ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר ל

(א) ישמעאל נולד בקשת ונתרבה בקשת. בילקוט הלשון נולד ישמעאל ונתרבה בקשת (ובהגהות המיוחסו' להגר"א לפי הנראה מוחקו ג"כ), והאי ונתרבה בקשת, ודאי הוא מקרא [בראשית כא] ויגדל כו' ויהי רובה קשת, דדרש שמקטנותו נתגדל בלימוד הקשת (ואפשר נתכוונו לדרוש רובה לשון נתרבה), אבל הא דנולד בקשת אינו מובן, ורחוק לפרשו שנולד במזל קשת, ואולי יותר קרוב לפרשו שז"ש המלאך להגר על לידתו [בראשית טז] וילדת בן וגו' פרא אדם (שפירושו כפשוטו פרא למוד מדבר, משולח מבני אדם, ועל כן יאחז דרכו להתלמד בקשת על חיות המדבר וכמ"ש [ישעי' ז] בחצים ובקשתי באשמה) ידו בכל, שהוא הקשת שצריך ב' ידים כמ"ש בע"ג [כה.] איזו מלחמה שצריכה ב' ידים זה קשת, הרי שמלידתו אמר עליו המלאך שיתלמד בקשת (ואולי זהו כשהשליכתהו הגר ישבה לה מנגד הרחק כמטחוי קשת), והנחילה לבניו אחריו כמ"ש [ישעי' כא] ושאר מספר קשת גבורי בני קדר וגו' (ועיין בבעה"ט על פ' מפני שרי גברתי אנכי בורחת מ"ש על המסורה דמקול פרש ורומה קשת בורחת כל העיר):

(ב) והיה יורה אחר העופות. בעודו קטן בבית אברהם ולא היה בו כח עדיין לצוד החיות היה מתלמד בקשת לירות עופות (ולא להרוג אדם וללסטם ח"ו, וכקושית רשב"י בתוספתא פ"ו דסוטה ח"ו שיהיה בביתו של אותו צדיק ש"ד וע"ג וג"ע ע"ש), ובילקוט הגי' אחר הפרגוד, ואם באנו להשוות לנוסחא דהכא צ"ל אחר הפרגיות, והוא מין עוף וצפרים קטנים ע"ע ע' פרגיות, ולגי' אחר הפרגוד יתפרש שהיה מורה אחורי הפרגוד שלא יראהו אברהם, שהיה פרגוד שהוא וילון פרוס מפסיק ביניהם:

(ג) פ"א ראה את יצחק כו' חץ להרגו. כמו קין להבל ויהי בהיותם בשדה כו', וכן אמרו באגדה דבראשית שא"ל ישמעאל ליצחק לך ונראה חלקנו בשדה כו' (ועיין בפי' הגר"א לספד"צ פ"ד [נ"א ד] שישמעאל הוא הבל, וי"ל לאחר שעשה תשובה, ותחלה היה בדרך קין), ויצחק הבל, כמ"ש בשם האר"י מר"ת השה לעולה בני:

(ד) וירה עליו חץ להרגו. באגדה דבראשית מביא ע"ז קרא כמתלהלה היורה זקים חצים ומות וגו', שהיה מתלהלה כמצחק לירות חצים אחר העופות ורצה להמית את יצחק ולומר מצחק אני:

(ה) הגידה לאברהם כזה וכזה כו'. מפרש ותרא שרה כו' ותאמר לאברהם כו', שזה שראתה אותו (מצחק כנ"ל) אמרה לאברהם (וע"ז הוא שאמר ה' לו כל אשר תאמר אליך שרה כו' כמש"ו להלן כל שדיברה שרה באמת דברה), ולשון כזה וכזה כמדומה שמכוין לדרוש מ"ש גרש האמה הזאת כו' בן האמה הזאת כו', דהזאת (השני) מיותר, דהיינו שפירשה לו שרה מעשה הזאת שעשה, וכד"א [יהושע ז] וכזאת וכזאת עשיתי:

(ו) וכתוב כל מה שנשבע כו' ולזרעך. שע"ז הוא שאמרה לא יירש כו', ר"ל הירושה שנתן לך הקב"ה כמ"ש [בראשית טו] לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, ועליה א"ל הקב"ה [שם] כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, וכמו שחזר ופירש לו [שם יז] אבל שרה אשתך יולדת לך בן והקמותי וגו' ולישמעאל וגו' לגוי גדול ואת בריתי (השבועה שנשבעתי וכרתי אתך ברית בין הבתרים לזרעך נתתי את הארץ וגו') אקים את יצחק, ולא את ישמעאל, וז"ש כי לא יירש בן האמה הירושה הזאת:

(ז) חייך שאין בן האמה. לגי' הספרים חייך, הוא לפרש לשון כי לא יירש כו' בלשון ברור ודאי שלא יהי' כן, אבל האמת נראה שט"ס הוא וצ"ל בחייך, והוא נמשך למעלה וכתוב כל כו' בחייך, שתעשה כן בעודך חי וכמ"ש בבני הפלגשים [שם כ"ה] וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי וגו':

(ח) כתוב גט גירושין ושלח את האמה כו', לשון גרש מפרש ענין גירושין, וכן מ"ש ויתן אל הגר וגו' וישלחה, דרש גירושין וכ"ה בת"י, וז"ש ויתן אל הגר, שנתן לה בידה גט גרושין וכדלהלן אות י"ט, והיינו כמ"ש בת"י ס"פ לך לך ששחררה שרה את הגר כשנתנה אותה לאברהם לאשה, ולכן תפסו בה קידושין והיתה צריכה גט [ב] וז"ש הקב"ה על ישמעאל כי זרעך הוא [שם יז] שאלמלי לא שחררתה הרי וולד שפחה כמותה, ואין מתייחס אחריו, וכ"מ לפמ"ש ביבמות [ק:] אקרא דלזרעך אחריך שא"ל הקב"ה לאברהם לא תנסוב שפחה כו', והרי לא מצאנו שפיר שמן הגר אחר ציווי זה (שהי' בעת המילה) דש"מ שהגר אין שם שפחה עליה, ואע"פ שכתוב הנה שפחתך בידך, וכתיב הגר שפחת שרי אי מזה באת [שם טז], צ"ל שעל שם העבר נקראת כן שהיתה שפחתה כבר (וכמ"ש בפ"ג דגטין [מב:] עבדי שהיה כבר, ועמ"ש בס"ד בחידושי לברכות [מח:] ד"ה ואימתי קרוי לחם), או שמ"מ היתה נוהגת בה כבוד ומשמשתה (וכמ"ש במכילתא פ' בא בבלוריא הגיורית שאע"פ שהורו חכמים ששכחותיה (שטבלו קודם לה) הן בנות חורין מ"מ שמשוה עד יום מותה), וז"ש לה המלאך שובי אל גברתך והתעני וגו', וז"ש בב"ק [צב:] עלי' חברך קרך חמרא אוכפא לגבך מוש, וכן באגדה דבראשית אמרו אמר לך חד אונך דחמר כו', וע"ל אות י"ד: , אבל אם לא שחררתה אין קדושין תופסין בה ולא היתה צריכה גט:

(ט) מעלי ומעל בני. את הגר מעלי, ואת ישמעאל מעל בני:

(י) היה קשה ורע בעיניו הדבר הזה מאד. לשון קשה נקט תחלה לבאר מלת אל ירע דכאן, שאין פירושו לשון רעה ממש ח"ו, אלא לשון קשה (וכד"א [שמואל א' כ"ה] והאיש קשה ורע מעללים,) וצער מן רוע מעללי בנו, וז"ש על אודות בנו וכתרגומו על עיסק בנו, לומר שלא מאהבתו אליו היצר לו שיפרד ממנו, רק על עסקיו ומעשיו הרעים:

(יא) באותה הלילה נגלה כו'. כשעדיין לא נימול אברהם הי' נבואתו בחזיון לילה במחזה (וכדלעיל ר"פ כ"ח), אבל כאן ולקמן פל"א בעקדה שהי' לאחר המילה נקט נמי הכי, וי"ל משום דכתיב כאן ושם וישכם אברהם בבוקר, לכן דרש שהציווי היה בלילה, ונזדרז מיד בבקר להשכים לקיימו, אבל אם היה הדבור ביום היה מזדרז לקיימו מיד מסתמא ולא היה מלינו לבקר של מחרתו:

(יב) שהיתה שרה ראויה לך לאשה ממעי אמה. כמ"ש באגדה דויקרא פכ"ט אקרא דבמאזנים לעלות המה מהבל יחד, עד שהן עשויין הבל במעי אמן הם יחד איש פלוני נושא פלונית:

(יג) היא חברתך ואשת נעורים. נראה מכוין ללשון המקרא [מלאכי ב] כי ה' העיד ביניך ובין אשת נעוריך וגו' והיא חברתך ואשת בריתך, דקרא דבתרי' ולא אחד עשה ושאר רוח לו ומה האחד מבקש זרע אלקים תיב"ע שם על אברהם שנשא את הגר על שרי, ע"ש בפרש"י, ורומז כאן ששרה שהיתה אשת נעוריו היא חברתו (שחיברו היוצר מתחלה לבת זוגו, וכמ"ש בזהר לך לך [צא:] בההיא שעתא דאפיק נשמתין כו' כלילן דו"ן דמתחברן (רמזו ג"כ ללשון חברתך) כחדא כו' ע"ש), ומ"ש ואשת בריתך נראה שמפרשו כאן דהיינו אשת נעוריך דרישי' דקרא:

(יד) לא נקראת הגר אשתך. שאף לאחר ששחררתה שרה נקראה בשם שפחה מהמלאך וגם הא עצמה קראה לשרה גברתי וכמש"ל אות ח' בהגה"ה, וגם הקב"ה קראה עתה אמתך:

(טו) שנא' אבל שרה אשתך. מביא מקרא זה יותר מש"מ שנקראה שרה אשתו, משום שמקרא זה נאמר כשאמר אברהם לו ישמעאל יחיה לפניך והשיב לו ה' אבל שרה אשתך, שמתפרש לפמ"ש כאן בלשון מיעוט, אבל רק שרה היא אשתך, ובנה הוא שיתייחס לך ויקרא לך זרע, ולישמעאל שמעתיך וגו' ונתתיו לגוי גדול, אבל בן האמה יקרא, וכמ"ש כאן, וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא (הוא לבדו נקרא זרעך (וע"ל פל"א אות ט') ולא זרעו אחריו), וז"ש הגר לא נקראת אשתך אלא שכחתך, ואע"פ שכתוב [בראשית טז] ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה, התם צדקת שרה הוא דכתיב, שנתרצית אף ליתנה לו לאשה אם ירצה, אבל אברהם לא לקחה לאשה רק לפלגש ולא נקראה אשתו, ולכן א"ל אברהם אח"כ הנה שכחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך:

(טז) וכל שדברה שרה באמת דברה אל ירע כו'. האי כל שדברה נראה שהוא פי' מ"ש כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כלומר האמין לדבריה שהגידה לך כזה עשה ישמעאל ושמע בקולה ועצתה בזה שאמרה גרש את האמה ואת בנה, וזהו שמהפך סדר המקרא ונקט זה קודם אל ירע כו', שבא לבאר שסוף המקרא כל אשר תאמר הוא מוסב על רישי' דאל ירע כנ"ל (ושלא נפרש כל אשר תאמר ממש, ונצטרך לומר כמ"ש באגדה דבראשית שהיה טפל לה בנביאות, שאל"כ איך ס"ד שנצטווה לשמוע כל אשר תאמר אליו, הא מסקינן בב"מ [נט.] דבמילי דשמיא לא ישמע לעצת אשתו), ומפני שקיום מאמר שרה לגרש האמה ואת בנה, עדיין לא נעשה, לכן כתיב תאמר בלשון עתיד, כלומר תאמר שעליך לעשותו עתה:

(יז) אל ירע כו' ועל אמתך שנא' אל ירע כו' ועל אמתך כל אשר תאמר אליך וגו'. כצ"ל, ונכתב ג"כ במאמר ה' ועל אמתך, אף שלעיל כתיב וירע הדבר כו' על אודות בנו לבדו, ועמש"ל אות י' ששם נכתב וירע הדבר מאד, וכמש"ל שמכל הרעות היה זה קשה בעיניו, לכן ביאר שזה היה רק על אודות בנו שיצא לתרבות רעה ומן העוה"ב, אבל מ"מ היה רע בעיניו גם על גירוש הגר, שהיה רחמיו וחסדו הגדולה על כל הבריות, ולא מאס משפט אמתו בריבה, ועיין באגדה דבראשי' פמ"ה ופמ"ח (גם י"ל שז"ש ועל אמתך, הוא אדרבא לומר כמו שאין רע לך להצטער על אמתך אחרי שהיא שפחתך ולא אשתך, כמו כן אל ירע בעיניך על הנער בנה):

(יח) השכים אברהם בבקר וכתב גט ונתן לה. זריזותי' דאברהם קמ"ל דמצפרא השכים (ולא רצה לשלחה בלילה עד שיאיר היום לצאת בכי טוב, ולפ"ד המחמירים שלא ליתן גט בלילה, עיין בהגה"ה באהע"ז ס"ס קכ"ג (ואע"פ שהב"י כתב שא"י לו טעם, הנה עיין בתשובת הרא"ם ח"ב שלש תשובו' לבעל א"ז ורבי' ישעי' הראשון מטראני והר"מ מאייבר"א ז"ל בדין זה, ולו ראה אותם הב"י לא היה מדחהו בב' ידים), אולי י"ל שלכן איחר עד הבקר בכדי ליתן לה הגט ביום ולא בלילה):

(יט) וכתב לה ונתן לה. לשון המקרא [דברים כד] נקט, ולראיה לדרוש לשון ויתן אל הגר שנתן בידה גט גירושין, דאל"כ הוא מיותר, דהוי סגי לכתוב וישם על שכמה וגו':

(כ) ושילח' מעליו ומעל יצחק בנו. מפרש מ"ש ואת הילד וישלחה, דהאי וישלחה כולל גם הילד (הנטפל עמה) וכדבר שרה, וכמו ששלחה בגט שהיא פרישה לגמרי ממנו, כן הילד נשלח לגמרי כדמפ"ו, והוסיף ומעל יצחק בנו, שר"ל כמ"ש להלן ס"פ חיי שרה בבני הפילגשים וישלחם מעל יצחק בנו, כן שילוח האמור כאן בישמעאל עיקר הכוונה הי' לשלחו מעל יצחק וכדבר שרה:

(כא) שנא' וישכם כו' וחמת מים וגו' ואת הילד וישלחה שלחה בגט גירושין. כצ"ל, והשתא הוא דמפרש שהגירושין נלמד מלשון וישלחה:

(כב) ולקח את הדרדור. הוא מין נאד ולגין כמ"ש בע"ג פ"ב [לב.] ובכ"מ (ובערוך הביא מספרי שלת לך דרדור מין בגד של אשה, ובילקוט כאן הגי' הרדיד שהוא ג"כ בגד נשים, אבל אין נראה לפי ענין המאמר שעשה זה לסימן שפחות, אלא גי' הספר עיקר ולפרש לשון חמת מי' דקרא), ולפי סדר המקרא היה מעשה זה לחם וחמת מים על שכמה קודם השילוחין, והפר"א לפי מה שמפרש שהוא סימן שפחות, משנה הסדר, שהגרושין (הנלמד מוישלחה) היו קודמין, ואח"ז הוא שעשה בה סימן השפחות, אבל קודם גרושין שהיתה נדונית כאשתו, אין זה מד"א לעשות בה סי' השפחות, וכמ"ש באגד"ב פמ"ח (ובמקרא נכתב וישלחה אח"ז, מפני שהוא משמש גם על לשון שילוחה מביתה ממש שזה ודאי אחר כל המעשים הי'), גם הגירושין שזה היה עיקר דבר שרה גרש את האמה ואת בנה שנצטווה לשמוע בקולה, היה ראוי שיזדרז לקיימו תיכף כשהשכים בבקר:

(כד) וקשר במתני' כדי שיהא סוחף אחריה. אינו עוקר קרא מפשטי' דכתיב שם על שכמה, רק מפני שהיה נאד גדול (שזהו שפי' כאן הדרדור מין נאד גדול) הוצרך לקשרו במתניה, ולסי' שפחות:

(כה) ולידע שהיא שפחה. כמ"ש באגדה דבראשית שכן דרך עבדים שיהיו ממלאים כדים על שכמם, וביאר שכ"ז היה לקיים מצות ה' שא"ל אל ירע כו' ועל אמתך, וכמש"ל שהיא שפחתו לכן הראה בה סי' שפחות, אבל לולי זה אברהם אבינו וותרן היה וה' ברכו בכל, לא היה נמנע משלוח עמה עבד עם גמל טעון מאכל ומשתה לדרך, וז"ש באגדה דבראשית ביתו של א"א וותרנים היו (כלומר ולא היו מקמצין מליתן לה הרבה, ונקטי' בלשון ביתו של א"א, לכלול בה אף שרה, שלא נאמר ששרה היתה המונעת מליתן לה יותר מהלחם וחמת מים, וכמ"ש הרמב"ן, לז"א שכל ב"ב וותרנין היו, ולהוציא ממ"ש בב"מ [פז.] שהאשה עיניה צרה כו'), אלא לסימן שפחות עשה כן שכן דרך העבדים כו' (וע"ש בהגהותיי שבאו הדברים בקצרה בס"ד), ובאגדה דשמות רפ"א אמרו שעל שיצא ישמעאל לתרבות רעה שנאו ולא נפנה עליו ושלחו ריקם בלא כסות ומחיה ע"ש:

(כו) ולא עוד אלא כשרצה כו' ולראות את הדרך שהלכו בה. לפי גי' הספרים זה כאן, הוא נמשך למעלה, שלכן קשר הדרדור שיהיה סוחף אחריה שפי' נמשך בארץ (וכדלעיל פי"ד סוחף במעיו על הארץ) בכדי שיהא ניכר בארץ רושם סחיפתו (שניכר יותר מפרסת רגלי אדם ובהמה עיין באגדה דאיכה פ"א ס"א א') ויראה הדרך שהלכו בה, וגרסי' לפ"ז אלא שרצה כו', אבל באמת אין זה מכוין יפה, שהרי לא הלך לראות את ישמעאל עד ג' שנים כדלהלן בפרקין, ולא מסתברא שיהיה ניכר סחיפת הדרדור בארץ ג' שנים, ובהגהות המיוחסות להגר"א נמחק כ"ז מכאן, ואולי נדחוק לפרש שלא הלך עתה אצל ישמעאל, רק הלך בדרך שהלכו בכדי לראותו מרחוק ולידע הדרך שהלכו בה למען יהיה ידוע לו אם ילך אליו אחר זמן, וע"ז יהיה נמשך מ"ש להלן ובזכות אברהם כו', שכ"ז שהיה אברהם צופה ומביט עליו לח חסרו המים:

(כז) ובזכות אברהם לא חסרו כו'. עמש"ל אות כ"ט בס"ד:

(כח) וכיון שהגיעה במדבר התחילה תועה אחר גלולים. בז"ח רות [סד.] דרש מ"ש שם על שכמה שלימדה לקבל עול מ"ש על שכמה, וכשיצתה מרשותו של אברהם חזרה לקלקולה, ותתע אחר גלולי בית אביה כד"א הבל המה מעשה תעתועים וכדמפ"ו להלן אחר ע"ג של פרעה בית אביה, רומז לדרוש לשון ותתע דהגר ממ"ש [ישעיה יט] התעו את מצרים וגו' כהתעות שכור וגו', לומר שהגלולים שעבדה במדבר מתעות אלילי מצרים הי' (ואולי ירמוז לומר שגם עגל אשר עשו ישראל במדבר, מתעות מצרים היה שרשו (וערב רב עשו אותו שהיו ממצרים) וכמ"ש בהם עם תועי לבב הם, וכמש"ל פמ"ה והי' גועה להתעות את ישראל ועמש"ש אי"ה:

(כט) ומיד חסרו המים כו'. דרש מדכתיב ויכלו המים מן החמת, ולא כתיב ויהי כאשר כלו המים (גם מ"ש מן החמת מיותר, שידוע שהמים בחמת היו, ובאגדה דבראשית הרגישו בזה, ודרשו שנכנס חום של חולי בו ושתה הרבה, וז"ש ויכלו המים בסבת החמת, ר"ל החום שהיה בו), לומר שאף שהיה תחלה החמת מלא מים (וכמש"ל בזכותו של אברהם לא חסרו כו', לא אמר לא כלו, רק לא חסרו לרמוז שהיה מלא תמיד (כדי שיהיה להם פת בסלו במים), שזהו לשון לא חסר, ואיידי דנקט שם כן, נקט גם כאן לשון חסרו המים, אע"פ שהול"ל כלו המים) כשתעו אחר גלולים, מיד ויכלו המים מן החמת:

(ל) ובן כ"ד שנים כו' ויצחק בן עשר כו'. כי ישמעאל גדול מיצחק י"ג שנה (וע"ל פל"א בעקדה ישמעאל בן נ' ויצחק בן ל"ז), ואין טעם וסמך למספר שנים אלו [ד] אולי י"ל כמ"ד באגדה דמשלי פ"א נער נקרא עד כ"ה שנים, ונאמר שהוא עד ולא עד בכלל, וכמ"ד פ"ק דקידושין (ל.) חנוך לנער מן י"ח עד ך"ד (ועד בכלל), ולכן כאן בישמעאל שנקרא נער אמרו שהיה בן כ"ד, ולא לקח מוסר, וע"כ לא היה בו עוד תוחלת, וצוה ה' שישלחנו מעל פניו: , ובאגדה דבראשית הגי' בישמעאל בן כ"ז (ואעפ"כ נקרא נער בתורה, ואתיא כמ"ד באגדה דמשלי שם דעד שלשים שנה נקרא נער), ויצחק בן י"ג שנה ויום אחד וכדאמר שם ביום הגמל שנגמל מיצר הרע, ובאותה משתה עצמה הוא שהיה ישמעאל מצחק שרצה להרגו כדהכא (שנתקנא בו ביום המשתה על כבוד גדול שעשו לו), והרמב"ן ורבי' בחיי גרסי באגדה דבראשית ישמעאל בן ט"ז שנה, דס"ל ביום שנגמל יצחק מחלבו הי' זה בשנה השלישית ע"ש, ובזהר כאן ג"כ מבואר שלא היה בן ך' שנה עדיין, ומה שפירשו כאן שני ישמעאל, מפני שכתוב כאן הילד, וסד"א שילד קטן היה כיון ששם אותו על שכמה, לז"א שמשני יצחק נלמד שלא היה ילד קטן (ומה ששם אותו על שכמה, הוא כמ"ש באגדה דבראשית שהי' חולה ע"ש):

(לא) אין ותתע אלא כו'. עיין לעיל אות כ"ח:

(לב) ועיפה נפשו של ישמעאל בצמא הלך והשליך א"ע תחת חרולי כו'. לאו היינו פירוש ותשליכהו תחת אחד השיחים, שזה כבר הביא לעיל, ועוד שם הגר אמו השליכתהו, וכאן אמר השליך את עצמו, גם שיחים אין חרולים דהכא שהן מיני קוצים, אלא נראה שר"ל אחר שהשליכתהו אמו תחת השיחים וישבה הרחק ממנו כמטחווי קשת והוא לא היה יכול לבא אליה כי עיפה נפשו בצמא, אז השליך עצמו תחת חרולי המדבר לנוח בצילם מחומו (ובילקוט הגי' לישן עליהם), ונ"ל שז"ש המלאך להגר כי שמע וגו' באשר הוא שם, מפני שלא היתה הגר מוצאתו במקום שהשליכתהו תחת אחד השיחים, לכן הוכרח המלאך להראות לה מקומו אשר הוא שם כעת, ואפשר גם הרשב"ם בפירושו נתכוון לכך רק שקיצר בלשונו ע"ש:

(לג) תחת חרולי המדבר. הוא לשון המקרא [איוב ל] מבין שיחים ינהקו תחת חרול יסופחו, ואפשר רמז לנו לדרוש כל הענין שם על ישמעאל, שהשליכתהו אמו בין שיחים, ומשם נהק בקולו (ונשמע אל ה'), ואח"כ נספח תחת חרול, וכן מש"ש לקמי', מן גו יגרשון נדרש עליו שגרשו אברהם מביתו וישב לו במדבר כפרא אדם:

(לד) רבה"ע אם יש כו'. בילקוט הגי' אלקי אבי אם יש כו':

(לה) אם יש לפניך רצון כו' השקיני ולא תצא נפשי בצמא. בילקוט הגי' יש לפניך תוצאות מות (ר"ל תתק"ג מיני מיתה, כדדרשינן לי' בברכות [ח.] למות תוצאות) קח את נפשי ולא אמות בצמא, ואפשר גם לגי' דכאן ראוי להגיה אם יש לפניך רצון להמיתני השקני מים ולא תצא כו':

(לו) כי משונה היא מיתת הצמא וקשה מכל כו'. וכן פירש"י בסדר חקת [במדבר כ] מ"ש ולו גוענו בגוע אחינו, בדבר, ללמד שמיתת צמא מגונה ממנה (וזהו לשון משונה שאמרו כאן מנוולת ומגונה), ובב"ב [ח:] אמרו רעב קשה מחרב ודבר דקא מצטער, וצמא משמע שקשה מן רעב, שהרי על העדר המים רבו בני ישראל עם משה בשני המקומות [במדבר שם, וכן שמות י"ז], ועל המזון התלוננו [שמות טז], אבל לא רבו עליה:

(לז) ושמע הקב"ה תפלתו. כשמו ישמעאל, ששמע אל תפלתו, וע"ל פל"ב אות ה' (ונרמז לאברהם במ"ש ולישמעאל שמעתיך, ובת"י כאן שנשמעה תפלתו בזכות אברהם), וכמ"ש בברכות [נו:] הרואה ישמעאל בן אברהם בחלום תפלתו נשמעת, וגם קמ"ל שתפלתו ולא תפלת הגר הוא שנשמעה, וכמ"ש בזוהר [קיח:] [ה] וכ"ז שהאריכו כאן בענין הצמאון של ישמעאל ותפלתו, נראה שבאו לרמוז, לענין שלא כן שלמו בניו ולא התיו מים לקראת צמא וכמ"ש באגדה דבראשית כאן ובאגדה דאיכה פ"ב: :

(לח) וכתיב כי שמע כו' באשר הוא שם. הוא לראי' שתפלתו לבדו ולא של הגר נשמעה, שאף להגר אמר המלאך כן, גם י"ל דמקרא זה דבאשר הוא שם לענין תחלת המאמר שהשליך עצמו במקום אחר תחת חרולים, כמש"ל א' ל"ג הוא שמביאו:

(לט) נפתחה להם הבאר כו' שנא' ויפקח אלקים את עיניה ותרא באר מים. שמשמע שהבאר נתהווה במקומה ממש, ולא הית' צריכה כ"א פקיחת עינים לראותו (וז"ש באגדה דבראשית הכל כסומין עד שיפקח כו', ע"ש ביד"מ בשם אב"א), וכעין פקיחת עיני נער אלישע [מלכים ב ו] לראות סוסי ורכבי אש סביבם ממש:

(מ) שנברא בה"ש. ע"ל ר"פ י"ט:

(מא) והלכו ושתו ומלאו כו'. מפשטי המקראות היה נראה שישמעאל לא הלך אל הבאר (כי חולה ועייף היה כמש"ל, ולכן א"ל המלאך שאי את הנער והחזיקי את ידך בו, שאהו עליך עתה שהוא עיף, וכשיבריא מעט אז תחזיק ידך בו לנהלו מעט שילך ברגליו), רק הגר הלכה אל הבאר ותמלא את החמת מים ותשק את הנער באשר הוא שם. והפר"א נראה סובר, שמ"ש שאי את הנער והחזיקי את ידך בו, היינו לילך עמו אל הבאר לשתות ולמלאות החמת (ואולי ידרש והחזיקי את ידך בו, שאף אתה תחזק עצמך וידך בו, פי' בזכותו תנצל גם אתה ולא בזכותך), ומ"ש ותשק את הנער, היינו שקיימה היא הציווי והשקתה תחלה את הנער ואח"כ היא (ואפשר ידרש את כמו עם, ומ"ש ותשק נכלל בו שגם היא שתתה עמו):

(מב) ושתו ומלאו את החמת מים. נראה ממה ששינה מסדר המקרא שכתוב מילוי החמת קודם ותשק את הנער, וכאן כתוב לאחריו, שרומז שחזר נס הראשון למקומו שכיון שמלאו החמת מים, היה חוזר ומתמלא תמיד לאחר ששתו ממנו, וכבראשונה כמש"ל אות כ"ט),

(מג) ושם הניחה את הבאר. במדבר באר שבע, ושם הוא מקומה להגלות (כי באר שבע היא המ"ל, והיא הבאר), ואברהם קרא שמה באר שבע [בראשית כא], ויצחק קרא למקום, באר שבע, ולבאר, שבעה [שם כו], ויעקב כשיצא מבאר שבע היתה הבאר מהלכת לפניו כדלקמן פל"ה ע"ש:

(מד) והלכו כל המדבר כו' למדבר פארן ומצאו כו' וישבו שם שנא' כו'. מבאר מ"ש וישב במדבר, ושוב חזר וכתב וישב במדבר פארן, לומר שב' ישיבות היו, תחלה ישב במדבר צמאון אשר אין מים בו, והי' שותה מן החמת שלא חסרה, ואח"ז הלכו כל המדבר, עד שהגיעו למדבר פארן מקום מוצאי מים, ושם קבעו מושבם, ושם הוא שלקח אשה [ו] וי"ל שזה רמז על מושב בני ישמעאל לדורות, שתחלה ישבו כולם במדברות וארצות שוממות רחוקות מאדם, והיו שכוני באהלים כערבי במדבר [ירמיה ג], ואח"ז יצאו משם אל מקומות ישוב ומוצאי מים, וישבו שם ישיבה של קיימא ויסדו מלכותם, ועמש"ל פכ"ח אות ך' (ואפשר לשון מוצאי מים דנקט כאן שהוא לשון הכתוב [תהלים קז] ירמוז לדרוש עליו ענין הפסוקים שם ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב כו' ויברכם וירבו כו' (כמ"ש ברכתי אותו וכו' והרבתי כו') ובהמתם לא ימעיט כו' (כמ"ש כל צאן קדר כו' אילי נביות כו', שהן בני ישמעאל): :

(מה) למדבר פארן כו' מוצאי מים. למדנו שבמדבר פארן מוצאי מים (ואפשר נקרא לכן בשם פארן, שע"י המים יש בו מעט ארץ פוריה, או במים עצמן שייך לשון פרייה כמ"ש [בראשית כו] כי עתה הרחיב כו' ופרינו בארץ, ואמרו [ברכות כט:] פרת שמימיו פרין ורבין), ונתעורר מזה לומר לפי פשוטו, שישראל קודם שבאו למדבר פארן הוא שהיו נדחקים למים, והוא במדבר שור [שמות טו] וברפידים [שם יז] שהוא בין מדבר סין למדבר סיני, וכן אח"ז כשיצאו ממדבר פארן ובאו למדבר צין [במדבר כ] בקדש, אבל כ"ז שהיו במדבר פארן שהוא אחר מדבר סיני (כמ"ש [שם ו] ויסעו כו' ממדבר סיני וישכון כו' כמדבר פארן), ומתחיל אחר חצרות כמ"ש ס"פ בהעלותך נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן (ועתוס' שבת [פט.] ד"ה מדבר), שם לא נזכר עוד שצמאו למים, כי היה מקום מוצא מים שם (ושם היו בני יעקן שהוא מקום בארות כמו שנקראו בפ' עקב [דברים י], וכן יטבתה שכתיב בה ארץ נחלי מים [שם], ועי' בת"י פ' מסעי שתרגם כמה מסעות אחרות (שמן רתמה עד מדבר צין שהוא לפמש"ל הכל במדבר פארן), באופן שיששם מים ופרי, כגון מתקה דבסימין מוי, רמון פרץ דמתקיף פירוי, הר שפר דשפירין פירוי, ואין פירות בלא מוצאי מים), כן י"ל לפשוטו, ורז"ל פירשו שהיה הבאר מהלך עמהם ונסתלק במיתת מרים לכן חזרו וצמאו שנית למים:

(מו) שלח ישמעאל ולקח לו אשה מערבות מואב. מדכתיב ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים, נסמכו לדרוש שזו היתה אשה שניה שלקח בעצת אמו וכדלקמן, אבל תחלה לקח אשה אחרת לעצמו בלא דעת אמו, וזה שהיה לו בנים מן ב' נשים נסמך מן המקרא, שלפי פשוטו זהו שהוצרך לבאר ס"פ תולדות במחלת בת ישמעאל אחות נביות (שהקשו בספ"ק דמגלה וכי איני יודע שאחות נביות היא כו') וכמ"ש ראב"ע שם שמפני שהיה לו כמה נשים הודיע שזו היתה אחות נביות מאמו (שהיא היתה מואבית כדהכא, ובתה הוא שלקח עשו, ולא מבנות השני' המצרית שהיתה טובה ממנה וכדלקמן אות נ"ו), ואמר שהיתה מערבות מואב, סמוך למקום מושבו במדבר פארן שסמוך לערבות מואב (כי מיד שסיבבו ישראל ארץ אדום (שגבולותי' קדש ומדבר צין שבקצה מדבר פארן כנ"ל אות מ"ה) באו לעיי העברים גבול מואב, וז"ש [תהלים פג] אהלי אדום וישמעאלי' מואב והגרים, שכל אלו סמוכין זל"ז במקומותם), ולקח מהבא בידו סמוך ונראה לו, אף שלא היתה הגונה:

(מז) ועיפה שמה. בת"י וילקוט הגי' עדישה (ועמש"ל אות נ"ח בס"ד), ובסה"י הגי' מריבה (ושם אי' הראשונה ממצרים והשניה מכנען), ולגי' דהכא עיפה, אין לתמוה שהוא שם זכר בבני מדין ס"פ חיי שרה, שמצאנוהו ג"כ שם נקבה [ד"ה א ב] ועיפה פלגש כלב וגו' (וכי"ב כמה שמות שהן לזכר ונקיבה):

(מח) לאחר ג' שנים. שהוא שעור חזקה שאמרו רפ"ג דב"ב [כח.] עד ג' שנין מזדהר אינש בשטרי' כו' מכו"א לא מזדהר, שמתיישן ומתחזק הדבר אצלו, וממילא הוא זמן השכחה הגמורה מהלב, ע"ל פל"ב אות י"ח (אלא שבמת אמרו עד י"ב חדש), ונשכחו מעשי ישמעאל. ונטל אז רשות משרה לבקרו:

(מט) ונשבע לשרה שלא ירד כו'. כ"ז היה שמנעתו שרה ברוה"ק. שלא יעורר רחמיו ביותר על ישמעאל:

(נ) שלא ירד מעל הגמל. ולא תהא היות אברהם שם רק דרך עראי, וכיון שרכוב על הגמל אינו חשוב כיושב שם אלא רכוב כמהלך דמי כמ"ש בקדושין [לג:] [ז] ואע"פ שמדברי תר"י ספ"ד דברכות [ל.] נראה שאם מעמיד הבהמה אע"פ שרוכב עליה הרי הוא כיושב, ז"א רק לענין כוונת התפלה דשם, שדעתו מיושבת עליו, אבל לשאר מילי כגון לעמוד מפני רבו דקדושין וכי"ב, אין זה כיושב, עמש"ש בחידושי בס"ד: :

(נא) והגיע לשם בחצי היום. בעת שהאדם בפעלו בשדה ואין מצוי בביתו כמו בבקר ובערב, והיה זה נסבה מלפני ה', שלא ימצאהו אברהם בביתו, לקיים דבר שרה ברוה"ק, למעט רחמי ואהבת אברהם עמו:

(נב) להביא פירות תמרים מן המדבר. ולא היה לו עדיין גמלים לרעות כאמור להלן באשתו השניה, כי בימי הראשונה הזו שלא החזיקה לעשות חסד, לא מצאה זכות אברהם איש החסד מקום לברכה לחול בביתו של ישמעאל, עמש"ל אות פ', אבל בשניה הטובה ממנה במעשה החסד כבר נתברך מעט והיו לו גמלים לרעות (עי"ל שהאשה המואבית צרת עין באורחים הלזו, שלא להשביע את עצמה ולסתום פה האורח שלא יבקש מסעד לחם וכי"ב, אמרה בכוונה כן שאין לעצמם מאומה רק הלך להביא מהמדבר פירות שימצא להחיות נפשו, אף שבאמת כבר היה לו גם אז גמלים):

(נג) פירות תמרים מן המדבר. לשון פירות תמרים מגומגם, ואף אם נגרוס פירות ותמרים, עדיין אין מיושב אטו פירות לאו תמרים נינהו, גם אין דרך תמרים ליגדל במדבר, ע"כ נראה נכון שצ"ל פירות רתמים, שכן דרך הרתמים לגדל במדבר כמ"ש באגדה דבראשית פ' נ"ג, ונאכלין ע"י הדחק כמ"ש [איוב ל] ושרש רתמים לחמם, שלפ"ד התרגום ופרש"י וש"מ הוא מלשון לחם ומזון (ולפ"ד המפרשים שם להתחמם, שגחלי רתמים חמים ומחזיקים האש כדאי' בב"ב [עה:] ובשוח"ט מז' ק"כ, י"ל כאן פירות ורתמים, ויהי' הרתמים להסיק לבשל בהן הפירות ולהתחמם בהן), ובילקוט הגי' גם כאן ומעט לחם כדלקמן:

(נד) שסף הבית אינה טובה. בילקוט הלשון חלף את מפתן הבית שאינה טובה ואינה ראויה לך, והמשיל האשה לסף ומפתן הבית לפני האורח, שהיא המצויה בבית תמיד לקבלם (וכמ"ש אשת מר עוקבא בכתובות [סז:] אנא שכיחנא בביתא כו'), ואם אינה נדיבת לב טוב מונעת לדרוך על מפתן ביתה (ועיין באדר"ן פ"ז למוד ב"ב ענוה כו' וב"ב קפדנין ובא עני כו'), וז"ש בבר הדיא [ברכות [נו.] שפתר דשא ברייתא על אשתו ע"ש בפירש"י שמשמרת את הבית:

(נה) וכשבא ישמעאל כו' הדבר הזה. בילקוט מסיים ובן חכם כחצי חכם והבין הדבר כו', והוא כמ"ש בע"ג פ"ב [לט.] בתו ועבדו של חבר הרי הן כחבר כו':

(נו) הדבר הזה ושילחה שלחה אמו. כצ"ל, ופי' ושילחה הוא שגירש ושלח הראשונה מביתו, ואח"כ שלחה אמו ליקח לו השני', והנה הראשונה שהיתה מואבית לא רצתה לקדם פני אברהם בלחם ומים, היא כמו משפחתה מואב ועמון שלא קדמו לבני ישראל בלחם ומים (ועל ששרשן מאשת לוט שהיתה מבנות סדום מונעי החסד מבני אדם וכמש"ל פכ"ה אות מ"ו בס"ד), ויש לומר שגם בני' נביות וקדר אדבאל ומבשם (כמ"ש בס' הישר שהן בני הראשונ') הן הן שירשו טבע בית אמם שלא החזיקו בהקדמת לחם ומים, וכידוע מהקדריים האכזרי' בטבעם, משא"כ בני השני', עמש"ל אות נ"ז אי"ה, וכן החזיקו בני נביות וקדר ברעיית צאן כמ"ש [ישעיה ס] כל צאן קדר כו' אילי נביות כו', וכתיב [יחזקאל כז] קדר כו' בכרים ואילים ועתודים, שהוא אומנות מואב אבי אמם, וכמ"ש במנחות [פז.] אילים ממואב וכתיב [מלכים ב ג] ומישע מלך מואב היה נוקד וגו' מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר:

(נז) אשה מבית אביה. ר"ל מבית פרעה מלך מצרים כדלעיל ס"פ כ"ו שהגר בת פרעה היתה, וייחסו השניה בטובה לקבל האורחי' למצרים שמצאנו שקיבלו את ישראל באכסניא (ועיין זהר שמות [ז.] וקבלון מצראי ויהבי להון בו'), וי"ל שבני השניה הן הנקראים הגריאים על שם הגר, שממשפחתה הוא שהיתה אמם וכמ"ש [ד"ה א ה] עם ההגריאים וגו' ויטור נפיש ונודב שהן האחרונים מבני ישמעאל שהן בני השניה כמ"ש בס' הישר, ובני הראשונה נזכרו בשם ישמעאלים, וז"ש [תהלים פ"ג] וישמעאלים מואב והגרים, סמך ישמעאלים למואב שהן מבית אמן ממשפחתם וכמש"ל אות מ"ו, והגרים בני השניה, וי"ל שז"ש וישכנו מחוילה כו' אשר על פני מצרים בואכה אשורה. שבני השניה שהיו ממשפחות מצרים שכנו סמוך למצרים, ובני הראשונה שהיו ממשפחות מואב שכנו סביב להן עד בואכה אשורה שהיא במזרחית צפונית א"י לא רחוק מגבולי מואב שהיא ג"כ במזרחית א"י [ח] ונקרא שם בן הראשון מהשני' משמע, על ששמע לעצת אביו וגירש הראשונה, ולעצת אמו לקחתה ממצרים, וכד"א [משלי א] שמע בני מוסר אביך וגו', וכן ת"י וצייתא. :

(נח) ושמה פטומה. נראה שעל שמה קרא מחוקק הישמעאלים שם בתו הידועה, שהוא היה יודע ממדרשי רז"ל (ולקח הרבה מדבריהם וכתב בדבריו כידוע), שע"י אשה זו הצליח ישמעאל ונתברך מאברהם (וגם בקבלה מאבותי' היה ידוע להם זה, כאשר עוד הרבה סיפורים קדמונים בפי הישמעאלים שומה בפיהם), ולא כאשר ראיתי בחבור אחד שרצה לדון שמסיפורים האלו נתוסף הדבר בת"י (ולא הזכיר שכ"ה בפר"א וילקוט ג"כ, ואין כדאי לבטל דברי תלתא קראי כאלו מפני שיחה בטילה ח"ו), גם אשתו הראשונה ערישה נזכר בסיפורים שהיה כעין זה שם אשת המחוקק, ואף אם כן הדבר היה במקרה אין בזה תימא, גם כבר כ' לעיל שיש נוסחאות שונות בשמה כאן:

(נט) מכל טוב ממין הברכות. בילקוט הגי' מזון וברכות, אבל כלשון דכאן כ"ה גם להלן ר"פ מ"ב (ועמש"ש בס"ד), ויש לפרש כאן ממין הברכות הכתובים בו בתורה ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו והפריתי אותו וגו':

(ס) וכשבא כו' את הדבר הזה. כאן לא נזכר שאמר לה אברהם דבר מה להגיד לישמעאל (ובסה"י איתא שא"ל שתגד לו שיתד האהל טובה ואל יסירנה), ואפשר זה שהיה הזקן ונתנה לו לחם ומים והתפלה שהתפלל (גם מילוי הברכות, אם כבר נתמלא מיד) הוא הדבר שהגידה לו:

(סא) שנא' כרחם אב כו'. וכמש"ש בשוח"ט כרחמן שבאבות זה אברהם, וממה שמביא מקרא זה על ישמעאל אף שלא היה הגון ונצטווה לשלחנו מעל פניו, למדנו לכי דרכו לפרש מ"ש כרחם אב כו', הוא אף בזמן שאין ישראל עושין רש"מ, וכדכתיב לקמי' כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו (והיינו ברוב חסדו כמש"ש כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו כו'):

(סב) לאחר מיתתה של פרה חזר כו'. שאף שנצטווה לשמוע בקול שרה לגרש האמה, לא היה זה רק בחייה, אבל לאחר מיתתה ולאחר ששבה בתשובה והי' מעשיה נאים כקטורת, חזר ולקחה:

(סג) חזר כו' ולקח את גרושתו. מבאר מ"ש כאן ויקח, דהיינו ליקוחין חדשים בקדושין, דמזה ראיה שגירשה תחלה בגט כמש"ל, שאם לא גירשה בגט רק שלחה מביתו, לא היה צריך לחזור ליקחה בליקוחין חדשים:

(סד) ולמה ויוסף שפ"א היתה כו' ועוד הוסיף כו'. ז"ל הזוהר [קלג:] מאי ויוסף איתימא דעל שרה הוא דאוסיף לאו הכי (אין שייך להשוותה לשרה ולקרותה בלשון תוספת עלי' ועוד ששרה כבר מתה, ואין נופל יפה לשון תוספת עליה,) אלא כו' ולבתר אוסיף כמלקדמין זימנא אחרא על מה דנסיב לה בקדמייתא כו':

(סה) הוסיף לבא עליה. מדנקט לשון לבא עלי' ולא לקחתה לאשה נראה שבא לומר שעתה לא לקחה לאשה (וז"ש ויקח אשה ולא כתיב לאשה כמו בנשואי הגר הראשוניס) אלא לפלגש כמ"ש בריש ד"ה ובני קטורה פלגש אברהם, וכן כאן בתורה כתיב אח"ז ולבני הפלגשים שהן בני קטורה וכמ"ש באגדה דבראשית פלגשם כתיב, והיא קטורה דסמיך לי' ועל בניה קאי (וכ"ה בזהר שם שהן בני קטורה, אלא ששם אמרו פלגש בקדמייתא ופלגש השתא, אלא שקצ"ע שלכאורה סותר מ"ש שם אברהם בשרה והגר ותרין פלגשים, דמשמע דנישואי הגר לאשה ולא לפלגש היו), מי' לפמ"ש בסמוך דויקח היינו בקדושין, א"א לומר כן, אם לא ע"פ שיטת הירושלמי פ"ה דכתובות ה"ב דפלגש נמי בקדושין רק דאין לה כתובה ולחד תנא אף כתובה יש לה בלא תנאי כתובה:

(סו) מקוטרת מכל מיני בשמים. שבמדבר שישבה דרך שם היו באים כל מיני בשמים (ובני' שבא המה סוחרי הבשמים כמ"ש [יחזקאל כז] רוכלי שבא וגו' רוכליך בראש כל בשם, וז"ש במלכת שבא [מלכים א י] לא בא כבשם ההוא וגו', והמה הולכי מדברות כמ"ש [איוב ז] הליכות שבא), ולימדנו לפי דרכו לפרש מ"ש [שיר ג] מי זאת עולה מן המדבר וגו' מקטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל, שמפני שבמדבר היו מצויין כל מיני בשמים אלו לכן העולה משם מקטרת בהן, ומ"ש מכל אבקת רוכל, היינו מכל מיני בשמים דהכא:

(סז) מעשיה נאים כקטרת. אף שלשון נאים שייך במעשים (כההיא דשבת [כה:] נאה במעשים, מ"מ לענין קטרת אין נופל כ"כ לשון נאה (אף שמצינו בצפורן כדי שתהא נאה), ונכון לגרוס נעימים, וכי"ב באגדה דבמדבר פי"ג מעשיהם נעימים כריח הקטרת:

(סח) וילדה לו ששה בנים. נראה שבא להשמיענו שאע"פ שילדה לו ששה בנים וכתיב [בראשית ל] הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים, מ"מ אברהם לא דבק לאהבה בה ובבניה ושילחם מעל יצחק כדמפ"ו (גם מפני שבד"ה כתיב ובני קטרה פלגש אברהם ילדה את כו' ולא כתוב ילדה לו (אשר מזה יצאו איזו פשטנים לפרש שלא היו בני אברהם רק שנתגדלו בבית אברהם), לכן ביאר כאן שילדה לו לאברהם בנים אלו ממש, ולכן אמר בסמוך לשון הוסיף לבא עליה כו' ג"כ:

(סט) כאשה שהיא מתגרשת מבעלה. כדמפ"ו לשון וישלחם כשלוחי אשה בגט, שהיא שליחות שאינה חוזרת עוד:

(ע) וישלחם כו' בגט גרושין. לאו דוקא גט גרושין, אלא שטר דייתקי וכמ"ש בסנהדרין [צא.] אב שכתב אגטין (ובערוך גרס בה גט ע"ש) שהוא שטר צוואה וכן באגד"ב אמרו והיכן שטר כו':

(עא) על שם בנו של ישמעאל קדר נקראו בני קדר שנא'. כצ"ל, ומבאר שבני קטורה נתערבו עם בני ישמעאל ונקראו על שמם (וז"ש על פני כל אחיו ישכן כמ"ש ראב"ע שהן בני קטורה שהן נקראים ישמעאלים בתורה, ור"ל שבפ' וישב קורא למדינים (שהן מבני קטורה) ישמעאלים וכמ"ש ראב"ע שם, וע"ל פל"ח או' ע"ב), ובהגהות המיוחסות להגר"א הגי' כאן הא דקדם דלהלן, וכצ"ל, בגט גירושין קדמה אל ארץ קדם על שם בנו של ישמעאל הנקרא קדם, ולגי' זו הדבר מתפרש בפשיטות יותר על זה שבני קטורה נקראו ע"ש בני ישמע' כמ"ש:

(עב) שנא' לקדר כו'. בכ"מ אחרים כתי' קדר ובני קדר, אלא שמביא מקרא זה מדכתיב לקדר ולממלכות חצור מתפרש שקדר היא העיקר ושקולה כנגד כולן שטפלות לה (וכמ"ש בספרי ס"פ עקב על את הארץ ואת יריחו והרבה כי"ב ע"ש), וממלכות חצור הן כל בני ערב שכוני במדבר באהלים:

(עג) וקדמה נקראו בני קדם שנא' אלה בני קדם. אין זה מקרא, ובאות שלפני זה הבאתי נוסחת המלהגר"א בזה, ואפשר צ"ל את בני קדם, והוא סיפי' דקרא בירמיה שם ושדדו את בני קדם, דמפרש לי דהם מבני ישמעאל על שם קדמה בנו וכ"כ הרד"ק שם, או צ"ל שנא' אלה בני ישמעאל וגו' וקדמה, והוא ראיה שקדמה בנו של ישמעאל:

(עד) ע"ש זה שישבו באחזת קין כו'. מפני שרוצה לדרוש קרא דכי אם יהיה לבער קין וכל הפרשה דקיני שם על ישמעאל כדלהלן, לכן הקדים לבאר דקיני הוא קין כמ"ש בשופטים חבר הקיני נפרד מקין (דמהאי קרא גופי' אין הכרח כ"כ דלבער קין היינו קיני דוירא את הקיני, די"ל לבער קין באומה אחרת משתעי):

(עה) באחזת קין. פשוטו היינו בארץ נוד קדמת עדן שישב שם קין (ואפשר היינו בני קדם דבסמוך, על שם קדמת עדן, וכן תיב"ע בירמיה שם בני קדם בני מדינחא ערד"ק שם), אבל עיקר הענין ודאי רומז למ"ש להלן בשם הזהר, שלקחו להם לאחוזה שרשי הדינין שבנשמת קין:

(עו) והלא כל בני קין נכרתו בדור המבול. כ"ה הגי' בלשון רבי' בחיי פרשת בלק וכצ"ל:

(עז) על שישבו באחזת קין נקראו בני קין. לכן נקרחו בני הקיני בשם קין, ועיקר הכוונה וודאי מכוונים הדברים למ"ש בזהר בראשית [כז:] ופנחס [רטז.] ובת"ז [קיז:] שקיני נפרד מקין שהטוב של נשמת קין נפרד ממנו וניתנה לקיני, והיינו אחזת קין דהכא:

(עח) אשור מזרעו של ישמעאל הם ישבתו ממלכות אשור. לגי' זו ישביתו מלכות אשור יש לדחוק דדרש עד מה, בעוד זמן מה יהיה אשור תשבך כמו תשביתך, כיאתה הקיני שהן זרע ישמעאל ישביתו ויבטלו מלכות אשור, אבל באמת לבד שרחוק לפרש כן מלת תשבך, הנה אין זה נכון, כי אם יהיה אשור מלכות בבל, הנה השביתו ובטלו אותה פרס ומדי ולא ישמעאל (ואם יהיה מלכות אשור הפרטיית, הנה כבר בטלה קודם בבל ונכללה בכלל מלכות בבל), ובלשון רבי' בחיי שם כתוב ישיבת מלכות אשור (ונראה חסרון בלשון המאמר שהביא בזה ע"ש), ונראה דגרסי' ישיבתו במלכות אשור, ופי' זרעו של ישמעאל שהן הקיני שמדבר בו יהיו יושבים במקום מלכות אשור (ותשבך כמו תושבך פי' מקום מושבך), וכמ"ש וישכנו מחוילה וגו' על פני מצרים בואכה אשורה, וע"ל ס"פ מ"ד אות ס"ב, וכ"ה נתקיים הדבר שבני ישמעאל כבשו וישבו במקום מלכות אשור (ויסדו תחלה מחום מלכותם בבבל בימי הקאליפי"ם כידוע בעיר באגד"ד שהיא בבל החדשה, ע"ל פש"ח אות י"ט), ויתפרש לפ"ז יהיה לבער קין, שיהיה קין לאש בוערה לבער ולכבש, ועד מה יהיה גם אשור תושבו (או יתפרש כפשוטו וכעין שפירש הרשב"ם שם ע"ש) [י] וסלע ירמוז על סלע ערב שנזכר ביוסיפון וש"מ ורמוזה במקרא בבני קדר כמ"ש [ישעי' מב] חצרים תשב קדר ירונו יושבי סלע, הרי נזכר שם מקום סלע (ואולי היא ג"כ סלע מדברה הנז' [שם טז] במואב, וכמש"ל אות נ"ו שמואב סמוכה לבני ישמעאל נביות וקדר רועי כרום וצאן): , ומלת אשור הכתובה קודם מזרעו של ישמעאל ט"ס (אף שיש לקיימה בדוחק, דאשורים ולטושים שכתוב בבני מדין שנכללו בזרעו של ישמעאל קרי להו אשור, אבל לא יתיישב סוף המאמר לפ"ז):

(עט) לא שם שמו כו' אלא לישראל ולישמעאל שנא' וקראת שמו ישמעאל. כ"ה בלשון רבי' בחיי שם וכצ"ל, ור"ל שמו שם אל לא הושם ע"פ ה' להיותו בקוראי שם, כ"א בישראל (שקרא ה' ליעקב כן [בראשית לה] ויקרא את שמו ישראל), וכן לישמעאל שאמר מלאך ה' להגר וקראת שמו ישמעאל, וז"ש הואיל והשוה כו':

(פ) או מי יחיה בימיו שנא' כו' משומו אל. מהאומה ששם ה' שמו אל בה בשמה, והענין כי אחיזת ישמעאל בזכות אברהם איש החסד שהוא בשם אל, ולכן הזהירו אברהם שיחזיק עכ"פ בגמילות חסדים של הכנסת אורחים, כי אז יהיה מקום לחול עליו הברכה מסט' דחסד לאברהם כמש"ל אות נ"ב [יא] וכ"כ סופרי הארץ, שעוד היום בני ישמעאל מחזיקים במדה זו הכנסת אורחים, ואף מן הערביים השודדים כתבו שבכ"ז החזיקו לקדם האורח הבא לאהליהם בצל קורתם בלחם ומים, ואולי לפמש"ל אות נ"ו יהיה בזה חלוקים בטבעם בני ישמעאל מאשתו הראשונה המואבית ובני השניה המצרית, ויתפרש מ"ש [ישעי' כאן לקראת צמא התיו מים יושבי ארץ תימא בלחמו קדמו נודד, שבאמת אלו בני תימא (שהן מבני השניה) מקדמין נודדים בלחם ומים להולכי דרך מדברות מושבם (וכמ"ש הראב"ע והרלב"ג [איוב ו] ע"פ הביטו ארחות תימא, כי השיירות הולכי מדברות ערב ילכו אורחות תימא, וסיפי' שם הליכות שבא קוו למו, יתבאר לפמ"ש בסה"י כי בני יקשן שבא ודדן לא בחרו להם מקום לשבת רק נוסעים וחונים במדברות, וז"ש ובני דדן היו אשורים ולטושים ולאמים כמ"ש באגדה דבראשית וכ"ה בת"י תגרין ולופרין, ולטושים כמו נטושים (עיין בפרש"י בישעי' שם על חרב לטושה), וזהו שקראם הליכות שבא, שהן הולכים ונוסעים תמיד במדברות, וז"ש שתועי מדברות יקוו למו למצוא הליכות שבא ודדן), אבל בני ערב שהן נביות כת"י על נביות ערב, וכן בני קדר הכתובים שם בפרשה בישעי' הן הן מבני המואבית הראשונה שאינן מקדימין בלחם ומים, לכן עליהם חזה המשא ההיא: , ומלשון רבי' בחיי שם נראה דדרש משמו אל קרי בי' מישמעאל ע"ש: