ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר כז

(א) נסיון הששי באו עליו כו'. כצ"ל, וכ"ה בילקוט וכ"ה הלשון בפיוט ר"ש הגדול בסלוק יום ב' של ר"ה (המועתק מן הפר"א כמש"ל ר"פ כ"ו בשם רש"י):

(ב) כל כו'. נראה רומז למ"ש בסנהדרין [צה:] וכן באו על אברהם (בריבוי חיילות כדקא חשיב שם בסנחריב), והיינו שאמרפל הוא נמרוד כמ"ש בערובין [נג.] ובר"ב ות"י שהי' מלך מסהע"ס כדלעיל פי"א ובאו עמו אוכלסין רבים (כמו שבאו עם סנחריב שמלך מסהע"ס לבד ירושלים כמ"ש במגלה פ"ק י:) [א]:

(ג) נתחיל ראשון בבן אחיו ואח"כ נלחם בו. כצ"ל, ודרש לה מדכתי' ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם, דהו"ל למכתב בן אחי אברם סמוך ללוט ולא לרכושו, אלא בא לרמוז שכל עיקרו שלקחו לוט וגם רכושו, הכל היה רק מפני שהיה בן אחי אברם (לכן גם רכושו הי' חביב עליהם וכמ"ש בסנהדרין [קד:], ובאגד"ב דרש ר"א קרא דחרב פתחו רשעים אמרפל וחבריו להפיל עני ואביון זה לוט לטבוח ישרי דרך זה אברהם, הכוונה ג"כ כדהכא שרצונם העיקרי הי' לטבוח ולהרוג את אברהם, ופתחו תחלה חרבם בזה שנלחמו והפילו עני ואביון (זה לוט שהי' אביון מהמצות וכדדרש ר"א במכילתא אביונך בריבו וכמש"ל פכ"ו אות מה), בכדי שע"י זה יטבחו לאברהם, וכמ"ש בלק"ת שכוונתם הי' שיבא אברהם להלחם להציל את לוט ולכן לא הרגו את לוט רק הפילוהו ברשתם ששבוהו חי, שאם הרגוהו לא הי' אברהם יוצא עוד להלחם בהם (ובזהר וירא [קיב:] אמרו שתחלה הלך אברהם לפדותו בממון ע"ש), ולאברהם רצו להורגו וז"ש לטבוח [ב] וכ"ה לפמ"ש בזוהר בס"ת [פ:] ענין לוט, שלכן ללוט לא הרגו, רק חשבו להפילו בגורלם, אבל לאברהם רצו להרגו: :

(ד) ובשביל לוט לקחו את כל רכוש סדום ועמורה. ז"ש בי' והוא יושב בסדום, לומר שמפני שהוא יושב שם, וכמ"ש בר"ב פנ"א את הערים אשר ישב בהן לוט שהי' מלוה להן כו' (והי' ברכושם מעורב רכוש לוט החביב עליהן על שהוא בן אחי אברם כמש"ל), לכן לקחו תחלה כל רכוש סדום ועמורה:

(ה) ואח"כ שבו את לוט ואת רכושו. אפשר ג"ז לראי' שבשביל לוט הוא שהתחילו ובשבילו לקחו רכוש סדום, מפני שלא נתפרש ששבו נפשות בסדום ועמורה [ג] ומ"ש וישב וגו' את הנשים ואת העם וגו' וכתיב ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש, דמשמע שהיו נפש אדם מסדום ג"כ שבוים בידם, י"ל שהן היו שבויי מלחמה שנפלו לידם, ואף נשים היו מביאין עמהן במלחמה וכמ"ש בר"פ תצא: , רק בלוט כתיב ששבוהו, ובסדום לקחו רק הרכוש, ומפני שהיה מעורב ברכוש לוט החביב להן, אבל הנפש של סדום לא היה נצרך להן לשבותן שלא הי' מעורב בהן משל לוט:

(ו) מיכאל שרו של עולם הוא מגיד שנא' ובעל כנפים כו'. י"ל שנקרא בעל הכנפים, על שבו גובר כח העפיפה בכנפיים ביותר לעוף כהע"כ בעפיפה א' כמ"ש בברכות [ד:], ודרך רמז י"ל בעל בגי' מיכאל עה"כ [ד] ועיקר הענין י"ל שכנפיים אלו הן כנפי הארץ העליונה שהן ד' רגלי המרכבה ארגמ"ן (וע"ל פל"ז ומש"ש בס"ד) אשר מיכאל ראשון ושר להם, ולכן נקרא בעל לשון אדון על הכנפיים (ואפשר ירמוז לזה הה' יתיר דכתיב במלת הכנפיים (ולא קרי) שהיא ה' של שם שכנפיים אלו שלה), ואפשר לזה רמזו כאן שקראוהו בשם שרו של עולם, ובכל מקום שרו של עולם הוא מט"ט כמ"ש התוס' ביבמות [טז:] ד"ה פסוק כו' (והוא עוף השמים דכתיב ברישי' דקרא כי עוף השמים יוליך את הקול כמ"ש בריש ת"ז [ב:] ע"ש), אלא עולם דכאן הוא הארץ העליונה, שמיכאל אחד השרים הראשונים ושר הגדול: :

(ז) ולמה נקרא שמו פליט לפי כו'. וי"ל עוד פליט לשון עומד להפליט ולהציל פליטת בית יהודה:

(ח) שבשעה שהפיל כו'. כמש"ל פי"ג ופי"ד, וע"ל פ"ז:

(ט) אחז בכנפו של מיכאל וביקש להורידו ולהפילו עמו. כ"ה הגי' בערוך ערך פלט ובבעה"ט כאן:

(י) ועליו אמר יחזקאל בא אלי הפליט. שלכן כתיב כאן ושם הפליט בה' הידיעה, לומר הידוע בפליטתו מכבר מבריאת עולם (וכן לדרשת הש"ס ור"ב ות"י זה עוג שפלט מדור המבול, הוא ג"כ שפליטתו ידוע מכבר מימי המבול, אבל לפשוטי' כפרש"י שפלט עכשיו ממלחמת הרפאים, לא הו"ל להזכירו בה' הידיעה):

(יא) את שלש תלמידיו ואת אליעזר עבדו. דרש חניכיו ילידי ביתו לשנים, חניכיו הן תלמידיו (שחנכם ולימדם לילך בדרך טובה כמחנך לנער ע"פ דרכו), וילידי ביתו הן עבדיו מקנת כספו וילידי ביתו (שכולן היו כלולין באליעזר כדמפ"ו להלן), וכן מ"ש להלן אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי, הנה הנערים הן עבדיו (לזה אמר אשר אכלו הנערים, אבל מה שבעין לא יטלו חלק, שמה שקנה עבד קנה רבו והרי הוא כאלו נוטל אברהם חלק), והאנשים אשר הלכו אתי הוא כדמסיים ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם:

(יב) עד דן הוא פמיחס. וכ"ה במגלה [ו.] לשם (שקראו בשם אביהם דן) זו פמיאס (והערוך הביא דברי הפר"א ג"כ כלשונו פמיאוס במ"ם, ואעפ"כ הביא עיקרו בערוך פניאוס בנו"ן כי הוא עיקר שמה על שם האליל פא"ן שהיו עובדים הכנענים שם, וחז"ל החליפוהו לפמיאוס לגנתי, פי מיאוס, וע"ש במ"ע שהרגיש בזה ולא ביאר כדי צורך):

(יג) ושם נתעכב הצדיק ששם נאמר לו כו'. הכי אמרי' נמי בסנהדרין [צו.] ותניא לה במכילתא ס"פ בשלח, ולשון צדיק דנקט כאן, כמדומה שרומז לדרוש קרא [איוב יז] ויאחז צדיק דרכו וטהר ידים יוסף אומץ, שאברהם אחז (ביד) דרכו (כשהגיע לדן שתשש כחו כשרחה בניו עובדים גלולים שם), וטהר ידים (בזכות טוהר ידיו מלפשוט בגזל וכמ"ש אח"ז הרימותי ידי וגו' אם מחוט וגו', ודרשו עליו בר"ב נקי כפים) יוסיף אומץ (הוסיף כח וגבורה ויכם הוא ואליעזר עבדו לבדם):

(יד) ושם הניח תלמידיו כו' ולקח אליעזר כו'. מפרש כן ויחלק עליהם לילה, שחלק אנשיו לשתי מחנות, כי חניכיו תלמידיו הניח שם, וילידי ביתו נעריו ועבדיו לקח עמו למלחמה, וזהו שכתב הוא ועבדיו ויכם, אבל חניכיו לא היו שם בעת ההכאה, וטעם החלוקה שם, לפשוטו י"ל כיון שתשש כחו ונתיירא שם, חלק מחנהו כענין שכתוב ביעקב ויחץ וגו' אם יבא וגו' אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה, וי"ל עוד לפמ"ש בנדרים [לב.] שנענש אברהם על שעשה אנגריא בת"ח, שלקח חניכיו תלמידיו למלחמה, ע"ש בפי' הר"ן, לכן כשראה בדן שתשש כחו, פשפש במעשיו ומצא חטא זה, ולא הוליכם עוד להלן והניחם שם [ה] ועי"ל מפני שתלמידיו אלו ענר אשכול וממרא מבני הכנעני היו, אשר מזרעם היו עתידין להשאר בארץ שלא השמידום ישראל בכיבוש הארץ, ואח"כ השיאום לעבודת גלוליהם, ומשם נמשך חטא פסל מיכה ועגל ירבעם בדן, לכן לא רצה עוד לקחתם עמו כשראה שתשש כחו בדן: , ובר"ב ס"פ מ"ג משמע דהנערים ענר אשכול וממרא שאמר אברהם הם יקחו חלקם, היינו שהניחם להיות יושבים על הכלים ע"ש, א"כ מה שחלקם שם הוא כפשוטו כשקרב אל מחנה האויב, סדרן במערכי מלחמה שחלק קצתם יהיו שומרים אל הכלים וקצתם לקח עמו ויכם, ולפמ"ש רז"ל בבראשית הוריקן בפ' שופטים וע"ש במ"כ בשם התוס' שהירא ורך הלבב מעבירות שבידו לא הלכו עמו, וכ"ה מפורש בתנחומא ובאג"ב פי"ג, י"ל שזהו שהניח שם ענר אשכול וממרא שנתייראו מעבירות שבידיהן שהיו מתחלה כנענים עובדי גלולים:

(טו) ונשיהם עמם. ט"ס דאשה לאו בת מלחמה היא, ולא היה אברהם מניח ליקח נשיהן עמהן (כדרך שהיו עושין אז העו"ג כמש"ל אות ה'), אלא צ"ל ואנשיהם, ולרמז שמ"ש האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא כו', היינו אנשיהם של ענר אשכול וממרא שכוללן בכלל ענר אשכול וממרח שהיו ראשיהם (או יהי' פי' וגם ענר כו'):

(טז) אליעזר עבדו עמו מנין אותיותיו שי"ח. הכי אמרי' בנדרים [שם] ודרז"ל בבראשית, ולפמ"ש רז"ל בבראשית פסיעותיו של א"א ג' מילין כו' ופי' הרח"ו ז"ל במאמר הפסיעו' (הנדפס ס"ס חסד לאברהם) שהי' בקפיצת הדרך י"ל שלכן לא רצה ליקח עמו אחרים רק את אליעזר עבדו שהי' יודע ענין קפיצת הדרך, שכן קפצה לו אח"כ כשהלך לקחת רבקה, כמש"ל פט"ז ובסנהדרין [צה.], אבל תלמידיו ענר אשכול וממרא, לא היו ראוין לכך:

(יז) ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות. כצ"ל:

(יח) עד משמאל לדמשק. מדדילג מלת חובה שבמקרא כאן, משמע דס"ל דהאי חובה אינו שם מקום אלא כדפרש"י שלדן קורא חובה על שם החטא, וכ"ה בת"י דאידכר חובא דעתיד למהוי בדן דמציפונא לדמשק, וכן באג"ב פי"ג ירבעם שמעמיד עגלים בדן כו' הגיע אברהם עד אותו מקום ולא רדף עוד שנא' וירדוף עד דן וירדפם עד חובה שדנן וחייבן (שנדונו ונתחייבו בניו שם), ומפני שסובר שדן וחובה הכל אחד, לכן כיון שפי' כבר זה בדן, לא הוצרך עוד לבאר זה בשם חובה, רק דלג שם המקום לגמרי, להורות שהוא מקום א' עם דן, אלא שבאמת לפמ"ש כאן שדן הוא פמיאס שהוא לשם, שהיא מא"י מנחלת דן בצפונית מזרחית א"י, ודמשק הוא להלן מגבולי א"י, שאף בגבולי א"י לע"ל [יחזקאל מ"ז ומ"ח] נזכר גבול דמשק לגבולי א"י (ובספרי ר"פ דברים שדרשו קרא דדמשק מנוחתו שעתידה ירושלים שתגיע עד דמשק, היה משמע ג"כ עד ולא עד בכלל, אלא שבתיב"ע [בזכרי' מ] על מקרא זה משמע שדמשק עצמה ג"כ תהיה מא"י ע"ש), וא"כ חובה שמשמאל לדמשק ודאי היא אינה מא"י, וא"א שתהיה דן, שהיא מא"י, ואף הת"י כאן שלא הזכיר על דן זה פמיאס רק כתב דן סתם, א"ל שדן זו אינה מא"י, שבע"כ ירבעם בדן שבא"י העמיד העגל, ובתרגום שיר השירים ה' פ"ד משמע שדן שהיה עגל ירבעם בו הוא בעבר הירדן מנחלת ב"ג ובני ראובן וגלה עמהם ע"ש, ונצטרך לומר דרצועה נפקא ובה דן שהוא מא"י, ונגד דמשק הוא ח"ל (ובתרגום נוסחת הירושל' שבת"י פ' מסעי [פל"ד פי"א] מבואר שדן אינו חובה ע"ש, והוא משובש מאד שם), ועי' בכפתור ופרח פי"א וע"ע שם פ"ז בזה (ואולי י"ל חובה אשר משמאל לדמשק, הוא החטא הבאה משמאל מן דמשק לא"י, והוא בימי אחז [מלכים ב טז] שהסיר מזבח הנחשת ועשה מזבח כתבנית המזבח אשר בדמשק וצוה להקטיר עליו, ובפתיחתא דאיכה אמרו משא דמשק הנה דמשק מוסר מעיר כו' שס"ה בתי גלולים היו בדמשק לכל יום מימי החמה כו' וכולן עשו ישראל המוניא כו'):

(יט) נחלק לו הלילה היא לילה שהיתה מקודם. בריקאנט"י פ' זו [מ"ה א] הלשון נחלק עליהם הלילה שהיה מקודם שנא' ויחלק עליהם לילה הוא הלילה שיצאו כו', ולפ"ז פי' היתה מקודם היינו מתחלת בריית עולם היתה מזומנת לכך (ומדברי הרקאנט"י שם משמע שרוצה לפרשו הלילה קרוי' מדת לילה ע"ש), אבל יותר נכון לפי המאמר דקאי אקרא דהוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל [שמות יב], ומפרש לי' הוא הלילה שהיה מקודם ומבאר והולך שהיא הלילה שהכה כו' הוא הלילה שהכה בו אברהם כו' (ועיין במכילתא שם דדרש ר"א הוא הלילה שאמר הקב"ה לא"א בו אני גואל את בניך, ולפמש"ל פ' כ"ח דליל בין הבתרים ליל פסח היה, נראה פירושו היא אותה הלילה ממש שא"ל בה"ב בלילה זו אני גואל כו'):

(כ) היא הלילה שהכה כו'. בריקאנע"י שם כתוב עוד היא הלילה שנא' בו בלילה ההיא נדדה שנת המלך שנת מלכו של עולם, וע"ל פ"ן, ואפשר סיפי' דקרא דהוא הלילה [שהבאתי לעיל אות כ] שמורים לבני ישראל לדורותם דריש, לדורו של מרדכי ואסתר, ועיין ברש"מ שם דדרש לי' בימי חזקי' דניאל ומשיח:

(כא) וע"ז נאמר בחצי הלילה. אפשר ר"ל בחצי השני שבחצי הראשון הכה אברהם את אמרפל וחבריו וחצי השני היה למכת בכורות וגאולת מצרים, וזהו ויחלק עליהם לילה דהכא, וכ"מ ברש"מ פי"ח כיון שהגיע חצי הלילה א"ל הקב"ה דייך אברהם חצי הלילה שמור לי כו':

(כב) לקח כו' רכוש סדום ועמורה. בא לפרש מ"ש וישב את כל הרכוש סתם תחלה, הוא רכוש סדום ועמורה שאותו היו מוליכים באחרונה, ולא הי' כ"כ חביב עליהן, כלוט ורכושו שהיו מוליכין אצלם ממש (שעליו היה עיקר בואם כמש"ל), ולא לקחם אברהם כ"א בגמר המלחמ' שעליו הוא שמסרו נפשם ביותר:

(כג) וחזר בשלום. מכוין לדרוש המקרא [ישעיה מא] ירדפם יעבור שלום דדרש להלן סיפי' אורח ברגליו לא יבא ע"ז, וכן תיב"ע שם וכן בסנהדרין [קח:] ורז"ל בבראשית דרשוהו באברהם, ועיין זוהר [פו.]:

(כד) ולא נעדר לו עד א' שנא' וישב כו'. אם נפרש האי ולא נעדר לו עד א' על אברהם ששב בשלום ולא נפקד ממחנהו איש, לא יתיישב הראי' שמביא מקרא דוישב את כל הרכוש [ו] אם לא שנדחוק לפרש דדרש סיפי' דואת העם (שנמשך ג"כ על וישב את כל) דהיינו העם שהלכו עם אברהם, שגם הם שבו כלם בשלום (וידרש עליהם וישב כמו וישב בקמ"ץ היו"ד והשי"ן): (גם לפמש"ל שלא הלך עמו למלחמה כ"א אליעזר אין שייך כ"כ לומר לא נעדר עד אחד), אלא נראה נכון יותר לפרש ולא נעדר עד אח דמהרכוש של סדום ולוט שלא השיבו אברהם, וכי"ב מצינו במקרא בדוד בצקלג שכתי' [שמואל א ל] ויצל דוד וגו' ולא נעדר להם מן הקטן ועד הגדול ועד בנים ובנות ומשלל ועד כל אשר לקחו להם הכל השיב דוד (ולשון לו דנקט כאן אע"פ שלא של אברהם היתה הרכוש תחלה שיהי' שייך לומר לא נעדר לו (כמ"ש שם לא נעדר להם, ששם אצלם הוא שלקחו תחלה), י"ל דלישנא דקרא דהתם נקט, או יהי' פי' לא נעדר לו לאברהם דבר מהרכוש שלא היה יכול להצילו):

(כה) והי' אברהם מתפחד כו' צדיק אחד כו' אל תירא כו'. גם בדרז"ל בבראשית דרש ר' לוי הכי (ומשמע שם דשכרך הרבה מאד דרש לפ"ז שכר קוצים שבערת מן הכרם) [ז] ודרש אל תירא מן עבירה שמא בא לידו במלחמה זו וכמ"ש רז"ל בבמדבר ס"פ חקת שכן דרכן של צדיקים ביעקב כו' שמא נתלכלכתי אצל לבן בכלום כו' במשה כו' שמא מעלו כו' או נתלכלכו בעבירה כו' אל תירא כולן השלימו בצדק (הר"מ ברלין): :

(כו) ועל ז"א אורח כו' לא בא ברגלך לכלוך כו'. דרש כאלו לא בא כרגליו באורח, שאין לו לירא שמא נתלכלכו רגליו בדרך בטיט או באבק (וכ"ה בדרז"ל בראשית לא נתאבקו רגליו כו'):

(כז) אברהם התחיל ראשון לעשר בעולם. מכאן יצא לו להראב"ד בהשגות רפ"ט מהל' מלכים שאברהם הוסיף מעשר, וע"ש בכ"מ:

(כח) ונתן לשם כו'. שהי' כהן וכמש"ל רפ"ח שעל שהי' בכור ומשרת כו' נקרא כהן:

(כט) יצא שם כו' לקראתו. מפרש מ"ש הוציא לחם ויין, היינו שיצא לקראתו לקדמו בדרך בלחם ויין:

(ל) וראה את כל המעשה אשר עשה וכל הרכוש שהשיב. המעשה הוא מעשה תקפו וגבורתו שהכה האדירים האלה במתי מעט שהיו עמו, וכל הרכוש שהשיב, י"ל שזהו שבחו של אברהם שטרח ג"כ להשיב כל הרכוש ומסר נפשו גם ע"ז להצילו, והבין שם שע"ד להשיבו לבעליו הוא שטרח להצילו, ולא שהיה עט אל השלל (או שנפל בידו מאליו), ולכן בירכו בב' ברכות, הראשונה ברוך אברם על הרכוש שטרח להשיב, והשני' ברוך אל עליון אשר מגן על נצחון המלחמה עצמה:

(לא) והי' תמה בלבו. בדרז"ל בראשית דרש קרא [ישעי' שם] ראו איים וייראו כו' ויחרדו כו' עלשם ואברה' שנתייראו זה מזה ע"ש, וזהו תמהו דהכא שהוא תמהין וחרדה וחיל (וכד"א [תהלים מח] ראו כן תמהו וגו' רעדה וגו' חיל וגו'):

(לב) התחיל מהלל משבח מפאר לשם כו'. אולי יש להעמיס כאן בהזכרת ג' לשונות אלו (וע"ל פי"ט) שרומז למ"ש בזהר [פז.] האי קרא רזא דברכאן כו' ואמרו שם ברוך אברם כד"א ברוך אתה, לא"ע כד"א ה' אלקינו כו', וע"ש במק"מ בשם האר"י ז"ל, והוא מבואר ברע"מ עקב [רע"א א' ב'] ע"ש, שכלל הדברים הן ג' אבהן שעולין באימא לנטלא ברכאן לארקא כו', והן ג' לשונות דכאן נגד חג"ת, ואמר לשם בוראו היא אימא אלקים דמע"ב הוא הבורא הוא היוצר, ובא לרמוז מ"ש שם תחלה ברוך אברם לא"ע ואח"כ ברוך א"ע, שלזה נתכוין, וז"ש בלשונו התחיל מהלל כו' ואומר וברוך א"ע כו' לומר שעיקר כוונת התהלה שלו היה בברוך א"ע רק שהקדים תחלה ברוך אברם שהוא הקדמה לברכה דא"ע וכרזא דברכאן [ח] ובנדרים [לב.] אמרו שנטלה כהונה מן שם על שהקדים ברכת עבד לרבו, וי"ל משום דכאן תכלה הי' ראוי להיות ולהקדים שם רבו תחלה וכמו ברזא דצלותא ברע"מ עקב שם ע"ש, ואפשר הפר"א דאמר התחיל מהלל כו' מן וברוך אשר מגן כו', ס"ל דקונה שמים וארץ אינו שבח ה' אלא קאי על אברהם כדדרש ר"א באגדת משלי פי"ט ע"ש: (גם י"ל משום דכאן מסיים שאז ענו ברכת מגן אברהם, ועיי' בזהר פקודי [רכא.] ובת"ז [קכב.] מש"ש בכוונת ברכת מגן אברהם, ולכן כאן ביאר ג"כ ג' לשונות אלו, דכל תחלת הברכה אזל בתלת כמ"ש בת"ז שם):

(לג) לא בכח ידי כו'. מפני ששם אמר אשר מגן צריך בידיך, לכן הודה אברהם ואמר שלא כחי ועוצם ידי עשו לי לנצח החיל הזה אלא בכח ימינך, וכמ"ש [תהלים קי] א"ד על ימינך מחץ ביום אפו כו' (ונדרש כל המזמור ההוא באברהם,) אבל בכח ידי לא עשיתי כלום, וכמ"ש רז"ל בבראשית ויכם וירדפם כו' הרוגים היו כו' לאשר הכית רדפו וכמ"ש בזהר [פו.] קב"ה הוי קטיל לון:

(לד) שאתה מגן לי בעוה"ז ובעוה"ב. ז' ש לו אנכי מגן לך וסיים שכרך הרבה מאד בעוה"ב וכדלקמן ר"פ כ"ח (וכן שם הזכיר בלשונו לשון מגן צריך), וכדמסיים ע"ז ברכת מגן אברהם, וי"ל שע"ז הוא שתקנו קודם סיום הברכה מלך עוזר ומושיע ומגן, שזה קאי על אברהם (ולא על לבני בניהם שהזכיר תחלה מביא גואל כו'):

(לה) ומרים ראשי בעוה"ב. וז"ש ג"כ (במזמור ק"י הנ"ל דמדרש כולי' באברהם כנ"ל) מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש בכבודו של הקב"ה:

(לו) וענו העליונים ואמרו בא"י מגן אברהם. הרוקח סי' שכ"ב הביאו. ומפני שאברהם הוא הראשון שכתוב בתורה שהתפלל וכמ"ש רז"ל בבראשית פנ"א מתחלת הספר לא מצינו כלשון הזה כיון שהתפלל אברהם הותר הקשר הזה (ר"ל נפתחו שערי תפלה) וכן בזוהר בראשית [מא.] לכן תקנו ברכת מגן אברהם בתחלת התפלה: