ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר כט

(א) שלח וקרא לשם בן נח. לכאורה הוי משמע דמשום דבעינן המל ימול, לכן פריש ששם בן נח שנולד מהול (כמ"ש באדר"ן ושח"ט וש"מ) הוא שמהלו. אלא שבאמת הא מסקי' בגמ' דערבי מהול אינו כשר לכ"ע, דאע"ג דמהילי כיון שלא נצטוו על כך כמאן דלא מהולי דמי, א"כ שם בן נח נמי כיון שלא נצטוה לא חשיב כמהול שיהיה כשר למול, ולא עדיף נולד מהול מאילו מל את עצמו, ועיין בשבת [קלה.] דמשמע דנתגייר [בזמן סנהדרין] עדיף, וכ"ש למ"ד נולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית מה"ת ומחללין עליו את השבת אפילו בישראל, א"כ כ"ז שלא הטיף ממנו ד"ב ודאי אינו כשר למול, ושם בן נח ודאי לא הטיפו לו ד"ב, כיון שלא נצטוו (אלא שאפשר כיון שמ"מ דברה עמו שכינה, חשוב כמהול), ועיין בחדושי הרמב"ן והרשב"א ביבמות [מו.] סד"ה שכן כו' לענין ישראל במצרים כשנצטוו על המילה, אם היו צריכין לחזור ולמול אע"פ שהיו מולין כבר, ועיין בדרז"ל ס"פ לך לך בענין מלת אברהם ובאגדת שיר השירים פ"ד ובשארי מדרשים:

(ב) ובשר ערלת ישמעאל בנו. אי דווקא נקט אברהם וישמעאל לבדם נימלו ע"י שם, ולא אנשי ביתו יליד ביתו ומקנת כספו, א"כ משמע שאברהם בעצמו מלן, ואולי יש לסמוך ממה שחלקו במקרא אח"ז שכתוב בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף וגו' נמלו אתו, מזה שחזר לכתוב אצל אנשי ביתו נמלו אתו משמע קצת לחלק ביניהן, והיינו לפ"ד הפר"א, שבמלת ישמעאל נזדרז אברהם שיהיה נמול ביחד עמו ע"י שם בן נח, ואנשי ביתו המתין עד שהבריא (שבע"כ מה שלא מל את ישמעאל בעצמו, הוא מפני שלא הי' יכול מחולשת מילת עצמו, שאל"כ לא היה מוסרו לשם והי' מולו בעצמו וכמ"ש הרמב"ם רפ"ג מהלכות מילה שאם האב יכול למולו המצוה מוטלת עליו), שכיון שלא נתקיימו בדתו ולא מלן אלא מפני הטהרה כדא"ר יוחנן להלן בפרקין, לכן לא רצה אברהם להטריח את שם במילתן והמתין עד שהבריא ומלן בעצמו (ועיין בפ"ד דיבמות [מח:] באינו רוצה למול דהיו מגלגלין עמו), א"נ י"ל שהיו רוצה למולן בעצמו, שחשש שע"י אחרים לא יניחו עצמן למול כהוגן (וערמב"ן שכתב לפי שיטתו שנמולו קודם לאברהם כדי שיהי' הוא יכול להשתדל במילתן ולעמוד עליהם, נראה שכיון למ"ש שחשש שלא יניחו עצמן למול ע"י אחרים), אבל הרמב"ן וראב"ע פי' כפשטי' דקרא קמא ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו וגו' וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה. שכולן נמולו ע"י אברהם או ע"י אחרים במעמדו ואח"כ מל אברהם את עצמו (וז"ש אח"ז ואברהם בן צ"ט בהמולו וגו'. לומר שהוא נימול אח"כ), אבל בתנחומא פ' וירא ובאג"ב פל"ו אמרו שאברהם נימול בעצמו תחלה ואח"כ חזר ומל את ישמעאל ואנשי ביתו כו' ע"ש. ולדברי הפר"א צ"ל מ"ש בקרא קמא ויקח אברהם את ישמעאל ואת כל ילידי ביתו וגו' בעצם היום הזה, דהאי בעצם היום הזה קאי רק על אברהם וישמעאל. ודחוק מאד. ואפשר גם לדברי הפר"א נימולו כלן בעצם היום הזה. רק אחרי שנח אברהם מעט מכאב המכה (ולכן מל את ישמעאל ע"י שם. שלא רצה לשהותו כמש"ל) חזר ומל את כלן בעצמו. או שמא חסר כאן בפר"א מלת וגו' אחר ישמעאל בנו וצ"ל גם לשון סה"פ ואת כל ילידי ביתו וגו':

(ג) בעצם כו' בגבורות השמש בחצי היום. בעצם הוא בעצומו וגבורתו של יום שהוא בחצי היום, ומשום לפרסומי מילתא דרגש לי' ימלל כמ"ש באגד"ב ובאגדה דשיר השירים פ"ד ובכ"מ, או מפני שהחימום יפה למכה וכמש"ל מאגד"ב אי"ה, לכן מל בחצי היום בגבורת השמש [א] ועיקר ענינו הוא כמ"ש בזהר ויקרא ופ' בא שהבאתי לעיל אות ג' ובר"פ וירא [צח.] על כחום היום, שהוא תוקף גלוי החסדים בגבורת היום שהוא הולך ואור עד נכון היום בששה שעות ואז אתגלי חסד ואתבסם עלמא ע"ש: , ובז"ר הקשה דהא ילפי' בפסחים [ד.] מזריזותי' דאברהם דמצפרא צריך להקדים מילה וש"מ, וי"ל דכאן הי' הדיבור עמו במוך לחצי היום כדי שתהא מילתו בחצי היום:

(ד) ולא עוד אלא אתיא עצם כו'. רבי' בחיי העתיק הלשון אברהם מל עצמו ביה"כ שכן כתי' ביה"כ וכל מלאכה כו' וכאן הוא אומר בעצם היום הזה נמול כו' הו"א ביהכ"פ נמול ובכל שנה כו' ע"ש:

(ה) שביה"כ נימול אברהם כו'. בתוס' ר"ה [יא.] ד"ה אלאכו' הביאו זה, וכתבו דהש"ס שם משמע נמי דס"ל כן שסמוך לחג מל ונתבשר ביצחק, ובשם המכילתא וסע"ר פ"ה כתבו שבפסח נדבר עמו ומל אז, וכ"ה פשוט לו להרמב"ן מכח קושיית התוס' מן למועד הזה בשנה אחרת מן הדיבור נולד יצחק בפסח:

(ו) רואה דם הברית כו' ומכפר כו'. שאף בכל דם מילה אמרו בזהר ויקרא [שם] ההוא דמא דנפיק מרביא נטיר כו' ובשעתא דדינין כו' אשגח קב"ה בהאי דמא ושזיב עלמא ובג"כ בן ח' ימים ימול וכתיב ואם בגבורות שמנים שנה, וכ"ש מילתו של א"א איש החסד כו':

(ז) שנא' כי ביום הזה יכפר כו'. דרש ביום הזה, בזכות מעשה שנעשה ביום הזה (ובתקפו של יום כנ"ל) הוא שיכפר:

(ח) ובאותו מקום שנמול כו' שם נבנה המזבח. וצ"ל שמ"ש וירא כו' באלוני ממרא שהוא חברון (כמ"ש (בראשית יג) וישב באלוני ממרא אשר בחברון) שהוא אחר המילה חזר והלך לחברון שהי' דירתו שם [ב] ואם נא' שבזמן העקדה הי' דר ג"כ באלוני ממרא וכמו שנראה מדברי הרמב"ן ר"פ חיי שרה, וכתיב שם ויהי ביום השלישי וירא את המקום מרחוק, א"כ היה רחוק מהלך ג' ימים מחברון להר המורי' (מקום בהמ"ק והמזבח), ובכפו"פ פי"א כתוב שמירושלים לחברון כמהלך יום החורף, צ"ל שכווצה לה א"י, ובתנחומא וירא שאלו וכי מאחר שהדרך קרובה למה נתעכב ג' ימים אלא וכו': , רק בעת המילה הלך להר המוריה למול במקום קדוש (וליתן מקום ליסוד המזבח כדהכא), גם שיהיה סמוך לשם בן נח שהיה מלך שלם בירושלים (ואברהם מל בהר המורי' סמוך לעיר, גם שם היה דר בפלטין שלו כמלך וכהן לא"ע, ומשם שלח וקראו כדהכא), וסמך לדבר לפי מה שדרשו בשיר השירים פ"ד ובתנחומא וירא אלך לי אל הר המור על מילת אברהם שהעלה ריח טוב לפני הקב"ה כמור ע"ש, שזהו הר המוריה, ולפמש"ל אות ב' שרק אברהם וישמעאל מלו ע"י שם בן נח, אבל ילידי ביתו מל אברהם בעצמו אח"כ, מכוין הדבר ביותר לפמ"ש כאן שהלך מביתו אל הר המוריה למול, שלכן לא היה יכול להביא כל בני ביתו לשם, ורק את ישמעאל בנו לקח עמו לשם, ואח"כ כשחזר לביתו מל אותם, אלא שיש להתעורר איך יצא לאחר המילה (וקודם יום השלישי שכבר היה בביתו באלוני ממרא) שהרי אמרו בנדרים [לב.] אמול ואצא לדרך סכנה היא כו', ועמ"ש להלן בס"ד [ג]:

(ט) ונשאר דמו שם. שנבלע בקרקע, ואפשר לשון נשאר רומז למידרש נמי קרא [ויקרא ה] והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח כדהכא, שבמקום יסוד המזבח נתמצה הנשאר מן הדם:

(י) לכך נאמ' ואת כל דמה ישפוך אל יסוד המזבח, כצ"ל. והוא הכתוב בחטאת יחיד, וניחא לי' טפי להביא מקרא זה המאוחר, ולא מפר כהן משוח וצבור וקרבן נשיא המוקדמין לו, משום דבהו כתיב אל יסוד מזבח העולה, וכאן בחטאת יחיד כתיב אל יסוד המזבח סתמא ובה' הידיעה, דדרש לי' יסוד המזבח שנתייסד מכבר ע"י אברהם (וע"ל פל"א אות ל"ו), ואי הוי גרסי' כאן קרא דואת כל דם הפר ישפוך דכתיב ברישא, הי' מקום לומר, דמשום דמיני' דרשי' בת"כ ובזבחים [נב.] להביא פר יוהכ"פ ששירים ליסוד, לכן מכוין יפה הדרשא לכאן על זכרון שפיכת הנשאר מדם מילת אברהם ביהכ"פ ביסוד זה:

(יא) ואומר לך בדמייך חיי. כתיב ואומר לשון הווה, שתמיד אומר וזוכר הקב"ה בכל יוהכ"פ לאותו הדם ומחי' בזכותו:

(יב) ביום השלישי הוא כאב להן. פשט הלשון משמע ודאי שיום השלישי גדול הכאב יותר מבשני, וכדעת הרמב"ם פ"ב מהלכות מילה שבשלישי דוקא הוא הסכנה, וכמ"ש הר"ן בפר"א דמילה שטבען של חוליים הוא להתחזק בשלישי, ושלא כדעת הרשב"א דעד ג' הוא דאמרי' דהוי סכנה וכ"ש בשני (וכדבריו כתוב בתשובת הר"מ ב"ר יוסף לה"ר יונתן הכהן הכתובה בח"ד סי' ע"ח) וכ"כ המאירי בפסקיו לשבת, ובפ"ד דתעניות [כז:] דאמרי' לענין תענית באחד בשבת משום שהוא שלישי ליצירה, משמע שיום השלישי הוא חלוש יותר מראשון ושני, וע"ש בפרש"י שהביא עלה הא דמילה, ומשמע דס"ל כדעת הרמב"ם:

(יג) ולכך שנו חכמים מרחיצין כו'. זו משנתו של ר"א בן עזרי' בשבת [קלד:] דאפסקא הלכתא כוותי', וסתם לן תנא שם [פה.] כוותי' לכן נקט לה כאן נמי בשם שנו חכמים סתם:

(יד) וכל צרכי מילה עושין בשבת. משנה זו תנן בשבת [קלג.] ושם ס"פ מפנין [קכח:] לענין יום המילה עצמו וכאן לענין יום השלישי אינו מביאו לראיה רק לענין חלול שבת, כמו שעושין כל צרכי מילה ביום המילה וכדמפ"ו בסיפא שם נותנין עליה אספלנית וכמון, והיינו לרפואה משום סכנה, והה"נ לסכנת יום השלישי לענין רחיצה:

(טו) כדי לנסותו מה עשה כו'. לגי' זו קאי האי כדי לנסותו אדלעיל שלכן כאב לו מאד כדי לנסותו (אם יהרהר אחרי המקום שצוה לו על המילה), וכדא"ר אבא בר כהנא באגדה דבראשית ס"פ מ"ז ובאגדה דשה"ש פ"ד הרגיש ונצטער כדי שיכפול לו שכרו, ומ"ש מה עשה כו' הרתיח כו', יתפרש לפ"ז שזה עשה ה' לרפואה לו מכאבו, וכמ"ש באגדה דבראשית שהחימום יפה למכה (וגם מפני הדם שיצא ממנו ונצטנן, וכמו בהקזת דם דאמרינן בשבת [קכט.] שעושין לו מדורה לחממו כו'), או כמ"ש בב"מ [פו:] כדי שלא יטרח באורחים (אלא שא"כ היה לו להזכיר כאן מזה), ובילקוט הגי' מה עשה כדי לנסותו נקב חור כו', צ"ל לגי' זו שהחמום אדרבא מגדיל הכאב וזה הי' הנסיון (ועיי' בפרש"י פ"ב דע"ג [כח סע"ב] דמשמע ג"כ שחימום כל הגוף קשה למכה של סילוא):

(טז) נקב חור אחד בגיהנם והרתיח את היום כו'. וכ"ה באגדה דבראשות (אבל בב"מ [שם] אמרו הוציא חמה מנרתקה, ועיין באגדה דבראשית פ"ו), ומשום שגלגל חמה חליף אפתחא דגיהנם בפנות היום כדאי' בפ' הספינה [פד.], וכאן שניקב חור בגיהנם שלט החום מגיהנם בגלגל חמה ביום והרתיח העולם ממנו (וע"ל פנ"א):

(יז) כיומן של רשעים. ר"ל כמ"ש ולהט אותם היום הבא, וכמ"ש בנדרים [ח:] ובאגדה דבראשית פ"ו שאין גיהנם לע"ל אלא יום הוא שמלהט כו', אבל כאן נראה דס"ל דלהוט היום לע"ל בא ע"י גיהנם:

(יח) ויצא וישב כו' לרוח היום. לשאוף צל מעט לקרר ברוח היום (ולפי דרכו לימדנו מליצת מ"ש מתהלך לרוח היום, שפירושו כמ"ש בת"י שם מטייל בגינתא לתוקפא דיומא, שהוא משל כביכול כמטייל בעצי הגן, וכענין מ"ש [אסתר ז] והמלך קם בחמתו וגו' אל גינת הביתן, שלפשוטו הוא להפג חמתו בטיולו, אף כאן משלו טיול בג"ע להפג שעת הדין בשתוף עת הרצון:

(יט) שמדת ג"ח גדולה לפני כו'. ע"ל פי"ב ופט"ז:

(כ) בא וראה כחה כו'. בילקוט הגי' א"ל הקב"ה למלה"ש באו וראו כחה כו':

(כא) היה נופל ואח"כ אני מדבר עמו. נראה רומז להסמיכו על מקרא דבלעם נופל וגלוי עינים (ועיי' בריש אגדת משלי דוגמא לזה בפתיחת ארון הברית ע"ש), ופליג על מ"ש באדר"ן פ"ב וש"מ שנולד מהול:

(כב) וכתיב כו' נצבים עליו. מזה שמוכיח מכאן שאני עומד כו', משמע ג"כ כמש"ל ר"פ כ"ה שמפרש וירא אליו ה' והנה כו' הוא מראה א' של גלוי שכינה ע"י הג' מלאכים, וכביכול אף הוא בעמידה וכמ"ש וה' נצב עליו כמ"ש באגדה דבראשית:

(כג) ה' ערלות כו'. באגדה דבראשית ובאגדה דויקרא פכ"ה תני משמי' דר"ע ד' ערלות שבאדם, ושבאילן לא חשיב (ובאילן עצמו ג' שני ערלה עם הרביעית הן נגד ד' ערלות, רק שהרביעית ע"י פדיון עולה להיות פריו קדש הלולים לה', וכמ"ש ז"ל):

(כד) ערלת בשר מנין שנא' וערל זכר כו'. נקט האי קרא ושבק לקראי דכתיבי קודם לו, דרומז למ"ש בשבת [קח.] ובאגדה דבראשית דמלשון ערל זכר שמעינן מקום המילה:

(כה) וערלת הלב אינה מנחת כו' ואין מקשין את ערפם. בסיפא דקרא דימלתם את ערלת לבבכם (שהביא בסמוך על ערלת הלב) כתיב וערפכם לא תקשו עוד, ומזה נלמד כי ערלת הלב היא קשיות העורף נגד הבורא ית', שבכל המסות הגדולות אשר ראו בעיניהם לא נתנו לב לדעת ולירא את ה', כי ערלת הלב היתה גורמת לזה ומקשה ערפם ואינה מנחת לעשות רצון בוראם:

(כו) ולע"ל הקב"ה מסיר את ערלת הלב. ומזה סמך המנהג שכתב רמ"א ביו"ד סע"ב ס"ב שנוהגין לחתוך ערלת הלב, וכ"כ הריקאנט"י כאן:

(כז) ואומר ונמלתם את בשר ערלתכם. אבל אין מקומו כאן, ונכון לגרסו לעיל אחר קרא דאת בשר ערלתו, אך בכ"ז לא יתיישב כ"כ מאי ואומר, ע"כ נכון יותר לגרוס כאן ומלתם את ערלת לבבכם דכתיב בסיפי' וערפכם לא תקשו עוד, ואע"פ שכבר הביאו לעיל לראי' על לשון ערלה בלב חוזר ומביאו כאן לראי על הא דאינה מנחת כו' מקשי' את ערפם, ודרך הגה"ה רבה הי' נראה דצ"ל ואומר ומל ה' את לבבך וגו' [דברים ל] שמביא לראי' שעיקר מילת ערלת הלב תהיה לע"ל ע"י הקב"ה כשיבטל היצה"ר, ומשום שבקרא דוהסירותי את לב האבן לא נזכר לשון ערלה, מביא מקרא זה דומל ה' אלקיך, שהוא כענין מילת ערלת הלב:

(כח) אין עץ האמור כאן אלא עץ הגפן. נראה ר"ל כמ"ש [יחזקאל טז] עץ הגפן מכל עץ (ודרש כאן כל עץ זו הגפן), וכתב בז"ר דס"ל כמ"ד כרם רבעי, מי' באמת לא פליגי רק לענין רבעי, אבל ערלה דבי' עיקר קרא נוהג לכ"ע בכל עץ מאכל, וכמו שביאר הרמב"ן בלקוטותיו לר"ה והשיב על לשון פירש"י בסוטה [מג.] ד"ה קלא כו' דמשמע פשט לשונו שערלה ג"כ אינה נוהגת אלא בכרם ע"ש, ובהגהות המיוחסות להגר"א הגיה אין ערלה האמורה כאן אלא ערלת הגפן:

(כט) יאותו לנו האנשים וגו' כאשר הם נמולים מכאן אתה למד וכו'. כצ"ל:

(ל) והנחילוה לחק עולם. נראה ר"ל שז"ש [ד"ה א' ט"ז ותהלים ק"ה] זכרו לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור (שהיא המילה כמ"ש באגדה דבראשית פכ"ח) אשר כרת את אברהם וגו' ויעמידה ליעקב לחוק (זו המילה כמ"ש בתנחומא ס"פ לך לך ובכ"מ, ולפרש"י ס"פ ר"א דמילה [קלו:] דידיד מבטן הוא יצחק יתפרש חוק בשארו שם על יעקב) לישראל ברית עולם [ד] ואע"פ שמקרא זה בענין נתינת א"י כתיב, מ"מ נתינתה היה תלוי בברית מילה, וכמ"ש באגדה דבראשית פמ"ו א"ל יהושע לישראל כו' כך אמר הקב"ה לאברהם ונתתי כו' ע"מ ואתה את בריתי תשמור: :

(לא) פרעה וגזר עליהן גזירות קשות ומנע מהם ברית מילה. גם באגדה דקהלת פ"ט פי"ב תני בגזירות פרעה בטל מהם מצות מילה, וכ"מ לשון אגדה דבראשית פמ"ו ב' פעמים נטלה מילה מבניו א' במצרים כו', לשון נטלה משמע ע"י אחרים ובעל כרחן, אבל באגדה דשמות פ"א ור"פ כ ו לא חשיב בגזרות פרעה גזרת המילה, ואמרו שם פי"ט לא בקשו ישראל למול במצרים אלא כלם בטלו המילה במצרים חוץ משבט לוי שנא' ובריתך ינצורו (והעתיקו הרמב"ם ר"פ י"ג מהלכות איסורי ביאה, ועיין ספרי פ' הברכה שם), משמע שהן מעצמן בטלוה, וכ"ה באגדה דבמדבר ר"פ ט"ו מאסו בתורה ובמילה שנא' וימרו כו' חוץ משבטו של לוי (ונראה שז"ש [תהלים עח] לא שמרו ברית אלקים ובתורתו מאנו וגו' ובמצרים מיירי), ובאגדה דשיר השירים פ"א פי"ח ובאגדה דבמדבר פי"א אמרו שלא רצו למול עד שע"י הפסח מלו ביציאתן ע"ש (ובלק"ת כ' רמז שמצרים העבירום על המילה ממ"ש הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, שר"ת העבירום וס"ת המילה), ובתדא"ר פכ"ג שהיו המצרים מלעיגין עליהן על המילה ע"ש:

(לב) למגדול ועד קטן כו' העם היוצאים. מפני שתחלה כתיב כל אנשי המלחמה כו', הוצרך לבאר שמגדול ועד קטן מלו (ואלמלי כן הי' מעכבן מילת הזכרים מלאכול בפסח,) כמ"ש כל העם היוצאים:

(לג) והיו לוקחים כו' ודם פסח והיו נותנים כו'. כ"ה גם בת"י על פסוק והי' הדם לכם לאות על הבתים שתרגם ויהי אדם נכסת פסחא וגזרת מהולתא מערב לכון למיעבד מיני' את כו', וכ"ה בזהר אמור [צה.] ובפ' בא [לה.] וברע"מ שם [מא.] ע"ש, ובבעה"ט כתב רמז לזה לכם בגי' המיל', וי"ל מדחזר וכתב וראיתי את הדם, וה"מ למיכתב וראיתיו (ועל דם דרישי' דקרא קאי) ופסחתי כו', דרשי' ב' מיני דם, דם מילה (דהוא דם דרישא דכתיב בי' לאות הוא אות ברית מילה,) ודם פסח, ואולי י"ל שלכן כתיב בפרשה זו דהחדש הזה לכם בלקיחת הדם סתמא, ולא נתפרש מן הדם אשר בסף ולא באגודת אזוב, כמ"ש אח"כ בפרשת משכו וקחו, וכבר הרגישו בזה ראב"ע והרמב"ן [ה] והרמב"ן כתב דבמכילתא דרש לי' לומר שכל לקיחות שבתורה סתם תהא באגודה ושכל קבלת דם הוא בכלי כמדרש רבותינו עכ"ל, ולשונו ז"ל שכתב שכל לקיחות שבתורה סתם תהא באגודה, אינו מבואר, והרי בסוכה [יא.] דיליף מינה ר"י דלולב צריך אגד בגז"ש הוא דיליף לה, ורבנן דלא גמרי גז"ש ס"ל דא"צ אגד וקי"ל כוותיי', וא"כ חזינן דלא דרשינן מולקחתם סתם שבפרשה ראשונה לכל לקיחות שבתורה, וגם אין שייך כלל ללמוד לכל לקיחות אף בלקיחות שלא נזכר בהן לקיחות כמה מינין כלל שיהיו אגודות, שעם מי יהא אוגדן, אלא ודאי כוונת המכילתא בזה שאמרו לכל לקיחות שבתורה שאינן אלא אגודת אזוב, היינו אזוב האמור במצורע ובהזיית פרה דילפינן מהכא שיהיו אגודות, וכ"ה בספרי הביאוהו התוס' בסוכה [יג.] ד"ה מצות כו', ומ"ש דילפינן שכל קבלת דם הוא בכלי, דרשא זו לא מצאתי במכילתא, דמ"ש שם על ולקחתם מן הדם יכול בין ביד בין בכלי ת"ל אשר בסף, היינו רק במקום הזה, בפסח מצרים, ולא ללמד על שאר מקומות, ותדע דמסיים שם עוקה וחוקק בצד האסקופה, ואתיא כר' ישמעאל דמפרש שם סף אסקופה ולא כלי, והיכי ילפינן מינה לכל קבלת דם בכלי, ובזבחים [יג.] ילפינן כלי שרת לקבלה מקרא דוהקריבו, ואע"פ שרש"י מפרשו לבגדי כהונה, אבל הרמב"ם מפרשו לכלי ממש, ע"ש בחק נתן: , ולפ"ד הפר"א ות"י והזהר הנ"ל, י"ל שלכן לא נכתב כן בפרשה ראשונה, מפני ששם נרמזו ב' הדמים כאחת:

(לד) על משקוף בתיהם. דלא נטעה לפרש שעל הבתים, הוא עוד מקום שלישי לבד המשקוף וב' המזוזות (ולכן על הבתים מופסק בטעם מן המשקוף וב' המזוזות שטעם אתנחתא תחת המזוזות), קמ"ל שעל הבתים הוא פי' על המשקוף והמזוזות שבבתים שאוכלים בהם:

(לה) וראה דם כו' נתמלא רחמים על ישראל. בא לפרש לשון ופסח, שהוא לשון רחמים וחיים, וכמ"ש במכילתא ראה מצות שעשו וחס עליהן, וזהו שמביא מקרא דואומר לך בדמייך חיי בזכות דמייך, גם ממ"ש ואראך מתבוססת בדמיך שמזו הראיי' כביכול נתמלא רחמים (וז"ש לקמי' לא חסה עליך עין כו' לומר רק ה' לבדו כשראה מתבוססת נתמלא עליה רחמים וחייס ופסח עליהן):

(לז) אר"א וכי כו' ב"פ בדמיך חיי. ר"א ס"ל דמחד בדמייך נמי משמע ב' דמים של פסח, לכן דרש לב' הפעמים על ב' גאולות (או ב"פ חיי דרש):

(לח) ובזכותם אתם עתידים להגאל בסוף כו'. א"א לפרש עשיית ב' המצות ממש כמו במצרים, דהיכן מצינו דם פסח משחרב בהמ"ק, ואפי' למ"ש בירושלמי דמעשר שני פ"ה שבנין בהמ"ק קודם למלכות ב"ד (וכן בזוהר תולדות [קלט.] במדרש הנעלם אמרו שבנין בהמ"ק קודם לקבוץ גליות), וא"כ אפשר יהי' למצות פסח אז ג"כ קודם לגאולה ושבזכותו וזכות המילה יתגלה הגואל, מ"מ יקשה לו שהרי ר"א דהכא ס"ל בפ"ח דר"ה [יא.] שבתשרי עתידין ליגאל, ואינו זמן הקרבת הפסח כגאולת מצרים, אלא נכון יותר לפרש שר"ל שזכות ב' דמים אלו שקבלו עליהם במצרים בשמחה, גדול כ"כ שאף בגאולה העתידה נזכרין הן ובזכותן אומר בדמיך חיי:

(לעיל) (לו) שנאמר כו' בדמיך חיי. משמ' דמכפל ב' הפעמי' הוא דדרש לה לב' הדמים פסח ומילה, וכ"ה בת"י בן עוזיאל ביחזקאל שם ולשון מתבוססת עצמו מורה לפרשו על דמי המילה שהיא דם תבוסה יוצאה מגופו, מעל דם פסח שאין שייך כ"כ לומר שהיו הן מתבוססין בו, וע"ל פמ"ח אות צ"ב), אבל מבדמיך שהוא לשון רבים לא משמע לי' להוכיח ב' דמים, די"ל דם פסח לבדו, ועל שהיה על המשקוף ועל המזוזות קוראו לשון רבים, או של הפסחים רבים, וגם ביחיד מצי' שנכתב דם לשון רבים קול דמי אחיך וכן בכ"מ:

(לט) לא עכב אברהם מכל כו'. כמו שהיה זריז במילת עצמו וישמעאל ביום שנצטווה כמש"ל, כן בלידת יצחק לא עכב ומל אותו ביום השמיני כמ"ש שם כאשר צוה אותו אלקים, ולשון לא עיכב אפשר בא לרמוז שמצפרא נזדרז למולו וכדילפי' ריש פסחים [ד.] מזריזותי' דאברהם ע"ש:

(מ) הגישו למילה. משום שמפ"ו להלן הגישו למנחה נקט במילה נמי כאן לשון הגשה:

(מא) והגישו למנחה ע"ג המזבח. בהגהות המיוחסות להגר"א הגיה ועשה מנחה ע"ג כו', ולא מצאתי סמך לזה במקרא, ובשוח"ט מז' קי"ב (שהועתק שם מאמר זה מהפר"א) הגי' כדהכא והגישו למנחה כו', וכ"ה בבהגר"א לי"ד סי' רס"ה ס"ק מ"ז, ורחוק הוא לפרש שנתכוונו כאן על העקדה דתני בה לקמן פל"א לשון זה וככ"ג הגיש את מנחתו ונסכו, דאינו מענין המאמר כאן כלל, אלא על המילה קאמר, שחשובה כמנחה ע"ג המזבח, וכ"ה מבואר בלשון הילקוט וכ"ה בתניא רבתי סי' צ"ו מהפר"א דגרס שכל מי שמגיש את בנו למילה כאלו כה"ג מקריב מנחתו ונסכו ע"ג המזבח (ונכון היה לגרוס כאן והגישו כמנחה וכלשון הילקוט), וכן בזהר שלח [קסד.] אמרו קרבנא דרביא כו' או למילה דא קרבנא שלים כו', ובתשו' מהר"מ אלשאקר סי' י"ח הביא מתשובת הגאונים לשון ירושלמי (שמתוך לשונו ניכר שהוא לשון מדרש הנעלם מהזהר שקראוהו הגאונים בשם ירושלמי, וכמ"ש בס"ד בקונטרס מאמר קדמות הזוהר ע"ש), ר' אבא אמר מאן דעאל ברי' לקורבנא דא, איהו מקרב ולא ע"י דאחרא דהא בקרבן כתיב והקריבו לפני ה' כו' הוא ולא אחרא אוף האי קרבנא איהו מקרב לי' ולא שלוחא אחרא ובשעתא דמקריב לי' כו' דא"ר חמא בר אבא א"ר יהודא קורבנא איהו סמיך ואיהו מקריב ואיהו קאים עלי' וכתי' ונרצה לו לכפר עליו, ברא דב"נ קרבנא איהו ומזבח אדמה קמי' (עמש"ל בפרקין בס"ד) לקרבא לו' קרבן שלים חביב משאר קרבנין דעלמא, עכ"ל, וזהו לשון הגישו למילה השנוי כאן ג"כ לומר שהמצוה שיגישו האב בעצמו (ואם יודע למול מצוה שימולו בעצמו וכמש"ל אות ב' בשם הרמב"ם), וסמך ללשון מנחה שקראו כאן יותר משאר קרבנות, אולי י"ל למאי דמסקי' בחגיגה [ו:] דר' ישמעאל (מרא דשמעתא כאן) נמי מצי סבר כר"ע שם דעולת תמיד קרבה במדבר, וקשי' לדידי' נמי כדמקשה ר"ע שם מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר, י"ל דדרש לי' ר' ישמעאל על המילה שלא עשאוה במדבר כתיקונה, וכדאמר ר' ישמעאל להלן שלא פרעו, וקרי לה למילה זבח ומנחה, ומזה יצא לשון הגשה דנקט כאן במילה, לרמוז על מקרא זה, עוד י"ל מ"ש [מלאכי ב] יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה וגו' ומגיש מנחה לה' צבאות, שדרשוהו בסנהדרין [פב.] אם כהן הוא לא יהי' לו בן מגיש כו' ולר' ישמעאל י"ל דדרש לי' שלא יזכה לבן זכר להגישו למנחה למולו לפני ה' (ואולי ירמוז מאי דנקטו מילת יצחק למנחה, למ"ש יצחק תיקן תפלת המנחה):

(מב) ועשה שמחה ומשתה כו' ויעש משתה. וממילא שמחה בהד' כמ"ש תמיד כתובין שניהם יחד, ובשבת [קל.] דרש לשמחה במילה ממ"ש שש אנכי על אמרתך ע"ש בתוס':

(מג) חייב אדם לעשות כו' באותו היום שזכה למול כו'. בתנחומא ס"פ חיי שרה ור"פ תצוה אפי' אדם ממשכן עצמו ומשמח אותו היום מה שלא נצטווה הוא שהכתוב אומר והוספתי על כל תהלתך, ועיין זוהר [צד: צה.] וביו"ד ס"ס רס"ה ובהגר"א שם:

(מד) שנא' ויעש כו' הגמל את יצחק. התוס' בשבת שם פי' בשם ר"ת דדרש הג מל כלומר ה"ג בגי' ח' יום השמיני שמלו (ועיין בלק"ת להאר"י בטעמי מצות בזה), ואע"ג דפשטי' דקרא משמע ודאי ביום הגמל ממש מחלבו, מ"מ מדלא כתב בקצרה ויעש כו' ביום ההוא, דהא כבר כתי' ויגדל הילד ויגמל, והוי משמע ממילא ביום ההוא של הגמלו, דרשי' מייתורא דביום הגמל את יצחק, דמרבה שביום המילה נמי עשה משתה, ועל המילה שהוזכרה לעיל קאי (וזהו ג"כ שחזר לכתוב כאן את יצחק ולא כתי' ביום הגמלו, או הגמל הילד כמ"ש ברישי' ויגדל הילד, אלא לרמוז שביום שנקרא בשם יצחק עשה משתה ג"כ שהוא ביום המילה שאז הוא שהנהיגו קריאת השם משניתנה מצות מילה, ומ"ש ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו יצחק וימל אברהם כו', הוא מתפרש ג"כ כן, שביום המילה הוא שקרא לו שם, ועיין בתשו' רב נחשון גאון שהובא בב"י י"ד סרס"ג בקטן שמת קודם המילה דמהלינן לי' אבי קברא ומסקינן לי' שמא כו'):

(מה) ג' ענויין הן. באגדה דאיכה פ"א אות נ' ושוח"ט מז' ל"א חשיב ד' דברים שמכחישין כחו של אדם תענית ודרך ועון ומלאכה (כ"ה שם בהגהותיי ע"ש), ובגוטין [ע'] חשיב ג' דברים המתישין כחו של אדם דרך ופחד ועון, וכאן נראה דלא נקט רק אותן שנזכר בהן עינוי, ושם חשב לשון החלשת כח ג"כ (ולכן בצום כאן מביא קרא דעוניתי בצום, ושם מביא מקרא דברכי כשלו מצום):

(מו) ומעינוי הדרך לא מלו כו'. בנדרים [לא:] אמרי' אמול ואצא סכנה היא כו', משמע שהסכנה הוא לילך בדרך אחר המילה, והכי מוכח שם [לב.] דאמרי' שם שנענש על שנתעסק במלון תחלה ולא מל, ופי' הר"ן שהי' לו רק מעט לילך למצרים, אלמא דטורח הדרך שהלך כבר ובא ממנה אין מזיק למילה, וביבמות [עא:] אמרי' בעשירי לא מהול משום חולשא דאורחא, משמע שלאחר ביאה מהדרך איכא סכנה למול מחולשא דאורחא (ועיין ריטב"א ביבמות שם ד"ה אבע"א כו' שפי' מפני שהי' משה יכול להתעכב בדרך עד שיתרפא שלא קבע לו זמן למתי יבא למצרים, וכ"כ הרד"ק ביהושע), ואולי יש לחלק בין הולכי ברגל דבהו דווקא איכא סכנה דחולשא דאורחא בבואם מן הדרך, אבל קטנים המורכבים על כתפי אבותיהן וכן במשה שהרכיבם על החמור, ליכא חולשא דאורחא כ"כ שיהיה סכנה למול בבואם מן הדרך (ועיין תענית [יא.] לענין חשש מעיינא מטורח הדרך דאי אזיל בארבא לא חיישינן ועמש"ש בחידושי בס"ד), רק הסכנה לצאת אמר המילה שהרוח ואויר מזיק למכה (ולא תקשה א"כ אכתי היו יכולין למול בעשירי הקטנים שלא היו הולכין ברגליהן, די"ל מ"מ רוב העם שהיו מהלכין ברגליהן קיבלו הזאה קודם מילה), ועב"י בי"ד סרס"ב שהביא לשון רי"ו בשם הרמ"ה דטורח הדרך כלומר שהוא חולה מטורח הדרך (שבא מן הדרך) אין מלין אותו עד שיתרפא [ו] ובשם רבי' מנוח הביא הב"י שכ"ד שאינו (חולי) בגופו של תינוק כגון שרוצה לצאת לדרך אין משהין המילה בשבילו כמו שאין משהין משום נשיבת הרוחות, דשומר פתאים ה', כדאיתא ביבמות עכ"ל, ונראה שכן תפסו האחרונים להלכה, ולכן לא הזכירו מזה כלל בש"ע ואחרונים, וצ"ע לחדש הא דדשו בה רבים במקום סכנה במה שלא הוזכר בש"ס (כ"א לעלין יומא דעיבא ודשותא), ובפרט שאף לענין יומא דעיבא ודשותא (שהוזכר בש"ס) כתב הנמוקי יוסף בשם הריטב"א שמ"מ אם רצה שלא למול הרשות בידו, א"כ בהא דטורח הדרך שלא נמצא בש"ס, ודאי עדיף היה למנקט כדעת הרמ"ה לחוש לסכנה. וממ"ש בספרי בהעלותך פסקא ס"ז, ששבט לוי מלו במדבר (וכ"כ רש"י בפרשת וזאת הברכה), א"כ משמע שאם רצו לימול בדרך, הרשות בידו, ועיין בז"ר שם מ"ש בזה, ולא הזכיר כלל לטעמא דמשום חולשא דאורחא ע"ש: , ונראה דדוקא דרך שנא' בו ענה בדרך כחי, הוא דחיישי' לחולשא לענין מילה, אבל ענוי צום דכתי' בי' ענוי נפש, וכן ענוי בית האסורין דכתי' בי' עינוי רגל לא חשו להן לענין מילה לדחותה מפני ענוייהן:

(מז) ר"י אומר וכי כו' שמעו קולו כו' ונתן להם את כו'. את"ק דסמיך לי' דקאמר שלא מלו מפני ענוי הדרך קאי, וא"כ מיד שיצאו ממצרים פסקו מלימול, ומקשה ר' ישמעאל שא"כ האיך שמעו קולו של הקב"ה, אלא שקו' זו אינה רק על הנולדים מן יצ"מ עד מ"ת בחמשים יום אלו, דפשיטא לי' שקטנים אלו ג"כ היו בכלל שומעי הקול ומקבלי התורה וכמ"ש [דברים ה] דבר ה' אל כל קהלכם (וכענין מ"ש ר"פ נצבים טפכם ונשיכם וגו'), וכן אמרו באגדה דשמות פ"ה האיך היה הקול יוצא כו' הקטנים לפי כחן והיונקים לפי כחן כו', הרי שהיונקי' היו שומעים הקול ג"כ (ועיין באגדה דש"הש פ"א ותנחומא פ' ויגש ושח"ט דדרש מקרא דמפי עוללים ויונקים יסדת עוז שע"י ערבות העוללים ויונקים ניתנה תורה ע"ש), וביבמות שם אמרי' טעמא דלא מהול אבע"א משום חולשא דאורחא ואבע"א משום דלא נשבה רוח צפונית, ובהא דלא נשב' נמי ב' טעמי או משום דנזופין היו או כי היכי דלא נבדור ענני כבוד, ולטעמא דנזופין בין שיהיה פירושו ממעשה העגל כפרש"י שם, או ממרגלים כפי' התוס', מ"מ מיצ"מ עד שעת מ"ת לא היו נזופין, ונשבה להם רוח צפונית והיו יכולין לימול, ולא היו בהן שלא נימול כלל בשעת מ"ת, אבל לאידך טעמי דחולשא דאורחא (והוא טעמי' דת"ק כאן דעלי' מקשה ר' ישמעאל), וכן לטעמא דרוח צפונית לא נשב משום דלא נבדור ענני כבוד, א"כ משעה שיצאו מיצ"מ מיד התחיל חולשא דאורחא ומיד היו ענני כבוד סוככים עליהם, והריטב"א בחידושיו ביבמות [עב.] ד"ה אבע"א (ויש שם ט"ס שחלקו דיבור א' לשלשה חלקים והן הכל ד"א ע"ש) כתב וז"ל ומ"מ בין למ"ד משום חולשא דאורחא בין למ"ד משום רוח צפונית לא הי' זה אלא לאחר השנה השני' כשהוקם המשכן והדגלים, ואז היו נוסעים וחונים והו"ל חולשא דאורחא ואיבדור ענני כבוד, אבל קודם לכן הילודים במדבר מולים, וכשקבלו התורה לא היו אין נימולין עכ"ל, ואין דבריו ז"ל מובנים לי בטעמן, דלכאורה אדרבא באותן מ' יום מיצ"מ עד מ"ת היו נוסעים וחונים תמיד יותר לפי ערך מלאחר מ"ת, שעשרה מסעות היו מיצ"מ עד מ"ת במדבר סיני שאחר רפידים, כמפורש בתורה בר"פ מסעי, והיו הולכים בתחלת יציאתן יומם ולילה, כמפורש בתורה בר"פ בשלח, וכתי' וילכו שלשת ימי' במדבר ולא מצאו מים [שמות טו] הרי הלכו ג' ימים רצופין, וא"כ מ"ט לא יהי' שייך אז חולשא דאורחא וחשש דלא לבדור ענני כבוד, ומה תלוי זה במשכן ודגלים דוקא, ובדברי הרמב"ן והרשב"א בחידושיהן ז"ל שם מבואר שחולקין על הריטב"א ופשיטא להו כמ"ש דלטעמא דחולשא דאורחא ודלא נבדור ענני כבוד משעת יצ"מ פסקו מלימול הנולדי' (וכתבו הרמב"ן והרשב"א שם דס"ל לר' ישמעאל דהכא כטעם דלא נבדור ענני כבוד, ולא ידעתי למה לא נקטו טעמא קמא דחולשא דאורחא שמבואר כאן בפר"א בדברי ת"ק דר' ישמעאל ועליו קאי ר' ישמעאל כמש"ל) [ז] אלא שנראה מדברי הרמב"ן וכן מהתוס' שם ד"ה מאי טעמא כו', שהא דרבי ישמעאל לא היה כתוב לפניהם ז"ל בפר"א, והביאו בשם מדרש אגדה, וכן במנהמ"א סי' פ' כ' (על מאמר זה) איתא במדרש ובפר"א רי"א וכי כו', והתוספות הביאוהו ממגלת סתרים דרבי' נסים גאון, רק ההוא דבלעם הביאו בשם הפר"א, וביותר נראה כן מהריטב"א שכתב על הא דר' ישמעאל שאין זו שיטת הגמרא שלנו, והרבה מדרשות יש שחולקים על הש"ס, וסיים אח"ז ואפשר שהמדרש שאמרו בבלעם (שהביאו גם הוא משם הפר"א), אזל בשטתי' דאידך מדרש עכ"ל, והרי לפנינו בפר"א הכל מאמר אחד דר' ישמעאל: :

(מח) נמולים היו כו' פריעה. משמע שר"ל שעיקר הסכנה מחולשא דאורחא היא הפריעה דוקא, שהכאב בה גדול ביותר, אחרי שכבר נחתך הערלה ונעשה המקום ההוא מרגיש ביותר כדרך המכות, וכשפורעין העור גדל הכאב, גם אפשר שע"י הפריעה יוצא דם הרבה יותר מע"י המילה עצמה, ולכן קשה להו חולשא דאורחא ורוחות (אחרות לבד רוח צפונית) ביותר, ולפ"ז אי איתא דס"ל להפר"א כההיא דרבי בנדרים [לא:] דאמר משה אמול ואצא סכנה היא, וס"ל נמי דלא נצטוו ישראל עדיין על הפריעה עד יהושע, כמשית"ל אות ע"ט אי"ה, נצטרך לדחוק שאע"פ שלא נצטוו מ"מ היו נוהגין בפריעה, וכמו אברהם אבינו, שאע"פ שלא ניתנה לו פריעה, מ"מ פרע, כמ"ש התוספות ביבמות שם ד"ה לא כו' מאגדה דבראשית [ח] כ"ה מבואר הלשון בתוספי הרא"ש ביבמות שם שמן האגדה דבראשית הביא התוס' רק הא דאברהם פרע (וכ"ה בחדושי רמב"ן ורשב"א שם), ובהגהות הגרי"פ שם חשב שמ"ש בתוס' כדאמר באגדה דבראשית נמשך למטה על מ"ש דאפילו ע"ת קיים, לכן ציין דכ"ה להדיא בגמרא דיומא. , ומשום שקיים אפילו ע"ת, ומ"מ הוא דחוק במשה, שכיון שלא היו מצווין על הפריעה, והי' יכול לקיים מה שנצטוו על המילה בלא פריעה ולצאת בלא סכנה, היאך דחה מצוה דחובה משום הפריעה שהיו נוהגין רק ברשות:

(מט) שלא היה להם פריעה וכל מי שמל ולא פרע כו'. לגי' ספרים שלנו דגרסי' בה כאן וכל מי שלא פרע כו', משמע לכאורה דס"ל דנצטוו כבר על הפריעה (בסיני עכ"פ בכלל כל המצות, או אפשר מדלא הוזכר כאן כלל ענין לא ניתנה פריעה לא"א, דס"ל דלא"א ניתנה מילה כתיקונה עם הפריעה), וכ"מ ממ"ש א"ל הקב"ה ליהושע אי אתה יודע שאין ישראל נמולין כתיקונן כו', שזה הי' דבר ידוע כבר, שאם חידוש הוא שנתחדשה ליהושע אז הול"ל הוי יודע שאין כו' (ולאותו תי' שכתבו הרמב"ן והריטב"א בחידושיהם ביבמות שם שע"פ הדיבור נצטווה משה עלי' לעשותה בכניסתן לארץ עכ"ל, א"כ א"ש מ"ש ליהושע אי אתה כו' שכבר נצטווה משה על ככה, ולגבי כניסתן עתה לארץ קרי לה שלא כתיקונה, אע"פ שעד עתה הי' זה כתיקונה, וע"ש בתוס' ד"ה לא כו' וד"ה מ"ט (השני) דנראה ס"ל דניתנ' למשה בסיני ונצטוו עלי' לקיימה במדבר), וא"כ ודאי קשה עדיין וכי ישראלים שלא נמולו שמעו קולו כו', ובז"ר פי' דס"ל שלא נצטוו עלי' עדיין, וצריך לדחוק דמ"ש כאן וכל מי שמל ולא פרע כאלו לא מל, היינו לאחר שניתנה כ"ה הדין (ובכדי לבאר מ"ש אח"כ ליהושע שאין נמולין כתיקונן הזכירו כאן), ובאמת אי איתא דס"ל להפר"א הא דלא ניתנה פריעה לא"א, צ"ע א"כ למה שמפרש ר' ישמעאל שהילודים בדרך ג"כ מלו אלא שלא פרעו, מה חילוק היה בין היוצאים ממצרים להילודים בדרך, שאלו ואלו מלו ולא פרעו, היוצאים מפני שלא נצטוו, והילודים בדרך מפני חולשא דאורחא, והרי המקרא מפורש ביהושע כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו וגו' ואת בניהם הקים תחתם אותם מל יהושע כי ערלים היו כי לא מלו אותם בדרך, ודוחק לומר שהיוצאים ממצרים אף שלא נצטוו על הפריעה היו נוהגין בפריעה כמו א"א שקיים אע"פ שלא נצטווה, אבל הילודים במדבר כיון שלא נצטוו על הפריעה לא קיימוה בדרך משום סכנה וכמש"ל שעיקר הסכנה בפריעה, ובלשון האגדה שהביא הרמב"ן שם ליתא להא דוכל מי שמל ולא פרע כאלו לא מל במאמר הזה ע"ש [ט] ובזוהר פרשת בא (מ.) ופ' אמור [צה.] דלא אתפרעו במצרים (וכן בפ' שלח לך [קסג:] אמרו דאברהם לא אתפקד על פריעה אלא דשם [עמוד א] אמרו ביעקב דהוי בי' פריעה, ולא נתברר שם אם נצטווה על כך קאמר, או מעצמו עשה, וא"כ יהי' מוכח שאברהם לא פרע כלל, ושלא כדברי התוס' ורמב"ן מאגד"ב הנ"ל), אלא שמסיים שם בפרשת בא אימתי אתפרעו בשעתא דכתיב שם שם לו חוק ומשפט דהיינו במרה (ומסיים שם עוד ואי תימא דבימי יהושע אתפרעו לאו הכי אלא על אינון דכתי' וכל העם הילודים במדבר בדרך (ור"ל שסובר כר' ישמעאל דכאן דאף בדרך מלו ולא פרעו ומלו שנית לפריעה בימי יהושע, וכ"מ בזוהר לך לך [צג:] דבימי יהושע אתפרעו אבל מלו כבר), אבל היוצאים ממצרים מלו כבר במרה): :

(נ) ומול אותם פ"ב. ואע"ג שכבר מלו בלא פריעה, י"ל שכיון שלא פרעו חזרה ונמשכה להם ערלה עכ"ל ז"ר (ואע"ג דאמר ר"ה ביבמות [עב.] משוך א"צ למול מד"ת רק מדרבנן מפני שנראה כלא נמול, נראה דהיינו דוקא משוך לאחר מילה ופריעה, אבל מל ולא פרע וחזרה ונמשכה הערלה, צריך למול מה"ת אף לר"ה):

(נא) והיו ישראל כו' וכשבא בלעם כו'. לפמש"ל אות מ"ז שכ"ז דברי ר' ישמעאל, יתבאר שמביא זה לראי' לדבריו שמלו בדרך, שהרי בלעם ראה כו', והרמב"ן והרשב"א שם טרחו ליישב הא דבלעם להשוותו עם דברי הש"ס ביבמות שלא מלו, ותי' הא' דחוק, וגם לגי' שלנו בפר"א ומכסין אותן בעפר המדבר, ודאי לא משמע כן, וכן מ"ש שבלעם ראה אותן הנולדים קודם נזיפתן, גם זה דחוק, דקודם נזיפתן היינו בחורב שעשו העגל לפרש"י או במדבר פארן ששלחו המרגלים לפי' תוס', ואלו בלעם בשטים בערבות מואב הי' והאיך ראה אותן משם, ואפשר נאמר שראה בקסמים ולא בראי' גשמי':

(נב) נכסין כו' בעפר הארץ. ולהוציא ממנהג בני מזרח שמוהלין על המים, וכמ"ש במחלוקת בני בבל ובני א"י (הנדפסים ס"ס יש"ש על ב"ק) חלוקה י"ז (והובא בתשובת הגאונים שערי צדק שער ה' סי' י' ובהגמי"י שלהי ה' מילה ובטור י"ד ס"ס רס"ה), בני א"י מוהלין בעפר מן הדא גם את בדם בריתך שלחתי מבור אין מים בו (וביש"ש שם כתוב בה ונותנים על פניהם, וט"ס הוא וצ"ל זה בבני בבל שמוהלין על המים וכ"ה בטור) ופי' ממ"ש אין מים בו סומכין שלא לימול על המים רק להשליך לעפר כמו לבור כרוי בעפר, ובני בבל מוהלין במים שנא' וארחצך במים ואשטוף דמיך מעליך, ור"ל דמפרשי לי' על דמי מילה הכתובין למעלה מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, ואנן דנהיגין בעפר [י] ולגי' הגמי"י דבני בבל נוהגין בעפר, י"ל דאנן לעולם בתר בני בבל גרירין, אבל באמת ט"ס הוא כמבואר בכל המקומות שהבאתי בני מזרח במים ובני מערב בעפר, ובני מערב הן בא"י, וכן מבואר בתשובת רב כהן צדק ורב יהודאי שהובאו בטור שם (וכתובין בשערי צדק שם סי' י"א י"ב) שבישיבת הגאונים בבבל נהגו על המים, רק שכתבו שהנוהגים בחול ובעפר נמי ש"ד: , סמכינן על הזהר בפ' לך לך [צה.] דדרש לי' מן מזבח אדמה כו', ובב"י בשם ס' המנהיג הביא דברי הפר"א אלו, ובהגמי"י כ' שלכן אנו נוהגין בחול שהוא משפת המים וכמו רקק שהוא ממוצע בין העפר והמים לצאת יד"ח ב' המנהגים (ובבעה"ט פ' בלק כ' עפר בגי' ערלה בחול):

(נג) ולא עוד אלא שנמשלו לעפר. הוא טעם אחר למול בעפר ולא במים, ועיין בב"י בשם הרד"א, ובמנהמ"א ל"ג ולא עוד אלא גרס לפי שנמשלו:

(נד) וכך היו ישראל נוהגין למול עד כו'. לומר שמימי יהושע ואילך לא בטלה מהן עוד המילה, ועי' בזהר בראשית [לב:] ופ' לך לך [צג:] ור"פ שמות [ג:] שבימי סיסרא העבירו מהם המילה וגזרו ולא פרעו כמ"ש ויעזבו את ה' עד שבאה דבורה ואז פרעו כמ"ש בפרוע פרעות בישראל וגו':

(נה) עד שנחלקו כו' ומלכות אפרים מנעו מהם המילה ועמד אליהו ז"ל כו' שלא להוריד טומ"ט על הארץ כו'. משמעות הלשון כאן שמיד כשנחלקה מלכות ב"ד והתחילה מלכות אפרים ע"י ירבעם (שהוא בא מאפרים) מנעו המילה, וכ"ה מבואר בלשון המנהיג בשם פר"א שהובא במנהמ"א ס"ס פ' ע"ש:

(נו) והי' מתפלל לפני הקב"ה. ז"ש שם וישאל את נפשו למות, שאמר לפני ה' אם יחזרו ישראל לקלקולם (והוא הטיח דבריו בזה כלפי מעלה ואמר ואתה הסבות את לבם אחורנית וכמ"ש פ"ה דברכות) טוב מותי מחיי, וכענין שאמרה רבקה [בראשית כ"ז] אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים:

(נז) א"ל הקב"ה טוב אתה מאבותיך. בל' המקרא כתוב זה בדברי אליהו שאמר רב עתה ה' קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבותי, וכאן צ"ל דדריש שמ"ש לא טוב אנכי מאבותי [יא] שנדחקו בו המפרשים, ועיין רד"ק שפי' שהאריך ימים כמ"ש פנחס זה אליהו, ויש להוסיף עוד לפ"ד הזהר ויגש [רט.] ועיין אחרי מות [סח:] דהוי אתי מסטרא דדכורא יתיר מכל בני עלמא ואיתחזי לאתקיימא בקיומא יתיר, ולפי שידע זה אליהו ז"ל וראה שיחיה עוד הרבה, לכן אמר רב [לי עוד חיים] עתה ה' [אשר ישראל חוזרים ומפירים ברית] כי לא טוב אנכי מאבותי לחיות לעולם אלא קח נפשי כו', וי"ל בלשון כי לא טוב אנכי נרמזו מדות יסוד (צדיק כי טוב) ומ"ל (הנקראת אנכי) ואמר אליהו ז"ל אחרי שח"ו יחזרו ויפרו ברית א"כ לא טוב אנכי מאבותי [חג"ת שהנחילו לי חיים ארוכים] ולמה לי חיים: הוא הודאה על דבר ה' אליו (שאינה מפורשת במקרא, ואפשר נרמזת במלת ויאמר המופסק בפסיק מן רב עתה, לרמוז שויאמר היה מאמר ה' אל אליהו בנתיים, ולכן לא נזכר תשובת ה' על מאמר אליהו זה, ולפשוטו צ"ל שהתשובה באה לו ע"ז כשישן ע"י המלאך), שאמר לו לא טוב אתה מאבותיך קום ברח לך, ונרמז במאמר המלאך אליו כי רב ממך הדרך, שילך לו בדרך רחוקה להלן מכאן, וכן ה' א"ל אח"ז לך שוב לדרכך מדברה דמשק:

(נח) שנא' ויברח יעקב כו'. בילקוט יהושע, וכן במנהמ"א סי' פ' הגי' בלשון המאמר מקרא דקום ברח אל לבן [בראשית כז], ולפי גי' דהכא ניחא לי' להביא מקרא זה שמפורש בו מעשה הליכת יעקב בלשון בריחה (משא"כ בתורה, אף שרבקה א"ל קום ברח לך, מ"מ כתוב הליכתו בלשון ויצא יעקב וכתיב וישלח יצחק את יעקב וגו', ומלשון המקרא דהושע ויברח יעקב אנו למידין שהליכתו אז בריחה היה שרדף אחריו, כמ"ש באגדה דבראשית ובאגדת בראשית פמ"ה ופמ"ו ע"ש, וע"ל פל"ו אות מ):

(נט) וברח מא"י ונמלט שנא' כו' וישתה וילך וגו' עד הר האלקים חרב. שהוא בח"ל, וכן אח"כ הלך מדברה דמשק, (ובמנהמ"א שם הגי' וברח מא"י לבאר שבע ואח"כ אל המדבר שנא' ויקם וילך אל נפשו ויבא באר שבע, ואין הגי' מכוונת יפה, שלפי המקראות נראה שהליכתו לבאר שבע היה קודם הא דוישאל נפשו (וגם באר שבע הוא מא"י), ולכן גי' דכאן עיקר):

(ס) וא"ל מה לך פה אליהו. עיין זוהר תשא [קצ.] שדרשוהו על סוד ברית שלום דאתיהיב לי', ואפשר גם כאן רמזו לזה, לכן הכניסוהו בענין מאמר ברית המילה דכאן:

(סא) לעולם אתה מקנא כו'. למימרא דלאו שפיר עבד שקטרג על ישראל וכמ"ש באגדה דשיר השירים פ"א פי"ב ותדא"ז ספ"ח ובזוהר ויגש [שם] ובז"ח נח [כ"א ב], ועמש"ל פט"ו אות ו' בס"ד:

(סב) קנאת בשטים. ע"ל ס"פ מ"ז:

(סג) ג"ע. משמע דזה חשוב גלוי עריות, וכן מבואר בדברי הרמב"ן במלחמות פ' בן סורר ע"ש, (ועמ"ש רמ"ח בהגה"ה בי"ד):

(סד) חייך שאין ישראל עושין ב"מ עד שתראה בעיניך. בזוהר תשא שם דבשעתא (דקטרג על ישראל) אתעבר מיני' ההוא נבזבזא (דברית שלום) ואתא למיתבע כמלקדמין כו' אלא זיל למיינוקיא דישראל ומאינון תרווח כו' וכן עביד, וי"ל הכוונה שיזדמן לראות במילת כא"וא ויזכור זכות זה לפני ה', ובזה יחזור ויזכה לההוא נבזבזא כי הוא תקון קטרוגו, ועיין זהר ויגש [רט:]:

(סה) מכאן התקינו כו'. בתניא רבתא ר"ס צ"ו הביא לשון ה"ג דר"ש קיירא שמביא מאמר הפר"א ומסיים לה בלשון ומכאן נהיג רבנן למעבד כסא כבוד למלאך הברית הוא אליהו ז"ל דכתיב ומלאך הברית אשר אתם חפצים, עכ"ל, מ' שלא הי' זה בפר"א לפניו ז"ל רק הוא סיום בה"ג:

(סו) מושב כבוד לאלי' ז"ל שנקרא מלאך הברית. כ"ה בילקוט ומנהמ"א שם וכצ"ל, וזהו שמסיים שנא' ומלאך הברית כו', לומר שמצינו שנקרא מלאך הברית, ושהוא על שם שקינא ושמעיד על ברית מילה, ובטור י"ד סרס"ה הגי' כסא כבוד, וכן בזהר לך לך [צג.] והקדמת זוהר [יג.] דבעי לתקנא כורסיא אחרא ליקרא דיליה [יב] ומלשון אחרא משמע שיהיה כסא מיוחד לעצמו ולא ישב הסנדק עליה, וכן ראיתי נוהגין בקצת מקומות: . ושם איתא דבעי לאדכרא בפומא דא כורסייא דאליהו ואי לא לא שארי תמן (ויש לרמזו בלשון מלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא, שצריך לגלות חפצם בו, דהיינו לאזמנא בכומא שחפצים ומבקשים בואו, ואז הנה זה בא):

(סז) שנא' ומלאך הברית אשר כו'. והוא אליהו ז"ל, וכמ"ש שם במלאכי אח"ז הנה אנכי שולח לכם את אלי', ועמש"ל ס"פ מ"ג בס"ד:

(סח) משיח בחיינו ויחדש לבבנו שנא' והשיב כו'. קרא דוהשיב כתיב באליהו ז"ל שיבא קודם ב"ד, כמש"ל ס"פ מ"ג, ע"כ לכאורה נכון לגרוס כאן אליהו (או גרסי' מבשר) במקום משיח או גרסי' תרוווייהו אליהו ומשיח:

(סט) ויחדש לבבנו שנא' והשיב לב אבות. כמו שכתבתי להלן סוף פרק מ"ג דדרש והשיב לב אבות שיחזור ישראל בתשובה שלימה, וז"ש ויחדש לבבנו, וכמ"ש [יחזקאל ל"ו] ונתתי לכם לב חדש וגו' ועשיתי את אשר בחוקי תלכו וגו':