ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר לג

(א) וכי יצחק זרע דגן. כי האבות בימים ההם שהארץ היתה ביד כנען והיו כגרים בארץ מתהלכים ממקום למקום (וערמב"ן ר"פ תולדות שפי' שכון בארץ אשר אומר אליך בכל פעם ע"פ ה' יסע ויחנה וא"ל גור בארץ הזאת לפי שעה) ולכן היו עוסקים ברעיית צאן שיכולים לנוד עמם כאהל רעי ממקום למקום, אבל לא בזריעה בארץ שלא היו יכולים לקבוע מקום בארץ [וגם מיצחק התחילה גזרת כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ת' שנה ולא היה יכול לקנות לו חלק בארץ], וזהו שאמר שא"א שיצחק יעבור על ציווי ה' וירצה לקבוע לו מקום בזריעה בארץ [ואף שיעקב קנה חלקת השדה בשכם, מפורש שם דלנטות אהלו קנה ולא לזרוע בה (ועמש"ל ר"פ ל"ח בס"ד למה קנה שם לנטות אהלו בשלו), ועכ"ז חזי מאי סליק בי' בשכם עינו את דינה והוצרך לעקור דירתו משם, ונעשה המקום מזומן לפורעניות כמ"ש בסנהדרין [קב] ע"ש], אבל באגדה דבראשית פס"ד אמרו על שכון בארץ הוי נוטע הוי זורע, וכן בתוספתא פ"ו דברכות אמרו דרש יצחק הואיל ואין הברכה שורה אלא במעשה ידיו עמד וזרע שנא' ויזרע יצחק וגו', וכן אמרו עוד באגדה דבראשית על מאה שערים שמדדן מפני המעשרות, משמע דס"ל דזרע ממש, ואף לדברי הפר"א, ביצחק לבדו הוא שמתמה כמ"ש, אבל בשאר בני הגלות מצאנו לאחר חורבן בגלות בבל שנצטוו מפי ה' [ירמיה כט] נטעו גנות ואכלו את פרין וגו', ואף חז"ל חיבבו מאד את עבודת הקרקע שאמרו ביבמות [סג. כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם ע"ש:

(ב) לקח כל מעשר ממונו וזרע צדקה לעניים. שהיו נהוגין במעשר מימי אברהם שהחזיק במעשר שנא' ויתן לו מעשר מכל, וע"ז סמך הכתוב לסתום ולא פירש המעשר כאן, ויצחק זרעה בארץ ההיא ועבמ"ר פי"ב:

(ג) וזרע צדקה לעניים כד"א וזרעו כו'. וכ"ה בתדא"ז פ"א יצחק נשתבח בצדקה שנא' ויזרע כו' אין זריעה אלא צדקה כו', וענינו שע"י הצדקה של המעשר אמשיך טפה [עיין ת"ז תיקון ט"ז וי"ז] זרע קדש צמח צדיק [ויצחק הוא קץ חי, ועליו נאמר כי ביצחק יקרא לך זרע] לזרוע לצדקה בארץ לעניים דלה, דלית לה מגרמא כלום, ולכן נתברך במאה שערים, ק' ברכות שכלולים בה כמ"ש הריקאנט"י):

(ד) ועל כל דבר כו'. פי' על כל מין שעשר ממנו [דלשון נטל מעשר ממונו הוא כמו נכסיו וכולל הכל], ולפרש מ"ש אח"ז ויהי לו מקנה צאן ובקר ועבדה רבה, שכל אלו בשביל מעשר שזרע מן כל מין מהם נתברך בכ"א מהן:

(ה) מכח צדקה המתים עתידין לחיות. כמ"ש [משלי יא] כן צדקה לחיים וגו' וכ"מ, וכן יצחק שנשתבח בצדקה בזכותו תח"ה וכמש"ל פל"א [ולכן קבעו תח"ה בברכת גבורות שהיא כנגד יצחק]:

(ו) אנו למדין מאליהו כו'. שבזכות שכלכלתו האלמנה כשהתגורר אצלה זכתה שהחיה את בנה, וז"ש אליהו הגם אל האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה, ר"ל הלא בזכות זה שאני מתגורר אצלה ועשתה צדקה עמי ראוי' היתה להגן עלי', ואף עתה ראוי שיחיה בנה, וכן פי' בזהר ויגש [רח:] ת"ח אליהו אמר הגם כו' בגין דקב"ה כו' לכלכלך וכל מאן דזן ומפרנס כו' וזכה לאתאחדא באילנא דחיי, וז"ש וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד, לומר שנשמע קול תפלתו שהזכיר זכות הגירות והצדקה שעשתה שכדאי היא להשיב נפש הילד [א] ובשמ"ר ספ"ד אמרו שלכן מסרו נפשם אליהו ואלישע להחיות בני אכסניא שלהם שכל הפותח פתחו לחבירו נפשו הוא חייב לו ע"ש, וז"ש באליהו וימת בן האשה בעלת הבית, לומר שלכן הוא שמסר נפשו כ"כ עליה על שהיתה בעלת הבית שהתגורר שם, וז"ש בתפלתו אשר אני מתגורר עמה, שזה היה עיקר זכותה [אבל הכלכלה שכלכלתו י"ל לפ"ד השמ"ר שלא היה נחשב לה כ"כ לזכות משום שאדרבא היא ניזונה בזכותו כדר' לוי להלן]: :

(ז) שהיה הולך מהר אל הר וממערה אל מערה. ז"ש [מלכים ב ב] פן נשאו רוח ה' וישליכהו בא' ההרים או בא' הגאיות [ופי' גאי הוא מקום עמוק, ומשמע לפי לשון הפר"א שכולל בו מערות ג"כ, וכמו שמצאנו שלן במערה בחורב [שם א יט], וז"ש עובדיה לו [שם יח] ורוח ה' ישאך אל אשר לא אדע, שדרכו היה שרוח ה' נשאו [ובזהר ויקהל [רא:] דבשמא די"ב אתוון הוי אליהו טס באוירא והיינו דקאמר עובדיה ורוח ה' ישאך כו', ועיין בזהר בראשית [טז.] בזה]:

(ח) הלך לו לצרפת. לימדנו שהוא שם עיר וכמ"ש ויבא אל פתח העיר, שלא נפרש שהוא שם מקום בעיר צדון שהיו צורפין שם זהב וכסף, לכן פי' שהיא עצמה שם עיר ומ"ש אשר לצידון, היינו לממשלת צידון, ומפני שהיה עוד צרכת אחרת כמ"ש רש"י ורד"ק (או בא לומר שעל שהיתה לממשלת צדונים ישב שם אליהו בטח מאימת אחאב מלך ישראל):

(ט) וקבלתו כו' בכבוד גדול. שהאכילה לו בראשונה ולה ולבנה באחרונה, ואף שלא היה לה כדי להאכיל לשלשתן וכמו שאמרה ועשיתיהו לי ולבני ואכלנוהו ומתנו, האמינה לדברי אליהו בשם ה' לעשות לו בראשונה (ובשביל האמונה הלזו זכתה לנס כד הקמח לא כלתה כו') [ב] ובתדא"ר פי"ח אמרו מפני שכהן היה צוה לה כן שתתן לו ראשית עריסתה כענין חלה [אף שמלא כף קמח לא היה בו שיעור חלה מסתמא] והביאוהו התוס' בב"מ [קיד.]: , וזהו כבוד גדול (שלא היתה חייבת בזה מהדין שחייה קודמין כדר"ע בב"מ [סב.] ועיין תשובת יד אלי' סי' []), גם ממ"ש ויעלהו אל העליה אשר הוא יושב שם כו' על מטתו, אנו למדין שכבדתו לעשות לו עלי' מיוחדת ומטה ושאר צרכיו וכשונמית לאלישע להלן (כי נראה שלמדין אליהו ואלישע בעניניהם זה מזה וכמש"ל אות כ"ו בס"ד):

(י) אמו של יונה היתה. זהו שסמכו בירושלמי ר"פ החליל וב"ר כצ"ח לדרוש דיונה משל אשר היה מדכתיב צרפתה אשר לצידון וכתיב אשר לא הוריש כו', שסתמו הדברים הידועים מברייתא זו דפר"א שאמו של יונה היתה וכמ"ש בס"ד במבוא אות ב' ע"ש, ובזהר ויקהל [קצז.] דרשו שלכן נקרא בן אמתי כדכתיב כאן ודבר ה' בפיך אמת [ג] וי"ל שרמזה בזה ג"כ על ענין יונה בנה שיהיה בפיו דבר ה' אמת, ולא כמו שהיו קורין אותו נביא השקר כמש"ל רפ"י ע"ש. , ויש לסמכו עוד ממ"ש בתפלת יונה ותעל משחת חיי בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי, דותעל משמעותו לשון עבר [ולפמ"ש בזוהר חיי שרה [קכא.] שכשהטילוהו לים פרחה נשמת וחזרה מתיישב ג"כ מ"ש לשון עבר], שהוא רמז על מה שכבר מת והעלהו ה' לחיים בתפלת אליהו (וז"ש כאן לשון ה' אלקי כלשון אליהו בתפלתו ה' אלקי תשב נא נפש הילד הזה, משא"כ בכל תפלות יונה נאמר הכל שם ה' לבדו), ולכן גם עתה בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי (אשר עשה עמי כבר), ודרך רמז י"ל זה בנך חי, שמלת בנך בגי' יונה עה"כ:

(יא) ומפתה ומשמנה היו אוכלים ושותים. בילקוט ליתא לתיבת ושותים, וכן נכון, דשמן אין ראוי לשתי' כדאיתא רפ"ו דברכות [לה:] דאזוקי מזיק לי', ואם נפרש ושותים מים קאמר, א"כ מאי רבותי', דהא משמע פשטי' דקראי שבמים לא נדחקו שמה, וכאשר אליהו מים שאל ממנה כתיב ותלך לקחת ולא אמרה לו דבר מדוחק למים כאשר אמרה בפת לחם [וכן אח"ז לא נזכר נס בסיפוק המים שם כלל]:

(יב) הוא והיא ובנה. נקט כפי הכתיב הוא והיא, לומר שהיו מתנהגים תמיד כאשר בפעם ראשון צוה אליהו להוציא לו בראשונה ולה ולבנה באחרונה, כן לעולם אכל הוא תחלה והיא ובנה אחרונים:

(יג) א"ר לוי כו' והיא והוא קרינן בזכות אליהו אכלו. בשה"ר פ"ב פ"ד קאמר לה ר"י ב"ר סימון בלשון קושיא [אדרשב"י דאמר שם דגדולה פרנסה שגורמת לתח"ה שלא בעונתה מאליהו ואלישע כדהכא,] וכי משלה אכל והלא היא והוא משלו אכלו דכתיב הוא והיא אלא ע"י שקיבלתו בספ"י ושמשתו זכתה להחיות את בנה, וכאן נמי יתפרש כן דר' לוי בא לבאר מ"ש לעיל כח הצדקה מאליהו [והוא מימרי' דר"ש דתני לה כאן והיא דרשב"י דשה"ר שם] דאף שלא היה כאן כ"כ צדקה כי אדרבא היא ניזונה בזכותו, או מפרש מ"ש בסמוך היו אוכלים כו' הוא והיא וכמ"ש שר"ל הוא קודם לה וכפי הכתיב, ובא לבאר שמפני שהבינה שבזכותו אכלו לכן היתה עושה כן תמיד וכמש"ל:

(יד) והיא והוא קרינן בזכות אליהו כו'. בשה"ר מבואר דדרש לה מן הכתיב הוא והיא ברישא הוא ואח"כ היא בזכותו וכ"ה הרד"ק, אבל לפי הלשון דכאן משמע יותר שר"ל אדרבא מן הקרי דרשי' לה, מדהפסיק המקרא לכתוב הוא בינה לוביתה, שבא לרמוז שהיא בשביל והוא אכלה, אבל לפי הכתיב לא משמע לי' לדרוש כן, שי"ל שהמדים הוא להיא לפי שהיתה חולקת לו כבוד להאכילו בראשונה כמש"ל:

(טו) לאחר ימים חלה כו'. מבאר מ"ש ויהי אחר הדברים האלה חלה כו', פירושו אחר מ"ש ויאכלו כו' ימים, שככלות ימים אלו [שהן שנה לפי' קצת מפרשים] תלה כו':

(טז) חלה ומת. מפני שאין מבואר במקרא לשון מיתה רק כתיב ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה, שמקום לטעות שלא מת רק נחלש מאד ונתעלף עד שלא נותרה בו נשמה [ד] וכאשר טעו לפרש האנדלוסיי"ם שהביא הרמב"ם במורה ח"א פמ"ב, וכן הביא הרד"ק בשם יש מי שאומר, וכן נראה שהיו חושבים אנשי אלכסנדריא ששאלו את רבי יהושע בשלהי נדה [ע:] בן שונמית (שהחיה אלישע) מהו שיטמא, ולא שאלו על בן הצרפית (שהחיה אליהו שהיה קודם לו), והיינו מפני שהאלכסנדריים היו מפרשים שלא מת ממש, שוב מצאתי להרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים ר"ג שהעיר בזה ע"ש, ולכן שאלו על בן השונמית שכתוב בו וימת, וכן ר' יהושע שפשט להם מת מטמא ואין חי מטמא, לא רצה לפשוט להם ראיה לזה מאליהו דכתיב בי' ויקח אליהו את הילד ויורידהו מן העלי' הביתה ויתנהו לאמו, והרי אליהו כהן היה ולמה נטמא לו לאחר שהחיהו, דבשלמא תחלה שכתוב בו ויתמודד על הילד פי' התוס' בב"מ [קיד:] שהיה ברור לו שיחייהו והו"ל פקוח נפש והיה מותר לו להטמאות, אבל לאחר שכבר החייהו, היה לו לומר לאמו שתקחהו ולא להורידו בעצמו אם איתא שמטמא, אלא ודאי דלאחר תחייתו חי הוא ואין מטמא [והר"מ ברלין רצה לומר דלטמאות מכאן ולהבא לא מבע"ל גם לאנשי אלכסנדריא שאין חי מטמא, ורק אטומאה דלמפרע בעודו מת מבע"ל, אי אמרי' שכיון שהחיוהו חזרו הכלים והאהל שהיה בהן כשמת להטהר, וא"כ ליכא למיפשט זה מאלי', אבל באמת אין נראה כן, דלשון מת מטמא ואין חי מטמא משמע סתימתו רק מכאן ולהבא, וכמו בעיא שניה דמתים לע"ל צריכין הזאה, דמשמע דפשיטא להו דטומאתן דלמפרע נשארה ולא נטהרה למפרע, וכן הדבר מפורש בברייתא דספרי זוטא שהובאה בילקוט חוקת (ד"ה הנוגע במת) בנה של שונמית כשמת כל שהי' עמו בבית טמא וכשחיה היה טהור לקדש חזרו ונגעו בו טמאוהו ה"ז אומרים מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני], אך מפני שר"י הבין שהאלכסנדריים חושבים שלא מת לכן בשיטת' לא הביא להם ראיה מאליהו בבן הצרפית, ובלא"ה נמי הא דאליהו כהן הוי איכא פלוגתא בי' כדאיתא באגדה דבראשית ותד"א והביאוהו התוס' בב"מ [שם] לכן לא הביא להם ר"י ראיה מזה [אבל באמת ודאי מוכח בש"ס דבן הצרפית מת ממש היה והחייהו אליהו וכדמוכח מההיא דסנהדרין [מד:] וחולין [ז:] דאמרינן בפשיטות שאלישע היה צריך להחיות ב' מתים כנגד מה שאליהו החיה א' בן הצרפית לקיים פי שנים ברוחך. הר"מ ברלין, וכן בכ"מ מבואר במדרשות שאליהו החיה את המת ממש, וכ"כ הרד"ק שם שכן הנכון]: , לזה ביאר שחלה ומת, וכמבואר ממ"ש וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי, שנשמע שכבר יצאה נפשו מקרבו ומת, ובדבר ה' שבה אל קרבו:

(יז) א"ל האשה כי באת אלי בת"ה והזכרת עוני עלי ומת כו'. ממ"ש להלן שמתוך צרת בנה דברה עלי לעקשני, משמע דברים כפשטן שאמרה כן לעקשהו בלזות שפתים, בכדי שיתן נפשו להתפלל על הילד שיחיה, ואולי יש לפרש לפמ"ש בב"מ [עא.] ארמלתא לא תשרי בר בי רב באושפיזא משום חשדא, ואמרו שם בר בי רב משום דצניע לה, וז"ש האלמנה כי יאמרו הבריות לחשדני כי באת אלי כו' ובענין זה מת בני, וז"ש מה לי ולך איש האלקים כלומר לי ולך אין ראוי ההתחברות יחד לדור, כי אני אלמנה ואתה איש אלקי' דצניע ויש לחוש לחשדא, ולכן בע"כ תחיה את בני להוציאנו מידי חשד, וז"ש אלי' הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה, אשר צדקו דברי' כי הואיל ואני מתגורר עמה ודאי יבאו לחשדני, וזו רעה רבה שגרם לה ציוויך אלי להתגורר בביתה [ה] והר"מ ברלין העיר שלפ"ד הראב"ד בהשגות שלהי ה' אסורי ביאה דהא דלא תשרי בר בי' רב באושפיזא הוא דוקא עמה באכסניא בבית א', אבל בחצר שרי, א"כ אליהו שהיה שרוי בעלייה בפני עצמו, לא שייך בי' הא דלא תשרי בר בי רב, אבל באמת כיון דקי"ל בנדרים [נו.] כרבנן דעלייה בכלל בית, י"ל דכמו כן כאן ה"ז כאלו שרוי עמה בבית, ואין זה כמו בית אחר בחצר שמתיר הראב"ד, כ"ש גבי חשדא דהכא שיש מקום לומר כההיא דשלהי קדושין [פא.] בשבוייתא דאסקינהו (לעליי' ע"ש בפירש"י) בי רב עמרם חסידא וכי סלקא באיפומא שבעליי' נפל נהורא, כן יש לחוש שהעומד בעלייה יציץ למטה דרך ארובה ויתגבר יצרו עליו: :

(יח) אלא טול מה שהבאת עלי ותן לי כו'. טול לך הטובה שבאה לי על ידך נס דכד הקמח וצפחת השמן [ויש להוסיף לפמ"ש בשבת [לב.] שאם עושין לו נס פוחתין לו מזכיותיו, לכן אמרה אי אפשי בנס זה עוד], ויש לפרש שזה ג"כ בכלל מה לי ולך איש האלקים, שהוא כענין באה לחשבון עמו, מה לי אצלך ומה לך אצלי:

(יט) לא די לי כל הרעות כו' אלא אף האשה. אפשר דרש הגם על האלמנה כו' הרעות, שגם ע"י אשה הלזו הרעות לי להביא עלי הרעה ממה שמת בנה שזו קשה עלי מן הכל:

(כ) שאני יודע שמתוך צרת בנה דברה. לגי' הספר שאני יודע, אמר זה כמלמד זכות על האלמנה שאינה נתפסת על צערה במה שאמרה עליו כן, אבל יותר היה נכון לגרוס שאתה יודע כו', וכלפי הקב"ה אמר זה שגלוי וידוע לפניו ית' שנקי אנכי מחשד זה, וכ"ה לפי נוסחת הילקוט דברה דבר שלא נעשה, ודאי פירושו כן:

(כא) לעקשני. לשון המקרא [איוב ט] תם אני ויעקשני, ולימדנו לפי הענין דכאן פירושו המוציא לעז ועלילות דברים וכמ"ש [משלי ד] לזות שפתים ועקשות פה:

(כב) עכשיו ילמדו הדורות כו'. כמ"ש בבמ"ר פי"ד וש"ן לי גלעד שאם יאמר לך אדם שאין המתים חיים א"ל הרי אליהו מתושבי גלעד מעיד שהחייתי בנה של צרפית ע"ש (ואפשר תשב נא נפש הילד הזה דרש דהזה יתירא הוא, לומר שמן הזה יראו באצבע תחיית המתים ויאמינו הדורות):

(כג) ונעתר לו שנא' וישמע ה' בקול אליהו. אפשר ר"ל שקיבל ה' תפלתו שהזכיר צדקה שעשתה האלמנה וקבלתו להתגורר אצלה, והוא סיום הדרשא דר"ש דמכח הצדקה חיה המתים [וי"ל ג"כ שמסיים זה לברר שמת הילד ושבה נפשו אליו בתפלת אליהו, ולא שנתעלף ושב לבריאותו עמש"ל אות ט"ז, ואף שאליהו אמר לה ראי חי בנך, התם נמי מדלא כתיב בנך חי אלא חי בנך פירושו שחיה עתה ממיתתו]:

(כד) וע"ז אתה תמה בא וראה מאלישע כו'. אל תתמה שצדקה שעשתה הצרפית עם אליהו זכתה להחיות בנה, שבאמת צדקה גדולה מאד היתה, שקיבלתו בשני רעבון, והאמינה לדבר ה' להאכילו בראשונה ולה ולבנה אחרונים [וגם סיכנה בנפשה לקבלו מאימת אחאב] וגם היתה משמשתו (כי הוא יחידי היה בלא נער משרת לו) כמש"ל אות י"ג משה"ר, אלא הא לך ראיה גדולה מאלישע, שלא בשני רעבון היה, ולא היה לה לטרוח בשימושו, כי היה נערו עמו תמיד [גם כיון שלא היתה אשה יכולה להסתכל בפניו, לא היתה יכולה לעמוד לשרתו], וגם הבן שמת הוא הוא שניתן לה בתפלת אלישע, ובכ"ז בזכות צדקה זו שעשתה עמו זכתה שיחיה את בנה:

(כה) שלא היתה אשה יכולה להסתכל כו'. ע"ל אות ל"ד, ובספר הגלגולים פל"ה כתוב שאלישע זכה לקירון פנים מש"ע נהורין דא"א לכן לא היה אשה יכולה להסתכל בפניו (ע"ש דמשמע שהיה מפרש שלכן היה מתחבא בהרים ומערות שלא יסתכלו בו):

(כו) והיה הולך מהר להר וממערה כו'. באלישע לא נמצא שהיה במערות ובהרים [רק בהר הכרמל כתיב [מלכים ב ד] שהיה יושב], ואפשר ממ"ש בו [שם ב] נחה רוח אליהו על אלישע, דרשו שכמו שרוח ה' היה נושא את אליהו ממקום למקום בהרים וגאיות, כן היה מנהג הרוח כנוח על אלישע:

(כז) וקבלתו אשה גדולה בכבוד גדול. ממה שחוזר ושונה להלן הא דוקבלתו בכבוד גדול, משמע קצת שהזכירו כאן לפרש לשון אשה גדולה, שהוא כמ"ש בזוהר בשלח [מה.] גדולה בעובדהא כו' ע"ש, וז"ש שהגדילה מעשיה לכבדו בכבוד גדול:

(כח) אחותה של אבישג השונמית. אף שאבישג השונמית שהיתה סוף ימי דוד נערה (בת י"ב) ועד ימי אלישע שהיה בימי יהושפט תהיה יותר מן ק"ל שנה אז, אין לתמוה בזה שתהא השונמית הזאת אחותה, כי גם השונמית הזאת זקנה היתה כמש"ל כאן שחדל ממנה ארח נשים, וי"ל שנולדה לאביה כשהיתה אבישג כבר זקנה, וסמך קצת לדבר י"ל ממ"ש כאן קרא לשונמית הזאת, משמע שגם השונמית האחרת הידועה במקרא שהיא אבישג השונמית עדיין היתה חיה, וגם היתה שם בבית, ולכן הוצרך לבאר הזאת [וז"ש שהיתה אחותה, יש לכוונו למ"ש ז"ל שהן משרש רחל ולאה אחיות, וז"ש אשה גדולה כד"א שם הגדולה לאה, ואבישג רחל היתה יפ"ת, לכן היתה נערה היפה בכל גבול ישראל]:

(כט) אשתו של עדוא הנביא. לגי' זו משמע שבא לומר שבעלה האיש הזקן הוא עדוא הנביא, אבל ז"א שעדוא הנביא הוא איש אלקים שבא אל ירבעם ונהרג מן האריה שהכהו בימי ירבעם, כמ"ש בסע"ר פ"כ ובסנהדרין [פט:] ועוד שם [קד.] ובתנחומא תולדות וזהר בשלח [סד.] [ו] ובפרש"י ס"פ הנחנקין [שם] כתוב שבד"ה מפורש כן, וכבר כתוב שם עה"ג שלא נמצא כן בפי' רק ממ"ש [ד"ה ב י] בחזות יעדי החוזה על ירבעם שנראה שהוא עדו כמ"ש שם להלן [שם י"ב ושם יג] משמע שזהו: , וזה זמן רב קודם אלישע, ודוחק לפרש שהיתה תחלה אשתו של עדוא הנביא, ואישה הזקן הכתוב כאן הוא בעלה השני, גם א"כ תהיה היא זקנה מאד קרובה למאה שנה, והרי ממה שאמר גיחזי ואישה זקן משמע שהיא לא היתה כל כך זקנה [אלא שחדל להיות לה ארח כנשים כמ"ש לעיל], ובילקוט הגי' אמו של עדוא הנביא וכ"ה ברד"ק, ולפ"ז אין קושיא ממיתת עדוא בימי ירבעם, אבל תגדל הקושיא ביותר מזקנתה, ואפשר עיקר הגי' צ"ל עודד הנביא שהתנבא בימי אסא [ד"ה ב טו] וא"כ קרוב הוא להיות בימי אלישע שהיה בימי יהושפט בנו של אסא (וכן נמצא עודד הנביא בימי אחז [ד"ה ב כחן ומדברי הרד"ק בד"ה ב' ט"ו משמע שהכל אחד, וא"כ האריך ימים קרוב למאתים שנה), ולפ"ז יתכן הגי' אשתו או אמו (ובזהר בהקדמה [ז:] ובפ' בשלח שם שהיתה אמו של חבקוק הנביא, ואי גרסי' כאן אמו של עדוא או עודד הנביא, יהיה משמע שחלוק הפר"א ע"ז ממה שלא הזכיר את חבקוק):

(ל) קדוש הוא ואין אשה כו' שנאמר נעשה נא כו'. נראה דמלת שנא' מיותר (ובילקוט מלכים הגי' אלא נעשה כו'), ולאו מהכא יליף לה וכדלהלן אות ל"ד, וכאן לא קאמר רק לפרש דמ"ש הנה נא כו' קדוש הוא הוא נתינת טעם לנעשה נא כו', שעל שהוא קדוש ואין אשה יכולה להסתכל בפניו לכן ראוי לעשות לו קיר למחיצה להיותו מובדל מהבית שלא יבואו להסתכל בו (ולכן אמרה הנה נא ידעתי כו' היא ולא האיש (ובברכות דרשו מכאן שהאשה מכרת באורחין כו'), כי עיקר הקדושה וצורך המחיצה היה מפני האשה) שלשון קדוש הוא מובדל ומופרש:

(לא) ובנו והכינו והתקינו. מפני שבמקרא אינו מפורש שעשו כמו שאמרה, לכן מבאר שבנו עליית קיר, והכינו המטה והשלחן וכסא, והתקינו המנורה על השלחן [או והתקינו על המטה ושלחן ומנורה הצריך להיות עליהן מצעות ומפות ונרות וכי"ב]:

(לב) לאחר ימים היה עובר אל שונם ויסר כו'. מפרש מ"ש ויהי היום ויבא שמה, לאו היינו שבכוונה בא לשם [ומפני העליי' שבנאו לו], אלא דרך העברה עבר לשם כמו בראשונה שכתוב ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם, כן גם עתה היה היום שאחר ימים (להעברה ראשונה) קרה מקרהו לעבור שם [ומשמע ממילא שאינו מפרש האי ויהי היום על ר"ה כמ"ש בזהר בשלח [שם] שבר"ה לא הי' עובר ומהלך בדרך, וכן ויהי היום ויצא אל אביו אל הקוצרים האמור בענין להלן, ודאי אינו ר"ה]:

(לג) וקרא לשונמית כו' ולמה עמדה בפתח כו'. נראה שמפרש מ"ש פעם הראשון ויאמר אל גחזי נערו קרא לשונמית הזאת ויקרא לה ותעמד לפניו, אין זה לפני אלישע, אלא לפניו לפני גחזי קאמר, ובבית החיצון, וזהו שדבריו של אלישע אז אליה היו ע"י גיחזי אמר נא אליה כו' ומה לעשות לה כו', ובפעם השני כשרצה להבטיחה על הבן הוא שקרא לה לחדרו להגיד לה הנבואה מפיו, ואז הוא שדיבר עמה לנוכח את חובקת בן, ואז הוא שכתיב שעמדה בפתח אף שקראה לעמוד לפניו, וכ"מ קצת כעין זה בפי' הרלב"ג ע"ש:

(לד) ולמה עמדה בפתח שלא היתה יכולה להסתכל בפניו. מכאן הוא שלומד זה, שהרי קראה אליו, ובכ"ז לא נכנסה לפניו ובע"כ הוא מה"ט שלא הית' יכולה להסתכל בפניו (ומ"ש לעיל שלא תמות, אפשר מן חרדת אלינו את כל החרדה הזאת, דרש שמפני שחרדה מלהסתכל בו שלכן עשתה לו העליי' כדלעיל, וחרדה הוא ענין אימה גדולה והיינו שלא תמות כמ"ש [תהלים נה] אימות מות וגו'), וי"ל מפני שאלישע היה נזהר מלהסתכל בדמות אדם רשע כמ"ש במגילה [כח.] מקרא דאם אביט אליך, לכן זכה שלא היה אשה יכולה להסתכל בפניו [ז] וי"ל שזהו טעם שכתוב ויקם וילך אחריה (שדרשוהו בברכות [סא.] אחרי דברי' ועצתה) שלא היה יכול להלך לפניה פן תסתכל בו בפניו: (ועיין בספר חסידים סי' קע"ח דמשמע שמפרש שלא יסתכל אלישע בה הוא שעמדה בפתח ע"ש), ועמש"ל אות ל':

(לה) א"ל אדוני זקן מאד וחדלה ממני ארח נשים וא"א לעשות הדבר [נכון יותר לגרוס להיות הדבר, ולגי' לעשות פירושו כמו להעשות,] הזה. נראה שמפרש אל אדוני איש האלקים, דאל אדוני על אשה הזקן אמרה וכמ"ש שרה ואדוני זקן, ומ"ש חדלה ממני ארח נשים דרש כן מ"ש אל תכזב בשפחתך, שגם מצדה הדבר א"א להיות שכבר חדל לה ארח כנשים [וערש"י ורד"ק שפי' אל תכזב מלשון מעיין כוזב ופוסק, ויתכן רמז זה על פסיקת מעיינה ארח כנשים]:

(לו) רצון יריאיו יעשה כו' רצונו של נביא. מפני שלא נתפרש בכתוב שביקש אלישע רחמים מלפני ה' בזה ושאמר לה כן בשם ה', לכן ביאר שהיה באמת הענין כן שאלישע הבטיחה ע"ז וה' עשה רצונו [ואולי מקום לומר שעל שלא דרש מלפני ה' בזה, לכן אח"ז כשמת הנער העלים ה' הדבר ממנו וכדלקמן, והיה זה לו לעונש, וכמו בשמואל על שאמר אנכי הרואה וכי"ב], וכן נראה מדברי הרד"ק (שהביא דברי הפר"א בשם מדרש) שמפרש כן ע"ש [ומ"ש במגילה [כז.] דאלישע דעבד ברחמי הוא דעבד פי' בתפלה, שם אקרא דספר נא את הגדולות אשר עשה אלישע קאי, שם מפרש בקרא להלן ויהי הוא מספר למלך את אשר החיה את המת, ותחייה הלזו מפורש במקרא שהתפלל אל ה', אבל על לידתו י"ל כדברי הפר"א שאלישע מדעתו אמר זה וה' עשה רצונו], ועיין עה"ק חלק התכלית פמ"ג:

(לז) וגדל הנער. כאן כתיב ויגדל הילד, רק משום דלהלן כתיב כ"פ בי' לשון נער, לכן נקט גם כאן נער, ולומר שמ"ש ויגדל הילד היינו שגדל והולך עד שנעשה נער [וכן נראה ממ"ש ויצא אל אביו אל הקוצרים שכבר הלך ברגליו, ובלק"ת פ' וירא כתוב שתוך שנתו משנולד מת וצ"ע], ומפני שמדבר בלידתו קרי לי' ילד, וכן אלישע שאמר השלום לילד, י"ל שכיוון לילד הנולד ע"פ דבורו, השלום לו עתה:

(לח) ויצא לפוגת נפש. אם פירושו כלשון הפגה בלה"ק כמו פוגת לך [איכה ב] שפירושו העברה והנחה שלצער, יהיה הכוונה כאן שיצא לדאבון נפש, אך אולי הוא ל' משנה כמו הפג אחת על הרצפה, להתפוגגא עם בנוי, שפי' לשון טיול, עיין ערוך ע' פג השלישי, והכוונה ג"כ כאן שיצא לטייל לרוח היום לראות בקוצרים:

(לט) וקרהו אסון. כמ"ש בירושלמי פט"ו דיבמות ה"ב שקיפחה חמה על ראשו שבשעת הקצירה חמה מצויה וז"ש ראשי ראשי, ותפס כאן לשון המקרא בבנימין [בראשית מב] וקרהו אסון, ולימדנו לפי דרכו שאסון ההוא פירושו כדהכא מחמה וצנה כדאי' בכתובות [ל.] הרגילין להזיק לילד רך וענוג שאין רגיל לצאת החוצה:

(מ) הלכה האשה להר הכרמל ונפלה ע"פ כו'. לכאורה נראה שבא לומר שלא באה כ"א להר הכרמל ולא עלתה עליו להתייצב לפני אלישע היושב בהר, ואף שכתוב ותבא אל איש האלחים אל ההר ותחזק ברגליו, אין פירושו ברגליו של אלישע, כי לפמש"ל שלא היתה אשה יכולה להסתכל בפניו שלא תמות, אין הסברא נותנת שתמלא לבבה להחזיק ברגליו ולא תהא הנגיעה בו קלה מההסתכלות, אלא פירושו ברגלי ההר [וכמו שמצאנו לשון ראש וצלע בהר כן שייך לקרות לתחתיתו בהשאלה בשם רגל ג"כ], וגם שם נפלה על פניה כשקרבה אל ההר שלא תסתכל בפניו [ובכ"ז רצה גיחזי להדפה על שקרבה כ"כ אל רגלי ההר עכ"פ], אבל ממה שמסיים ונפלה על פניה ארצה לפני אלישע, ובמקרא לא נזכר כאן כל זה, מוכרחים אנו לומר שזהו פי' ותחזק ברגליו שמפרש לי' שנפלה על פניה ארצה לפניו לכן החזיקה ברגליו, וכמ"ש להלן (כשא"ל שאי בנך) ותבא ותפול על רגליו ותשתחו ארצה, ומשם הוא שתפסו לשון זה כאן ללמוד מן המפורש לסתום כאן שזהו פי' ותחזק ברגליו:

(מא) הלואי שהיתה כלי ריקם כו' ונשפך. מפרש מ"ש השאלתי בן כו' כלומר שיותר טוב היה לה כשלא ילדה כלל ממה שילדה ומת [ח] ובברכות [ה:] מסקינן דהו"ל בני ומתו הוו יסורין של אהבה ולא הו"ל כלל אינן יש"א, ואפשר מ"מ צערא מרובה יותר בהו"ל ומתו, או יש לחלק בזה בין איש לאשה דלא מיפקדא אפו"ר: , וכענין מי שהיה לו כלי מלא משקין ונשפך, ואולי י"ל שמפרש מ"ש הלא אמרתי לא תשלה אותי על זה, ויהיה פי' תשלה מענין נפילה כמו כי ישל זיתך, כלומר שלא תעשה לי דבר שיחזור ויפול ואיננו, וכעין מה שפירש"י והרד"ק לשון אל תכזב בשפחתך מלשון מעין כוזב ופוסק:

(מב) אמר הנביא כל דבר כו' מגיד לי חרן מזה. ר"ל כמ"ש לא יעשה ה"א דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, וז"ש כאן לשון הנביא, ועמש"ל ר"פ כ"ה בס"ד, ועיין בזוהר בשלח [שם] הטעם שלא גלה לו, כי הילד היה מוכרח למות על שהיה מסטרא דנוקבא ואמר הקב"ה אי אימא לי' לא ימות דהא נבזבזא דילי' הוא כו' ובג"כ לא א"ל:

(מג) מלמד שנתן ידו כו'. כ"ה גם בברכות [י:] ובויק"ר פכ"ד וש"ן, ובזוהר שם אמרו שז"ש לאלישע חי נפשי אם אעזבך דהיא ידעא אורחא דגיחזי דלאו איהו כדאי דישתכח ניסא על ידוי, והיינו שראתה בו פריצות הזו [ובברכות ובויק"ר שם דרשו הוא קדוש ואין משרתו קדוש, משמע שגם מתחלה הכירה בו], ואין ראוי שיעשה הנס ע"י [ט] ואפשר היה לומר שלכן לא רצתה להתייחד עמו בדרך, ואע"פ שנערה היה עמה, הא אמרינן שלהי קדושין [פא.] שבדרך צריך שלשה, שמא יצטרך אחד לנקביו כו' (אבל בהליכתה לשם עם הנער לבדו שלא חששה לייחוד, י"ל שהנער היה קטן פחות מבן ט', ומ"מ לענין אחר בדרך לא מהני זה. וכדעת מהרש"ל שהביא הב"ש סי' כ"ב ס"ד), ואלישע כשהלך אחריה (והרי בדרך משמע שם דאפי' בכשרים בעינן ג', ועמש"ש בחידושי לסוגיא ההיא בזה) צ"ל שהלך רחוק ממנה הרבה (וכ"מ שהיא רכבה על החמור והוא היה מהלך ברגליו, ולא היו מהלכין כאחד): :

(מד) הרפה לה וגו' וה' העלים ממני ולא הגיד לי. כצ"ל, ועמש"ל אות ל"ו בס"ד:

(מה) לקח את המשענת שבידו ונתנה כו'. הוסיף מלת בידו לרמוז על לשון המקרא [זכריה ח] איש משענתו בידו מרוב ימים דדרשי' לי' בפסחים [סח.] שעתידים צדיקים שיחיו מתים במשענתם כדהכא, ועיין זהר שלח [קסה:] איבא דא גניז לאיש משענתו בידו מרוב ימים כו' (וי"ל שמשענת בגי' ד"פ רי"ו עם ד"כ, וע"י ד' רי"ו אלו כוון לגלוף בי' אתוון דא"ב להחיותו כמ"ש בהקדמת זוהר [ז:] וד' רי"ו אלו הן בתנהי"ם כמ"ש בפע"ח בכוונת ד' רי"ו שבתפלת ר"ה ע"ש, שהיה צריך להעלות נפשו מצרור החיים דמ"ל סטרא דנוקבא עד הת"ת דבהאי אתר אתקשר בי' ואתיב ליה נפשי' כמ"ש בזהר בשלח [שם] ע"ש פי' במק"מ, וע' זהר בראשית [נח.] לאתיר דיעקב שרי בי' ומתמן נגדין אינון חיים, וממנו יהיה אריכות הימים לע"ל, עיין זוהר חיי שרה [קלא.] ובכ"מ:

(מו) אל תדבר בפיך כל דבר מאומה. מבאר מ"ש כי תמצא איש לא תברכנו וכי יברכך איש לא תעננו, דלאו דוקא על זה הברכה וענייה ציווהו, אלא שלא ידבר כל מאומה, ותפס אלו לרבותא אפי' לשאול שלום ולהשיב שלום לא יפסיק (אף שמותר להפסיק לאלו בק"ש כדתנן רפ"ב דברכות) וכ"ש לכל שאר דיבורים (ותפס לשון המקרא [במדבר כב] היכל אוכל דבר מאומה אשר ישים אלקים בפי וגו', וללמוד שכמו שם גדר בעדו שלא ידבר דבר אף לברכם כדאיתא בבמ"ר שם פן יבא לקללם, כן כאן גדר בעדו שלא ידבר מאומה):

(מז) עד שאתה הולך ונותן את המשענת. מבאר מ"ש אח"ז ושמת משענתי כו', שהכוונה שלכן לא תדבר מאומה עד שאתה הולך (ר"ל שז"ש תחלה קח משענתי בידך ולך, שר"ל ולך ושמת כדמפ"ו אח"ז) ונותן כו', בכדי שלא להפסיק ולהסיח דעת ממסירת אלישע המשענת לידו עם הכוונה הראוי' לכך:

(מח) וגיחזי היה כשוחק בעיניו כו' לפיכך לא עלתה בידו. זה שגיחזי לא האמין בדבר י"ל שעיקרו נסמך ממה שהשיב לאלישע לא הקיץ הנער, כאומר וכי ישן הוא שהיה לו להקיץ הלא מת הוא ואין כח ביד המשענת להחיותו [י] ולפשוטו י"ל שהשונמית לא גילתה לאלישע עד כה שמת הנער (כי חשבה שאם ידע שכבר מת, לא ירצה לעשות דבר גדול כזה להחיות מת) ואמרה לו סתם השאלתי בן כו', שיחשוב שהוא חולה נוטה למות, וצריך לסעדנו, וזהו ששלח משענתו לתומכו בה (כלשון משענת לחולה) וגיחזי כשמצאו שמת לא רצה להשיב על הקלקלה, לכן אמר לא הקיץ כו' ר"ל מתרדמת עילופו, עד שבא אלישע לשם אז ראה וידע כי הנה הנער מת כו', ולפ"ז יהיה מכוין כדברי מדה"נ בזהר וירא [קיד:] שלא הוה אפשר שיחיה המת בעוה"ז ע"י המשענת ע"ש, ובעה"ק חלק התכלית ס"פ י"ג: , גם י"ל דדרש וגיחזי עבר לפניהם (ולא כתיב הלך לפניהם) כמו לא אוכל לעבור את פי ה' [במדבר שם] שעבר על ציווי אלישע, וכן י"ל מ"ש ואין קול ואין קשב, שלכן אין קול מהנער מפני שאין קשב, שלא הקשיב גיחזי לקיים ציווי אלישע, וז"ש לפיכך לא עלתה בידו לפרש מ"ש ואין קול ואין קשב:

(מט) עד שהלך ברגליו. כמש"ל אות מ"ג שהיא היתה רוכבת והוא היה מהלך ברגליו, כי לא היתה יכולה להניח לו החמור לרכוב עם הנער ושהיא תהלך ברגליה, שאין דרך אשה להלוך יחידית בדרך (וגם י"ל שלא תתייחד עם גיחזי בדרך כמש"ל שם,) אשר לא נסתה הצג כף רגלה על הארץ, וי"ל עוד שרומז בלשון ברגליו למ"ש [משלי כו] מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל וכדפרש"י שם שמקצץ רגלי שלוחים הרבה, וכאן שלא היו לו שלוחים אחרים הוצרך לקצה רגלי עצמו להלך ברגליו לשם:

(נ) ונתן פניו על פניו ועיניו על עיניו. בקרא כתיב פיו על פיו ועיניו כו' וכפיו על כפיו, וכאן אם גי' הספרים מדוייקת בהא דפניו (ובילקוט גרס פיו במקום פניו), אפשר צ"ל וכפיו במקום עיניו, ונאמר לפ"ז שבלשון פניו דכאן נכללו פיו ועיניו ששניהם בפנים (ובמקרא פרט שניהם, לומר שדקדק אלישע שיכוונו פיו על פיו ועיניו על עיניו, ובכדי להמשיך עליו הבלים מפיו ואור העין, וכמ"ש ז"ל):

(נא) כשם שעשית נסים ע"י אליהו רבי כו'. מפני שתח"ה דבר גדול מאד ולא נעשה עד כה ע"י נביאים אחרים כ"א ע"י אליהו, וגם שם אמר לעיל שהתפלל אליהו עכשיו ידעו הדורות שיש תח"ה כו', וא"כ שכבר למדו היה הדבר קשה מאד, לכן התפלל כשם שעשה לאליהו כו' ור"ל כמו שהבטיחו אליהו שיהיה פי שנים ברוחו אליו, ורמז לדבר במקרא שהתפלל שיהיה זה בזכות אליהו י"ל מ"ש כאן ויגהר עליו כו' עד שבע פעמים, דילפי' לי' ממ"ש באלי' כשהתפלל על הגשמים [מלכים א יח] ויגהר ארצה כו' שבע פעמים כו', ולומר שעשה אף הוא כמעשי אליהו וביקש שיענה בזכותו, וכמו בירדן [שם ב ב] שאמר איה ה' אלקי אליהו אף הוא ויכה את המים ויחצו הנה והנה (ואפשר ילפי' מ"ש כאן אחת הנה ואחת הנה ממ"ש שם הנה והנה):

(נב) ונעתר לו שנא' ויזורר כו' פעמים ויפקח הנער את עיניו. תחלה ויזורר מהבל פיו שהמשיך אל פיו, וזהו עד שבע פעמים נגד ז' הבלים, ואח"כ ויפקח את עיניו מאור עיניו שהמשיך עליו, ומן כפיו אל כפיו נמשך שהיתה יכולה ליטלו בידי' וא"ל שאי בנך שכבר הוא חי לכל דבר, כי הוא חייהו ממש כמ"ש להלן [שם ח] מספר למלך אשר החיה את המת וגו' וזה בנה אשר החיה אלישע:

(נג) מן שלום בן תקוה. שצדקתו היה בדבר קל בהשקאת מים לעוברי דרך כדמפ"ו, ובה זכה לתח"ה:

(נד) שהיה מגדולי הדור. דכתיב בי' שומר הבגדים שפי'בתרגום ד"ה של מלך (ובפי' המיוחס לרש"י שם כ' או בגדי כהונה או בגדי מלכות), גם באשתו חולדה כתיב והיא יושבת במשנה בירושלים ות"י בבית אולפנא וזכתה שנקרא על שמה שער חולדה במדות פ"א:

(נה) והיה עושה צדקות בכל יום. זה שייחסו צדקה לשלום, יש לסמכו על שם והיה מעשה הצדקה שלום [ישעיה לב] וכן שנינו פ"ב דאבות מרבה צדקה מרבה שלום (וענינו כי עושה (בגי' שלום) הצדקה [מ"ל מקרב אלי' השלום [יסוד] כמ"ש בלק"ת ריש יהושע וכן פי' הרמ"ע בע"מ מאכ"ח ח"ב ס"א שחולדה ושלום בן תקוה ביסוד ברית שלום, וכן תקוה הוא היסוד, ומצאתי שכתב הגר"א בפי' הגדות מגלה פ"ק וז"ל חולדה [ביסוד] וז"ש והיא יושבת במשנה כמ"ש מרכבת המשנה וז"ש אשת שלום עכ"ל), ולכן ייחסו לו מעשה הצדקה תמידית (וכמ"ש [תהלים קו] עשה צדקה בכל עת, וע"ש בשח"ט ובאסת"ר פ"ו שטרחו למצוא בכל עת ממש, לכן נקט כאן בכל יום ולא בכל עת כלשון המקרא) בהשקאת מים לעוברי דרכים:

(נו) והיה יושב על פתת העיר. אפשר הוא כמ"ש רש"י על והיא יושבת בירושלים במשנה חוץ לחומה בין שתי החומות (אבל רחוק הוא לומר שמ"ש בשוערים [ד"ה א ט] שלום הראש, וכן בעולי גולה [עזרא ט] בני שלום ראשונה לשוערים, כי שוערים אלו במקדש היו ולא בשער העיר, ועוד שאלו לוים היו, ושלום בן תקוה דהכא לפמ"'ש להלן מאביו של חנמאל בן שלום דוד ירמיה כהנים היו כמ"ש במגלה [יד:] וספרי בהעלותך):

(נז) ומשיב את נפשו עליו. המאכיל הרעב או משקה הצמא והעיף כמשיב נפשו עליו, וכד"א [איכה א] באוכל להשיב נפש:

(נח) ובזכות הצדקה שעשה שרתה רוה"ק. אפשר רמיזא במ"ש [ישעי' מד] כי אצק מים על צמא כו' אצק רוחי על זרעך, לרמוז שבזכות יניקת מים לצמא זוכה ליציקת רוה"ק, עי"ל ממ"ש [שם כח] זאת המנוחה הניחו לעיף, כי מנוחה הוא רוה"ק כמ"ש [ירמיה מה] ומנוחה לא מצאתי ע"ש בת"י ופירש"י, ואמר שזאת המנוחה תזכה לה ע"י שתניחו לעשות נחת רוח לעיף שהוא הצמא ועיף מהדרך ומשקהו מים קרים על נפש עיפה, וכמו שלום בן תקוה:

(נט) שרתה רוה"ק על אשתו. כ"ה ברד"ק ג"כ, ובילקוט הגי' עליו (ומ"מ צ"ל גם ועל אשתו), וכן נכון לפמש"ל שהוא אביו של חנמאל בן שלום, שכן בברייתא דמגלה וספרי שהבאתי לעיל אות נ"ו חשיב חנמאל ושלום אביו בשמנה נביאים והם כהנים שיצאו מרחב, גם לא מסתברא שבזכות הצדקה שעשה הוא תשרה הנבואה על אשתו ולא עליו (אם לא שנא' שהיה חסר בו אחד מתנאי הנביא שאמרו אין הנבואה שורה עליהן כגון בעלי קומה):

(ס) שנא' וילך חלקי. כצ"ל:

(סא) ולמפרע היה שמו בן סחרא כו' חסרה צדקתו. נראה דאקרא דד"ה [ב לד] דכתיב בן חסרא קאי, ומפרש שחסרא הסבו שמו אחר מיתתו (ובעת ששלחו לדרוש ה' מחולדה אשתו כבר מת הוא, שאלמלי היה חי לפמש"ל שגם הוא היה נביא, לא היו מניחין אותו ודורשין מאשתו לפי פשוטו, ובמגלה שם אמרו שהנשים רחמניות הן), כי היה שמו סחרא (אבל להגיה למפרע היה שמו בן חרחס כמ"ש במלכים [ב כב] הוא רחוק, שאין מכוין לדרוש ע"ז לשון כי טוב סחרה. אם לא שנדחוק דדרש התיבה למפרע סחרח וכפל הח' דרש סחרה סחר):

(סב) כשם כו' סחרה מסחר כסף. אולי יש לרמוז למ"ש באד"ר [קכח:] בחיוורא דגלגלתא, הה"ד ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, וכמ"ש הגר"א בפי' ספד"צ פ"ק [י"ט ע"גן שאור זה נגנז ביסוד לכן נגנז סתר כסף הזה בשלום בן תקוה (וזכה להן שהן ריבוי חסדים בהשקאת מים לכל צמא), וחסרו במותו:

(סג) וכשמת בעלה חסרה צדקת בעלה. לפי הלשון דכאן היה אפשר לפרשו חסר העולם צדקתו, אבל בילקוט הגי' חסרה אותה צדקת (חולדה הנביאה) צדקת בעלה, וכמ"ש בסנהדרין [כב:] וברות רבה פ"א אין האיש מת אלא לאשתו:

(סד) ויצאו כל ישראל לגמול חסד עם שלום. דרש מ"ש [מלכים ב יג] ויהי הם קוברים איש, ולא פי' מי היו הקוברים ומאיזו עיר, אלא לומר שכל ישראל הן שהיו שם בקבורת האיש הזה לגמול לו חסד (וכד"א [ישעיה נז] הצדיק אבד (זה שלום שהיה בצדיק יסוד עולם כמש"ל) וגו' ואנשי חסד נאספים וגו'):

(סה) וראו את הגדוד שבא עליהן. ז"ש והנה ראו את הגדוד, מפרש שלא בחפזון מהגדוד עשו כן, רק משום שראו הגדוד בא עליהן, ומסכנת נפשם השליכו האיש בלא כוונה אל קבר אלישע:

(סו) והשליכו את האיש בקבר אלישע. כאן ס"ל שצדיק היה ובזכותו נתגלגל הדבר שהשליכוהו בקבר אלישע והחיו בזכות הצדקה כמו שהחיה בחייו בן השונמית בזכות הצדקה כדלעיל (ורמז לדבר שהוא שלום בן תקוה י"ל שז"ש איש סתם וכן האיש סתם, פירושו איש של אותה אשה שנכתב עליה בספר ההוא [במלכים ב] לשון אשת פלוני, ולא נמצא בכל ס' ההוא לשון אשת כ"א על חולדה אשת שלום בן תקוה (ונזכר עוד אשת נעמן [שם ה] ולא מישראל היה, ופשיטא שלא עליו ירמוז האיש, ואין להם אישות כלל), ועל בעלה שלום רמזו כאן לקרותו בשם האיש הידוע להלן בעל האשה), וחולק ע"ד הש"ס בסנהדרין פ"ו [מז] ופ"ק דחולין [ז:] שאמרו שרשע היה ויליף מכאן שאין קוברין רשע אצל צדיק ושלא חיה רק עמד על רגליו ולא הלך לביתו [יא] ופרש"י בסנהדרין שם שהיה נביא השקר היושב בבית אל, וצריך לדחוק שהאריך ימים הרבה, מימי ירבעם עד מיתת אלישע (ובלא זה אמרו עליו בירושלמי פ"ט דברכות ששבואל בן גרשם היה והאריך ימים על שהיתה עינו צרה בע"ג שלו ע"ש), וגם צ"ל שאף שכתוב שנקבר בקבר הנביא מיהודא שנהרג שהוא עדו, זה היה אח"כ (כשחיה ומת שנית לפ"ד הפר"א, או כשקם על רגליו ממקום קבר אלישע) קברוהו בקבר עדו, אבל בקה"ר פ"ח פ"ט ובילקוט ואתחנן רמז תתך"ד בשם הילמדנו איתא שצדקיהו בן כנענא נביא השקר היה: , וכן מסדר הילקוט במלכים שם הביא ע"ד הש"ס אלו דברי הפר"א בלשון מלתא דר"א עבידא פליגא כו'.

(סז) הלך האיש ונגע כו'. בקרא כתיב וילך ויגע האיש, ודחקו לפרשו לשון הלך קודם התחיה שנתגלגל המת בהשלכתו שם במערה, וכאן ששינה לכתוב האיש אחר ההליכה, אולי הכוונה שמיד שהשליכוהו באויר קבר אלישע היה בו כח להתנענע עד שהלך ממקומו ונתנדנד ליגע בעצמות אלישע (והוא כענין ויזורר תחלה בבן השונמית קודם שחיה לגמרי) וכשנגע בעצמותיו אז חי וקם על רגליו לגמרי:

(סח) ואח"כ הוליד חנמאל בן שלום. אפשר שמו חנמאל קראו לו על שם שחננו אל, ר"ל להחיותו ממות (ודרך רמז י"ל חנמאל ר"ת חי' נפשו ממגע אלישע לקברו):

(סט) תדע לך כח הצדקה בא וראה משאול כו'. בא"א הגיה בילקוט מלכים במאמר זה הצדיקים במקום הצדקה, כי אין ענין צדקה נזכר כאן כלל (ובדוחק י"ל על שמואל שאמרו לעיל פט"ו שאחז דרך צדקה וחסד, ועמש"ש בס"ד, ולומר שלכן זכה להתנבא לאחר מותו כדמפ"ו, ומ"ש משאול היינו שתחנת הדרוש מתחיל בשאול), אבל העיקר נראה שט"ס הוא שנשתבש בהעתקה מכח מימרי דלעיל לגרוס כאן ג"כ כח הצדקה, אבל אין התדע לך מכאן רק לענין תח"ה דמפ"ו משמואל כסבורין שהגיע תח"ה כו', וכן הא דמתי יחזקאל להלן ופל"ד שלאחריו מפני ענין תח"ה (שנתגלגל כאן מהא דיצחק לעיל ס"פ ל"א ומענין הצדקה דפרקין וכמש"ל במבוא בס"ד) נשנו כאן:

(ע) שהסיר את החובות ואת הידעוני. כן כתיב בענין הא דשאול, ונכתב שם במקרא מפני שנזכר אח"כ שאמרה האשה הנה אתה ידעת אשר עשה שאול אשר הכרית את האובות ואת הידעוני, וכן לכן כתיב בקשו לי אשת בעלת אוב, שמפני שהכריתן היה צריך לבקש ולחפש ע"ז, וכן כאן הואיל ומספר ענין בעלת אוב ששאל בו שאול שהוא לגנאי לו וכמ"ש [ד"ה א י] וימת שאול במעלו וגו' וגם לשאול באוב לדרוש, לכן מתחיל בו לשבח שהסירן תחלה (והזכירו לו ה' לשבח כדלעיל פט"ז אינך שאול שבימיו לא נעשתה ע"ג כו' וכמש"ש בס"ד) אלא שבעת הצר לו חזר ואהב כו':

(עא) וחזר ואהב את אשר שנא. י"ל על אשר הפך לבו לשנוא את דוד אשר תחלה אהבו כמ"ש [שמואל א טז] ויאהבהו מאד, לכן נתגלגל הדבר שהוצרך לאהוב אשר שנא (גם י"ל על ענין הגדולה ששנא תחלה וברח מן הכבוד ונחבא אל הכלים ואח"כ אהבו ונהפך לבו לרדוף אחריה וביקש להרוג את דוד בשבילה), גם לאשר אהב אשר שנא ה' הוא האוב, לכן כתיב שא"ל שמואל וה' סר מעליך ויהי ערך, ות"י רחיק יתך והוי בסעדיה דגברא בעל דבבך:

(עב) אל אשה בעלת אוב צפניה אמו של אבנר. הרד"ק הביאו, וי"ל רמז לדבר צפניה אמו של אבנר עולה בגי' זו בעלת אוב בעין דור (כלשון המקרא שם), גם לכן נשארה ולא המיתה שאול מפני שהיתה אמו של אבנר שר צבאו ואשת נר אחי אביו של שאול, ולכן ידעו בה עבדיו שאמרו במדרש שמואל שם ובויק"ר ר"פ אמור שהן אבנר ועמשא, שהיתה אמו של אבנר, (ובוודאי היה אבנר מוחה בידה שלא תתעסק בכך, רק עתה לציווי שאול המלך עשתה), גם לכן האמינה בדברי שאול כי לא יקרה עון בדבר זה כי בנה אבנר שהיה עמו שם הבטיחה על ככה:

(עג) ועלו עמו אחרים. כדאי' בחגיגה [ה:] עולים לשון רבים (ובפירש"י ורבי' ישעיה בשמואל שם הביאוהו ממס' תענית, וט"ס הוא):

(עד) וכסבורין שהגיע תח"ה. לשון הילקוט וראו המתים שמואל עולה ועלו עמו כסבורין כו', ושם בילקוט הלשון והעלה את משה עמו וראו המתים כו' (וכמדומה שהוא הוספה תוך לשון הפר"א מן הש"ס דחגיגה שם, אבל הפר"א לא הזכיר מזה, ועמש"ל אות ע"ו בס"ד), אך אם הגי' דייקנית, י"ל שלכן טעו המתים עתה ביותר מבפ"א שהעלו איזו מת באוב, שמפני שראו משה עלה עם שמואל שלא העלוהו באוב כלל טעו לחשוב שהוא תח"ה (גם מפני שכתוב ויתא ראשי עם ודרשו בספרי שם שמשה עתיד ליכנס בראש כו'), ולפמ"ש הרדב"ז בתשובה ח"ג סי' תרמ"ב שהקב"ה לא הניח שיעלה כח הטומאה על גוף שמואל כדרך האוב אלא ירדה נשמתו ממש בו לפי שעה ופי' שם שז"ש אלקים ראיתי עולים כו' וזהו שעלה כסדרו ראשו למעלה כדרך הקדושה ע"ש, ועיין בע"ח שער מוחין דקטנות פרק ב' ופרק ג', אם כן אתי שפיר שלכן חשבו המתים שהוא זמן תח"ה לפי שעלה דרך תחי' ממש, ולא כדרך שמעלין באוב כלל:

(עה) ונבהלה מאד שנא' כו' תיראי כי מה ראית. כצ"ל, ממה שא"ל שאול אל תיראי כי מה ראית מוכח שראה שנבהלה במראה, וע"ז השיבה לו אלקים ראיתי עולים כו' לכן נבהלה:

(עו) וי"א צדיקים הרבה כי"ב עלו באותה שעה. לגי' הספרים צ"ל אע"פ שכבר אמר ת"ק נמי ועלו עמו אחרים, היינו אחרים שסמוכים לו שם בשכונת קברות, וי"א מבאר צדיקים הרבה כי"ב עלו עמו לכבודו של שמואל (ואפשר רמז על משה ואהרן כמ"ש בחגיגה שם, ועליהן אמר כי"ב כמ"ש משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, וע"ל פש"ו, או ר"ל אותן שהיו משרש נשמתו, ועיין בגלגולים פכ"ט בזה פלאות), אך העיקר נראה שלשון זה נתוסף לכאן מן הויק"ר ומדרש שמואל ששם נשנה לשון זה ע"ש:

(עז) כל המתים כשעומדים כו' עולים בלבושיהן. כצ"ל, ודרשה זו דק"ו מחטה איתא נמי שלהי כתובות [קיא:] ובקה"ר פ"ה וש"ן, ומשמע פשט הלשון דבלבושין שנקברין קאמר, וכ"ה הלשון בילקוט לבושין בתכריכיהן, וכ"מ למה שפי' התוס' בנדה [סא:] הא דדייקינן שם מדעושין תכריכין של כלאים למת דמצות בטלין לע"ל דהיינו משום שעומדין בלבושיהן שנקברו (ועיין בתוס' בע"ג [סה:] בשם ר"י, הר"מ ברלין), אבל בכתובות שם כתבו התוס' דמהירושלמי פ' הנושא שאמר רבי לבניו מעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן משמע שר"ל שלא יעמדו בתכריכין אלא כעין לבושיהן שלבשו מחיים, וכן היה משמע יותר ממה שמסיים כאן ועוד כו' משמואל שעלה עוטה מעיל כו' ור"ל שהיה רגיל ללבוש מחיים מעיל כמ"ש ומעיל קטן תעשה לו אמו, וכ"ה מבואר בב"ר ר"פ צ"ה כשם שהולך לבוש כן בא לבוש שנא' איש זקן עוטה מעיל שכך היה לבוש שנא' ומעיל קטן תעשה לו אמו, ולפמ"ש דפי' בלבושיהן הוא בתכריכין, צ"ל מה שמביא משמואל, היינו דס"ל דנקבר ג"כ מסתמא במעיל כמו שהיה דרכו ללבוש (וכמו שצ"ל דס"ל כמו שבקטנותו היתה אמו רגילה לעשות לו מעיל קטן, כן כשהגדיל היה רגיל ללבוש כי"ב, ועיין בע"ח שציינתי לעיל אות ע"ד בהגהה ענין המעיל), וכ"מ במדרש שמואל שמביא אקרא דעוטה מעיל הא דר' נתן (שבירושלמי להלן) דכסות היורדת עם האדם לשאול (פי' לקבר) היא באה עמו כו' לפיכך כתיב והוא עוטה מעיל וכתיב ומעיל קטן תעשה לו אמו, ומבואר כן יותר בתנחומא פ' אמור ע"ש, ועיין ביד"מ באגדה דבראשית שם, ובאמת בירושלמי שלפנינו בפ' הנושא ובשלהי כלאים ובאגדה דבראשית פ"ק דאיתא להא דרבי שהביאו התוס' הוא בלשון אחר, והכי אי' שם ר' חזקיה מוסיף (בצוואת רבי) אל תרבו עלי תכריכין כו' מילתי' אמרה בסדין א' נקבר רבי דרבי אמר לא כמה דבר נש אזל הוא אתי ורבנין אמרין כמה דב"נ אזיל הוא אתי תני בש"ר נתן כסות היורדת עמו לשאול היא באה עמו לע"ל שנא' תתהפך כחמר חתם ויתיצבו כמו לבוש (ומפרש כמו לבוש כמו הלבושין שהלבישום לתכריכין בעוה"ז) אנטונינוס שאל לרבי כו' א"ל מי שמביא את הדור הוא מלבישו (אז בלבוש חדש ולא בלבוש שנכרך עמו שנרקב והולך לו) ע"כ, ומבואר הדבר דרבי ס"ל כרבנן דפליגי אדר' נתן במס' שמחות פ"ט וס"ל שאסור להרבות תכריכין על המת מפני שמרבה עליו רמה (וכ"ה בב"ר פ"ק בדברי רבי ע"ש), וס"ל שהתכריכין מתבטלין ויתיצבו כמו לבוש בלבושים חדשים (והתוס' אפשר הוו מפרשי ליה שהוא כעין לבושין בעוה"ז כדי שיהיו ניכרין שזהו עצמו אותו הדור וכלשון הב"ר פצ"ה, וז"ש רבי מי שהוא מביא את הדור, ובילקוט איוב הלשון משמביא את הדור הוא מלבישו וט"ס הוא דמשתמע שתחלה מביאן ערומים ח"ו), ורבנן ס"ל כר' נתן, וכן ס"ל כל הני דמייתי שם שציוו לעשות תכריכיהן באיזו מראה שאמרו שם וכהני דבש"ס דידן בשבת [קיג.] וספ"ב דנדה, ובש"ס דידן לא הוזכר בכתובות בצוואת רבי הא דהוסיף ר"ח אל תרבו עלי תכריכין (ואולי היה מפרשי' אל תרבו עלי תכריכין יקרים שהוא בכלל תקנת ר"ג זקנו דכתובות פ"ק [ח:] ועיין בטוי"ד סי' שנ"ב), עכ"פ פי' הפשוט דבלבושיהן הוא בתכריכיהן:

(עח) מזרע הארץ. שקבורת המתים בארץ הוא ג"כ כעין זריעה להצמיחם לע"ל באופן יותר נאות בהזדככות הגופים וכמ"ש [תהלים עב] ויציצו מעיר כעשב הארץ (מצ"כ), וזהו שסמכו בברכת תחיית המתים לשון ממית ומחיה למצמיח ישועה, שע"י המיתה תצמח להם ישועה בתח"ה אח"כ, שתכלה בקבורה כל זוהמת וטומאת הגוף כזרעים שזרען בקרקע שטיהרו ונופל ע"ז לשון ישועה כמ"ש [יחזקאל לו] והושעתי אתכם מכל טומאתיכם:

(עט) מחטה. כ"ה בכתובות ג"כ, ובקה"ר שם הגי' אפונין (ועתו"ס חולין [קיז:] שהקשו על הא דחטה ממ"ש שם שמוציאין לזריעה חטה בקליפתה), ולשון כמה לבושין מתיישב בחטה כדתנן בעוקצין פ"א שדרה של שבלת והלבוש שלה שניהן חשובים שומרים לחטה:

(פ) חמ"ו כו' ועלו בתכריכיהן. וכשם שעשה הקב"ה בנס שלהן שגם בלבושיהן לא עדת ריח נור, כן גם בתח"ה כשהן חיין אזי גם לבושי תכריכיהן חוזרין ומתחדשין להן (וז"ל ספר חסידים סי' תתשכ"ט ורוח דקה ביותר כו' מלובשת ברוח הגוף והגוף נלבש ברוח מלבושיו כו' אם כלה עמו או נשרף עמו הן יכולין להתעטף לכך חמ"ו הושלכו בסרבליהן לאש כו' (ושם הנוסחא משובשת קצת), וזהו שקורא לחמ"ו בשם תכריכיהן שירדו ע"מ לשרוף ולבשו סרבליהון, ומשמע שבא לרמוז ללמוד מחמ"וע שראוי לעשות עכ"פ התכריכין חשובין קצת, וכמ"ש בטי"ד סשנ"ב (ובסנהדרין [צב:] אמרו ע"ז שלא ישנה אדם עצמו מהרבנות):

(פא) משמואל כו' עוטה מעיל. הרי שמתראין מלובשין כעין תכריכיהן עמש"ל אות ע"ז, ואע"ג דשמואל תוך י"ב חדש הוי כמ"ש בשבת [קנב:] וא"כ אפשר עדיין לא נרקבו התכריכין שהוא המעיל, וא"כ אין להביא ראיה מזה לעת תח"ה שכבר נרקב וכלו תכריכיהן, מ"מ הראיה מזה שהרי שמואל העלאת נפשו כעין תח"ה היה כמש"ל, ולא הגוף שבקבר מלובש בתכריכין הוא שעלה (וכמ"ש בס"ח סי' []) אלא רוח שלו, וכיון שמתראה כעין לבוש התכריכין שפיר יש ללמוד ממנו לתח"ה לע"ל ג"כ:

(פב) כל הנביאים נתנבאו בחיים כו' ולאחר מותו. ואליהו אף שלאחר שעלה השמימה מתנבא וכמ"ש (בסוף מלאכי) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו', הרי אליהו לא מת וכמ"ש במ"ק [כו.] אליהו חי הוא ועמש"ש בחידושי בס"ד, גם לא נכתב בכתוב ממנו נבואה שהתנבא אחר עלייתו השמים (רק במכתב שבא ממנו ליהורם בן יהושפט [ד"ה ב כא] רק כתיב לע"ל והשיב לב אבות וגו':

(פג) ושמואל נתנבא כו' ובמותו. כמש"ל אות ע"ד שדרך תח"ה היה ונתנבא שמואל לשאול דרך נבואה ממש, ולכן סמך עליו שאול למעבד עובדא בנפשי' ליצא למלחמה וליהרג (אע"פ שהיה יכול לברוח כמ"ש בויק"ר ובמדרש שמואל שא"ל אין ערקת משתזבית (ולא עוד אלא שנפל בעצמו על חרבו ונא' אך את דמכם וגו'), אלא שסמך ע"ד שמואל בנבואה שא"ל שאם יהרג מחר אתה ובניך עמי שתהא מיתתו כפרה לו (וכה"ג פי' בשיטה מקובצת כתובות [קג:] ובחידושי מהרי"ט שם בההוא כובס דסלק לאיגרא ונפל ומית ע"ש, ובב"ר פל"ד אמרו יכול כשאול ת"ל אך, ופי' בסמ"ק ובהג"הה שם סי' ג' משום שעשה לש"ש שלא יתעללו בו הפלשתים, שאז לא היה עוד באפשרי לו לברוח כי הדביקוהו, ועיין ריטב"א פ"ק דע"ג בעובדא דרחב"ת הובא גם בע"י שם):

(פד) ויהי גורלך עמי במקום כו'. כדלהלן עמי במחיצתי, ולשון גורלך הוא לשון המקרא שלהי דניאל ותעמוד לגורלך לקץ הימין, ולימדנו בלשונו פירושו גורל וחלק הצדיקים בעוה"ב:

(פה) וכל ביתו. זהו ביאור מ"ש וכל אנשיו, שהן בני ביתו (דאין לפרש אנשיו שריו ועבדיו, שהרי אבנר חי אחריו וכן עמשא שאמרו בויק"ר שהיה משרי שאול כמש"ל אות ע"ב), ויונתן תרגם כל גבורוהי [יג] ואפשר מ"ש לו שמואל ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים וחזר וא"ל שנית גם את מחנה ישראל יתן ה' ביד פלשתים (שאין לומר שחזר וכפלו שנית לענין מ"ש ומחר אתה כו' לומר שגם נתינת ישראל ביד פלשתים שא"ל מחר הוא שיהיה זה, שא"כ היה לו להפסיק האתנחתא קודם ומחר אתה כו', אבל עכשיו שהאתנחתא על עמי, משמע שגם את מחנה ישראל כו' אין נמשך על ומחר) שהראשון הוא על אנשיו וגבוריו וז"ש ישראל עמך אותן שעמך תמיד, ואח"כ חזר ואמר וגם את מחנה ישראל כו', על שאר המחנה: , אבל בד"ה [א י] כתוב וכל ביתו יחדיו:

(פו) מאי עמי אר"י כו'. הוא מלשון הש"ס ספ"ק דברכות [יב:] שהוסיפוהו המעתיקים בלשון הפר"א לבאר הראיה שהביא מן עמי:

(פז) שלא שמעת בקולו ולא עשית חרון אפו. עיין לקמן פמ"ט מ"ש בזה בס"ד:

(פח) אלא גם באת לשאול לך באוב. נראה בא לבאר מ"ש על כן הדבר הזה עשה לך ה' היום הזה, שהיה לו לכתוב ע"כ עשה לך ה' היום הזה הדבר הזה לפי פשוטו, אלא מפרש על כן הדבר הזה בשביל הדבר הזה שחטאת עתה במעשה האוב (וכמ"ש בד"ה, וגם לשאול באוב לדרוש), עשה לך ה' היום הזה גז"ד זה ויתן ה' גם כו':

(צ) רי"א עלו כו'. מביא זה כאן על מ"ש למעלה בחמ"וע שעלו בלבושיהון ושער ראשיהון לא התחרך, שנגד זה במעשה דיהושע בן יהוצדק נתחרכו שערותיו כו', גם משום ענין תח"ה דכאן שרוצה להביא להלן דר' פנחס ענין מתי יחזקאל שהחיה בבקעת דורא, לכן מפ"ו תחלה מי הן המתים האלו ועל מה נהרגו שם, ולכן מביא דר' יהודא להלן באליל דורא ונס תמ"וע, לכן סמך ביניהם הא דיהושע בן יהוצדק:

(צא) עלו ישראל לבבל. צ"ל גלו ישראל, אבל לשון עלו אין מכוין יפה, שאין זו עלייה אלא ירידה, ובבל עמוקה מא"י, וכלשון המקרא בכ"מ עליי' לא"י וכמ"ש בקדושין [סט.]:

(צב) נעשו רופאי שקר והיו מרפאים כו'. בקרא דירמי' כתוב בהן רק הנבאים לכם בשמי שקר, וכן מפרש לעובדיי' בסנהדרין [צג.] ובתנחומא ויקרא, ולא נזכר שהיו רופאי שקר, וכאן נראה מפני שמבאר והולך שהיו חוטאין עם נשי כשדים, ושם לא שייך לומר שבנבואת שקר בשם ה' עשו, כי לא היו הכשדים מאמינים בנביאי ה', לכן מפרש שברפואת שקר היו עוסקין עם נשי הכשדים ובנבואת שקר לישראל, וז"ש הנבאים לכם בשמי שקר, שלישראל היו מנבאים שקר בשם ה', ולאחרים הכשדים היו באין ברפואות שקר, ונראה עיקר הענין נסמך למ"ש [איוב יג] אתם טפלי שקר רופאי אליל כלכם, דטפלי שקר היינו נבואת שקר וכמ"ש בספר יחזקאל [יג וגם כ"ב] על נביאי השקר לכון טחי תפל (שהוא כמו טפל בטי"ת), ורופאי אליל הן רופאי שקר, ואליל פירושו מלכון אל, ענין אין ואפס, שב' ענינים אלו היה דרכן לקשר יחד, שנביאי שקר היו עושין בתרמית לבם גם רפואות שקר:

(צד) שמע המלך. כבר הבאתי שבסנהדרין אמרו דאזלו לברתי' דנ"נ והלכה ואמרה לנ"נ, וז"ש הנני נותנם ביד נ"נ, כי השיב ה' חכמתם אחור ליתן עצת שטות כזה בלבבם:

(צה) יהושע כו' יבא עמנו ובזכותו אנו נצולין. כמ"ש בזהר וירא [קיג:] דהוו ג' כחד והוי תבע כו' או ישתזבון כלהו כו' לא אתעבד פלגא דניסת כו' (וכענין מ"ש בחולין [ז.] חלוק נמי להאי שלא יאמרו כך עושין כו'), ולפמ"ש כאן שהיו חוטאין בנשי כשדים, מכוון הדבר שתבעו את יהושע בן יהוצדק שחטאו בניו בנשואי נשים כמפו' [עזרא י], וז"ש בסנהדרין [שם] שהיו בניו נשואין נשים שאינן הגונות לכהונה, ולכן נתגלגל הדבר שנשלך עמהן יחד (וזהו שגלגל ה' בפיהן שאמרו עליו האיש הזה היה עמנו בכל דבר כדלהלן):

(צז) וירד המלאך מיכאל והציל כו'. בזהר וירא [שם] אמרו מאן מלאך ה' דא אתר צרורא דנשמתין כו' ודא הוא מלאך ה' כו', והיא המ"ל, וכאן דנקט מיכאל אפשר הוא כמ"ש בב"ר בכ"מ שמיכאל נראה שכינה נראית (ומיכאל במלואו בגי' שכינה, ש"ב הרב רש"ל), לכן נקרא בשם השכינה לפעמים (ועמש"ל ר"פ כ"ה, וע"ל פמ"ב אות ט"ו), ועיין זהר בלק [קפו.] שאמרו דא ההוא נער ריש מתיבתא והוא מט"ט ומפני ששם אמרו לעיוני בדיני' ולאחר שנפטר ע"ש, וכ"מ בזהר פנחס [ריד.], אבל כאן בפ' וירא דמיירי בחיים שהיה דנין להצילו, לכן אמר שזהו מלאך הגואל מכל רע, והוא שאמרו כאן מיכאל הנשלח להצלה תמיד.

(צח) והעלהו לפני כסה"כ. ז"ש אח"כ ויאמר ה' אל השטן וגו' הרי כי היה לפני כסא ה' (לדונו אם ראוי להצילו כדברי זהר וירא הנ"ל, אף שלשון דהכא משמע טפי שההעלאה לפני כסה"כ היה אחר ההצלה):

(צט) אלא אשר קלם הא למדנו שנתחרכו כו'. בסנהדרין שם דרש אשר קלם שעשאן כקליות (ולפשוטו כתוב אשר קלם נופל על לשון קללה שכתוב שם ולוקח מהם קללה כו' גם משתתף בלשון בזיון ונקלה אחיך), ואפשר גם כאן צ"ל כן, ומ"ש הא למדנו שנתחרכו כו' נלמד מאוד מוצל מאש דמפ"ו (ונמשך זה למטה עמו), ולגי' הספרים אולי יש לדחוק, דמדכתיב קלם ולא שרפם דרש שהשרפה (שהוא כולל שרפה קלה של כל דבר אף של שער ובגדים,) שלטה לא להם בלבד אלא גם ביהושע שלטה קצת שנתחרכו כו' לכן כתיב קלם (וכדרשת הש"ס שנעשו כקליות),

(ק) שנתחרכו כו' בעוונותיהם. כמ"ש בסנהדרין [שם] תרין יבשי אוקדו לחד רטיבא, ושם אמרו דאיחרוך מאני' ומפרש דהיינו בגדים צואים שנתלכלכו והושחרו מחרוכת אש בהן, וכאן דנקנו שערותיו אפשר משום דבחמו"ע שם כתיב ברישא ושער רישהון לא התחרך נקטי' כאן, וסמך נמי אסיפי' דשם בחמו"ע כתיב וסרבליהון לא שנו, וכאן בגדים צואים שנשתנו מן האש:

(קא) כשהביא כו' עלילות דברים כו' להרגם. כדמפ"ו שבא עליהם בעלילה, אם לא ישתחוו יהרגם על שעברו על ציוויו, ואם ישתחוו יענשם הקב"ה (גם הוא עצמו הרגם בשביל זה כדמפ"ו, אך זה היה כשראה שניצולו חמ"ו שא"ל הייתם יודעים שיש כו'), ולשון עלילות דברים דנקט, אפשר מכוין לפרש לשון המקרא [איכה א] אם יש מכאב כמכאבי אשר עלל לי, דהאי אשר עולל על נ"נ קאי, ששם נ"נ להם עלילות דברים כדהכא, ולכן אמר אם יש מכאב כזה (ועיין באיכה רבה פ"ג אות ר'):

(קב) והוציא כרוז. מפרש כרוזא קרי שיצא כרוז כפרש"י (ולא כפי' ראב"ע שכרוזא הוא שם תואר לאיש המכריז (וכמו גביני כרוז):

(קג) לא בטחו בצל יוצרם. ע"ל בפ"ט:

(קד) ובאו הם ונשיהם ובניהם והשתחוו כו'. ה"נ משמע מדרשב"י במגלה [יב.] דאמר שנתחייבו ישראל שבאותו דור כלייה מפני שהשתחוו לאליל, משמע שכולם השתחוו כדהכא, אבל בשה"ר פ"ז פ"ו מייתי פלוגתא דרבנן ורשב"י, דרשבי"א לא הפרישו רק ג' מכל אומה והיו חמ"ו מישראל (וא"כ לא השתחוו מישראל כלל (וכ"'מ פשטי' דלישני' דקרא שם ואכלו קרציהון דיהודאי, משמע של כלל ישראל, שחמ"ו היו הנבחרין מעם ישראל) ולטעמי' אמר שם שנתחייבו ישראל כלייה על שנהנו מסעודת אחשורוש (ומוחלפת השיטה במגלה שם) ורבנן ס"ל כ"ג הפרישו מכל אומה וכן מישראל, וא"כ לרבנן עבדו העשרים מישראל ע"ג שהשתחוו, וס"ל שם שנתחייבו כליי' על פי כ' אלו מפני שהיו נבחרין ושלוחיהם של כל ישראל (ואע"פ שאין שליח לד"ע, מ"מ בידי שמים מתחייבין כדאי' רפ"ב דקדושין, הר"מ ברלין):

(קה) והשתחוו לע"ג. משמע שאליל נ"נ ע"ג ממש הי' וכ"מ בשה"ר שם כמש"ל, ושלא כפיר"ת בתוס' פסחים [נג:] שפי' שלא היה ע"ג רק לכבוד הקימו (ועיין בשיטה מקובצת כתובות [לג:] בלשון הרשב"א והרא"ה והריטב"א שנראה מסייעי' לפיר"ת מן שה"ר הנ"ל, נראה כוונתם ממה ששאלו ליחזקאל נסגוד או לא נסגוד ע"ש, אבל מלשון רבם הרמב"ן ז"ל שם נראה שמסייע מן השה"ר לדעת ר"י בתוס' שם שע"ג היה רק שהיו וכולים לברוח ושאלו ליחזקאל ע"ש, ובחדושי פ"ט דברכות [נח:] הבאתי גי' בה"ג שם הרואה מקום שנעקר ממנו אליל נ"נ אומר ברוך שעקר ע"ג דמשמע מינה כפי' ר"י ע"ש):

(קו) חוץ מדניאל חמ"ו ודניאל שהיו קוראים אותו בשם כו' קדמי דניאל די שמי' בלטשאצר כשם אלהי. כצ"ל, וכ"ה בסנהדרין [שם] דנ"נ אמר ליזול דניאל מהכא דלא לימרו קליי' לאלהי' בנורא, וצ"ל דיחזקאל שהיה שם בבבל כמש"ל בשה"ר, ברח והלך לו ג"כ משם וכמו שיעץ גם לחמ"ו חבי כמעט רגע:

(קז) והיה גנאי להם לשרפו כו' ונטלו לחמ"ו כו'. הלשון משמע שדניאל היה שם ולא השתחוה, ולא כמש"ל בשם הסוגיא דסנהדרין דאזל דניאל משם (וכן נראה ממ"ש בשה"ר שם הלכו ופזרו עצמן בין האוכלסון כו' ג' עמודין חמ"ו ועמש"ש בהגהותיי בס"ד):

(קח) וירד גבריאל כו'. בילקוט יחזקאל הגי' כאן ג"כ מיכאל, אבל גי' דהכא עיקר, וכ"ה כפסחים [קיח.], וכ"ה לפי הפסיקתא דרני ושמחי (שהובא בילקוט דניאל שם) ר"א הגדול אומר בשעה שראה נ"נ את גבריאל (בכבשן האש) נזדעזעו כל איבריו ואמר שזהו ראיתי כמלחמת סנחרב כו' ושרף כל המחנה, ושם אמרו בסנהדרין [צה:] שא"ל הקב"ה לגבריאל מגלך נטושה כו' (מי' במדרשות יש בזה מחלוקת, שבשמ"ר פי"ח אמרו שבסנחרב היה מיכאל ובחמ"ו גבריאל, ובב"ר פמ"ד ושה"ר אמרו שבחמ"ו היה מיכאל וע"ש בהגהותיי בס"ד):

(קט) שיש לכם אלוה משזיב ומציל. כלפי מ"ש נ"נ תחלה מאן כו די ישזבינכון כו', חזר והודה ואמר ושזיב לעבדוהי כו' די יכיל להצלה כדנא כו':

(קי) כך אתם מבקשים לעשות בארצי. כמ"ש ביבמות [סג.] אין פורעניות באה לעולם כו':

(קיא) הנבא וגו' ופחי בהרוגים האלה ויחיו. כצ"ל, וכתיב שם שהיו בבקעה, ודרש שהיא בקעת דורא הלזו שהועמד אליל נ"נ שם (ובזוהר ס"פ נח בס"ת [עה.] שהיא הבקעה בארץ שנער של דור הפלגה), ובתדא"ר פ"ה יליף שהרוגים אלו שהחיה יחזקאל הן שהרגן נ"נ בגז"ש ע"ש:

(קיב) לאחר כ' שנה שנהרגו כו'. בסנהדרין [צב:] ובשה"ר שם ותנחומא נח איתא שביום שניצילו חמ"ו מכבשן האש החיה יחזקאל המתים בבקעת דורא [ואמרינן שם דהרוגים אלו נהרגו מיד כשגלו ישראל לבבל), ולחד מ"ד שם הן בני אפרים וכ"ה בת"י ר"פ בשלח, ובשב"ל סי' ס"ט הביא כן בשם הפר"א ג"כ, ופלוגא אדהכא דתני שנהרגו באותה שעה שניצולו חמ"ו, ותחייתן ע'י יחזקאל שכתיב שהיו כבר העצמות יבשות מאד, זמן רב אח"כ היה, ולאחר כ' שנה דתני הכא לא מצאתי ראי' לדבר, ואפשר לפמש"ל בשם התדא"ר דיליף גז"ש מלבוש הרוגים, דה"נ ילפי גז"ש זו לענין שבאותו זמן היה זה כשמת נ"נ, ונ"נ מת כ"ו שנה אחר חורבן כדלקמן פמ"ט ופ"ק דמגלה [יא:], ונאמר עוד שהקים האליל בבקעת דורא ששה שנים אחר חורבן, שכל ענין האליל היה בו"ק, רומיה שיתין פותיה שית [וששה מיני כלי זמר הרימו קולם קרנא משרוקיתא כו' באותה שעה] וכמ"ש בלק"ת שם, ואר'כ היה כ' שנה מהריגתם ביום שניצולו חמ"וע עד תחייתן כיום שמת נ"נ [ואולי י"ל שמלת כ' ט"ס וצ"ל ב' שנים, ונאמר דלשון יבשות מאד דרש ב' שנים, כי שיעור יבשות סתם הוא שנה א' י"ב חדש (כמו בחרצנים ופורצני וכל הני דסוגיא דע"ג ןלד.] וכן בגפת ישנה דתנן בכלים פ"ט מ"ו דיצא מהן כל לחלוחית המשקה תני בתוספתא שם הביאו הר"ש שהוא י"ב חדש), וכאן שכתיב מאד מרבה עוד שנה א' שהן ב' שנים), ולפמש"ל אות ק"ד בשם השה"ר שעשרים מהם השתחוו, י"ל שנגד זה כ' שנה היו מושלכים עצמותיהן בבקעה ההיא עד שהחיין ע"י יחזקאל:

(קיג) שרתה רוה"ק על יחזקאל. מפרש לשון היתה עלי יד ה', הוא ששרתה עליו רוה"ק וכמ"ש אח"כ ויוציאני ברוח כו':

(קיד) והראהו עצמות כו' מה אתה רואה כו'. לכאורה היה משמעות הלשון שסובר כמ"ד בסנהדרין [שם] אמת משל היה, והיינו שהראהו ליחזקאל כ"ז במראה הנבואה (שכן לשון מה אתה רואה הוא תמיד בדבר שהראהו במראה וכמו מקל שקד סיר נפוח, שלא היו בעצם רק במראה וז"ש שם היטבת לראות), אבל ממה שמסיים אח"ז באותה שעה היו ישראל בוכים כו' היינו מקוים לעמוד כו' ועכשיו כו', משמע שבאמת חיו לעיני כל ישראל, ולכן היו בוכים:

(קטו) א"ל בן אדם מה אתה רואה כו'. לשון זה אינו כתוב במקרא כאן, ואפשר ממ"ש והעבירני עליהם סביב סביב (ולפשוטו פרש"י מפני שהיה. יחזקאל כהן לכן העבירו סביב להם שלא יגע או יאהיל עליהם וערד"ק,) והנה רבות כו' והנה יבשות כו', שלשון זה מורה שהעבירו לראות והיה שואלו מה אתה רואה והשיב הנה כו' (וכעין זה בנבואת זכריה [ה' והנה מגלה עפה כתיב שם ויאמר אלי מה אתה רואה):

(קטז) א"ל יש בי כח כו' והיה לו לומר כו' כאלו לא האמין כו'. בב"ר פי"ט חשיב ד' שהקיש הקב"ה על קנקנן ומצאן כו' ובקי מכלן (מן אדם קין וחזקי' ומכיון הדבר למ"ש בלק"ת יחזקאל ובס' הגלגולים פ"כ שיחזקאל משרש ג' אלו ושהוא תיקן יותר מכלם ע"ש,) נמצא יחזקאל שהשיב אתה ידעת משל לצייד כו', וכן בזוהר בלק [ר.] אמרי תלתא הוו כו' וחד קאים כדקא יאות ומנו יחזקאל כו', וכאן שדורש שגם יחזקאל לא השיב כהוגן, אפשר יצא לו לדרוש כן, ממה שבאו לשונות כפולים בנבואה הזו הנבא על העצמות כו' ואמרת אליהם העצמות כו' כה אמר ה"א לעצמות האלה כו', וכן נא' ב"פ אני מביא בכם רוח וחייתם וגו' ונתתי בכם רוח וחייתם, וכן להלן כתיב ויאמר אלי הנבא אל הרוח הנבא בן אדם (ובזה כבר הרגישו בזוהר ויחי [רלה.] האי קרא קשיא כיון דכתיב הנבא כו' אמאי זימנא אחרינא כו', שמכל זה נראה שהיתה ענין נבואה זו כמסופקת בלב יחזקאל [וכמשית"ל אי"ה הטעם] לכן כפל ושנה עליה ה' בדברו, וזהו ג"כ שכתוב ונבאתי כאשר צויתי הו' והנבאתי כאשר צוני כו', לומר אף שלא היה הענין מושג ברור בלבבו, בכ"ז עשה כאשר נצטווה, וענין הספק בלב יחזקאל בזה י"ל מפני שתח"ה הוא דבר גדול מאד שלא נעשה ע"י שום נביא כ"א ע"י אליהו [ולהודיע שיש תח"ה] וע"י אלישע תלמידו בזכותו (מפני שהובטח לו פי שנים ברוחו כמש"ל אות נ"א), וכל אלו ליחיד, אבל לקהל גדול כזה ס' רבוא כדלהלן לא נעשה עוד מעולם, וגם אלו של אליהו ואלישע אמר לעיל בר"פ שהיה בזכות הצדקה, ועצמות היבשות אלו רשעים היו כמש"ל שהשתחוו כולן לע"ג, ובסנהדרין [שם] אמרו ב"א שאין בהם לחלוחית של מצוה (ודרשו עלי' בתדא"ר פ"ה מלאה עצמות עץ מות ר"ל מחטא עץ הדעת שהביא מיתה לעולם וכמ"ש בזוהר נח שם ע"ש), ולכן היה יחזקאל ברוב ענוותו מסופק אם ראוי דבר גדול כזה להעשות ע"י נבואתו (וכמ"ש בפ"ק דע"ג [כ:] ובשה"ר רפ"א שרוה"ק מביאה לידי תח"ה, א"כ תח"ה למעלה ממדרגת הנבואה), ובכ"ז נענש יחזקאל על זה, וכמו משה רבינו שמרוב ענוותו אמר מי אנכי כי אלך וגו' וכל הענין עד שלח נא ביד תשלח, ובכ"ז נאמר שם ויחר אף ה' במשה (ולרשב"י בזבחים [קב.] חרון אף זה עשה רושם שנטלה כהונה ממנו, וכן במדרשות שם ע"ש), ויש להוסיף עוד כששאלו ה' יש בי כח להחיות אותן, חשב יחזקאל שהשאלה היא, אם יש בהן זכות להחיותן שלא תעכב עליהן מדה"ד (וכענין מ"ש ועתה יגדל נא כח אדני [במדבר יג] שהתפלל משה להגדיל כח מדת הרחמים על מדה"ד, ותחלת הדיבור עם יחזקאל כאן כתיב היתה עלי יד ה' שהוא שם אדני שהזכיר משה שבה הוא הצורך להגדיל בה מדת הרחמים לפעול פעולתו), לכן אמר ה"א אתה ידעת, כלומר אם יש להם זכות ואם ראויין לכך, וזהו שהאשימוהו שהיה לו לומר יש בך במדת ה' אלקים שהוא באימא עילאה כח לעשות יותר מאלו, ולהגדיל עליהם מדת הרחמים, וכיון שלא אמר כך תפסוהו כקטני אמנה שיהיה כח ביד מדת א"ד להעשות במקום ובזמן ההוא לעצמות הרשעים האלה ע"י דברו אל יחזקאל בזה, ועמש"ל אות קי"ח וק"ך בס"ד:

(קיז) לפיכך לא נקברו עצמותיו בארץ ישראל. זה שנקבר יחזקאל בח"ל א"צ לראי', שידוע היה מקום קברו בבבל עוד היום (ובמרדכי הלכות תפלין במחלוקת כסדרן בתפלין דרש"י ור"ת כתוב ששלחו מא"י כתב שנפלה בימה שעל קבר יחזקאל ומצאו שם תפלין כסדר רש"י, אין הכוונה שהקבר והבימה הי' בא"י, רק הכתב שלחו מא"י שנודע להם כן מבבל), וכתדא"ר שם מביאו ממ"ש ויניחני בתוך הבקעה אין נייחה האמורה כאן אלא לשון מיתה כד"א ינוח על משכבותיו, כלומר שניבא יחזקאל על עצמו שהקב"ה גזר עליו שינוח שם בבקעה הלזו בבבל:

(קיח) מה הנבואה מביאה עליהם כו'. כבר כתבתי לעיל אות קט"ז שמפני כפל הכתובים בזה דרש כן, ויש להוסיף כאן עוד לפמ"ש בזוהר ויחי [שם] הנבא אל הרוח מתתא לעילא דבאתערותא דלתתא אתער לעילא והנבא בן אדם ואמרת אל הרוח מעילא לתתא, שזהו שיחזקאל בענוותו אמר וכי מה הנבואה שלי מביאה כו', שאין בי כח כ"כ לעשות אתערותא דלעילא בדבר גדול כזה, וכן אמרו בזהר שמות [יג.] וכי יכול הוי יחזקאל להנבא על הרוח והכתיב אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח בר נש לא יכיל לשלטאה ברוח אבל קב"ה כו' ועל מימרי' הוי מתנבי יחזקאל כו', ורצון יחזקאל היה שיהי' הכל באתדל"ע, ושיהיה הדיבור מפי הקב"ה, וכן נענה הקב"ה לדבריו שאחרי שהתנבא יחזקאל כאשר צוהו אז יצא הדבור בקול הקב"ה וכמש"ל אות ק"ך בס"ד:

(קיט) בשר וגידין ועצמות כו' כל בשר ועצם שאכלו. לשון עצמות מגומגם כאן, שהרי לא נזכר בנבואה שניתן עליהם עצמות חדשים (רק שנתקרבו עצמות עצם אל עצמו) כמו שכתוב גידים ובשר וקרמתי עליכם עור, ובסיפא דכל בשר ועצם שאכלו כו' יש ליישב בעצמות שבלעום, שאע"פ שאין מתאכלין בגופן לגמרי וחוזרין ויוצאין מהן וכדאיתא בפ"ו דמנחות [סט:] דעצמות דאקושי אין נעשין עיכול במעי זאבים ופולים ע"ש בתוס', מ"מ כיון שמתו בארץ אחרת הרי יהיו חסרין כאן מהגושות, רק שבאמת ע"י הרעש נתקרבו העצמות ממקום שפלטום בעלי החיים שם לכאן (ורש"י פי' בסנהדרין [שם] לפי' שני הא דאמרי' שם טפחו לו עצמות כו' הן אותן שעשה מהן כלים ושתה מהם, וי"ל דהיינו שהיו צריכין להתגלגל למקומן וזהו שטפחו לו על פניו), אבל כאן ברישא דקאי על אותן שכאן נמצאו עצמותיהן למה היה לו להביא בנבואה עליהן עצמות חדשים, ונכון יותר לגרום עור במקום עצמות כלשון המקרא:

(קכ) השמיע הקב"ה קולו ורעשה הארץ. בילקוט הלשון השמיע קולו מבין שני הכרובים. וכ"ה הלשון לעיל ס"פ ל"א בתח"ה דיצחק עמש"ש אות נ"ג בס"ד (וזהו שהיה הרעש ארץ מן הקול, וכמ"ש [תהלים צט] יושב כרובים תנוט הארץ, ר"ל מפני קול הכרובים), וכן לקמן ס"פ ל"ד נקט והארץ רעשה (מי' שם הוא לפתוח הקברות שיתפזרו אבני הקברות כדאי' שם, אבל כאן היו העצמות מפוזרין ע"פ הבקעה), ולפמש"ל אות קי"ח שיחזקאל היה מבקש שיצא הדיבור מפי ה' כי לא חשב עצמו ראוי להיות על פיו תח"ה, יש לפרש דז"ש השמיע הקב"ה קולו ר"ל קול דיבור ציוויו להעצמות, ודרש מ"ש ויהי קול כהנבאי ר"ל קול ה' בכח יצא בדיבורו כאותן הדברים ממש שהתנבאתי (ויהי' כ' כהנבאי כ' הדמיון, שכאן כתוב בכל הספרים בכא"ף, ולעיל [יחזקאל יא] ויהי כהנבאי ופלטי' וגו', שם יש מחלוקת בספרים אם הוא בב' או בכ' כמ"ש המנחת שי שם. וביאור נתיב כתוב בהיפוך לעיל בכא"ף וכאן בב', וכן הוא בת"י שם וכאן בקצת נוסחאות, אלא שאין לסמוך כ"כ ע"ז, והמ"ש לא חש להזכירם, וממה שבמערכת אות ב' נמנו כ"ש דנסבין ב' בריש תיבותא יחידאין ולא נמנה בהנבאי שם דג"כ אי גרסי' לי' בב' לית דכוותי', וכן באות כ' נמנה א"ב מן חד חד דנסבין כ' ברישי' ולית דכוותי' ולא נמנה עמהם כהנבאי, נראה שהעיקר ששניהם שוין או בב' או בכ').

(קכא) והיתה הארץ ההיא מקרבת כו'. דרש ז"ש ותקרבו ולא כתיב ויקרבו (בלשון זכר כמ"ש עצם אל עצמו ועיין רד"ק), דותקרבו על הארץ שהיתה מקרבת אותן (וקרי בי' ותקריבו בפת"ח התי"ו וחירי"ק הרי"ש):

(קכב) ירד עליהן תחיית טל מן השמים. לא נזכר במקרא הטל רק בתח"ה דלע"ל מפרש להלן ס"פ ל"ד שע"י טל אורות הן חיין ע"ש, ואפשר כאן דרש מ"ש ונתתי עליכם גידים והעלתי עליכם כו', ולא כתיב תחלה בגידים ג"כ לשון העלאה כמ"ש להלן במעשה וראיתי והנה עליהם גידים, אלא לדרוש האי ונתתי שהוא כמ"ש ויתן לך האלקים מטל השמים [וע"ל ס"פ ל"ב] ולומר שתחלה ניתן עליהם הטל מן השמים ומזה נתהוו מיד הגידים, ומזה נעשה נובע בשר ועור וכמש"ל בס"ד:

(קכג) שהוא נובע ומוציא מים. לגי' הספר אולי הכוונה שהטל כשיורד מן השמים הוא נובע ומוציא מים תחתונים מן הארץ, אלא שבאמת לא אמרו זה רק במי גשמים ולא בטל וע"ל ספ"ה, ובילקוט הגי' כמעיין שהוא נובע כו' ולפ"ז כיון שירד עליהם הטל נתרככו העצמות והיו נובעים ומוציאים מעצמם בשר גידין ועור כמעין שהוא נובע מעצמו (וכענין התרווד רקב לע"ל שאמרו להלן פל"ד שהוא מרבה ומעלה כשאור בעיסה):

(קכד) ועולים עליהם בשר ועצמות וגידים. כאן וודאי העצמות ט"ס וצ"ל עורות כמש"ל אות קי"ט, וגם הגידים היו ראויין להקדים להבשר ועור כלשון המקרא, ובילקוט הגי' כאן גידים לחודיי', ותפס הראשון שבמקרא:

(קכה) יצאו ד' רוחות השמים ופתחו את אוצרות הנשמות. בקרא כתיב מד' רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו, וכאן מפורש שרוח זה אינו רוחות השמים, שמהן אין כח לחיות המתים, רק שד' רוחות אלו הביאו הרוחות שהן הנשמות ממקום שהיו באוצרות, ורוחות השמים הפיחו אותן הנשמות בגופות המתים (כענין מ"ש ויפח באפיו נשמת חיים, ושם כביכול תלהו בה', שהיה זה תחלת הבריאה, וכאן שנשמותיהן היו גנוזים באוצר, לא היה צריך רק לחזור להפיחן תוך הגופות) [יד] ועיקר הדבר מכוין למ"ש בזוהר ויחי [שם] מארבע רוחות דא מזרח צפון דרום מערב ורוח אתיא ממערב באתחברותא דאילין אחרנין כד"א כרוה נדיבי עם [ר"ל אבהן חג"ת כריין במ"ל מערב בירא, עיין זוהר בהעלותך [קנ.] וילך [רפו.] ובז"ח חקת (מ' ע"ד)], וכ"ה בפ' וישלח [קעה:] חד רוחא דכליל מד' רוחין (ועיין באד"ר דנשא [קל:] עיקרו של דבר דחד רוחא זה דכליל מד' רוחין), וכאן המ"ל היא צרורא דחיי אוצר שגנוזין בה הנשמות, וד' רוחות הן חגת"ם (שחוזר וכולל המ"ל בכללן), הן הפותחין האוצר (וכלשון הזהר ויחי הנ"ל כרוה כו'): :

(קכו) והחזיר כל רוח כו' לגוף בשר איש. ר"ל כדכתיב אשר בידו כו' ורוח כל בשר איש, וכדמפרש לי' לקמן פל"ד ר' עזרי' ע"ש:

(קכז) שנא' והנבאתי כאשר צוני וגו'. אפשר מסיפי' ותבא בהם הרוח מביא שאע"פ שכתוב מד' רוחות באי הרוח, בכ"ז כתיב רק ותבא בהם הרוח לשון יחיד, שמזה נראה שד' רוחות הן רק שפתחו האוצרות, אבל הפיח רק רוח א' (דכליל כל רוחין וכמ"ש בהגה"ה):

(קכח) וכתיב כו' פרו וגו' במאד מאד. כצ"ל, ויליף גז"ש מאד מאד:

(קכט) וכולם עמדו על רגליהם. אע"פ שלשון זה היה משמעו כמ"ד בסנהדרין [שם] שעמדו (על רגליהם) ואמרו שירה ומתו (ולא הלכו לבתיהם), מ"מ מדמסיים באותה שעה היו ישראל בוכים כו', מוכח דחיו ממש והלכו לבתיהן וכמש"ל אות קי"ד:

(קל) חוץ מאיש א' כו' א"ל בנשך נתן. בילקוט מסיים בי' ותרבית לקח וחי יחיה, והוא מקרא [יחזקאל יט] דדרש לי' בשמ"ר פל"א ע"ז שהכל אומרים עליו שלא יחיה ע"ש בהגהותי אות מ' בס"ד, ועיין בתוס' ב"מ [ע:] ד"ה תשיך כו' שהביאו זה בשם הת"י ר"פ בשלח (ולפנינו אין מסיים שם הא דאיש אחד) והקשו ע"ז דקודם מ"ת לא היו מצווין על הריבית, משום דבת"י שם איתא שהן היו בני אפרים שיצאו קודם הקץ וכדאי' בסנהדרין [שם] וכ"ה בזוהר ס"פ נח בס"ת [שם], אבל לפ"ד הפר"א שהיו הרוגי נ"נ, א"כ לאחר מ"ת היו ואין כאן קושיא, ובתוס' סוטה [ה.] הביאו שנמצא באגדה שמלוי ריבית אינן חיין לעוה"ב, ועיין בשמ"ר שם משל לזה ובהגהותיי שם בס"ד אות מ"ג:

(קלא) היו ושראל בוכים כו' ועכשיו. פשטי' דקרא פי' העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו וגו', כמו העצמות האלה שאתה ראיתם יבשות מאד ותמהת עליהם התחיינה, כן כל בית ישראל תמהים על עצמם ואומרים אבדה תקותנו מחמת מיעוט מע"ט שבהם יבשו עצמותנו שאין בהן לחלוחית מצוה לזכות לתח"ה (ועיין בתדא"ר שם כי"ב), ובפר"א דרש שראו שאלו חיו ולא הם חשבו שלא יעמדו עוד, ויתפרש רישי' דקרא העצמות האלה כל בית ישראל הנה, לומר כמו שאלו עמדו כן כלם יעמדו וכמו שחוזר ומבאר אח"כ לכן הנבא כי' הנה אני פותח כו', ועיין זוהר ויחי [רל"ג א'] דאפרים כלל כל בית ישראל המה ע"ש:

(קלב) היינו מקוים כו' ועכשיו אבדה תקותנו. בילקוט הלשון היינו מקוים להקבץ עם כל ישראל ועכשיו נגזרנו לנו היינו מקוים לאור ובא חשך היינו מקוים לעמוד עם כל ישראל לתח"ה עכשיו אבדה תקותינו ע"כ, ונראה דדרש נגזרנו ואבדה תקותנו הן ב' דברים, נגזרנו מלהקבץ בקיבוץ גליות לא"י וכד"א [ישעי' נג] כי נגזר מארץ חיים והיא א"י שנקראת ארץ החיים, ואבדה תקותינו הוא בתח"ה כד"א [איוב יד] כי יש לעץ תקוה אם יכרת ועוד יחליף, ומסיים שם וגבר ימות כו' ואיש שכב כו' לא יקיצו ולא יערו משנתם, [ונקט לענין התקוה לאור ובא חשך כלשון המקרא [ישעי' נט] נקוה לאור והנה חשך, והיא על התקוה ליום ה' שכלו אור כד"א [זכרי' יד] והיה ביום ההוא יודע לה' וגו' לעת ערב יהיה אור, ועתה נתקיים להם הוי המתאוים יום ה' וגו' והוא חשך ולא אור (עמוס ה')], ועל שניהם הבטיחן ה' כמ"ש והעלתי אתכם מקברותיכם [הרי תח"ה] והבאתי אתכם על אדמת ישראל וגו' [הרי א"י] והעלתי אתכם מקברותיכם וגו' והנחתי אתכם על אדמתכם וכדמפ"ו כאן שאעמיד אתכם כו' ואקבץ כו':

(קלג) חי אני שאעמיד כו'. אין נזכר כאן שבועה במקרא, ונראה דדרש מ"ש כי אני ה' דברתי ועשיתי נאום ה', דיליף ממ"ש בי נשבעתי נאום ה' [בראשית כב]: