדור אשר עד נצח לא ראו ולא יראו אור (אז תבין) אדם ביקר ולא יבין וגו': :

(נא) שנא' והלך כו' יאספך. בילקוט (שו"ש) מסיים וכתיב וצדקה תציל ממות (סיפי' דקרא דלא יועיל הון שהביא לעיל), והוא נכון מתשובת המע"ט שיקדמו לפניו ללמד זכות ואפשר יצילוהו מהמות כד"א צדקה תציל ממות (ובכד הקמח גרס מקרא זה ברישא קודם קרא דוהלך לפניך, ונכון יותר), ואם לאו אזי עכ"פ יועילו להלך לפניו שכבוד ה' יאספהו לשלום:

(נב) ז' ימי אבל מתחיל הגוף להתליע כו'. הרוקח שם הביא ז' ימי האבל הנפש חוזרת והולכת מבית לכוך ומכוך לבית (ולכן נתקנו ז' ימים לאבל, שגם נפשו עליו תאבל כל ז' ימים, כדאיתא בשבת [קנב.]) לאחר ז' הגוף מתליע והרוח תשוב וגו' (ואינה חוזרת עוד לבית וכוך, כיון שרואה שמתחיל להתליע ופוסקת מלהתאבל עליו, ועיין בירושלמי פ"ג דמ"ק לענין ג' ימים דנפשא טייסא על גופא סברא דהדרא ע"ש), ומשמע שהוא מלשון הפר"א שקיצר שם כל מאמר דכאן ע"ש:

(נג) ונמס וחוזר לעפר. זה ודאי אינו מיד לאחר ז' ימי האבל, שאע"פ שלשון מתני' דנדה [סט:] משימוק הבשר שפי' הרמב"ם בפי' המשניות שם לשון נמס, משמע שהוא יום או יומים לאחר מיתה כדמוכח מדתני עלה בברייתא רא"א עד שתבקע כריסו, דמשמע דר"א מוסיף ומאריך הזמן על ת"ק, והרי תבקע כריסו הוא לאחר ג' ימים כדאיתא בשבת [קנא:] ובירושלמי פ"ג דמ"ק ושלהי יבמות וקה"ר וכמ"א ובזוהר ויקהל [קצט:], א"כ ימוק הבשר דת"ק הוא קודם ג' ימים, מ"מ נמס וחוזר לעפר דהכא, הוא זמן הרבה אחר המיתה:

(נד) כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה ומנין אנו. כצ"ל:

(נה) ומנין כו' מן השמים. ולא הוציאה אותה הארץ כנפש בעלי החיים שנא' בהן תוציא הארץ נפש חיה בהמה ורמש וגו' (ולכן הן יורדים למטה לארץ לשרשה), ומפ"ו כשיצר הקב"ה את האדם ר"ל מן האדמה, לא היה בו רוח ונשמה שלא הוציאה הארץ לו נשמת חיים, וע"ל פי"א, עד שנפח ברוח פיו כו', וז"ש תשוב אל האלקים אשר נתנה, שעולה היא למעלה לשרשה ואינה יורדת למטה כנפש הבהמה:

(נו) כל הגופות נוגעין בעפר כו'. אע"פ שכ"ה הלשון גם בעה"ק חלק התכלית פרק מ', מ"מ נראה ט"ס וצ"ל נגוועין (וכי"ב לעיל פי"א, מצ"כ), ור"ל שהגוף נגווע לעפר ומתערב עם עפר הארץ ממש וכמ"ש וישב העפר אל הארץ כשהיה, רק תרווד רקב עומד בעצמו שאינו מעורב בעפר, רק בשעת תח"ה הוא מתערב בעפר הארץ כשאור בעיסה שיחזור הגוף ממנו לע"ל כדמפ"ו (וי"ל שר"ש לטעמי' הוא דאמר פ"ב ופ"ג דאהלות ומייתי' לי' בנדה [כז:] מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טהור, שחשיבות תרווד רקב הוא, שעומד לחזור להבנות ממנו הגוף לע"ל, וצריך שיהיה נקי בלא תערובות עפר בו כדהכא):

(נז) כשיקרא הקב"ה לארץ שיתן פקדון כו'. לשון קריאה הוא בקול אשר ממנו תרעש הארץ ואבני קברות מתפזרות כדמפ"ו (וכמו במתי יחזקאל לעיל ס"פ ל"ג ויהי קול והנה רעש וגו',) וכמבואר באותיות דר"ע שם נוטל שופר גדול כו' וקולו הולך מסוף הע"ס בתקיעה ראשונה העולם כולו רועש בשניה העפר מתפרד כו' ע"ש, ולשון פקדון שקראו לקבורה, אולי הוא לשון המקרא לשהונח כן בלה"ק לסימן אמונת התחיי' שאינה אלא כפקדון ע"מ להשיבו לבעליו לעת קץ עמש"ל פי"ט אות כ"ה בס"ד), ויהיה מזה קריאת שם יום המיתה בשם יום פקודה [ישעי' י] וכן ופקודת כל האדם [במדבר טז], ויתפרש כן מ"ש [מלכים ב ט] פקדו נא את הארורה הזאת וקברוה:

(נח) כל הגופות הוא מתערב (פי' התרווד רקב) בעפר. כצ"ל:

(נט) כשאור שהוא מתערב בעיסה כו'. בזהר וארא [כח:] מבואר שהגיבול נעשה ע"י הטל של תח"ה האמור להלן ס"פ זה (אע"פ שלשון המאמרים דכאן, י"ל ששם ע"י הטל באה תחיית הנשמה, וכאן גיבול הגוף, אבל אין נראה, וע"ל ס"פ ל"ב ולעיל פל"ג, וע"ל אות ס"א), אלא ששם אמרו דגרמא חד ישתאר מן גופא תחות ארעא דלא יתרקב ולא יתבלי בעפר לעלמין (והוא לוז של שדרה האמור בויק"ר פי"ח, וכ"ה במדה"נ תולדות [קלז.] ע"ש), וכ"ה בפ' נח [סט.] ובמדה"נ חיי שרה [קכו.] ופ' פנחס [רכב.] ובס"פ ואתחנן [רע:], והר"ם דיליאון בס' הנפש (הוא ס' המשקל) שלו סי' ה' (והועתק כל המאמר ממנו באבקת רוכל ספר שני בלשונו ע"ש), והר"מ בן גבאי בעה"ק שלו שם נראין כרוצין להשוות דברי הפר"א עם דברי הזהר וב"ר הנ"ל, ומפרשים תרווד רקב הוא העצם לוז ע"ש:

(ס) מיפה ומרבה. לגי' מיפה הוא מענין דרז"ל כשם שהשאור יפה לעיסה [כתובות י:] ויותר נכון היה לגרוס מפרה ומרבה כו' והוא לשון מושאל (מן פרו ורבו) על גידול הגוף והעיסה:

(סא) ומעלה את הגוף בלא מום. לגי' הספרים הוא חולק על מ"ש בסנהדרין [צא:] שבמומן הן עומדין ואח"כ מתרפאין וכ"ה בב"ר פצ"ה ובכ"מ, ואפשר גרסי' בלא מים (ויחלוק לפ"ז על מש"ל אות נ"ט בשם הזוהר שהגיבול נעשה ע"י הטל):

(סב) וההרים מזדעזעים. שהיו רגילין לקבור בהרים שהן מקום טרשין וסלעים כמ"ש בסוטה [לו:] ועמש"ל פ"א אות ב' בהגהה בס"ד:

(סג) והקברות נפתחים. כלשון המקרא [יחזקאל לז] הנה אני פותח את קברותיכם, והיינו ע"י הרעש (שהוא מקולו של הקב"ה כמש"ל אות נ"ז מאותיות דר"ע, וז"ש אני פותח כו'):

(סד) ואבני קברות מתפזרות כו' שנא' והושיעם כו' ביום ההוא כצאן עמו כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו. כצ"ל, ונראה מפרש אבני נזר לשון פרישה ופזור שמתפזרין האבנים שהיו מחוברין יחד זה מזה, או יהי' אבני נזר שם אבני קברות על שהנקבר בהן מנוזר ומופרש מן החיים (או לחבבן כינה אותם דרך מליצה אדני נזר כמו אבני עטרת ראש), ועיקר הראי' מן מתנוססות על אדמתו, שמפרשו כענין ניסה שנסין ומתפזרין ע"פ האדמה, ודרש מקרא זה על תח"ה וז"ש כצאן עמו כי כלם יקבצו יבאו כצאן, וז"ש לקמי' וה' אלקים בשופר יתקע וגו' ואכלו וכבשו וגו' שמביא ממנו באותיות דר"ע שם על שופך תח"ה (ואפשר גם מ"ש אח"ז, כי מה טובו ומה יפיו דגן בחורים ותירוש ינובב בתולות, ידרש ע"ז, על הקברות שהבחורים והבתולות יצמחו וינובו מהן כדגן ותירוש, ואולי מזה יצא לשון מיפה שאמרו לעיל כמ"ש כאן מה טובו ומה יפיו):

(סה) והמפתח בידו כו' כך הקב"ה מפתח אוצרות הנשמות כו'. מפרש אשר בידו נפש כל חי לאחר מיתתן (ושלא כדדרש ליה ר"א בר יוסי הגלילי בספרי ס"פ פנחס (הובא בילקוט איוב שם) כל זמן שהאדם חי נפשו בידו של הקב"ה (דדרש בידו ברשותו) וכשמת נתונה באוצר כו'), שע"י המפתח של אוצר הנשמות הן כאלו בידו ממש:

(סו) מפתח של בה"ק. כדאמרי' ריש תענית ונפקא לן שם מן כי אני ה' בפתחי את קברותיכם:

(סז) ומפתח של אוצרות הנשמות. כדדרש כאן מקרא דאשר בידו נפש כו' ע"י המפתח, והיה לו לשנות תחלה כאן מפתח זה של אוצר הנשמות דבי' מיירי, רק נקט כסדר התחייה שמפ"ו פותח את הקברים ופותח אוצרות כו' וכלשון המקרא בפתחי את קברותיכם כו' ונתתי את רוחי כו':

(סח) שנא' תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה. ונראה מפרש תשלח רוחך על החזרת הרוח ונשמה, ותחדש פני אדמה על חידוש הגוף מעפר האדמה, וכדכתי' לקמי' תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון, ומפני ששם במיתה הוא הסדר כן תחלה תוסף רוחם ואח"כ אל עפרם ישובון, לכן גם בתחייה כאן נקט תחלה תשלח רוחך ואח"כ תחדש פני אדמה בגוף, אע"פ שהסדר כאן להיפוך:

(סט) והנפש דומה ליוצרה כו'. מבאר כאן מעלות הנפש ודמיונה ליוצרה, לומר שלכן אין לתמוה על מ"ש שהן בידו של הקב"ה, וכן מה שמסיים כל הנפשות משלו כו':

(ע) מה הקב"ה רואה כו' בברכות [י.] חשיב ה' דברים ולא חשיב הא דשינה וסובל דהכא, ובדב"ר ספ"ב חשיב ששה דברים ובכללם כל הני ג' דהכא:

(עא) הקב"ה רואה. כמ"ש [ירמיה כג] אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו:

(עב) ואינו נראה. כמ"ש כי לא יראני האדם וחי [שמות לג] וכתיב אתה אל מסתתר [ישעיה מה]:

(עג) אין לפניו שינה. כמ"ש [תהלים קכא] הנה לא ינום ולא יישן וגו':

(עד) כך הנפש אינה ישינה. ופועלת כחות החיונים בגוף אף בשינה, וע"ל פי"ב ולעיל ר"פ אות י"ד:

(עה) סובל את עולמו. כ"ש [ישעיה מו] אני אסבול וגו':

(עו) ארץ ישראל אמללה כו' שהיא חולה. מפני שרוצה לסיים רפאים תפיל לשון רפואה בטל של תח"ה. לכן מקדים בה לשון אמללה (כדכתיב [ישעיה לג] אמללה ארץ), ומפרש לי' ענין חולי הצריך רפואה כמ"ש [תהלים ו] כי אמלל אני רפאני ה' וגו':

(עז) ואין בה כח ליתן פירותי'. ג"ז לפרש ענין חולי הארץ ואמללותה שהיא חלושה כחולה ואין בה כח ליתן פירותי' וכמ"ש (בראשית ד) לא תוסף תת כחה לך:

(עח) שנא' והארץ חנפה תחת יושביה. מפרש תחת יושביה כמו מרעת יושביה, וברישי' כתיב נבלה הארץ אמללה נבלה תבל, דדרש לי' לשון חולי וחלישות כח שאינה נותנת פירותיה וז"ש חנפה כמ"ש רש"י שם והיא מראה לך קמה כו':

(עט) יחיו מתיך כו' שמתו בטוחים על שמו. לכן נקראים מתיך:

(פא) שוכני עפר אלו הצדיקים שהן שוכני עפר. פשוטו ר"ל שלשון שוכני משמעו כענין החיים ששוכנים לשעה באיזו אהל ומשכן, כן הצדיקים שבמיתתן קרויין חיים נקראים שוכני עפר, ומעותדין לחיות ולצאת משם, וי"ל עוד שרמזו למ"ש בסוטה [ה.] ותדא"ר פ"ה מי שנעשה שכן לעפר בחייו:

(פב) אין טל של צדיקים טל של חשך. נראה שטל שלנו קורא של חשך, שאינו יורד אלא בלילה (ולחושך קרא לילה) כמ"ש [איוב כט] וטל ילין בקצירי, וכתיב [שופטים ו] ויעש אלקים כן בלילה ההוא וגו' היה טל, ובזריחת השמש ואורו הטל הולך לו כמ"ש [הושע ו] כטל משכים הולך (ועיין רפ"ט דפרה) ולכן נקרא טל של חשך, אבל טל של צדיקים לע"ל נקרא טל אורות שיורד ביום (ומדרגא דיום ושמש כדלהלן אות פ"ד), לכן נקרא טל אורות:

(פג) ומהו נותן רפואות לארץ טל לתחיית המתים. כצ"ל, והא דר' תנחום אדרעייא הוא גליון והוספה תוך לשון הפר"א, והוא מן הירושלמי פ"ה דברכות ופ"ק דתענית והוא מימרא דאמורא ואינו מענין המאמר דכאן כלל, ולפי המאמר דכאן פירושו ולארץ רפאים פי' רפואות תפיל מן השמים בטל להבריאה מן אמללותה וחלייה, ור' תנחום אדרעייא דרש רפאים תפיל רפאים אלו המתים המופקדים בארץ כמש"ל אות נ"ז תפיל תפלוט אותם החוצה, וכ"ה בזוהר וישלח [קפב.]:

(פד) מראשו כו' מנער שער ראשו כו'. כמ"ש באד"ר [קכח:] ומההוא טלא דאנער מרישי' כו' יתערון מתיא כו' דכתיב כי טל כו', ושם [קלה.] ומהאי טלא דאנער כו' הה"ד כי טל אורות כו', ובזהר חיי שרה [קל.] ולזמנא כו' לאחייא מתיא כו' הה"ד טל כו' ובפרשת ויחי [רלב.] ומיני' עתידין לאחייא כו' הה"ד כו' כי טל כו':

(פה) שנאמר אני ישנה ולבי ער וגו' שראשי נמלא טל קווצתי רסיסי לילה. דרש אני ישנה על ישני עפר, שאף ע"פ שהן ישני ושוכני עפר, לבן ער לתחייה ומקוים שיבא הקב"ה במאמרו לפתוח קברותיהם להחיותם ויאמר פתחי לי כו' שראשי נמלא טל של תחייה שאוכל לנערו להחיותכם בבי"א: