ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר כב

(א) ויולד כו' מכא"ל כו'. אלא מזרע רוכב נחש כמש"ל ר"פ כ"א, ונלמד מכאן ממה שייחס לידת שת בכאן לאדם, משא"כ בקין שייחסו רק לחוה ותהר ותלד את קין (ומ"ש והאדם ידע כו', דרש לי' בפרקין דלעיל ידע שהיתה מעוברת כו'), וכן קריאת השם כתבו כאן באדם ויקרא את שמו שת (אף שכבר נכתב למעלה בחוה ותקרא את שמו שת כי שת כו'), ובקין לא כתיב רק ותאמר קניתי כו', וכן בייחוס תולדות אדם כאן בפרשת זה ספר לא נכתבו רק תולדות שת, אבל קין ותולדותיו כתובין לעיל לעצמן ולא נכתבו בספר תולדות אדם שאין נחשבין לזרעו (ובהבל שלא העמיד תולדות לא הי' צורך לכתבו בספר תולדות אדם וקריאת השם בהבל לא נכתב כלל, רק כי בהבל בא ובהבל נכסה שמו, וכן לידתו לא נתייחס שם לאדם מפני זה, וגם י"ל מפני שנכלל בשת כמשית"ל אות ג' בס"ד):

(ב) ולא מדמותו ולא מצלמו. שלא נזכר בו צלם ודמות כדרך שכתוב כאן בשת, וכמ"ש בפרקין דלעיל ראתה דמותו שלא היתה כו' (ובהבל שלא נזכר ג"כ צלם ודמות, צ"ל כמ"ש באות הקדום הטעם):

(ג) ולא מעשיו דומין למעשה הבל אחיו. כמ"ש עליו בז"ח רות (סה א) מה נחש דרכו להרוג ה"נ קין נעשה הורג כד"א משרש נחש יצא צפע כו', ותלה כאן מעשה שת הטובים בהבל אחיו, ללמד שהבל הי' צדיק (וכמ"ש בפרקין דלעיל אות כ"א שז"ש וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, שמצד הבל עצמו שהי' צדיק הוא שפנה ה' אליו ע"ש), וגם בא לרמוז שנשמת הבל נתגלגל בשת כמ"ש כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל (וזהו שמסיים כי הרגו קין, ר"ל ולא העמיד תולדות ולא נקרא לו שם בעולם, לכן קראה שמו בשת כי הוא אשר שת תחת הבל כי בו נתגלגל), וכמ"ש בת"ז (קיח:) ובכ"מ, ואם נוסחת ספרים שלפנינו מדוייקת שלהלן בשת מסיים ודמותו ומעשיו דומין למעשה הבל ואין מזכיר שם צלמו, יש לכוין הדבר לפמ"ש בהג"הה כאן שצלם הוא הנשמה שממנה המעשים הטובים, שלכן כיון שפרט שם ומעשיו השמיט להזכיר צלמו, לרמוז שצלמו שהיא הנשמה היתה נשמת הבל ממש, ולא הי' שייך לומר עליו לשון דומה כלל [א] ולפמ"ש בזהר בכ"מ (פ' בשלח (נה.) ור"פ שמיני, ועי' בראשית (נב.) ובמ"א), שצלם ודמות הן זו"ן שהן נפשא וגופא וכמ"ש בז"ח (ט' ע"ג) ובכ"מ, י"ל שז"ש בשת בדמותו כצלמו, שכתוב כצלם בכ"ף ובדמות כתוב בבי"ת, כי הצלם הי' ממש של הבל ואין שייך לכתוב עליו שנעשה בצלמו (שיהי' פירושו כתבניתו כפשט לשון צלם), רק אצל דמות כתוב בדמותו ר"ל בדמיון שלו: :

(ד) משת עלו ונתייחסו כל הבריות וכל דורות הצדיקים כו'. דורות הצדיקים היינו ודאי אותן דורות שנכתבו כאן בספר תולדות אדם (וכן כנגד זה בסיפא בקין עלו ונתייחסו דורות הרשעים, הן תולדות קין הכתובים שכולן רשעים היו וכמ"ש בב"ר פכ"ג כולן לשון מרדות כו'), ומשמע לפ"ז שכל אלו ראשי הדורות שנמנו מאדם עד נח כולן צדיקים היו ואף אנוש בכללן [ב] ועמש"ל ס"פ י"ח דבשבת משמע שאנוש רשע הי', וכ"ה לשון הזהר כי תשא (קצא:) אנוש חייבא, וכ"מ קצת בזהר בראשית (נו.), ומ"מ אמרו שם (לח.) ג"כ כלשון דכאן, דרין דאשתכללו משת כלהו צדיקי וחסידי ובתז"ח (פו ע"ב) אנוש מתמן אתייחסו כל דרין הה"ד אז הוחל כו', ובת"ז (קח:) משת ואנוש אתייחסו כל דרין הה"ד אז הוחל כו' ע"ש בהגהת ד"א: , וכל הבריות דקתני נראה שהן לבד ראשי הדורות הנמנין בשמן (שהיו ודאי צדיקים כנ"ל) כל בריות ב"א שבדורותיהם והן שכתובין עליהן ויולד בנים ובנות בכל דור (ובקין לא נכתב כן ולא הוזכרו רק בני למך מפני הדברים שסיפר שהמציאו, ואף בנעמה אחותם שלא נזכר בה שהמציאה דבר, בכ"ז פירש בת"י שם עלי' לשון נעימה וזמרה, גם לכן הרגישו במדרשים בזה ודרשוהו שהיתה אשתו של נח או אימא דשידין, לכן נקראה בשם), ויש לפרש עוד כל הבריות ר"ל בריות עולם שלאחר המבול בני נח שיצאו משת, אבל בני קין נמחו במבול ולא נשאר מהן שם ושאר [ג] ולפ"ז חולק על מ"ש בב"ר פכ"ג שנעמה בת למך מבני קין היא אשתו של נח, וכן הזהר חולק ע"ז בכ"מ ואמרו שם שנעמה זו אמהן דשדין, וגם בב"ר שם איכא מ"ד נעמה אחרת היתה (אשתו של נח, שזה היו מקובלין ששמה נעמה, וכן בס' הישר איתא שנעמה בת מתושלח היתה): , אבל פי' הראשון עיקר, ובזהר אחרי מות (עו: עז.) הלשון במאמר זה רק צדיקיא דבעלמא, ולא הוזכר לשון דורות, ועי' בז"ח רות (סה א') וזהר שה"ש (נ ע"ג):

(ה) ומקין עלו ונתייחסו כו'. מל' הזהר אח"מ (שם) משמע שרומז שאף לדורות כל נשמות הרשעים הן מבירורי הרע של דורות קין, וכ"מ ביותר לשון הזהר בראשית (לה:) ומקין אתיין (בלשון הוה) כל אינון חציפין ורשעים וחייבי עלמא, ועי' בת"ז (קיד:) ובכ"מ:

(ו) הפושעים והמורדים. משמע שמכוין לל' המקרא (יחזקאל כ) וברותי מכם המורדים והפושעים בי (ונקט כאן הסדר להיפוך תחלה פושעים ואחר כך מורדים כדי לסיים עליהן לשון שמרדו כו' וכמשית"ל בס"ד) שהן הרע מנשמות דורות קין שמתבררין ע"י ילידי פשע ומרד שנוחלין נשמותיהן כמשל בשם הזהר [ד] ובספ"ב דנדרים (כ:) דרשוהו על בני ט' מדות ע"ש, ומקום לומר ששרש בני ט' מדות אלו הן בט' בני קין המנויין בתורה בתולדות קין עם ג' בני למך, ועי' בפי' ספד"צ להגר"א רפ"ה (נג א): :

(ז) שמרדו במקום ואמרו אין אנו צריכין לטפת גשמיך כו'. לשון שמרדו משמע שמכוין לקרא (איוב כד) המה היו במורדי אור (שכל הפרשה שם נדרשת במדרשות על דור המבול, ואף מקרא זה נדרש בתנחומא ס"פ בראשית עליהן ע"ש), דדרשי אור על הגשמים (כמ"ש בפ"ק דתענית (ז:), ובב"ר ס"פ כ"ו כל אורה שנאמרה באליהוא (באיוב) אינה אלא גשמים) שהן מרדו בטובה זו וכן פירש"י באיוב שם (וסיפי' דקרא לא הכירו דרכיו מתפרש כדמפ"ו כאן שאמרו דעת דרכיך לא חפצנו), ובפ' חלק (קח.) וספרי עקב ותוספתא דפ"ג דסוטה ובב"ר אמרו כלום אנו צריכין לו אלא לטפת גשמיו יש לנו מעיינות ונהרות כו', ואפשר רמיזא בקרא (שם כב) ונהר יוצק יסודם, שכתוב לפני מקרא דאומרים לאל סור ממנו (שנדרש בדור המבול, כאידך קרא דשם (כא) דכתיב כהאי לישנא וכתוב בסיפי' ודעת דרכיך לא חפצנו דדרשי' לי' כאן ובפ' חלק (שם) בדור המבול), שע"י כן שהיו מיוסדים בארצם בנהרות ומעיינות יוצקו להם מים רבים לכן בעטו ואמרו סור ממנו שאין אנו צריכין לו [ה] ועיקר הענין מפני שהיו שטופים בהשחתת זרעם לבטלה כדלקמן בסוף פרקין, לכן בעטו בטפת גשמים שהן ג"כ מים זכרים כמש"ל ספ"ה (וע"ל פכ"ג), ושניהם טפת החסדים מ"ד ולכן כתיב ויאמרו לאל סור כו', שם אל שבחסד: , ומסיים בפ' חלק שם ובה אני דן אותם, שכשם שאמרו שא"צ לגשמים שיש להם מעינות כו', נדונו בשניהם, בגשם מן השמים, ונבקעו מעיינות תהום רבה:

(ח) ולא לדעת כו' ודעת דרכיך לא חפצנו. פשיטו לא שהגשמים תלוים בזה בדעת דרכיו, רק שאמרו אין אנו חפצים בקבלת עול מ"ש לדעת דרכיו כיון שא"צ לתשלום גמולו בגשמים וכי"ב (ולפמש"ל ספ"ה שהגשמים הן ראי' מוכחת על השגחה הפרטיות בעולם, יש להעמיס שזהו שתלו זה בזה) [ו] גם ענין הדעת באמת מתייחס לגשמים כמ"ש (משלי ג) בדעתו תהומות נבקעו, והן התהומות עילאה ותתאה חו"ב, שע"י הדעת מזדווגין להוציא טפת הגשמים, ועי' בפי' הגר"א לס' יצירה פ"א ע"א סוף אופן ג': :

(ט) שנא' ויאמרו כו'. ורמז נכון לדבר שבבני קין מדבר הענין י"ל ממ"ש (שם) לעיל מני' ישאו בתוף וכנור וישמחו לקול עוגב, שזה רומז על בני קין, שיובל בן למך מבני קין המציאם כמ"ש הוא אבי כל תופש כנור ועוגב (ועי' רמז כי"ב בפי' הגר"א על ספד"צ פ"ד נ"ב ע"ב):

(י) גלויות בשר ערוה. פי' ערומים לגמרי וכדקאמר כבהמה, וכ"ה בת"י ומהלכין בגילוי בשרא וכמ"ש (איוב כד) ערום הלכו מבלי לבוש, ודרשו בתדא"ר פל"א ותדא"ז פ"י שהיו פושטין בגדיהן ומניחין על הארץ ומהלכין ערומים בשוק [ז] ולשון פושטין בגדיהם מבואר שאף שהיו להן בגדים היו פושטין אותם בכוונה להלוך ערום, ויצא להם לדרוש כן ממה שכתוב כאן בלי לבוש, ולעיל מני' כתיב ערום ילינו מבלי לבוש, ששם פירושו מבלי היות להם לבוש להאביונים הנגזלים מהם שמחמת זה הוכרחו אף בלילה ללין ערום מאין כסות בקרה, אבל כאן כתיב בלי לבוש לומר שאף שהי' להם מלבושים היו פושטים אותם והולכין ערומים כדי לעורר הזנות (ובאמת בלילה ובקרה היו לובשין), ועיקר הענין בזה י"ל לפמ"ש בת"ז תס"ה (צו.) ובג"ד הנחש כו' ערום כו' דלכלהו עבד לבושין ולי' לא עבד כו' ובג"ד עאל קנאה כו' ואיהו גרים בתר דא דאתפשט אדם מלבושוי כו' (ולכן עשה ה' כתנות כבוד לאדם ואשתו מעור שהפשיט מהנחש כמש"ל פ"ך ולכן רודפין אחר הלבושין (וז"ש פי"ד דשבת (קי.) תשדי מאני' קמי' אי מכרך בהו כו'), וכמ"ש בפי' ספד"צ להגר"א (ט"ו ד מ"ב ד מ"ז ד) ולכן בני קין שהן מזרע רוכב נחש היו מפשיטין לבושין להלך ערומים בכדי ליתן עי"ז כח לו, ולכן כשם שנתקלל הנחש כן נתקללו דור המבול שעיקרם בני קין וכמ"ש (איוב שם) תקלל חלקתם בארץ וכמ"ש בפ' חלק (קח.) ובב"ר, ונגד זה שהלכו ערומין הוא שאמרו בסה"פ שהרותחין היו שולקין בשרן ומפשיטין עורן מעליהן כו': (שהוא לתועבה לפני ה' כמ"ש פ"ו דיבמות (סג:) שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום כמי שמהלך ערום בשוק), ונקט כאן בשר ערוה לרבותא שאף בשר ערוה לא היו מכסין (וכן בפמ"ט באנשי מדי שהיו מביאין נשותיהן גלויות בשר ערוה כו', לפמ"ש באסתר רבה פ"ג בקשה להכנס בצלצול כזונה ולא הניחה משמע ג"כ דבשר ערוה לאו דוקא אלא ערומות לגמרי קאמר):

(יא) ומטמאין בכל זנות. אף בעריות שאין יצה"ר מתגרה בהן כ"כ (כמו אמו ובתו כמש"ל אי"ה), מ"מ ע"י הילוכן עירומים הוו מגרי יצה"ר בנפשיי', וכמ"ש בזהר כאן בתוספתא (סב:) והוו אזלין כו' ודא הוי יסודא ועיקרא למיגד בחוביהון כו', ובז"ח (נח כ:) ואלו ואלו רואין ערותן ונואפין כו' וכמ"ש בפרק חלק (קו.) ותקראן לעם ערומות פגעו בהן:

(יב) איש באמו ובבתו ובאשת אחיו. ר"מ דהכא לטעמי' בפ"ז דסנהדרין (נח.) ובירושלמי פי"א דיבמות ובב"ר פי"ח שכל ערוה שישראל היו ממיתין עליה (בזמן הסנהדרין) בן נח מוזהר עליה, ובכלל זה בתו שהיא בשרפה הרי היא אסורה לב"נ (ומכאן תשובה מוצאת לדברי הר"ן בחידושיו בסנהדרין שם שכתב דכללא דר"מ אינו אלא בשאר האם אבל בתו שריא אף לר"מ, ועי' לח"מ פ"ח מה' מלכים ה"ה שכתב ג"כ דלר"מ אסור בבתו) ודלא כרב הונא שם דאמר בין לר"א בין לר"ע ב"נ מותר בבתו וכ"פ הרמב"ם, אבל אשת אחיו דנקט, צ"ל שאין זו ערוה דאשת אחיו שמת או גירשה דההיא ודאי שריא לב"נ, אלא ר"ל אשת רעהו והיינו אשת איש, וסדרן של הני ג' דנקט, נראה דלאו מסדר חומרן לבד נקט להו כן, אלא לענין לומר שהיו עושין להכעיס ומי שהי' יכול לזנות באמו הי' בוחר בזה יותר מכולן דיש בה להכעיס טפי וכמ"ש בפ' חלק (קג:) באמון שא"ל אמו כלום הנאה יש לך ממקום כו' וא"ל להכעיס כו' (ועמ"ש בחידושי פ"ט דברכות (נח:) בזה), ומי שלא הי' מזדמן לו באמו הי' בבתו שג"כ אין יצה"ר מתגרה בה כ"כ ומותר להתייחד עמה כדאי' שלהי קדושין, ויש בה להכעיס טפי מבאשת איש דעלמא:

(יג) בגלוי וברחובות. בזהר (ס:) אמרו הא דעבדין באתגליא מדכתיב לפני האלקים ומדכתיב כי מלאה הארץ חמס (וי"ל שר"ל כמ"ש בב"ר חמס זו ג"ע), וגם פשטי' דקרא כי רבה רעת האדם בארץ י"ל שהוא שעשו בגלוי וברחובות וכמ"ש (יחזקאל טז) ותעשי לך רמה בכל רחוב כו' ותרבי את תזנותיך להכעיסני, הרי שע"י שהי' ברחוב קוראו לשון ותרבי:

(יד) ביצה"ר ובמחשבת לבם. ז"ש וכל יצר מחשבות לבו רק רע וגו' דמפרש לה וכל יצר, ביצה"ר, ר"ל בשעה שהיו רואין וכמ"ש פ"ק דסוטה (ח.) שאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות, ובמחשבת לבם רע כל היום, היינו אף בשעה שלא הי' רואה שאין יצה"ר שולט כ"כ אז, היו מחשבין רע בלבבם וכמ"ש לא תתורו אחרי לבבכם כו' שהלב תר ומחשב אחר מה שראה כבר בעיניו:

(טו) ראו המלאכים שנפלו כו' שנא' ויראו בני האלקים כו'. מפרש בני האלקים הן הן הנפילים, ופירושא הוא שחוזר המקרא לפרש מי הן בני האלקים ומבאר שתחלה היו הנפילים המלאכים שנפלו בארץ והן עיקר בני האלקים שהתחילו בזה ליקח נשים מכל אשר בחרו (שמגבורתן לא הי' מי שיכול למחות בידן כמ"ש הרמב"ן), וגם אחרי כן בניהם הנולדים להם מבנות האדם שאף שלא היו נפילים ממש, המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם שהיו קורין להם בשם זה ג"כ בני האלקים (וגם נפילים היו קורין להם וכמש"ל אות כ"ו בס"ד), ועי' הא דמלאכים שנפלו לעיל פ"ז ופי"ג ופי"ד ולהלן ר"פ כ"ז, ועי' בספד"צ ספ"ה ופי' הגר"א שם (נ"ה ד נ"ו א), והרמב"ן בפי' הזכיר דברי הפר"א וכתב שהוא הנאות יותר מן הכל בלשון הכתוב ע"ש:

(טז) את בנות קין. בזהר (נה.) וז"ח רות (ס"ג ג) אמרו שנעמה אחות תובל קין היא שטעו אבתרה, והרמב"ן הביא זה בשם הפר"א, ואולי י"ל שז"ש ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות ילדו וגו' נדרש על בני קין שתחלה נתגרש מפני האדמה וישב בארץ נוד רחוק מהיישוב, ואח"כ כאשר החל לרוב ובאו על פני האדמה החלו הבנות אשר יולדו להם (והיו מהלכות בגלוי בשר כדלעיל,) להתעותן לזנות (ויתכן פי' זה לפ"ד הראב"ע שבני האלקים הן בני שת, אבל הפר"א אינו סובר כן וכן בזהר (לז.) פירשו דבני קין הן בני אלקים):

(יז) מהלכות גלוי בשר כו'. דרש ויראו כו' את בנות כו', שראו בהן ראיי' מיוחדת ביותר ושהיא שגרמה לעוררן לכך לקחת נשים כו', ועמש"ל ר"פ ל"ח בס"ד:

(יח) ומכחלות עיניהם כזונות. דרש כי טובות הנה שהיו מטיבין ומקשטין עצמן כזונות, וכד"א (מלכים ב ט) ותטיב את ראשה, שפירושו ענין קשוט ע"ש במפרשים, ולפי דרכינו לימדנו ג"כ לפרש מ"ש (איוב כד) אלמנה לא ייטב, שדרשוהו בב"ר פכ"ג שזו האשה שלקחו לפרי' ורבי' היא הנקראת אלמנה, שלא ייטב פירושו לא יקשט (וכ"מ בב"ר שם שבעקרה השני' הזכירו הי' מקשטה כזונה, מוכח שהאלמנה לא הי' מקשטה ע"ש), וכן מ"ש בב"ר כאן משהיו מטיבין אותה לבעלה הי' גדול נכנס כו' פירושו ג"כ משהיו מקשטין אותה בקישוטי כלה להכניסה לחופה:

(יט) ותעו אחריהן. ותעו מדרכן שהיו בני האלקים וכלשון המקרא (הושע ד) כי רוח זנונים התעה, ועי' ת"י:

(כ) ולקחו מהן נשים. בקרא כתיב ויקחו להם נשים, ולפמ"ש בב"ר אלו נשי אנשים, דדרש מדלא כתיב ויקחו לנשים שאז הי' מבואר הכוונה שלקחום לשם אישות כמ"ש קח לי וגו' לאשה (בראשית לד), וכתיב ויקחו להם נשים היינו שלקחו בחזקה אותן שהן כבר נשים לבעלים אחרים, וי"ל שגם כאן שינה לשון הכתוב להם וכתוב מהם נשים שנתכווין לכך לומר שלקחו מהן מן הבעלים את הנשים בחזקה:

(כא) כחן וקומתן כב"א. נראה שבא ליישב מה שקשה ג"כ האיך המלאכים שהיו רוחנים בכחם הי' אפשרי' להם להזדווג עם ב"א ולהוליד מהם (ועי' תשובת מהר"ם לובלין סי' קט"ז שאף הנבעלת לשדים שאמרו בהן פרין ורבין כב"א מ"מ אינה חשובה ביאה לאסרה על בעלה), גם מפני הקומה שאמרו פ"ז דחולין (צא:) גויתו כתרשיש תרי אלפי פרסי, ולזה פירש שנשתנה כחן וקומתן כב"א (וע"ל פי"ד שאמרו קצר כחו בטומאת קרי קצר קומתו בטומאת תשמיש כו'):

(כב) ולבושן גוש עפר. וכן אמרו בז"ח רות (שם) כיון דאפיל לון כו' אתגלימו מכל אינון יסודי דב"נ מתלבשי בהון דאתעכבי בהאי עלמא (כצ"ל וכ"ה בריקאנט"י ס"פ בראשית) מתלבשין ביסודי דהאי עלמא כו', ועי' בזהר בראשית (נה.) ונ"ל שז"ש בספד"צ פ"ד לתתא נחתו ירתו עפרא שר"ל שנתלבשו בגוף עפר (ועי' בפי' הגר"א שם נ' ע"ד) ואמרו עוד שם אבדו חולקא טבא דהוי בהו עיטרא כו', והוא כמ"ש בזהר בלק (כח.) דפסק מיניי' ההוא נהורא דלעילא דנהיר להון וקיים להון למלאכיא, והוא על רישיי' כמ"ש בזהר וירא חמא זיהרא חד דנהיר דקא סלקא על רישיי' כו' וזהו שקוראו כאן עיטרא כו':

(כג) שנא' לבש כו' וגוש עפר. מפרש שמלת לבש נמשך גם על וגוש עפר, ומביא ראי' כשם שהאדם שעיקרו הנשמה רוחנית ומתלבש בבשר (שהוא רמה בחייו) וגוש עפר, כן המלאכים כשנפלו לבשו כו':

(כד) הענקים המהלכים בגובה קומה. מפרש לשון ענקים שהוא גבוהים בקומה וכמ"ש פ"ז דסוטה (לד:) שמעניקים חמה בקומתן ע"ש בפרש"י ובב"ר פכ"ו:

(כה) ומשלחים ידם בכל גזל וחמס כו'. מפני גבורתם היה יכולת בידם לשלוח ידם באין מוחה להם, ודרש שלשון חמס הכתוב בדור המבול כולל גם שפ"ד, וכמ"ש בב"ר (ומביא שם מקרא דמחמס בני יהודא אשר שפכו דם נקי) וכדכתיב בהו בדור המבול (איוב כד) ונפש חללים תשוע, ותחלה מפרש פשטי' דקרא חמם בכל גזל וכמ"ש בהן (שם) עדר גזלו וגו' יגזלו משוד יתום וגו':

(כו) דכתיב ושם ראינו את הנפילים וגו' ואומר הנפילים היו בארץ. מביא ראי' מדכתיב שם הנפילים בני ענק מן הנפילים שפירוש נפילים הוא ענקים, ויש לומר דר' צדוק אינו חולק על ר"י בן קרחה ורבי שבסמוך שהנפילים הן המלאכים שנפלו מקדושתן, רק שמביא ראי' משם שהנולדים מהן ג"כ נקראו על שמם נפילים על שהיו גבהי קומה (אף שהן לא נפלו מהשמים, הושאל כבר שם נפילים לתאר כן כל גבהי קומה) שמפרש מ"ש שם בני ענק מן הנפילים פירושו כן שבא לפרש מה שאמרו ראינו את הנפילים אינן הנפילים ממש שנפלו מן השמים, אלא שהיו בני ענק מן הנפילים, ר"ל מזרעם, ועל גובה קומתן קראום ג"כ נפילים (וזה שנכתב בתורה כאן הא דוגם אחרי כן אשר יבואו וגו' אשר מעולם אנשי השם שהיו קורין להם ג"כ נפילים (ובני אלקים כמש"ל אות ט"ו) הוא ללמד פירוש מה שיכתוב בפ' שלח לך הא דהנפילים ראינו שם בני ענק מן הנפילים כמו שכתבתי, וכדרך הכתובים בכ"מ כן לכתוב דבר שיהי' נצרך להלן במקום אחר (ועי' בהגהותיי לבמ"ר פט"ז אות כ"ט שפי' באופן אחר בזה):

(כז) ואלו עד שהיו כו' בשמים נקראו בני אלקים שנא' כו' בני האלקים וגו' הגבורים אשר מעולם אנשי השם. כצ"ל ונראה דריב"ק לטעמי' שאמר לעיל כשבאו אל בנות אדם כבר לבשו גוש עפר, ומפרש לפ"ז כאן מ"ש וגם אחרי כן אשר יבאו וגו' ר"ל אף שכבר אבדו אז שמם בני האלקים שהי' להם עד שהיו במקום קדושתן בשמים ולא כשחיללו קדושתן לטעות בבנות האדם שלבשו גוש עפר עד שיוכלו להזדווג לבנות אדם וילדו להן, בכ"ז המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם נודעים בשמם, והיתה אימתם על הבריות ליקח נשים מאשר בחרו ולשלוח ידם בחמס ואין מוחה להם, ונראה עוד שיש חסרון בלשון המאמר, ועיקר הכוונה לסיים שגדולים מהם הצדיקים וישרים שאף שעיקרן נולדו בארץ זכו להקראות בני אלקים וכמ"ש אני אמרתי אלקים אתם על שגברו על חומרם וזיככוהו כמלאכים, אבל אלו אף שנקראו בני האלקים כשעודן בשמים מ"מ כשירדו לארץ אבדו כבודן:

(כח) ר' לוי אומר היו כו'. כעין מימרא זו דר' לוי יש בב"ר פל"ו וביק"ר פ"ה משמי' דר' לוי והוא האמורא מתלמידי ר' יוחנן, ואפשר הוא תוספת המעתיקים מן הב"ר לתוך לשון הפר"א, או עיקר המאמר נשנה בסתם בפר"א, וכאשר ראו המעתיקים שהוא דומה בענין למאמר ר' לוי בב"ר הנ"ל הוסיפו כאן ג"כ שם האומר ר' לוי, ועמ"ש בס"ד במבוא בשמות החכמים, בשם ר' לוי:

(כט) כמין שרץ גדול ששה בכל לידה. כ"ה גם לקמן פכ"ד בדור הפלגה, ומשם יצא הלשון כמין שרץ גדול, ששם כתיב בנח ובניו שנתברכו ביציאתם מן התיבה בל' שרצו בארץ דדריש לי' שרוצה בריבוי (וכי"ב בשמ"ר פ"א על וישרצו ע"ש,) כשרצים, וכאן בדור המבול יליף לה מן דור הפלגה בגז"ש דרביי' רבייה (וגז"ש זו נתקבלה פ"ק דברכות (ו.) לעניין בני משה,) כתיב הכא כי החל האדם לרוב וכתיב התם ורבו בה מה להלן רביי' כשרצים אף כאן כן (ובלא"ה דור המבול ודור הפלגה למדין זה מזה):

(ל) שרץ גדול ששה בכל לידה. בילקוט ריש שמות אם לקטן שבשרצים את מדמה עכבר יולדת ששה אם לגדול שבשרצים עקרב יולדת ששים (וכ"ה בויק"ר פי"ג עקרב יולדת ס'), והא דעקרב איתי' נמי בשמ"ר שם (רק שט"ס שם וכתוב ע' וע"ש בהגהותי בס"ד), וא"כ כאן דתני שרץ גדול אפשר עיקר הגי' צ"ל ששים ויהי' מכוונים למ"ש בזהר בראשית (לז.) שתין הוו בארעא כחושבן כו', ועי' בפי' הגר"א לספד"צ פ"ד מ"ח א' ב'), ולגי' הספרים ששה, אולי יש לסמוך ממ"ש (איוב שם) צאצאיהם, עוילהם, ילדיהם, וכ"א מהן אין פחות ממיעוט רבים שנים הרי כאן ששה (וזרעם נכון לפניהם דרישי' דקרא שם אינו מהמנין, שהוא כלל שאחריו פורט והולך):

(לא) באותה שעה היו עומדים על רגליהם כו' שנא' ישלחו כצאן כו'. כשם שהצאן מיד שנולדים הן עומדין על רגליהם, וישלחו דרש לשון משלחי רגל השור וגו':

(לב) ומדברים בלה"ק. זה שהיו מדברים מיד, אפשר דרש לי' מדכתיב (שם) ישאו בתוף וכנור ודרשי' לי' ישאו שיר בפה (וכדאמרי' בפ"ב דערכין (יא:) ובמ"ר ספ"ו ישאו לשון שירה) וקאי על ילדיהם ירקדון דכתיב לקמי', שהילדים עצמן היו משוררין בפה בריקודם, ומ"ש בלה"ק, הוא כמ"ש לקמן ס"פ כ"ד שקודם הפלגה היו שפה א' בלה"ק, ואף אלו שדברו מיד כשנולדו ולא למדו עדיין שום לשון מאבותיהם, בכ"ז היו מספרין בלה"ק שהעולם נברא בו, וכמו אדה"ר שלא למד הלשון מאחר:

(לג) כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון. כצ"ל:

(לד) א"ל נח שובו כו'. בפ' חלק ובב"ר פ"ל דרש זה שהי' נח מוכיחן ומבזין אותו ממ"ש לפיד בוז לעשתות שאנן ע"ש, ובתדא"ר ר"פ ט"ז דרש לי' מדכתיב צדיק בדור הזה שהי' צדקתו בענין הדור הרע הזה שהי' מוכיחן תמיד (ואפשר זהו שבפ' חלק שם הזכירוהו לנח לענין התוכחה בשם נח הצדיק, לרמוז דמלשון צדיק בדור הזה הוא דנפקא לן), ויש לומר עוד סמך לזה ממ"ש ונח מצא חן בעיני ה' שזהו על התוכחה וכמ"ש (משלי כח) מוכיח אדם אחרי חן ימצא (וכי"ב דרשו בריש דברים רבה על משה ע"ש), וי"ל עוד שזהו שנתנבאו אבותיו בקוראם שמו נח ויאמרו זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו, שראו שיהי' עתיד להוכיחן על מעשי ידיהם שהיו מעציבין לה' בהן, וחשבו שיחזירם למוטב בתוכחתו:

(לה) מדרכיכם וממעשיכם הרעים. לשון זה מצוי במקראות בתוכחת הנביאים לבני דורם שישובו בכדי להנצל מצרה הקרובה לבא, וכאן יש לפרשו דרכיכם על הזנות כמ"ש כי השחית כל בשר את דרכו, ומעשיכם על החמס שעשו בידיהם:

(לו) ויכרית כל זרע בני אדם. מבאר לשון מחיי' הנאמר במבול שהוא כענין הכרת וכמ"ש (יחזקאל יד) והכרתי ממנה אדם (ונאמר שם ונח בתוכה, וע"ש בפירש"י שפירשו על דור המבול), ולשון זרע דנקט הוא משום סיפא שאמרו שלא להוציא זרע ב"א (ששם נסמך ללשון המקרא כמש"ל):

(לז) שלא להוציא זרע ב"א. ולהלן מסיים שאמרו אם מי המבול יבא עלינו הרי אנו כו'. ואפשר הא דלהלן היינו רק להציל הגדולים בקומתן ופרסותיהן, אבל הקטנים שיוולדו אין בהם כח להנצל בכך, לכן אמרו שימנעו עצמן מפו"ר שלא להוציא זרע ב"א שיאבדו במבול:

(לח) מה היו עושין כו' וירא כו' והנה נשחתה. עתה הוא שנשחתה כי השחית כו', אבל בתחלה כשאמר לנח אמחה את האדם לא הוזכר שם ההשחתה (רק כתי' וירא ה' כי רבה רעת האדם, והוא מ"ש למעלה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו (הרי אדרבא לקחו להם נשים וילדו להם בנים כמ"ש וגם אחרי כן וגו' וילדו להם), וגם רעת החמס שנרמז בלשון המה הגבורים שבגבורתם גזלו וחמסו וכמש"ל אות כה), וההשחתה הוא שנתחדשה אחרי שא"ל נח שימחו מן הארץ. שאז אמרו שיכריתו בעצמן זרע ב"א [ח] ונ"ל שז"ש בפ' חלק (שם) ולא יפנה דרך כרמים שהיו מפנים דרך כרמים א"ל ומי מעכב א"ל נח פרידה א' יש לו להוציא מכם א"ל א"כ לא נפנה דרך כרמים, שמה שפירש"י שם פרידה א' על אבלו של מתושלח הוא דחוק, גם אינו מיושב מה אמרו ע"ז א"כ לא נפנה דרך כרמים, אלא נראה לפרש ל' הפנאה דרך כרמים פירושו כמו למטעת כרמים שבירושלמי וב"ר ר"פ נח שהבאתי בהגהותיי שם שפירושו בעילה להוליד בנים לקיום המין ע"ש, וז"ש שבתחלה היו נפנין דרך כרמים להוליד בנים ולא היו משחיתים זרעם וכשא"ל נח פרידה א' יש לו להוציא מכם שנ"ל פירושו כההיא דפ"ג דב"ק (לח:) שתי פרידות טובות יש לי להוציא מכם כו' שאף כאן פירושו שא' מבנותיהם שהיו ראויין להוולד עדיין היתה צריכה להנשא לא' מבני נח לקיום העולם, ואמרו א"כ לא נפנה דרך כרמים ונשחית זרע לבלתי תוציא הפרידה ההיא לעולם (אלא שבכ"ז לא עלתה בידם ועצת ה' היא תקום שנולדה הפרידה ההיא), וסייג לדברי מצאתי בכתבי הרב החסיד מוה"רר חיים מסמיליאן זצ"ל שכתב על הא דפרידה אחת, וז"ל, ר"ת "פרנס "רועה "ישראל "דוד "המלך, עכ"ל, ואף שכוונתו העמוקה נעלמה ממני, אך למדתי מדבריו שהי' מפרש לשון פרידה א' כמ"ש ולא כפרש"י, וכן שמעתי שביפת"ה על הב"ר פי' האגדה דפ' חלק כמ"ש, ואין הספר בידי: סליק בס"ד פרק כ"ב. ובזה נשלם פרשת בראשית. בריך רחמנא דסייען: :

(לט) אם מי המבול יביא עלינו מלמעלה (בפ' חלק הגי' מן השמים) הרי אנו גבוהי קומה. כצ"ל, ובז"ח נח (כ ע"ב) אנחנו גברין רמי קומתא ונשוט על אפי מיא ונשתזיב, ובפ' חלק (שם) אמרו ד"א יש לנו ועקב שמו וא"ל עקש שמו, פי' ערוך ע' עקב שמעקב את הגשמים ע"ש, ועקוש שמו נ"ל פירושו דרך עקש שיעקשו דרך ירידת הגשמים להסב אותו למקום אחר רחוק ממקום שהיו שרויין:

(מ) ואין המים כו' צוארינו. שכשמגיעים לצואר הוא סכנה קרובה ליטבע כמ"ש (ישעיה ח) עד צואר יגיע, וכתיב (שם ל) עד צואר יחצה ע"ש בפי' הרד"ק, וע"ל פנ"א:

(מא) ואם מי תהומות כו'. בפ' חלק (שם) אמרו אם מן הארץ הוא מביא יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחשין בהן את הארץ ודרש לי' מקרא דלפיד בוז לעשתות שאין (ועי' בהגהותיי לב"ר ר"פ נח מ"ש בזה), ונראה דדרש עשתות לשון עששית של ברזל במתני' רפי"א דכלים וכן בקרא נמצא (יחזקאל כז) ברזל עשות, ולדרשא דכאן בפר"א יש לפרש עשתות שאנן לשון עשתונות ומחשבות שאננים ובוטחים בדעתם, דהיינו שאמרו שיהיו סותמין בכפות רגליהם את התהומות, וכתיב למועדי רגל, יתפרש לשון רגל מועדה (משלי כה) שבאמת סוף דבר הי' שרגליהם נדחו מן התהומות כשבאו לסתמן (וכמ"ש בב"ר פל"א הי' בא לכנוס לתיבה ורגליו מתערכלות ע"ש בהגהותיי שפי' מתגלגלות ונדחות,) וכדמפ"ו להלן שהיו המים רותחין ושולקין בשרן ועורן, ונדחו רגליהם ובטלו עשתנותיהם השאננים:

(מב) שנא' בעת יזירבו כו' א"ת בחומו אלא בחמימו. כי בחומו יש לפרש ל' כעס לכן דרש לי' לבאר יותר בחמימו ל' חום ורתיחה, ובפ' חלק (שם) דרש לה מדכתיב וישוכו המים מכלל שהיו רותחין תחלה כמ"ש וחמת המלך שככה, ובירושלמי וב"ר דרש לה מן יזורבו נצמתו ע"ש, ומוכח כאן שמי התהום היו רותחין ולא מי הגשמים העליונים, וכ"ה בזהר (ס"ב. ס"ו.) וע"ע שם (סח:) ובפ' וירא (קח.), וכ"מ בפ' חלק שם שאמרו שנשתייר מינייהו חמי טבריא וחמת גרר, אבל בת"י כתוב (בפסוקי הגשם) דנחתו מן שמיא רתיחין, וכן במדרשים וירושלמי פ' חלק אמרו שכל טיפה שהוריד הקב"ה עליהן הי' מרתיחה ואח"כ מורידה כו' משמע ג"כ כדברי הת"י שמלמעלה היו הרותחין ועמש"ל פכ"ג בזה בס"ד: