ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר כה

(א) ירידה ג'. ע"ל ר"פ י"ד:

(ב) דבר גדול שאני עתיד לעשות כו'. בר"ב מביא ע"ז מקרא דלא יעשה ה"א דבר כ"א גלה סודו אל עבדיו הנביאים, ומשמע שום דבר קטן וגדול לא יעשה כ"א גלה לנביאים, וכן לקמן פל"ג באלישע אקרא דוה' העלים ממני ולא הגיד לי אמרי' כל דבר שהיה הקב"ה עושה היה מגיד לו חוץ מזו, ובזוהר וירא (קד:) ולא כסי מיניי' כלום, וכאן שהוסיף לבאר לשון דבר גדול, ומשמע ג"כ שמכווין ללשון מקרא דלא יעשה ה' דבד כו', ומפרש ליה בדבר גדול דווקא וכהך דסדום דהכא שהוא מעשר ירידות שלא ירדה שכינה כ"א לדבר גדול (ועיי' זוהר ס"פ נח (עה.) בענין י' ירידות) וכן ההוא דקרא דכי לא יעשה (בעמוס ג') בחורבן שומרון וגלות עשרת השבטים, אבל כל שאינו דבר גדול כ"כ ס"ל שלא כל דבר הנעשה מגיד לנביאים (ועיי' זוהר שמות (ו:) דאמרו בנביאי לזמנין שרת עליי' רוח קודשא ולזמנין לא אבל חכימי ידעי מה לעילא ותתא כו'), מיהו ההיא דכל"ג באלישע שהוא דבר פרטיי, משמע שלא הי' דבר גדול כ"כ, ואפשר מפני שע"י אלישע ניתן להשונמית הבן, הרי ענין מיתתו נוגע לנבואתו, לכן ודאי הי' ראוי שיגיד לו (וכן י"ל בסדום כאן, שהענין היה נוגע לאברהם כמש בר"ב מפני שהוא מכלל א"י שניתן לאברהם לכן נמלך בו על חרבנה, וגם מפני לוט בן אחיו שהיה שם) [א] וי"ל זה שנקרא הפיכת סדום דבר גדול הוא סומך למקרא [איוב ט] עושה גדולות עד אין חקר דכתיב לעיל מני' המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו דדרשי' לי' בר"ב כמ"ט על כדום (נ"ד הכו"ב מוהר"ר שאול לוריא): :

(ג) נגלה הקב"ה וג' מלאכים כו' שנא' וישא עיניו כו'. מפרש שמראה המלאכים הוא מראה א' עם וירא אליו ה' שבתחלת הפרשה, ופירושא קא מפרש ואזל קרא שמראה ה' היא היתה עם ג' מלאכים אלו, וזהו שמביא כאן על הא דאחד מבשר הריון שרה קרא דלמועד אשוב אליך שהוא מאמר ה' (ואין מביא מקרא דויאמר שוב אשוב שאמר המלאך), וכן במעשה סדום שמביא קרא דויאמר ה' זעקת סדום ומ"מ קוראו בלשון ואחד הגיד לו כו' שמשמעותו על המלאך, שכ"ז מבואר שמפרש שהכל מראה א' (וערשב"ם וראב"ע שע"פ דרכם פירשו ג"כ שזו היתה כל עיקר מראה הנבואה שראה ג' המלאכים, ועיין בדברי הרמב"ן) [ב] ולפ"ד הפר"א וע"פ הזהר, נראה לומר, שמפני שלאחר המילה הוו קיימין דרגין טלאין חג"ת על מ"ל דהוי ממליל עמי' כמ"ש בזהר [צז:], מכחן של ג' אלו ג' דרגין ראה והנה ג' אנשים (דאפיקת ואתקינת נצבים עליו כמ"ש בזהר שם), וי"ל שהן רמוזין בפסוק וירא ה' זה מדת ת"ת (דאתגלי אליו לההוא דרגא מ"ל דמליל עמי'), והוא יושב פתח האהל דא חסד דאתגלי פתח האהל ע"י המילה, כחום היום יום בוער חורבא דא גבורה (ובזהר דרשוהו ע"פ דרכו על חסד שהולך ואור בנכון היום): :

(ד) על הריון של שרה. מפני שעל עיקר לידת יצחק כבר נתבשר מפי ה' בשעת המילה בס"פ לך לך, לכן מבאר שכאן בישרו על הריון (שלפי פשוטו הי' נ"ל שדעת הפר"א שכבר נתעברה עתה, וז"ש והנה בן לשרה, וכן להלן ולשרה בן, ולא הזכיר עוד בלשון יולדת כדכתיב לעיל בפ' המילה, להורות שהנה כבר הבן מזומן בעולם):

(ה) וא' הגיד לו כו'. לא הזכיר כאן מעשה השלישי כלל, ואי איתא שהיה סובר כמ"ש בב"מ [כו:] וד"א רבה פ"ב ובזהר [צט.] שהשלישי רפאל בא לרפאות את אברהם, היה לו לבארו כאן (גם להלן דקאמר שהתחיל לו בדבר טוב בבשורת שרה, הול"ל מעשה הרפואה שלפי הנראה היתה ראויה לבא לו מיד קודם בשורת הלידה, אלא שי"ל מפני שלא היה בה דבר הגדה, רק נתרפא מאליו, וגם אינו מפורשת בתורה, לכן לא הביא לענין ההתחלה בדבר טוב מהרפואה רק מבשורת שרה שמפורשת), אלא נראה דס"ל כמ"ש בר"ב רפ"ן שהשלישי בא להציל את לוט, ולכן לא הזכירו כאן, כי הפר"א לטעמי' שמפ"ו שאברהם הי' מבקש ומתחנן עבור לוט, ובתכלתו הוא שנתחדש שנענה לו ה' על ההצלה, ולכן לא הזכירו כאן, שקודם תכלת אברהם (שהיתה אחרי הליכתן ממנו) לא היו יכולים להגיד לו מהצלת לוט כלום (אחרי שלא יצאה עדיין לפועל דיבור ה', אף כי ה' הצופה בראש מה שיהיה בסוף הכין כבר ושלח מלאכו על ההצלה הגלוי' לפניו ית' שתהיה בתפלת אברהם אח"ז) [ד] ורפואת אברהם, י"ל לדברי הפר"א כמ"ש בר"ב שהחימום יכה למכה והיה חום היום לו למרפא (שהזריח לו השמש ביותר לרפאותו, וכענין מ"ש בר"ב פע"ח ביעקב והביאו מקרא דוזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה), או כמ"ש הרמב"ן שע"י מראה גילוי שכינה לבקרו נתרפא, ובתנחומא כאן הביאו קרא דואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי על ענין זה דאברהם ע"ש, ויש לדרשו לפ"ד הרמב"ן כנ"ל שע"י העברת גילוי שכינה עליו בעת שהיה מתבוסס בדמי המילה א"ל ה' בדמיך חיי ונתרפא אז: :

(ו) מתחיל לו בדברים טובים וגומר כו'. וז"ש [משלי לב] פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, שפתיחת החכמה הוא בתורת חסד על לשונו בדבר טוב וחסד, וכתיב [שם ח] מפתח שפתו מישרים, וכתיב [תהלים קיט] כתח דבריך יאיר (בדבר טוב המאיר כניו של אדם, ועיין ר"ב רפ"ב), וז"ש בירוש' ופסקו רמ"א בא"ח ס"ס קל"ח להתחיל בדבר טוב בקה"ת ע"ש בהגר"א:

(ז) ואח"כ הגיד לו מעשה סדום. שלא היה לרצון לאברהם איש החפץ חסד וטוב לכל [גם שהי' חרבן חלק מארץ מתנתו כמש"ל אות ב' וכ"ה באג"ב פכ"א ובזוהר (קה.), לכן נחשב לו הדבר שלא לרצון]:

(ח) התחיל מבקש כו' על לוט. בזוהר [קה.] אר"א כו' דאע"ג דא"ל קב"ה כו' לא בעי קמיה לשיזבי' ללוט, וכ"ה עוד שם [קיא.] כד בעי כו' לא בעי מני' רחמי על לוט כו' לא תבע עלי' דלוט ולא יאמר עלוי לקב"ה כלום כו', ומסיים שם דחמי עובדוי דלוט דלא כשראן כדקא יאות לא בעי אברהם דבגיני' ישבוק קב"ה כלום מדילי' ובג"כ לא בעי עלוי רחמי כו', ואמרו שם [קה.] מ"ט בגין דלא למתבע אגרא מן עובדוי, אבל הפר"א כאן דמפ"ו שאברהם שאמר האף תספה צדיק עם רשע על לוט נתכוון, ס"ל שחשב אברהם שלוט הוא צדיק (וכ"ה בר"ב ס"פ מ"ט שכשאמר אברהם אם יש עשרה צדיקי' חשב שלוט ובניו ואשתו הן צדיקי' ע"ש), ולא ביקש עליו אברהם רחמים שימחול לו בזכותו, רק ביקש כיון שהוא צדיק שלא יספה בעון העיר, וכיון שבאמת לא היה צדיק לא היה ראוי להנצל, אלא שמ"מ זכר ה' זכות אברהם ושלחו מתוך ההפכה [ה] וז"ש בברכות [נד:] אפי' בשעת כעסו של הקב"ה זוכר את הצדיקים שנא' ויהי בשחת וגו' ויזכור וגו' וישלח את לוט, שהקב"ה זכרו מעצמו לזכות הצדיק, אע"פ שאברהם לא ביקש עליו רחמים כלל כדברי הזהר, או ביקש באם הוא צדיק כהפר"א כאן: :

(ט) מבקש ומתחנן כו'. דלא כמ"ש בר"ב ויגש למלחמה כו' ודרשו עליו דבר גבורות וחין ערכו שדיבר בגבורות נגד ה' חלילה לך כו' השופט כל הארץ לא יעשה משפט, וכן באג"ב פכ"ב ע"ש, אלא ביאר כאן מבקש ומתחנן שהוא לשון תפלה (וכמ"ש לבקש תפלה ותחנונים [דניאל ט] וכדאמר ר"א בברכות [כט:] העושה תפלתו קבע אין תפלתו כו', ומפרשי' בגמרא שם כל שאין אומרה בלשון תחנונים):

(י) על לוט ב"א כו' כמות הרשע כו' שנא' האף תספה כו'. אפשר דרש מ"ש צדיק לשון יחיד (והרי אברהם חשב שיש שם הרבה צדיקים ואמר אולי יש כו'), שנתכוון תחלה על לוט בזה (ואח"כ כשאמר אולי יש כו' ולא תשא למקום כו' הוא שהתפלל עבור סדום כלה) שחשב שהוא בודאי צדיק, ומלשון כמות הרשע כן ימות הצדיק, משמע שבא לבאר מ"ש להלן חלילה כו' להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, שכתוב ג"כ לשון יחיד שעל לוט חזר ונתכוון בזה. ומבאר מ"ש והי' כצדיק כרשע, שאיך כמות זה כן ימות זה:

(יא) א"ל הקב"ה אברהם חייך. אע"פ שלשון זה מצוי במדרשות, מ"מ כאן יש לפרשו, שרומז, שבשביל חיי אברהם ומדתו מדת החסד הוא שמתנהג כן לסלוח בזכות נ' צדיקים לכל העולם כדמפ"ו, וז"ש בסוף הענין וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו, שר"ל שאברהם שהוא מדת החסד שב ונתכסה במקומו וכמ"ש רבי' בחיי, ומיד ויבאו ב' המלאכים סדומה כו':

(יב) ואסלח לכל עונותם. מבאר מ"ש כאן בחמשים צדיקים ונשאתי כו' מה שלא נא' כן עוד להלן רק לשון לא אעשה כו' לא אשחית כו', דבחמשים דוקא הוא שיש יתרון זה שהוא נושא וסולח לכל עונותיהם (ומ"ש [ירמיה ה'] אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה, דמשמע אפי' בזכות אחד, הוא רחמים יתירים לירושלים, או משום שבאמת אף אחד לא נמצא אמר כן ע"ד הגזום אם תמצאו כו' אזי אסלח לה), וכדמפ"ו:

(יג) אם יש חמשים כו' העולם עומד. דרש מ"ש בדבר ה' ונשאתי לכל המקום, ולא כתיב למקום כמ"ש בדברי אברהם, שרומז לכל העולם כולו שיכול לעמוד על נ', ובחולין [צב.] אמרו אין העולם פחות מן מ"ה צדיקים ע"ש, וכאן שאמרו חמשים, אולי י"ל כעין דרשת הירושלמי רפ"ב דע ג, ושוח"ט מ"ד, וב"ר ותנחומא מקץ, וזוהר כאן [קה:] על שלשים צדיקים מדכתי' ואברהם היו יהי"ה בגי' שלשים, ה"נ לדברי הפר"א דרש היו [כאלו כתי' היה בה"א כמ"ש בכ"מ] יהיה שני התיבות יחד בגי' חמשים [ו] ועיקר הענין י"ל דכאן ה' המדבר עם אברהם הוא מדת הת"ת שהוא כולל ה' מדות תנהי"ם וכמ"ש עליו דמהלך ת"ק פרסה, וכ"א כלול מעשרה שנגדן נ' צדיקים ונשאתי לכל העולם (שהוא מ"ל שהוא המקום הכתוב כאן): :

(יד) עשרה צדיקים כו' המקום ניצול. אבל בפחות מהם נח' (יחזקאל יד] אם בן או בת יצילו המה בצדקתם יצילו נפשם:

(טו) עשירי עולם היו. מפני שסדום בימין ירושלים, כמ"ש [יחזקאל טז] היושבת מימינך סדום ובנותי', לכן היה בה השפעת הימין חסד, והיה ראוי להם ג"כ להחזיק בימין אביון לעשות חסד, ולפי שכפרו בטובה מעשות חסד, לכן אוסף מהן החסד והרחמים ונדונו בדין גמור (וכמ"ש הרמב"ן שלכן חשש אברהם שיספה צדיק עם כשע מפני הדין הגמור ע"ש):

(טז) מן הארץ הטובה והשמנה. טובה היא בכסף וזהב ואבנים טובות כדמפ"ו, ושמנה בפירותי' כדלהלן, ותפס לשון המקרא [במדבר יג] ומה הארץ כו' הטובה כו' אם שמנה, לימדנו לפי דרכו שכן הוא פי' שם ג"כ שמנה בפירותי' וטובה במיני מתכיות וכמ"ש [דברים ח] אשר אבני' ברזל ומהרריה תחצב נחשת (ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב אות ג' בהגהה בזה):

(יז) שכל צורך שבעולם הי' יוצא ממנה שנא' ועפרות זהב לו כו' ומוצא תחתיו זהב. הלשון מגומגם שמביא ב"פ פסוק זה, ואפשר תיבת שנא' ט"ס בראשונה וצ"ל עפרות (בלא ו' תחלה) זהב לו בשעה שהיה כו', והוא לשון הפר"א ואין מביא המקרא, אבל יותר נראה שיש כאן ט"ס וחסרון וכצ"ל שכל צורך שבעולם היה יוצא ממנה זהב היה יוצא ממנה שנאמר [איוב שם] ומקום לזהב יזוקו ועפרות זהב לו בשעה שהיה כו', ותחלה מביא שיש בו זהב, ואח"כ מוסיף להביא שהיה הזהב מרובה כ"כ שאף עפרות זהב לו וכדמפ"ו:

(יח) הולך ליקח לו ירק ומוצא תחתיו זהב שנא' ועפרות זהב לו. זה שמוצחו תחת הירק דרש לי' מדכתי' עפרות זהב לו לשון זכר, ובכל הענין שם שמדבר על הארץ כתוב בלשון נקבה מקום ספיר אבני' כו' (והמפרשים נראה שהיו מבארים דלשון עפרות זהב לו מוסב על המקום שהוא לשון זכר לכן לא העירו בזה, אבל עדיין אין מיושב למה הספיר וכל שלפניו ייחסו אל הארץ, וכאן עפרות הזהב ייחס אל המקום), לכן מפרש שזה חוזר על מקרא שלפניו, ארץ ממנה יצא לחם, שמפרש ע"ז, שהלחם היה לו עפרות זהב, שכשלוקח ירק (שהוא למזון ונכלל ג"כ בלשון לחם, וכן בתבואת הלחם כשעוקר השבלים) מוצא תחתיו עפרות זהב, ובפ' חלק [קט.] הלשון מאחר שארץ ממנה יוצא לחם ועפרות זהב לו, משמע קצת שהש"ם ר"ל כן שעפרות זהב מוסב על הלחם, אלא שאפשר חסר שם מלת וגו' אחר יוצא לחם, והש"ס מביא כל הפסוקים שם, וכ"ה בספרי עקב פסקא מ"ג ותוספתא סוטה פ"ג):

(יט) ונמצא תחתיו זהב. בר"ויק פ"ה הלשון היה מוצא בעפרו זהב, ופירושו מכוון ביותר כפי לשון הילקוט איוב ומשכשכו במים ומוצא בעפרו כו', שהבע"ב הקונה אותו הי' מוצא במעט עפר שבירק זהב כשמשכשכו במים לנקותו (והכוונה לומר, שמיד שהיה מוציא איסר לקנות ירק, היה משלימו בזה שהיה מוצא בעפרו זהב), והוא נאות ביותר לפמש"ל לפרש עפרות זהב לו על הלחם [וכן י"ל על הקונה]:

(כ) אבנים טובות ומרגליות כו' ספיר אבניה. מדכתיב אבניה לשון רבים, דרש לבד ספיר גם שאר אבנים טובות ומרגליות (שגם המרגליות היו כוללין בלשון אבן טובה, שכן בת"י מתורגם אבנים טובות בלשון מרגליות בפרשת חשן ואפוד ובכ"מ):

(כא) בצל יוצרם. ע"ל פ"ט הגהה ח':

(כב) אלא ברוב עשרם. נתכוון ללשון המקרא [תהלים נב] הנה הגבר לא ישים אלקי' מעוזו (וז"ש לא בטחו בצל יוצרם) ויבטח ברוב עשרו, ונא' לעיל מני' יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה, ולפי הפר"א מרמז זה על סדום, לקחת מוסר מהם שג"כ בטחו בעשרם ולא בצל יוצרם ונתצו עריהם לנצח ושרשו מארץ [כמ"ש בהן הפך משרש הרים ער"ב פנ"א], וכתי' מארץ חיים סלה, שאין להם חלע"הב כדתנן בפ' חלק [שם], וע"ל אות כ"ד לפי הגי' שנא' הבוטחים על חילם, ודאי גם לשון אלא ברוב עשרם דכאן יצא ממקרא זה:

(כג) שהעושר דחה מהם יראת שמים. כמ"ש [משלי ל] ועשר אל תתן לי פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה':

(כד) הבוטחים על חילם. אפשר חסר כאן תיבת שנא' ומביא המקרא [תהלים מט] שמהביל שם הבוטחים על חילם, ולסיים הבל הדוחים מהם יראת ה' מפני עשרם, ונכון יותר לגרוס שבוטחים על חילם, והוא לשון הפר"א לבאר למה דחה מהן י"ש שבטחו על חילם ולא בצל יוצרם:

(כה) לא חסו על כבוד קונם לשבר אוכל לאורח ולגר. שזהו כבוד המקום כמ"ש [משלי ג] כבד ה' מהונך וכ' [שם יד] ומכבדו חונן אביון, גם כיון שאמרו בב"ב [ו.] הנותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה, וכן בהכנסת אורחים שאמרו בשבת [קכז.] שגדול' מהקבלת פני שכינה, לכן הם שלא חששו לכך ה"ז לא חסו על כבוד קונם [ז] עוד י"ל לפמ"ש שלהי ר"ה [לא.] בחמישי הרנינו שברא עופות ודגים לשבח לשמו (ע"ש בפרש"י ומש"ש בחידושיי בס"ד א"כ בסדום שמנעו העופות מלשכון בארצם כדמפ"ו, ממילא נמנעו ע"י כן מלראות בשבח ה' ע"י רנון עוף השמים, וז"ש לא חס על כבוד קונם: :

(כו) לאורח ולגר. כמ"ש [איוב שם] פרץ נחל מעם גר (ועיין בזהר [קה.] שדרשוהו שהיו משליכים הגרים לנחל וגם המפרנסו,) הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו, זהו שאמרו נשכח תורת הרגל מבינותינו כמ"ש בפ' חלק [שם] וזהו לאורח דכאן, ולשון לשבר אוכל דכאן היינו לומר שאף למכור להם בכסף (וכלשון לשבר אוכל האמור ביוסף ובכ"מ) לא הניחו:

(כז) פסקו כל האילנות למעלה מפירותיהן כו' לעוף השמים שנא' נתיב כו'. אם הכוונה למעלה בגובה ממקום גדול פירותיהן (ומקום גידול הפירות הניחו) שלא ישכנו שם העופות שדרכן לקנן בראשי האילנות בגובה, אין הדבר מכוין, דאטו בגובה האילנות אין גדלין פירות (וממגד תבואות שמש כתיב מקום שמגולה לשמש דהיינו למעלה שם עיקר מגד הפירות), אלא נראה ר"ל אדרבא שכרתו האילנות מן מקום גדול פירות ולמעלה והניחו רק גזעם בארץ מקום שאין עושה פירות, והוא בכדי שלא ימצאו האורחים מקום ליזון בפירות אילנות של הפקר (ולעצמם היו אילנות עושי פירות בגנות ופרדסים מסובבים בגדר ונשמרים שלא ישלחו בהם יד) ושלא ישכנו עופות שם (ובגנות ופרדסים היו שומרי הפירות מגרשין העופות משם, ובזהר [שם] הלשון ואפי' עופי שמיא הוו מנעי למיעל תמן, י"ל הכוונה כן שהיו מונעין ומגרשים אותן, אלא שי"ל הכוונה כההיא דסוטה [לח:] שעופות השמים מכירין בצרי עין ואין נכנסין מעצמן לשם):

(כח) הקימו עליהן שופטים שופטי שקר. הקימו בתחלה להם שופטים על תנאי זה שישפטו בשקר (וז"ש בפ' חלק [שם] ובר"ב ששמותיהן היו כן שקרא ושקריראי כו', ר"ל שהסבו להם שמות אלו בשעה שהקימום לשופטים המורים על מעשיהם שיהיו מתנהגים כן במשפטיהם (ובס' הישר יספר שאליעזר קרא להן שמות אלו ע"ש), ותפס לשון הקימו להן, לומר שלא כמ"ש [שופטים ב] וכי הקים ה' להם שופטים, שהיו מחזירים העם למוטב כל ימי השופט (וכמש"ש להלן והי' במות השופט ושבו והשחיתו כו'), אבל הן הקימו להן שופטים שיולידו שקר במשפטיהם, ואולי יש לסמוך זה ממ"ש [איוב כד] במעשה הגזל מדור ההוא (שהוא נדרש בפ' חלק [שם] בסדום אף שדרשוהו בדור המבול והפלגה ג"כ, כי כולן מענין א' היה מעשי אבותיהן אוחזין בידיהן, ולכן הן נלמדין ונדרשין יחד) ב"פ ענין הגזל, תחלה כתי' גבולות ישיגו עדר גזלו וגו' חמור יתומים וגו', ושוב חזר וכתוב יגזלו משד יתום ועל עני יחבולו, כי השני מדבר על השופטי' העוזרים לרעתם בגזל יתומים ועניים (ויתפרש יחבולו מענין לאחד קראתי חובלים [זכרי' יא] שהוא שם מונח לרועי הצאן משחיתים וחובלים בהנהגתם הרעה), וכן ענין העירום כתב תחלה ערום ילינו מבלי לבוש (שהיו גוזלים מהן לבושיהן), וחזר וכתב ערום הלכו מבלי לבוש, שהשני ידרש על השופטים שהיו דנין כן ליטול לבושיהן (וכמ"ש בפ' חלק [שם] במאן דמזמין כו' לשקלי' לגלימי' כו'), ויתפרש הלכו פועל יוצא, שהיו עושין שיהלכו בלא לבוש, וז"ש כאן מוציאין אותן ערומים, היו מוציאין בדיינין משפטם כן לצאת ערומים:

(כט) שנא' ואת הגר עשקו בלא משפט. מקרא זה כתוב [יחזקאל כב] על ישראל, אך י"ל דדרש מש"ש אח"ז, ואבקש מהם איש וגו' לבלתי שחתה ולא מצאתי ואשפוך עליה' זעמי באש עברתי כליתים, שזה שנכתב בלשון עבר, רומז למדרשי' על סדום, שמהן לוקח מוסר, וזש"ש עם הארץ עשקו עשק כו', שהן עם של הארץ הידועה בעושק עני ואביון (כמש"ש [טז] עני ואביון וגו' ותגבהינה ותעשינה וגו'), שהיו עושין כן כל העם, וחזר וכתב ואת הגר עשקו בלא משפט, שגם הדיינין היו שופטים כן בלא משפט צדק, וז"ש ואבקש מהן איש וגו' לבלתי שחתה, שזה היה בעת תפלת אברהם עליהם אם אמצא וגו' לא אשחית וגו', וכן ז"ש ואשפוך עליהם זעמי באש כמ"ש המטיר על סדום גפרית ואש, וז"ש באש עברתי כליתים כמ"ש הכצעקתה וגו' עשו כלה, והביא יחזקאל שם מן סדום תוכחת מוסר לישראל שכתוב שם שריה בקרבה כזאבי ערב וגו' למען בצוע בצע, ולא שפטו משפט צדק להציל עשוק, לכן הפחידם במעשה סדום, וכעין מ"ש [דברים כט] גפרית ומלחוגו' כמהפכת סדום וגו':

(ל) ושבעים בכל תבואת הארץ. ז"ש [יחזקאל טז] עון סדום אחותך גאון שבעת לחם היה לה, דלחם כולל כל מיני תבואת הארץ שהן ה' מיני דגן כדתנן ריש חלה וכדאיתא במנחות [ע:] וע"ל פמ"ח אכ"א:

(לא) והיו יושבים לבטח ושאנן בלי פחד מלחמה. ז"ש [שם] ושלות השקט, דהשקט היינו שהיו יושבים שוקט ובוטח, ושלוה היינו שאנן מפחד וכמ"ש [משלי א] ישכון בטח ושאנן מפחד וגו' [וממ"ש כאן אצל שאנן ושלוה לשון מפחד מלחמה, משמע דבטח דרישא, היינו בטח פנימי ממחלוקת וריב ביניהם, ועיין בזה בפי' הגר"א [ד"ה א ד פסוק מ] ובהגה"ת נכדו שם]:

(לב) שבעים בכל טוב ולא החזיקו כו'. מתוך שהיו שבעים בכל טוב שפירש כאן, לכן גבה לבם (וכמ"ש [הושע יג] וישבעו שבעו וירם לבם וגו') וכמ"ש [יחזקאל שם] ותגביהנה ותעשינה תועבה כו' שמרוב טובה גבה לבם ומרדו, וכמ"ש בפ' חלק וספרי ותוספתא שם שמרוב טובה מרדו:

(לג) ולא החזיקו ידם בפת לחם. מבאר מ"ש לא החזיקה, היינו לסעדם בפת לחם וכמ"ש [מלכי' ב ד] ותחזק בו לאכל לחם (ואולי יתפרש מ"ש [בראשית כא] שאי את הנער והחזיקי את ידך בו דהיינו להאכילו לחם, מי' שם לא כתיב והחזיקי ידיו):

(לד) ישרף באש. ונגד זה נדונו במדה ג"כ באש, ואולי י"ל שזה ג"כ בכלל הכצעקתה וכו' עשו כלה שדרשו צעקתה של ריבה ששרפוה כדלקמן, ולומר כדין שדנוה כן ידין אותם כלה שהיא באש כמ"ש השחת ושרוף וכלה:

(לה) פלטית בתו של לוט. בס' הישר כתוב שנולדה לו כשפלטו והצילו ה' מיד אמרפל וחבריו ע"י אברהם, ולכן קרא שמה פלטית, וא"כ היתה אז גדולה בת כ"ו שנה כמ"ש בשבת [יא:] ושלותה של סדום ממלחמת אמרפל עד שחרבה כ"ו, ולכן היתה נשואה כבר, ובנותיו הנמצאות אתו לא היו נשואות שהיו קטנות ממנה:

(לו) נשואה לאחד כו'. י"ל שז"ש עוד מי לך פה חתן ובניך כו', שמפני שהי' לו חתן בעל בתו פלטית שנשרפה שזה עתה אינו נחשב כחתנו להיות נצול עמו, לכן פירשו עוד מי לך פה חתן (שעדיין נשוי לבתך ונחשב פה מבני ביתך) לבד זה הידוע (משרפת אשתו שעליה נגזרה הגזירה עליהן), שאינו פה:

(לז) לאחד מגדולי סדום. כי לוט הי' גדול וחשוב בסדום שמינוהו שופט כדלהלן, וגם לכבודו של אברהם שהצילם מן אמרפל, וגם לוט היה עשיר כמ"ש וגם ללוט וגו' ויאהל עד סדום, ואמרו בר"ב אשר ישב בהן לוט שהי' מלוה להן כו', ולכן מסתמא נשתדך עם גדולי סדום, וכאן הזכירוהו לענין זה שאע"פ שהיתה נשואה לא' מגדוליהם לא נשאו לה פני' ושרפוה:

(לח) עני אחד מדוקדק. לשון זה רגיל בדברי רז"ל עני מדוקדק, ודקדוקי עניות, ואולי הוא כמו מדוכדך בלשון מקרא שהוא מענין דך כמ"ש ברוי"ק פל"ד דך מדוכדך (ולפ"ז לפמש"ל אות מ"ד שנדרש מקראות דתהלים ט' על ענין זה דסדום, י"ל שרמוז שם בלשון ויהי ה' משגב לדך, זה שהיה עני מדוכדך ומדוקדק):

(לט) ברחוב העיר. לומר שלא היה איש מאסף הביתה, והיו מוכרחי' ללין ברחוב, וז"ש המלאכי' לא כי ברחוב נלין כמנהג העניי' בסדום והרי ענין זה דסדום כי"ב דגבעת בנימין שכתוב שם וישב ברחוב העיר ואין איש מאסף אותם הביתה, וכמ"ש הרמב"ן שכל מעשיהן היה שוה לענין סדום ע"ש:

(מ) ועגמה נפשה עליו. הוא לשון המקרא [איוב ל] עגמה נפשי לאביון, ולומר שמפני גודל עגמת נפשה על העני, סיכנה בעצמה לעבור על גזירתם, ובנפשה עשתה זאת, כי שרפוה [ח]:

(מא) בכד שלה. פשוטו שכן דרכה של נערה שיוצאת לשאוב מים, והיה לה מקום להסתיר המזון בכדה (וכמו בגדעון [שופטים ז) שנתן הלפידים בתוך הכדים להסתירם), גם ממה שמצאנו מדת הנדיבות ברבקה בכדה כשיצאתה לשאוב מים (שנדבה נפשה להשקות לאליעזר וגמליו), תלו גם בנערה זו בת לוט נדיבת נפשה להעני בכדה [ט] ולפמ"ש בלק"ת פ' חיי שרה על כד דרבקה שחסד נחלק לג"פ כד ע"ש, יש להמתיק זה גם כאן בענין פלטית, שהאיר בה אז ניצוץ חסד (במ"ל הרמוזה בה' דהכצעקתה כמ"ש רבי' בחיי והריקאנט"י), ובזה זכתה ליתן פליטה לניצוצי קדושה שקלט לוט בהפרדו מאברהם ב' פרידות טובות נשמות רות ונעמה, שכשקבע לוט דירתו בסדום היושבת מימין ירושלים היפוך אברהם איש החסד וסדום מנעו החסד לגמרי, לא היה להן כח לצאת, בפרט שאשת לוט מסדום היתה כמש"ל בשם ת"י, רק בזכות החסד שעשתה פלטית ומסרה נפשה על העני, וכן בזכות שעשה לוט עם המלאכים ניתן כח לקדושה להציל בשתי בנות לוט הנמצאות את ב' ניצוצי קדושה של חסד לאברהם מידי סדום, וכמ"ש זה בלק"ת וירא ע"ש: , (ולפמש"ל אות ל"ח שנדרש משגב לדך על זה, י"ל שדך הוא אותיות כד לרמוז שבכד הזמין ה' המשגב אל העני ההוא, ולפי מ"ש בפ' חלק [שם] דרשת הנערה מן כי רבה על עסקי ריבה, י"ל דמסיפי' וחטאתם כי כבדה מאד רומז על הכד, כבדה אותיות בכדה):

(מב) עד שידעו הדבר. בס' הישר כתוב שהעמידו אנשים לדרוש הדבר מהיכן חי העני עיין שם:

(מג) עשה משפטי ודיני מאנשי סדום. נראה שרומז לדרוש קרא [תהלים ט] כי עשית משפטי ודיני וגו', שכמה פסוקים שם נדרשים על ענין סדום, דכתיב בתרי' גערת וגו' שמם מחית לעולם ועד (שאין להם חלק לעולם הבא), חרבות לנצח וערים נתשת אבד זכרם המה וה' לעולם ישב (על כסא קדשו שפגמו בה אנשי סדום), וכתיב אח"ז ויהי ה' משגב לדך (ע"ל אות ל"ח) וגו' כי דורש דמים אותם זכר וגו' לא שכח צעקת ענוים (צעקת ודמי הנערה) וכתי' בתרי' כי לא לנצח ישכח אביון (מה שהיו עושין בהם אנשי סדום), וז"ש ישבת לכסא וגו' כונן למשפט כסאו, כמש"ל עלתה צעקתה לפני כסה"כ:

(מד) ועלתה זעקתה לפני כסא הכבוד. רמז בזה ענין הירידה שכתוב ארדה נא ואראה, וכמ"ש בזהר [קה:] מדרגא דרחמי לדרגא דדינא, וע"ל אות מ"ד רמז לזה:

(מה) אם כצעקת הנערה הזאת כו'. ממה שקראה בשם נערה אפשר רומז דיליף האי כצעקתה מן מ"ש [דברים כח] צעקה הנערה וגו', לומר שאף צעקה דכאן של נערה היתה [ואולי רמזו בלשון הנערה הזאת למדת זאת כמש"ל אות מ"א בהגהה שהיא ה' דהכצעקתה]:

(מו) הנערה הזאת. אף שהיתה נשואה קרי לה נערה וכן יש בכמה מקומות במקרא, ובפ' חלק [שם] קרי לה רביתא ודרשוה מן כי רבה כמש"ל אות מ"א, ובס' הישר כתוב ששניהם היו, בת לוט היתה בסדום ועמורה ושרפוה על שנתנה לחם, ומעשה דרביתא היה בעיר אדמה שנתנה מים ושפיוה דובשא כדאיתא פ' חלק [י] ומקום לומר שמזה נמשך לעמון ומואב שנולדו מבנות לוט שהיו מזרע סדום (וכמ"ש בת"י על פסוק ותבט אשתו מאחריו שאשת לוט היתה מבנות סדום) טבע סדום ולא קדמו בלחם ובמי', וכן מושב מואב היה סמוך למקו' סדום, ובזכות ב' ריבות אלו שמסרו נפשם ונתנו לחם ומים, לכן נגד זה זכו שהותרו נקבות של עמון ומואב לבא בקהל (ועיין בפסיקתא דוה' פקד את שרה סי' מ"ב) ולהוציא מהן ב' פרידות טובות רות ונעמה כמש"ל אות מ"א בהגהה: (ועמש"ל פ"ל אות נ"ו בס"ד):

(מז) אהפוך יסודות שלה כו'. כלישנא דקרא בהפוך את הערים, וכן בכ"מ כמהפכת סדום, ולשין יסודותי', נראה שמכוון ללשון המקרא [איוב כח] הפך משרש הרים, שהפך משרש ויסוד את ההרים שהיו בהן סדום וחברותיה, ובר"ב דרשוהו ג"כ על סדום:

(מח) וכה"א הולך את חכמים כו'. לגי' הספרים וכן הוא או', צ"ל שנמשך למעלה על פלוטית בת לוט שמבית אביה לוט שקלט מאברהם ריח חסד ורחמים למדה לרחם על העני, אבל יותר נכון לגרוס הרי הוא אומר הולך כו', והוא ענין בפ"ע נמשך למטה על לוט שהכניס המלאכים לביתו כדמפ"ו:

(מט) זה לוט שהי' מהלך את אברם. מכוין לדרוש מ"ש וגם ללוט ההולך את אברם היו צאן וגו' [בראשית יג] שבזכות שהלך עם אברהם וקלט ממנו מעט ריח להלוך בדרכיו, קיבל שכרו בעוה"ז ונתברך בעושר, וכ"ה בילקוט ואתחנן רמז תתכ"ד בשם ילמדנו, ועיין במד' משלי פי"ג ובילקוט משלי שם ע"פ זה:

(נ) בית קבל לחרן. כצ"ל, פי' מנגד, ובילקוט הגי' מחוץ לחרן:

(נא) לחרן כו' וא"ל אחד כו'. בסוטה [י:] ובר"ב ס"פ נ"ד דרשו כן ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' שהקריא שם ה' בפי הבריות, וכאן דתני לה בחרן (ושם למד ממנו לוט, אבל בבאר שבע כבר נפרד ממנו מקודם) דרש שע"י כן עשה את הנפש בחרן שדרשוהו בר"ב וש"מ שגיירם, ודרש עשה אותם ע"י החסד שהי' עושה עם הנכנסין ויוצאין לחרן (וזהו לשון מה עשה דתני כאן לרמוז על מקרא דאשר עשה בחרן), ובאג"ב פכ"ה איתא שלפיכך ישב אברהם נגד סדום לקבל העוברים ושבים שלא היו מקבלין וזוכין בהן בסדום (ולזה רמזו בר"ב ר"פ נ"ב שאמרו שלכן נסע אברהם משם לאחר שחרבה סדום ופסקו העוברים ושבים), ולפ"ז אולי נכון לגרוס כאן מקבל לסדום כו' נכנס ויוצא לסדום כו', כי אברהם שישב בארץ הנגב היה זה סמוך לסדום היושבת בדרום א"י מימין ירושלים במקום ים המלח:

(נב) וא"ל אחד הוא אלקים בעולם. ולפיכך זכה אברהם להקרא אחד, כמ"ש [יחזקאל לג] אחד היה אברהם (ומזה אמרו בכ"מ במדרשות אין אחד אלא אברהם):

(נג) וכשבא לוט לסדום כך הי' עושה. מסתברא דלאו כך ממש, שאם כן צדיק גמור הי' שקירב רבים לעבוד ה' (ואיה איפוא הן הנפש אשר עשו בסדום), ואם צדיק גמור הי', היה ראוי להנצל בלא זכות אברהם, וכתיב ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט וכמש"ל אות ח', ולא היה בא לידו חטא בנותיו, אלא נראה שרק לענין הכנסת אורחים הוא שאמרו כאן שכך הי' עושה כאברהם וכמ"ש בזהר [קה.], ולכן המשילהו רק לקליטת ריח טוב בעלמא, ובשביל זה חשב אברהם שהי' צדיק כדלעיל שם, אבל באמת לא הי' צדיק גמור [יא] ובגמ' וב"ר אמרו על וישא לוט את עיניו כו' הפסוק לשם זמה נאמר, ובתנחומא אמרו בפירוש שלוט בחר להיות כמעשה סדום לשטוף בזמה, ובלשון הילמדנו שבילקוט שהבאתי לעיל אות מ"ט מסיים במאמר דכאן על לוט ורעה כסילים ירוע, אבל כאן ליתי': :

(נד) היה מתיירא לעשות ביום ועשה בלילה. מפרש מ"ש והשכמתם והלכתם לדרככם הוא מפני היראה שלא יהיו אצלו ביום, וכענין מ"ש [שופטים ו] ויהי כאשר ירא וגו' ואת אנשי העיר מעשות יומם ויעש לילה:

(נה) והיה סבור שהן אורחי הארץ. שלא הכיר בהן שמלאכים הן (ולא כמ"ש בר"ב לוט שכחו רע נדמו לו כמלאכים), ובכל זה עשה להן כל הכבוד הזה והשתחוה להם אפים ארץ:

(נו) ורץ לקראתם. גם בזהר [קי:] דרשו בלוט כאלו כתיב בי' וירץ לקראתם, וכן בתרגום ירושלמי כתיב ורהט ושאיל בשלמהון, ואף שאין כתוב זה בלוט כבר פירש מהר"י באסא"ן ז"ל בתשובת לחמי תודה ס"ם כ"ט שהוא כעין גז"ש דיליף וירא דלוט מן וירא דאברהם (ורמיזא נמי בקרא דכתיב בלוט ויקם לקראתם, דלשון לקראתם לא שייך רק לענין ריצה, אבל לענין הקימה הו"ל לכתוב ויקם מפניהם):

(נז) בשער סדום כו' מנוהו עליהם. מפרש יושב בשער הוא מקום המשפט כמ"ש [דברים כה] ועלתה יבמתו השערה ובכ"מ (שהיו רגילין להיות מקום המשפט בשער העיר, ששם הי' מחום השוק וראש הומיות כמ"ש הגר"א בפירושו למשלי א' ע"ש, ולכן נקרא שער, ועוד היום נקרא כן אצל הישמעאלים, ומקום המלכות נקרא אצלם השער הגבוה):

(נח) מנוהו עליהם. כמ"ש וישפוט שפוט שהיה שופט וראש על השופטים, וכ"כ ביד"מ בר"ב שם:

(נט) הביאום יא"ל באו ולינו כו'. לשון הביאם מגומגם, שהרי אח"ז מפ"ו ולא קבלו האנשים כו', ונראה דצ"ל הגיעם ור"ל שרץ אחריהם והגיעם, ואז א"ל באו כו':

(ס) באו ולינו כו' ואכלו ושתו. מבאר שבכלל ולינו שבמקרא, ממילא הוא ג"כ אכילה ושתי', ולא הוצרך לבארו (או שהיה נשמר לוט כל מה דאפשר למעט בענין הכנסת אורחיו בדבור בחוץ שלא ישמעו אנשי העיר):

(סא) ותלכו לדרככם בשלום. הוסיף מלת בשלום לבאר הא דוהשכמתם והלכתם, שההשכמה הוא בכדי שילכו בשלום שלא ירגישו בהם כשיאיר היום וכמש"ל אות נ"ד (ואע"פ שלעולם יצא אדם בכי טוב, בכ"ז כאן זהו שלומם וטובם):

(סב) ולא קבלו האנשים כו'. ז"ש לא כי ברחוב נלין, שלא רצו להכניס את לוט בסכנה (גם היה כ"ז מן השמים, שיפציר בהם לוט ביותר, ויהיה לו זכות עכ"פ במה להצילו (ועיין בזהר [קד.] שאמרו כן באברהם ע"ש) ולא יהי' פ"פ למדה"ד:

(סג) והחזיק בידם שלא ברצונם כו' שנא' ויפצר בם. כמ"ש בר"ב ויפצר הכניס בהן אף וצרה, ר"ל על אפם שלא ברצונם הכניסם, וכן מתפרש לשון ויפצרו באיש בלוט שבפרשה, ששם אין מיושב כ"כ לפרשו לשון ריבוי פיוסים כדברי הרמב"ן, אלא ריבוי דברים נגד רצונו, וכמש"ש ויגשו לשבור הדלת (וזש"ש באיש בלוט, דברו עמו כעם איש הדיוט ששמו לוט, ולא חששו לכבדו אף שהיה ראש שופטיהם):

(סד) ראה אותם נער כו' ויצא והגיד. כן דרך הנערים לרוץ ולהגיד בכי"ב (וכמ"ש [שמואל ב יז] וירא אותם נער ויגד), וי"ל דדרש מנער ועד זקן כל העם מקצה, שמן הנער שהגיד החל הדבר ונתקבצו כל העם מקצה עד זקן על ידו:

(סה) ונתקבצו אליו כלם אל פתח הבית. מפני שלהלן כתיב ואת האנשים אשר פתח הבית הכו וגו' דמשמע לכאורה שרק איזו אנשים מהן הוא שהיו פתח הבית (ואותן הוא שהכו בסנורים) וכל העם מקצה לא היו בכלל הנגשים לשבור הדלת והמדברים עם לוט פתח הבית, לכן ביאר שכולן היו שוין בעצה אחת פתח הבית (וכולן הכו בסנורים, שאלמלא כן, היו האחרים שלא הוכו בסנורים נגשים לשבור הדלת, אם לא שנאמר שכיון שראו שלקו מקצתן בסנורים נבהלו כלם):

(סו) לעשות כמנהגם כו' ונדעה אותם רוצים אנו לעשות כמנהגנו. משמע שר"ל כמנהגם האמור למעלה שהיו עושקין בדיניהם המעוות ומוציאין אותן ערומים (ואפשר לפ"ד הפר"א מפרש ונדעה נייסרם בייסורין ועונשין וכמו ויודע בהם את אנשי סכות [שופטים ח] והר"ש פרחון בערוך שלו פירש כן מ"ש כאן בפרשה ואם לא אדעה ע"ש (.):

(סז) כשם שנתן משה רבי' נפשו על ישראל. במכילתא בשלח ר"פ שירה, והיכן מצינו שנתן משה נפשו על ישראל שנא' וירא בסבלותם וגו' ויפן כה וכה וגו', ובתנחומא ר"פ שופטים מביא מדכתיב ואם אין מחני נא מספרך וגו' וכ"ה בכ"מ (ובפסיקתא שני' דעשרת הדברות דרש משחית נפשו הוא יעשנה מי שמשחית נפשו עבור הצבור כמשה ויהושע ודוד הוא יעשה שררה ומביא ג"כ קרא דואם אין מחני):

(סח) כך נתן לוט נפשו עליהם. שיצא יחידי אליהם לפייסם, והיו יכולין להרגו וכמ"ש ועתה נרע לך מהם, גם במה שהכניסם לביתו סיכן בנפשו:

(סט) לקח ב' בנותיו והוציא להם תחת ב' המלאכים. משמע שמביא זה ג"כ לשבח לוט שלא חס על בנותיו והוציאן תחת המלאכי', ולא חש שיענום עד שימותו כמו פלגש בגבעה (ולא כמ"ש בתנחומא מכאן אתה למד כו' בחר לוט לעשות כמעשה סדום כו' מוסר בנותיו להתעולל בהן כו' חייך לעצמך אתה משמרן כו'), וכן בפלגש בגבעה האיש הזקן מהר אפרים (דמשמע סתם לשון זקן שקנה חכמה ועיין סנהדרין [יד.] ובתוס' שם) אמר כן לאנשי הגבעה הנה בתי הבתולה וגו', וגם האיש הלוי דמשמע שצדיק היה החזיק בפלגשו והוציאה להם [יב]:

(ע) ולא קבלו האנשי'. בר"ב אמרו בשעה שהיה לוט אומר לה' דברי' ערבין להן אומרי' לו גש הלאה סק לעילא, משמע שערב להן זה וקיבלו הבנות, אלא שמ"מ לא נתפייסו בזה וחזרו ותבעו האיש כשאמרו האחד בא לגור שאין רוצים לבטל מנהגם, ולפ"ד הר"ב שקיבלו בנותיו, צ"ל שבנותיו הנמצאות שניצולו אתו אחרות היו, שהרי אמרו בר"ב שהניצולות בתולות היו (ואולינאמר שאע"פ שהוציאן אליהן, לא היה להן פנאי ליגע בהן שמיד הכום בסנורים, והן הן שתי בנותיו הנמצאות, אפשר שזהו שת"א דמשתכחן מהימנון עמך, העידו לו המלאכים שלא נגעו בהן הסדומיים, וכן נראה שהרי אמרו בר"ב ד' בנות היו לו ב' ארוסות [והן הנמצאות שעדיין לא יצאו חוצה אל בית בעליהן] ושתים נשואות, משמע שיותר מן ד' לא היו ל' כלל), אבל הפר"א דתני שלאו קבלו משמע שמפרש גש הלאה כפשטי' כדפרש"י התרחק וכמו שסיימו האחד בא לגור [יג] ולשון פירש"י בזה מגומגם, שאע"פ שפי' גש הלאה התרחק, חזר ופי' שעל שאמר להם על הבנות אמרו לו גש הלאה לשון נחת, ואפשר שם העתיק דברי הר"ב, ולעיל כתב פשטי' דקרא, וכי"ב בכ"מ בפרש"י על התורה: , ולא הוציא את בנותיו אליהן כלל, והיו נמצאות אתו בבית:

(עא) הכו אותס בעוורון עד שעלה עמוד השחר כיון שעלה כו'. יש לפרש שר"ל שכשעלה ע"ה בשעת ההשחתה חזרו ונפקחו עיניהם כדי שיראו ברעתם, ויש מקום לזה לפמ"ש בת"י שתחלה המטיר עליהן מטרין דרעוא דיעבדון תשובה, א"כ הי' ראוי לפקוח עניהם לראות בזה, אך י"ל כאן ג"כ דהאי עד שעלה עמוד השחר נמשך למטה שכיון שעלה ע"ה החזיקו כו' בשעת ההשחתה, אבל אה"נ שגם הסנורים לא סרו מהם כלל אז:

(עב) כשם שהחזיק כו' כך החזיקו בידו כו'. אע"פ שנשתלחו מן השמים להצילו, בכ"ז להחזיק בידו להוציאו כשהתמהמה לא היו מצווין ועושין, אם לא מפני שהחזיק בידן, כאשר עשה כן עשו לו:

(עג) א"ל אל תביטו אחריכם. בא לבאר, שאע"פ שנכתב האזהרה אל תבט אחריך לשון יחיד כאלו נאמרו ללוט לבדה, מ"מ לכולן היה האזהרה, והיה מדבר עם לוט בעד כולן, שאם לא כן לא היתה אשתו נענשת על ההבטה, אם לא הוזהרה:

(עד) שהרי ירדה שכינתו של הקב"ה שימטיר כו'. נראה שמכוון לבאר מ"ש וה' המטיר כו' מאת ה' מן השמים דה' קמא הוא שכינתו והשני הוא הקב"ה שפועל ע"י שכינתו ית' וכמ"ש בזהר בס"ת [קז: קח:] ע"ש, ולזה נראה שכיון גם הרמב"ן לפי מה שמובן מדברי הבחיי והריקאנט"י ע"ש:

(עה) עדית. בילקוט הגי' עירית (ברי"ש) [יד] ועיין בהיכלות דקדושה פ' פקודי [רנ:] שממונה עירי"ה על דמנחמי למסכני ומצערי לבייהו עליי'. והיא אשת לוט מסדום הפך זה נקראת עירית, ע"ש בפי' הגר"א: , וערמב"ן וריקאנט"י ומערכת רפ"ט וקנה הגדול [צח.] שגם בלשונם חלוקות נוסחאות בזה (ועיין בעה"ט שכתב ותבט אשתו בגי' היא עירית [ור"ל מלת אשתו בגי' היא עירית עה"כ], ולגי' דהכא עדית בדל"ת, אולי הוא מלשון עדה המצבה, כי נציב מלחה נשאר לעד לדורות כדלהלן אות פ':

(עו) נכמרו רחמי' על בנותי' הנשואות כו'. בזה שנכמרו רחמי' על שנואי ה' שלא האמינו בדברו להנצל עמהן, חטאה ג"כ, וכשדבקה מחשבתה אחריהן, והביטה אחרי' שלט בה העונש ג"כ, ובת"י איתא שהיא היתה מבנות סדום והסתכלה לראות בית אביה:

(עז) הנשואות בסדום. כן אמרו גם בר"ב שהיו לו עוד ב' בנות נשואות (דדרש שם מדכתיב לוקחי ולא לקוחי שהיו עתידין ללקחן עדיין ארוסו' היו, ומדהוצרך לפרש זה משמע לי' שהיו לו עוד אחרים שהיו חתניו ממש), והנמצאות הן היו הארוסות וכמש"ל אות ע':

(עח) וראתה אחרי' השכינה. בלשון הרמב"ן כתוב אחורי השכינה, וכ"ה בזהר פקודי [רכד:] מאחורי שכינתא [טו] והכוונה נראה כמ"ש בזהר שם [עמוד א] ויפן אחריו אחורי שכינתא כו', וע"ז מביא הא דאשת לוט, וכמ"ש בזהר כאן [קח:] וחמת מחבלא, ובמק"מ פ' פקודי שם פי' בע"א (אלא שמ"מ משמע כאן בזהר שנתכוונו על המלאך וכן ת"י מבתר מלאכא), וכן י"ל כאן בפר"א: , אבל בריקאנט"י ומערכת הגי' ג"כ כדהכא ע"ש:

(עט) ונעשית נציב מלח. שהמים שבאו עם המטר (כלשון המטיר וכמ"ש בזוהר [קז: קח.] דאתדנו במיא ואשא) נתהפכו ע"י הגפרית ואש לשרפת מלח, וכן בסדום נעשה במקומה ים המלח (במקום עמק השדים שהוא היה מקום לח הרבה), לכן גם לחלוחית שבגוף אשת לוט נתהפכו לנציב מלח:

(פ) ועדיין היא עומדת. בילקוט אסתר רמז תתרנ"ה ובילקוט בשלח סוף רמז רנ"ו איתא כשנהפך סדום הנחתי זכרון לעולם ותהי נציב מלח עד עכשיו היא עומדות למה זכר עשה לנפלאותיו שיהיו הדורות מתנים בשבחו של בורא עולם, ע"כ, ועיין זוהר נח (סג.) ובהגהותיי לר"ב ס"פ כ"ו אות ו', ומה שאין נראה עתה נציב מלח אצל ים המלח העיקר בזה כמו שראיתי כתוב שהי' בסביבה ההיא רעש ארץ ויצא ים המלח מגבולו ושטף עוד כברת ארץ סביבו (והן הן הבנינים שכתבו רושמי הארץ שנראין שקועין בו, שודאי אינן מבניני סדום, שלא היו קיימין עד עתה, ועוד שאמרו לעיל שנהפכו יסודותי' למעלה, וא"כ הבנינים למטה בארץ), ובתוכה גם את נציב המלח, ואפשר שזהו טעם הרמב"ם שהשמיט בחבורו הברכה שבפ' הרואה על סדום ועל נציב מלח, כי הוא מפרש שניהם נתקנו ברואה נציב מלח כמ"ש הב"י בא"ח סימן רי"ח ע"ד הרא"ש, ומפני שבימיו כבר נכסה נציב המלח בים, לכן השמיטו:

(פא) ויורדת על רגליה. בס' הישר איתא עד אצבעות רגליה:

(פב) ובבקר צומחת כו' שנא' ותהי נציב מלח. מפ' נציב בלשון תרגום נטיעה הצומחת, וכן מ"ש [ישעי' ו] זרע קדש מצבתה פירשוהו בת"י ופירש"י כן: