ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר לב

(א) ששה נקראו בשמותן עד שלא נולדו כו'. במכילתא בא פט"ז תני ג' נקראו מפי הקב"ה ובאגדה דבראשית פס"ה מסיים בה עד שלא נוצרו (ומשמע שגם במכילתא צ"ל כן מדמסיים בה מצינו שמותן של צדיקים ומעשיהן גלויין למקום עד שלא נוצרו, ועיין בהגהותיי שם בס"ד במכילתא) וחשב שם יצחק שלמה ויאשי' וי"א אף ישמעאל (ובירושלמי ספ"ק דברכות סתם ותני ד' בהדי ישמעאל, אפשר ס"ל כמ"ד ישמעאל עשה תשובה, לכן ראוי לחושבו עם ג' הצדיקים,) ולא חשיב שם עוד ב' משה ושמו של משיח דתני הכא, וטעמא נראה משום דאין מפורשין כ"כ בתורה, דבשגם זה משה הוא בגימטריא, ושמו של משיח נמי פשטי' דקרא ינון שמו, אינו לשון שם אלא מלת ינון הוא פועל כמש"ל אות י"ג בס"ד פירושו, ובחולין [קלט:] דרש הא דמשה מה"ת מנין מבשגם, וכן מרדכי ואסתר והמן, וכאן לא חשיב להו (ועל המן י"ל מפני שהוא רשע לא חשיב ליה,) דמרדכי נרמז בלשון תרגום דמר דרור מרדכי וגם הא דאסתר אינו פשוט לפרש כן במקרא אפי' דרך דרש, ואינו כ"א רמז בעלמא, אבל הא דבשגם מתפרש דרך דרש על משה דמסיים עלי' והיו ימיו ק"כ שנה, גם מדרש שפיר בשגם הוא בשר, אע"פ שהוא מבחר מין האנושי שזכה לקבל התורה, אבל הא וודאי קשה מ"ט לא חשיב כרש דכתיב [ישעיה מד] האומר לכרש רעי, וכתיב [שם מה] למשיחו לכרש, וישעיה היה הרבה קודם שנולד כרש [א] שהרי מנשה הרגו לישעיהו כדאיתא ביבמות [מט:], וממיתת מנשה עד החרבן נ"ה שנה וע' שנה גלות בבל, וא"כ יהיה כרש בעת מלחמת בלשצר ומפלת בבל בן קכ"ה שנה, והרי דריוש שהיה זקן ממנו ולכן מלך קודם לכרש כתיב בו [דניאל ו] כבר שנין שתין ותרתין והביא רש"י שם מסע"ר ס"פ כ"ח שיום שנכנס נ"נ להיכל נולד שטנו, ואם היה כרש זקן ממנו הרי נולד כרש קודם לו הרבה והוא היה ג"כ השטן למלכות בבל: , וא"כ נקרא שם כרש ג"כ קודם שנולד, ואולי י"ל דס"ל דהחמיץ כמ"ש בריש ר"ה [ג.] לכן לא חשיב לי', וישמעאל ס"ל שעשה תשובה ומת צדיק, לכן חשיב לי':

(ב) ולמה נקרא שמו יצחק. לא ניחא לי' לפרושי כפשטי' על שם הצחוק וכדפרש"י שם, דצחוק אברהם הכתוב שם בענין שהיה קודם קריאת השם, לא משתמע שפיר בלשון יצחק שמשמעותו לשון עתיד שיעשה צחוק (ועיין בזוהר תולדות [קלו.] במדה"נ שיצחקו הצדיקים לע"ל כו'), ועל הצחוק של שרה שכתוב אח"כ בר"פ וירא לא מסתבר לי' לפרש שיהי' קריאת ה' שם מפי ה', שצחוק שרה לא היה לרצון לפניו ית' ואמר למה זה צחקה שרה כו' ותכחש שרה כו', ואיך יקראו שמו לזכור ענין צחקה הזה, ולכן דרש לי' לשם יצחק בנוטריקון וכ"ה באגדה דבראשית פנ"ג:

(ג) י' עשרה נסיונות. באגדה דבראשית אמרי' עשרת הדברות, וכדרשא דהכא כ"ה בגמטריאות שבאגדה דבמדבר ותנחומא ס"פ קרח, ועיין בתנחומא שמות ס"ד, ולפי דרשא דהכא י' נסיונות, מכוין הדבר שרומז ביצחק ביו"ד שהוא עתיד להיות בו נסיון העשירי בעקדה ששקול נגד כולן כמש"ל רפל"א בשם האגד"ב:

(ד) צ' תשעים כו' ק' מאה כו'. נרמז כ"ז בשם יצחק לזכרון הנס והפלא (והוא עצמו סבת הצחוק של אברהם הלבן מאה כו' ושרה הבת תשעים כו'):

(ה) ולמה נקרא שמו ישמעאל שעתיד כו'. בקרא כתיב שאמר לה המלאך טעם השם כי שמע ה' אל עניך, וכאן לא סגי לי' בהכי, דישמעאל משמע לשון עתיד לשמוע (ולפשוטו י"ל שרומז על מה שהיה עתיד לשמוע קולו אח"ז כשכלו המים מן החמת ועמש"ל פ"ל אות ל"ז בס"ד), לכן דרש לי' שעתיד ה' לשמוע בקול נאקת בני שרה מענוי ישמעאל אותם, ומ"ש כי שמע ה' אל עניך, אפשר ידרש לפ"ז שמפני שעינתה שרה אותה להגר, לפיכך שמע ה' אל עניך שיהיה יכולת ביד זרעה לענות בני שרה (ועיין בעה"ט שכתב כי"ב על הבריחה), ואפשר עיקר דרשא דהכא משום קריאת אברהם שמו ישמעאל (ועיין בפרש"י שם שכתב שכיון ברוה"ק לדברי המלאך) שזה היה על שעתיד לשמוע אנקת זרעו מעינויו:

(ו) בקול נאקת העם. תפס לשון המקרא [שמות ב] וישמע אלקי' את נאקתם וגו' וע"ל פמ"ח:

(ז) שנא' ישמע אל ויענם. וכתיב שם במזמור מפני עקת כו', ועקת היינו אנקת דהכא:

(ח) משה כו' לא ידון רוחי באדם לעולם. י"ל שג"ז נדרש על משה שכתוב בו [במדבר יב] ואצלתי מן הרוח אשר עליך (וז"ש בשגם הוא בשר, שע"י שאלת הבשר ביקש משה המיתה לעצמו אם ככה את עושה לי הרגני נא הרג, ועיין זהר בהעלותך [קנו.] שבשאלה זו נחתו ליה מן שמיא לדרגא דנוקבא כו'):

(ט) והנה בן נולד לך וגו' כי שלמה יהיה שמו על שם כו'. מפני שבשמואל [ב יב ] כתיב ותקרא את שמו שלמה וה' אהבו וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה', דמשמע שאמו קראה לו שם זה שלמה משנולד, ונתן קרא לו בשם ה' ידידיה משנולד, לכן מביא מקרא דד"ה זה שעד שלא נולד לו קראו ה' בשם שלמה, ומ"ש בשמואל וישלח ביד נתן הנביא, צ"ל שנמשך לעיל על קריאת שם שלמה שגם ע"י נתן הנביא שלח ה' לקרוא לו שם זה (ולזה רומז הכתיב שם ויקרא את שמו שלמה לרמוז שע"פ ה' קראה לו אמו כן וכמ"ש הרד"ק שם) וסיפי ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה' פי' הרד"ק שעל דוד קאי ע"ש, או י"ל שאחר לידתו קרא לו ה' שם שני ידידיה להודיע לרבים שנמחל לו העון וה' אהבו:

(י) יאשיהו מנין שנא' הנה כו'. ע"ל פי"ז:

(יא) יאי שי הוא לפני. כ"ה גם בילקוט מלכים וכצ"ל (ובילקוט תורה הגי' יאי שה וט"ס הוא) ושי הוא שם מיוחד לתשורה שמובילים למלך וז"ש לפני, והכוונה מפני שנהרג והצדיק עליו הדין ואמר צדיק הוא ה' וגו', ועשו כל גופו ככברה, לכן עלה לרצון לפניו ית' כזבח לכפר, שעל שספדו לו נתלה להם לישראל זמן החרבן:

(יב) עתיד לינן ישני עפר. הערוך ע' ינן הביאו ולא פירשו, ובמ"ע פי' להצמיח לשון נין ונכד וכ"פ הראב"ע בתהלים שם והר"ש פרחון בערוך (אולי יהיה מענין זה לשון יִגְּעִי שתרגם אונקלוס על יפרח [ במדבר יז]), ובהגהות המיוחסות להגר"א כ' פי' להוליד ולהחיות ישני עפר כי פי' נין בלה"ק ילד עכ"ל, ובילקוט מלכים הגי' ליינן כל רשעי ארץ, ואם הגי' דייקנית אולי פירושו מלשון אונאה, וכמ"ש הראב"ע על נינם יחד [תהלים עד], אבל דוחק לפרשו מענין יין ולומר שעתיד להשקותם כוס פורעניות יין התרעלה), ואיך שיהיה לכל אלו הפירושים הנה פשטי' דקרא ינון הוא שם פעולה, והפר"א דרש ליה ינון שמו שכן יקרא שמו, וכן איכא בסנהדרין [צ:] דבי ר' ינאי אמרי ינון שמו:

(יג) שלא עלתה בידו תאות לבו לבטל כו'. כמש"ל ס"פ ל"א שהי' משטה האיל בסבך בקרניו, ובאגדה דבראשית וש"מ אמרו שהי' מסית ליצחק ולאברהם ושנדמה לפניהם כנהר:

(יד) לקח אישך הזקן כו'. לשון הזקן נראה רומז למ"ש בתנחומא ובפסיקתא (בהסתת השטן ליצחק) שאמר לו אביך הזקן נשתטה (ור"ל מרוב זקנה דעתו נטרפה) והולך לשוחטך כו', אף כאן אצל שרה בא בדברים אלו, שאל"כ שרה בצדקתה היתה שמחה ג"כ לעשות רצון הקב"ה בכל לב כאברהם ויצחק (ובילקוט רמז צ"ח בשם אגדה איתא שכשא"ל השטן כן א"ל הקב"ה יעשה רצונו מבני כו'), ומדקאמר כנגד ג' תקיעות כו' משמע ודאי שר"ל שכנגד זה הוא מצות התקיעות לזכור זכותה, א"כ מוכרח שלא היה בזה ח"ו דבר נגד רצון ה', שאלמלי כן לא היה נקבע לזכרון לישראל לטובה, אלא ודאי השטן ציערה בכזביו שא"ל הזקן השתטה כו' כנ"ל, ולשון האגדה דויקרא פ"כ שיצחק סיפר לה הדברים ואמרה לו אלמלי נענה מלאך כו' ובאותה שעה צווחה כו', והוא תמוה איך ס"ד שכשסיפר לה יצחק ציווי ה' תצטער ח"ו שרה ע"ז (ובתנחומא איתא בא השטן בדמות יצחק, ולפ"ז י"ל שלא סיפר לה שהיה ציווי ה' אלא כמש"ל נשתטה הזקן כו'), ואולי נדחוק לומר שמ"מ נשים דעתן קלות שגוברת אצלם מדת רחמים על בניהם ומצטערין מבשורה פתאומיות ואין יכולין לעמוד בעצמן בכי"ב, וכ"מ בתנחומא שאמר יצחק לאברהם לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או על הגג שמא תפיל עצמה ותמות, ובילקוט שם אמר אברהם אם אודיע לשרה נשים דעתן קלות כו', ועיין בספר הישר הסיפור שבאמת תחלה נתנחמה מצערה בזה שהיה ציווי ה' ואח"ז אדרבא כשבשרוה שהוא חי מרוב שמחה פרחה נפשה (ועיין בגיטין [ נז: ] באשה וז' בניה שאף שהיתה שמחה מקדוש השם של ז' בניה, בכ"ז גם היא עלתה לגג ונפלה והיינו מרוב צערה, אך י"ל שהיתה יראה שלא יעשו לה ייסורים ג"כ):

(טו) שלש בכיות כו' יללות נגד ג' יבבות. ר"ל תרועות של ר"ה, וסתם כמ"ד ילולי יליל ולא גנוחי גנח, ובאגדה דויקרא שם נקט ששה קולות סתם, אפשר משום דספוקי מספקא להו כדרבי אבהו, לכן נקט ל' קולות סתם שלא לכנוס בספק שמו, ובאמת לכאו' גי' דהכא ג' בכיות נגד ג' תקיעות אינה מיושבת, דתקיעות היינו קול פשוט, שאינו מדרך קול של צער כלל [והרי הוא רומז לחסד, וגם הוא קול שמחה ושיר] ולא הזכירו בר"ה שם ליבבא של צער רק גנוחי או ילולי, לכן אפשר קרוב הדבר שט"ס כאן וצ"ל ג' בכיות נגד ג' גניחות (והמ"כ באגדה דויקרא שם הביא דברי הפר"א בשם מצאתי כנוסחא דהכא ע"ש):

(טז) מהיכן בא מהר המוריה. וכ"ה באגדה דבראשית ות"י, ומ"ש אחר העקדה וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע, פי' הרמב"ן שאף שישיבתו ודירתו עם שרה היה אז בחברון ואלוני ממרא היה הליכתו לבאר שבע בחזרתו מהעקדה להודות שם לה' במקום שנטע האשל, ומ"ש וישב אברהם בבאר שבע דחק הרמב"ן שזה היה אחר מיתת שרה בחברון נתיישב בבאר שבע ונכתב כאן שמדבר בבאר שבע לגמור ענין באר שבע כאחת, ולפשוטו י"ל שישב שם בבאר שבע איזו ימים (אם להודות במקום האשל כדברי הרמב"ן, או לנוח שם מדרכו ועסק העקדה) ועודנו מחזיק בדרכו מהר המוריה לשוב לביתו לחברון (ובאמת אם נאמר שהיה מקום דירתו אז בבאר שבע בעת העקדה, ואח"ז עקר דירתו לחברון בעת מיתת שרה, כמ"ש הרמב"ן לפשטי המקראות, א"כ לא היה לו לכתוב כאן וישב בבאר שבע והול"ל וישובו אל באר שבע), אך המתיישב יותר בזה הוא המסופר בספר הישר ששרה כששמעה הדבר הלכה לבקש את אברהם ומתה בדרך בחברון (ויתיישב לפ"ז מה שהוצרך אברהם לבקש מקום קבורה בחברון שלא היה מושבו אז שם, וז"ש גר ותושב אנכי עמכם, עתה גר ומתחלה היה יושב שם):

(יז) ג' שנים עשה יצחק אבל. שבן ל"ז היה בעקדה כדלעיל פל"א ובן מ' שנה כתיב בקחתו את רבקה, ואבלות יתירה על הדין היה (וזה שקראוהו באגדה דבראשית פס"ד אבל שוטה עמש"ש בס"ד בהגהותיי), וכן מצינו לזמן ג' שנים פסק אבל דוד על אמנון [שמואל ב יג] ויהי שם ג' שנים ותכל דוד וגו' כי נחם על אמנון כי מת, וע"ל פ"ל אות מ"ח ששלש שנים הוא זמן שכחה הגמורה מהלב:

(יח) לקח את רבקה ושכח אבל אמו מכאן כו' אהבתו הולכת כו'. ז"ש ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו:

(יט) אחר הוריו. לימדנו שלשון הוריו כולל אביו ואמו, ונ"מ לפרושי מ"ש על ברכת הורי [בראשית מט] דהיינו אביו ואמו (שאמו רבקה ברכתו ליעקב ג"כ כמ"ש בסנהדרין (קג.) ובאגדה דבראשית פע"ה), וע"ש בפירשב"ם וראב"ע פי' אחרים:

(כ) לקח אשה כו' אשתו ושוכח אהבת הוריו. ונראה שיש לפרש ז"ש [שמואל ב א] נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים, דעל אהבתו של יהונתן לדוד (כמ"ש [שם א יח] ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו) נגד אהבתו לאביו שאול קאי וכמ"ש בהגהותיי למדרש שמואל פכ"ה אות י"ט שנפלאת היא בעיני דוד שעזב יהונתן אהבת הוריו ודבק לאהבה בדוד, ואמר שזה נפלא יותר מאהבת נשים שאדם שוכח אהבת הוריו כדהכא, שזה שם ה' בטבע, וכי מאיש לוקחה זאת וכשלוקחה חוזרין להתאחד בגופו, משא"כ באהבה לאחר כיהונתן לדוד (ומזה יש להכריע פי' מ"ש [בראשית מד] ועזב את אביו ומת שהוא ומת אביו כפי' הרשב"ם וראב"ע שם ולא כפי' הרמב"ן (וכדבריו נראה מת"י שתרגם מיית הוא) שעל הנער קאי, כיון דכבר היה נשוי והיו לו בנים אז, א"כ כבר נשכח אהבת הוריו בטבע, ולא מסתברא שתהיה עדיין גדולה כ"כ האהבה אל אביו עד כי אם יעזבנו ימות:

(כא) וכי יעזוב כו' ממצות כבוד. שנאמר שיפטר מכבוד או"א על שצריך לעסוק בפרנסת אשתו, בתמיה:

(כב) שנא' ודבק באשתו וגו'. ומפני שהן כגוף אחד לכן האהבה כאהבת עצמו וגופו וגדולה מאהבת הוריו:

(כג) כ' שנה היתה רבקה עקרה. כי בן ארבעים היה בקחתו ובן ס' בלדת אותם (וא"כ לאו דוקא כ' כי בשנת י"ט הרתה):

(כד) היתה רבקה עקרה. משמע דרק היא היתה עקרה ולא יצחק וכפשטי' דקרא היא ולא הוא, וכ"ה בזהר [קלז:] ועיין סה"י, וביבמות [סד.] מפרש שלכן לא גירשה יצחק כששהה עמה עשר שנים ולא ילדה, משום דהוא ג"כ עקר היה וכ"ה בת"י (ולדברי הפר"א דמשמע לעיל פט"ז שהיתה רבקה קטנה בת ג' שנים, י"ל דס"ל כקושיי' התוס' ביבמות שם שעד י"ב שנה שלא היתה ראויה לילד אינו נחשב בחשבון עשר שנים, ומן י"ב ואילך לא נשאר עשר שנים ששהה עמה ולא ילדה ע"ש).

(כה) להר המוריה כו' והתפלל כו' ויעתר לו. בזוהר [קלז.] דרש ויעתר דקריב קורבנא וצלי עלה, ויליף בגז"ש כתיב הכא ויעתר לו ה' וכתיב התם ויעתר ה' (כצ"ל, והוא קרא דשלהי שמואל כשבנה מזבח בגורן ארוונה והעלה עליו עולות ושלמים, ובספרים כתוב ויעתר אלקים, והוא קרא אחרינא [שמואל ב כא] וט"ס הוא שאין שם קרבן,) מה להלן קרבן אף כאן קרבן עכ"ל, ואף אנו נאמר מה להלן בגורן ארוונה בהר המוריה אף כאן בהר המוריה:

(כו) והתפלל על ההריון כו'. הלשון משמע שהוא לבדו התפלל עליה, ומ"ש לנוכח אשתו דרש שלקחה עמו לשם והתפלל לנוכחה (וכמ"ש באגדה דבראשית שאמר כל בנים שיהיו לי יהיו מן הצדיקת הלזו כו'), אבל ביבמות [שם] מבואר ששניהם התפללו והוא נענה שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו':

(כז) באה ללדת ומחבליה הגיעה כו' והלכה כו'. לפרש ויתרוצצו כו' קאתי (רק שהקדים לפרש הא דותלך לדרוש את ה' שהלכה למקום טהור שהוא הר המוריה לסמוך ענין הר המוריה זה לזה, גם לראיה כמו שתפלת רבקה בהר המוריה היה שנא' לדרוש ה' שפירושו לשכנו תדרשו ובאה שמה, כן תפלת יצחק על ההריון שם היה), ומבאר שחבלי לידה היו, ואף שאח"ז כתוב וימלאו ימיה ללדת, צ"ל כמ"ש בספר הישר כי תחלה בחדש השביעי שהוא גם כן זמן לידה אחזוה צירי וחבלי לידה ויתרוצצו הבנים כו' והלכה אז לדרוש ה', ואח"ז ילדה כשמלאו ימיה ללדת בתשעה חדשים:

(כח) הגיעה נפשה למות. אפשר הוא לפרש מ"ש אם כן למה זה אנכי, שאמרה כיון שאני בסכנת מיתה מן הלידה, למה זה לי הוולדות, וחיי קודמים, ורשאה לחתוך הוולדות במעיה להוציאם איברים, כדתנן באהלות ספ"ז ומייתינן לה בערכין [ט.], וכיון שהלכה לדרוש ה ואמרו לה סיבת הצער, לא יראה לנפשה מן המות עוד, וסבלה צער חבליה (או שהתפללה שם ופסקו הצירים וחבלים):

(כט) במקום טהור. לעיל פי"א ופי"ב פי' דמקום טהור הוא כל א"י ומקום טהור וקדוש הוא מקום בית המקדש, אבל כאן משמע שלמקום בהמ"ק והר המוריה קורא מקום טהור, שהרי יצחק ורבקה בא"י היו דרים ולא יצאו לח"ל כמ"ש באגדה דבראשית גור בארץ הזאת שאת עולה ונפסל ביוצא כו' (ועמ"ש בליקוטיי בס"ד על מ"ש בזוהר [קמא.] גרר לבר מארעא קדישא הוי כו'). ושינה לקרותו כאן מקום טהור ולא קרי ליה הר המוריה כדבסמוך ביצחק, ששם פרט בייחוד אל מקום שנעקד שם, והוא מקום המזבח, אבל היא הלכה רק למקום בהמ"ק שכולו נקרא מקום טהור:

(ל) והיו הבנים כגבורי כח בתוך מעיה. חסר כאן מה היה, ובת"י הלשון ואידחיקו בניא במעהא כגיברין עבדי קרבא, וכאן אפשר צ"ל הבנים רצים כגבורי כח (וכמ"ש ראב"ע שהוא מלשון מרוצה והצד"י כפול וכמו כברקים ירוצצו), שכן מצינו לשון ריצה בגבורים כד"א כגבור לרוץ ארח [תהלים יט] ירוץ עלי כגבור [איוב טז], ומפרש שהיו רצים הולכים ובאים בתוך מעי' כגבורי כח:

(לא) שהיה יושב אהלים ועוסק בתורה כל ימיו. אם הגירסא ועוסק בוי"ו דייקנית, משמע שמפרש יושב אהלים כפשטי' כפי' הרשב"ם וראב"ע, וכ"ה בספר הישר יושב אהל ומקנה רועה צאן (וכמ"ש [בראשית מו] אנשי מקנה היו עבדיך מנעורנו וגו'), ותם הוא עוסק בתורה, [והן ב' דברים שהזכיר לעיל פט"ו בדרך החיים של חסד וצדקה שפי' שם שהן בין אדם לחבירו ולמקום, כי רועה דבר אין לו עם אדם], אך קרוב הדבר דוי"ו ועוסק בתורה אינו מדוייק וא"כ הוא פי' יושב אהלים וכדפי' באגדה דבראשית וכן בת"א ות"י, ושם אמרו בית מדרשו של שם ועבר והוא כד"א וישכון באהלי שם:

(לב) נשא עיניו למעלה וראה כו'. באגדה דבראשית דרש ותכהין עיניו מראות מכח אותה ראיי' שהביט כו', ובילקוט ס"פ וירא בשם אגדה באותה שעה (של עקדה) כו' והיו עיניו (של יצחק) מרופפות (ל' רפרף בעיניו והרף עין, שהיה פותחן וחוזר וסוגרן כרגע) וצופות לשכינה והרים קולו ואמר אשא עיני אל ההרים כו' [ב] והוא מעין חטאו של הבל שהציץ ובא יצחק לתקנו כמש"ל פל"א אות נ' ועדיין לא פלט מינה לתקנו בשלימות, עד שבא משה שכתוב בו ויסתר וגו' כי ירא מהביט וכמ"ש בת"ז: , (וז"ש בשוח"ט נצנצה עלי (על יצחק) מזיו השכינה ונהרה כו' הדור כו' ע"ש ומש"ש בהגהותיי):

(לג) אלא תחת המיתה כהו עיניו כו' לעת זקנתו. באגדה דבראשית אמרו אם הורגו אני עכשיו מכריע אני את אוהבי אברהם אלא גוזרני שיכהו עיניו כו' וכיון שהזקין כהו עיניו, ולפ"ז אפשר כיון שמת אברהם והיה יצחק אז בן ע"ה שנה כהו עיניו:

(לד) מכאן אתה למד שהסומא חשוב כמת. בנדרים [סד.] ובאגדה דבראשית פע"א וש"ן מייתי לה מקראי דבמחשכים השיבני כמתי עולם:

(לה) הגיע ליל פסח כו'. ז"ש באגדה דשמות פט"ו שבניסן קבל יעקב הברכות, ועיין ברע"מ אמור [צט:] ביומא דר"ה נפק יצחק כו' דמשמע דבר"ה היה, ועיין בהגר"א א"ח סתקפ"ג סק"ח:

(לו) זה הלילה כל העולם כולו אומרים בו הלל. ראיתי מוגה בשם הגר"א ז"ל העליונים אומרים בו הלל, וכ"ה בילקוט, רק ששם כתוב שירה במקום הלל, וכ"ה בת"י כאן וליליא דין עילאי משבחי למארי עלמא, וכן להלן ביעקב שא"ל רבקה עליונים אומרים בו שירה (ושם נקט לשון שירה איידי דסיפא דבניך כו' עתידין לומר שירה וכמש"ל אי"ה), אבל לשון כל העולם כולו הכתוב כאן אינו מבורר יפה, ואפשר ענין ההלל בפסח לעליונים קודם גאולת מצרים הוא על פתיחת אוצרות טללים שמסיים (וכד"א [ישעיה כו] הקיצו ורננו וגו' כי טל אורות טלך):

(לז) ואוצרות טללים נפתחים בו. ולכן היה תחלת ברכתו בטל, ולכן אמר מטל ולא טל סתם, שר"ל מן הטל הידוע שהיום נפתחים אוצרותיו (ולשון אוצרות טל לא נמצא במקרא, אלא דמשמע ברפ"ב דחגיגה [יב:] דמדכתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו' לתת מטר וגו' יש בכללו ג"כ אוצרות טללים, דדייק מיני' דלכל הני יש ג"כ אוצר של פורעניות ע"ש), ומדקאמר הכא שנפתחין בליל פסח, משמע דאתיא כר' יהודא בריש תענית דקי"ל כוותי' דהעובר לפני התיבה בי"ט הראשון של פסח, האחרון [במוסף] אינו מזכיר גשם, וממילא מזכיר טל כמנהג הירושלמי להזכיר טל בימות החמה (ועיין באג"ב ס"פ מ"ג) וכן יסד הקלירי פיוטי טל במוסף י"ט ראשון של פסח, ואע"ג דבמוסף הוא דמתחילין לר"י, היינו טעמא כדאמרינן בירושלמי שם והביאו הרא"ש והר"ן וש"פ שבערב לית כל עמא תמן, אבל ודאי הזמן מתחיל מבערב שבו נפתחין אוצרות טללים כדהכא [ג] ומכאן סמך לדעת הפר"ח סימן קי"ד שיחיד יכול להזכיר מבערב וכן אם טעה ולא הזכיר גשם מבערב אינו חוזר, ועמ"ש בחידושי ריש תענית בזה בס"ד: (והן נפתחין בלילה לחלק ביום, וכד"א ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה), אבל מ"ד בתענית [ד:] דמזכירין גשם עד שיעבור הפסח או עד שיצא ניסן, איפשר ל"ל הא דאוצרות טללים נפתחים בליל פסח, או י"ל דאית ליה ולא חייש לטל כיון שלא חייבו חכמים להזכיר בו כדאיתא שם [ג.]:

(לח) עד שאני בעודי אברכך. הוא פי' מ"ש תברכך נפשי בטרם אמות, שאין פירושו בטרם אמות ממש סמוך למיתה (שכן דרך לברך קודם מותו, כמו יעקב ומשה, וכ' בליקוטיי בס"ד הטעם לפי שאז רואין השכינה לפני מותם כדאי' בת"כ ולכן הברכה אז מקויימת ביותר, ועיין זהר בראשית [נ.] לענין הפקידה ביציאה לדרך) וכמו שתפסה רבקה בלשונה ליעקב לפני ה' לפני מותו, שבאמת א"א לפרש כן שהרי יצחק היה אז בן קכ"ג וחי עוד נ"ז שנה, אלא הכוונה כמ"ש לקמי' הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי (ופן אמות פתאום, דעד יעקב לא הוי חולשא, וכמ"ש באגדה דבראשי' שהגיע לפרק אמו ויש לו לדאוג מן המיתה), וז"ש עד שאני בעודי, בעודנו מצוי בחיים בעולם (ולימדנו לפי דרכו לפרש מ"ש [תהלים קמו] אזמרה לאלהי בעודי, שכן פי', בעודני נמצא חי בעולם, וכרישי' דקרא אשירה לה' בחיי), ולהלן ברבקה אף שאמרה לשון לפני מותו חזר לבאר זה שנית עד שהוא בעודו כו' (ורבקה להגדיל הכרח הדבר בעיני יעקב, ביארה בלשונה לפני מותו, לומר אולי רגע זו לפני מותו הוא, ואם לא עכשיו אמתי):

(לט) את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו. ודרש ליה על מטעמים דעשו, וז"ש אח"ז אכל ושתה יאמר לך כמ"ש יקום אבי ויאכל כו', ולבו בל עמך שהיה גונב דעת אביו כי ציד בפיו וכמ"ש באגדה דבראשית שם:

(מ) ונתעכב שם. כ"ה גם באגד"ב פס"ז שנתעכב מן השמים שהיה מתיר כפותי צידו ומפריחן (שאל"כ הרי יצא עשו ע"ד לצוד ציד להביא לאלתר, וצ"ל שלא נזדמן לו, וזה שלא צד והביא, יש לו סמך במקרא, מדלא כתיב בא ויבא מצידו כדכתיב לצוד ציד להביא, שהוא לרמוז שלא הביא דבר מצידו, רק עשה מטעמים מהבא בידו:

(מא) היה בקי בתורה. וידע שדין כבוד אב קודם לשל אם כדאר"א בקדושין [לא.] שאתה ואמך חייבין בכבודו ועיין באות דלהלן:

(מב) פחד לבו על קללת אביו. ז"ש והבאת עלי קללה, שפחד שיקללנו אביו על שבא להטעותו (וכן אמרו באגדה דבראשית בקש לקללו כו',) ובדינא קא לייט, על ששמע לאמו נגד רצון אביו שגם היא חייבת בכבודו כמש"ל [ד] ולא עוד אלא שנ"ל כה"ג שבא לצער את אביו בזה אף בלא טעמא דשאמו חייבת בכבודו, ואף בנתגרשה דאמרי' שם שניהם שוין, מ"מ לא ישמע לאמו לצער את אביו, ונראה שזהו דעת מהר"ם מרוטנבורג שכתוב בתשב"ץ קטן סימן תכ"ז בשמו שאם אביו מקפיד שלא יאמר קדיש על אמו ישמע לו דכבוד האב קודם לשל אם, והביאו הב"י בי"ד ס"ס שע"ו מהכל בו, ולכאורה צ"ע דכיון שאמו מתה ואין עליה עוד חיוב לכבד את אביו, והבן חייב לכבד אמו גם במותה, א"כ למה לא יהיה כמו נתגרשה דשניהם שוין (ובאמת הרמ"א בי"ד סי' שע"ו ס"ד פסק דלא כמהר"ם), אלא ודאי סברתו כיון שאביו מקפיד הו"ל כמצער לאביו וע"ז אין לו לשמוע לאמו אפי' מתה או נתגרשה (אבל לשון מהר"מ דתולה הטעם בקדימת כבוד אב לשל אם לא משמע כן, ועיין תשובת הג"מ עקיבא אייגר ז"ל סי' ס"ח בזה, כ"כ חכם א'): , ומלשון הת"י שכתב ועל דהוי יעקב דחיל חטאין דחיל דלמא ילטטיניה אבוי, משמע דהא דבקי בתורה היינו דמפרש ואזיל שפחד שמא יקללנו:

(מג) ואם קללות עלי ועל נפשי. וכ"ה בת"י, ולשון על נפשי נראה פירושו על עצמי, ולא תחול הקללה שיקללני על זרעי (השומע לעצתי) בזה שתחול עלי ח"ו הקללה [ה] ועיקר הכוונה י"ל שרמזה רבקה על נפשי שהוא המ"ל שנקראת נפש, שהיא שכינתא דאודעת לרבקה כמ"ש בזהר [קמב.] ואמרה כשם שמדתי היא מקור הברכות, וא"א ח"ו לחול שם קללה, כן לא תוכל לחול עלי בזה שאני מצוה אותך שנאמר לי ברוה"ק דשכינתא אודעת לי, וז"ש לאשר אני מצוה כו', שבשם אני שהיא השכינה הוא ציווי הלזה אליך): :

(מד) האחד כנגד הפסח. פי' זכר לו, וכן בת"י לשום פסחא, ובפרש"י כתוב בשם הפר"א האחד הקריב לפסח, ואינו מדוקדק, דעל שניהם נאמר ותעשה אותם מטעמים ולא נזכר במקרא קרבן כאן (ואפשר ר"ל כעין פסח עשאתו מטעמים, צלי וראשו על כרעיו כו'), ובזהר (שם) וע"ד עבדת ב' תבשילין כו', והוא כעין ב' תבשילין שאנו עושין א' זכר לפסח כדאיתא בפסחים [קיד:]:

(מה) והאחד לעשות לו מטעמים. בת"י הלשון וחד לשום קרבן חגא, והוא ממש כשני תבשילין שלנו, ואולי אפשר מ"ש לעשות לו מטעמים היינו לו לפסח, והיינו חגיגת י"ד שבאה כדי שיאכל הפסח על השובע, וזהו שמסיים כאן דתנינן הפסח כו' על השובע (ורשאי לעשותה כעין מטעמים אשר אהב כדתנן בזבחים [צ:] הכהני' רשאין לשנותן לאכלן צנויין שלוקין כו'):

(מו) נכנס וא"ל קום נא כו'. כלשון בקשה וכבוד כמ"ש רש"י מאגדה דבראשית וכ"ה בזוהר [קמד.]:

(מז) הקול קול יעקב בייחוד ה' כו' בהגיון תורה. נראה שבא לדרוש ב' קולות, על קול ייחוד ה' בק"ש וקול הגיון תורה, וב' אלו ייחוד השם ותורה הן מ"ל (דבמ"ל תמן כל ייחודא בד' דאחד ועיין בהשמטות זהר ח"א סי' כ"ג בזה) ות"ת, שהן ב' חולות שכוללין כל הקולות, והקל ראשון כתיב חסר ו' שהוא במ"ל ולכן כתיב בו ה' ולא ו' שהוא ת"ת, והשני קול מלא קול יעקב, ואולי ר"ל שבדברי יעקב ליצחק נמצא רמז לב' דברים אלו, כי במ"ש כי הקרה ה' אלקיך לפני, ייחד השם שייחס כל פעולת הטבעיים (ואף המקריים) שמתנהגין בשם א"ד ואלקות אל הוי"ה שמהוה את הכל ומנהיג כל הפרטיים בהעלם שם האלקים, וזהו הייחוד האמיתי, ובמ"ש אבי וגו' עשיתי כאשר דברת אלי קום נא שבה ואכלה מצידי, נרמז הגיון תורה, שתחלה חלק לו כבוד לקרותו אבי בנחת דלא בעי לאזדעזע לי' כמ"ש בזהר, ואח"ז אמר כאשר דברת אלי, והנני לקיים מצות כבוד אב שבתורה, וידרש כאשר דברת אלי תמיד דברי תורה (ולפמש"ל שרבקה א"ל ברוה"ק נאמר לה מפי שכינה י"ל שכאשר דברת אלי אמר כלפי שכינה שנרמזה במלת אנכי שהתחיל יעקב שמופסקת בטעם מן עשו בכורך כמו שפירש"י), גם אמר קום נא שבה, שהוא דרך ישיבה והסיבה כמ"ש בת"א אסתחר כפרש"י ולא כמ"ש עשו יקום אבי ויאכל, וכדתניא בד"א זוטא פ"ה ת"ח לא יאכל מעומד, ואולי יש לדרוש קום נא שבה לב' דברים קום תחלה למצלי צלותי' קודם אכילה וכדר' ייסא בזוהר מקץ [קצט:] ופ' בשלח [סב:] ואח"ז שבה לאכול, גם הוסיף ה' במלת שבה ובמלת ואכלה [ולא אמר שב ואכל] לייחד הה"א שבה ענין הישיבה והאכילה (ועיין בריקאנט"י מ"ש על ויחרד יצחק חרדה שרמז בזה בפ' שמיני בחטא בני אהרן ועיין שם בדבריו ותראה הדבר מכווין למ"ש כאן בס"ד):

(מח) כשמכריזין בשמים הקול קול יעקב השמים רועשים. כשקול יעקב בייחוד ה' ותפלה ובהגיון תורה עולה למכון השמים (ולשון מכריזים יש לכוונו למ"ש בזהר תרומה [קלד.] והכי מכרזי דיזדמנון כו', והוא בשעת ייחוד בק"ש ע"ש), אז רועשים השמים וכל צבאם וכדתניא בברייתא דהיכלות שהובאה ברוקח סי' שס"ב (וכתובה לפנינו בפסיקתא דמתן תורה פ' כ"א) בשעה שיוצא הכתר [שנעשה מהתפלות וקדושות] כל חיילי מרום נרתעין ומזדעזעין כו' ובשעה שמגיע לכסא מתגלגלין גלגלי כסא ומתרעשין אדני שרפרף וכל רקיעים אוחזתן חלחלה כו', וז"ש בב"ר פס"ה ואשמע אחרי קול רעש גדול מהו אחרי אחרי שקלסתי אני וחברי, וז"ש קול המולה כקול מחנה, שהוא על מחנה שלמטה כשמייחדין ומקדישין בקולם, וז"ש אח"כ בעמדם תרפנה כנפיהם שדרשו באגדה דבראשית בא עם דום ואח"ז תרפנה כנפיהם ואומרים בכי"מ, ועמש"ל פל"ז אות ט"ז בס"ד:

(מט) עשר ברכות כו' כנגד עשרה מאמרות. כ"ה גם בויק"ר ס"פ ל"ד ודב"ר פ"א (והריקאנט"י פ' זו [נט ג] הביא מאמר דהכא והביא ג"כ מן האגדה דבראשית פפ"ד ביעקב ויוסף זה נתברך בעשר וזה בעשר, וכמו שהגהתי בהגהותיי שם בס"ד ע"ש), וזהו שיסד הקלירי [ביוצר יום א' של ר"ה] זכר מברך גביר בעשר:

(נ) על טללי שמים ועל דגן הארץ. דגן הארץ הוא מ"ש ורוב דגן ותירוש, וייחסו להארץ לפרש שז"ש ומשמני הארץ ארץ שמנה שמוציאה רוב דגן ותירוש, ולשון על כו' על כו' דנקט וכן לקמן ר"פ ל"ה משמע שר"ל שב' אלו הן עיקר הברכות י', כי שמים וארץ הן זו"ן שכוללין י' ברכות שהן ה ח וה"ג, ובויק"ר שם קרי לעשר ברכות אלו דיעקב נחלת יעקב דישעיה ע"ש, וכ"ה בזהר יתרו [פג.] והיינו נחלת יעקב וברכתא כו' על האי שמים קאמר, וז"ש בזהר כאן לעילא ולעילא כו':

(נא) יצא מעוטר כחתן וככלה בקשוריה. כד"א כחתן יכהן פאר וע"ל ס"פ ט"ז (ולעיל ספ"ו אמרו בשמש ג"כ לשון מעוטר כחתן, והוא ג"כ מדת יעקב ששמו שמש) וכד"א [ישעיה מט] כעדי תלבשי ותקשרים ככלה:

(נב) וירד עליו תחיית טל מן השמים ונדשנו עצמותיו. שטל זה שנתברך בו יעקב הוא טל שעתיד לירד לתח"ה כמ"ש בזהר יתרו [שם] וברכי' כו' דזמינין בנוי לאחיא בההוא טלא לזימנא דאתי דנפק כו', וכן באדר"ז [רצב:], וז"ש ונדשנו עצמותיו כמו לע"ל להלן פל"ג שטל תח"ה נובע ומוציא עצמות בשר וגידין, ולשון נדשנו דנקט כאז רומז ללשון המקרא ןמשלי טו] ושמועה טובה תדשן עצם, שמן הבשורה טובה של הברכות נדשנו עצמותיו:

(נג) ונעשה גם הוא גבור חיל וכח. שהגבורה והכח הוא תלוי בעצם ולכן נקרא הגבורה ג"כ בשם עוצם, ונקרא יעקב אביר כדמפ"ו על שם אברים חזקים ועצומים [וגבור חיל וכח, הן גבורות וחסדים שכח הוא בחסד כמ"ש ימינך ה' נאדרי בכח, והן תרין עטרין דלעיל, וכלולים שניהם באביר יעקב שהוא היסוד]:

(נד) ולכך נאמר מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל. מן הידים שנתלבש יעקב בעורות גדיי העזים ונתברך ע"י כן זכה ונעשה אביר יעקב, והיה בו כח להיות רועה אבן וכמש"ל ר"פ ל"ו וכגבור כח גלל את האבן (וגם מידי אביר יעקב הן חו"ג ב' הידים היורדים לאביר יעקב):