ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר ב

(א) ונדה את בנך אליעזר מנכסיך. בב"ר פמ"ב נקט ג"כ בלשון נדוי כדהכא, אבל באדר"ן פ"ו תני להדיר מנכסיו, והוא הלשון המורגל תמיד לענין זה, אבל לשון נדוי אינו לשון ברור, דהא פליגי רבנן ור"ע בריש נדרים במנודה אני לך אי הוי לשון האוסר כנדר, ולרבנן אינו אסור וכ"פ רוה"פ ז"ל שם (רק המאירי בפסקיו שם חולק ע"ש). ולמאי דמפרשי' בגמ' שם דבנדינא ממך דכ"ע לא פליגי דאסור, י"ל דבכה"ג הוא דהוי אמרי בני הורקנוס לנדות ר"א מנכסיו (ואפי' לפ"ד האומרים שצריך שיסיים שאני אוכל לך, מ"מ כיון שאמר מנכסים הוי כאומר שאני אוכל לך כמ"ש הר"ן שם) [א] ועוד נ"ל לכאורה דאפי' רבנן דפליגי אדר"ע וס"ל דמנודה אני לך לשון נדוי ושמתא קאמר, היינו דווקא בלשון זה שאומר על עצמו מנודה אני לך, שהרי בידו לנדות עצמו אבל באומר על חבירו לשון זה מנודה אתה ממני (וכדמשמע כאן שעל כי"ב בלשון זה נתכוונו לומר) כיון שאין בידו לנדות לחבירו בחנם, ואם נדהו שלא כדין אין נדויו נדוי כמ"ש הפוסקים ז"ל מעובדא דר"ל פ"ג דמ"ק (יז.), א"כ כי אמר לשון זה מנודה אתה ממני, מודו רבנן דלאו לשמתא איכוין אלא לשון ריחוק להנות מנכסיו קאמר [*כל דיני נידוי חרם שמתא אינו נוהג בזה"ז, וזכור מ"ש בהערה שבקונטרס עמק הברכה דף ב' ע"א]: . גם כיון שלא היו ת"ח ולא בקיאי בדיני, איפשר אין לדקדק כ"כ בלשונם, ובלישנא דר"א בב"ר שם כשאסר ר"א עצמו מנכסי אביו יותר משאר אחיו נקט באמת גם בב"ר לשון חרם, ובלשון חרם תנן פ"ה דנדרים (מז.) סתמא דאסור לכ"ע (רק לפמ"ש הר"ן שם דבגליל דווקא מיירי, אבל ביהודא שמכירין חרמי כהנים צריך לפרש, יש לגמגם דכאן ר"א אמר זה כשהי' אצל ריב"ז בירושלים):

(ב) ומצא שם י"ט לריב"ז. יום שמחה וכמו על יום טוב באנו (שמואל א' כ"ה) ואיפשר הוי מהדר אז ריב"ז או רבנן דקמי' לתלמודיי' בההוא יומא וכמ"ש בשב' (קיט.) כי חזינא צ"מ דשלים מסכת' עבידנא יומא טבא לרבנן:

(ג) בן ציצי' הכסת כו'. כסדר הזה נשנו גם באדר"ן שם ובאיכ"ר פ"א אות ה' (אלא שט"ס שם, שחילקו נקדימון בפני עצמו, ובן גוריון בפני עצמו, ולכן טעו אח"ז לכתוב ארבעה במקום שלשה) ובקה"ר פ"ז, אבל בגטין (נז.) הקדימו נקדימון לכולם ובן ציצי' מאוחר לכולם, ונראה לגי' דהכא בבן ציצי' הכסת שהיתה כסתו מוטלת ומיסב למעלה מגדולי ירושלים א"כ וודאי ראוי למנותו ראשון, שכיון שהי' מיסב בראש הוא הגדול שבכולם, והש"ס דגיטין לטעמי' דגרסי' שם שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי שהי' חשוב בין שריהם, אבל במעשיו הטובים שזכה שנעשה לו נס שנקדה לו חמה י"ל שהי' נקדימון החשוב שבכולם. וכן בעושרם לפי מ"ש שם דחד אמר אנא זיינינא להו בחיטי ושערי כו', שמסתמא הן כתובין הראשון ראשון ונקדימון שהוזכר בראשונה הוא שאמר בחיטי ושערי, א"כ גם בזה הי' חשוב מכולן דדמי חיטי ושערי עולה הרבה יותר ממלחא ומשחא וציבי (ואע"פ שאמרו שם שבחוהו רבנן לדציבי היינו שהצורך גדול להן יותר כדמפרש שם, אבל דמי חיטי שערי וודאי יותר מכולם) [ב] ולפמ"ש קצת מחברים שנקדימון בן גוריון הוא אחיו שליוסף בן גוריון הכהן מחבר היוסיפון. א"כ הי' כהן, וי"ל שמצד כהונתו הקדימוהו ראשון לכל דבר שבקדושה, ואע"פ שמצאנו בכ"מ בש"ס דנקט החכמים כסדר גדולת חכמתן ולא חשש לכבוד כהונה, וכמו מעשה בר"א ור"י ור"א בן עזריה שאע"פ שר"א בן עזרי' הי' כהן עשירי לעזרא שנאוהו באחרונה (ואף לענין כניסה ויציאה מצאנו בס"פ מרובה (פ.) ברב ושמואל ורב אסי שאע"פ ששמואל כהן הי' לא חשו להקדימו לכניסה מפני זה, וכן בפ"ק דיבמות (טו.) ר' יהושע ואחריו ראב"ע שהי' כהן, שהלכו אחרי גדולת חכמתם) התם כבוד תורה שאני, שעולה ע"ג כתר כהונה, אבל לענין מעלת העושר שפיר י"ל שחלקו כבוד להקדים נקדימון מפני כהונתו, ויש לי לסמוך דעת מחברים אלו מהא דמגלת יוחסין שמצאו בירושלים דירושלמי תענית פ"ד ה"ב וב"ר פצ"ח שכתוב בה ייחוסן של ציצי' הכסת וכלבא שבוע ואילו נקדימון בן גוריון שיירי' שם, ולדבריהם שהי' כהן משמש ע"ג מזבח ואחיו יוסף כהן משוח מלחמה כמבואר בספרו, לכן לא הוצרכו לייחסו, שאין בודקין מהמזבח ולמעלה כדתנן בקדושין (עו.) ואע"ג דכתוב שם במגלה זו דבית ינאי משל עלי, ומשמע מעלי הכהן קאמר, הרי שהוצרכו לייחס במגלה אף הכהנים, י"ל דבית עלי לא היו קבועין כ"כ בעבודה בבהמ"ק, וכמ"ש בהם, ובא להשתחוות לאגורת כסף וגו' ואמר ספחני נא אל אחת הכהונות ות"י לחדא ממטרת כהניא פי' לאחת ממשמרות כהונה, ואמר ספחני לשון טפלה כדמפרש לה בשבועות (ו:) שלא היו קבועין בעיקר המשמרות רק היו מבקשין לטפלן אליהן [ונ"ל לפ"ד הרמב"ן בהשגותיו לס' המצות עשין סי' ל"ז והריטב"א בחדושיו לתענית (טו:) שהיו כהנים הרבה שלא נחלקו למשמרות אלא היו נטפלין להוסיף ולהגדיל המשמר (ופירשו הם ז"ל כן לשון התוספתא דתענית לגירסתם בה מגדילין בדלי"ת. ופלא עליהם ז"ל שלא הזכירו הירושלמי בתענית שם דמשמע דגרסי' בברייתא מגרילין ברי"ש וכ"ה בתוספתא שלפנינו וע"ש בירושלמי פירושו) שכן היו גם בני עלי נספחין ונטפלין למשמרות ולא קבועין מעיקרן], ולכן לא היו ידועים כ"כ והוצרכו לייחסן, משא"כ נקדימון אחי יוסף הכהן, ועוד כיון שנזכרו בה במגלה זו ר' נחמי' ור' יוסי ור' חייא, א"כ משמע שנכתבה לאחר חורבן (אם לא שנדחוק לומר ששם במגלה היו כתובין אבות אבותיהן של אלו, ובירושלמי הוא ששינו לכתוב שמות אלו שהי' בימיהן יוצאי חלציהן של הכתובים במגלה) ולא היו ידועים עוד כהנים הדיוטים שהיו עובדין מכבר במקדש לכן הוצרכו למנות של בית עלי אבל משפחת יוסף הכהן שהי' משוח מלחמה היתה ידועה מפני חשיבותה אף זמן גדול אחר החרבן: . ובערוך ערך צץ השלישי הביא לשון הפר"א בבן ציצי' הכסת שהיתה ציציתו נגררת ע"ג כרים וכסתות ע"ש ואפשר לומר עוד שבאמת בתחלה הי' בן ציצי' חשוב שבכולן כדהכא, אלא שאח"כ כשנתקרב להיות כסתו מוטלת בין גדולי רומי כדאי' בגטין שם, הוקטנה מעלתו בחכמה וחשבוהו לאחרונה, וכמ"ש כי"ב במרדכי בספ"ק דמגלה (טז:) דמעיקרא חשבוהו אחר ד' וכשנעשה משנה לאחשורש חשבוהו לאחר ה' ע"ש:

(ד) מזון שלש סאין קמח לכאו"א שהיו בירושלים. בגטין שם אמרו דהו"ל למיזן עשרים וחד שתא ובאיכ"ר וקה"ר שם אמרו לספק מזונות של מדינה לי' שנים, (ונ"א לשלש שנים, ואולי היא הנכונה שיש לכוונה למ"ש בריש אסתר רבה והיו חייך תלואים לך מנגד זה שלוקח חטים לג' שנים) וג' סאין דהכא שהן י"ח קבים, אינו אלא לקס"ב ימים אפי' לי מ"ד בערובין (פב.) ט' סעודו' בקבא, ואפש' הני ג' סאין דהכא פירושו ליום א' והוא לסעוד' גדולה, וכמו באברהם מהרי שלש סאים קמח וגו', וברבה בר רב נחמן בשבת (קיט.) תלת סאוי טחוי (אלא שי"ל שם באברהם היו שלשה לכ"א סאה, וברבה בר רב נחמן הי' לכל בני ביתו) ולפ"ז י"ל שבמנין השני' לא נחית כאן כלל להזכירו שאיפשר מודה להש"ס והמדרשים הנ"ל, ואין כאן מחלוקת ביניהן:

(ה) בית ד' כורין של גנות טוחנין בזהב. לפי לשון נוסחא זו פירושו שהי' לו קרקע בית ד' כורים של עפרות זהב, ולשון גנות נופל בזה כדאשכחן לקמן פכ"ה ובויק"ר פ"ה אקרא דעפרות זהב לו דדרש כשהי' הולך אצל הגנן ונותן לו באיסר ירק הי' מוצא בעפרו זהב, ולשון טוחנות בזהב יתפרש על טחינת גושי העפר עד אשר דק בכדי לברור מהן הזהב, אבל בכ"ז הלשון מגומגם כי הטוחנות הן ענין נפרד מהגנות שנמצא בהן העפרות זהב ואין מיושב כ"כ לייחסן יחד גנות טוחנות בזהב, ואיפשר צ"ל צומחות בזהב, שהירקות היו צומחות בעפרות זהב וכסדום דלעיל, או צ"ל של מנגנות טוחנות בזהב ופי' מנגנות היא כלי תחבולות (ע"ע מגן וע' מנגן) באופנים וגלגלים שהמציאו למלאכת טחינת עפרות הזהב (כעין הנמצאים בדורותינו בזה). ועל כי לא ראיתי מוזכר בשום מקום עוד שהיו נמצאים בא"י מחצבי זהב וכסף ונצטרך לדחוק שהיה לו זה לנקדימון בח"ל [ג] ולא הוזכר בתורה בשבח הארץ כ"א אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת (דברים ח) וכן ברזל ונחשת מנעלך ע"ש בפירש"י ואלמלי הי' נמצא בה מחצבי זהב וכסף לא הי' שתיק קרא מלשבח בה, וכן בשלמה לבנין הבית מזכיר שהיו מביאים לו זהב מאופיר באניות תרשיש ומה שהביאה לו מלכת שבא ואנשי התרים וסוחרים ופחות ומלכים (מלכים א' י' וד"ה ב' ט') ולא הוזכר דבר מה שהוציא זהב מא"י עצמה, וכן ביחזקאל (כז) בצור הזכיר תרשיש סוחרתך בכסף וגו' רוכלי שבא וגו' וזהב נתנו בעזבוניך וביהודא וא"י הזכיר חטי מנית וגו' ולא כסף וזהב (אלא שבזה י"ל שמפני שהי' מועט לא הי' כדי לעשות ממנו מסחר לצור, וכ"מ דמעט וודאי הי' נמצא מההוא דקה"ר פ"ב שא"ל אנדריינוס לר"י אשר לא תחסר כל בה אייתי לי הני ג' מילין פלפלין ופמייני ומטכסא כו', ואם לא הי' נמצא בה זהב וכסף הי' שואלו מהן ג"כ, אלא וודאי היו זה יודעים שנמצאים מעט): . ע"כ מקום לומר שט"ס כאן וצ"ל של קירות טוחות בזהב (וכלשון המקרא (ד"ה א' כט) לטוח קירות הבית), ור"ל שהי' לו פלטרין של בית ד' כורים וכל קירותיו מחופות זהב, או יש להגיה של גנזיות טמונות בזהב, ופי' בית אוצרותיו לזהב הי' מחזיק בית ד' כורים:

(ו) א"ל הרי אביו כו'. פי' לריב"ז אמרו והודיעו זה:

(ז) עשו לו מקום כו' והושיבו אצלו. ובאדר"ן שם כששמע ריב"ז שבא צוה שאם יבא לישב (למטה) אל תניחוהו והי' מדלג והולך ועולה עד שהגיע אצל בן ציצי' כו' וחבריו והי' מירתת, וכאן הלשון קצר (ויש לכוין מ"ש כאן הושיבו אצלו עם מ"ש שם אצל בן ציצית כו, שגדולי ירושלים שהיו מסובין בראש היו סמוך אצל ריב"ז). ואיפשר ר"א ותלמידיו שסידרו הברייתא קיצרו בדברים מפני כבודו של הורקנו', ובעיקר הענין שעשה לו כבוד הזה הוא בכדי שיבין בלבו שבשביל זכות בנו זכה להתכבד לישב בראש בעוה"ז, ויתעורר מזה שגם בעוה"ב ברא מזכא אבא דמעטרין לי' ועאלו לי' עם צדיקיא וכמ"ש בעובדא דז"ח בהר (מ' ע"א) ובכ"מ, ויתרצה בלבב שלם בלימודו שלר"א בנו כל הימים (ומפני שנצנצה רוה"ק בריב"ז וראה שאביו בא לנדותו מנכסיו, וגם הבין שהוצרך ר"א לברוח ריקם ממנו ללמוד ושהי' ר"א בשביל זה מתעלם להגיד שמו כמש"ל פ"א אות י"ד לכן התחכם ריב"ז בתחבולות להשיב לב אבות על בנים בזה):

(ח) ונתן עיניו בר"א וא"ל אמור כו'. אין לפרש נתן עיניו שרמז לו בעיניו שיאמר כו' שא"כ מלות ואמר לו מיותרים אלא יש לפרש נתן עיניו בר"א ר"ל הסכים בדעתו שנאות הוא לדרוש באותה שעה אע"פ שהיו שם זקנים ממנו (וגם כיון שיו"ט הי' לריב"ז הי' ראוי שיהי' הדורש ריב"ז עצמו). וכי"ב פי' לשון נתנו עיניהם בהלל הזקן ובשמואל הקטן בסנהדרין פ"ק (יא.) ובירושלמי שלהי סוטה (ושם איתא ג"כ ונתנו עיניהם בר"א בן הורקנוס) וכן בלשון הגמרא בתענית פ"ב (ט"ו.) יהבי רבנן עיניי' בר"י בר אמי ובסנהדרין (פח.) ברב עולא בר אבא (ויש להוסיף עוד שבנתינת עיניו של ריב"ז הוא שנתכוון להמשיך לחול בו אור החכמה שידרוש דברים גדולים כדלהלן, ויש ללמוד ק"ו מדה טובה ממדת פרעניות שאמרו בכ"מ נתן עיניו בו ונעשה כו' וכ"מ שנתנו חכמים עיניהם כו', עאכ"ו נתינת עין לטובה שפועלת לטוב עין. ועי' ברע"מ עקב (רע"ג:) בנתינת עין בכוס):

(ט) לבור הזה שאינו יכול כו' יותר ממה שהוא מוציא. לגי' זו נראה צ"ל מוצא בלא יו"ד והוא לשון מציא', אבל יותר נכון דגרסי' ממה שהוא מכניס וכדלהלן בסיפא במעיין, וכ"מ אח"כ שהגיה בהגהו' המיוחסו' להגר"א, ואיך שיהי' הגי', הכוונ' אח', שר"א ברוב ענותנותו המשיל עצמו לבור שהוא עשוי לקבל מים מכונסין ואין לו מעצמו תוספ' נביעת מים כלום כך הוא אין בו כח לחדש דבר להוציא מפיו יותר ממה שקיבל מרבו (וכשיטתו שאחז צדיק דרכו שלא לומר דבר שלא שמע מפי רבו, ולזה רמז ריב"ז ששיבחו בבור סיד שאינו מאבד טפה מה שלמד מרבו), אבל ריב"ז א"ל שהוא כמעיין הנובע ומוציא מים חדשים יותר ממה שנראה שיוכל להחזיק מקומו [וז"ש פ"ק דע"ג (יט.) בתחלה בורך ואח"כ בארך, ע"ש בפרש"י שבור אין בו רק מים מכונסין היינו שקיבל מרבו, ובאר הוא מעיין מים חיים נובעים מעצמם לחדש דברים מלבו, וכ"ה מפורש בספרי עקב פסקא מ"ח רע"א כו' תחלתי כבור שאינו יכול להוציא טפת מים מאליו אלא מה שנותנין לתוכו כך ת"ח כו' ומה באר מנזנת מים חיים מכל צדדין כך באים תלמידים כו' וכה"א יפוצו מעיינותיך כו']. ואע"פ שבאבות פ"ב שיבח ריב"ז את ר"א בן ערך במעיין המתגבר ואת ר"א בן הורקנוס בבור סיד שאינו מאבד טפה. לא מפני שלא הי' בו ח"ו בר"א להוציא מים מעצמו כלל, רק שבזה גבר ר"א בן ערך עליו. ור"א גבר במדת שאין מאבד טפה. וז"ש בזוהר חיי שרה במדה"נ (קכ"ז.) שא"ל ריב"ז לר"א בירא דסדיין [כצ"ל ושם נדפס דלסריין וט"ס הוא] ומליין לי' והוא נביע יתיר מאי בעי הכא, ר"ל כמ"ש עליו כאן שהוא כמעיין הנובע מעצמו לבד מה שהוא כבור סיד ממה שמקבל מרבותיו ומאי בעי הכא ללמוד ממני תורה כלומר א"צ עוד לרבותיו כלל:

(י) יותר ממה שקיבלו בסיני. כגי' זו נראה שהי' ג"כ לפני בעל ארחות צדיקים (הנקרא בפי בעל ר"ח בשם ס' המדות) שכתב בשער התורה וז"ל, וכן מצאנו לר"א הגדול כו' העידו עליו רבותיו שנתגלה לו יותר ממה שנתגל' למשה בסיני, עכ"ל. וי"ל לגי' זו שנתכוון ריב"ז לרמוז על טעמי פרה שלא נתגלו למשה ונתגלו לר"א, וכמ"ש ברבה חוקת ובפסיקתא פרה הבאתי' לעיל פ"א אות כ"ח ובשה"א ע"ש. ובהגהות המיוחסות להגר"א גרס (במקום שקיבלו מסיני) שקיבל ממני, ור"ל מן ריב"ז. נראה שלא הונח לו ז"ל לגרוס יותר ממה שקיבלו מסיני שהרי אמרו בויק"ר ר"פ כ"ב וקה"ר פ"א ופ"ה שאפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כלן נאמרו למשה בסיני שנא' יש דבר שיאמרו זה חדש הוא כבר הי' לעולמים. ואע"פ שאמרו ברבה ופסיקתא הנ"ל דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחביריו, וכן במנחות פ"ג (כט:) אמרו כשראה ר"ע דורש על כל קוץ מכתרי אותיות תלי תלים של הלכו' תשש כחו שלא הי' יודע מה הן אומרים, אולי י"ל שזהו דרשות ופלפולן היכן ההלכות רמוזין בתורה בכתרי אותיו', אבל עיקרי ההלכות כולן נאמרו למשה בסיני אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש מפלפולו הכל נאמרו למשה בהלכה פסוקה בסיני, וכ"מ בס"ד אח"כ בסוף סה"כ (ל"ב ד') בד' יעסניץ, וז"ש במנחות שם כיון שהגיע ר"ע לדבר אחד א"ל תלמידיו מנין לך א"ל הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו של משה. שהלכה זו לא הי' ביד ר"ע לדורשה מפלפולו או ליתן בה טעם מסברא, והוכרח לומר שכך הל"מ, שהיא גדולה במעלה מפלפולה של תורה, ולכן נתיישבה דעתו של משה בזה:

(יא) א"ל שמא ממני אתה מתבייש. אף שנתן לו רשות לדרוש. מ"מ מפני רוב מורא רבו גברה עליו מדת הבושה (שהבושה היא תולדת היראה כמ"ש בנדרים ספ"ב (כ.) בעבור תהי' יראתו על פניכם זו בושה ופי' הרא"ש שם שכל הירא מתבייש, וז"ש (ישעי' נ"ד) אל תיראי כי לא תבושי) עד שלא הי' יכול לפתוח פיו כלל לדרוש, וכ"ה באדר"ן שם שכשא"ל ריב"ז פתח ודרוש השיב לו ר"א איני יכול לפתוח, והיינו מפני אימת רבו (ור"א לטעמי שמחמיר מאוד בהוראה (וכן דרשה) לפני רבו וכמ"ש בשה"א אות ו בס"ד ע"ש). אבל אין לומר דס"ל לר"א דהרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול וכמ"ד הכי בקדושין (לב.) דא"כ אף כשיצא ריב"ז לחוץ, לא הי' לו לדרוש כיון שהוא בעירו, ועוד דמשמע בקידושין (שם.) בעובדא דר"ג שהי' משקה על ר"א ור"י ור' צדוק ואמר ר"א מה זה אנו יושבין ור"ג ברבי משקה עלינו והשיבוהו ר"י ור' צדוק ושתק משמע דאודויי אודי להו. וכיון שאפי' בנשיא הודה להם שכבודו מחול כ"ש ברבו, כדמוכחא סוגיא שם:

(יב) הריני עומד מאצלך עמד ר"י והלך לו לחוץ כו'. באדר"ן שם אמרו דחק עליו ודחקוהו התלמידים עמד ודרש כו', ויש לכוין דבריהם כא' שבזמן שהי' ריב"ז בפנים לא היו התלמידים דוחקים עליו במקום רבם, אלא ריב"ז עצמו הי' דוחק עליו תחלה, וכשלא הועילה דחיקתו והוצרך לצאת לחוץ כדהכא, אז הוא שדחקו עליו התלמידים כדהתם:

(יג) והי' ר"א יושב ודורש כו'. ולא נתפרש כאן מה הי' דורש אז. ומלשון הרמב"ן בתה"א (שאביא להלן באות שאח"ז אי"ה לשונו) משמע שהי' מפ' שדרש במעשה בראשית (וכן הרמ"ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות מאמר העתים סי' י' כתב וז"ל, אבל בפני רבו הי' דורש (ר"א) במרכבה דברים שלא שמעתן אוזן עכ"ל, והיינו הך דהכא דתני בה באדר"ן לשון זה דדברים שלא שמעתן אוזן,) ואפשר ס"ל דהיינו הא דתני' לקמן רפ"ג ר"א בן הורקנוס פתח מי ימלל כו'. דבאותו פרק ושלאחריו דריש מע"ב ומע"מר, אבל לא מסתברא שידרוש ברבים במע"ב ומע"מר (ונהי דבמ"ב י"ל דס"ל כר' ישמעאל בירושלמי רפ"ב דחגיגה דמשמע דשרי למידרש ומשמע שם דהלכה כר' ישמעאל לעובדא פי' למעשה, אבל במע"מר ליכא למאן דשרי) והפתיחה דלקמן רפ"ג הוא פתיחת הברייתא, ולא הדרשא דכאן הוא, ובב"ר שם מפורש, שמצאו אביו יושב ודורש פסוק חרב פתחו רשעים זה אמרפל וחביריו, להפיל עני ואביון זה לוט, לטבוח ישרי דרך זה אברהם, חרבם תבא בלבם ויחלק עליהם לילה, ע"כ (ואע"פ ששם כתוב שמצאו אביו יושב ודורש כבר, וכאן אמרו שכשבא אביו אז צוהו ריב"ז לפתוח ולדרוש, מ"מ בעיקר הדרשא מה הית' אפשר דלא פליגי), ומקום לומר שהזמין ה' בפיו של ר"א דרשא זו עתה ברוה"ק, שהוא מכוין לרמוז על עניק אחיו עמו ג"כ, כי הם פתחו תחלה בחרב פיהם להלשינו לפני אביו שיעלה וינדהו מנכסיו, להפיל עני ואביון שלא הי' בידו מאומה במה להחיות נפשו כדלעיל פ"א, לטבוח לישרי דרך על שהי' לבו ישר לה' לעסוק בתורה (או אפשר ידרש ישרי דרך על אביו שבאמת הי' לבו ישר וכאשר הוכיח סופו על תחלתו ששמח מאד בלמודו של ר"א, רק אחיו הם שהסיתוהו בדבריהם, או ידרש איפכא עני ואביון על אביו שהי' עני בדעת מד"ת וישרי דרך על ר"א, וכדדרש עני ואביון על לוט וישרי דרך על אברהם הרי מעלת ישרי דרך גדולה משל עני ואביון), וסוף דבר היה שהסב ה' כלי המלחמה אשר בידם ופיהם (שהסיתו אביהם לנדות ר"א מנכסיו) על עצמם, שאמר אביו הרי הן מנודין מהן כו', וגם סוף המקרא שלאחריו טוב מעט לצדיק, נדרש יפה ע"ז, שר"א לא רצה לקבל מתנת אביו ונסתפק במיעוט חלקו, ואמר שאינו שוה בהן אלא כאחד מאחיו:

(יד) ופניו מאירות כו' וקרנותיו כו'. ז"ל הרמב"ן בתה"א (שער הגמול צ"ו א' בד' וויניציאה) וכן נאמין ונתחזק בפי הכל באמת, התראות כח הנפש על הגוף האפל בדבקו בדעת עליון, כענין קרן פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, וכן אמרו על אדה"ר (אפשר ר"ל מ"ש בב"ר פ' ובכ"מ תפוח עקבו של אדה"ר מכהה גלגל חמה, ואם לזו נתכוין, הנה ממ"ש בב"ב ספ"ג (נח.) שאף לאחר מותו אמר ר' בנאה ששתי עקביו כגלגלי חמה, אף שלאחד החטא ולאחר מותו לא הי' דבק אז בדעת עליון, א"כ בע"כ לא מפני זה הי' אורו אלא מבריאותו הי' אור פניו כן כשופרי' דיעקב ודר' יוחנן שאמרו פ' הפועלים,) ועל כל דבק ביוצרו ומתלבש ברוה"ק, אמרו עליו על פנחס (בויק"ר רפ"א וש"נ.) בשעה שהי' רוה"ק שורה עליו הי' פניו בוערות כלפידים, ואמרו עליו על ר"א הגדול כשהי' דורש במע"ב הי' קרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה ואין אדם יודע אם יום אם לילה, עכ"ל:

(טו) וקרנותיו יוצאות כקרנותיו כו'. מלשון יוצאות כקרנותיו כו', למדנו לפרש ביאור מלת קרן האמורה באור פני משה. וכן קרנים מידו לו (חבקוק ג') שהוא כפרש"י שם מושאל מענין קרן שבולט ויוצא מראשי בעלי חיים (ואפשר מענינו יצא בלשון משנה שימוש מלת קרן על זוית וכנף, מפני שהזוית והכנף נראה ג"כ כמו חדוד יוצא מהשטח כולו), וכן ת"י בחבקוק שם וזיקוקין ממרכבת יקרי' נפקין, וכ"מ הלשון מידו לו, שהוא דבר היוצא חוצה, ושלא כדברי הרשב"ם בפי' התורה ס"פ תשא שכת' שהן ב' ענינים חלוקים ושאין לדמותן יחד, שמפרש קרן זה ענין תוספת אור כתרגומו של אונקלוס בתורה וכן ת"י שם סגי זיו יקרא דאפוהי:

(טז) ואין אדם יודע אם יום כו'. פשט הלשון דכאן משמע פירושו שמפני אור פניו הי' מאיר לילה כיום ואף שהי' לילה לא הי' ניכר חשכת לילה מפני אור פניו, או ר"ל אף אם הי' ביום מפני שאור פניו גבר על אור היום, לא הי' ניכר אור היום ויש לחשוב שהי' לילה והאור הוא בא מאור פניו ולא מאור היום, ובזוהר שמות (טו.) בעובדא דר"ש ור"א ברי' עם ר' חייא אי' והוו אפוי נהירין כשמשא כו' יתבי תרין יומין דלא אכלי ושתו ולא הוי ידעין אי הוי יממא או ליליא כד נפקו ידעי דהוו תרי יומי דלא טעמו כו'. שם משמעות הלשון, שפירושו מפני דביקותם באור עליון בנעימות התורה לא הרגישו בזמן יום ולילה העובר עליהם כלל, וכן מתפרש הא דרב ייבא סבא בפ' משפטים (קה:) לא הוו ידעין אי הוי יממא או ליליא אי קיימין תמן אי לא קיימין (וכן מתפרש כי"ב מ"ש (זכרי' י"ד) והי' יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה לפי' הראב"ע שם ע"ש), אבל כאן משמע טפי לפרשו כפשוטו כמ"ש תחלה:

(יז) לא כך הי' לו לומר אלא אשרי אני שיצא זה מחלציי. וריב"ז י"ל שבכוונה אמר כן, מפני שהבין שלא הי' אביו רוצה בלימודו (ושבא לנדותו מנכסיו שידע זה ריב"ז ברוה"ק כמש"ל אות ז'), מי' בפ"ק דחגיגה (ט"ו:) כשהרצה ר"א בן ערך לפניו במרכבה אמר כן עליו אשריך אברהם אבינו שיצא אלעזר בן ערך מחלציך (ובפירש"י ריש קהלת העתיק זה בר"א בן הורקנוס ע"ש), ובמכילתא בא פט"ז אמר ר' יהושע כן על ר"א בן עזרי', ובספרי בהעלותך פסקא ע"ה ותוספתא דסוטה פ"ז אמר ר"ט כן על ר"ע [ד] מי' שם בר"ע י"ל מפני שבן גרים הי', לכן תלאו באברהם אבינו, וי"ל שאמו מישראל הית' ולכן שייך לומר יצא מחלציך של א"א, ותנן פ"ק דבכורים אם הית' אמו מישראל אומר אלקי אבותינו, ובמעשה הרח"ו כתוב שר"ע עצמו גר הי', ולדבריו קשה ליישב לשון מחלציך, ואפי' לר"י בירושלמי דבכורים דגר עצמו אומר אלקי אבותינו על שם אב המון גוים נתתיך, מ"מ לשון יצא מחלציך קשה לאמרו: , וא"כ אינו אלא דרך כבוד לתלמידים, שכדאי הוא א"א ע"ה להתפאר ולהתעטר בהם שיצאו מחלציו, והורקנוס כאן שהקפיד ע"ז אפשר לא הבין זה, או מפני שבפניו הי', לא הי' ראוי לומר כן:

(יח) שאיני יכול לומר ד"ת ואתה עומד על רגליך. לכאורה משמע דדינא קאמר, מפני שר"א הי' יושב ודורש (ולא הי' יכול לעמוד ולדרוש, או משום דקשות מיושב כדאמרי' רפ"ג דמגלה (כא.) או משום כבוד צבור, שאם הי' הדורש עומד יהיו כולם צריכים לעמוד, ועי' בפירש"י ספ"ד דברכות (ל.) בהא דר"א מצלי בהדי צבורא מיושב), וכיון שאביו עומד על רגליו, אסור לו לר"א לישב (וכי"ב אמרו בתנחומא ואתחנן כשהי' יהושע יושב ודורש ומשה בא ועמד שם, וא"ל יהושע מה זה עלתה על לבך שמשה רבינו עומד ואתה יושב וכיון שראהו יהושע מיד קרע בגדיו כו'), ואפי' כבר עמד ר"א בנו מפניו בתחלה בשעה שנכנס הורקנוס אביו (דלא משמע לומר שלא ידע ר"א בבואו כלל ולא ראהו, אחרי שעלה וישב סמוך לריב"ז אצל גדולי ירושלים, ודאי הי' לו לר"א להרגיש בו ולראותו), אסור לו לבנו לישב כל זמן שלא ישב אביו, וכן מוכרח לכאורה מסוגיא דקדושין פ"ק (לג:) דפשט דרכוב כמהלך דמי לענין קימה מפני רבו (וה"ה לאביו) מהא דאבן המנוגעת שנושאה אדם העובר תחת האילן דטהור היושב שמה אע"ג שהאבן נרכבת ע"ג העובר וכיושבת דמיא, והרי רש"י פי' שם דבאבן המנוגעת ומצורע אין טמא אלא יושב אבל עומד טהור דמישבו ממש בעינן, וא"כ אי איתא דרבו עומד כיושב דמי וא"צ לעמוד לפניו, א"כ היכי פשיט מהכא דכמהלך דמי וצריך לעמוד מפניו, הא מהכא לא שמעינן כ"א דאינו כיושב מדאינו טמא, אבל מ"מ י"ל דכעומד דמי שא"צ לקום לפני רבו כמו ביושב, והתם לענין מצורע עומד אינו טמא, אלא שבאמת כבר פי' הר"ש בנגעים דבמצורע נמי עומד כיושב דמי ומטמא דמושב דקרא הוא לשון עכבה וקביעותא ולאו דוקא ישיבה, וא"כ שפיר מוכח מינה דרכוב אינו כיושב ולא כעומד ג"כ אלא כמהלך ממש, דאי הוי כעומד הי' לו להיות טמא, ואף לפירש"י אין כאן הוכחה של כלום, דאי רכוב לאו כמהלך דמי, ממילא הוא כיושב שהרי מינח נייח והמרכיבו מסגי תותי', ואם אינו כיושב ממילא הוא כמהלך ממש, אבל לעשותו כעומד ולא כיושב ולא כמהלך אין שום סברא כלל, ואדרבא משמע באותה סוגיא (שם) לעיל מעובדא דרבא דהוי משקי בהלולא דברי' ודלא כסא לר"פ ולר"ה ברי' דרב יהושע וקמו מקמי' כו', וס"ד דהש"ס דרבא מדינא הקפיד משום דרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ואפ"ה משמע ודאי דר"פ ור"ה ברי' דר"י נמי לא קמו מקמי' רק בשעה שהגיע אצלם ודלי להו כסא, אבל מקמי הכי ולבתר הכי כשהי' משקה לאחרים היו יושבים כדרכם בסעודה, ואף שלא נתכסה רבא מנגד עיניהם עדיין [ה] אלא שא"כ אכתי קשה למה לא עמדו מפני רבא רק בשעה דדלי להו כסא, והלא גם כשהלך מהם להשקות האחרים היו צריכין לעמוד ודאי עד שבא ועמד במקומו אצל אחר להשקותו. (ודוחק לחלק בין מהלך בחוץ למהלך כמטייל תוך ביתו שיהיה דינו כיושב ועומד, שכל הפוסקים לא חילקו בכך), אלא נראה לומר שאחרי שהיו יושבים בסעודה שהזמינם רבא. וכן ר"א ור"י בסעודת ר"ג, א"כ אף למאי דס"ד שאין כבודו מחול, בכ"ז לא ס"ד שיהי' צריכין לעמוד מישיבתם בסעודה כ"ז שהרב והנשיא שם, ואין זו קימה של הידור אדרבא זהו כבודו והדרו שישבו בסעודה שהזמינם כ"א על מקומו, ורק בשעה שדלי להו כסא הוא שעמדו לפניו, ובזה הוא דס"ד דלא מהני מחילה (והיינו טעמא דבר"א לא נזכר כלל שעמד לפני ר"ג הנשיא, רק לא רצה לקבל שימושו דדלי לי' כסא (עי' קדושין) מפני שסבר שזהו כבודו שלא לעמוד מפניו, והיינו דאמר לר"י מה זה יהושוע אנו יושבין ור"ג כו' משמע שהיו יושבין ולא עמדו מפניו, ורק על שימוש קבלת הכוס הוא דשקלו וטרו). וההיא דס"ת ברפ"ז דיומא בכה"ג ובספ"ז דסוטה במלך דתנן עומד ומקבלו ודייקינן עומד מכלל דיושב. דקשה ג"כ למה לא עמדו הכה"ג ומלך תחלה מפני הס"ת מיד כשחזן הכנסת נוטלו ומוליכו אצלם (ובמלך אפשר לומר הואיל והי' יושב על הבימה ברשות אחרת א"צ לעמוד לפ"ד הרשב"א הנ"ל, אבל בכה"ג קשה.) אולי י"ל דאה"נ שעמדו מכבר כשראוהו ס"ת מהלך ביד חזן הכנסת, ודדייקינן מכלל מעיקרא יושב הוי. היינו קודם שהוציאו הס"ת עכ"פ הי' יושב בעזרה: , וכן מעובדא דר"ג שם שהי' משקה עליהם ולא קיבל ר"א הכוס ואמר לר"י מה זה יהושע אנו יושבין ור"ג ברבי עומד ומשקה עלינו, משמע שלא הקפיד רק על ההשקאה, ולא על הישיבה בשעת עמידת ר"ג (כי לא נזכר שעמד ר"א מפניו רק שלא קיבל שימושו בהשקאת הכוס), וגם בשעה שהי' עומד ומשקה לאחרים היו יושבין כדרכן ולא הקפיד ר"א לעמוד לפני ר"ג עד שיתכסה ויאמר להן שבו כדין הנשיא (ומצאתי אח"ז בחידושי מהרי"ט שם בההיא דרכוב כמהלך שהרגיש בזה קצת אבל אין דבריו מבוררים לי יפה עש"ה.) והרב מוהר"ם ברלין נ"י הביא ראי' מסוגיא דשבועות (ל.) שלפ"ד התוס' שם ד"ה והאמר כו' מפרשי שהי' ר"נ עומד משעה שקם לפני אשת רב הונא עד סוף הגמר דין שאז בעינן דיינין בישיבה הוא דמפרש הש"ס דקם כדסיים מסאני' עכ"ד, ולפי פי' הר"ן שם בחדושיו ובפי' להרי"ף שר"נ הושיב לאשת ר"ה אחר שקם בתחלה מפני' (והכריח שיטתו שאם היה עומד כ"ז שהיא עומדת, א"כ אכתי הי' לו לחוש למסתם טענתי' דבע"ד, ולדברי התוס' י"ל דכיון דתחלת קימתו היתה ע"י דאפרח בר אווזא ולא היתה ניכרת שהוא מפני', א"כ מה שהי' נשאר עומד ולא ישב אח"ז אין מזה שום הכיר שהוא מפני כבודה שנחוש לאסתתם טענותיה, שאולי אין רוצה לישב, ולא קפדינן רק על קימה מישיבתו,) עד שעת גמר דין שאז בעלי דינין בעמידה ודיינין בישיבה הוא דקשי' לי' להש"ס ומשני דקם כדסיים מסאני' (ואין מיושב לשיטת הר"ן למה לא עשה כן מתחלה כשקם מלפני' ולמה הוצרך להפרחת בר אווזא ובשלמא לפי' תוס' שנשאר עומד עד גמ"ד ניחא, שלא היה אפשר לו לעמוד כל משך הזה כדסיים מסאני. ולא עשה כן כ"א בשעת גמ"ד ברגע כמימרי' דפלוני אתה זכאי ופלוני אתה חייב, אבל לפי' הר"ן שהושיבה מיד וישב הוא ג"כ א"כ גם מתחלה הי' יכול לעשות כן.). א"כ אין ראיה לדין זה מהש"ס עצמו (אבל מ"מ הר"ן עצמו סובר לדינא ג"כ כן שהי' צריך לעמוד כ"ז שהיא עומדת,) ואף לפ"ד התוס', אפשר לחלק, דכאן שעמידת' של אשת ר"ה, הי' מפני הדין שעומדת לפני הדיינין, הוא דחיישינן טפי דהוי כבזיונא אבל אם העמידה של החכם היא ברצונו לצרכו אינו חייב רק לקום מפניו בתחלה. ולא כל שעת העמידה וכמש"ל. אבל מ"מ מדברי הפוסקים נראה שלא לחלק בכך, וכנראה מתשובת הגאון שבשבלי הלקט ס"ס י"ד (והעתיקה בקצרה בי"ד סרמ"ב סי"ח) ששאלוהו מי שעומד מפני רבו, אם צריך לעמוד כ"ז שרבו עומד, והשיב דבבהכ"נ אם קראו לרבו לקרות בתורה א"צ לעמוד על רגליו כ"ז שהוא עומד דצריך לאדם שיהא אימת ציבור עליו וכ"ש במקום גדולים וזקנים (ור"ל משום אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב' וכ"מ בב"י שהעתיק שם מהשב"ל בשיש בבהכ"נ רבו של רבו ע"ש). וכמו מתפלל אחורי רבו שכ' רב האי גאון ז"ל דלא אמרין אלא ביחיד אבל בציבור אין לו לחלוק כבוד לרבו עכ"ל, ושמעינן מינה דשלא בציבור חייב לעמוד כ"ז שהוא עומד מדינא, וכ"נ מדברי הרשב"א בתשובה ח"ג סי' רפ"א (שהובאה בב"י שם ובהגהת רמ"א בש"ע.) דכשהרב עומד למעלה בעליי' והתלמיד למטה עג"ק א"צ לעמוד לפניו משום שהוא ברשות אחרת [ו] ויש לגמגם ע"ד הרשב"א אלו מההיא דפ"ב דחגיגה (טו.) דר' יהושע הי' עומד ע"ג מעלה בהר הבית וראוהו בן זומא ולא עמד מפניו מפני שהי' צופה ומעיין ע"ש. הא לא"ה הי' צריך לעמוד אע"פ שר"י הי' ע"ג מעלה ובן זומא למטה, וכן מעובדא דאביי בקדושין (שם.) דהוי רכיב חמרא אגודא דנהר סגיא ולא קמו רבנן דהוי באידך גיסא מקמי' ואיקפד, אלמא אע"ג דמפסיק נהרא דהוי להו ברשותא אחריתא (מי' בזה י"ל דפשיטא אם מפסיק גדר או מחיצה י' צריך לעמוד אפי' לפ"ד הרשב"א.) אפ"ה חייבין לעמוד כל שרואהו. דהכא בראיי' תליא מילתא ולא במחנה: . דמשמע הא לא"ה לא היה העמידה של הרב נחשבת כישיבה והי' צריך לעמוד מלפניו, ובלא"ה הרי כ' הרמב"ם פ"ה מה' ת"ת ברבו (וה"ה באביו) שלא ישב לפניו (ואפי' כבר ישב רבו במקומו, שאין כאן מדין קימה לפניו,) עד שיאמר לו שב (והכ"מ כתב שהוא ממדרש רות, ובשלהי הוריות מוכח דבנשיא תקנתא דרשב"ג היא שהיתה בבהמ"ד שכל העם עומדין לפניו עד שיאמר להם שבו, הא מעיקר דינא יכולין לישב כשיגיע למקומו, ומיני' אולי ילפינן לרבו מובהק, דנשיא כרבו מובהק של כ"י הוא (וכן הן למידין זמ"ז לענין קימה עד שיתכסה מעיניו שכ' הרמב"ם שם ברבו (ולמדו מסוגיא דיומא (נג.) מר"א דכי הוי מפטר מר"י הוי גחין קאי ר"א אדוכתי' עד דמכסי מעיני' ומפרשה הרמב"ם דמדינא הוא קימה לפני רבו עד שיעור זה (וכן למד מרבו לנשיא וכתבו בפ"ו בנשיא ג"כ), וכ"מ קצת מדיליף לה בגמ' מוהביטו אחרי משה עד בואו האהלה, דהיינו כ"ז שיכולין להביט בו עד בואו האהלה ושם נתכסה מעיניהם), ולעיקר פי' הא דאמר ר"א כאן שאינו יכול לומר ד"ת ואביו עומד על רגליו, י"ל דלאו אינו יכול מדינא קאמר אלא שאין דעתו מיושבת עליו קאמר ממה שנבהל כשראוהו עומד על רגליו, ותדע דלעיקר דינא כיון שעמד אביו מפניו, הרי מחל על כבודו וקיי"ל שכבודו מחול:

(יט) איני שוה כאחד מהם. בילקוט המכירי תהלים קי"ט הגי' והרי אני שוה כאחד מהם, ובב"ר שם הגי' שאמר ר"א הרי הן עלי חרם ואיני שוה בהן אלא כאחד מהם, ולא קיבל ר"א המתנה, שלא רצה ליהנות מכבוד תורה בעוה"ז וכמו שמפ"ו אלו כו' בקשתי כו', וגם לא רצה לקבל מתנות כדר"ז מגלה (כח.) דכתיב שונא מתנות יחי', וגם לא רצה שיהיה אביו בעבורי אחסנתא כדאמרי' בב"ב (קלג:) דאפי' מברא בישא לברא טבא אסור (ובר"ח פ' גדול בנים (והוא ממנורת המאור של ר' ישראל) מעשה באחד שסילק ירושתו לבן אחד ונדוהו חכמים, מי' שם מסיים וה"מ אם שוין בחכמה אבל כו'.):

(כ) ואלו כסף וזהב בקשתי הי' נותן לי (ונראה גם כאן לתקן הלשון הי' לפניו ליתן לו כמו בקרקעו שלפניו) וכעובדא דרשב"י בירושלמי פ' הרואה וב"ר פל"ה ושמ"ר פנ"ב ושוח"ט מז' צ"ב שאמר בקעה בקעה התמלאי דנרי זהב, ודר"ש בן חלפתא ברות רבה פ"ג ובשמ"ר פנ"ב, ודר"ח בן דוסא בתענית (כ"ה.) ודר"י בר אלעאי בנדרים (נ.):

(כא) שנא' על כן כו'. לקמי' כתי' על כן אהבתי מצותך מזהב ומפז, ואפשר לומר שהוא מענין תשובתו של ר"א שלא הי' חפץ בזהב ופז כ"א במצוה ותורה. וכן מקרא זה דכל ארח שקר שנאתי י"ל שרצה לומר שלכן אינו חפץ בממון של שקר כלומר שבא לידו שלא כדין שדצה להעביר אביו נחלת אחיו לו. מפני התורה שלמד, אלא פקודי כל ישרתי איני חפץ אלא בצדק ויושר: