ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר כג

(א) באצבע הראהו כו' כזה כו'. מדכתיב וזה אשר תעשה דרש שהראהו באצבע (וע"ל פמ"ח שמפרש באיזו אצבע) כזה כו', וכי"ב דרשי' במנחות (כט.) ובמכילתא פ' בא דברים שנתקשה בהן משה עד שהראהו מדכתיב בהו זה או וזה:

(ב) א"ל כזה וכזה תעשה לתיבה ק"ן כו'. מפני שמה שכתוב בתורה בתיבה איו בו כ"כ קושי הבנה שיצטרך להראותו באצבע (ולא דמי להני שנתקשה בהן משה, שבכלן יש דבר קשה (וע' תוס' חולין (מב.) ד"ה זאת כו'), במנורה לעשותה מקשה כלה כאחת, ובקידוש החדש שאין כח בעין לראות הלבנה תחלת חידושה, ובשרצים לראות כל המינים הקטנים וכמ"ש בחולין (ס:) וכי קניגי ובלסטרי כו'), לכן מפ"ו שאמר לו בע"פ עוד פרטים הרבה, ובהן הוא שהוצרך להראותן באצבע (ועמש"ל אות י'):

(ג) מאה וחמשים קנים. אפשר שם קן (שלא נמצא עוד רק בעוף) דרש על מספר ק"ן שהיו עשויין בכל צד לאורך התיבה (שהן רובן ועיקרן, ולכן גם מיעוטן שבצד רחבה נקראו ג"כ כן אע"פ שלא הי' מספרם ק"ן.):

(ד) ל"ג קנים בצד רחבה ול"ג כו'. עמש"ל אות י' בס"ד שט"ס כאן וצ"ל באחד מהן ל"ב, ובע"כ צ"ל שאלו של צד רחבה היו קטנים (והכניסו בהן מיני הבע"ח הקטנים עמש"ל אות י') מאותן של צד ארכה דמשמע שהיו כולן שוין, וא"כ היו כל אחד ב' אמות (שיעלו ק"ן קנים ש' אמות ארכה) והללו של רחבה ל"ה קנים לחמשים אמה אין עולה רק לאמה ומחצה ומעט פחות לכל קן, ואולי אם נאמר שהקנים שבאורך היו משכן לצד רחבה רק ערך זה של אמה ומחצה פחות מעט, א"כ י"ל שהללו של צד רחבה היו שוין לשל צד ארכה, רק שהיו מהופכין, שמשכן שלצד רוחב התיבה היה רק בערך אמה ומחצה. ולצד אורך התיבה היה משכן שני אמות:

(ה) לפניה כו' ולאחריה כו'. אם נאמר שלפניה קורא צד שהיה שם הפתח, י"ל שזהו שאצל מלפניה הזכיר לשון בצד רחבה ואצל מלאחריה לא נזכר לשון בצד, שהוא לרמוז שלפניה הוא צד שהיה בו הפתח שכתוב בו לשון זה ופתח התיבה בצדה תשים (מיהו גם באורכה יש שינוי בין ימינה לשמאלה שבימינה לא נזכר לשון מצד ובשמאלה נזכר, ואפשר אין הנוסחא מדוייקת בזה), או אפשר קורא למזרח שלפני' ולמערב שלאחריה:

(ו) ועשרה בתים בתווך כו' של מאכל. כך הוא יפה להם שיהיו בתווך בכדי שיהיה קרוב מהם להכניס לכל הקינין (וגם שלא ישאבו לחות המים אם היו לצד חוץ, ועמש"ל אות י' טעם למספרם עשרה [ודרך רמז י"ל ממ"ש (אחר ואספת אליך) והיה לך ולהם. שהן עשר אותיות, רמז לעשר בתים שאסף בהן המאכל לו ולהם]:

(ז) וחמש אפטניות. במ"ע הביא זה מן הת"י (ששם הועתק מאמר זה מהפר"א כדרך הת"י כמ"ש במבוא אות ג' בס"ד. ויש שם שיבוש וחסרון ועמש"ל אות י' בס"ד), ופירשו אוצרות כמו אפותיקין שבאגדות (והפתק שבש"ס), אבל כאן בפר"א שמסיים המכניסים אמת המים נפתחים ונסגרים, מבואר שאין פירושו אוצרות (גם בלאו הכי הרי כבר הוזכרו בתווך עשרה בתים לאוצרות מאכל), אלא פירושו לפי הענין חלונות ודלתות נפתחים ונסגרים להכניס אמת המים להשקות כל החיים (אף שמי המבול רותחין היו, יכולין לצננם.) גם לשטוף ע"י אמת המים את הזבלים מכל החיים (וכענין מ"ש בדרז"ל למ"ד עליונים לזבלים כמין קטרקטין היו לו כו', שפירושו הנכון מקום מעבר להזילן מלמעלה למטה, ומענין קטרטון שהביא הערוך ופירשו המוסף נזילה בלשון יוני ע"ש), וז"ש נפתחים ונסגרים שהיה פותחן כרגע וחוזר וסוגרן מיד שלא יבאו המים לתיבה [א] ומצאתי בערך מלין מלשון יווני, מלת &אפאטיינו ביאורו נמשך להלאה, ואולי יש לפתור מזה ענין אפטניות דכאן שע"י היו נמשכין הזבלים להלאה, או יהי' מענין חלונות אמפומאות דלעיל פ"י ולהלן פמ"ב לגי' הערוך שהבאתי שם אות ל"ב ע"ש: :

(ח) כן ביציע התחתונה (כצ"ל ולא וכן בוי"ו.) כו' במעלה ב' כו' במעלה ג'. נקט תחלה לשון יציע לפרש לשון תחתים שנים ושלישים, ללמדו ממ"ש (מלכים א ו) יציע התחתונה כו' התיכונה כו' והשלישית כו', שהן עליות זו ע"ג זו, ולשון מעלה שהזכיר אח"ז, אפשר הכוונה ללמוד ממ"ש שם ובלולים יעלו על התיכונה ומן התיכונה אל השלישים, שגם כאן היו עולים במעלות, ולפרש על לשון לולים דשם שהן מעלות וע"ש בפירש"י:

(ט) מדור כל בהמה וחיה ביציע התחתון כו' העופות ביציע השניה כו' שקצים ורמשים וב"א ביציע השלישית. בסנהדרין (קח.) ובדרז"ל אמרו תחתים לזבל אמצעיים לבהמה (וכל החיים) ועליוני' לאד' (ואפשר שם עם האד' היו אוצרות המאכל וכמ"ש ואספת אליך, במקומך). ולפי המאמר דכאן צ"ל שהזבלים היו יורדין מכל מדור דרך האפטניות כמש"ל אות ז', והסדר דכאן נאות לפמש"ל ס"פ כ"ב שהמים היו רותחין מלמטה, והיו א"כ מחממין התיבה מתחתיה, ולכן במדור התחתון היו הבהמות והחיות חזקי הטבע שיוכלו לסבול חום האויר בלי הזיק להם, ובאמצעיות עופות דזוטר חיותייהו מן הבהמה והחיה וחלושין בכחן יותר מהן, ובעליונים שקצים ורמשים חלושי הטבע ביותר (אשר הרבה מהן אף מהבל מים רותחין כמו שבלול תמס יהלך ואיננו), והאדם הנכבד וחלש ומעונג הטבע יותר מכלם ראוי לו להיות עליון מכלם, ולפ"ד הפר"א שניתנו לו בחבורתו שקצים ורמשים, ג"כ אין יציאתם ורוח נשימתן קשה כ"כ לקלקל אויר הנשימה על האדם (כהחיות ובהמות ועופות שאמרו להלן בפרקין עיפה נפשי מריח אריות כו'), והרבה מינין מהם דרכן ליגדל עם האדם בדירתו:

(י) מכאן אתה למד ששלשים ושתים מיני עופות בארץ ושס"ה מיני שקצים כו'. המאמר תמוה איך נלמד מכאן, ואף אם נדחוק לומר דדרש מ"ש שנים ושלשים (ולא כתי' תיכונים כדכתי' תחתים וכמ"ש במלכים שם) כאילו כתיב שנים ושלשים, מ"מ יקשה איך למדנו מזה על עופות דווקא, גם עדיין אין רמז למ"ש שס"ה מיני שקצים, גם קשה דמיני בהמה וחי' שיירי' לגמרי, גם מה שמסים אח"כ וכן ביציע התחתונה וכן ביציע השני' וכן בשלישית אין לו ביאור, גם באמת הדבר תמוה לומר שלא יהי מיני עופות רק ל"ב שהרי כ"ד מיני עופות טמאים כתובין בתורה עם ריבוי דלמיניהן כדאי' בחולין (סג:) ואמרי' שם דעופות טהורים מרובים על הטמאים, ואמרינן שם ובירושלמי סוף פ"ד דתענית לעופות טהורים אין מספר. ע"כ נראה הנכון בזה לומר, שמספר המינין בכלן בחיות ובהמות ובעופות ובשקצים ורמשים בכ"א מהן שס"ה [ב] וכן מצאתי במדרש כונן פי"ח שיש בתבל שס"ה מיני בריות, ובלק"ת פ' בראשית כתוב שכל המינין ע"ב, ואפשר הוא ז"ל דיבר בשרשי המינין בכלל הגבוה, והן חוזרין ומתפרטין אח"כ לפי ה' פרצופין לה"פ ע"ב שהן ש"ס, ועם ה' השרשיים של ה"פ יעלו שס"ה: . והמספר הזה יהיה נלמד בכולן ממנין הקינין שבכל מדור שמספרן שס"ה כדתני לעיל ק"ן מימינה וק"ן משמאלה ול"ג לפניה ול"ג לאחריה הרי שס"ו, אלא שנראה שבאחד מהני ל"ג ט"ס וצ"ל ל"ב (ובת"י הגי' ל"ו וגם אין כתוב רק פ"א ל"ו בפותיא ר"ל ברחבה, והוא ט"ס וכמש"ל) וכ"ה מוכרח, שבע"כ א"א להיות בשני הצדדין לפניה ולאחריה שוין סך הקינין, כיון שבע"כ בצד א' מהן היה הפתח שממעט בקינין, והיה באותו הצד רק ל"ב קינין, וא"כ מכוין מספר קיני התיבה בכל מדור שס"ה, ומזה נלמד שכל המינין מספרן שס"ה [ג] ולפמ"ש בזוהר שהתיבה דוגמת מדת המ"ל (ואמרו שם (נט:) דא ארון הברית, וז"ש בסנהדרין (קח.)העבירן כו' כל שהתיבה קולטתו בידוע כו', שהוא כדוגמת הארון ביבמות [עט.], ואמרו כי"ב לענין ציץ שם [ס:] לענין עבירה ע"ש). וז"ש בפרקין להלן שעשה אותה נ"ב שנה, כמנין שם ב"ן שבמ"ל, וכן ז"ש להלן שמרגלית הי' תלויה בתיבה ומאירה כו', וכן מ"ש שסגר וחתם כו', הכל מכוין ע"ז כמשית"ל אי"ה. לפ"ז מקום לכוון שס"ה הקינין שבה, למ"ש בברייתא שבשלהי תז"ח (צ' ע"ב) במדת המ"ל בשס"ה דיוקנין טמירין אזלא ונחתא (ומהן שרש שס"ה מיני בריות). ובתוספתא בזוהר ויחי (רל"ב.) גו שס"ה שייפין כו' (וכן בה שס"ה מצות ל"ת). גם יש לרמוז לפ"ז בבנין התיבה פנימה שמות הוי' א"ד, כי ס"ה קינין שבשני צדדי רחב התיבה הן שם א"ד, וש' קינין שבשני צדדי התיבה הוא בוא"ו של שם כי הש' הוא ברזא דוא"ו שרומז לג' אבהן הנכללין בו' וכדאיתא בזהר ויחי (רכד.) ור"מ ות"ז בכ"מ, ויו"ד הבתים של אוצרות המאכל הוא נגד יו"ד של שם (הרומז בחכמה המחי' את בעליה וממקור חיים היו ניזונין בתיבה שהיא בחי' המ"ל). וה' אפטניות שבצד ימינה וחמשה שבצד שמאלה המכניסין את המים, הן רומזין לב' ההי"ן של שם (ולפ"ז סדר בנינן כצירוף הוי"ה (כי האפטניות משני צדדין ב' ההי"ן והקינין ביניהן ו' והבתים י' באמצע,) שהוא צירוף חודש שבו חרב בהמ"ק, וכן המבול הי' חורבן העולם): , וצריך להגיה הלשון כן, מכאן אתה למד שכל (והטעות נקל לבא בהעתק מן שכל על שלב, וחזרו אח"כ וכתבו במקומו בפירוש ששלשים ושתים.) מיני עופות בארץ שס"ה וכן מיני שקצים בארץ וכן מיני בהמה וחיה בארץ שכן ביציע התחתונה (ור"ל שכן במספר הזה קינים בכל יציע) וכן ביציע השני' וכו' כצ"ל (או אפשר למעט בהגהה ולגרוס בהמה עם עופות ביחד בלשון זה, שכל מיני בהמה ומיני עופות בארץ שס"ה וכן מיני שקצים כו', ונאמר טעם שהוצרך לפרט השקצים בייחוד, ולא כללן עם בהמה ועופות יחד, כי מפני שאמר שבמדור העליון היו בני אדם ושקצים, סד"א שדירת בני האדם מיעט במיני השקצים שנתמעטו הקינין שלהם, לכן ביאר בייחוד שגם השקצים היו שס"ה, שהאדם לא מיעט בהן, וכמש"ל אות ט' שאף בדירת ב"א י"ל שהיו איזו ממיני הרמשים הרגילין להיות עם האדם יחד), ומדברי הפר"א מוכח לפ"ז שמספר הזה של שס"ה מינין הוא תכלית כל המינין, ועיין רמב"ן בפי' התורה שתמה כי המינים רבים מאד כמ"ש ולעופות טהורים אין מספר והחיות רבות מאד ומהן גדולות כפילים וראמים ועם המזון לכלם לשנה תמימה לא יכילום עשר תיבות כי"ב, והוצרך הרמב"ן לחדש נס מועט מחזיק את המרובה (והראב"ע בפירושו בדה מלבו שעשה עוד תיבות ע"ש), אבל באמת נ"ל שאף שהמינין רבים כמ"ש, הנה עיקר כללי סוגי המין הגבוה י"ל כדברי הפר"א שאינן אלא שס"ה, שהרבה מינין שאנו רואין לפנינו נפרדים ומשונים למיניהם, מעיקרן נבראו ונכנסו במין א', וכמ"ש בחולין (שם) מאה עופות וכולן מין איה הן, ומעיקר בריאתן לא נברא כ"א המין וסוג הגבוה (שכללן אינן אלא שס"ה) ואח"כ לפי משכנם בארצותם ומאכלם ומקריהם נפרדו ונשתנו לעוד מינין רבים, וכמו אווז ואווז הבר דספ"ה דב"ק (נ"ה.) ושור ושור הבר (שאמרו עליו בירושלמי פ"ח דכלאים מן הכא הוה וערק לתמן), ואל תתמה, שהרי אדם יחידי נברא בעולם ואנו מוצאין כעת ע"פ תבל ארצה משונים במיניהן לבנים שחורים ואדומים ומראות ממוזגות ביניהן, גם שינויים אחרים בתאריהם וחיתוך איבריהם, אשר כ"ז אינו אלא מסיבת שינוי משכן מקומם ומאכלם, וכעין מ"ש הלל בשבת (ל.) רגליהם של אפריקיים רחבות. כו' עיניהם של תרמודיים כו' ראשיהם של בבליים כו' משינוי המקומות והמקרים ע"ש (ועיין בזוהר ויקרא (י.) מ"ש בזה), וכן במיני הצמחים ידוע לכל רוב השינויים המשתנים במין אחד ממקום נטיעתו ועניניו, וא"כ פשוט הדבר לומר במיני הבע"ח שהיו עיקרן מהבריאה שס"ה, וכן בכניסתן לתיבה אף שכבר נשתנו מזמן הבריאה עד המבול, מ"מ שליט בעולמו יודע בברואיו צוה לנח לקחת אותן המינים הראשיים שגלוי וידוע לפניו ית' שמנצר שרשיהן כשיפוצו ע"פ תבל יחזרו ויפרדו לכל המינין הרבים שאנו רואין אותן לפנינו, ומה שהוקשה לו להרמב"ן מצד גודל המינין כפילים וראמים, הנה על הראם כבר שקלו וטרו בש"ס בזבחים (קי"ג:) ואמרו שם למ"ד לא ירד מבול לא"י הוי קאי בא"י ולמ"ד ירד נצטננו להם המים סביב התיבה וראש חוטמו הכניס בתיבה, ולבד הראם, הנה לפי הנודע כעת, אין בכל מיני הבע"ח שביבשה [כי בריות הים לא נכנסו לתיבה כמ"ש בזבחים ובב"ר] שיחזיק רחבו יותר מן שני אמות וארכו יותר מחמשה וששה אמות וגבהו יותר מעשר אמות (וזה במיני הבהמה וחיה וכ"ש במיני העופות שרובן ככולן כמעט קטנים יותר מזה, וק"ו במיני השקצים ורמשים) [ד] ואף שבחולין [נט:] אמרו ט' אמות בין אונא לאונא דארי' דבי עילאי וט"ז אמות משכא דטביא דבי עילאי, הנה לבד מה שי"ל גוריהן הכניסו לתיבה כמ"ש בזבחים שם בראם, י"ל שבי עילאי שהוא שם יער כמ"ש רש"י שם הוא הגורם לגידולן הרב הזה, והן עצמן ממין ארי וצבי קטנים שבמקומות אחרים (ואחר המבול כשחזרו ובאו למקום בי עילאי חזרו ונתגדלו כאותן שנמחו במבול): . וא"כ קיני התיבה שרחבן ב' אמות וארכן לצד רוחב התיבה נעלם ויכול להיות הרבה יותר וקומתן עשר (למ"ד בדר"זל כאמתה מלמטה כך מלמעלה, אבל למ"ד שם כמין קמרסטין שהיו משופעת למעלה וכלה עד כאמה, א"כ בע"כ במדור העליון היו הקינים קטנים ביותר) היו מספיקין לכל המינים (ומי' בכ"ז כיון שהכניסו שנים מכל מין ומן הטהורים שבעה, נצטרך לומר במינים הגדולים, שהכניסו גוריהן. אבל לומר שלא היו יחד זוג זוג בקן אלא טפלים לאיזו מין אחר קטן (שהיה הקן רחב מדאי לפני זוג אותו המין) אין נראה לפ"ד הפר"א דמשמע שכל קן היה משמש רק למין אחד. ועי' בפירש"י בסנהדרין (קח:) ד"ה למשפחותיהם כו' שכל מין חד חד היה ואף בשעת אכילה היו אוכלין לעצמן), ואע"פ שקודם המבול היו הבריות גדולים הרבה ממה שהן עתה בזמנינו, וכמו שהוכיחו החכמים מן גלי עצמותיהם הנמצאים בעובי האדמה [ה] ובאשר נמצאו עצמות כאלה בארצות הצפוניים הקרים אשר לפי טבעי בע"ח ההם לא היה אפשריות להם לחיות באויר הקר ההוא, לכן הכריעו שבאו לשם ע"י מי המבול שהשפילום המים לשם מארצות החמים, והוספתי לומר שלפמ"ש בזוהר בכ"מ שנוקבא דתהומא רבה הוא בצפון, אשר נראה לבאר דהיינו בעובי גוף כדור הארץ שלצד צפונו הוא חלול בתוכו אל הים אוקיינוס המסבבו (וז"ש רוח צפונית בראו ולא גמרו כמש"ל ספ"ג בס"ד ע"ש), ולכן בעת המבול כשגברו המים, היו נמשכים לירד למקום נמוך לנוקבא דתהומא רבא שבצפון, ומדי שטפם לקחו עמם עצמות בע"ח אלו אשר הרבה מהם קנו מקומם בארצות צפון, ורובם אצל שפת הנהרות נמצאין שמה, וזהו ג"כ מ"ש בשבת (קיג:) על בבל שננערו מתי המבול לשם, שמפני שעיקר היישוב היה אז בא"י וסביבותיה ששם היה אדה"ר כדלעיל פ"כ לכן כשירדו המים לצד צפון לנוקדת ה"ר, השפילו מתי המבול מא"י לבבל דקיימא בצפונה דא"י ועמוקה ממנה הרבה, וי"ל שזהו ג"כ שנחה התיבה על הרי אררט שהן לצפון א"י. ששבולת המים היה שוטפת הכל לצד צפון לנוקדתה"ר אשר שם (ועתה אין ניכר חריפותא דמיא שם בצד צפון, מפני גלי הקרח והשלג אשר שם על הים, אבל בעת המבול שהיו המים רותחין ונפשרו הקרח והשלג אשר שם בצד צפון המכסים נוקדתהו"ר, לכן היה אז כל שבולת המים שוטפת לצד צפון לנוקדתהו"ר): , הנה אף האמות שהן כמדת אמת איש זרוע בני אדם בימיהם היו ג"כ גדולים משלנו בערכם, וכמ"ש הרמב"ן זה לפי דרכו ע"ש, (ומ"ש הרמב"ן על רוב אוצר המאכל להם יש לעורר לפמ"ש בדרז"ל רוב מכנסו דבלה, שר"ל דבר הנדרס ונצמק כדבלה. ואינו תופס מקום הרבה):

(יא) נ"ב שנה עשה כו'. בדרז"ל ס' בראשית אמרו ק"ך שנה הי' נח נוטע ארזים וקוצצן, ומסמיך ליה אקרא דוהיו ימיו ק"ך שנה, עמ"כ שם, וי"ל דהא והא איתנהו, שבנטיעה וקציצה שהה ק"ך שנה, ובבנין עסק נ"ב שנה (וכבר הזכרתי לעיל אות י' בהגהה שנ"ב שנה אלו היו נגד שם ב"ן שבמ"ל שאליה היה התיבה רומזת, וכן י"ל שז"ש בשבת (קמה:) נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה. שהוא ג"כ נגד שם בן שבמל שבה היה עיקר הפגם שנתחייבו עלי' גלות מהארץ, והיה עיקר החרבן נ"ב שנה נגדה), ועיקר ענין זה שנשתהא נח הרבה בבנין התיבה, י"ל דנפקא ממ"ש ויעש נח ככל אשר צוה וגו' כן עשה. מייתורא דשתי עשיות הללו (ולהלן בכניסת בע"ח כתיב רק ויעש נח ככל אשר צוהו ה') דרש לי', דויעש הראשון היינו תחלת מעשהו אשר החל מיד לציווי, וכן עשה השני הוא על גמר העשייה בסוף הזמן ארוך שנשתה' בבנינה, שאז נשלם העשייה כן כאשר צוהו (גם י"ל שע"ז עצמו נדרש ג"כ כאשר צוהו ה' כן עשה, שנצטווה לשהות זמן הבנין כ"כ שנים):

(יב) שישובו בתשובה מדרכיהם ומעשיהם כו'. עמש"ל פכ"ב אות ל"ה בס"ד:

(יג) ועד שלא בא המבול היו הטמאים מרובים מן הטהורים. היינו אישי המין היו בטמאים רבים מבמין הטהורים (ולפי פשוטו מפני שהטהורים שהיו עם ב"א תמיד נתמעטו הרבה ע"י שהיו אוכלים אותן ועושין בהם מלאכה ועבודה קשה):

(יד) להרבות את הטהורים כו' טהורה שבעה שבעה. ואע"ג שהקריב מהן לקרבן, הנה הפר"א לטעמיה להלן בפרקין שלא הקריב רק ממינין שעתידין להיות קרבין על גבי המזבח, וגם מאלו לא הקריב רק ארבעה, וא"כ נשארו אישי מיני הטהורים מרובים, ולפ"ד הפר"א א"א לומר כדברי תוס' בחולין (סג:) ד"ה ודלמא כו' דמיני עופות טמאים מרובים מהטהורים כדאמרינן מאה עופות יש במזרח וכולן מין איה הן, ור"ל שפרטי המין מרובין בטמאין מבטהורין וכמו שנתבאר תירוצם זה בדברי הרשב"א בחידושיו והר"ן בפי' הרי"ף ע"ש, שהרי כאן מבואר בהפוך, וע"כ לתרץ קושית התוס' כשאר תירוצים שהביא הר"ן שם (ואולי יש לכוין גם כוונת התוס' שר"ל שבמזרח וכי"ב דוקא מקומות שיש מיני טמאין הרבה מצוין הוא דפריך הש"ס דלמא דעוף טמא נינהו וכמ"ש הר"ן שם, הר"מ ברלין נ"י):

(טו) אמר נח כו' יש בי כח לקבצן אלי כו' המלאכים הממונים על כל מין ומין וקבצו כו'. מפני שתחלה בציווי כתיב תביא אל התיבה, דמשמע שנצטווה הוא להביאן בעצמו, ואח"כ במעשה כתיב ויבואו אל נח דמשמע שבאו מאליהן כדמפ"ו, לכן דריש שנח בקש ואמר וכי יש בי כח לקבצן, שחשב שכוונת לשון הציווי, תביא, הוא שיביאם ויקבצן בעצמו, ואח"כ כשהביאום הממונים, נתבאר לו שכוונת לשון הציווי תביא, אינו על הקיבוץ רק על ההבאה וההכנסה אותם אל התיבה פנימה, אבל קיבוצם עד התיבה היה מאליהן ע"י הממונים, ורמזה לו ה' בציווי ג"כ שמיד אחר שא"ל תביא אל התיבה, חזר ונאמר יבאו אליך להחיות, ור"ל יבאו מאליהן, ולשון קיבוץ דנקט הכא, נראה רומז ללשון המקרא (ישעי' לד) דרשו מעל ספר ה' וגו' כי פי הוא צוה ורוחו הוא קבצן וכדפרש"י שם (והוא מן דרז"ל ס' בראשי' פל"ב) מעל ספר בראשית שבאו להסגר בתיבה, ודרש פי הוא צוה לנח ויבאו אליך, ומיד בדבר פיו יצא הדבר לפועל שרוחו הן המלאכים הממונים כמ"ש עושה מלאכיו רוחות (וכן אמרו בילקוט איוב רמז תתקכ"ז אין רוח אלא מלה"ש שנא' עשה מלאכיו רוחות), וממ"ש ורוחו ולא כתיב ורוחי (כדכתיב פי), מכוין לדרשו על המלאכים הממונים, שהן רוח החיה של כאו"א:

(טז) ואת כל מזונתן. לפי לשון המקרא ואתה קח לך מכל מאכל וגו' ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה, משמע שאסיפת המאכל לו ולהם הי' הציווי בשוה הכל ע"י נח (וכ"מ דעת הש"ס בסנהדרין (קח:) דאמר האי זקיתא לא הוי ידע נח מה אכלה כו' נפלה תולעתא כו', ואי איתא שהמלאכים היו מביאים גם מאכל כל או"א, הרי היו מביאים גם להזקיתא למאכלה התולעים), והפר"א נראה דדייק ואתה קח לך וגו' ואספת אליך לב' דברים, קח לך הוא מאכל הראוי לו ולהם יחד (וכגון דבלה שבדרז"ל שהבאתי לעיל סוף אות י') זה נצטווה נח שיקחנו בעצמו, ושארי מאכלי החיים שאין נזונין בראוי לאדם כלל וכגון בתולעים וכי"ב אלו המאכלים הביאום הממונים, ולא נצטווה נח עליהן רק ואספת אליך וגו' לאספן פנימה אל אוצרות התיבה (וכד"א (דברים כב) ואספתו אל תוך ביתך) מה שהביאו המלאכים עם הבע"ח עד סמוך לתיבה, ואפשר בכלל לשון יבואו אליך להחיות נרמז שיבואו עם ההכנה להחיותן ר"ל מזונם [ו] ואולי י"ל שנים מכל יבואו אליך, דרש מכל לשון מאכל ומזון כד"א (אלכים א ה) חטים מכלת שפירש"י והרד"ק שם שהוא כמו מאכל והאל"ף נבלעה ע"ש: :

(יז) ויבא נח אכ"כ אלא ויבאו כו'. לא הביא ממקראות הקודמים יבואו אליך וגו' שנים שנים באו וגו', ששם יש לפרשן יבואו ובאו ע"י שלקחם נח, אבל כאן שכתוב המה וכל החי' וגו' שהוא נמשך על בעצם היום הזה בא נח וגו', לא הוצרך כלל לחזור ולכתוב ויבואו אל נח, אם לא להשמיענו זה שבאו מאליהן (ובדרז"ל דרש מסיפי' דקרא זה דכתיב והבאים זכר ונקבה באו, אפשר משום דמסיים בי' כאשר צוה אותו אלקים, דמפרש לי' ע"ז שזה שבאו מאליהן הי' ציווי ה', וזהו שכתוב בישעי' פי הוא צוה וגו'):

(יח) כיון שנכנסו כל הבריות אל התיבה סגר כו'. בא לבאר שמ"ש ויסגר ה' בעדו נסמך למעלה עם מ"ש בעצם היום הזה בא כו' המה וכל החיה כו' כל כנף, והפסוקים שבנתיים ויבאו כו' והבאים כו', אינן כ"א ביאור כמאמר מוסגר שנתקיים ציווי ה' ובאו מאליהן (זכר ונקיבה שלא נעבדה בהן עבירה כמ"ש בסנהדרין שם):

(יט) סגר וחתם ה' בידו שער התיבה. מבאר מ"ש ויסגר היינו שסגר השער (וכד"א יהושע ב) והשער סגרו, והיינו דנקט כאן שער במקום פתח התיבה שכתוב כאן, לרמוז דילפינן סגירה סתם שהיא בשער ממ"ש שם ובכ"מ סגירה בשער), וכן ת"י ית תרעא דתיבותא, וביאר ענין הסגירה שחתם בידו כביכול כחותם בטבעת המלך, וכמ"ש בדרז"ל נתן ספרגוס שלו עליו ופי' בערוך חותם, וכד"א (איוב מא) סגור חותם צר [ז] ועיקר הענין סגר וחתם כאן, רומז על ב' חותמות של המ"ל גן נעול, מעין חתום, והוא שער התיבה יסוד דידה: (ולימדנו לפי דרכו מ"ש כאן סגר בידו על ויסגור בעדו, לפרש מ"ש (שם ל"ז) כי ביד כל אדם יחתם, שהוא כמו בעד כל אדם יחתם, וכמ"ש הרלב"ג שם וש"מ שעל הגשם האמור בענין שם קאי שחותם וסוגר בעד כל אדם שלא יצא למעשהו בשדה):

(כ) ומרגלית א' כו'. כמ"ד בדרז"ל צהר מרגלית, וכן בסנהדרין (שם) אמרו קבע בה אבנים טובות ומרגליות שיהיו מאירין לכם כצהרים, שצהר הוא מלשון צהרים, ושניהם מענין זהר בחלוף זסשר"ץ, ובילקוט כאן הגי' בלשון הפר"א כנר שהוא מאיר תוך הבית וכשמש בצהרים, וכ"ה לעיל פ"ד עמש"ש אות ז', ואף לנוסחא דהכא ניכרין הדברים שנתכוונו ללשון המקרא כצאת השמש בגבורתו (שהביאו לעיל שם) [ח] ועיקר ענין מרגלית הזו, הוא אור המ"ל (ע' זהר ויקהל (ריז.) ובס"ת וירא (קז.) וכמ"א.) דאצילות שהיתה מאירה בכל ג' מדורי התיבה שהן היו רמז לג' עלמין בי"ע. וז"ש בדרז"ל שביום היתה כהה ובלילה מבהקת, שעיקר הארתה היא בלילה כמ"ש ותקם בעוד לילה, מאור הקטן לממשלת הלילה, וכמ"ש בברייתא שבסוף תז"ח דסלמא ביממא ונחתא בליליא: :

(כא) רבי צדוק אומר בעשרה במרחשוון נכנסו כו' בי"ז בו ירדו כו'. ס"ל כפשטי' דקראי, שמיד שא"ל הקב"ה בא אתה וכל ביתך וגו' מכל הבהמה וגו' כי לימים עוד שבעה וגו', קיים נח ונכנס הוא וכל הבריות אל התיבה כמ"ש מיד ויעש נח ככל אשר צוהו ה', והיינו בעשירי שאז נאמר לו לימים עוד שבעה אנכי ממטיר וגו' שהוא בי"ז כמ"ש אח"כ בי"ז לחדש נבקעו וגו', וכן פשטי דקראי להלן ויבא נח וגו' מן הבהמה וגו' באו אל נח וגו' כאשר צוה אלהים את נח, וכתיב אח"ז ויהי לשבעת הימים ומי המבול הי' וגו' משמע שלאחר ז' ימים לביאת נח וכל החי אל התיבה החל המבול, והראב"ע בפי' תפס ג"כ לפרש פשטי המקראות כן, אלא שנראה דעתו שרק נח וביתו נכנסו בעשירי אל התיבה והי' מכנס הבריות כל ז' ימים שהיו באין יום יום [ט] ולדבריו יתיישב מ"ש תחלה אצל נח בא אתה וכל ביתך וגו', ואצל הבריות נאמר שם תקח לך ולא לשון ביאה, כי לא באו כלם ביום ההוא שנצטווה נח וביתו לבא שהוא בעשירי, ונאמר לשון תקח לך שנצטווה נח לקחת ולקבלם מעשירי ואילך כל הבאים יום יום, ומ"ש אח"ז אצל ויבא נח וגו' מן הבהמה וגו' באו אל נח, י"ל לפ"ז שהוא נמשך למעלה על מ"ש ונח בן ת"ר שנה והמבול היה מים על הארץ שבע"כ זה לאחר י"ז מיירי ובאותה שעה כבר באו כל הבריות אל התיבה עם נח, ומ"ש ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו, חוזר ומפרש כיצד הי' המבול בפרטיות: , אבל הפר"א לטעמי' שהמלאכים הממונים הביאום א"כ היו נכנסין כולן כאחת (וכ"כ הרמב"ן שה' הוא צוה ורוחו הוא קבצן ברגע א'), ולכן תני שנכנסו כל הבריות בעשירי, אלא שזה דחוק לדעת הפר"א, מה שאחר בי"ז לחדש ביום הזה נבקעו וגו' וארבעים לילה, כתיב בעצם היום הזה בא נח וגו' המה וכל החי' וגו', דמשמע ודאי בעצם היום הזה הוא היום הזה שכתוב לעיל מיני' שנבקעו בי"ז, ולפי' הראב"ע שנח וביתו לבדם באו בעשירי והיו יוצאין ובאין כל ז' הימים להכניס כל החיים, יש ליישב שזהו שחזר לכתוב שבעצם היום הזה י"ז הוא שבא נח אל התיבה ולא יספו עוד לצאת ולבא אחרי שבאו כבר כל החיים בשלימותן ביום ההוא, ולכן אז ויסגרה' בעדו, וגם לדברי הפר"א אולי י"ל אע"פ שגם כל הבריות נכנסו כבר בעשירי, מ"מ כיון שלא נסגר שער התיבה עדיין והיו נח וביתו יכולין לצאת ולבא, ואפשר באמת היו יוצאין ובאין כל ז' להכניס מאכל לו ולהם, גם לימי אבלו של מתושלח להספידו ולבכות עליו, גם לפמ"ש בסנהדרין (שם) שקבע להם הקב"ה זמן קטן של ז' ימים לשוב בתשובה אחר זמן הגדול (של ק"ך שנה שקבע להם כבר), א"כ ודאי י"ל שהי' נח נכנס ויוצא כל ז' הימים להוכיחם אולי ישובו בתשובה, ובי"ז כשנסגרה התיבה חזר לכתוב אז שבעצם היום ההוא נחשבה ביאתן מוחלטת שלא יספו לצאת עוד כל ימי המבול:

(כב) במרחשון. כר"א פ"ק דר"ה (יא:) וסע"ר פ"ד וכמש"ש למבול כר"א:

(כג) שהן מים זכרים כו' שהן מים נקיבות כו'. ע"ל ספ"ה, ובזהר (סב.) אמרו דהא אינון חבילו אורחיי' דמיין עילאין ומ"ת לא אתחברו כדקא יאות כו' בג"ד מ"ד ומ"ן לא אתחברו וע"ד אתדנו כו' תהום רבה הא מ"ת וארובות השמים דא מים עילאין, והענין שמ"ת שהן נקבות הן דינין ה"ג, והן מתמתקין ע"י מיין עלאין שהן ה"ח (וז"ש בריש תענית (ג:) כחמש מטרי לארעא כו'), ולכן צריך שירדו למתקן תחלה מיין עילאין וכמ"ש בתעניות (כה:) אין טפה יורדת מלמעלה שאין תהום יוצא לקראתו כו', ודור המבול שחטאו בהשחתה ולא אתחברו כדקא יאות (ועיין ת"ז (מו:) תקון כ' בזה), לכן עלו מי תהומות תתאין תקלה כמ"ש ברישא נבקעו מעיינות תהום ואח"כ וארובות השמים נפתחו, ולכן היו דינין קשיין וגבורות (וסימנך תתאה גבר) וגברו להחריב העולם [י] ונאמר כאן בענין ד"פ לשון גבורת המים, ובא' נאמר והמים גברו מאד מאד שהן שנים (וי"ל שהן ב' גבורות דנו"ה שנחשבין כא' תמיד, והן הן הב' גבורות קשות להמתק), וא"כ נרמזו כאן ה"ג (ועת"ז מז. ופא:): , וז"ש בדרז"ל פל"ב שינה להם סדורו של עולם ד"א המטר יורד והתהום עולה ברם הכא נבקעו כל מעיינות תהום רבה ואח"כ וארובות השמים נפתחו, וכאן בפר"א דנקט תחלה ירדו מי המבול שהן זכרים, ואח"כ ועלו מן [נראה צ"ל מי] התהומות, לא לשנות סדר הכתוב בתורה בזה בא, רק לפרש לשון מבול שעיקרו הוא על מים העליונים בא, וכנראה מלשון הכתוב ויהי המבול ארבעים יום על הארץ, והיינו הגשם וכמ"ש ויהי הגשם על הארץ מ' יום, וזהו שאח"כ כשנאמר ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים, חזר לכתוב ויכלא הגשם מן השמים, מפני שזה הי' העיקר בתגבורת המים שע"י שהן מים זכרים פרו ורבו וגברו וכמש"ל באות שאח"ז, והן הנקראין מבול:

(כד) ונתחברו אלו עם אלו וגברו כו'. משמע שר"ל שע"י התחברותם יחד הוא שגברו,

(כה) להחריב את העולם. ר"ל הבריות שבארץ כדמסיימי קראי אח"כ ויגוע וגו' כל אשר נשמת וגו' כל אשר בחרבה מתו, ומשום שכתוב כאן גברו מאד מאד על הארץ סד"א שהחריבו כדור הארץ והחזירוהו לתהו ובהו, לכן ביאר בלשונו את העולם דהיינו בריות שעל הארץ, ובדרז"ל דרשו משחיתם את הארץ עם הארץ שאף ג' טפחים שהמחרישה שולטת בארץ נמחה:

(כו) ונמחה כל היקום שבארץ שנא' וימח כו' על פני האדמה. מפני שחזר וכתוב כאן (אחר מאדם עד בהמה) וימחו מן הארץ, לכן בא לבאר שהכל אחד, וסיפא מפרש רישא, שלא נטעה לפרש וימח את כל היקום מלשון מחיי' והמסה בלשון משנה (אשר אולי יהי' מזה מ"ש (ישעי' כ"ה) שמנים ממוחיים, פי' נמחה הפסולת שבהם לתוך השמן, והמפרשים פי' שם מלשון מוח), אלא הוא מענין מחיקה וז"ש וימחו מן הארץ (כמו אמחנו מספרי), אבל אם הי' לשון מחיי' והמסה, הו"ל לכתוב וימחו בארץ, אלא הוא לשון מחיקה, כמוחק דבר מספר שלא יהי' ניכר [יא] ובזוהר (סז:) הפוכא דאתוון כ"ב לאתמחי לאינון חייביא וע"ד וימחו מן הארץ כתיב, ופי' שע"י הפוכא דאתוון רל"א שערים שבס' יצירה, נמחה סדר צירופן של חיים ביושר המבואר שם בס"י. ובליקוטיי פי' בס"ד שנרמז זה במ"ש (ישעי' מא) הגידו האותיות לאחור וגו', כי ע"י האותיות לאחור בהיפוכא נמחה היצירה, לז"א אם יש כח בידכם להגיד האותיות לאחור ובכ"ז תתקיימו אז נדעה כי כו'. ושוב מצאתי כן בס' אמרי בינה כ"י להרמ"ז פ' נח על מאמר זה בזוהר: , אבל לא נמחו ונמסו לגמרי שהרי נמצאים גלי עצמות מהן עוד היום בעובי האדמה כמש"ל אות י'), וכן בזוהר (סב.) דאשכחו ביני טוריא גרמי כו' מאינון בני טופנא, ובפרש"י זבחים (קיג.) ד"ה ר"ל כו' ונשקעו בה עצמות כו' (ועיין בזוהר (סט.) שמחלקם לשנים, יקום אשר על פני האדמה הן השליטין מלאכיא דממנן על ארעא (שהוקמו על הארץ לשלוט עלי'), וסיפי' וימחו מן הארץ אילין דלתתא מאדם עד בהמה כו':

(כז) וכל אשר אתו בתיבה. מבאר מ"ש ואשר אתו בתיבה, דהיינו כל החיים וכמ"ש להלן ויזכור אלקים את נח ואת כל החי' וגו' אשר אתו בתיבה, ומפני שבמקראות הקודמים כתוב לשון אתו רק על בניו ונשיו כמ"ש ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו, וכן בעצם היום הזה בא נח וגו' אתם אל התיבה, לכן הוצרך לבאר זה שמשנכנסו כל החיים, נקראים כלן בלשון אשר אתו בתיבה:

(כח) וחוץ מעוג כו' שנאמר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים כצ"ל. ודרש רפאים הן דור המבול וכמ"ש (איוב כו) הרפאים יחוללו מתחת מים ודרשוהו בדרז"ל פל"א על דור המבול, וכן לקמן ר"פ ל"ד דרש רפאים בל יקומו על דור המבול שאין עומדין בדין, והוא עוג נשאר נותר מהם אע"פ שכתוב כאן וישאר אך נח, ובבעל הטורים וכן בתוס' על התורה בשם ר"י חסיד כ' רמז לדבר אך נח בגי' עוג, ובנדה (סא.) יליף לה מדכתי' ויבא הפליט זה עוג שפלט מדו"המב (והוא ג"כ לשון שארית הפלטה, וי"ל שסמכו על לשון נשאר מיתר הרפאים דכאן) [יב] והתוס' שם ד"ה זה כו' הביאו בשם פר"א (והמציין טעה וחשב שהוא פ' ר"א דמילה שבשבת וציין ד' קל"ד.) שנקרא שמו עוג על שמצא לאברהם עושה עוגות לפסח, ולפנינו לא נמצא זה בפר"א, ונמצא בדרז"ל ס' בראשית פמ"ב, וכמ"ש בהגהות הגרי"פ על הגליון שם (וכן בת"י שם על ויבא הפליט): , והפר"א לטעמי' דדרש להלן פכ"ז הפליט זה מיכאל, לכן דרש להא דעוג כאן מקרא דנשאר מיתר הרפאים:

(כט) שישב על עץ אחד מן הסולמות של תיבה. אפשר ר"ל שלכן אינו יוצא מכלל לשון אשר אתו בתיבה, שכיון שישב על סולמות התיבה כוללו ג"כ באשר בתיבה, אבל עיקר נראה פשוטו בא לפרש איך לא נטבע במי המבול שישב על סולמות התיבה למעלה מן המים (וכ' בת"י שם והוי גננא על רישי', ר"ל כמו סוכה על ראשו עשה או שמן הסולמות הי' כמין מגן על ראשו להגן מן מי הגשמים שירדו מן השמים), ובדרז"ל פרשת דברים אמרו שלא הגיע המבול לקרסוליו וכן פירש"י בזבחים (קיג:) ד"ה נס כו' שמפני גובהו לא טבע כמו הראם, וכאן דלא אמר הכי י"ל משום רתיחת המים לא הי' אפשר לעמוד שם (ובזבחים שם אמרי' דנצטננו סביבות התיבה):

(ל) ונשבע לנח ולבניו שיהי' להם עבד עולם. וכן קיים שהי' לו ולבניו עבד עולם וירשו נמרוד בן כוש מחם אבי אביו ונתנו במתנה לאברהם כדלעיל ס"פ ט"ז אות מ"ט:

(לא) מה עשה נקב חור א' כו' מושיט לו מזונו כו'. י"ל שכשראה נח שמן השמים הניחו לו לבא עד התיבה להנצל לישב על העץ, מה שלכל בני דור המבול לא עלתה להן (וכמ"ש בדרז"ל פל"א א' מהגבורים הי' בא לכנוס לתיבה ורגליו מתערכלות, ע"ש בהגהותיי (ושם נפקא לי' מן הרפאים יחוללו, וי"ל ג"כ ממ"ש למועדי רגל עמש"ל ס"פ כ"ב אות מ"א), מזה הבין נח שרצון ה' הוא שישאר עוג בחיים (וכ' בת"י שם ולא בזכותי' אשתזיב אלא בגין דייחמון דיירי עלמא גבורתי' דה' ויימרון הלא גיבריא דהוו מלקדמין מרדו בה' ושיציאינן מארעא), ולכן הושיט לו מזון להחיותו (וי"ל שמפני שהי' עתיד לעבוד לאברהם (ובס' הישר כתוב שהוא הצילו מיד נמרוד) וליצחק כדלעיל פט"ז):

(לב) נקב חור אחד בתיבה. אפשר דרש כן מ"ש ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה, דהאי אשר עשה מיותר, שכבר כתוב צהר תעשה שפי' חלון, גם לפמש"ל כאן דצהר הוא מרגלית, א"כ לא הוזכר כלל חלון במעשה התיבה ולא הי' צריך לחלון כיון שהמרגלית הי' מאיר, ובדרז"ל אמרו מקרא זה מסייע למ"ד חלון, ולדעת הפר"א י"ל שמפרש שחלון זה הוא הנקב (שחלון עיקרו מלשון חלל ונקב) אשר עשה אחר הכנסו לתיבה כשהוצרך להושיט מזון לעוג, ועשה לו סתימה שיהי' יכול לפתחו ולסתמו מיד שלא יכנסו המים והבלא לשם:

(לג) מזונו בכל יום. במ' סופרים בסופו מפורש ריבוי מאכלו ליום ע"ש:

(לד) וחוץ מא"י שלא ירדה כו' לא גשמה כו' אלא נתגלגלו כו'. בזבחים (שם) פליגי בה ר"י ור"ל ומוכח שם דר"י ס"ל מהאי קרא דלא גשמה ביום זעם דלא ירד ממש והי' שם חרבה רק הבריות מתו בהבלא, ע"ש בפירש"י וס"ד דהש"ס דעוג והראם שם היו בעת המבול, והרמב"ן כ' ע"ד דרז"ל שאמרו שם על עלה הזית שטרף היונה שמא"י הביאתו כמ"ד דלא טפת א"י במבולא, שהכוונה שלא ירד עלי' הגשם ולא נפתחו שם מעינות תהום, אלא המים נתפשטו וכסו כל ההרים הגבוהים ואין סביב א"י גדר לעכב המים שלא לבא שם וכן אמרו בפר"א כו' עכ"ל בקצרה, ותימא שלא הביא כלל הסוגיא דזבחים דלר"י לא הי' בה מים כלל, וצ"ל שהי' זה דרך נס שלא נתגלגלו המים לשם משארי ארצות, וכן נראה בזוהר ויקהל (קצז.) ע"ש, ומ"ש הרמב"ן ממ"ש ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים. שבכלל זה א"י ג"כ, הנה זו ראי' הבהם של ר' יונתן שמובא בדרז"ל ס' בראשית ובדרז"ל סדר דברים פ"ג לההוא כותאה שירד מבול בהר גריזים בכלל א"י, אבל לדברי הש"ס בזבחים שם כ' התוס' שם ד"ה לא כו' דבמקום שירד מבול לחודי' הוא דכתיב שנתכסו ההרים אשר תחת כל השמים, ושם בזבחים מקשי' מקרא דמכל אשר בחרבה מתו דאמאי מתו כיון דלא ירד מבול לא"י, משמע דפשיטא לי' דא"י הוי בכלל אשר בחרבה, ולא תיקשי מ"ט פסיקא לי' טפי לשון אשר בחרבה מלשון אשר תחת כל השמים, דהכא לא מלשון בחרבה פשיטא לי', רק דהא כתיב וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה, דמוכח דלבדם מתו אשר בחרבה בכל העולם:

(לה) שלח נח את העורב לידע מה בעולם. מדלא כתיב בעורב לראות הקלו המים כמ"ש ביונה, מפרש שבאמת לא שלחו רק לידע מה בעולם, וי"ל דהיינו לידע אם נראו ראשי ההרים וימצא העורב מנוח לכף רגלו, כי אע"פ שכתוב כבר שנראו ראשי ההרים, י"ל שנח לא ראה זה בעד החלון כשפתחו לשלח העורב, לא מבעיא לפ"ד האומרים שהחלון למעלה במכסה התיבה הי', שא"כ לא הי' יכול לראות ממנו, אלא אף אם הי' מן הצד כדרך החלונות, י"ל שאולי הי' רחוק מן ההרים [יג] כי אע"פ שנחה כבר התיבה על הרי אררט, י"ל שמ"מ היו ההרים מכוסים במים, רק מפני שהתיבה היתה משוקעת במים י"א אמה עמדה בין ההרים בהילוכה, עבפרש"י: (ועיין רמב"ן שתפס בפשיטות שנח ראה ראשי ההרים דרך החלון, וצריך ליישב לדבריו למה לא הי' יכול לראות הקלו המים ג"כ דרך החלון), או י"ל לידע מה בעולם היינו על האויר אם כבר פסק הבלא שאמרו בזבחים (שם) שמתו בהבלא, וא"כ לא הי' העורב והיונה יכולין לסבול האויר וחוזרין אליו מיד [יד] ואין להקשות לפ"ד הפר"א שעוג היה יושב על סולמות התיבה מבחוץ, מפני מה לא שאל נח ממנו, ובשלמא אם נראו ראשי ההרים י"ל שאפשר לא היה רואה מרחוק כל כך עוג כמו העופות שדרכן לשוט למרחוק למצוא מנוח לרגלם, אבל על הבלא היה יכול לשאול ממנו, דז"א שכיון שעוג היה חי כל זמן המבול מן ההבלא (והיינו כמ"ש התוס' בזבחים על הראם שמפני שכחו חזק לא הזיק לו ההבלא וה"ה לעוג), א"כ לא הי' ראי' ממנו אם נשתנה ההבלא לענין כל הבריות: :

(לו) ומצא נבלה בראשי ההרים וישב לו על כו'. בא לתרץ מה שהיונה לא מצאה מנוח לכף רגלה ושבה אל התיבה, והעורב מצא מנוח, שזה מפני שטבע העורב לישב בראשי ההרים הגבוהים ומזונו בשר נבלות, לכן מצא לו נבלה בראשי ההרים וישב לו על מאכלו (ומ"ש ויצא יצא ושוב, אין פי' אל התיבה וסביבה כפרש"י לפ"ז, אלא במקום מושבו על הנבלה בראש ההרים הי' שט משם ע"פ המים וחוזר לו לשם על מאכלו, ואפשר יתפרש כן פסקי הטעמים שמלות ויצא יצא סמוכין יחד במהפך פשטא ומלת ושוב בז"ק מופסק מהן (שלפי פרש"י הי' ראוי להיות מלות יצא ושוב סמוכין יחד) דהיינו ויצא יצא מן התיבה אל מקומו אשר מצא לו, ושוב תמיד אל מקום יציאתו), אבל היונה שאין דרכה לקנן בראשי ההרים הגבוהים (וזה כתב גם הרמב"ן, ומי' בסע"ר פ"ד תני ביונה ג"כ בפעם השלישי ישבה לה בראש ההרים) ואין דרכה ליזון מנבלות אלא מאילנות וצמחים, לכן לא מצאה מנוח לכף רגלה, ובדרז"ל ס' בראשית אמרו א"ל הקב"ה לנח קבלו (להעורב אל התיבה) שעתיד העולם להצטרך לו בימי אליהו כו', משמע שקיבלו נח אל התיבה:

(לז) נבלה כו' וישב לו על מאכלו. אפשר יליף לי' כד"א (איוב כ"ד) יצאו בפעלם משחרי לטרף, שכך יציאת העורב הי' ששיחר לו טרף [ודרך רמז י"ל ויצא יצא ושוב בגי' ישב לו לאכול נבלה]*:

(לח) ולא השיב שליחותו. שאף שמצא לו מנוח וגם מאכל, הי' לו לבא להשיב שולחו דבר, וכמו היונה שאף שמצאה בפעם שני טרף לפיה עלה זית (וכמ"ש בסנהדרין שם דטרף לישנא דמזוני) שכבר נגלו האילנות (ולפשוטו של דברים לא מג"ע הי' כמ"ש בדרז"ל ס' בראשית, עיין רמב"ן, אלא שכבר קלו מעט המים ומצאה אילן זית שנראו עליו הנצנים, ואף שאמרו בדרז"ל וסע"ר שמי המבול שהיו לקללה לא הצמיחו כשזרעו, י"ל שמ"מ האילנות הצמיחו עלין), אעפ"כ חזרה עם העלה זית בכדי להשיב שולחה דבר, ובפעם השלישי שלא יספה שוב אליו עוד, אז הי' כוונת סימן שילוחה לכך, שאם קלו המים תמצא מנוח ולא תוסיף שוב אליו עוד, וכמו שפירש"י ששילוח יונה הג' אינו לשון שליחות אלא כלשון שילוח לדרכה (ולכן כתיב שם וישלח את היונה סתם, משא"כ בפ"א כתיב מאתו ובפ"ב כתיב מן התיבה להורות שלא שילחה לחלוטין חפשי לנפשה), וז"ש כאן להלן שלח את היונה והשיבה שליחותה שנא' ותבא אליו היונה לעת ערב וגו', ואינו מביא מקרא דפ"א ותשב אליו אל התיבה, מפני שי"ל שלא נזדמן לה למצא מנוח ומאכל לכן שבה, לכן מביא מפ"ב שמצאה טרף (וה"ה מקום לנוח על אילן הזית לפמש"ל), ובכ"ז שבה אליו כציר נאמן:

(לט) יהיו מזונותי כו'. בסנהדרין שם דרש לה מטרף לישנא דמזוני, ומשום דס"ל היונה נקבה היתה כפשטי' דקרא, לכן דרש טרף אינו מוסב על היונה רק שם מזון [טו] אבל בזוהר שלח לך (קסד: קסה.) אמרו במתיבתא דרקיע יונה דכר הוא וכדפרש"י: , וי"ל טעם למה שלח מן היונה את הנקבה, שאמרו בדרז"ל שיר השירים ספ"א יונה משעה שמכרת בן זוגה אינה ממירה אותו באחר (ומשמע שעל הנקבה קאי), גם י"ל טעם זה על עיקר שילוח מין היונה מפני שאמרו בדרז"ל שה"ש שם שיונה אינה מנחת שובכה לעולם ושמכרת את קונה, לכן הי' בטוח בה שוודאי תשוב אל שובכה ואליו שהוא קונה ובעליה שגידלה קרוב לשנה אצלו, וז"ש וישלח את היונה מאתו (ות"י ית יונה דבייתא) שהיתה מגודלת אתו, וכמ"ש בסנהדרין שדירתן של עופות טהורים עם הצדיקים:

(מ) כשולח ביד כסיל. ר"ל שכתוב עליו (משלי כ"ו) מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל, וידרש לעניננו, ששולח את הכסיל דומה לשולח שליח ומקצה את רגליו, שא"כ ודאי לא ישיב לו תשובה נכונה למועדה, כן שליחות הכסיל העורב לא חזר אליו כאלו קצה רגליו טרם שילוחו, ומ"ש חמס שותה, היינו שעוד יזעק עליו זעקת חמס על שילוחו, וכמו העורב שאמרו בסנהדרין שם שאמר אתה שנאתני כו':

(מא) כשולח ביד ציר נאמן לשולחיו. שנאמר בו (משלי כ"ה) כצנת שלג ביום קציר ציר נאמן לשולחיו ונפש אדוניו ישיב, וכתיב לשולחיו לשון רבים על ששלח היונה ג"פ ובכולן עשתה שליחותה כראוי:

(מב) י"ב חדש עשו כו'. מתני' סוף פ"ב דעדיות, והחשבון עיין בסע"ר פ"ד ובר"ב שהוא עם י"א יום ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה ע"ש, ואע"ג דר' צדוק גופי' אמר לעיל בפרקין שבעשרה במרחשון נכנסו כל הבריות עם נח לתיבה, מ"מ אין מונין הי"ב חדש אלא מי"ז במרחשון שבו התחיל הגשם ובו נסגר שער התיבה, ומאז התחיל דין דוהמ"ב יב"ח:

(מג) והי' נח עומד ומתפלל כו'. בתנחו' הלשון היה מתפלל תמיד הוציאה ממסגר נפשי, וע"ז נאמר על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, א"ל הקב"ה לנח גזירה היא מלפני עד יב"ח, וכן ישעי' אומר בעת רצון עניתיך וגו' לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו, וע"ש דדרש ואזל לי' להאי קרא ע"ז, ועיי' באג"ב פ"ז [טז] ויש לדרוש גם רישי' דקרא בעת רצון עניתיך וגו' ואצרך (ששמרו במבול בתיבה מכל רע) ואתנך לברית עם (שהקים בריתו אתו והקים ממנו כל רבים עמים) להקים ארץ להנחיל נחלות שוממות שממנו הקים כל אפסי ארץ הלזו הנשמה וחרבה שהנחילה לג' בניו כדלקמן ר"פ כ"ד ע"ש: , ור"ל אף שהי' נח מתפלל תמיד ע"ז כל יב"ח לא נענה רק לעת מצוא בעת רצון לאחר ק"נ יום של תגבורת המים שאז זכרו באהבה והתחילו המים לחסור, ולפמ"ש הרמב"ן לפרש שהק"ן יום מן י"ז במרחשון חשבינן להו עם מ' יום ראשונים והן כלים בי"ז בניסן, י"ל שנענה לטובה בעת רצון בתפלתו בט"ז לניסן יום הקרבת העומר שבהנפתו מגין על טללים ורוחות רעים וגשמי נדבה עיי' בויק"ר פכ"ח, ופסיקתא דעומר, ומיד למחרתו בי"ז חסרו המים:

(מד) הוציאני מן המסגר הזה. זו התיבה שכתוב בה ויסגר ה' בעדו:

(מה) כי עיפה נפשי מריח אריות דובים ונמרים. גי' הספר מריח, אולי יש לסמוך מלשון ממסגר נפשי, שהוא הריח דבר שהנשמה והנפש מרגיש בו ולא הגוף כמ"ש בברכות (מג:) דבר שהנשמה נהנה ממנו כו' זה הרוח, וכן להיפוך בהרגשת ריח רע הנפש מרגשת (וכמ"ש בר"ב אדם מריח גפרית ונפשו סולדת כו', וברוי"ק אדם מריח ריח כנפים ונפשו קצה כו'), אבל מ"מ אין מבורר למה הזכירו ריח חיות אלו יותר מאחרים, ולא נמצא שיהי' ריח חיות אלו קשה ביותר מכל החיות, ובתנחו' מביא עלה, יב"ח לא טעם טעם שינה כו' פ"א שהה נח ליזון את הארי' והכישו כו' לפיכך הוא אומר הוציאה ממסגר נפשי וכו' (ובסנהדרין שם אמרו ג"כ צער גדול הי' לנו כו' בריה שדרכה לאכול ביום כו'), ולפ"ז אפשר עיקר הגי' צ"ל מיראת אריות כו', וניחא השתא דנקט הני ג' שידועין מועדין להזיק האדם וכדתנן ספ"ק דב"ק וריש סנהדרין (וזאב שנשנה שם ג"כ, לכאורה כיון דקי"ל כר' יהודא דרוסת הזאב בדקה ולא בגסה, אפשר אינו חשוב כ"כ מועד לאדם [יז] מיהו הפוסקים אע"פ שפסקו כר"י לענין דרוסה מ"מ לענין מועדין פסקו דזאב נמי מועד, אלא שלענין אדם יש מ"מ לחלק וכדמוכח ממתני' דס"פ הפועלים (צג:) שזאב א' אינו אונס לאדם, וארי ודוב ונמר אונס (ואע"ג דתני ברדלס ג"כ, י"ל לא מפני שאין האדם יכול לעמוד נגדו מרוב כחו, רק שהוא מתגנב בלילה וכי"ב והורג העופות): , וכ"ש ברדלס דשם שאין דרכו כ"א להזיק עופות, ונחש דהתם כיון שעפר לחמו לא הי' לו טורח כ"כ במזונותיו (גם אפשר כיון שיש ג"כ נחש המים שהוא מין א' כמעט עם נחש היבשה, לכן לא הוצרך כלל להכניסו לתיבה, שהנחש שבמים הי' בים כמו דגים וחיות הים, ולאחר המבול חזר ונתהווה ממנו גם מין נחש היבשה, ועמש"ל אות י', מי' באג"ב ספ"י חשב שהכניס עמו תנינים ושרפים לתיבה), לכן לא הוצרך כ"כ לירא מהם ולא הזכירם כאן), ולשון עיפה נפשי סמוך לפי גי' זו על לשון המקרא (ירמי' ד') עיפה נפשי להורגים, ומשמש לעניננו על חיות האלו הורגי וטורפי אדם, שהי' נפש נח עיפה מיראתם [יח] ואע"פ שאמרו באג"ב שם והתענגו על רוב שלום שהיה עמהם אריות ודובים כו' וכל חיות ושרצים נתונין עמהם בתיבה ולא הזיקו זה לזה יש שלום גדול מזה, מ"מ כיון שמצינו בכ"מ באגדות וכן בזהר הא דהכישו ארי לנח, שייך שפיר לומר שהיה מתיירא מהם, ואפשר באג"ב לא הזיקו זה לזה קאמר החיות עצמן, אבל מודה להא דהכישו ארי על עסקי מזונותיו: , או צ"ל מטורח אריות כו', שהי' לו טורח מרובה במזונותם לשעתם, ומתיישב יותר לשון עיפה ע"ז:

(מו) ויכתירו לך כל הצדיקים כתר מלכות שהוצאתני כו'. בר"ב יתכללון בי צדיקיא, ופי' המ"כ בשם רש"י בנסים שעשית עמדי מכתירים לך שקבעו בתפלה וגם את נח באהבה זכרת, אבל בתנחומא הלשון לפיכך הוא אומר כו' בי יכתירו צדיקים שבי נוטל הקב"ה כתר שאומרים ומה נח שלא הי' צדיק שלם כך עשה לו הקב"ה נסים צדיק גמור עאכ"ו, נראה דדרש כי תגמול עלי, שלא הי' ראוי לכך מצד מעשיו רק שגמלת עלי כרחמיו ורוב חסדיו, וכענין ברכת ההודאה שקבעו חכמים הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב, שגמל להם טוב וחסד אף שהיו חייבים, וזהו לשון הודאה שמודה בחיובו ושעשה לו חסד לפנים משורת הדין, וכן בח הי' חייב להודות כיוצא מבית האסורים, וזהו ממסגר, וז"ש להודות את שמך, וכ"כ הריקאנט"י (ל"ט ג') שקרבן נח הי' קרבן הודאה, וע"ל אות ס"ז, ואמר נח על עצמו לשון כי תגמול עלי טובה אע"פ שהייתי מתחייב להענש עמהן וכמ"ש בר"ב ואני כאשר עשו כן עשיתי אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בא אתה, וכמ"ש ונח מצא חן בעיני ה':

(מז) הפריש זכרים כו' שנא' ויבא נח כו' וביציאתו העמיד (ונ"א ראיתי הצמיד) כו' שנאמר ויברך כו'. בפרישה מביא ראי' ממעשה נח ולא מציווי ה' שכתוב קודם לזה ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך (ומני' מביא בש"ס בסנהדרין ובירושלמי ספ"ק דתענית ובר"ב), אפשר מפני שאח"כ בציווי השני שבשעת המעשה כתיב ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך סתם ובכלל זה הנשים ג"כ עמהם, לכן עדיף לי' טפי להביא ממעשה נח שכן עשה, שמזה מתברר שדבר ה' אליו בציווי הראשון לדווקא הי' כן, וביציאה מביא ראי' על ההיתר מן הציווי צא מן התיבה אתה ואשתך וגו', מפני ששם במעשה נח כתיב גם ביציאה [יט] והוא מפני שנח לא קיבל עליו לפרות ולרבות עד שהקים לו ה' ברית ואות (או עד הברכה כדאי' בז"ח(כ.) ואע"פ שיצאו כמו כן כו' עד שראה כו' באותה שעה בירכם כו', וע"ע שם עמוד ד', ועם כ"ז לא נתיישב לבו העלה עולות כו') וכי"ב בר"ב שלא רצה לצאת ואמר מה אני פו"ר למארה עד שנשבע לו המקום (ולפמש"ל ס"פ שהשבועה היא באות ברית הקשת, א"כ היתה אחר יציאתו מהתיבה), ולכן נענש כמ"ש בר"ב לפי שעבר על הציווי לפיכך נתבזה ע"ש במ"כ ויד"מ בשם פירש"י, וי"ל שז"ש בסנהדרין (שם) למשפחותיהם יצאו וגו' ולא הם, דהיינו שכל הבריות יצאו למשפחותיהם איש ואשתו לפו"ר (שכן דרשו מני' כי"ב בירושלמי דתענית שם) ולא הם נח ובניו לא יצאו למשפחותיהם איש ואשתו שלא קיבלו עליהם עדיין לפו"ר, ושוב מצאתי כן בפי' הטור על התורה (וזה שנענש נח ולא זכה לפרות ולרבות, י"ל שנרמז בפסוק הטעמים בציווי צא מן התיבה אתה ואשתך שאתה בז"ק מופסק מן ואשתך (משא"כ ובניך ונשי בניך סמוכין יחד בטעם מרכא טפחא): , ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו:

(מח) ויברך אותם אלקים לפו"ר כו'. נראה שמפרש שהברכה הראשונה ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ לא נאמרה רק לכל הבריות, אבל לנח ובניו חזר וא"ל בפרטיות פרו ורבו הזה אחר שהקריב הקרבנות ובירכו:

(מט) לפרות ולרבות בארץ. מבאר שגם מ"ש תחלה פרו ורבו ומלאו את הארץ, הכוונה כמו שחזר ופירש לו לבסוף פרו ורבו ושרצו בארץ ורבו בה, ודרז"ל בארץ ולא בתיבה:

(נ) שנא' ויברך אותם אלקים לאמר כו'. אף שגם להלן ר"פ כ"ד כתוב כן בנוסחאות לשון המקרא, בכ"ז ט"ס הוא, שכאן כתיב ויברך אלקים את נח וגו' ויאמר להם, ונפל הטעות בהעתק מלשון ברכת אדם בפ' בראשית:

(נא) מצא נח גפן שגורשה ויצאה מג"ע. אע"פ שיש לפרש גורשה לשון גרש ירחים (דברים ל"ג) שפירש"י שהארץ מוציאה ומגרשת, מ"מ נראה עיקר פי' לשון גירושין ממש (וכת"י דמשכי' נהרא מג"ע, ור"ל נהר היוצא מעדן, ואולי גם כאן נתכוונו לכך בלשון גרישה וכד"א (ישעי' נז) ויגרשו מימיו וגו'), ורמזו בזה למ"ש בזוהר כאן (עג.) ופ' תולדות (קמ.) ופקודי (רס"ז:) שענין זה של נח בכרם היה כעין חטאו של אדה"ר (שכ' בו ויגרש את האדם, וכמש"ל רפ"ך גורש ויצא כו'), וכמ"ד גפן הי', וז"ש ואשכלותיה עמה, לרמוז ללשון המקרא (דברים ל"ב) ענבימו ענבי ראש אשכלות מרורות למו, וכדדרש לי' ר"י בספרי שם בניו של אדה"ר אתם כו' (ואתיא כגי' הר"ב דגרס משמי' דר"י גפן הי', ולא כנוסחת הש"ס דרי"א חטה היתה), וז"ש ונטל מפירותיה ואכל וחמד כו', רומז בלשונו הכל לחטא אדה"ר שכתוב שם כי נחמד וגו' ותקח מפריו וגו' ותאכל וגו' [כ] והוא היכלא שביעאה דס"א שבזוהר פקודי שם, וע"ש בהיכלות דקדושה (רמה.) ובביאור הגר"א שם, ומכוין מ"ש שגרשו נהר כמש"ל כד"א ויגרשו מימיו רפש וטיט כו': , וז"ל הריקאנט"י (מ' ע"ד) והנה היה חטאו דומה לחטא אדה"ר במקצת וכמ"ש בפר"א הגדול מצא נח גפן שגורשה מג"ע א"ל הקב"ה לנח לא די לך ללמוד מאדה"ר שלא גרם לו אלא יין עכ"ל (וסיום זה אינו בפר"א לפנינו, וחשבתי תחלה שהוא העתקה מן הש"ס בסנהדרין (ע.) אלא שמצאתי שגם בפ' בראשית (כ"ד א) מביאו מהפר"א וגרס בה אר"ע ר' זכאי כו' ע"ש):

(נב) נטל מפירותי' ואכל כו' שתה ממנו יין כו'. משמע שבזה חלוק מאדה"ר שסחט הענבים מהעץ ממש, ונח אכל הענבים ולא הזיקו לו, והיין ששתה היה ממה שיצא מהנטיעה שנטע ממנו (שלא הי' כ"כ קשה כמו היין של אדה"ר שסחט מאותן הענבים עצמן), לכן לא היה עונשו גדול כ"כ, ועי' בלשון הזוהר תולדות ופקודי הנ"ל ותראה:

(נג) וחמד אותם בלבו. רומז ללשון המקרא (משלי ו) אל תחמד יפיה בלבבך:

(נד) ונטע ממנו כו' בו ביום נשתגשגו כו' דכתיב ביום נטעך כו'. וכתיב לקמי' כי שכחת אלקי ישעך (שהושיעך ממי המבול) וצור מעוזך (שהסגירך בצור מעוז בתיבה) על כן תטעי נטעי נעמנים (שנעמו לך וחמדתם, גם קראו נטעי נעמנים, שעיקר שרשו היה מג"ע אלא שגורשה ועלה בה אח"כ זמרת זר) וזמרת זר תזרענו, וע"ז מסיים ביום נטעך תשגשגי (מלא סיגים ושגגה רפש וטיט כנ"ל) [כא] ויש לדרוש סיפי' ובבקר זרעך תפריחי, מענין מפריח הטל בריש תעניות (ג:) שפי' מפריחו ומסלקו שלא יהי', כן נח בבקר כשהקיץ מיינו נמצא מפריח ומסלק זרעו ממנו: , וכתיב בתרי' נד קציר ביום נחלה וגו':

(נה) שתה ממנו יין. מפני שלא נזכר בתורה עשיית היין מן הכרם, רק ממ"ש וישת מן היין בה' הידיעה מבואר שהוא מזה הכרם, ולא נתפרשה העשיי' לרמוז שמיד בנטיעה הבשילו אשכלותי' ענבים ושתה ממנו מן הכרם שנטע מיד יין, ועיין בזוהר תולדות (שם) חמרא תקיף דלא צליל (ר"ל עם שמריו כמ"ש בפ' פקודי שם) מחדיומא כו':

(נו) ונתגל בתוך האהל. בקרא כתיב בתוך אהלה בה"א, ודרשוהו בזוהר כאן (וכפי מ"ש בריקאנט"י כאן) שהוא ה' של שם, וי"ל שגם כאן רמז בשינוי לשון בתוך האהל ללמד, שהוא אהל ומקום שכינה כמ"ש בו לשון זה בתוך האהל אשר נטה לו דוד (שמואל ב ו וד"ה א טז):

(נז) ונכנס כנען וראה כו' ויצא והגיד לאביו (ר"ל לחם) כצ"ל. וז"ש וירא חם אבי כנען, הזכיר כאן כנען לומר שהוא היה סבת ראיית אביו חם, שכנען ראה ראייה ראשונה והגיד לאביו חם:

(נח) וקשר כו'. ר"ל עשאו כרו"ש, ומפרש אשר עשה לו בנו הקטן על כנען שנקרא בנו שבני בנים כבנים, וכמ"ש בתוס' על התורה (או כמ"ש הראב"ע שבנו הקטן מוסב על בנו של חם הקטן, ועיין רמב"ן שכתב עליו שניבא שקרים, ותימא שלא הביא שבפר"א נמצא ג"כ המעשה בכנען כדברי ראב"ע), ואשר עשה משמע לי' עשיי' מעשה בפועל ולא הראיי' לבד [כב] ועיקר הענין מכוון למ"ש בליקוטי הגר"א (על מאמר הזוהר ר"פ נח (נט:) לבתר מה כתיב ומאלה נפצה כד"א ומשם יפרד,) וז"ל, והיה לד' ראשים ד' ראשי המרכבה נגד חגת"ם, ובימי נח שעדיין לא נתבסם היו נגד ג' אבהן ג' בני נח (וכמ"ש בזהר שם ע"ג,) ונגד הרביעי כתבה תורה וחם הוא אבי כנען (ר"ל שכנען היה הרביעי אז), ולכן ניתנה הארץ לו מקודם (וכמ"ש בזהר שם ב' אמאי אתיהיבת א"י לכנען כו') עכ"ל הגר"א: :

(נט) ולא שם על לבו מצות כבוד אב. לשון המקרא (מלאכי ב) אם לא תשימו על לב לתת כבוד לשמי ושלחתי בכם את המארה וארותי וגו', אף כאן חם מפני שלא שם על לבו לתת כבוד לאביו (שהוקש לכבוד המקום) לכן אררו נח (שגם חם בכלל הקללה כמש"ל פכ"ד אות ט"ו, רק מפני שכבר נתברך מפי ה' בצאתם מהתיבה לא רצה נח לקללו בהדיא כמ"ש בר"ב פל"ו), ובתוס' עה"ת הביאו בשם הפר"א מה ראה לקללו בעבד דכתיב בן יכבד אב ועבד אדוניו אם בן יכבד אב ה"ז טוב ואם לאו ה"ז יהי' עבד לאדוניו, ואפשר היה כתוב זה כאן אחר הא דלא שם על לבו מצות כבוד אב שלכן נתקלל בעבד (וי"ל עוד שבלשון ולא שם על לבו ירמז ללשון הכתוב (ישעי' נ"ז) הצדיק אבד ואין איש שם על לב, שזהו נח איש צדיק שאבד מדתו הקדושה הלזו וכמ"ש בזוהר (עג:) מאי דהוי צדיק ברזא דברית כו' דאעבר מיני' ההוא קיימא):

(ס) והגיד לשני אחיו בשוק כמשחק באביו. זה שהגיד בשוק מפורש במקרא ויגד כו' בחוץ ות"א וכן ת"י בשוקא, וזה שהיה כמשחק, אפשר יליף ממ"ש (זכרי' ח') משחקים ברחובותי' (ותרגום רחוב שוקא בכ"מ), וכד"א (תהלים פ"א) ואם בא לראות וגו' יקבץ און לו יצא לחוץ ידבר, דהיינו דברי לעג ובזיון, ורוצה לגול עליו עון עין תלעג לאב וגו' (משלי ל):

(סא) גערו בו אחיו. אין לזה רמז במקרא, רק ממ"ש ויקח שם ויפת את השמלה ולא שתפוהו עמהם, נלמד שגערו בו בנזיפה (שכן ראוי לבנים שלא לשמוע בזילותא דאביהן, וכמו שאסור לשמוע זילותא דצורבא מרבנן ולשתוק, כ"ש בכבוד אביו, ועיין בתשובת הרמב"ם פאר הדור סי' קמ"ב שכתב אבל הבן הדין עמו שיתקנא שאני אביו ורבו כו') ורחקוהו מאתם (ואפשר ירמוז לדרוש מ"ש (משלי יג) בן חכם מוסר אב ולץ לא שמע גערה על שם ויפת שנהגו בחכמה במוסר אב, ועל חם ששחק ונתלוצץ באביו ולא שמע גערת אחיו בו):

(סב) ולקחו את הכסות עמהם. תרגום שמלה כסות, ובכ"ז הואיל וכסות בלשון משנה משמש ביותר על מלבוש המכסה את הגוף (ולא על סדין וכסות לילה המכסה על הישן), כמדומני שהפר"א נקטי' לחדש לנו דבר, שממ"ש ויקחו את השמלה בה' הידיעה נלמד שלא הלכו לקחת שמלה וסדין לכסותו, אלא שלא לשהות אביהם בבזיון לקחו השמלה הידועה שהיא כסות שהיו לבושין בהם (ואפשר היינו דכתיב לשון יחיד ויקח שם ויפת, כי לא היו צריכין אל הכסוי רק לשמלה אחת, ופשט האחד שם הראשון את שמלתו ולקחוה שניהם יחד), ואפשר מ"ש כאן את הכסות עמהם צ"ל מעמהם ור"ל מעל גביהן שהיו מתכסין בה:

(סג) והלכו להם אחורנית. השמיענו במלת להם שאף כשהלכו להם לאחר הכיסוי הלכו אחורנית (ואף שאין זה חידוש, שבחזרתם כן הוא דרכא דמילתא לילך אחורנית מנח, מ"מ נ"מ לזהירות יתירא שנזהרו, לא להביט אחריהם, ומפני שמא לא כיסו עדיין יפה יפה ויראו ערות אביהם, או שמא יקיץ משנתו ויבוש כשיראה פניהם מביטים עליו), וזהו שחזר הכתוב שנית אחר הכיסוי ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו:

(סד) וידע כו' בנו הקטן ואררו. ר"ל שמזה מוכח שכנען הוא שעשה בו דבר שבשביל כך איררו [כג] ובזוהר (עג:) כשאמרו דאעבר מני' ההוא קיימא מסיים ובגין כן אמר ארור, ונראה שמפני שתחלה ע"י נח מדאתלטיא נפקא ארעא כמ"ש בזהר וספד"צ ממ"ש זה ינחמנו וגו' מן האדמה אשר אררה ה', וכן כתיב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה, והי' זה ע"י מדת צדיק שירש נח וכמ"ש הגר"א בפי' ספד"צ פ"ק (י"ד א') ע"ש, ולכן כשכנען אעבר מני' ההוא קיימא קללו, מפני שהסיר ממנו מקור הברכה לראש צדיק חזר ועורר על עצמו כנען את הארורה, וכד"א (תהלים קח) ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה (שאחרי שהוא היה אז הרביעי ותפס א"י היה ראוי הוא לברכה ע"י מדת צדיק ע"ל בהג"הה) ותרחק ממנו: :

(סה) ישב נח ודרש כו'. זה היה מעשה מיד בצאתם מהתיבה קודם ויטע כרם, ושינה כאן בפר"א הסדר, אפשר בא לסמכו למש"ל דרשה דברכה ויאמר להם פרו ורבו, דלא תקשי למה לא נתקיים הברכה בנח עצמו שיוליד בנים אחר המבול, לזה סיים הענין שנסתרס (גם לפמש"ל אות מ"ז בהגהה שנתגלגל זה לענשו על שלא קיבל עליו לפרות ולרבות מיד כשיצא כציווי ה', מיושב גם כן סמיכות זה):

(סו) ודרש בלבו. מפרש ויבן נח לשון בינה בלב מבין וכמ"ש בר"ב נתבונן למה צוה כו':

(סז) הצילני ממי המבול והוציאני מן המסגר ואיני חייב להקריב לפניו קרבן ועולות. בתמי' (וי"ל שרומז ללשון הכתוב [תהלים סו] השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט וגו' הבאתנו במצודה [זה המסגר של התיבה] וגו' באנו באש ובמים (זה המבול שהיה של מים והיו רותחין כאש, ובאג"ב ספ"ד איתא שהוריד עליהן אש מלמעלה כד"א [איוב כב] ויתרם אכלה אש, וז"ש בר"ב שהיו רואין בלריות של זהב נתכין באש) ותוציאנו לרויה אבא ביתך בעולות וגו', לומר שמהראוי הי' לבא בעולות כדהכא), וכתב הריקאנט"י (לט ג) שהי' קרבן תודה [כד] וכמ"ש רש"י בפ"ק דזבחים (ז.) ד"ה לא דידי' כו' שארבעה שצריכין להודות נקראין מחוייבי תודה, וכן פירש"י בפ' צו אם על תודה ד' שצריכין להודות שכתוב בהם יזבחו זבחי תודה (ואע"פ שזה כתוב רק אצל חולה ונתרפא, ה"ה לכולהו ד', וביוצא מבית האסורים כתיב (תהלים קט"ז) כתחת למוסרי (שהוא יוצא מבית אסוריו) לך אזבח זבח תודה, וביורדי הים כתיב ביונה ואני בקול תודה אזבחה לך (מיהו התם ביונה שנבלע במעי הדג ויצא לחיים ודאי עדיף מחולה ונתרפא, ובלא יורדי הים חייב להודות), מיהו מ"מ צ"ל דלאו חובה גמורה היא, שא"כ לא הי' לו לבא מן המעשר ככל דבר שבחובה, ואנן קי"ל בפ"ה דזבחים (נ.) דתודה באה מן המעשר, אם לא בקיבלה עליו בגדר הרי עלי שאז אין באין תודה ושלמים אלא מהחולין כדתנן פ"ח דמנחות (פב.) ע"ש: (ועיין בדבריו פ' בראשית [ל"ב א] שכתב גם באדה"ר כן), ולפ"ז היה לו להקריב שלמים ולא עולות, ולמ"ד לא הקריבו בני נח שלמים ניחא, ובשלהי זבחים [קטז.] אמרינן דמ"ד יתרו קודם מ"ת בא ס"ל הקריבו ב"נ שלמים, ושם בברייתא הגי' שלפנינו ר"א אומר קריעת ים סוף שמע ובא, א"כ ס"ל לר"א שקודם מ"ת בא יתרו ושהקריבו ב"נ שלמים [ואף שכתוב שם עה"ג נ"א ר"א בן יעקב, ובילקוט הגי' ר"א המודעי בהא וגם ברישא דמ"ת שמע, ובמכילתא ר"פ יתרו הגי' בשניהם ר"א סתם, מ"מ ודאי גירסת הש"ס עיקר ברישא במ"ת ר"א המודעי ובסיפא בקריעת י"ס ר"א סתם, שכן נראה במכילתא פ' בשלח ויתרו במקומות רבות דפליגי ר"י ור"א המודעי ור"א, לעולם הן נשנין כסדר הזה], ובעש"ב החריף ושנון מוהר"ד פרידמאן ממאהליב נ"י העיר דמסוגיא דע"ג פ"ב [כד.] אהא דמקשה אדר"א (דאין לוקחין מהן לקרבנות מהא דיתרו) ומשני יתרו נמי קודם מ"ת הוי משמע דסתמא דגמ' ס"ל לר"א יתרו קודם מ"ת בא [ומ"מ מדמפריש ואזל שם הניחא למ"ד כו' אלא למ"ד לאחר מ"ת בא יתרו מאי איכא למימר, משמע דלא מכרעא לי' מילתא להש"ס איך סבר ר"א בזה, וצע"ק], מי' אפי' יסבור ר"א הקריבו ב"נ שלמים, אין לחוש אם סתמא דפר"א כאן לא אזלי אליבי' כמ"ש כבר בכ"מ דלא סתמו בפר"א אליבי' דר"א, ובזהר [ע.] אמרו שהקריב עולה על הרהור הלב שהרהר שאבד זכיותיו בנס ההצלה ע"ש:

(סח) ממין בהמה טהורה שור וכשב ועז וממין עוף טהור תורים ובני יונה. משמע דס"ל שאף לקרבנות בני נח לא הוכשרו אלא מינין אלו, וכן סתם ותני לעיל רפ"ט ור"פ י"א דרק מיני בהמה ועוף אלו נבחרו לקרבן דמשמע סתמא אף לבני נח [וכ"מ לגי' שם לקרבן עולה עמ"ש רפ"ט אות ה'], ופליג על הש"ס בזבחים [קטו:] דתני הכל כשרין להקריב בהמה חיה ועוף טהורין ומייתי לה מנח דהכא, וכ"ה בירושלמי פ"ק דמגלה הי"א, וכן מוכרח לדרז"ל דאמרו נתבונן נח למה ריבה הקב"ה בטהורים שבעה שבעה להקריב מהן קרבן, שא"כ ודאי הקריב מכל מינין טהורין שמכלן נצטווה ליקח ז' (ואף חיה טהורה מסתמא בכלל בהמה טהורה היה בהבאת שבעה), והפר"א לטעמיה דתני לעיל טעמא דטהורים ז' שרצה ה' לרבות בטהורים ולא משום קרבן, ואפשר לפ"ד הפר"א מפרשי' מ"ש כאן מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, לאו שעתיד ליטהר לאכילה במ"ת הוא, אלא שטהורים וראוין לקרבן [שאף בקרבנות ב"נ לא הוכשרו לקרבן אלא הן], ולפ"ז לא יהיה פי' טהורים האמור כאן לענין קרבן שוה עם טהורים האמור לעיל לענין הבאה שבעה שבעה:

(סט) ובנה את המזבח הראשון כו' מזבח לה' ויקח וגו' ויעל עליו אין כתיב אלא ויעל עולות במזבח כצ"ל. ודרש במזבח הידוע [וכ"ה הגי' במאמר זה בציוני, אלא שהביאו סתם שלא בשם הפר"א] וכן בר"ב דרש ראב"י מזה על המזבח הגדול שבירושלים שבו הקריב אדה"ר [כה] ואם הדבר כפשוטו יקשה טובא, שהרי התיבה נחה בהרי אררט שהן בארץ ארמיניא"ה רחוק מא"י, וע"ל פכ"ד אות י"א, אלא נראה שעיקר הכוונה על ירושלים העליונה מדת המ"ל וכמ"ש הריקאנט"י (ל"ט ד'), ולפ"ז יתפרש מ"ש בת"י דאיתצד ונהרס במבול, שהכוונה ע"י חטא דוהמ"ב שהשחיתו דרכם וכמ"ש בזהר [ע.] א"ה אמאי ויבן אלא בגין דחייבי עלמא גרמו דלא קיימו בדוכתייהו כיון דאתי נח כתיכ בי' ויבן, ור"ל כמש"ש ‎[סו.] באליהו וירפא את מזבח ה' ההרוס דשבקו לברית קיימא ואליהו אהדר מילא לדוכתא, כן כאן דוהמ"ב השחיתו דרכם, ונח שהוא איש צדיק אהדר מילא לדוכתא ונבנה המזבח במקומו: , ובת"י כאן מסיים [וכן בציוני שם] וכד נחתו מי טובענא איתצד [פי' שמם ונהרס] ובנייה נח:

(ע) והקריב עולות ארבע. כ"ה גם בת"י ואסיק ארבע על ההוא מדבחא, ופירושו היה נראה ארבעה מכל מין מאלו הג' מיני בהמה ושני מיני עוף דתני כאן שהוכשרו לקרבן [ושלשה נשארו בכדי לרבות בטהורין כדלעיל], אבל בריקאנט"י שם הנוסחא לקח מן הבהמה הטהורה שנים ומן העופות שנים, ולגי' זו לא יתכן לפרש כן שא"כ אין זה ארבע מכל מין ולא ד' בס"ה שמן ה' מינין הן עשרה בס"ה, ובע"כ הריקאנט"י לא הי' גורס לשון ארבע בפר"א ובת"י [דלומר שלקח ממין הבהמה רק ממין א' שנים או מב' מינין א' מכל מין וממין הג' לא לקח כלל, אין לזה טעם כלל, גם הרי פורט כאן בפר"א כל ה' מינין יחד], ומספר ד' שהקריב י"ל שהן נגד נח וג' בניו, שבניו ג"כ היו בכלל הקרבן וכמש"ל פל"א הוא המזבח שהקריבו בו נח ובניו, ולכן זכו בניו עמו ג"כ לדיבור ולברכה [כמ"ש ויאמר אלקים אל נח ואל בניו אתו לאמר וגו' ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר להם] מפני הקרבן וכמ"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, וכמ"ש בדרז"ל ס' בראשית ר"פ מ"ח זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו [אבל הנשים לא נשתתפו בקרבן ולא הקריב נגדם, ולכן לא נתפרשו בברכה בייחוד וכמ"ש בזהר [עא.] ע"ש, וכמ"ש בברכות [נא:] אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא משל איש):

(עא) והעלה לריח ניחוח לפני הקב"ה שנא' ויעל עולות במזבח וערב לו כצ"ל. ויותר נכון לגרוס האי עולות ארבע דלעיל כאן, וכצ"ל והקריב עולות ד' ועלה ריח ניחוח לפני הקב"ה שנאמר ויעל עולות [ומלשון עולות לא משמע ד' רק דמ"מ משמע עולות רבים]:

(עב) וערב לו שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח. מפרש ניחוח לשון עריבות ונחת רוח וכמ"ש בזהר באדר"ז [רצד.] וז"ח שה"ש [נא ב] נייחא דרוחא מן רוגזא כו', ובת"כ ובזבחים ספ"ד [מו:] שנינו לשם ניחוח לשם הנחת רוח ופירש"י נ"ר לפני הקב"ה שאמר ונעשה רצונו, אך זה לא יתכן כ"א לאחר מ"ת שנצטוו על הקרבנות, אבל כאן בנח שלא נצטווה א"א לפרש כן [ונראה עוד לשון וערב לו דתני כאן רומז לקרא (מלאכי ג) וערבה לה' מנחת יהודה וגו' כימי עולם וכשנים קדמוניות, וכדדרשינן לי' ברוי"ח פ"ז כימי עולם כימי נח ע"ש בהגהותיי, הר"מ ברלין]:

(עג) פשט יד ימינו ונשבע לו כו'. שהשבועה בימין וכמש"ל פמ"א ופמ"ב אין ימין אלא שבועה שנא' נשבע ה' בימינו כו', ובתנחומא כאן אמרו ששבועת נח לא נתפרשה [בתורה] עד שבא ישעי' ופירשה, ובספ"ד דשבועות [לו.] ילפינן לה מדכתי' לא לא, לא יכרת וגו' ולא יהיה וגו' דלא לא שבועה, ומדאמר להלן ונתן קשת לאות ברית שבועה משמע שר"ל שממ"ש בקשת לשון ברית נלמד השבועה שאין ברית אלא שבועה וכמ"ש [בראשית כא] אנכי אשבע וגו' וכתיב בתרי' ויכרתו שניהם ברית, ש"מ שהברית והשבועה הכל אחד [שכולן במדת צדיק וכן האות וכמ"ש בסוף דניאל וישבע בחי העולם וע' בשערי אורה]:

(עד) והתקינו חכמים שיהיו מזכירין שבועת נח בכל יום. מלשון והתקינו חכמים, משמע ודאי דס"ל דקריאת פרשה שניה עכ"פ מדרבנן ולא מה"ת, וי"ל דהיינו דאמר ר"א רפ"ב דברכות [יג.] האלה ע"כ צריכה כוונת הלב ולא אמר דאתי למעוטי פרשה שני' כמ"ש התוס' שם אליבא דר"ע, משום דר"א לטעמי' ס"ל דפרשה שניה אינה מה"ת כלל, ועיין פר"ח א"ח סי' ס"ז:

(עה) שנאמר למען כו' כימי השמים על הארץ. דרש מ"ש לקמי' אשר נשבע ה' לאבותיכם נמשך גם ע"ז דכימי השמים על הארץ, ולומר שגם ע"ז נשבע, והיינו לנח דכתיב בי' עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' לא ישבותו, שהן תקופות ומנין ממה ביום ולבנה בלילה כמש"ל פ"ח, והיינו שבימי המבול [שהיה אז חורבן עולם, ופירוד בין שמים לארץ זו"ן,] שבתו, ונשבע ה' שישמשו עוד לעולם בשמים ויהי ימי השמים [המסובבים ע"י כוכבי השמים] על הארץ, וכמ"ש ויתן אותם ברקיע השמים וגו' ולמשול ביום ובלילה, וז"ש בת"כ ובר"ב שהבאתי בסמוך אות ע"ב כימי עולם כימי נח, שע"י נח הוא שנתקיים העולם: