ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר כד

(א) שנאמר ויברך אלקים אתנח ואת בניו בירכם במתנותיהם כצ"ל. ופי' מתנותיהם ממה שמפ"ו לשם ובניו שחורים כו' וכן כלם, משמע שמתנותיהם היינו מה שניתן להם מן השמים בטבע תוארם [להבדילם איש מרעהו למשפחתם], וקוראו ברכה שבירכם שיהי' כן לדורות בזרעם וייפה להם לכאו"א טבעם בפניהם [וכידוע שהשחורים בני חם חביב אצלם מראה השחור ומציירים השטן במראה לבן], וע"ל באות שאח"ז בזה:

(ב) והנחילם את כל הארץ כו'. כדמפ"ו אלה הנחלות שהנחילם, ונראה שדורש מ"ש [דברים לב] בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם, על זה שחלק לבני נח והנחילם הארץ כדהכא, ובהפרידו ב"א היינו שהפרידם והבדילם זה מזה בטבע תוארם, וכן ת"י שם על בני נח (וי"ל שז"ש [אחר תולדות בני נח] אלה תולדות בני נח למשפחותם בגוייהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ, כי לתולדותם בגויהם הוא שינוי תארם מתולדה שהיה לתולדות בני נח ואחריהם בגויהם, ומאלה נפרדו הגוים בארץ הוא נחלתם בארץ שנפרדו אח"כ כל גוי לחלק נחלתו):

(ג) לשם ולבניו שחורים ונאים. הוא לשון המקרא [ש"ה א] שחורה ונאוה, וישראל הן מבני שם ונקראים שחורים ונאים, ובפ"ב דנגעים תנן בני ישראל כאשכרוע אינן לא שחורים [ככושי מבני חם דתנן שם] ולא לבנים [כגרמני מבני יפת דהתם] אלא בינונים, והאי שחורים לאו דוקא, אלא מפני שאין לבנים כבני יפת דלהלן קרי להו שחורים, וחזר וביאר ונאים ר"ל השחרות הוא בהם על ערך נאוה [בינוני כנ"ל], ולא כעור כבני חם דלהלן [א] וסבור הייתי להגיה צחורים ונאים, ולא יתכן זה להמפרשים צחר לבן ביותר (וכן פירש"י בברכות (לא:) אלא שנתחלפו שם הדיבורים וכתבו על צחור רו"ס וגיחור לבן יותר מדאי, וצ"ל להיפוך צחור לבן יותר מדאי וכמ"ש בהגהות הגרי"פ), שבני יפת דתני בהו לבנים ודאי לבנים יותר מבני שם [ומהן הגרמנים דנגעים שהן בני גומר], ובתדא"ר פ"י אמרו אין צחורות אלא נקיות, ובעירובין (נד.) דרשו צחורות כמו צהרים בחילוף ח' בה', נראה שהן מפרשים צחורות עיקר שרשו מלשון צח שפי' נקי ולא הפלגת הלובן וכדמוכח ממ"ש (איכה ד) זכו נזיריה משלג צחו מחלב, והחלב אינו לבן כשלג, ובע"כ צח אינו הפלגת הלובן אלא פירושו נקי (וכן י"ל צח ואדום דשה"ש), וכן צמר צחר (יחזקאל כ"ז) משמעו כן שפירושו נקי ולא לבן ביותר, וכדמשמע בשבועות (ו:) שאף צמר לבן שמכבנין אותו למילת (שהוא צמר צחר כמו שת"י שם) אינו קרוי לבן שהוא מראה שאת אלא בהרת לבנה היא שהיא כשלג עי' שם: :

(ד) את כל ארץ נושבת. שיהיו מיושבים ודרים בבתים וערים, ולא יורדי הים כבני חם, ולא הולכי מדברות ושדות כבני יפת, וז"ש בבני שם ויהי מושבם ממשא וגו', ולא נזכר לשון מושב בבני יפת וחם, וכן בברכת נח אמר וישכון באהלי שם, כי שם שכן ונח במקומו באהלים ובתים [אבל יפת לא שכן במושבו בעיירות רק הולכי מדברות, ולכן אמר עליו יפת וכמש"ל אות ח' בס"ד], גם רמז בלשון ארץ בושבת לעיקר בני שם שישבו בא"י דכתיב [שמות טז] עד בואם אל ארץ נושבת שלהם ניתנה לירושה [וכנען מבני חם נתיישב בה לפי שעה]:

(ה) לחם ובניו שחורים כעורב. לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו ספ"ב דנדה [יט.] בשם רבי' שמואל וכ"ה בחידושי הרשב"א שם בשם י"מ ששחרות העורב הוא יותר משחור כחרת דמתני' שם, הדבר תמי' קצת, שלא נמצאו רוב בני חם אף הכושיים שיהיו שחורים עמוק כ"כ, ע"כ נ"ל נכון דצ"ל שחורים כעורים, והוא היפוך מ"ש בבני שם שחורים ונאים, וכן נמצא לשון זה בר"ב פ"מ על המצרים [שהן מבני חם] כעורים ושחורים, ואף לגי' הספרים שחורים כעורב, צ"ל דלישנא דקרא [ש"ה ד] שחורות כעורב נקט, אבל הכוונה אינה על מראה עומק השחור כ"כ, אלא שחור באופן שאין בו נוי [כבני שם] אלא כעין העורב [ששמו מענין ערב לילה, שהוא השבתת האור, ומענין ערבה כל שמחה שהוא השבתת השמחה, כן העורב מראהו השבתת הלובן והנעימות במראה] [ב] ומשמע כאן שמיד שיצאו מהתיבה ובירכם נחלו בני חם להיות שחורים כעורב, ואתיא כדאמרי' בסנהדרי. (קח:) שבשביל שקלקל חם בתיבה לקה בעורו (ואמרו שם שעורב ג"כ קלקל בתיבה, ואפשר לזה תלו כאן שחרות חם כעורב, לרמוז שמעשה שניהם שוה, ושע"כ נגזר עליו השחרות), וכן בירושלמי פ"ק דתענית ובדרז"ל ס' בראשית אמרו שיצא חם מפוחם (ובתנחומא פ' נח אמרו על שראה בעיניו כו' נעשו עיניו אדומות ועל שהגיד בפיו נעשו שפתיו עקומות ועל שחזר פניו נתחרך (צ"ל נתכרך בכא"ף ופי' נעשה כרוכין כצמר הכבשים, וכ"כ הטבעיים אלו לסימני הכושים השחורים,) שער ראשו וזקנו, ע"כ, הן דברים אחרים שנתוספו לו לגנאי אח"כ לבד השחרות שבא לו ביציאתו מהתיבה): :

(ו) והנחילם חוף הים. המיוחדים שבבני מצרים שאמרו עליהם בר"ב פל"ז כל מוניטא של מצרים אינה אלא בים ע"ש בהגהותיי, וכן שמם מצרים מיצרים שהי' נחלתם במיצר חוף הים הגדול וים סוף, ושם שרם רהב הוא כשם שר של ים (ולכן כל כחם היה במים, גזרו על ישראל במים, ולכן היה קשה קריעת י"ס על שכחם הי' בים, וכל עשרם מן המים וזרע יאור מצרים), וכן צידון מזרע חם ידוע שהן במעוז הים וכמ"ש [ישעי' ס"ג] בושי צידון כי אמר ים וגו', וכן פלשתים מזרע מצרים וחם מושבם סמוך לים וכמ"ש [צפניה ב] יושבי חבל הים וגו' עליכם כנען ארץ פלשתים, וכן כנען כשישבו בא"י הי' עד הים הגדול וז"ש בצפניה עליכם כנען וגו', וכן כוש מזרע חם ארץ חוף הים ונהרות מים כמ"ש [ישעי' י"ח] מעבר לנהרי כוש, (ואפשר על כי הן שוכני אזורי החם בתוקף השמש המסבב שחור מראיתם, לכן הנחילם הטבע חוף הים לקרר מעט חום השמש השורף אשר שם):

(ז) ליפת כו' לבנים ויפים. כשמו יפת על שם היופי [ג] וכן י"ל חם שמו מורה על החום ששזפם והשחירם כמ"ש (ש"ה א) ששזפתני השמש, ושם מורה על מעלת בניו מוכתרים בשם טוב וכמ"ש ויצא לך שם בגוים (יחזקאל טז): , וכמש"ל אות ג' שבנגעים הזכירו הגרמני ללבנים, והן בני יפת כמ"ש ביומא (י.) ובירושלמי פ"ק דמגלה ה"ט, ובדרז"ל גומר זו גרמניא [ומ"ש גרממיא הוא ט"ס], ועיי' בפי' הגר"א ריש ד"ה:

(ח) והנחילם מדבר ושדות. ז"ש יפת אלקים ליפת שנחלתו היא מרחבי ארץ מדבר, ושדות, וכן עמים רבים מבניו [שנראה שישבו בארצות צפון כמ"ש [יחזקאל לט] על מגוג ומשך ותובל [שהן מבני יפת] ירכתי צפון,] יצאו למרחבי ארץ ממקומם בארצות הצפוניים בימי קדם לרשת ארצות רבות [כמו הגאטהע"ן, הונע"ן, טאטאר"ן, טירק"ן, וכי"ב, שכולם מפאת צפונה באו והתפשטו באירופי"א ואסי"א, ואולי ז"ש וישכן באהלי שם יתפרש על יפת שעתידין בניו לרשת אהלי מושבי שם ג"כ, כמו עילם ואשור וארם מבני שם שירשום בני יפת היוצאים מארצות צפונה], ובימי קדם היו יושבי אהלים לא בערי מושב [וזהו שמסחר צור עם העמים [יחזקאל כז] הוזכרו באומות שמבני יפת תרשיש יון תובל ומשך ובית תוגרמה, רק מיני סחורות של יושבי אהלים סוסים ופרשים ופרדים כו', וכן מיני מתכיות שמצאו בנסעם במדברות והרים מרחבי ארץ, ולא הוזכרו מעשי אורג ואומניות שהן דברים של עמים מיושבים במקומותם בערים רק במצרים הזכיר שש ברקמה כו' ארגמן ורקמה כו' וכן בשאר עמים (רק באיי אלישה הזכיר תכלת וארגמן, אולי אין זה אלישה שמבני יפת) [ד] ועיקר ענין חלוקה זו היא, שג' בני נח הן בחג"ת, כמש"ל פכ"ג אות נ"ח בהגהה מהזוהר, ונגדן ג' חלקי העולם, יישוב, ים, מדבר, יישוב בחסד עיקר בנין העולם חסד יבנה, ים מקום דגבורה, עמש"ל פ"ט אות י"ט (וזהו ששנינו שלהי קדושין הספנין רובן חסידים, להכניע הגבורות השורין בים), ומדבר ושדות בת"ת שכולל שניהם, שדות הכרעת החסד ליישוב העולם, ומדבר הכרעת הגבורה, ע"ל פמ"ד אות ג' (ובכ"ז אינו כ"כ דין גמור כמו הים, כי במדבר כתיב (תהלים קז) ישם מדבר לאגם מים וגו' ויכוננו עיר מושב, ועוברים בו בשיירות, ושוכנים בו השכנים באהלים, משא"כ בים), וישראל גלו למצרים בני חם יושבי חוף הים חלק מדה"ד, והלכו אח"כ עד הים שנקרע לפניהם, ושם עיקר הגאולה שראו יד הגדולה מדת החסד שהכניעה מדה"ד, ונכנסו אח"כ למדבר מדת הת"ת ושם ניתנה תורה להם, ומשם באו אל ארץ נושבת היא א"י מדת החסד: :

(ט) כמין שרץ גדול ששה כו'. עמש"ל פכ"ב אות כ"ט:

(י) עם אחד ולב אחד כו' שפה א' ודברים אחדים. מפרש מ"ש הן עם אחד הוא ענין א' עם מ"ש כאן דברים אחדים שפי' דברים אינו לשון דיבור אלא ר"ל ענינים הנהגתם וחפציהם הכל אחדים היו, ומפני שהיו כלן עם אחד ולא נפרדו עדיין לגוייהם, לכן לא נשתנו זה מזה בעניני הנהגותיהם, מה שזה חפץ זה חפץ, וכת"י דברים אחדים עיטא חדא וכפרש"י:

(יא) ומאסו ארץ חמדה. נראה שרומז לא"י וכמ"ש [תהלים קו] וימאסו בארץ חמדה וגו', וכ"ה בזוהר [עה:] אתנטילו מא"י ונחתו לבבל, ואע"פ שהתיבה נחה בהרי אררט בארץ ארמיניא"ה, צ"ל שאח"כ הלך נח ובניו וקבע ישיבתו בא"י (ואפשר הי' זה לצורך הקרבת קרבנם עמש"ל פכ"ג בהגהה כ"ה, ולפ"ז צ"ל מ"ש ויהי בנסעם מקדם, אין פירושו ממזרח כת"י, שהרי בבל בצפונית מזרחית א"י קיימא (ולכן קורין בני בבל לא"י מערבא וכמ"ש בס"ד בחידושי לברכות פ"ט [סא:] בזה ע"ש), אלא פירושו כת"י בקדמייתא, או כמ"ש רז"ל מקדמונו של עולם, וכ"ה בזוהר (עד:) [ה] ובדרז"ל בראשית שם הקשו נטלו ממדינחא ואזלו למדינחא, ע"ש במ"כ שפירש ע"פ פרש"י שישבו בהר הקדם, וע' רמב"ן שהשיב על פרש"י, ולפמ"ש כאן שישבו בא"י יתפרש כן קושית דרז"ל, שהרי בבל במזרח א"י והאיך כתיב נסעו מקדם שהרי אדרבא אזלו למדינחא, והו"ל בנסעם לקדם: :

(יב) ומצאו ארץ גדולה ורחבת ידים וכולה מישור כו' שנא' וימצאו כו'. מישור הוא פי' בקעה בלא רכסים [והוא טוב לבנות עליו], והאי ארץ גדולה ורחבת ידים נראה דהוא פי' וימצאו, וכמ"ש בדרז"ל ס' בראשית שמצאו מקום המחזיק ומספיק להם, וז"ש ארץ גדולה, וחזר וביארו בלשון רחבת ידים ללמדנו לפי דרכו פי' רחבת ידים האמור בכ"מ שפירושו ארץ גדולה המחזקת הרוצים להתיישב בה בריווח בלא דוחק איש לרעהו, ואדרבא ישב איש על ידו וגבול רעהו במרחב (וי"ל עוד שרומז בלשון רחבת ידים לפרש מ"ש [ישעי' כב] כדור אל ארץ רחבת ידים, שהיא היתה בבבל, וכמ"ש בדרז"ל ס' ויקרא פ"ה זו כסופיא שהוא בבבל כמ"ש רש"י [עזרא ח] על בכסיפיא המקום, ולמדנו מכאן שבבקעת שנער מצאו ארץ גדולה) [ו] ולפמ"ש בזהר (עח.) דהוא אתר דשולטנותי' תקיע בגו נוני ימא שהוא קרוב לקדושה (ור"ל שז"ש וראשו בשמים, וכמ"ש אנת הוא רישא דדהבא (דניאל ב), וז"ש באדר"ע אות ר' ראש זה דוהמ"ב כו' זה נ"נ כו' זה בבל כו') ונגד ג"ר נקטו כאן ג' לשונות אלו, גדולה, ורחבת ידים, וכולה מישור, גדולה נגד חכמה כד"א (קהלת ט) ראיתי חכמה כו' וגדולה היא (והיא נחתא בימינא מדת הגדולה), ורחבת ידים בינה רחובות הנהר, ומישור נגד דעת כד"א (משלי ח) וישרים למוצאי דעת: :

(יג) השליכו מלכות שמים. ז"ש מקדם מקדמונו של עולם [והיא מ"ל דקדושה, וז"ש לעיל מאסו בארץ חמדה א"י ששם שורה שכינתו של הקב"ה וגלוי מלכותו]:

(יד) והמליכו עליהם נמרוד כו'. שהוא היה העיקר בעצת דור הפלגה וכמש"ו להלן אמר נמרוד לעמו, ולכן קראוהו נמרוד שהמריד כה"ע עליו במלכותו כמ"ש בעירובין [נג.], ובלשון במלכותו רמזו למ"ש כאן השליכו מלכות שמים, וכיון שמצאנו שכתוב בו ותהי ראשית ממלכתו בבל שהיא שנער שמצאו וישבו בה, תולין בו הקלקלה וכמ"ש בדרז"ל ועמש"ל אות י"ח ואות כ"ה בס"ד:

(טו) עבד בן עבד לפי שכל בני חם עבדים. שלא נאמר כנען לבדו נתקלל מכל זרע חם [ועיין ראב"ע שפי' כן עבד לאחיו כוש כו' בני חם] לכן ביאר שכל בני חם עבדים שכל זרע חם נתקלל, וכמש"ל פכ"ג אות נ"ט, רק מפני שנכתב בו תחלה ברכה מפי ה' לא רצה לכתוב עליו הקללה בפי', ונ"ל ז"ש כל בני חם עבדים מתכוין לפרש מ"ש [שמות כ] אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, שכל מצרים בני חם קרויים עבדים [וע"ל ר"פ ל"ט], וכ"מ שפי' רבי' בחיי שם ע"ש (אבל במכילתא אמרו וכי עבדים לעבדים היו כו' ע"ש בפרש"י):

(טז) ואוי לארץ שימלוך עליה עבד כו'. הלשון ניכר שלימדנו לפרש מ"ש [קהלת י] אי לך ארץ שמלכך נער, שפירושו נער משרת עבד, והוא היפוך אשריך ארץ שמלכך בן חורים [שהמלך ראוי להיות מבני חורים דהיינו מזרע המלוכה שאז הוא גדל והולך על טכסיסי מלוכה, משא"כ עבד שהוא אחד העם שכולן עבדים למלכם, אי לך ארץ שירצו להמליך א' מהם עליהם על פני זרע המלוכה]:

(יז) שנא' תחת עבד כי ימלוך. וכתיב שם רגזה ארץ, שהרגיזו כל הארץ להקב"ה במלכות העבד נמרוד, והקב"ה רגז עליהם להפיצם בעברות אפו, ולפמ"ש בדרז"ל נתכנסו בראשי ההרים והיתה בולעת כו' משמע שהי' זה ברעש ארץ, וידרש רגזה ארץ ממש באותה שעה [ז] וסיפיה דקרא הוא ג"כ ע"ז שכשמלך העבד נמרוד מרד בגבורה מלכות שמים, כמש"ל שפרקו מלכות שמים מעליהם: :

(יח) גבור כח היה. ס"ל שהיה גבור כח וחיל ממש, ומ"ש הוא החל להיות גבור בארץ פירושו שהחל להראות פעולת כח גבורתו בארץ לכבוש אחרים למלוך עליהם, ולאפוקי מדר"י דלהלן דמפרש שגבורתו לא בעצם היה רק מחמת הכתונת היה גבור ציד כו', ע"ל אות כ"ד [ח] ושמו נמרוד מלא ו' בגי' ש' מספר מילוי שם הגבורה, ואביו כוש שכ"ה דינין, ושם סובב נהר השני גיחון שהוא בגבורה, ויצא מן חם שהוא בגבורה כמש"ל פכ"ג אות נ"ט בהגהה: :

(יט) שעשה הקב"ה לאדם ולאשתו כו' לקחה חם כו'. פתח בתרתי של אדם ושל חוה, ומסיים לקחה לשון יחיד, אפשר מפני שלענין הלבישה שמפרש ואזיל ודאי לא לבשו אלא אחד, ועיין בזוהר בא [לט.] דמקשה לה אי הכי לבושין דחוה מה אתעבידו כו' ע"ש:

(כ) היה עמהם בתיבה. בס' הישר איתא שאדם מסרה לחנוך וחנוך למתושלח ומתושלח לנח, ומפני שהיו חשובין בעיניהן שהן מעשי ידיו של הקב"ה (ולעיל פ"ג חשיב לי' בדברים שנבראו בה"ש), והיה בהן קדושה כמ"ש בזהר בא [שם] בשם מלא אתעבידו דלא אתעבידו בי' שמיא וארעא כו', לכן היו גונזין אותה ומוסרין לראשי הדור וכן נח לקחה עמו לתיבה (ולפמ"ש כאן שכל חיה ועוף היו נופלים לפני הלובשה, י"ל שלקחה נח ללובשה כשהיה משמש לזון החיות שלא יזיקהו, וע"ל פכ"ג אות מ"ה):

(כא) לקחה חם. בס' הישר אי' שגנבה (שודאי לא היה נח מוסרה לחם המקולל), וכן י"ל לשון לקחה דכאן שלקחה מעצמו בלא דעת נח אביו, כד"א [יהושע ז'] וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגו':

(כב) הי' כל בהמה וחי' באין ונופלין כו'. מפני שהיו מעשה שמים כמש"ל, גם מפני שלבשן אדה"ר שהיו כל הבריות תחלה יראים ממנו (וכדלעיל פי"א, שקודם החטא ראו אותו הבריות ונתייראו כסבורין שהוא בוראן כו'). לכן גם עתה כשראו מלבושיו היו נופלין לפני הלובשן, [וע' בפרש"י ספ"ד דפסחים [נד:] ד"ה בגדי כו' שהביא הא דנמרוד ובגדי אדה"ר לשני פירושים]:

(כג) כסבורין שהוא מכח גבורתו. פי' בני דורו היו סבורין, וכ"ה הלשון בילקוט והיו ב"א סבורין:

(כד) לפיכך המליכהו כו' גבור ציד לפני ה'. דרש שבאמת גבורתו בצידת החיות לא מכח גבורתו היה, רק שהיו ניצודין לפני כבוד ה' שהיה שרוי על הכתונת שהיה לבוש, ולר"י מ"ש הוא היה גבור ציד לפני ה', הוא פי' מ"ש תחלה הוא החל להיות גבור בארץ, שאף שבאמת לא היה גבור אך שהיה גבור ציד לפני ה' על החיות, לכן היו ב"א יראים ממנו שסבורין מכח גבורתו הוא:

(כה) אמר נמרוד לעמו. כבר כתבתי לעיל אות י"ד למה תלאוהו בנמרוד, וכי"ב פירש"י בחולק ספ"ו [פט.] ד"ה נמרוד כו', ובדרז"ל בראשית פכ"ג דרש וזה החלם לעשות קיפח על ראשו של נמרוד ואמר זה המרידן עלי כו', ולשון אמר לעמו דנקט רומז ללשון הכתוב בפרעה (שמות א') ויאמר אל עמו וגו' הבה נתחכמה וגו' ויבן ערי מסכנות וגו', וכמ"ש בלק"ת שמצרים בבנין החומר ולבנים את ישראל הוא ענין בנין דור הפלגה (וז"ש בדרז"ל בראשית מצרים אמר לכוש, עמ"ש בהגהותיי שם בס"ד), ויליף האי הבה נלבנה דכאן מן הבה נתחכמה דהתם, ונמרוד הוא פרעה שאמר לעמו [ט] וז"ש בזוהר בא (לד:) וע"ד מלכות בבל אתכליל בהאי, ר"ל בנהר פישון שהוא יאור מצרים כמ"ש בכ"מ בזוהר (בחלק א' פ"א: קכ"ה: ובח"ב י' ע"א): :

(כו) באו ונבנה. מפרש מלת הבה מלשון הזמנה באו, וכן להלן בפרקין על הבה נרדה פי' כן באו ונבלבל כו':

(כז) ונבנה עיר גדולה ונשב כו' פן נפוץ כו'. מפרש דהאי פן נפוץ על פני כל הארץ חוזר על רישי' דקרא על העיר לבדה [אבל המגדל היה לעשות שם כדמפ"ו], והעיר הי' כוונתם לישב בתוכה פן נפוץ כו' כי חשבו לבנות עיר גדולה, וכל דורות הבאים יוסיפון עליה (וע' רמב"ן מ"ש בזה), ויהיו לעולם כלם יחד, וז"ש ונשב בתוכה, אבל המגדל לא לישיבה הי' (ופשוטו היה כדי שיהי' נראה למרחוק כשיבנו העיר גדולה מאד, ויהי' המגדל שבתוכה לאות וסימן החיבור יחדיו), כ"א לשם כדמפ"ו:

(כח) פן נפוץ כו' כראשונים. לשון כראשונים משמע שע"י מים כמו ראשונים במבול חששו שיפוצו, וכמש"ל פי"א שהיו יראים ממי המבול ולכן המליכו לנמרוד ע"ש, וכמ"ש בדרז"ל ויפץ ויצף (וכן פן נפוץ דרש הכי פן נצוף) הציף עליהן הים וכו' (ואפשר יליף האי על פני כל הארץ ממ"ש במבול כי מים על פני כל הארץ):

(כט) מגדל גדול. לימדנו לפי דרכו ששם מגדל הונח מענין גודל על שמגדלין אותו למעלה בגובה:

(ל) ונעלה לשמים כו' כחו כו' אלא במים. לגי' הספרים הלשון מקוצר, והכוונה כמ"ש בסנהדרין (קט.) ובדרז"ל ואדר"ע שם שאמרו נכה בקרדומו' שיזובו מימיו, ונכון יותר לגרוס אלא בשמים, והיינו כמ"ד שם נעשה עמו מלחמה:

(לא) ונקנה לנו שם כו'. מבאר לשון ונעשה לנו שם, שאין פירושו לשון מעשה ממש (אשר מזה באו לדרוש בדרז"ל בראשית לעשות שם ע"ג) אלא ענינו קניית שם כמו קנה שם טוב בלשון משנה:

(לב) שם גדול בארץ. מפרש האי שם סתם שם גדול, וכדאשכחן בדוד דכתיב בי' (שמואל ב ז) ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים וגו', ובמקרא זה עצמו בד"ה [ד"ה א יז] כתיב ועשיתי לך שם סתם, אלמא שכוונת עשיית שם היינו שם גדול:

(לג) לא היו שם אבנים. כדפרש"י שאין אבנים בבבל שהיא בקעה (והאבנים מצוים בהרים וכמש"ל פ"א אות ב), וכ"ה בדרז"ל ריש שהש"ר וריש קהלת ושלהי איכה ושוח"ט מז' ס"ד וכי יש אבנים בבבל:

(לד) לבנות את העיר ואת המגדל. השמיענו שאף מ"ש בתחלת הענין הבה נלבנה לבנים ונשרפה כו', היה זה ג"כ כוונתם על בנין העיר והמגדל, שלא נטעה לפרש שתחלה אמרו הבה נלבנה לבנים כו' לבנין עראי שרצו לבנות להם, ואח"כ כשראו שהיתה להם הלבנה לאבן שיוכלו לעשות ממנה בנין חזק של קיימא (וכמ"ש הראב"ע שזה בנין החזק עומד באש ובמים) אז הוא שעלה ע"ד שאם כן נבנה עיר ומגדל מן הלבנים, לכן ביאר שכל כוונתם הרעה מתחלה לכך היה, ולכן ישבו בבקעה ההיא כמש"ל:

(לה) היו מלבנים לבנים ושורפין אותם כיוצר חרש. מפרש מ"ש ונשרפה לשרפה סתם, פירושו כדרך הידוע ביוצר חרש ששורף ומצרף מלאכתו בכבשן, ונראה עוד שבא לבאר שלא נטעה ללמוד מכאן שהלבנה השרופה בכבשן דינה כאבן ממש, ונבא לטהר תנור וכירים העשויין מלבנים שרופות בכבשן כדין כלי אבנים שטהורים מכלום, ובאמת יש להם דין כלי חרס, לכן פי' זה שכיון ששורפין אותם נעשין כיוצר חרש ככלי חרס (והעיר חכם א' שכ"כ המג"א סי' תנ"ח סק"ד לענין הגעלה), ומ"ש ותהי להם הלבנה לאבן פירושו במקום האבנים לפי שאין שם אבנים כדלעיל, אבל אין הלבנה דינה להיות חשובה כאבן, וזה הי' דעת המג"א בסי' קל"א סק"כ שהביא ראיה ממקרא זה שרצפה של לבנים אין דינה כאבן משכית לענין להשתחוות עלי' ע"ש [יב] ובמכילתא ס"פ יתרו תניא במזבח דכתיב בי' מזבח אבנים רצה של אבנים רצה של לבנים יעשה, דמשמע דלבנים חשובין כאבנים, מי' הרמב"ם פ"א מה' בית הבחירה הלכה י"ג כתב אין עושין אותו אלא בנין אבנים גזית (ומ"ש גזית צ"ל שכוונתו שדרכן לגוזזן מההר, אבל גזית ממש אסור בלאו למזבח, וחידוש שלא העירו מפרשי הרמב"ם בזה), דס"ל דטעמא דר"י במכילתא שם דס"ל אבנים רשות (וא"כ אין ראיה מכאן שיהיה לבנה קרי' אבן), אבל אנן קי"ל חובה ואין לבנים בכלל אבנים (ושם בהלכה ח' בהיכל ועזרות כתב לא מצאו אבנים בונים בלבנים, מי' שם אף של עץ בונים), והגר"א בהגהות מכילתא הגיה אדמה במקום לבנים, (וראיתי כתוב ראיה ממתני' פי"ב דנגעים בית שצדו א' מחופה בלבנים כו', שאין הלבנים כאבנים, מי' מגוף המשנה אין ראיה דהא תני שם נמי של שיש שהוא וודאי אבן, עי' בס' המכריע לרבי ישעי' מטראני ס"ס ס"ב ובתשב"ץ ח"א סי' קכ"א, אלא מן הת"כ דממעט של לבנים ושל קרמיד מאבנים ע"ש): :

(לו) עד שבנו אותו גבוה ע' מיל. בילקוט איתא כז' מילין, ומשמע דהיינו כשבעה מילין, וכ"ה במכירי בתהלים נ"ה (וקצת סמך לזה ממ"ש בדרז"ל שליש המגדל הנשאר העולה לראשו רואה דקלים שלפניו (ובתנחומא הגי' שביריחו) כחגבים, וזה יתכן אם הגי' ז' מילין שמשלישו יהי' רואין למרחוק כן, אבל אם הגי' כ"ז מילין או ע' מילין כדהכא, א"כ נראה שבשלישו העולה לראשו לא יוכל לראות כלום מהדקלים מרוב גובה), ולגי' שבכאן ע' מילין הוא נגד ע' אומות שבנו בו, ורבי' בחיי כ' ששמע שבוני המגדל היו ע', ובתרגום קהלת י' (ע' פ' אדם א' מאלף,) אלף מלכין אתכנשו למעבד מגדלא דבבל, והן לגד רישא דדהבא שלהן שכולל אלף:

(לז) ומעלות היו בו כו'. כ"ה הלשון גם בילקוט, ורבי' בחיי הביא הגי' בשם אגדת עשרת הדברות [ולפנינו ליתי' שם], והיו בו ע' מעלות למזרח וע' מעלות למערב, ולפי ערך גבהו לכאורה מספר המעלות מועטין, ולפמש"ל שע' אומות בנו בו י"ל ע' סדרי מעלות היו בו לכל אומה סדר מעלות בפ"ע, אבל מנין המעלות עצמו בכל סדר לא קתני כלל:

(לח) עולין ממזרחו כו' יורדין ממערבו. כסדר השמש שעולה במזרח ויורד במערב:

(לט) ואם נפל אדם כו' לא היו שמים על לב ואם נפלה לבנה כו'. זה שהיו מחשיבין הלבנה יותר מהאדם, רומז לשעבוד מצרים (כמש"ל אות כ"ה בשם לק"ת שהוא ענין אחד), וע"ל פמ"ח אות ס"ט [ודרך רמז י"ל לאבן ר"ת לבכות אותה בעת נפילתה] [יג] ולפמ"ש הרמב"ן בכוונת דור הפלגה (וביארו דבריו תלמידיו תופסי שיטתו ז"ל רבי' בחיי והריקאנט"י ור"מ דיליאו"ן בס' נפש החכמה (הנקרא ס' המשקל) סי' ע' ובמערכת פ"ט שהוא מערכת ההריסה ע"ש בפי' החייט) שקצצו בנטיעות ורצו לאחוז במדת המ"ל שלא בחיבורה עם הת"ת ע"ש, יתבאר מ"ש כאן שהחשיבו הלבנה (הרומזת למ"ל) יותר מן האדם (שהוא רומז בת"ת): :

(מ) ועבר אברם בן תרח. הזכירהו כאן בשם אביו, אפשר ירמוז לזה שתרח אביו מבוני המגדל הי' וכמ"ש בזוהר ס"פ בהר [קיא:] תרח דבי' רתח לקב"ה כו' צולמין דע"ג כו' ובנינא בישא דבנה כו', שהוא רמז לבנין המגדל שאמרו ונעשה לנו שם ע"ג, וחטאם מעין חטא אדה"ר הי' כמ"ש בר"ב וכן בזוהר (עה.) וערמב"ן, ואמרו בזהר בהר שם דארכיב לי' [לאדם לתקנו] בתרח כו' והוא תקין במה דחב כו' דתבר צולמין כו' ותבר חובא ובנינה בישא דבנה, והיינו מ"ש כאן שכשראה אותם אמר בלע ה' פלג כו', ולכן הזכירוהו כאן בשם אביו:

(מא) וראה אותם בונין העיר וקללם בשם כו' ואמר בלע כו'. ז"ש כי ראיתי חמס וריב בעיר. (וי"ל חמס זה שהיו חומסין נפשות שנהרגין במלאכתן במגדל ואין שמין להם לב כדלעיל, וריב הוא על שם סופן להלחם אלו באלו להשחית כדלקמן [ודרך רמז י"ל חמס וריב בגי' שכ"ו כו"ש אבי נמרוד ע"ל אות י"ח בהגהה], ומפני שכל כוונתם היה להתחבר יחד אמר אברהם כי רואה שסופן יהיה חמס וריב) בעיר [היא העיר שבנו], בלע (כמ"ש בסנהדרין ובאגדה ששליש המגדל נבלע, גם אמרו באגדה שעלו בראשי ההרים ובלעו כו'), אדני, ז"ש כאן קללם בשם אלקיו [ולשון המקרא הוא (מלכים ב ב) ויקללם בשם ה', וכאן שכתוב שם אדנות לכן אמר בשם אלקיו] [יד] ואמר אלקיו, כי ע"י אברהם נתגלה שם א"ד בעולם, כמ"ש בברכות (ז.) לכן תלה שם זה באברהם, [חכם א']: , פלג לשונם, זהו פלוג ובלול לשונם (שהיה אברהם מקובל משם ועבר שעתיד להתפלג לשונם וכמ"ש שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ ע"ש בפרש"י מסע"ר), ויש לדרוש גם קרא דלקמי' אחישה מפלט לי מרוח סועה מסער שהוא כמ"ש במכילתא בשלח ספ"ד שהפיצם ברוח קדים ע"פ כל הארץ ע"ש, וז"ש מרוח סועה מסער כמ"ש (ישעי' מא) ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם [טו] וחשב שם ז' דברים, חמס, וריב, עמל, ואון, הוות, תוך, ומרמה, שהן נגד ז"ת דס"א שנגדן בנו ז' או ע' מיל כמש"ל, אבל נגד ג"ר שלהן לא הספיקו להשלים כוונתן שאמרו וראשו (ג"ר רישי' דדהבא שנער כתר) בשמים, אלא כשהגיעו לשם מחץ ראשי תנינים כו' (ובתדא"ר פכ"א אמרו שבעט בו הקב"ה וניתן ראשו במקום א' וגופו במקום א' ובין זה לזה כ"א מילין): :

(מב) ומאסו את דברו כו' ועהכ"א אבן מאסו הבונים כו'. הבונים הן בוני המגדל שמאסו דברי אברהם שהיו מוכיחן וכמ"ש בילקוט תהלים כ"ו רמז תש"ג מתנחומא [ורמז לדבר אבן מאסו הבונים בגי' לאברם], ובדרז"ל בראשית ר"פ ל"ח דרשו אל תהרגם פן ישכחו עמי הניעמו בחילך והורידמו על דור הפלגה טלטלמו והורידמו מלמעלה למטה (ושם הגי' אמרו ישראל אל תהרגם לדור הפלגה וט"ס הוא וצ"ל אמר אברהם כדהכא, וזהו שמסיים שם ולנו מה יעשה מגיננו ה' שזהו אברהם שנאמר לו אנכי מגן לך וכמש"ש בהגהותיי אות ה' בס"ד ע"ש (ובתנחומא הגי' אמר דוד כו'):

(מג) והלא כל אבן בחור וטוב כו'. משום שאמר תחלה שמאסו באברם, לכן תפס לשון בחור וטוב כד"א (שמואל א' ט') בחור וטוב ואין איש טוב ממנו (והוא היפוך מאוס וכד"א (ישעי' ז) מאוס ברע ובחור בטוב) אף כאן אין טוב ממנו להיותו אבן פנה לבנות עליו בית ה' בעולמו, וכד"א עולם חסד יבנה, בחסד לאברהם:

(מד) אין נותנין אלא על פנות הבית כו' לראש פנה. י"ל שרומז למ"ש (ישעי' כח) הנני יוסד בציון אבן אכן בוחן פנת יקרת מוסד מוסד, והוא האבן שהחזיק בה אברהם ומאסו הבונים בה ובו, והן הן היו לראש פנה, ונגד זה נאמר על בבל שבאה מכח שנער בוני העיר והמגדל (ירמיה נא) ולא יקחו ממך אבן לפנה ואבן למוסדות כי שממות עולם תהיה וגו', וזש"ש לעיל הר המשחית וגו' את כל הארץ וגלגלתיך מן הסלעים ונתתיך להר שרפה, כי בבל ושנער השחיתו לכל הארץ בדור הפלגה כמש"ל בנמרוד שהמריד כה"ע כו', וחשבו לעלות בשמים לשום בסלע קנו, וגולגלו מן הסלעים והורידו ארץ, והר שרפה הוא כמ"ש מגדל שליש נשרף:

(מה) לע' מלאכים הסובבים כסה"כ. הן צבא השמים שכתוב (מלכים א כב) ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו, והן ע' כמנין סנהדרי גדולה, וכ"כ הרמב"ן ס"פ בהעלותך (ע"פ אספה לי שבעים איש) שהן הן ע' מלאכים דהכא, ועי' בהיכלות דפקודי (רנא.) וברע"מ ויקרא (כ.), ואמרו בהיכלות שם (רנ"ז.) דכולהו קיימין בהאי עיר ה' צבאות ע"ש, ולכן כאן שבנו העיר לנגד עיר הקדש כמש"ל אות כ"ז לכן ירדו כולם להפרע מהם:

(מו) ומנין שהקב"ה קרא אליהם שנאמר נרדה כו' אלא נרדה. כצ"ל, וכ"ה הגי' במכירי תהלים נ"ה:

(מט) וגורל זה שנפל אלי רצת נפשי. כצ"ל (ובילקוט הלשון שנפל לי), ורומז ללשון המקרא (ישעי' מב) הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי, שדורש אותו שנבחר לי בגורל (ורישי' אתמך בו דרש כד"א תומך גורלי וכדלהלן באות שאח"ז,) רצתה נפשי בו:

(נ) שנאמר חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי. כלומר חבל וגורל שנפלו לי בנעימים וחביבים לי אף נחלת (ארץ ישראל שנקראת נחלה, שעל הארצות ג"כ הפילו חבלים אז, עי' תדא"ז פ"ב ובמ"ר פכ"ג ובאד"א להגר"א בהאזינו שם) שנחלתי אז שפרה עלי:

(נא) כאו"א כתבו ולשונו. וכן הוא בת"י כאן וכל חד וחד לישן עמי' ורושם כתבי' בידי' (כצ"ל, ומה שנדפס ומשם כתפי' ט"ס):

(נב) ומנין שירד הקב"ה שנא' וירדה' כו'. שלא נאמר שעיקר הירידה הי' לראות וכמ"ש בזוהר (עה.) שהוא לעילא בבנינא דבעו למיבני לעילא (וללמד לדיינים שלא ידונו בלא ראיה כמו שפירש"י מהתנחומא), אבל בלבול הלשונות עיקרו היה ע"י המלאכים, קמ"ל שלשון נרדה הכתוב כאן הוא נמשך על לשון וירד ה' לראות, ולומר שהבלבול וההפצה היה ג"כ ע"פ ירידת ה' וכמש"ל ויפץ ה' אותם וגו' כי שם בלל ה' וגו':

(נג) זו ירידה שני'. ע"ל ר"פ י"ד, וכן בדרז"ל ס' בראשית ובזוהר (עה.) אמרו זו א' מעשר ירידות כו':

(נד) בלה"ק ולא היו מכירין כו'. שהיה שפת כולם בתחלה בלה"ק שבו נברא העולם וכמש"ל ס"פ כ"ב בדוהמ"ב שכשהיו נולדים היו מדברים מיד בלה"ק אף שלא למדוהו עדיין מאחרים עמש"ש בס"ד (ואפשר רמזו למ"ש בזוהר (עה:) ובס"ת (עד:) דההוא לישנא עבד להון סיועא וכיון דאתחלף לשנהון לא אצלתו כו'):

(נה) לקחו איש חרבו ונלחמו כו'. תחת אשר חשבו שיהיו מיוחדים כל העולם לעולם לעם אחד ודברים אחדים אוהבים זא"ז, היה אחריתם להלחם איש ברעהו לעונש על שהשליכו מ"ש [יז] וכה משפט כל ההולכים בדרכיהם כגון כת הבונים החפשיים, אשר הסתעפו מדעותיהם המהבילים לאחוז באחדותם יחד באחוה וסופם באו לפריקת עול מלכות מעליהם, והי' עונשם כדור הפלגה להיות אחריתם חרב איש ברעהו להשחית ועצת ה' הממליך מלכים היא תקום להיות מלכותא בארעא כעין מלכותא ברקיעא: :

(נו) ונלחמו אלו עם אלו להשחית. לשון המקרא (ד"ה ב כ) עזרו איש ברעהו למשחית, ולימדנו שמלחמת עם אחד איש ברעהו הוא למשחית יותר ממלחמת מלכי עמים יחד, וכדמפ"ו כאן וחצי העולם נפלו בחרב:

(נז) וחצי העולם שם נפלו בחרב. נראה שרומז ללשון המקרא (ירמיה נא) גם לבבל נפלו חללי כל הארץ, שר"ל על שעת דור הפלגה (וגם בסוף קה"ר ובפתיחתא דאיכה דרשו מקרא זה על זמן שעבר אלא ששם דרשוהו על דור המבול), וכן דרשו רז"ל בבראשית פסוקים אחרים באותה פרשה רפינו את בבל וגו' עזבוה ונלך איש לארצו וגו' על דור הפלגה ע"ש, וממ"ש בסיפי' פלטים מחרב הלכו אל תעמדו, נלמד לידרש שאחר שנלחמו בחרב איש ברעהו ונפלו מהם רבים אז הפלטים הנשארים (שעכ"פ אינן רובם, שאין לקרות רוב בשם נשאר אז פלטה עיי' ט"ז י"ד סי' מ"ג סק"ז,) הלכו איש לארצו (גם י"ל דלשון ויפץ דרש ע"י מלחמת חרב כמ"ש בפתיחתא דאיכה סימן י"ג אקרא דוהפיצך ה' שהוא ע"י חרב ע"ש):

(נח) ומשם הפיצם כו' שנא' ויפץ ה' כו. בא לבאר ומשם אינו על המקום בבל לבד, אלא משם מאותה המעשה של בנין העיר והמגדל וכמ"ש ויפץ ה' כו' ויחדלו לבנות העיר, שע"י ההפצה חדלו לבנות העיר (אבל המגדל שבע"כ הי' צריכין למעשה עם רב יחדיו לרוב גבהו, כיון שנתבלבלו הלשונות ממילא חדלו מבנינו וכמ"ש רז"ל בבראשית אמר לחברי' אייתי לי קולב ומייתי לי' מגרפה ופצע מוחי' כו', אבל העיר אף שנתבלבל לשונם, מ"מ היה כ"א יכול לבנות בביתו לעצמו ושיהיה בכ"ז מחוברים לעיר א' יחדיו, ולזה הוצרכה הפצה (ברוח כמש"ל אות מ"א מהמכילתא, או במים כמ"ש רז"ל בבראשית), ואז חדלו לבנות העיר):

(נט) עשו אחיו של יעקב ראה כו'. ייחסו כאן לאחיו של יעקב, לומר שבשביל זה נתגלגל הדבר שיקח עשו הבגדים מן נמרוד בכדי שיבא אח"כ לידי יעקב (והי' סיוע ללקיחת הברכות כשהריח יצחק ריח בגדיו), ורומז ג"כ לדורות למ"ש והיה סחרה ואתננה וגו' ליושבים לפני ה' וגו' כמ"ש בפסחים (קיח:):

(ס) וחמד אותם שנא' כו' החמודות. בדרז"ל בראשית פס"ה יליף לה מדכתיב (משלי יב) חמד וגו' מצד רעים, ר"ל המצודה שעל ידה היו הרעים צדים (שהוא נמרוד הרע שהיה גבור ציד ע"י הבגדים כדר' יהודה דלעיל), אותה חמד עשו (וסיפי' ושרש צדיקים יתן, ידרש על יעקב כד"א (ישעי' כז) ישרש יעקב, או י"ל שרש צדיקים היא רבקה שרשו ואמו של יעקב הצדיק היא נתנה לו כלי חמדתו) [יח] ודברי רז"ל אלו לכאורה סותרין למ"ש שם בפס"ג הנה אנכי הולך למות שהי' נמרוד מבקש להרגו על הבגדים, דמשמע שהבגדים היו מכבר ביד עשו (אפשר מסרן לו יצחק בחשבו שהוא הבכור ראוי לעבודה) ונמרוד רצה לקחתם ממנו: :

(סא) והרגו. בת"י ר"פ תולדות (ע"פ יודע ציד) שהרג אותו ואת חנוך בנו ועיי' בס' הישר:

(סב) וכשלבש אותם נעשה גם הוא גבור שנא' כו' יודע ציד. נכון להגיה נעשה גבור ציד וכדר' יהודה לעיל בנמרוד, אבל להוסיף גבורה עצמית אין מקום שיוסיפו הבגדים רק לענין הצידה:

(סג) וכשבא יעקב כו'. כמ"ש בזהר תולדות (קמב:) שכשלבשם סלקו ריחין, להבין הקדושה שיש בהן ושאין ראויין להשתמש בהן אחר, וכיון שנטל הברכות ראוי היה לטול הבגדים (וזה מיושב לדברי רז"ל בבראשית פס"ג שהיו הבגדים ביד עשו מכבר ושמסרן לו יצחק מחמת הבכורה, לכן כשלקח הבכורה והברכה נשארו ביד יעקב ולא ערער, אבל לפמ"ש כאן שלקחן מנמרוד קשה איך שתק עשו והניחן ביד יעקב, ואפשר לא נודע זה לעשו, וחשב שנגנבו או נאבדו, אך צ"ע דאשר אתה בבית כתיב שאצל רבקה היה מפקידן כמ"ש רש"י מדרז"ל בבראשית, והיה תובען מידה) ולפמש"ל פ"כ שהבגדים היו מעור הנחש, א"כ כיון שיעקב בא בעקימו על ההוא חויא כמ"ש בזוהר שם (קמג.) היה ראוי לו לטול הבגדים שנעשו מעורו, אלא שא"כ לא היה לו לטומנם (אך אפשר מיראת אחיו וכמ"ש שלא נודע לעשו שלבשן יעקב כלל):

(סד) וחפר בארץ וטמנם כו' טמון בארץ חבלו. כ"ה בילקוט וכצ"ל, ועיקר הראי' מסיפי' ומלכודתו עלי נתיב, שהן הבגדים שע"י היה לוכד וצד עלי נתיב שע"י הי' יודע ציד (וכן חבלו יש לדרוש על כלי צידה שמושך על ידן הציד ברשתו, והוא ג"כ מושאל להבגדים), וגם רישי' דקרא יאחז בעקב פח ויחזק עליו צמים, ידרש על יעקב שהיה אוחז בעקבו והי' לו כפח יקוש שלכדו, וגם החזיקו עליו הקב"ה, וקרא לו צמים (עיי' דרז"ל ויקרא ר"פ כ"ח שדרשו ג"כ צמים על הצדיקים והמצומתים להם) שהיה צם ומכפין עצמו לאכול מאכל צרה כדלקמן פל"ה, ובזכות זה החזיקו הקב"ה: