ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר לא

(א) היה מנסה כו' כל פעם כו'. מפני שכאן כתיב עתה ידעתי כי ירא א' אתה וכאן הוא שמבאר ענין הנסיון כדי לידע כו', לכן אמר שכל פעם ופעם ר"ל כל ט' נסיונות דלעיל פכ"ו כולן היו ענינם כן (ונכתב בתורה לשון נסיון בזה העשירי, מפני שהוא שקול כנגד כולן, וכמ"ש באגדה דבראשית פנ"ו ובאגדה דשה"ש פ"א פ"ט שאלמלי לא קבלו היה מאבד הכל הראשונים):

(ב) לידע את לבו אם יכול לעמוד ולשמור כו' כל מצותי' כו'. תפס לשון הכתוב בנסיון [דברים ח] לנסותך לדעת אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא, והנה כבר פי' בתנחומא ס"פ וירא שאמר אברהם לפני הקב"ה רבה"ע אדם מנסה לחבירו שאינו יודע מה בלבו אבל אתה שאתה יודע מה הלבבות וכליות יועצות אתה צריך לעשות בי כך (בתמיה) א"ל כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, ור"ל כמ"ש בפסיקתא דבאחד לחדש השביעי (בסופה) א"ל הקב"ה שהייתי מבקש ליודעך בעולם שלא על חנם בחרתי בך שנא' כי עתה ידעתי (וכן באגדה דבראשית כאן ר"פ נ"ה אמרו נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה שתתקשט (תראה אמיתית) מדה"ד בעולם כו' שאם יאמר לך אדם למי שהוא רוצה כו' יכול אתה לעשות כמו שעשה אברהם כו', ובאדר"ן פל"ג כדי שכשיבא א"א ליטול שכרו יהיו המלאכים (כ"ה בנ"י ובהגהות ת"י הגיה עו"ג והגר"א הגיה הכל,) אומרים יותר מכולם שוה א"א ליטול שכרו שנא' לך אכול בשמחה לחמך וגו' (ור"ל מסיפי' כי כבר רצה האלקים את מעשיך, שלא יהיה עוד מערער ומקטרג על מעשיך (ובאגדה דבמדבר פי"ז דרשוהו לענין שלא ינסהו עוד, ועיין בקה"ר פ"ט) וכן בזהר וירא במדה"נ [קו.] דהא כל עובדוי דב"נ אתגלי קמי' אלא שלא לתת פ"פ לב"א כו', והוא כדברי הגאון שהביא הראב"ע ידעתי כמו הודעתי להראות צדקתו לב"א, וכן פי' הרמב"ם במורה ח"ג פכ"ד בנסיון המן וש"מ (אבל בעקדה מפני שהי' יודע מזה רק ה' (והיא קושית ראב"ע כאן על הגאון), לכן פי' שידעו כל ב"א גבול יראת ה' מה היא, וצ"ל לדבריו שעל מאמיני התורה וסיפוריה הוא שאמר ידעתי, וכי"ב כ' הר"ש פרחון בערוך שלו ע' נסה ע"ש באורך), והרמב"ן בתה"א שער הגמול [צ"ב בד"ו] ביאר בארוכה וכן בפי' התורה פ' העקדה ובפ' בשלח פ' המן ובפ' ראה פ' נביא השקר בקצרה שהנסיון הוא מצד המנוסה להרבות שכרו על המעשה בפועל ע"י טורח ועמל שהוא כפול ומכופל ממה שיש בו בכח (כי עיקר השכר הוא על הפעולה כמ"ש כי יש שכר לפעולתכם [ד"ה ב טו] וכן בכמ"א) וכי"ב אמרו באגדה דשמות פל"א אשרי אדם שעומד בנסיונו כו' ואם עמד כו' נוטל כו' בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב כו' נוטל כפליים כו' מאיוב כו' ושילם לו בכפליים כו' ואפשר ז"ש באגדה דבראשית גדלו כנס של ספינה (וכן במכילתא ס"פ יתרו ע"פ בעבור נסות אתכם), וכן בזהר [קמ.] אמרו ארים דגלא דילי' בכל עלמא כו', שהכוונה שהעלהו בזה הנסיון למעלה גדולה ביותר שזכה עתה בשכרו, (וגם לדבריו פי' ידעתי הודעתי וכ"כ שם [בפסוק כי עתה ידעתי] נודעה עתה במעשה עכ"ל), ולדברי כלם קשה נסיון של חזקי' שכתוב [ד"ה ב ל"ב] וכן במליצי שרי בבל וגו' עזבו האלקים לנסותו לדעת כל בלבבו, שר"ל שלא עמד בנסיון, וא"כ למה היה הנסיון, והרמב"ן בתה"א הרגיש בזה ופי' שאין זה לנסיון לבקש ממנו דבר (על ידו) אלא עזבו ולא סייעו כאשר עשה לו עד עתה בסנחריב וברפואת חליו ע"ש, אבל לא ביאר פי' לשון נסיון על פי זה, ומלשון הפר"א כאן לידע את לבבו, ולא הזכיר בלשונו שידעו אחרים, נ"ל שכוונתו שידע אברהם בעצמו (וכן זרעו אחריו לדורות ע"י כן, שכל מעשי אבות סימן להם) את לבבו, שנתן ה' כח בלב מבין לעמוד בכל מיני נסיונות שבעולם בפועל בשמירת כל המצות אף בדבר גדול כזה [א] וזהו חסד ה' לידע האדם את לבו, ולא יפול לב אדם עליו, בהסתת היצה"ר בהגיע לידו קיום עניני מצוה בטורר ועמל גדול, לכתותו שאין בכח האדם לעמוד בכי"ב וכענין אלמלי נגדוהו כו' כי באמת כבר נתן ה' הממשלה לאדם כמ"ש ואתה תמשל בו, והוא ע"י עזר וסיוע אלקי כמ"ש בסוכה [נב.] שיצרו של אדם מתחדש ומתגבר עליו בכל יום והקב"ה עוזרו ולא יעזבנו בידו (ופי' ז"ל שזהו כוונת הברכה אוזר ישראל בגבורה, להלחם על יצה"ר), וז"ש שם לצדיקים נדמה להם כהר כו' ובוכים כו' וא"ל הקב"ה גם בעיני יפלא כו': , ובפרט לאברהם איש החסד היה זה נסיון שלא הרהר אחר הקב"ה בציווי זה שהוא דין גמור, ויהיה פי' ידעתי דאברהם הודעתי לכל כח יראת אלקים שבלבבך וילמדו ממך (והוא כעין מש"ל בשם הרמב"ם במורה), ומ"ש לדעת הישכם אוהבים את ה"א בכל לבבכם ובכל נפשכם [דברים יג] וכן לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא [שם ח] וכן מ"ש [שופטים ג] לנסות בם את ישראל השומרים הם וגו' מתיישב בפשיטות כן, לדעת ישראל עצמם את לבבם עד היכן יש כח בידם להתגבר על יצרם, ועי"כ יתברר להם אמיתת לבבם (ונסיון ובחינה הן שמות משתתפים וכמו הבחינה לזהב ולכסף מגלה להוציא הפסולת מהם, כן ע"י הנסיון יתגלה אם עוד יש פסולת טמון בלבבם, וכמו שהתלוננו על המן המתלוננים ונפשנו קצה וגו' ונענשו, והנשארים ידעו את לבבם והוסיפו אומץ ביראת ה' לשמור מצותיו), ויתיישב מעתה בסיון חזקי' שלא עמד בו, שהכוונה היה מצד המנוסה, שידע את לבבו כי נחלש כחו הטוב (מחטאו ברפואתו שגבה לבו כמ"ש הרמב"ן בתה"א שם ע"ש), וע"י כן שב בתשובה והוסיף כח וגבורה בלבבו (וי"ל שז"ש [מלכים ב כ, וישעי' לט] כשא"ל ישעי' לחזקי' גזרת ה' עליו בזה, טוב דבר ה' אשר דברת שהבין טובת ה' עמו בדבר הזה שהאיר עיניו לידע את לבבו, וז"ש [מלכים שם] אח"כ ויתר דברי חזקי' וכל גבורתו, היינו מה שאח"ז הוסיף גבורה בנפשו לעבוד ה' בכל לבבו), ויתפרש ג"כ מ"ש דוד [תהלים קלט] חקרני א' ודע לבבי בחנני ודע שרעפי (ומקרא זה לא הזכירוהו המפרשים הנ"ל), שהכוונה על מ"ש בתרי' אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם, שאם דרך עצב של יצה"ר (כמ"ש בתמורה [טז.] לבלתי עצבי, שלא יעצבני יצה"ר) בי אז תנחני בדרך עולם, תקן דרכי לטוב (כתרגומו דברני באורח תריצי עלמא), ע"י זה שתודיעני במעשה הנסיון את לבי (ועיין בסנהדרין [קז.] שחשב דוד שלבבו שלם כמו ג' אבות וביקש שיאמרו אלקי דוד והודיעו ע"י הנסיון שאינו כן, ועמש"ל בזה פ' מ"ז), ולשון ודע לבבי ודע שרעפי, אין פירושו לשון עתיד שע"י החקירה ובחינה יוודע לך, אלא הוא תפלה שאל יעזבהו בטעות לבבו אלא יחקרהו כפי שידוע לו לה' תמיד לבבו כן יעשה לו, ואם דרך עצב כו' (וידיעה זו כענין וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים. שפי' השגחת רצון ורחמים ערמב"ן שם):

(ג) שנא' עקב אשר שמע כו' וישמור משמרתי כו'. שבמקרא זה מבואר שקיים אברהם כל המצות וכדדרשי' מני' ביומא [כא:] ובאגדה דבראשית וכ"מ, וכמ"ש לשמור את כל מצותי' כו':

(ד) ויצא ישמעאל מן המדבר לראות כו'. מפני שמפ"ו להלן ששאל אברהם לאיזה בן כו', וכן אמר להלן ששני נעריו הן ישמעאל ואליעזר, לכן הקדים לבאר שבא ישמעאל לשם אז [ב] ולפמ"ש באגדה דבראשית כאן ובת"י שיצחק וישמעאל היו מדיינים בענין המילה ואמר יצחק אם מבקש הקב"ה שאשחט איני מעכב ומיד והאלקים נסה כו' (ויש לכוין זה עם מ"ש הרשב"ם שהעקדה היה עונש לאברהם (והביא שכן מצא אח"כ במדרש שמואל (והוא שם פי"ב וישנו גם באגדה דבראשית פנ"ג לפנינו, אבל לא נתבאר שם שהעקדה היה בשביל זה, רק בתדא"ר ספ"ז משמע כן ע"ש), שלכן כיון שאמר יצחק זה אמר הקב"ה הרי השעה לנסות אברהם ע"י יצחק, כיון שיצחק עצמו הסכים לכך (ובזה מיושב קושית המפרשים מ"ט לא כתיב נסה ליצחק, שיצחק עצמו ביקש זה בפיו, כמ"ש באגדה דבראשית שם), מיושב יותר מ"ש כאן הא דבא ישמעאל מהמדבר, שלכן היו מדיינין ונתגלגלה העקדה, אלא שכאן בפר"א לא הוזכר זה כלל, :

(ה) לראות את אברהם אביו. לכאורה היה משמע לומר שהיה זה מעשה מיד לאחר שהלך אברהם לראותו פעם ב' והתפלל עליו וידע ישמעאל שעד עכשיו רחמי אברהם אביו עליו כדלעיל פ"ל שאז מצא חובה לעצמו לילך אל אברהם לראותו (וקודם לכן חשב שגירשו שלא יוסיף עוד ראות פניו), אבל לפמש"ל שם לאחר ג' שנים כו' עוד לאחר ג' שנים כו', א"א לומר כן, שהרי לא עברו רק ששה שנים (בשני הפעמים שהלך אברהם אצלו) מיום שנתגרש, וכיון שאמרו שם שהי' בן כ"ז שנה כשנתגרש, א"כ היה (לאחר פ"ב שהיה אצלו אברהם) בן ל"ב, וכאן מפורש להלן שהיה העקדה בשנת נ' לישמעאל, א"כ היה זה זמן רב אח"כ:

(ו) באותה הלילה נגלה כו'. אם קאי אדסמיך לי' לעיל ביאת ישמעאל, א"כ יהיה זה מכוון למ"ש בהג"ה אות ב' מאגדה דבראשית ות"י שממה שהיה ישמעאל מדיין עם יצחק נתגלגל סבת העקדה אז, אך אפשר פי' באותו הלילה היינו מן יום העקדה שנא' בה וישכם אברהם בבקר, ובע"כ היה הדיבור בלילה שאל"כ היה אברהם מזדרז לילך בלילה מיד ולא מאחר עד הבקר, וכמש"ל פ"ל אות י"א בס"ד:

(ז) ואברהם חס על יצחק כו'. לגי' הספרים קשה שהרי א"ל אח"ז לזה אני אוהב ולזה אני אוהב, וצ"ל שמ"מ ליצחק אהב יותר לכן חס עליו (ובאגדה דבראשית ובפסיקתא דבאחד לחדש מפרש בה וכי יש תחומין במעיים לזה אני אוהב כו', ובתנחומא הלשון א"ל אשר אתה אוהב הרבה א"ל וכי יש גבול במעיים כו'), והיה זה דרך בקשה אחר שכבר נגזר שיעלה בנו לעולה, אולי יהיה די לו בישמעאל שבלא זה כבר נאמר לו לגרשו וינצל יצחק שהוא עיקר זרעו, אבל יותר נכון לגרוס ואברהם סבור שחם על יצחק, ור"ל שהיה סבור שהקב"ה ודאי חס על יצחק ואפשר על ישמעאל הוא שא"ל, שכבר צוהו לגרשו מפני חטאו וכדלעיל פ"ל אות י' ע"ש, לכן עתה לכפר עליו צוה להעלותו עולה (ולכן היה הציווי באותה הלילה שבא ישמעאל לשם לפי' א' שכתבתי לעיל אות ה), לכן היה שואל והולך לברר הדבר מפי ה':

(ח) זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. כלומר ואצלי (אביהם) שניהם אינן יחידים, שהיה חושב גם ישמעאל לזרעו כמ"ש לו ה' כי זרעך הוא (וכ"ש עתה שחשב שעשה ישמעאל תשובה ונרצה לעולה, היה מסופק אולי שגם הוא יקראנו ה' זרעו כמו יצחק), אבל באמת ה' לא היה מחשיב לאברהם זרע רק יצחק וכמ"ש בנדרים [לא.] דישמעאל לא הי' נקרא לאברהם זרע, מקרא דביצחק יקרא לך זרע (ואברהם חשב דיקרא לך לענין הברכות שהבטיח לזרעו הוא שאין בכללו אלא יצחק אבל מ"מ גם ישמעאל בשם זרעו נקרא) ועמש"ל פ"ל [ג] ואפשר לפ"ז ליתן קצת טעם על הנוסחא זרע יצחק יחידך בלעולם יהא אדם כו' (שהוא מתדא"ר ר"פ כ"א) שהביא הב"י בא"ח סימן מ"ו שבשבלי הלקט (ולפנינו חסר זה בשב"ל, רק קצתו הובא בתניא רבתי סי' ג) הגיה יחידו של אברהם שלא מצאנו שנקרא יחיד להקב"ה, ולפמ"ש כאן י"ל לפי שבשעת העקדה הוא שפירש לו ה' לאברהם שהוא יחידו, לכן הזכירוהו כאן בשם יחידך, ר"ל שאתה ייחדתו לאברהם: :

(ט) בכל מקום אשר תראה את כבודי כו' ואומר לך זהו המזבח כו'. להלן מבואר שהן ב' דברים, שמרחוק ראה את המקום כבוד שכינה ע"ג ההר, וכיון שהגיע לאותו מקום הראהו זהו המזבח, וכאן נמי היה נראה לומר דדרשי' על אחד ההרים אחד המיוחד ע"י השראת כבודי שם, ואשר אומר אליך הוא על מקום המזבח שאומר לך שם כשתגיע אל אחד ההרים, אבל ממ"ש כאן שאמר אברהם לאיזו הר משמע שלאחר שכבר א"ל על אחד ההרים שאל זה, ואולי יהיה רמז תשובת ה' במקום שתראה כבודי כו' במלת אשר, דילפי' מדכתיב [דברים יב] אל המקום אשר יבחר וגו' לשכנו תדרשו וגו' (וי"ל שמלת אשר נדרש, המאושר משובח ונבחר), ומקום המזבח נרמז באומר אליך וכמש"ל אשר אמר לו האלקים ויבן את המזבח, שנסמך המזבח אל האמירה:

(י) את ישמעאל כו'. מפרש שהן שני נעריו דקרא וכדלהלן וכ"ה בת"י, ולכן הקדימם הכתוב ליצחק, שישמעאל בנו הגדיל ממנו היה וראוי להקדימו (ובס"פ חיי שרה דכתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל דרשי' מני' ספ"ק דב"ב [טז:] שעשה ישמעאל תשובה), וכן אליעזר שאמרו זקן ויושב בישיבה היה [יומא כח:] אבל אם היו שני נערים בעלמא לא היה לו להקדימן בכתוב ליצחק:

(יא) וחבש את החמור. הקדים כאן לקיחת, שני נעריו ויצחק עמו קודם חבישת החמור היפוך סדר המקרא דכתיב חבישת החמור תחלה, נראה שהיא כדרשת אגדה דבראשית דאהבה מקלקלת השורה שחבש החמור בעצמו אע"פ שהיו נעריו אתו כברז קודם לכן (ומפרש כן בקרא ויחבוש כו' אף שלקח שני נעריו עמו לשרתו בדרך, בכ"ז נזדרז לחבש בעצמו, וזהו שכתוב מלת אתו אצל הנערים ולא אחר יצחק להורות שהכוונה בכתיבתן כאן סמוך להחבישה הוא זה, שלא מסרה להנערים אף שהיו אתו לשרת החמור בדרך, ולכן לא הסמיך יצחק עמהן בזה, כי אף שהיה יצחק עמו אין זה חדוש שעשה בעצמו ולא מסר ליצחק שמפני רכותו וחביבותו לא הטריחו בשום דבר:

(יב) הוא החמור בן האתון שנבראת בה"ש. ר"ל שאמרו לעיל פ"יט ובכ"מ פי האתון נברא בה"ש, וס"ל שאתון נברח עם כח הפה (ובזהר בלק [רא:] אמרו דרגא דאתני כו', וכן לענין האיל אמרו שם ס"פ וירא [קכ:] כמה דכל אינון מילי דהוו בה"ש אתמנא חילא לאזדמנא ההוא מילא בשעתא דאיצטריך לי' כו'), וחמורו של אברהם הוא בן האתון כדמפ"ו מקרא דעיר בן אתונות, ובזהר ויחי [רלח:] ובלק [רז.] מביא עוד מקרא דאוסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתונו:

(יג) שנא' וישכם כו' את חמורו. אפשר ממ"ש חמורו ולא כתיב החמור, דרש שהוא חמורו המיוחד לו דוקא מימי בראשית, ועיין זהר בלק [רז.] ורמז לדבר אברהם בגי' רמ"ח כמנין חמר חסר (וכן כתיב כאן חסר), ובמשה ומשיח כתיב החמר בה' הידיעה, שאחר שכבר נזכר החמור כאן אצל אברהם ראוי לכתוב עליו בידיעה, החמור שכבר נכתב באברהם [ד] וכתב הריקאנט"י וז"ל לא תמצא חמור כתוב בתורה קודם חמורו של א"א והוא החמור הנוער במשמרה הראשונה כו', וכ"כ באוצר הכבוד לר' טודרוס הלוי ז"ל ריש ברכות, וכן במערכת שער העולם פי"ב, ומשמעות לשונם ז"ל הוא שכיוונו לחמור זה דכאן שהוא נזכר ראשון, ובאמת כבר נזכר בר"פ לך לך ויהי לו צאן ובקר וחמרים, אלא הכוונה קודם שבא אברהם לעולם, וכן הלשון ברבי' בחיי פ' בא (ע"פ לא יחרץ כלב): :

(יד) בן ל"ז שנה היה יצחק. כ"ה גם באגדה דבראשית ובזהר כאן ובפ' ויחי [רל:] ובתדא"ר פכ"ז ותדא"ז פ"ב, וכ"ה בסע"ר כמ"ש התוס' ביבמות [סא:] ד"ה וכה"א כו' והרמב"ן בחידושיו שם, וכ"ה מוכרח לפמש"ל ר"פ ל"ב ובש"מ ששרה מתה בעקדה, ושרה מתה בת קכ"ז ובת תשעים ילדה ליצחק הרי יצחק בן ל"ז במיתתה בעקדה' ובזהר חיי שרה [קכג.] מסמיך לה אקרא ויהיו חיי שרה כמנין ויהיו שהוא ל"ז היו חיי שרה עם יצחק שהן עיקר ימי חיי' ע"ש, ובלק"ת להאר"י ז"ל כ' שהן כמנין הבל שהיה יצחק תקונו, כמש"ל אות נ' בס"ד, אבל הגר"א הגיה בסע"ר ספ"א כ"ו שנה במקום ל"ז (וכ"ה בקצת נוסחאות באגדה דבראשית) מדמסיים שם להלן י"ד שנה היתה רבקה כשנשאה יצחק ויצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה ורבקה נולדה בעקדה ע"ש:

(טו) לעולה מוקדה ע"ג המזבח. לשון המקרא [ויקרא ו] הוא העולה על מוקדה על המזבח, ופירשוהו שם. אברים ופדרים המתעכלים כל הלילה ע"ג המזבח, ואף כאן ישמעאל משנאתו ליצחק היה אומר בשמחה שישרף כעולה מוקדה שלא ישאר ממנו אבר וזכר כלל:

(טז) ואני הוא בכורו. היה לו לומר אני בנו יחידו, ואפשר רמז אף אם יוליד אח"כ בנים עוד אני בכורו, או היה זה טענה נגד מ"ש אליעזר שגרשו ושלחו המדברה, ולומר שמ"מ עתה שיצחק איננו, לא יעזוב בנו הבכור ראשית אונו שלבו דוה עליו:

(יז) כבר גרשך כו' ושלחך המדבר. ע"ל פ"ל אות ל"ג שז"ש עליו פרא למוד מדבר ומן גו יגורש:

(יח) אני עבדו משרת ביתו. מפרש מ"ש בן משק ביתי היינו משרת ביתי (כד"א על פיך ישק כל עמי כמ"ש רש"י שם), וכמ"ש והנה בן ביתי יורש אותי:

(יט) ורוה"ק משיבה אותם כו' לא זה כו'. מפני שתחרותן לא שמען אחר, לכן ייחסו השמיעה והתשובה על דבריהם לרוה"ק (וכי"ב באגדה דבראשית פס"ז דרש וה' שם היה כו' ע"ש), וי"ל שדורש מ"ש לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממיעיך הוא יירשך, דלא יירשך זה הוא אליעזר, ומ"ש כי אם אשר יצא ממעיך, הוא מיעוט שני, שרמז לו ה' לעתיד אף כשיוולד לו ישמעאל לא יירשנו כ"א יצחק אשר יצא ממעיו:

(כ) שהגיעו לצופים ראה כו' ע"ג ההר. היינו הר המוריה שעליו נבנה בהמ"ק כמ"ש [ד"ה ב ג], ומשמע מכאן דצופים הוא מקום שרואים בהמ"ק כלשון רש"י ספ"ג דפסחים [מט.] ולא כפי' התוס' שם שרואין ירושלים, ובחדושי לברכות פ"ט [סא:] הארכתי בזה בס"ד ע"ש:

(כא) ראה כבוד השכינה כו' ראה עמוד של אש כו'. היינו הך שכבוד ה' נראה כאש אוכלת בראש ההר [שמות כד], והוא בעמוד של אש [ה] ולפמ"ש בזהר בשלח [מו:] בעמוד אש דא יצחק, מבואר ענין עמוד אש דכאן, ולשון מהארץ עד לשמים יש לכוונו לפמ"ש בכוונות על אחד ההרים יסוד, שהוא מן הארך עד לשמים זו"ן: , ובאגדה דבראשית ותנחומא אמרו ראה ענן קשור על ההר, וכ"ה בת"י (ובסה"י ששם הועתק מאמר זה כמעט בלשון הפר"א, הרכיבו שני הלשונות יחד וכתוב עמוד אש מהארץ עד לשמים וענן כבד על ההר וכבוד ה' נראה בענן):

(כב) כי נרצה הנער לעולה. מלשון ונרצה לו לכפר עליו, ור"ל שנרצה לפני ה' להיות עולה, לכן זכה לראות הכבוד, וכמו במלואים כי היום ה' נראה אליכם [ויקרא ט], אבל רחוק לפרש כי נרצה יצחק נתרצה והסכים להיות עולה לכן זכה לראות הכבוד, שהרי עדיין יצחק לא ידע מזה עד ששאל ואיה השה כו' ואמר לו אברהם אלקים יראה לו כו', אם לא שעל שם העתיד להתרצות הוא שזכה לראות עתה:

(כג) נטל את העצים כו' על גבי יצחק. נטלן מעל החמור שהיו תחלה שם ונתנן על גבי יצחק, שז"ש וישם על יצחק עליו ועל גביו כדרך טעוני משא (ועיין בתנחומא תצא ס"ה דדרש קרא [איוב יג] זכרוניכם משלי אפר אתם מושלים עצמכם כאברהם כו' ואתם לגבי חומר כו', ולפמ"ש כאן יש לדרוש סיפי' ולגבי חומר גביכם על הא דיצחק, וכי אתם מדמין עצמכם ליצחק שעשה גביו כגב החמור לטעון על גביו עצי העולה ולהלוך בשמחה יחד עם אביו כדלהלן):

(כד) ולקח את האש ואת המאכלת בידו. בקרא כתיב ויקח בידו את האש כו', וכאן איחרו מלת בידו לסמכו למאכלת, אפשר בא לומר שהמאכלת הטמין אברהם בידו (וע"ל אות מ"ג) שלא יראנה יצחק (ולכן כששאל הנה האש והעצים, לא הזכיר והמאכלת, כי לא ראה אותה) ויתבהל מפניה וכמ"ש באגדה דבראשית פי"ד אלו היה לבהמה ב' יצרים כיון שהיתה רואה סכין ביד האדם לשוחטה היתה מפחדת ומתה, שלכן האדם שיש לו ב' יצרים נפשו מתבהלת מפחד הסכין, ובאגדה דבראשית כאן אמרו שאמר יצחק לאברהם שמא אזדעזע מפחדה של סכין כו' כפתני יפה כו':

(כה) והיו מהלכין שניהם יחדיו. אע"פ שהי' יצחק טעון משא העצים על גביו היה מהלך בזריזות עם אברהם עד שהלכו שניהם יחדיו בשוה:

(כו) אמר יצחק כו' אבי הרי האש כו'. מבאר שמ"ש תחלה ויאמר יצחק כו' אבי הוא תחלת השאלה שאח"ז הנה האש והעצים ואיה השה כו', והוא הכל שאלה אחת, ומ"ש ב"פ ויאמר בזה, עיין בזהר ר"פ צו [כח:] וברבי' בחיי כאן:

(כז) ויאמר כו' אתה הוא השה. מפרש מ"ש יראה לו הוא שנראה ונרצה לפניו שאתה בני העולה (וכאלו כתיב יראה לו בני השה ר"ל שבני יהיה במקום השה), ולא כתרגומו קדם ה' גלי לי' אימרא, שפי' ה' יזמין השה שם (וניבא אברהם בפיו על הזמנת האיל שם, ור"ת "אלקים "יראה "לו הוא איל, לרמוז על האיל שיזדמן לו תמורתו), שא"כ הסתיר אברהם מיצחק הדבר עדיין עיין ראב"ע, ויש לומר שרמז לו בזה שהוא נתחייב להיות קרבן וכמ"ש בלק"ת שהוא ר"ת הבל שהציץ בעת קרבנו מבכורות צאנו והוא השה, עמש"ל אות י"ד בס"ד:

(כח) הראהו כו' וא"ל זהו המזבח כו'. מדכתיב למעלה אשר אומר אליך, ודאי שקיים הדבר ואמר לו כשהגיע אל המקום, וכמ"ש ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלקים ויבן שם כו', ואע"פ שלא נתבאר האמירה בתורה, ולכן ביאר שהראהו כביכול וא"ל זהו כו', ולשון ואמר לו זהו המזבח, אולי יצא ממ"ש [יחזקאל מג] וזה גב המזבח, שנדרש זהו המזבח שהראהו הקב"ה (וע"ל ר"פ כ"ג) לאברהם להעלות על גבו כמ"ש וישם אותו על המזבח כו':

(כט) הוא המזבח שהיה אדה"ר מקריב בו מקודם. שהקריב שור פר כמ"ש בפ"ג דר"ה [כו.] ובאדר"ן פ"א, והריקאנט"י פ' נח [לט ד] העתיק כן בלשון הפר"א דכאן:

(ל) מקריב בו מקודם. פשט לשון מקודם היינו מכבר קודם אברהם (ולומר, שלכן נא' המזבח בה' הידיעה וכדלקמן אות ל"ג), ויש לפרשו ג"כ מקודם, ראשון וקודם לכל המקריבים, ורמז למ"ש [מלאכי ג] וכשנים קדמוניות לפרשו כאדה"ר שהקריב קדם ותחלה בבריאת עולם, וז"ש שם וערבה לה' כו' כמ"ש בקרבן אדה"ר ותיטב לה' משור פר כו', וע"ל פכ"ג אות ע"א:

(לא) שהקריבו בו קין והבל. י"ל דיליף לשון הבאה הכתוב בהן ויבא קין כו' והבל הביא כו', שהיא הבאה למקום בהמ"ק לפני ה' כמ"ש ובאת שמה והבאתם שמה [דברים יב], וגם הנה אדה"ר ישב לו בהר המוריה כדלעיל רפ"ך וכן קין והבל שם הי' מקומם עמו, והבאה היינו מן השדה שהיה שם מלאכתם אל מקומם בהר המוריה:

(לב) שהקריבו בו נח ובניו. ע"ל ס"פ כ"ג ומש"ש בס"ד:

(לג) שנא' ויבן נח מזבח לה' אכ"כ אלא ויבן את המזבח. יש כאן חסרון לשון וכצ"ל שנא' ויבן נח מזבח לה' ויבן שם אברהם מזבח אכ"כ אלא ויבן את המזבח וכן מצאתי הגי' בילקוט המכירי כ"י בתהלים ל"ז, וכ"מ קצת בלשון הילקוט כאן והריקאנט"י שם (ועיין בת"י שכתב שהמזבח נהרס במבול ובנאו נח ונהרס בהפלגה ובנאו אברהם, והכוונה על מזבח העליון שנהרס בעון הדור ובנאוהו אלו הצדיקים בהקרבת קרבנם וכמ"ש באליהו [מלכים א יח] וירפא את מזבח ה' ההרוס כמ"ש בזוהר נח [סו:] ע"ש):

(לד) שתי ידי ושתי רגלי כו' קשר ב' ידיו וב' רגליו ועקדו כו'. בפ"ה דשבת [ד.] ופ"ד דתמיד [לא.] תניא עקדת יד ורגל כעקדת יצחק בן אברהם, ומוכח שם בשבת דב' ידיו וב' רגליו אינו כעקדת יצחק לכ"ע, ולפמ"ש בפי' המיוחס להראב"ד (והוא לדעתי להראבי"ה) על תמיד אם היו כופתין ב' ידים וב' רגלים היה בו כח לפרפר יותר ממה שעוקדין יד ורגל, ואפשר כיון שעכ"פ היו נקשרים ב' הידים וב' הרגלים (דהיינו יד א' עם רגל א' וכן יד הב' עם רגל הב' כמ"ש בפי' המיוחס להראב"ד שם ע"ש), קרי להו כאן קשירת ב' ידים וב' רגלים, ולא דקדק לבאר כיצד היו קשורין [ט] ולפמ"ש בלק"ת להאר"י בענין המתקת הגבורות ע"י העקדה שיש חילוק בין ג' הגבורות תנ"ה המגולין ונמתקין שם בירידתן על אחד ההרים ביסוד ובין ב' גבורות חו"ג המכוסין ואין נמתקין כ"א דרך עליי' באור חוזר ע"ש, י"ל שא"כ ראויין ב' הרגלים שהן נו"ה להקשר בפ"ע ולא עם ב' הידים שהן חו"ג, שאין ענין עקידתן שוה: :

(לה) בשביל פשיעותא ואמצא מחלל כו'. בת"י דלא אפרכס מן צערא דנפשא, וכן בפסיקתא דבאחד לחדש השביעי שהנפש חצופה שלא תראה (כצ"ל) המאכלת בא אלי ואקרטע (פי' אפרכס מלשון דג מקרטע), ובתדא"ר פכ"ז ותדא"ז פ"ב שמא אבעט בך, ולשון פשיעותא אינו מכוין שאנוס גמור הוא (רק יצחק החמיר ע"ע לקראו בלשון פשיעה כיון שיכול לתקן זה עתה ע"י קשירה), ואפשר צ"ל משום פשיטותא, והוא מלשון פשיטת יד ורגל בשעת פרכוס, כההיא דפ"ב דחולין [לז. לח.]:

(לו) ואמצא מחלל כבד כו'. בפסיקתא שם מפרש ואפסל מן הקרבן פי' שע"י הפרכוס יארע פסול שתקלקל השחיטה ויעקר סימנין כההיא דשבת (קכח:) או יעשה מום בעצמו, ובת"י נקט ב' הטעמים ונדחי לגובא דחבלא (פי' אדחה לבאר שחת על חלול כבוד אב) וישתכח פסולא בקורבנך, וכן באגדה דבראשית ואצערך ואפסל השחיטה [י] ובתד"א שם ושם מסיים ואתחייב ב' מיתות, וחשבו המפרשים שם שהכוונה לב' טעמים הנ"ל עונש כבוד אב ופסול הקרבן, ואין נראה, אלא הכוונה ב' מיתות בעוה"ז וגם בעוה"ב, ומשום שבכבוד או"א כתיב מות יומת נקט לשון ב' מיתות: ובילקוט כאן שלא אברך אותך, ובילקוט המכירי שם פירשו שם כגון דבור היוצא מן הפה על אונס פחד המיתה עכ"ל, ואין מבורר מה מועיל לזה הקשירה והיה צריך לסתום פיו:

(לז) קשר כו' ועקדו ע"ג המזבח. לשון ועקדו נראה פירושו כמ"ש רש"י בשבת [שם] ד"ה רישא כו' כפף ידיו ורגליו לאחריו כדי שיפשט צוארו (וכן יתפרש לשון המשנה בתמיד לא היו כופתין כו' אלא עוקדין כו' לפי פי' הרמב"ם ספ"א מתמידין ומוספין שלא היו קושרין כלל רק אוחזין אותו בידים, שע"כ פי' עוקדין היינו כופפין לאחוריו, מי' דיצחק ודאי קשירה ממש הי', שהרי לא היו שם אחרים שיאחזוהו, ואברהם כיון שהיה עסוק בידיו בשחיטתו, לא היה יכול לאחזו בידיו):

(לח) ועקדו כו' והעריך את האש כו' והעריך אותו כו'. הנה סדר המקרא ויערך את העצים ואח"כ ויעקד וישם כו' (וכ"ה ודאי בסדר התמיד עריכת העצים שהוא סידור המערכה קודם הרבה לעקידת התמיד, וסדור המערכה תנן בפ"ב דתמיד והעקדה בפ"ד, ובפ"ג שם תנן זה שזכה בשחיטתו מושכו לבית המטבחיים, לשון מושכו משמע ודאי שלא היה עקוד עדיין ומהלך ברגליו, שאם היה קשור לא היה נמשך אחריו והיה צריך לישאנו, ולפי' הרמב"ם שלא היו קושרין אותו כלל רק אוחזין בידו ורגלו, א"כ הי' זה כשהוא כבר ע"ג המטבחיים בשעת שחיטה ממש ולא קודם), ומ"ש כאן תחלה קשר ידיו ורגליו ועקדו, נראה שהוא ליישב קושיי' האגדה דבראשית והפסיקתא ויצחק היכן היה כשבנה המזבח וערך העצים, ולמה לא סייע בהן, (ובילקוט שניהם מביאין את האבנים האש והעצים כו'), לכן מפרש שקשרו תחלה ע"פ בקשת יצחק, לכן לא היה יכול לסייעו (ולא הזכיר הקשירה קודם בנין המזבח, שי"ל דהפר"א לא קשיא לי' על הבנין במזבח שלא סייעו יצחק, כי י"ל כיון שהיה טעון משא העצים על גבו לא היה יכול לסייע, אבל בעריכת העצים, כיון שפרק משאו מעל גביו, היה יכול לסייע, לכן מפרש שקשרו תחלה (ופי' ויעקד את יצחק בנו שכבר עקדו), ומ"ש כאן והעריך אותו עליהם הוא פי' וישם אותו על המזבח שהעריכו ושמו בסדר הנאות:

(לט) את האש ואת העצים. כאן לא נזכר במקרא עריכת האש כלל (וי"ל לפשוטו, שלאחר שחיטה כשהי' מתחיל להקריבו היה אז דעתו לערוך האש), רק דס"ל שעשה כסדר ודין הקרבן דכתיב ונתנו וגו' אש על המזבח וערכו עצים על האש ודרשי' בת"כ עצים על האש ולא אש על העצים:

(מ) ונתן רגלו עליו. היינו כדמפ"ו להלן את שתי ארכובותיו כו' וגרסי' כאן רגליו לשון רבים, וכ"ה בשוח"ט סוף מז' כ' (והוא מועתק שם מלשון הפר"א):

(מא) כדי שלא תבעט. בשוח"ט אין מסיים זה, וכאן דגרס לי', אין לו מובן, שהרי כבר אמר שקשר ליצחק ידיו ורגליו משום פשיעותא דהיינו שלא יבעט וכמש"ל אות ל"ה בשם התד"א, וצריך לדחוק דתרתי עבד קשרו וגם נתן רגלו עליו שלא יבעט שהנפש חצופה (ובפרט לפמש"ל אות ל"ד בשם הראב"ד שבקשירת ב' ידים וב' רגלים יכול לפרכס):

(מב) ואמר את זרועו ואת שתי ארכובותיו עליו. בשוח"ט שם לא הוזכר זה, ולגי' דהכא צריך לדחוק דהאי ב' ארכובותיו הוא פי' ונתן רגליו עליו כמש"ל, ויקשה למה הזכירו ב"פ, ואם נמחוק תיבת שתי' י"ל דגרסי' ואת ארכובתו לשון יחיד ולעיל גרסי' את רגלו ג"כ לשון יחיד, וקאי חדא על רגל ימין וחדא על רגל שמאל, וכל זה מבאר לשון וישם אותו שפירשו והעריך אותו וסדרו בסדר ערוך כמש"ל סוף אות ל"ח ומפ"ו הסדר, כלומר שלא הפיל אברהם דבר מכל מה שעושין לקרבן, ולא מנעוהו רחמי אב מאומה:

(מג) ושלח את ידו ולקח כו'. מזה סיוע למש"ל אות כ"ד שהמאכלת טמן בידו (ואח"כ כשבנה המזבח וערך העצים הטמינה שם באיזו מקום מכוסה מהעין) שלא יראנה יצחק, ולא היתה מזומנת אצלו והוצרך לשלוח (לפשוט) ידו לקחתה ממקום אשר הטמינה שם, שאל"כ הול"ל ויקח את המאכלת ל"ל למכתב וישלח את ידו:

(מד) וככה"ג הגיש כו'. הא דנקט כה"ג י"ל שרומז למ"ש בפסיקתא שם שאמר אברהם לפני הקב"ה וכי אני כהן והלא שם בן נח כה"ג וא"ל הקב"ה אתה תמורתו וחליפין שלו שנעשית כה"ג תחתיו (ועיין נדרים ל"ב:), ומשמע שאז כל שהיו משמשין בדורם בכהונה היו נקראים כה"ג (ועיין באג"ב ר"פ מ"ב) וכן בירושלמי פ"ק דמגלה ריש הלכה י"א אמרו על בגדי עשו החמודות שהיה משמש בכהונה גדולה, ובז"ר כאן כתב שמפני שכשהיה שוחט את יצחק בנו היה אברהם נעשה אונן עליו והיה אסור להקריבו עוד לכן עשאו כה"ג שכה"ג מקריב אונן ע"ש, ואין נכון דברפ"ב דזבחים [טז.] אמרי' דלמא אונן שרי בבמה, ופשיטא שכל אלו המזבחות דין במה היה להם, גם בעיקר הדבר אם שייך בכאן אנינות הדבר צ"ע, דכיון דאבלות ודאי לא היה כאן וכמו בהרוגי סנהדרין דאנן בסנהדרין [מו:] דאין קרוביהן מתאבלין עליהם שנהרגין בדין תורה, וכ"ש כאן שצוהו ה' ע"ז, ואע"פ ששנינו שם אבל אוננין שאין אנינות אלא בלב, נראה ודאי דהיינו אנינות דרבנן, אבל אנינות דאורייתא אינה שייכא כ"א במקום שיש אבלות [יא] ולא עוד אלא דכאן לא מסתברא שיהיה שייך אף אנינות דרבנן, שאדרבא שמחה היה להם ששין לעשות רצון קונם, וכמ"ש באגדה שהובאה בילקוט אברהם דומה כמי שעשה חתנות לבנו ויצחק דומה כמי שעשה חופה לעצמו, ובפרדס הגדול לרש"י (נ"ז ריש ע"א) הביא אגדה שאמר יצחק שירה כשנעקד ע"ג המזבח וז"ש יצחק ירנן (כמ"ש וירא כל העם וירונו שנתקבלו קרבנותיהם וזכו לגלוי שכינה וכן יצחק כמ"ש באגדה): , וכמו שנראה מלשון הרמב"ם בפ"כ מה' ביאת מקדש, ולפ"ד הרמב"ן בפירוש התורה פ' שמיני ע"פ הת"כ שהוראת שעה היה במיתת בני אהרן להחשיבם כהרוגי סנהדרין שבאין ושואלין בשלום כו', א"כ ממה שנהגה בהן דין אנינות דאורייתא, שלכן שרפו שעיר החטאת, מוכרח שנוהג אנינות דאורייתא בהרוגי סנהדרין ע"ש (ולפמ"ש הריקאנט"י כאן שהעקדה היה ביהכ"פ, א"כ מקום לומר שלכן אמר ככה"ג, דוגמת כה"ג העובד ביהכ"פ שכל עבודות שבו ביום אינן כשרות אלא בו, עיין ברז"ה ורמב"ן ריש יומא), אלא שבאמת אין דבר זה מוסכם שהעקדה היה ביהכ"פ, כי באגדה דויקרא פכ"ט אמרו על תשרי ירחא דשבועתא שבו נשבע לא"א, משמע שבחדש תשרי היה העקדה שאז נשבע לא"א, אבל באגדה דשמות פט"ו אמרו שהעקדה היה בפסח ע"ש:

(מה) הגיש מנחתו ונסכו. הכין המנחה והנסך שיהיה מוכן לו להקריבו לאחר העולה [ז"ר], ומקום לפרש שעל יצחק עצמו קאמר שהיה נחשב כעולה עם המנחה והנסך (ועמש"ל פכ"ט אות ע'), וכן נראה שהרי לא נזכר כאן בתורה כלל שהכין מנחה ונסך:

(מו) יושב ורואה כו' בכל לב כו' ומלה"ש צועקים כו'. כלומר הקב"ה היה רואה זה בנחת רוח לפניו ית' שאברהם ויצחק עושים רצונו בכל לב בשמחה (וגם כיון שהיה ברצונו ית' למונעו מהשחיטה, לכן לא היה מקום כלל לעורר רחמים כביכול כעין מ"ש באג"ב ס"פ ל"א כשבא לשוחטו לא יכול לראות בצערו אלא מיד צווח אל תשלח ידך כו'), אבל מלה"ש שלא היה גלוי לפניהם שרצונו ית' רק לנסיון (וגם לא ידעו מחשבות לב אברהם ויצחק שעושין זה בשמחה), לכן צעקו חוצה שנתגוללו רחמיהם על צערם של אברהם ויצחק, ועיין בהגר"א א"ח ס"ס ק"א:

(מז) ושלח ידו ליטול את המאכלת ומלה"ש כו'. האי שלח ידו ליטול, נראה שאינו לקיחתה, שכבר אמר ושלח את ידו ולקח כו', אלא פירושו ליטול לשוחטו (ופי' ליטול הוא להוליכה ולהביאה על הצואר), ולכן אז ברגע הלזו הוא שצעקו מלה"ש, כי עוד רגע כמעט ואיננו:

(מח) שנא' הן אראלם כו'. בחגיגה פ"ק [ה:] מפרש לקרא בחרבן בהמ"ק, וכ"ה ענין המאמר שם, ועיין באגדה דבראשית דדרש כמה מקראות שלאחריו ג"כ בענין זה דעקדה (ויש להוסיף שגם מקרא שלאחריהם היינו לומר שבזכות העקדה שעמד יצחק להשרף יזכו לזה, וזהו שייכות ענין העקדה בפרשה ההיא, לומר אף שחטאו עתידין להגאל בזכות העקדה), ויש לדרוש שז"ש הן אראלם צעקו חוצה, הוא מלאך אוריאל שהיה יורד כמין ארי רבוץ באש שע"ג המזבח עיין יומא [כא:] ובזוהר ורע"מ בכ"מ, ועתה אף שירד על המזבח, היה צועק, וז"ש חוצה, שהוא ירד למטה על המזבח, ומלאכי שלום מר יבכיון בפנים למעלה וכדמשמע בחגיגה שם שמלאכי שלום הן פנימיים יותר ע"ש, וכ"מ אח"כ בע"ח שער י"ב שהוא שער העיבורין פ"א (ועיין בלשון הרמ"ז במק"מ שמיני [לו:]) וכ"כ הגר"א בפי' היכלות היכל שני, ומלאכי הוא אותיות מיכאל (ועיין בזוהר [קכ.] שאראלם עילאי ומלאכי שלום תתאי):

(מט) נקראת רחום כו' שרחמיך על כל מעשיך. ר"ל כמ"ש [תהלים קמה] חנון ורחום ה' וגו' וכתיב בתרי' טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, והיינו אפי' בהמה כדמשמע בב"מ [פה.] ולכן הביאוהו לכאן כדמפ"ו ונעקד כבהמה כו' ובהמה תושיע ה' כו', ועיין בילקוט:

(נ) שהוא אדם ובן אדם. אפשר הכוונה לעורר רחמים על יצחק ועל אברהם אביו (וזהו שהזכירו רחום וחנון, רחום לצער אברהם וחנון ליצחק אף אם נתחייב מיתה יחננו ויאמר פדעהו כו', וי"ל שנגדן הן אראלם ומלאכי שלום), ומכוונים הדברים למ"ש בלק"ת שאדם והבל שחטאו בראייה שהציצו (עיין ת"ז [קה.] וכ"מ) נתקנו באברהם ויצחק בעקדה, ואברהם עיקרו באדם ויצחק בהבל, וז"ש כאן אדם ובן אדם, אדם הראשון והבל בנו שה' אברהם ויצחק:

(נא) אדם ובהמה תושיע כו'. הן ג"כ אברהם אדם אבר מ"ה, ובהמה ב"ן יצחק כמ"ש בזוהר [קיט:] דההוא שעתא בגבורה תתאה (ר"ל מלכות שהוא ב"ן) הוי כו', ונגדן אמרו צדקתך כו' משפטיך כו', ופשוטו דרש אדם הנעשה ונשחט כבהמה:

(נב) כיון שהגיע החרב כו'. ממ"ש אל תשלח ידך אל הנער, משמע שלא היה חסר עוד כ"א שליחת יד אל הנער דהיינו הולכה והובאה בסכין, אבל כבר היתה על צוארו (ולשון החרב דנקט נראה שהוא לשון המאמר דברכות [י.] אפי' חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים שנא' הן יקטלני לו אייחל, והיינו במלחמה כההיא דיהושפט שהביאו ע"ז בירושלמי פ"ט דברכות שלא היה חסר כ"א התזת הראש וכשזעק לה' ניצול):

(נג) קולו מבין שני הכרובים. כדלעיל פ"ד כשהוא מדבר מדבר מבין ב' הכרובים, וכאן לענין תחיית המתים (וכן להלן ס"פ ל"ג במתי יחזקאל לגי' הילקוט שהבאתי שם בס"ד דגרס בה נמי כן ע"ש), יש לכוין הדבר דכרובין הן נו"ה ובין שניהם יסוד דמתמן פרחין נשמתין כדאי' בריש ת"ז (ושם ביסוד על אחד ההרים היתה עקדת יצחק כמ"ש בלק"ת):

(נד) ואמר אל תשלח ידך אל הנער חזרה כו'. י"ל לפמש"ל פל"ד מקרא דאשר בידו נפש כל חי, שהנפשות (של המתים) בידו של הקב"ה כו' ע"ש, שז"ש אל תשלח ידך אל הנער, שהוא למדה הנקראת יד שלא תקבל לידה הנשמה של הנער שפרחה ממנו, ולכן חזרה למקומה (וכמו בשינה, עיין בפרדס הגדול לרש"י [נה א] בפי' אמת ואמונה):

(נה) חזרה הנפש כו'. עיין בזהר נח [ס.] בתוספתא דנשמתא דעלמא דאתי הוא שחזרה בו:

(נו) והתירו. מן הקשרים שקשרו אברהם, ולפמ"ש שע"ז נתקנה ברכת מחיה המתים, י"ל שזהו שנזכר במטבע הברכה מתיר אסורים על התרת מאסרי יצחק:

(נז) ועמד על רגליו. שהוא גמר פעולת התחיה וכמ"ש [מלכים ב יג] ויחי ויקם על רגליו, וכן במתי יחזקאל [שם לז] ויחיו ויעמדו על רגליהם וע"ל פל"ג, וכן לעיל פי"א רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו:

(נח) וראה יצחק תחי"ה מה"ת. בילקוט הלשון וידע שכך עתידין לחיות המתים ופתח כו', וכ"ה הרוקח סימן שכ"ב בשם הפר"א (ותיבת מה"ת נשתבשה בהעתק מלשון המאמרים בסנהדרין רפ"י שבלשון זה, או שהיה מסיים בה עוד ומכאן לתח"ה מה"ת):

(נט) פתח ואמר בא"י מחיה המתים. שהברכה עיקרה על תח"ה דלע"ל וכמ"ש הריטב"א בריש חידושיו לתענית שהחתימה בא"י מחיה המתים היא על תח"ה דלע"ל, וב"פ תח"ה שבברכה קודם החתימה הוא על מתים שחיו בעה"ז ע"י אלישע ויחזקאל (ומיושב בזה קושיית התוס' בב"מ [פה:] מ"ט לא רגש עלמא מעיקרא כשאמר מחיה המתים שקודם משיב הרוח ע"ש) וכן של יצחק דכאן, ולכן הקדים לבאר שידע שכך עתידין לחיות כו' שע"ז הוא שאמר עיקר הברכה [יב] וי"ל שמענין תח"ה דיצחק הוא שנמשך שרש תח"ה דלע"ל, וזכר לדבר יצחק קץ חי, וכד"א [שלהי דניאל] ותעמוד לקץ הימין: , ובשבלי הלקט ותני' רבתי סי' ד' הביא אגדה כשנעקד יצחק ע"ג מזבח ונעשה דשן והיה אפרו מושלך על הר המוריה והבי' הקב"ה עליו טל וחיה ועליו אמר דוד כטל חרמון שיורד על הררי ציון זה טל שהחיה בו הקב"ה את יצחק מיד פתחו מלה"ש ואמרו בא"י מחיה המתים, ואולי לדברי האגדה נאמר שאף שאברהם לא שלח בו יד כיון שנאמר לו אל תשלח ידך, אבל האש כבר משלה בו, כיון שערכו על העצים אשר על האש כמש"ל אות ל"ט וכבר נעשה אפר (ולפ"ז יתיישב לשון אפרו של יצחק דנקטי' בכ"מ, ברכות [סב:] תענית [טז.] זבחים [סב.] כפשטי', וא"צ לדחוק שאפר האיל שהוא תמורתו נחשב כאלו יצחק עצמו קרב כמ"ש באגדה דבראשית, לכן נקרא בשם אפר יצחק):

(ס) שנברא בה"ש. ע"ל ר"פ י"ט:

(סא) היה רץ ובא כו'. ז"ש אחר נאחז, שאחרי ריצתו להתקרב נאחז, ולשון נאחז פירושו ע"י אחרים, מדלא כתיב אחז (כמ"ש באבשלום [שמואל ב יח] ויחזק ראשו באנה, ולא כתיב ויאחז):

(סב) עומד ומשטה אותו. בילקוט הגי' ומשטין, ולגי' דהכא משטה יש לפרשו מענין שטות, ור"ל שמתעה אותו בדרכו בין סבכי האילן שלא ימצא דרך ישרה להפרד מהם לילך לדרכו (ואפשר צ"ל משהה אותו פי' מעכבו) [יג] ובאגדה דבראשית דרשו נאחז בסבך שישראל נאחזין בעבירות כו', וזה שמשטה אותו האיל, שהוא רמז על מקום התשובה, שהאיל באימא עילאה כמ"ש בלק"ת ביסודו, ורוצין להגאל בתשובה והוא חוזר ומסבכו ואוחז בקרניו שהן נו"ה, עלק"ת שם, וקרניו והאיל עצמו הן רמז לג' אלפים מן החורבן שהיה באלף הרביעי ונמשך לששי, שהן נה"י: :

(סג) בין האילנות. מבאר מ"ש בסבך, שהוא ענפי אילנות סמוכין יחד ביער וכד"א [ישעיה ט] בסבכי היער, כי מקום הר המוריה היה יער כמ"ש [תהלים קלב] מצאנוה בשדי יער:

(סד) פשט את ידו בטליתו כו' הביט כו' וראה כו'. דרש והנה איל, הנה הוא מזומן וסמוך אצלו שפשט ידו בטליתו (כמבקש שיתירנו ויקחנו), ואפשר דרש אחר לשון מאחריו, שהאיל פשט ידו בטליתו של אברהם מאחוריו:

(סה) ולקח אותו והתירו. ז"ש וילך ויקח, והרי היה מזומן בסמוך לו אחוז בטליתו, רק שהוצרך לילך להתירו מבין סבכי היער שאחזו בו:

(סו) והקריבו תחת יצחק. כמ"ש באגדה דבראשית שהיה אברהם אומר בהקרבת אימוריו הרי הן תחת אימוריו כו' וכן על כל דבר, והיינו דא"ר ברכיה להלן שעלה ריח ניחוח כו' כריח ניחוח של יצחק.

(סז) עלה ריח ניחוח כו' כריח ניחוח של יצחק. ויש לדרוש מ"ש [ ויקרא כו ] והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם, דלפשוטו קשה דהו"ל לכתוב איפכא, וכיון דמקדש חרב אין קרבן, וריח ניחוח מנין, אלא ר"ל על ריח ניחוח של אילו של יצחק ששמור לזכרון לפני ה' תמיד כמ"ש אברהם ה' יראה וכמ"ש בשלהי ברכות וש"מ שהבאתי לעיל אות נ"ט, וקאמר שגם בריח ניחוחכם העולה תמיד לפני לא אריח, והוא כענין תמה זכות אבות דספ"ה דשבת וש"מ, וז"ש [יחזקאל כ] בריח ניחוח ארצה אתכם בהוציאי אתכם, שר"ל בזכות ריח ניחוח זה של יצחק, ועיין זהר [קכ:] אתבריר יצחק ואסתלק ברעותא קמי קוב"ה כריח בוסמין כו':

(סח) ונשבע לברכו. בילקוט הגי' במאמר זה פשט הקב"ה כביכול יד ימינו ואחז בראשו של יצחק ונשבע כו', והא דפשט יד ימינו כ"ה דרך הפר"א לשנותו בשבועה כדלעיל ס"פ כ"ג ולהלן פמ"ד, אבל האו דאחז בראשו של יצחק אינו מבורר כ"כ (ואפשר לפי שכתוב יען וגו' הדבר הזה, לשון הזה דרש כאוחז ביצחק שהעלהו על גבי המזבח ומורה עליו), ולולי מסתפינא הייתי אומר שעיקר הגי' היה אחז בראשו ונשבע, והכוונה כביכול של הקב"ה, וכמ"ש בי נשבעתי, ואמרו באד"ר [קל.] ובז"ח חקת [מא ד] דבשמא דעתיקא אומי לאברהם, ועתיקא הוא ראשו כתם פז (והוא ד"מ כענין נשבע בחיי ראשו וכד"א [ירמיה נ"א ועמוס ו'] נשבע ה' בנפשו), והמעתיקים טעו לפרשו ראשו של יצחק וכתבוהו כן בפנים:

(סט) שנא' כי ברך כו' ברך אברכך בעוה"ז והרבה ארבה בעוה"ב. לגי' זו צריך לדחוק שבעה"ז לא נתקיים ברכת הרבוי ככוכבי השמים וכחול, והוא דחוק דמצי' בכ"מ לשון זה גם בעוה"ז כמ"ש [דברים א] והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, וכתיב ועתה שמך ה"א ככוכבי השמים, וכתיב [ נחמיה ט ] ובניהם הרבית ככוכבי השמים, וכן ברכת כחול כתיב [מלכים א ד] יהודא וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרוב (ואפשר שניהם יחד ככוכבים וכחול הוא שיתקיימו לע"ל), ובילקוט הגי' כי ברך בעוה"ז אברכך בעוה"ב הרבה בעוה"ז ארבה את זרעך בעוה"ב, וכ"ה בהגהות המיוחסות להגר"א כאן:

(ע) איתו האיל לא יצא ממנו דבר לבטלה וכו'. כתב הרמב"ן פ' יתרו (ע"פ במשך היובל) הואיל ועולה הקריבוהו הרי הקרניים וטלפיים הכל נשרף בעולה ואולי גבלו הקב"ה לאפר קרנו והחזירו למה שהיה, וכ"כ רבי' בחיי שם (וכאן בפ' וירא כתב שהכוונה על מדת אילו של יצחק, והן דברי הרמב"ן בפ' יתרו ע"ש, ומי' בזהר כתוב בכ"מ שהשופר אינו במדת יצחק עצמו ע"ש), מי' באמת לכאורה י"ל דמשכחת לה בין לרבי בין לרבנן דחולין [צ.] וזבחים [פו.] לרבי בפירשו אפי' בראשו של מזבח (ויש לסמוך קצת הדבר, שהואיל ונאחז האיל בסבך בקרניו והיה רוצה להנתק מהם, נתרפו הקרנים לפרוש בקל בראשו של מזבח,) ולרבנן בפוקעין (או אפי' פירשו קודם שהעלן, ע"ש בתוס' ד"ה מאן כו' דדוקא בפרשו בראש המזבח פליגי רבנן), והנה הרמב"ן ז"ל לא העיר רק בקרניים ובאמת ראוי להעיר זה גם בגידיו ועורו דתני הכא, והרי גידין ודאי שוין לקרניים דתני להו בהדדי בברייתא בחולין שם, ובעור אולי י"ל דס"ל כמ"ד בחגיגה [ו:] דהי' הפשט וניתוח קודם סיני ג"כ (וכ"מ באגדה דבמדבר פי"ז שהי' הפשט וניתוח באילו של יצחק, הר"מ ברלין), ואפי' למ"ד דקרבו שלם בלי הפשט וניתוח, יש לדון אם שייך בעור דין פירשו או פוקעין כמו בקרניים וטלפיים או לא [יד] וכגון בעור הראש שאינו בהפשט אף מסיני ואילך יש להסתפק אם דינו כקרניים וטלפיים או כבשר [הר"מ ברלין], וכיון דקיי"ל לענין פיגול דכל עור הבהמה אינו חשוב דבר הראוי לאכילה (ואפי' בעור הראש של עגל הרך שהוא כבשר לענין טומאה, מ"מ כאן אינו כבשר רק עור האליה, ע' זבחים [כח.] ורמב"ם פי"ד מפהמ"ק ה"ז, א"כ קרוב לומר שדינו כקרניים וטלפי': ולכאורה מקום ללמדו מן פרה אדומה לדידן שנשרפת בעורה, ותניא בתוספתא דפרה פ"ב וכתבה הרמב"ם פ"ד מה' פרה הי"ב דפקע מעורה יחזיר כבשרה ומן קרני' וטלפי' לא יחזיר, א"כ הה"נ קודם סיני שהקריבו עולה בלא הפשט (או עור הראש אחר מ"ת) הו"ל כבשר להחזיר בפוקעין ובפירשו ולא הוי כקרנים וטלפים, מי' באמת אין ללמוד מפרה דכתיב בה בהדיא את עורה (והרי בספרי תני אף בעצם לכתחלה יחזיר, אלא שהרמב"ם לא הביאו (וגם שערה דתניא בתוספתא שם וכתבו הרמב"ם יחזיר (הר"מ ברלין), ובע"כ משום דהוא מחובר וטפל לעור הרי הוא בכלל עור שכתב בפי'):

(עא) אפרו של איל הוא יסוד שע"ג מזבח הפנימי. רבי' בחיי פ' יתרו העתיק אברי הבשר של איל, וגם לגירסתו הכוונה על אפר האיברים, ובזבחים [סב.] אמרי' אפרו של יצחק ראו על מקום המזבח, והתם במזבח החיצון מיירי, משמע דפליגא אדהכא דאמר שהוא יסוד מזבח הפנימי (והפר"א לטעמי' דאמרי' לעיל פכ"ט דיסוד מזבח החיצון נעשה במקום שנשאר דם מילתו של א"א), והדברים מכוונים עם מש"ל אות ס"ב בשם לק"ת שהאיל הוא יסוד, שהוא מזבח הפנימי:

(עב) שנא' וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. שהקב"ה רואה אחת בשנה שהוא ביהכ"פ את קרנותיו שהוא יסודו שנעשו במקום אפרו של יצחק ומכפר ע"י אהרן על עונות בית ישראל (וע"ל פכ"ט שם), או י"ל שעל קרנותיו רומז להאיל שהיה אחוז בסבך בקרנותיו (ולדברי הרקאנט"י שהבאתי לעיל אות מ"ד שהעקדה היתה ביהכ"פ, מכווין הדבר ביותר):

(עג) גידיו כו' עשרה כנגד י' נבלים של כנור. ע"ל פי"ט כענין לשון זה ושם כתבתי שצ"ל נימין במקום נבלים, וכן כאן צריך להגיה כן [טו] ומצאתי בקנה הגדול [סז ד] שכתוב שם ג"כ הלשון נימין, וכתב שהן מהדקין של אילו של יצחק שהיה כולו עולה (חסד) דאין יורד משם נימא שחורה (דין) כן כל השפעה היורדת מן העשר בזמן שהכנור (ת"ת) במטה () כולן נימין לבנים ויפים כנימין של האיל עכ"ל: , או שצ"ל כנגד י' של כנור ונבל, ור"ל י' נימין, והני גידין דקאמר הכא לאו גידין ממש הם, דבשלהי קינין תנן מעיו לנבלים בני מעיו (ר"ל הדקין שבהן) לכנורות, ומשמע מכאן שנימין הנעשין מבני מעיי' של בהמה שם גידין עליהם, ונ"מ לענין תפירת ס"ת ותפילין, ועיין בתשובת הלכות קטנות ח"א סי' רע"ג:

(עד) הוא אזור מתניו של אליהו שנא' כו' ואזור עור אזור במתניו. ז"ל הקנה הגדול [סח א] וראיתי מתניו של אליהו ז"ל אזור גדול אזור במתניו וא"ל האזור הזה הוא מעור אילו של יצחק ואמרתי לו האיל הוא עולה כליל (חסד) ואדוני מתקנא בחוטאים ואין דרך העור ההוא הבא מן האיל להתקנאות, וא"ל האיל שחטו אאע"ה והוא החסד והשיבו לרחמים ובתו של אברהם אשר אני נאחז ממנה (היא בכל בתו של אברהם בגי' אליהו, ב"ן,) היא קשה כמידתה ולפעמים האיל ההוא אינו עומד לעולם כבוש (ר"ל להיות כבוש לרחמים כלפי חסד כמו שהשיבו אאע"ה, אלא לפעמים מטה לצד הדין,) וכשהוא בחזקו אני אזור ממנו להתקנאות מן החוטאי' עכ"ל, והרמ"ע בעשרה מאמרות מחק"ד ח"ד פי"ט כתב כי רוחו של אליהו הקריב האיל של אברהם שהיה במקום כהן כדהכא וזכה בעור העולה כמ"ש עור העולה וגו' לכהן לו יהיה עכ"ל:

(עה) של שמאל כו' הר סיני. עמש"ל אות ע':

(עו) וקרן של ימין הוא גדול מהשמאל כו' לתקוע בו לע"ל כו' בשופר גדול. עיין באותיות דר"ע אות ט' מענין גודל השופר דלע"ל והביאו הרוקח ס"ס ר"ג, ונראה שהוא מכוין למ"ש [דניאל ח] והאחת גבוה מן השניה והגבוה עולה באחרונה, והביאו ממנו בת"ז [ט.] בקדושה ג"כ וע"ש בכסא מלך בשם הרח"ו, וזה שהשופר דלע"ל הוא מאילו של יצחק נרמז במ"ש וא"ד אלקים בשופר יתקע (שהוא שם הבינה) והלך בסערות תימן (גבורה שבחסד שנכללו מענין העקדה אשא במיא ומיא באשא):

(עז) ר' יצחק אומר הכל לא נוצר אלא בזכות השתחויה כו'. המאמר חסר כאן בלשונו, והוא בשלימותו באגדה דבראשית כאן וש"ן, ואפשר צ"ל כאן לא נוצל ופי' יצחק לא ניצל מהעקדה אלא בזכות השתחויה שאמר אברהם נלכה עד כה ונשתחוה ובזכות זה ונשובה אליכם כמ"ש באגדה דבראשית שם ויותר קרוב בעיני שכל מאמר הזה אינו מן הפר"א אלא הוספתי איזו מעתיק מן האגדה דבראשית לכאן, ועמש"ל במבוא בערך ר' יצחק בס"ד: