ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר כו

(א) עשרה נסיונות. מתני' פ"ה דאבות ע"ש בפירש"י והגר"א שהביאו דברי הפר"א אלו (וכתב רש"י שם וכולן יסדן רבי שמעון הגדול בקרוב"ץ אמרתך (כצ"ל) צרופה והוא בסילוק יום ב' של ר"ה), ובאדר"ן פל"ג תני להו בע"א (ומשם העתיק הרמב"ם בפירושו שם סידרו) וכסדר דשם כ"ה בשוח"ט מז' י"ח וסוף מז' צ"ח. ושם לא חשיב נסיון הראשון והשני דתני בפרקין, דלא כתיבי בפירוש בתורה (ודכתיב אשר הוצאתיך מאור כשדים מתפרש שם מקום כפשטי', ערמב"ן ס"פ נח), וגם לא חשיב שם נסיון הז' דבין הבתרים דלקמן פכ"ח, דלא חשיב רק נסיונות שנתנסה הוא עצמו ולא הרהר אחר המקום, משא"כ בבניו (וכמ"ש בפ' חלק [צה.] בר ברך קירא לזבין ואת לא תצטער), ונגד זה חשיב שם לקיחות שרה לפרעה ולאבימלך בשנים, מה שכאן חשיב להו לאחד בנסיון החמישי, כיון ששניהם ענין אחד, וכן חשיב שם גירוש הגר וישמעאל לשנים, מה שחושב לקמן רפ"ל לאחד (דהיינו רק גירוש ישמעאל שנתגרש מעוה"ב זה היה קשה לו ורע בעיניו וכמ"ש וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו, אבל גירוש הגר לא חשיב לי', ואע"ג דכתי' אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, עמש"ש אי"ה בזה) וכן חשיב שם לקיחת הגר לנסיון (שהוצרך לקחת שפחה להעמיד זרע, ולא הרהר אחר ה' שהבטיחו בזרע), וכאן לא חשיב לי' כלל, כיון שברצונו ובעצת שרה עשה זה ולא בהכרח, לא שייך לקרותו נסיון:

(ב) והקדים הרפואה למכה כו'. כמ"ש פ"ק דמגלה [יג:] מקראי ע"ש:

(ג) ונסהו בעשר נסיונות. שיעמוד זכותו לכפר עליהן, ובאדר"ן שם תני שכנגדן י' נסים שבמצרים ושעל הים (ועיין בפרש"י באבות בשם אגדה), ובילקוט תהלים סוף רמז תשע"ז שדניאל זכה לעשר ידות בכל דבר חכמת בינה בזכות י' נסיונות של א"א, ומצויין שם שהוא מפר"א, אבל באמת הוא מהתנחומא ס"פ וירא ע"ש:

(ד) כשנולד כו' גדולי נמרוד להרגו. שילקוט לך לך רמז ס"ח הגי' והקוסמים (וכן הוא בפיוט יום ב' של ר"ה הנ"ל), והוא כמ"ש בס' הישר שהחרטומים יעצו כן לנמרוד מפני הכוכב שראו בליל משתה הולדת אברהם, וכן הביא רבי' בחיי ס"פ לך לך ע"פ מאור כשדים בשם אגדה, והוא כעין האמור להלן פמ"ח במשה (ומשם יצא לשון בקשו להרגו, כמ"ש במשה אח"ז ויבקש להרוג את משה), וכן ההחבאה מתחת לארץ ע"ש:

(ה) ונחבא מתחת לארץ. אפשר רמז לזה מ"ש [ישעי' מא] אשר החזקתיך מקצות הארץ (וקאי אדסמיך לי' זרע אברהם אוהבי וכ"ה נדרש בר"ב פמ"ד ובכ"מ), דהיינו שהיה נטמן בקרקע בקצות הארץ בעובי האדמה:

(ו) י"ג שנה כו' לאחר י"ג שנה יצא כו'. רבי' בחיי שם הביא ג' שנים (וכתב שם שלאחר ג' שני' הכיר בוראו וכמ"ד כן בר"ב וירושלמי), ובס' הישר כ' שהיה טמון עשרה שנים, ולא נתפרש כאן מי פרנסו שם במחבואו, ובסה"י כתוב שהחבי' אמו ומניקתו עמו והי' תרח שולח להם מדי חדש מזונותיהם, ובש"מ שם שהניקו גבריאל, ורבי' בחיי הביא שפתח לו ה' ב' סילונות (ושם כתוב חלונות וט"ס הוא) א' של שמן וא' של סלת [וע"ל פמ"ב]:

(ז) לאחר י"ג שנה יצא כו' מאס כו'. בספ"ג דנדרים [לח:] אמרינן שבן ג' שנים הכיר את בוראו, ודרש לה מן עקב כמנין עקב (וברש"ה פ"ה דרש עקב מן דתלי עקבי' על ארעא, ובמגדול עוז פ"א מהל' ע"ג כתב שיש לו סוד, אולי כיון למ"ש בז"ח תולדות [ך"ג א'] וע"ד תנינן כו'), ובר"ב פ"ל וש"ן אמרי' בן מ"ח (וע"ש בהגהותיי שהבאתי גי' הרמב"ם בן מ', שאז הגיע לבינה והבין בחכמתו להשב יוצר על מכונו, וכאן משמע שלאחר י"ג שנה הוא שהתחיל להכיר את בוראו [א] ואפשר רמז לזה אחד היה אברהם, אחד בגי' י"ג שבן י"ג הוא שהכיר והגיע למעלתו, ובזהר לך לך בס"ת [עח:] דרש ואברהם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן על התעוררות הנשמה בבן י"ג ביצר טוב לפולחנא קדישא ע"ש: ואולי אפשר לומר שלפ"ד הפר"א ג"כ בעודו במערה הכיר את בוראו (ובן ג' שנה כדברי הש"ס הנ"ל), ובן י"ג כשיצא, הוא שהוצרך להשמיענו, שאף שכשיצא ראה שמש וירח שלא ראה אותם תחלה, לא נפתה לבי כטעות בני דורו שהיו עובדים להן, וכמ"ש [דברים ד] ופן תשא עיניך השמימה וראית וגו', וכתיב [איוב ל"א] אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך ויפת בסתר לבי וגו', ועיין בזהר [פו.] שאברהם עמד בחכמתו לחשוב שאין בשמש וירח אלהות ע"ש וכ"ה בסה"י (ושם הענין מבולבל בסידורו ע"ש) ובש"מ שם, אבל אמ"ד בן מ"ח הכיר ודאי פליג:

(ח) מדבר בלה"ק. זה מורה שלא כדברי סה"י שהבאתי לעיל אות ו' שאמו ומניקתו היו עמו שם, שא"כ אין חידש בזה שהיה מדבר בלה"ק כלשון אמו ומניקתו, שזה הי' עדיין קודם הפלגה שהיו כולן מדברין בלה"ק כדלעיל פכ"ד, אלא ודאי ס"ל כאגדה שבש"מ הנ"ל שהוא לבדו היה נחבא שם (וניזון בנס כדלעיל), לכן הוא חידוש שיצא מספר בלה"ק אף שלא שמעו משום אדם (וערמב"ם בפי' המשניות ריש תרומות שכתב שסיבת האלמות הוא חרשות ממעי אמו ולא ישמע מה שמדברין, וא"כ לדבריו קטן המתגדל יחיד במערה כאברהם הי' לו להיות אלם לגמרי עד שיצא לאויר העולם וישמע אחרים מדברים), ומפני שהוא לשון שנברא בו העולם, לכן היה זה לשון אברהם מהולדו, ומפני שלא חטא בהפלגה נשאר הוא וזרעו מדברים בלשון זה כמ"ש בר"ב ס"פ מ"ב אברהם העברי שהוא משיח בלשון עברי:

(ט) ואמר ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך. מפני שבני דורו היו עובדין לשמש וירח ושאר צבא השמים וכחותיהם העליונים, והוא הכיר בחכמתו שאין בהם כח כלום, לכן אמר אשרי אדם הבוטח בה' המהוה כל צבאות השמים וכחותיהם העליונים, ובידו לשנותם כרצונו בכל רגע (וז"ש לעיל מני' כי שמש ומגן ה' א' (כי הוא הנותן שמש לאור יומם והוא המגן האמתי לבטוח בו למגן ועזר לעתות בצרה ולא שום כחות מצבא השמים) לא ימנע טוב להולכים בתמים זה אברהם שנאמר לו התהלך לפני והי' תמים):

(י) בבית האסורים י' שנים כו' שנ' ויאמר כו' אשר הוצאתיך מאור כשדים. מלשון הרמב"ן ס"פ נח משמע דבהאי קרא רמיזא נמי בית האסורי' מדלא כתיב אשר לקחתיך וכתיב אשר הוצאתיך שהוציא ממסגר אסיר כמ"ש אשר הוצאתיך מארץ מצרים, (ועשר אותיות של אשר הוצאתיך, רומזים לי' שנים, ונחלקים בשתי תיבות בא' ג' אותיות ובא' ז' אותיות, רמז לחלוקת ג' וז' בכותא וקרדו כדלקמן), ומלשון אור כשדים נלמד ענין הכבשן כמו שת"י אתון נורא דכשדאי (וע"ש בת"י ס"פ נח), וכמו שכ' הרמב"ן שם שזה פשט לשון אור כמ"ש חמותי ראיתי אור [ב] ובב"ב [צא.] עברא זעירא דכותא זהו אור כשדים ולפי' רשב"ם שם שהוא לענין לברך הרואה המקום ברכת שעשה נס לאבותינו במקום הזה, א"כ היה גם בימי האמוראים עדיין מקובל מקום שהיה הכבשן, ולפ"ד תוס' בברכות [נד:] שצריך שיהי' הנס ניכר מתוך המקום, א"כ צ"ל שהיה ניכר הכבשן עדיין ג"כ בימיהם. (וכפירש"י בשם מנחם שאור הוא חור ששם הי' הכבשן): וי"ל עוד שז"ש [ישעיה מב] הן יבשו ויכלמו כל הנחרים בך (ועל אברהם אוהבי דלעיל קאי וכ"ה נדרש באגדות), דדרשי' לי' לשון חום אש כמו וחרה נחשתה, והוא רמז לכבשן האש שרצו לשרפו (ועשר אותיות כל הנחרים בך ירמזו לעשר שנים שנחבש עד שדנוהו לשריפה), והיה זה ע"י נמרוד (ורמז לדבר הנחרים גי' נמרוד עם עוד י"ג יתרים לרמוז על י"ג שנה שנחבא מפניו בארץ כדלעיל):

(יא) עשר שנים ג' בכותא כו' וי"א ג' בקרדו כו'. גם בב"ב [שם] פליגי בזה (ומכאן נלמד פי' מש"ש רב דימי מנהרדעא מתני איפכא, אינו רק באיזו מקום קודם (אבל גם הוא מודה שתחלה ג' ואח"כ ז', ולא איפכא בזה ג"כ), וטעמי' כי היכא דתיתי כותא לבסוף ששם נשרף כדאמר שם דעברא זעירא דכותא הוא אור כשדים, ולכן נחלקו י' השנים לג' וז' בב' מקומות נגד ג"ר וז"ת:

(יב) בתוך כבשן האש. ועיין בתדא"ז ובהגדה שבש"מ, מענין ריבוי העצים והגדל המדורה:

(יג) ומלך הכבוד כו'. כמ"ש בפסחים [קיח.] שלא הניח הקב"ה להמלאכים לירד להצילו רק בכבודו כבוכול הצילו שאמר נאה ליחיד להציל את היחיד, וערש"מ פי"ח ובהגהותיי שם ובתנחומא תצוה:

(יד) פשט יד ימינו והצילו. בר"ב פמ"ח דרשו וימינך תסעדני בכבשן האש (שהוא תוקף הגבורות ודינין קשין, וכיבה אותו ע"י פשיטת יד ימינו גילוי החסדים לאברהם, מים רבים), וכתיב [תהלים קי] שב לימיני, וכן כתי' [ישעיה מא] אף תמכתיך בימין צדקי (והוא נדרש באברהם בכ"מ):

(טו) טלטלו מבית אביו כו' והביאו לחרן כו' שנא' לך לך כו'. מבואר שדעת הפר"א דהאי לך לך מארצך וממולדתך, אינו מחרן כדברי הרמב"ן, אלא הוא מאור כשדים כדברי הראב"ע שהוא היציאה מאור כשדים לארץ כנען הכתובה ס"פ נח, ומה שהקשה ע"ז הרמב"ן שהרי שם כתיב ויקח תרח את אברם בנו דמשמע שבעצת אביו יצא עמו, וכאן משמע שעיקר היציאה היה בציווי ה', י"ל שההתעוררת הי' מן אביו תרח (שהי' ירא לעמוד שם שלא יהרגו את אברהם כמ"ש בתדא"ז שם, וגם זו ההתעוררות ה' הוא שהעיר לבו של תרח לכך, שלא יצטרך אברהם לעזוב את אביו ולצאת לבדו), ובכ"ז לא הי' אברהם יוצא אם לא שצוהו ה' על כך, וכמו ביעקב למצרים, שההתעוררות הי' מיוסף ששלח אחריו, ובכ"ז לא היה יעקב רוצה לירד מצרימה עד שצוה ה' וכדלקמן ר"פ ל"ט, ומש"ע הרמב"ן ממ"ש ואקח את אביכם מעבר הנהר הי' לו לומר ואקח כו' מאור כשדים, אינו קושיא, שכל אלו כלולים בלשון עבר הנהר, שכלן היו בעבר נהר פרת (נגד א"י שהיה נהר פרת גבולה בצפונה), ובאמת יש תימא על הרמב"ן בזה, כיון שהוא ז"ל עצמו הודה וכתב בס"פ נח שעיר כותא שנחבש אברהם שם והי' דר שם תרח עמו היא מכלל עבר הנהר בעבור היותה בין ארם נהרים ובין נהר פרת גבול א"י, א"כ למה הוקשה בעיניו על אור כשדים לקרותה עבר הנהר כיון שמפורש אמרו בב"ב [שם] עיברא זעירא דכותא זהו אור כשדים, א"כ היא מכלל עיר כותא בעבר הנהר (ובערוך ערך עבר פי' שהוא מעבר קטן שבעיר כותא), ואף אשור שהיא רחוקה להלן מכותא כמ"ש הרמב"ן שם הרי היא נקראת ג"כ עבר הנהר כמ"ש [מלכים א יד] ונתש את ישראל וגו' וזרם מעבר לנהר, והיינו עבר לנהר פרת כמו שת"י שם, והוא אשור שהגלם שם תחלה כמ"ש [מלכים ב יז] ויגל את ישראל אשורה וגו' וכתיב [שם] ויגל ישראל מעל אדמתו אשורה (ואח"ז הוא שהושיבם בחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי), ומש"ע הרמב"ן ממ"ש אברהם לאליעזר כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך והוא הלך ארם נהרים עיר נחור, ג"ז לא קשה כיון שכותא ואור כשדים נקראים עבר הנהר הרי הן ראוין להקרא ארץ מולדתו ג"כ, ולאליעזר היה ידוע שתרח ונחור נתיישבו בחרן, לכן הלך שמה בייחוד ולא לכותא ואור כשדים שלא נשאר בערים ההם מזרעם איש, שוב ראיתי שהרא"ם ר"פ לך לך השיב ע"ד הרמב"ן כעין מ"ש:

(טז) מבית אביו וממשפחתו. נראה דהאי וממשפחתו אינו פי' וממולדתך, שא"כ הי' לו להזכירו קודם ומבית אביך כדכתיב בקרא, אלא נראה שהוא פי' ומבית אביך, דלא נפרש בית אביו ממש, שהרי לפ"ד הפר"א שהיא היציאה שיצא מאור כשדים, הרי הלכו אביו ואמו אתו, אלא מבית אביך היינו משפחת אביו ובניו נחור שנשאר שם (וממולדתך היינו עיר מולדתו):

(יז) והביאו לחרן ושם מת כו'. אין ר"ל שאז באותה שעה כשעברו דרך חרן מת בדרך, שזמן הרבה אח"ז מת, כמ"ש בסדר עולם רבה, וכמ"ש רש"י וש"מ (וכ"ה בתדא"ז שם שזכה תרח לראות כשהמליכו את אברהם ואמרו לו נשיא אלקים אתה בתוכנו ל"ה שנה), אלא ר"ל שתרח נתיישב בחרן ועליו הוא שנאמר וישבו שם כי שם נתיישב הוא וביתו זו אשתו. ושם מת אחר זמן:

(יח) ואמתלאי אמו. כ"ה בב"ב [שם] אימי' דאברהם אמתלאי בת כרנבו וכ"ה בסה"י, ובתורה לא נזכרה כלל שיצאה עם תרח, ואפשר רמיזא במ"ש ויצאו אתם, דאתו מבעי' לי' כמו שדקדק בזוהר [עז:] וע"ש פרש"י, אלא אתם היינו עם אביו ואמו:

(יט) הטלטול קשה לאדם יותר מכל. נראה מכוין ללשון המקרא [ישעיה כב] מטלטלך טלטלה גבר, ומלשון קשה לאדם יותר מכל לימדנו לפרש טלטלה גבר לשון גבורה וקושי וכפי' הרד"ק בשם אביו שם חזח וכבד ע"ש (ואולי כפשוטו י"ל שהוא קשה מכל הואיל ופתח בה שם הכתוב תחלה לשאר עונשי שבנא האמורים שם), וביאר זה כאן לומר שלכן נחשב לנסיון הטלטול עצמו:

(כ) מיום שנבראו שו"א לא בא רעב כו'. חולק ע"ד הר"ב פכ"ה וש"ן דחשיב עשרה רעבון ושנים מהם בימי אדם ולמך, והפר"א יצא לו מפשטי' דקרא דכתי' [בראשית כו] מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, דראשון מימות עולם קאמר, ובזה הוגדל הנסיון:

(כא) אלא בארץ כנען לבד לנסותו. מפרש בארץ ההיא שצוה לו ה' ללכת שמה (ועיין בזהר [פ.] דעד כאן לא הוי חילא דעל ארעא יהב תוקכא ומזונא כו'), וזה הי' הנסיון שלא יהרהר אחרי המקום שצוהו לילך לשם וכמ"ש בפרש"י:

(כב) ולהורידו למצרים. שמסתמא ע"י הרעב ירד למצרים ארץ מבורכת כגן ה' וכמ"ש בזהר [פא:], ולכן הוצרך להזהיר ליצחק אל תרד מצרימה, שלולי הזהירו היה גם הוא יורד למצרימה אשר שם לא ישלוט הרעב ע"פ רוב, ומשמע כאן שרצון ה' הי' שירד למצרים דוקא לנסיון (שמצרים הוא נסיון לאברהם עצמו ג"כ [לבד ענין שרה שנתגלגל שם שהוא נסיון בפ"ע כדלהלן], וכמ"ש בזהר [פג.] ופ' חיי שרה [קכב:] ופ' תולדות [קמ:] צדיק יבחן כו' אתא אברהם כו' ונפק בשלם כו'), ודלא כמ"ש הרמב"ן שחטא בזה שיצא מהארץ שנצטווה עליה ושע"י כן גרם גלות מצרים לזרעו, והוא כדעתי' דר' יהודא בזהר [פא:] בגין דנחית בלא רשו אשתעבידו בנוי במצרים כו', אבל הפר"א אתי כדעתי' דר"ש בזוהר [פג.] דאי אברהם לא ייחות למצרים ולא יצטרף תמן בקדמייתא לא יהא חולק עדבי' דקב"ה כו'. ואין לומר שמ"מ גם לר"ש הי' לו לשאול פי ה' לבקש רשות לירד שמה (וכמ"ש במק"מ בשם הרמ"ז) דהא א"ר יצחק [שם פב.] והכא נסיונא הוא דלא הרהר אבתרי' כו' ת"ח בג"כ לא פקיד קב"ה לנחתא למצרים אלא הוא מגרמי' נחת בגין דלא כו', וא"כ שלנסיון הי' לא היה אפשר שיהיה ע"י נטילת רשות (אלא שי"ל שמ"מ אברהם לא ידע מזה, והו"ל לשאול):

(כג) לפרעה לאשה. כמ"ש ואקח אותה לי לאשה, וכדמפ"ו להלן שכתב לה כקובה:

(כד) וכי יש לך כו' ואינו קורע את בגדיו. מרוב צערו (וכן בפלטי בן ליש כשנלקחה ממנו מיכל לחזור לדוד כתיב [שמואל ב ג] שהיה הלוך ובכה אחריה) וכאן לא נזכר כלל שהי' אברהם מצטער וצועק לה' עבורה:

(כה) אלא בעצה לקחה שלא קרב אלי'. הלשון מגומגם ונראה שצ"ל שלא יקרב אליה, והאי בעצה אולי פירושו בעצת ה' (וקרוב יותר שצ"ל בטח בהקב"ה שלא יקרב כו'), ויהיה זה נמשך לדר' טרפון דמפ"ו שהיה כ"ז רמז על העתיד לכבוש הדרך לפני בניו, ובזהר תזריע [נב.] אמרו דחמא מלאכא אזיל קמה וא"ל לאברהם לא תדחל מינה קב"ה שדר לי כו' ולנטרא לה מכולא כו' וע"ד לא דחיל אברהם מינה כלום דהא היא מתנטרא כו', ועיין רע"מ ר"פ תצא [רעו.]:

(כו) באותה הלילה שנלקחה כו'. וכן להלן אמר והשכים בבקר כו' וכן בר"ב הזכירו כל אותה הלילה כו', וכן בזהר [כא: פב.] נקט לשון ההוא ליליא, אבל בקרא לא כתיב בפרעה שהיתה אצלו לילה, ואפשר הואיל ואמרו בר"ב ופסיקתא דילפי' בגז"ש דעל דבר חד מחברי', הא נמי בגז"ש ילפי' לה שבלילה היו הנגעים על פרעה, ובזהר [קיג.] דרש בחשך ידמו על פרעה ואבימלך דעבד בהו דינין בלילא:

(כו) להכות את מצרים בנגעים גדולים. בזהר [פב.] מפרש כתיב הכא נגעים גדולים וכתיב התם [דברים ו] ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו (ובזהר תזריע [שם] אמרו עשר זמנין כו' לפרעה ובעשר מכתשין אלקי כו', וי"ל דרך רמז נגעים גדלים חסר כתיב הן עשר אותיות נגד עשר מכות שהכהו המלאך), וגם לשון נגעים כתיב במכות מצרים [שמות יא] עוד נגע אחד אביא וגו' (ומדכתיב עוד נגע ממילא משמע שכל המכות נקראו נגעים, ובילקוט כאן בלשון מאמר הפר"א הזה מסיים בי' שנא' עוד נגע אחד וגו'):

(כז) פרעה מאהבתו אותה כתב. כצ"ל:

(כח) כתב לה בשטר כתובה. כמש"ל דלאשה לקחה והיינו בכתובה (ולא לפלגש), וז"ש ועתה הנה אשתך, אע"פ שלקחתיה לאשה, כיון שנתגלה הדבר שאשתך היא, בטל לקיחתי והרי היא אשתך למפרע:

(כט) בין כסף כו' בין עבדים בין קרקעות. בילקוט גרס נמי שפחות [ג] ולפ"ז הן ז' מתנות שנתן לה (עם גשן והגר דלהלן), וכן לאברהם כתיב שנתן ז' דברים צאן ובקר וחמורים עבדים ושפחות ואתונות וגמלים, (וכאן בשרה, י"ל שהז' דברים, הן נגד ז' דברים שהאשה מתחייבת לבעלה, כדתנן בכתובות [נט:] ע"ש בתוס' [סג:] ד"ה פוחתין כו' בשם הירושלמי), ודרך רמז י"ל דרמיזי ז' דברים כאן, בז' אותיות כל אשר לו (דקאי על המתנות שנתן לה כמש"ל בס"ד): , וכן נראה ששפחות לאשה צורך יותר מבעבדים (ובב"מ [עא.] לת"ק אין האשה קונה עבדים משום חשדא) ואע"ג דהדר תני שכתב לה הגר לשפחה, זו מיוחדת בפרטיות מפני חשיבותה, אבל היו לה הרבה שפחות אחרות הדיוטות:

(ל) את ארץ גשן לאחזה. אבל שאר קרקעות שהזכיר לעיל לא כתב לה כ"א בחייה, וגשן לאחזת עולם:

(לא) ישבו ישראל בארץ גשן שהיא כו'. וז"ש (ס"פ ויגש) וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה, שהיתה להם אחיזה משרה [ולזה רמז כאן בלשון לאחזה שבסמוך], (וע"ל פל"ט אות ט"ו שכתבתי בשם תוספת על התורה ורד"ק שארץ גשן היא הנאמר בס' יהושע גשן וחלק [טו נא] והיא מא"י, אבל אין נראה כן שהרי פרעה אמר ליוסף במיטב הארץ בארן רעמסס [בראשית מז] שהיא ודאי ממצרים, וגם בקרא דס"פ ויגש קראה ארץ מצרים):

(לב) את הגר בתו מפלגשו לשפחה כו'. כ"ה גם בת"י ובר"ב ר"פ מ"ה משמי' דרשב"י ודרש לה שם משם הגר הא אגריך ומסמיך לה אקרא ע"ש, ומדכתיב ולה שפחה מצרית, יש לדרוש כן, שלא היתה ראויה להיות שפחה לאחרים רק לה לשרה היתה שפחה וכמ"ש בר"ב שם מוטב תהיה שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר:

(לג) השכים פרעה בבקר. כמש"ל אות כ"ה שלמדין מן אבימלך בגז"ש, ושם כתיב וישכם אבימלך בבקר, ורומז ג"כ לעתיד שכתי' ויקם פרעה לילה ויקרא למשה ולאהרן:

(לד) נבהל ונחפז שלא קרב לשרה. ג"ז מאבימלך יליף לה שכתב שם וייראו האנשים מאד (ובכללם ק"ו לאבימלך עצמו שהיה ירא ונבהל) וכתיב שם ואבימלך לא קרב אליה (הכתוב לא הוצרך לפרש זה כאן בפרעה, כיון שכתיב וינגע ה' את פרעה וגו' על דבר שרי אשת אברם, דהיינו שע"י כן לא יוכל קרוב אליה):

(לה) וכל שטרות מתנותיה עמה. דרש מ"ש הנה אשתך קח ולך, שעליה בעצמה לא היה שייך כ"כ לכתוב קח ולך, והו"ל לכתוב הנה אשתך לפניך, או הנני משיב לך את אשתך כמ"ש באבימלך וישב לו את שרה אשתו, אלא למדרש קח על דבר הניקח ביד, והיינו כל שטרי מתנותיה שנתן לה, וגם עיקר הראיה כדמסיק דכתיב וישלחו וגו' ואת אשתו ואת כל אשר לו, שלא לקח ממנו כלום מכל המתנות שנתן לו ולה וכמ"ש הרמב"ן (כי שלה ג"כ כלול בשלו, מה שקנתה אשה קנה בעלה), וכ"ז הי' רמז לעתיד שיצאו ממצרים ברכוש גדול (וכמ"ש בדרז"ל) וישאילום ולא נטלו מהם כלום בחזרה:

(לו) לך ואל תעמוד בארץ הזאת. מפרש כן מ"ש לך דהיינו שנחפז עליו לשלחו (כדרך שעתידין לשלח את ישראל בחפזון כלה גרש יגרש) לבל יעמד עוד בארץ הזאת (ואפשר רמז בלשון ארץ הזאת שהיו שטופי זמה, והי' ירא פן יפגע בה אחר ויתענשו על ידה), וי"ל שזה רמז לדורות שנאסרו ישראל לשוב אל ארץ מצרים עוד (לעמוד ולשהות בה, אבל לסחורה לפי שעה מותר):

(לז) וכתוב אחריו ויצו וגו' וישלחו אותו וגו'. וג"ז רמז לעתיד דכתיב ויהי בשלח פרעה כת"י ואלואינון:

(לח) כל מה שנתן פרעה לשרה נתן אבימלך לאברהם. כאן בפרעה כתיב ג"כ בפירוש שלאברם היטב בעבורה ויהי לו וגו' רק מדרשא אתי' שנתן לשרה בכתובתה, רק העיקר הסיפא דאבימלך לא נתן לשרה כלום רק ליד אברהם וכמ"ש ולשרה אמר הנה נתתי לאחיך כו', וכמ"ש בזהר ס"פ נח [עא.] אורח ארעא לאושפיזא דיהב מתנן בידא דבעלא לאיתתא ולא בידהא, וכמ"ש רבי' בחיי לאחיך ולא לה בעצמה שלא ילעיזו לומר ראו מה נתן לה באתננה אלא נתן לאחיה שידעו הכל שהוא דרך פדיון נפש להנביא עכ"ל, ור"ל שיתפלל עליו כמו שנצטווה בחלום, אבל פרעה שלקחה לאשה בכתובה, אין בזיון כשהשאיר לה אח"כ כל מה שנתן לה (גם בפרעה שלקה בנגעים היה ידוע לכל, ולא היה מקום ללעז, משא"כ באבימלך):

(לט) מעביר לאברם לבואו בארץ כנען עד ארץ פלשתים. הלשון מגומגם וחסר, ואפשר הוא מכוין למ"ש [יהושע כד] ואקח אח אביכם את אברהם וגו' ואולך אותו בכל ארץ כנען, וז"ש כאן מעביר (הקב"ה העביר) את אברהם לבואו בארץ כנען (מעת בואו בחזרה ממצרים לכנען) עד שבא לארץ פלשתים (והוא כל אורך א"י ממזרח למערב, שמצרים במערבית דרומית א"י, ואח"כ ישב סמוך לסדום שהוא במקום ים המלח בדרומית מזרחית א"י, אבל מ"מ אין מיושב מאי דנקט זה כאן בארץ פלשתים, שפלשתים סמוכה למצרים כי קרוב הוא ג"כ במערבית דרומית א"י), ואפשר צ"ל נעבור לאברהם מבואו לארץ כנען עד שבא כו', והוא לשון הפר"א כאומר נדלג כל ענין אברהם שמן בואו ממצרים לכנען עד שבא לארץ פלשתים, שכל מה שהי' בנתיים יסופר וידרש להלן, וכאן לסמוך לקיחת שרה לאבימלך ללקיחת פרעה (שהפר"א חושבן לאחד) סמכן זה לזה, וכי"ב בלשון הזה יש בפסיקתא:

(מ) והכל צפוי כו' ואבימלך היו כל נקבות עקרות אפי' כו' סבור להעמיד ממנה בנים. משמע שמפרש שהיו עקרים תחלה קודם שנלקחה שרה, ולכן לקח את שרה כסבור להעמיד ממנה בנים בצדקתה, וז"ש לו בחלום גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת (כי לא לשם יפיה לקחה כפרעה שהיו לו כבר נשים ובנים ולקחה לשם הלול יפיה) כי אבימלך צדיק הי' מפרעה כמ"ש הרמב"ן ובשוח"ט מז' ל"ד אמרו עליו ג"כ שהיה צדיק (ולכן זכה שדיבר עמו בחלום, וגם אח"כ הניח לאברהם בארצו ולא גרשו כפרעה). ומ"ש הכל הי' צפוי כו', יתפרש לפ"ז, שגלגל הקב"ה זה מתחלה שיקח את שרה כסבור להעמיד ממנה בנים [ד] וי"ל שהכוונה בזה היה כדי שבהתפלל אברהם על אבימלך יענה הוא תחלה בשרה כמ"ש בב"ק [צב:‏] וכן בר"ב ופסיקתא דוה' פקד את שרה אמרו שמלה"ש לימדו עליה זכות באותה שעה ע"ש: , ואח"כ ישלחנה וישיבנה אל אברהם בכבוד ומתנות רבות, והי' כ"ז לכבוד אברהם (ועמש"ל אות ל"ה שהי' בזה קצת סימן לבניה), ויתיישב לפ"ז מה שלא הוזכר כלל תחלה בקרא שעצר עצר ה' אז לבית אבימלך בלקיחת שרה, שבאמת היה זה מכבר, גם מיושב זה שקשה לפי שיטת הש"ס ואגדות שעצר בעד כל רחם אז באותה שעה בשביל לנקות את שרה, גם הקשה הרמב"ן איך שייך לומר בלילה א' עצר בעד כל רחם ע"ש, מי' אע"פ שכ"ז מתיישב לדברי הפר"א, בכ"ז דחוק מאד מ"ש כי עצר וגו' על דבר שרי אשת אברם, שצריך לדחוק לפרשו, לא על דבר שלקחה, אלא בשבילה שיתגלגל לה טובה וכבוד וכמש"ל, והוא רחוק מהפשט מאד, גם דבר תמוה שיחלוק על כל האגדות והש"ס בב"ק [שם] שדרשו שבאותה שעה הוא שנעצרו וגם לגדולים וקטנים (ודרשא זו בפסיקתא דוה' פקד את שרה תני לה משום שנה ר"א א' הגדולים וא' הקטנים כו' וגם אמרינן בפסיקתא שם שאשתו של אבימלך עקרה היתה תחלה מדכתיב וירפא אין אדם מרפא אלא דבר שהוא לקוי, אלא שמ"מ מבואר שם שלקו עתה בשעת לקיחת שרה ושע"ז הוא שנא' כי עצר עצר ע"ש), ע"כ הי' נראה יותר לומר שט"ס וחילוף יש כאן וכצ"ל, עד ארץ פלשתים ושלח אבימלך כו' להעמיד ממנה בנים והכל צפוי לפני הקב"ה ירד מיכאל כו' ויתפלל בעדך וחיה ואבימלך היו כל נקבות ביתו עקרות כו' עמד אברהם כו', אך בכ"ז לשון כסבור להעמיד ממנה בנים אינו מיושב יפה, גם לשון הכל צפוי כו' משמעותו בפר"א בכ"מ על דבר העתיד כמו לעיל פט"ז ברבקה (ואפש' על המחשב' דסבור להעמיד כו' קאי, ומשום שכתוב גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך וגו' לכן ביאר זה), וצ"ע, ומפיוטו של ר"ש הגדול לסלוק יום ב' של ר"ה שהועתק כולו מן הפר"א כמש"ל בר"פ בשם רש"י נראה ג"כ כמו שהגהתי, שכתב שנעשו אבימלך וכל ביתו טומטמים [פי' עצורים וסתומים]:

(מב) סבור להעמיד ממנה בנים. ולא לשם יופיה כמש"ל אות מ', ובזכותה וזכות אחיה אברהם חשב להעמיד ממנה בנים שרובן דומין לאחי האם (כן י"ל לפי נוסחת הספרים כמש"ל שם) [ה] וענין שרה ואבימלך ולקותם, י"ל שהי' סימן לבנים, על ארון ה' שלקחוהו פלשתים והביאוהו בית דגון [ושרה היא דוגמת הארון, ולקו עליו במהומת מות, ולבסוף הוכרחו לשלחו עם דורונות אשמם בראשם ואז נרפאו, כמו לשרה ולאברהם מתנות: :

(מג) ירד מיכאל. מפרש האי אלקים הוא מלאך, ועמש"ל ר"פ כ"ה ע"ש:

(מד) ושלף חרבו להרגו. משמע שהוא נלמד מענין המלאך עם בלעם דכתי' בי' וחרבו שלופה בידו, וכתיב שם גם אותכה הרגתי, וכן כאן הי' נראה לו המלאך וחרבו שלופה בידו כשאמר לו הנך מת על האשה וגו', וז"ש אבימלך גם צדיק תהרוג, שהוא ענין הריגה בחרב (ולא מיתה כדרך כל הארץ):

(מה) זה דין משפט אמת להרגני במה שלא ידעתי. מבאר מ"ש הגוי גם צדיק תהרג, דפי' צדיק בדינו זה שלא ידע (ואונס פטור בב"נ לכ"ע), וא"כ אין זה משפט אמת, רומז למ"ש [שמות כג] לא תטה משפט אביונך בריבו מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרג, גם צדיק (בדינו זה צדיק ונקי) תהרג (ועיין ראב"ע):

(מו) הרי הוא א"ל אחותי היא. ולא אשתו (ובפסיקתא שם ששאלו אשתך היא וא"ל אחותי), וכיון שהי' סבור אחותו מאמו ג"כ א"כ אסורה היא לו (ואין קדושין תופסין בה, ולב"נ ה"ה שאין בה נשואין), ויש לו להיות נאמן בדבר, כמו בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, ואף כשאמר אין זו אשתי כאומר גרשתי' דמי (ובפרט בב"נ שלא הי' להם גירושין בכתב, רק כ"ז שהיו רוצין להתפרש זה מזה היו נפרשין, כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' מלכים ה"ח מהירושלמי):

(מז) וממך למד אדם כו'. כ"ה גם בש"ס במכות [ט:] הלשון (ובב"ק שם הגי' וכבר לימד וט"ס הוא, וכ"ה באסי"ז שם בלשון הרמ"ה והראב"ד והגאון כגי' דהכא וכן בילקוט), ופי' ממה שראה שהתחילו לשאלו על עסקי אשתו למד להתיירא על נפשו פן יהרגוהו על דבר אשתו:

(מח) אדם שבא לעיר (ובש"ס שם הלשון אכסניא כו') על עסקי אכילה כו'. אולי י"ל שזה בדרש בלשון תשובת אברהם כי אמרתי רק אין יראת ה' במקום הזה, שאין פותחין בכבוד אכסניא, ואוחזין מעשי סדום שאמרו לעיל פכ"ה שלא חסו על כבוד קונם להכניס אורחים (עמש"ש אות כ"ה בס"ד), ולא שמו יראת ה' לנגד עיניהם, אף שהיו רואין עדיין עשנה של סדום עולה כמ"ש בר"ב:

(מט) עמד אברהם והי' מתפלל. לימדנו לפי דרכו בלשון עמד דנקט כאן ולקמן פכ"ז, לפרש אל המקום אשר עמד שם [בראשית יט] דהיינו תפלה כדדרשי' לי' בפ"ק דברכות [ו:] ובכ"מ:

(נ) אדם בראת לפו"ר ואבימלך וביתו יפרו וירבו. יש להעמיס ענין בתפלה זו לפמ"ש ברע"מ הנדפס בהשמטות הזהר ח"א (טר) בפקודא דפו"ר ב' בחי' א' ברוב עם הדרת מלך דא זיו יקרא דמלכא דאתוסף (והוא לעילא ע"ש) והב' באפס לאום מחתת רזון דאזעיר זעירו דדיוקנא דמלכא מהאי עלמא (והוא לתתא ע"ש), ובחי' א' נראה שאינה ראוי' רק במאמיני השגחת ה' הפרטיות ונתינת התורה לקיים מצותיו בעולם, אבל באומות הקדמונים כאבימלך ופלשתים וכי"ב שהיו עובדי' לכוכבים עליוני' ולא היו מאמינים בהשגחת ופועל ה' בורא כל בעולם, אין שייך כ"א בחינה השניה, והיא המכוונת כאן בלשון אדם בראת לפו"ר ר"ל שיפרו ויתרבה בעולם מין האדם [ו] ובזה י"ל טעם מ"ש כאן ויתפלל אברהם אל האלקים, מה שלא נמצא דוגמתו שתהא התפלה סמוכה לשם אלקים רק תמיד סמוכה לשם המיוחד ב"ה (וכבר הביאו המחברים ז"ל ע"ז הא דאליו ולא למדותיו), והיינו כי כאן הבחי' השני' הוא בחי' שם אלקים כמ"ש בסבא דמשפטים [צו.] ע"ש ובכ"מ ולכן רמז זה בלשון התפלה לאלקים, שיגדל ויתרבה כח שם זה בעולם ע"י רבוי מין האנושי: :