ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר כא

(א) אין העץ הזה אלא אדם כו' ואין גן אלא האשה כו'. ודאי כוונת מאמר זה הוא כדברי הזהר בראשית (לה:) מכל עץ כו' בייחודא כו' אבל אילנא דא כו' לי' בלחודוי כו' מפרי העץ דא אתתא כו', וכן נראה שמפרשו בעה"ק חלק ס"ת פי"ג וכן הריקאנטי (אלא שהוא פי' על לשון הפרא דאדם זה שדרשו על העץ הוא צדיק והגן הוא המ"ל, ולא ידעתי איך יפרש הציווי דלא תאכל, אם לא שמ"מ פרי העץ יפורש גם לדעתו על פרי המ"ל (אשר יפרו ויתפרדו ממנה) וכמ"ש בזהר שם בהאי הוי פרי ולא באחרא כו' ע"ש), ומה שמסיים מה הגנה הזו כו' בא אלי' ועברה את קין כו', אין זה לבאר תחלת המאמר ולומר שע"ז הי' הציווי, אלא אחרי שהביא הדרשא דגן היא האשה, התחיל לפרש עלי' משל הגן ובא לענין הפרק דכאן שגם קין והבל צמחו בה כבגן כל מה שזורעים כו' (אבל בענין הציווי הכוונה כדברי הזהר הנ"ל, ואף הרמב"ן בתה"א שער הגמול (ק"ב סע"ב) שהביא מדברי הפר"א אלו ושבפרק כ' ראיות שר"א רמז שענין ג"ע כפול שכאן עשאו משל ורמז ובפ"כ תופס ג"ע סמוך להר המוריה כו' ע"ש, ולא ביאר מהו המשל והרמז, נראה שג"כ נתכוין לקבלת הזהר הלזו):

(ב) מה שבתוך הגוף. ברמב"ן וריקאנטי ועה"ק אין זה בל' הפר"א:

(ג) הגנה הזו כל מה שנזרעת היא צומחת ומוציאה. מכוין ללשון המקרא (ישעי' ס"א) כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח, ועי' זהר תרומה (קסו:) זרעה לא נאמר אלא זרועה, לרמוז כשזורעין בה כמה מינים מצמחת כמה מינים ובהרכבה כי הגנה היא הנזרעת בידי אדם ודרך לזרוע בה מינים שונים, אבל בארץ הזכיר תוציא צמחה ל' יחיד שר"ל כשהארץ מוצאת בלא שליטת ידי אדם בה שאז היא מוציאה צמחה לבדה כדרך בריאתה:

(ד) כך האשה הזו כל מה שנזרעה כו'. אם הזרע מטוב הוולד טוב וכדמפ"ו, וע"ל פמ"ח והכל הולך אחר הזרע כו':

(ה) הרה ויולדת בא עליה רוכב נחש ועיברה את קין ואח"כ בא עליה בעלה אדם ועוברה את הבל. כ"ה בילקט וכ"ה בריקאנטי בראשית (ל"א ב) ובעה"ק שם פי"ד וכצ"ל, וז"ש בזהר בראשית (לו:) תרין אתו עלה דחוה כו', וע"ע שם (נד.) ופ' פקודי (רלא:) וז"ח שה"ש (נ פ"ג) ורות (סה א), וע"ל פי"א אות ל"ד מ"ש בזה בס"ד:

(ו) רוכב נחש. ע"ל ר"פ י"ג והיה ס"ם כו' ועלה ורכב עליו:

(ז) מהו ידע ידע שהיתה כו'. כ"ה בילקוט וכצ"ל, ודרש מדלא כתיב וידע האדם את חוה אשתו כמש"ל בשת, אלא שבא לרמוז לדרשה בחיבור לענין הקדום מעשה הנחש ושידרוש והאדם ידע לשון ידיעה ר"ל ידע את אשר נעשה במעשה המסופר למעלה, ואעפ"כ בא עליה (והי' ראוי שיפרוש ממנה עד שיצא זוהמת הנחש וכענין הבחנה), ועי' בת"ז תס"ט (קג.) ושם (קיד:):

(ח) וראתה כו' והביטה ואמרה קניתי כו'. בילקוט הגי' והבינה ואמרה, ונכון הגי' שמזה שראתה דמותו כמן העליונים הבינה שנתעברה מרוכב נחש שהי' תחלה מלאך ה', וכ"ה בת"י דהוה חמידת למלאכא דה' (ובריקאנטי ועה"ק שם העתיקו בלשון הת"י דהות מתעברא מן ס"ם מלאכא כו') ועדיאת כו' ואמרת קניתי לגברא ית מלאכא דה', ומפרש את ה' עם מלאך ה' (וע"ל ר"פ כ"ה מש"ש אי"ה), ובזהר במקומות הנ"ל נראה שגוף קין נעשה ג"כ מביאת אדם ולכן היה קין בדיוקני' מעילא ותתא וזהו את ה' עם ה' ע"ש, גם על הבל דמשמע כאן שעיברתו מאדם, משמע בזהר שם שגם הבל נפגם ולא הוי בדיוקנא דאדם, ועי' בספד"צ ספ"ג ובביאור הגר"א שם (מד.) ובאד"ר (קמג.) וע"ל ר"פ כ"ב:

(ט) רי"א משת עלו. כצ"ל וכ"ה לקמן פכ"ב ושם עיקר המאמר ויתפרש שם אי"ה ע"ש:

(י) נולד קין ותאומתו. מריבויא דאת מרבי' לי' ביבמות פ"ו (סב.) ובב"ר:

(יא) והלא כבר נא' ואיש כו' בת אביו. הדבר תמוה דמאי דעתי' דר"י, אלא מהיכן היו להם נשים, ופשיטא שלא נברא כ"א אדם יחידי, ואף בחוה נא' זאת הפעם עצם מעצמי ות"י הדא זימנא ולא תוב תתברי איתתא מן גבר [א] ולמ"ד בב"ר פכ"ב חוה ראשונה חזרה לעפרה, אי נימא דקין והבל ותאומותיהם נולדו מן הראשונה (וכדברי הש"ס שנולדו קודם החטא) י"ל דקושית ר"י היא שיותר נכון הי' שיקחו קין והבל נשים מבנות שיוולדו מן חוה השני' שהן מותרות לבני נח לרובן של תנאים בפ"ז דסנהדרין (נח:): , ובדוחק י"ל דקשיא לי' לר"י שעכ"פ הי' לו להוולד שלא כתאומים עמו, שכל שהיא קרובה באחוה לו ביותר חרפה היא ביותר (דר"י ס"ל חסד ל' חרפה ולהכי מקשי מינה כמש"ל אי"ה באות שאח"ז), ומשני לי' שמשום חסד הוא כדי שיבנה העולם, ולכן שלא לשהויי במצוה ובבנין העולם הזמינם להם בתאומות יחד (וכי"ב כ' הר"ן בחידושיו לסנהדרין (שם) שלכן לא המתין קין עד שיולד לאדם בת מבתו שישא וישאנה הוא שרצה הקב"ה למהר בבנין העולם ע"ש) [ב] ולפמ"ש בזהר אחרי מות (עז.) חסד הוא ודאי ובתר דשארי כו' ואתפרשין ענפין וקריב אתרחיק כו'. מקום לומר שכשהיתה תאומתו ולא אתפרשי גזעין הוא דהי' בנין חסד, ועדיף טפי להיתרא מאלו לא היתה תאומתו: , ובילקוט תהלים פ"ט גרם דברי ר"י ודר' מיאשא יחד ע"ש, רק אפשר אינו מן הפר"א אלא מן הת"כ, אע"פ שהלשון קרוב אל לשון דכאן ע"ש:

(יב) מתוך הדברים האלה תדע כו' בחסד נברא העולם. דר"י הוי מפרש חסד כתרגומו קלנא הוא ולכן הוקשה לו יש בנה העולם בדבר חרפה (ולזה הוקשה לו טפי בהא משאר עריות שלקחו קודם מ"ת כמו יעקב שתי אחיות ועמרם דודתו, דהא דאחותו חרפה ביותר היא), ור' מיאשא השיב לו שפירושו חסד ממש, וכמ"ש בסנהדרין שם ובת"כ וכ"ה בת"י פ' קדושים שם:

(יג) עד שלא ניתנה תורה. אפשר הוא עוד תירוץ אחר, שקודם מ"ת הי' הכל מותר, או ר"ל דהא דחסד נמי אינו נוהג רק קודם מ"ת ולא לאח"ז, שאין מקום להתיר עריות (וגם דלא שייך ענין חסד הוא לבנות העולם, שאפשר יבנה העולם ע"י אחרים, ואפי' כגון בנות לוט שחשבו שחרב כל הארץ ולא נשארו כ"א הוא והן, מ"מ לא טוב עשו באמת וע"ש בב"ר):

(יד) קין והבל היו תאומים. אי ס"ל דר' מיאשא דבסמוך דתאומות נולדו עם כ"א, א"כ אתיא כמ"ד באדר"ן פ"א וב"ר ר"פ כ"ב וכ"ה בזהר תזריע (מד:) שעלו למטה ב' וירדו שבע (דתאומה יתירה היתה עם הבל), ואי פליג עלה, א"כ שפיר אתיא כמ"ד שם ובסנהדרין שם שעלו למטה שנים וירדו ד' (וע"ש בתוס'):

(טו) בההיא שעתא אוסיפת למילד. באותה שעה ממש שנולד קין ולא הי' הריון בנתים כלל, וכ"ה בב"ר תוספת ללידה ולא תוספת להריון:

(טז) והי' קין אוהב כו' והבל. בתורה כתיב הבל תחלה ויהי הבל רועה צאן וקין הי' עובד אדמה [ג] ולפשוטו י"ל שמפני שסיים בלידת הבל באחרונה ומני' סליק, אמאי דסיים פתח לפרש ויהי הבל תחלה ואח"כ קין, וכן להלן בקרבנותיהם, שאע"פ שכתב בהבאתם קין תחלה חזר לכתוב אח"כ וישע ה' אל הבל קודם ואל קין כו' (מי' שם י"ל שדרך הוא לכתוב הן קודם ללאו ולפתוח בדבר טוב): , וגם מה ששינה ללשון אוהב לעבוד את האדמה (ואע"פ שלשון אוהב אדמה כתוב במקרא בעוזי' (ד"ה ב כו) כי אוהב אדמה היה, שם לא היה שייך לכתוב במלך עובד אדמה, כי לא עבד אדמתו בעצמו רק ע"י אחרים, משא"כ כאן בקין שודאי הוא עצמו עבד אדמתו, לא הי' לו להחליף לשון עובד באוהב), ונראה שבא לבאר לנו שלכן הקדימה תורה שהבל הי' רועה צאן קודם וקין הי' עובד אדמה, מפני שאחרי שכל מעשי בראשית לקומתן נבראו, א"כ הוציאה האדמה כבר פירותי' (ועי' בפ"ק דר"ה (יא.) בפלוגתא דר"א ור"י), ולא היה לו לקין אז מלאכת עבודה (שסתמה לחרוש ולזרוע וכמ"ש כאן לעבוד אדמה לזרוע וכמש"ל כי תעבד את האדמה לא תוסיף תת כחה כו') באדמה, אבל הבל שבחר לו מלאכת רעיית הצאן החזיק במלאכתו מיד, לכן נאמר הבל תחלה ויהי הבל רועה צאן ואח"כ קין שלא התחיל במלאכתו כ"א לאחר זמן, ומ"ש עליו וקין הי' עובד אדמה ביארו אוהב לעבוד האדמה לזרוע בזמנו לשנה הבאה (ומשום ששנה בקין לשון אוהב שנאו גם בהבל), וכיון ששנאו בל' אוהב הקדימו תחלה (ולהורות שקין בחר לו תחלה עבודת האדמה אף שהיה יכול לברור רעיית הצאן כי לו משפט הבחירה שהי' הבכור) [ד] ולא נטעה לפרש שאחרי שהבל בחר לו תחלה רעיי' הצאן נשארה לו לקין עבודת האדמה וז"ש וקין הי' כו', ר"ל שלא ברצונו תפס לו אומנות זו, ומקום הי' לפרש כן לפשוטו שהבל לחלישות כחו לא הי' מוכשר לעבודת האדמה, כ"א קין שהי' בריא אולם וחזק ממנו (ולכן הי יכול לו להרגו), ויתפרש לפשוטו כן מה שקראה לקין קניתי איש את ה' כי ראתה אותו כאיש גבורתו גבור חיל לפני ה' וקראתו קנין גמור, והבל כאשר הי' חלוש הטבע אמרה עליו כי הבל הוא: :

(יז) זה נותן כו' וזה נותן כו'. השריש הקב"ה מתחלת הבריאה בלב ב"א להיות האחד מכין לצורכי האחרים ע"ד החילוף, וכמ"ש בן זומא בפ"ט דברכות (נח.) כל בעלי אומנות שוקדים ובאות כו' ומוצא כל אלו מתוקנים לפני:

(יח) הגיע ליל י"ט של פסח כו'. למ"ד בניסן נברא העולם (ולדידי' י"ל שבא' בניסן התחיל בריאת שמים וארץ (אע"ג דלמ"ד בתשרי נברא העולם, כתבו דהיינו בריאת אדה"ר אבל תחלת בריאת שמים וארץ בכ"ה באלול כמש"ל רפ"ח בס"ד, שם כתבו כי כדי שיהי' ר"ה תחלת מעשה זכרון ליום ראשון), ומקץ ימים י"ל דהיינו מקץ היקף ימים דהיינו ז' ימי השבוע, והיינו לאחר י"ג בניסן (שאדם נברא בששי בניסן), ואמר להם מקץ עוד ז' ימים הרי י"ג ובי"ד בניסן א"ל שיקריבו זכר לפסח שמקריבין בי"ד ואוכלין בליל ט"ו (דבלילה אין זמן הקרבה לקרבן ואף בבמה אמרו בירוש' פ"ק דמגלה דלילה פסול ע"ש, ובע"כ הגיע ליל יו"ט של פסח דכאן שא"ל הקריבו גם אתם כו' היינו שיקריבו בי"ד לצורך הלילה), ולמ"ד נמי בתשרי נברא העולם, מ"מ י"ל דמקץ ימים מפרש י"ט של פסח, שהוא זמן קץ ימים לענין שניהם שיהי' ראוי להם להבוא קרבנות, זה בעבודת האדמה זמן בכורי שעורים, וזה בצאן גורן מעשר בהמה בניסן (ולכן א"ל להביא קרבנותיהם אז שיתברכו במעשה ידיהם בהביאם ראשית פרי מעשיהם מנחה לה', וע"ל פל"ב ביצחק לעשו ומש"ש אי"ה):

(יט) מותר מאכלו קליות זרע פשתן. בתנחומא אמרי' לה בל' פלוגתא ח"א מותר מאכלו וח"א זרע פשתן (וי"ל דקליות דקאמר כאן היינו בסתם קליות משעורים, ואינו נמשך יחד עם זרע פשתן שאין דרך לעשות מהן קליות, ובערוך ע' כלאים הביא הנוסחא קליות וזרע פשתן בוי"ו המחלקתן לב' דברים), ומן מ"ם דמפרי דרש מן הגרוע כמ"ש בב"ר מן הפסולת, לכן אמר מותר מאכלו, ומ"ד זרע פשתן דרש נמי הגרוע שבפרי האדמה [ה] ובלק"ט פ' קדושים כתב דקרי לזרע פשתן פרי האדמה שמכחיש האדמה יותר מכל המינין, שמכחישה עד ז' שנים כדתנן בפ"ט דב"מ (קט.) וע"ש מה שביאר בענין ז' שנים אלו (ועמ"ש בס"ד בחידושיי ספ"ו דברכות (מג:) לענין הא דזרע פשתן חשוב פרי האדמה אע"ג דכתיב בפשתי העץ ודייקי' משם לברך עצי בשמים אחילפי גילי ע"ש: , שאינו ראוי לאכילה כ"כ (ועי' בפ"ו דב"ב (צב.) דמשמע שם ג"כ שראוין לאכילה, ורשב"ם שם הביא ראי' מההיא דנדרים לוליבא דכיתנא לכותחא, ולפי' הרא"ש בנדרים שם לוליבא כשצומחין אין כ"כ ראיה משם, ועי' בב"ב שם (צג.) שהרבה ב"א לוקחין אותו לדברים אחרים):

(כ) כבשים שלא נגזזו לצמר. דרש בכורות צאנו כלשון בכור ממש שכתוב בו (דברים טו) לא תגוז בכור צאנך, ולשון לצמר דנקט רומז למ"ש בת"ז תס"ט (קיז א) מחשבתי' הוי בההוא אתר כו' ועתיק יומין כו' שער ראשה כעמר נקא, וע"ע שם (קה.), ולכן הי' כוונתו לנדבת הצמר ג"כ:

(כא) ונתעב מנחת קין ונרצה מנחת הבל. עמש"ל אות ט"ו בהג"הה מפני מה כתוב בתורה מנחת הבל תחלה, וכאן נקט להו כסדרן, ולשון נתעב נראה רומז לקרא (משלי כ"ח) זבח רשעים תועבת ה' (ובא לומר ואל קין ואל מנחתו לא שעה, פירושו בין מצד המנחה עצמה שהביא מהפסולת בין מצד קין עצמו שלא הי' מחשבתו טובה, וכן להיפך בהבל שניהם לטובה), ונרצית מנחת הבל כד"א שם ותפלת ישרים רצונו, וכן קרבנו לרצון:

(כב) אל יתערבו כו' לעולם שמא ח"ו יתערבו בארג בגד. לפי נוסחא זו אולי י"ל שרומז שלא יתערבו ב' הכחות שכוונו אליהם (זה לסטרי' ברחמים וזה לסטרי' בדין), שמא ח"ו יתערבו הכחות ע"י שיתערבו בארג בגד (ועי' זהר קדושים (פו: פז.) ובבאור הגר"א לספד"צ פ"ד (נא ע"ד), ובתנחומא בראשית הלשון שלא יתערב מנחת הזכאי עם מנחת החייב, אבל בערוך שם וריקאנטי בראשית (לב ב) העתיקו ל' הפר"א לא יתערבו לעולם ואפי' בארג בגד, והא דח"ו שמא יתערבו, אינו בלשון הפר"א בנוסחאתם:

(כג) אפי' היא מרוכבת לא יעלה עליך שנא' כו' לא יעלה עליך. אם גי' הספרים מרוכבת דייקנית, אולי יש לפרשה כפשוטו דהיינו כמו מרכיבו על כתפו שבכ"מ בש"ס, והיינו העלאה דכלאים דמרבי' פ"ק דיבמות (ה:) מהאי קרא דלא יעלה עליך דהעלאה דומיא דלבישה שיש בה הנאה כמוכרי כסות בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וכמרדעת ע"ג כתפו דתנן פ"ט דכלאים לא יתן את המרדעת ע"ג כתפו אפי' להוציא עלי' זבל (עש"ך י"ד ספ"א סק"ח), ואם באנו לדייק טפי הלשון מרוכבת לשון התפעל שהיא מרוכבת מן האדם שרוכב עלי' ולפרשה כההיא דרפ"ק דכיצה (יד:). דאסור להציע תחתי' מדרבנן שמא תכרך עליו נימא, נצטרך לומר דהאי קרא דשנא' לא יעלה עליך הוא אסמכתא בעלמא וכמו בההיא דקהלא קדישא דירושלים בביצה (שם) בעשר מצעות זעג"ז וכלאים תחתיהן שאסור לישב עליהן משום שנא' לא יעלה עליך דפירושו משום גזרה דהעלאה כמ"ש הר"ן שם וקרא אסמכתא בעלמא [ו] ובספרי כללי הש"ס הביאו בשם תלמידי הרשב"א שכתבו אההיא דסנהדרין רפ"ב (יח.) משום שנא' ומן המקדש לא יצא שהוא אסמכתא לדברי הרמב"ן, דכל לשון משום שנא' הוא אסמכתא, ובפ"ק דבכורות (ט.) בדרשא דריה"ג הזכרים לה' דתני בה שנא' ומקשה הש"ס והא כי כתיב האי כו' אלא משום שנא' כו' מוכח דלשון משום אינו דרשא פשוטה מקרא המפורש במקומו אבל מ"מ דאורייתא היא: , ובילקוט הגי' מרוקבת, וע"פ גי' ההיא דקדק בתשו' הלכות קטנות ח"ב סי' ל"ה לאסור בנייר שלנו הנעשה מבלאי פשתן שאע"ג שנשתנה צורתו לגמרי אין להתירו לחברו עם צמר (וכמו שהתיר בתשו' באר עשק סי' י"ב מטעם שע"י השריי' וכתישה הרבה שנעשה בו נעשה הוי' חדשה ולית בי' כלל תוריתא דפשתים, ואין לכל זה ראי'), דלא גרע ממרוקבת, אבל אין הגי' נראית נכונה דמאי מייתי עלה מקרא דלא יעלה עליך, ומאי משמע מהאי קרא טפי לרבות מרוקבת ממה דשמעינן מקרא קמא דלא תלבש שעטנז (ואפשר משום דלא נתפרש כאן צמר ופשתים כבקרא קמא, אלא כלאים סתם דמשמע ערבוביא אף שאין ניכר בו כבר צורת הצמר ופשתים). ונ"א ראיתי שהביאו מהילקוט מרוקמת, וג"ז אינו נכון כלל:

(כד) נכנסה קנאה ושנאה כו'. בא להורות שמתוך הקנאה באו לידי שנאה (ושמו קין מורה על הקנאה) וכמ"ש (קהלת ט) גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, לומר שאלמלי לא נאבדה גם הקנאה שהיא שרש השנאה, אין אבידת השנאה גמורה שתהא חוזרת וניעורה (שמתוך השנאה בא לידי ש"ד כמ"ש ר"א בשלהי ד"א רבה השונא את חבירו הרי זה משופכי דמים שנא' (דברים יט) כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש, וכמ"ש בספרי שם והביאו בפרש"י שם (וכתיב שם (כב) ושנאה ושם לה עלילות דברים, ע"ש בפרש"י מספרי ובד"א רבה שם משמי' דבן עזאי), וכל המקרא הזה נדרש על קין שהי' שונא לאחיו וארב לו בעת היותם לבדם בשדה ואז קם עליו כמ"ש ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו [ז] ובליקוטיי פי' בס"ד לפרש מ"ש למה חרה לך כו' אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ, שזהו רמז שרמז לו ה', שאם לא יטיב דרכו לשוב משנאתו וקנאתו אשר חרה לו ע"י, הנה לפתח (מיד בצאתו והיינו בהיותו בשדה) חטאת רובץ, רובץ לפניך חטאה גדולה הרבה מזו שתבא עליך, והיינו הריגת אחיו, שרמז לו שמן הקנאה ושנאה יבא לידי הריגה, והוא פי' קרוב לאמת יותר מכל מ"ש בזה המפרשים ז"ל בס"ד: :

(כה) ולא עוד כו' תאומתו יפה בנשים. ממאי דנקט לישנא דקרא דשיר השירים משמע שבא לרמוז למ"ש בזהר בראשית (נד:) בשדה דא איתתא כו' וכן בת"ז תס"ט (קיז:) והוא שדה חקל תפוחין כמ"ש באד"ר (קמג.) ובת"ז שם (קיא:) שהיא הכלה המשתבחת בשה"ש בשבח היפה בנשים (וכ"כ הריקאנט"י (לג ב) והקנה (ק ע"ב) ע"ד הפר"א אלו, וז"ל הקנה וז"ש ר' צדוק נכנסה כו' כי מנחתו היא תאומתו וכשנרצית נתייפית והיתה היפה בנשים אמר קין כו'), ומ"ש בב"ר על מקום בהמ"ק היו מדיינין כו' ירמוז ג"כ לכוונה זו, שהיא קרוי' בהמ"ק:

(כו) שנמשלה כשדה שנא' כי האדם עץ השדה. כעץ הגדל מן השדה כן האדם הנולד מן האשה נקרא עץ השדה כי האשה השדה, ובזהר שם מביא קרא דבשדה מצאה וכן בספ"ק דב"ב (טז:) וב"ר פס"ג ושמ"ר פ"א וכ"מ דרשו ממקרא זה בשדה זו גלוי עריות (ועי' בלק"ת תצא ע"פ זה שדרשו על קין), וכאן שהכוונה לדרשו על שדה תפוחים עדיף לי' להביא קרא דהאדם עץ השדה שמכוין יותר לדרשו ע"ז כמו שדרשוהו בזהר' בלק (רב:) ע"ש:

(כז) לקח את האבן וטבעו במצחו. וכ"ה בת"י, ונראה דדרש מ"ש ויקם קין אל הבל אחיו ולא כתיב על הבל אחיו (ומזה ג"כ מה שדרשו בב"ר שתחלה גבר הבל על קין וביקש קין ממנו רחמי אח והניחו וקם וז"ש שקם אל הבל אחיו), לרמוז שקם ועמד אל עומת פניו בכדי להטביע האבן במצחו וכמ"ש (שמואל א יז) ויך את הפלשתי אל מצחו ותטבע האבן במצחו (ומזה יצא לשון וטבעו במצחו דכאן, ואפשר יליף לה כעין גז"ש האי אל מן אל מצחו דהתם):

(כח) לא הי' יודע קין שהנסתרות גלויות כו'. ולכן עלה בדעתו להכחיש, ולכן אח"כ כשהודה ושב בתשובה שב גם על מחשבתו הלזו ואמר ומפניך אסתר ות"א ומן קדמך לית אפשר לאיטמרא:

(כט) ונטל כו' וטמן אותו בארץ. כצ"ל, ותיבת וחפר ט"ס, ובילקוט הגי' נטלה וטמנה בשדה, פי' בלא חפירה, רק במקום נסתר מעין עובר ושב, וז"ש להלן שאדם וחוה חפרו וטמנוהו, וכן זהו שהכלב הי' משמרו מחי' ועוף:

(ל) שומר שדה וכרם שמתני כו'. דרש מ"ש השומר אחי אנכי ולא כתיב השומר סתם, לזה מפרש לי' שאמר אף שאני במקום זה (בשדה שהי' אחיו בו עמי) אני שומר בו תמיד, לא שמתי עיני ולבי רק לשמור שדה וכרם ולא את אחי אף כי הי' פה אין שמירתו עלי להיכן פנה והלך לו, או י"ל שאמר זה בהתנצלות גנובה הואיל ואני שומר שדה וכרם, לא יכלתי לשמור את אחי שמלאכתו רועה צאן ואינו רועה בין שדות וכרמים אלא ביערות וחורשין (ויתיישב לפ"ז מה שהוסיף כאן וכרם ללמדנו לפי דרכו לפרש מ"ש נוטרה את הכרמים (שה"ש א) שהוא לשון שמירה ונוטר ל' שמירה בארמית, שהכרם ג"כ צריך שמירה כדהכא):

(לא) א"ל הקב"ה הרצחת וגם ירשת קול. כצ"ל והוא ל' המקרא באחאב לנבות (מלכים א כא), וי"ל כאן לעניינו שרומז לפרש מ"ש מה עשית קול דמי כו', הוא ב' דברים, מה עשית הוא מה שלקח וירש נכסי אחיו ואשתו שחמד, וקול דמי כו' הוא הרציחה:

(לב) כיון ששמע קין הדבר. שהקב"ה א"ל דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, שלא מיבעי' גופו שהטמנתו בשדה (בלא חפירה) גלוי לפני, אלא אף דמו שנשפך ונבלע כבר באדמה גלוי לפני (ובסנהדרין (לז.) אמרו שהי' מוטל על העצים והאבנים) ומזה נתברר לעין כי הנסתרות גלויות לפניו ית':

(לג) נבהל. פי' ולא השיב דבר (וכעין מ"ש (בראשית מה) ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו), ושתיקה כהודאה, וגם בלבו הודה ושב, וענשו ואיררו (ובתנחו' אמרו שחזר והשיב ע"ש):

(לד) שיהי' נודד בארץ. בא לפרש מלת נוד שפירושו מענין נדידה (ולא כמ"ש ראב"ע לפרשו מענין קינה כמו לנוד לו):

(לה) על ש"ד ועל מות רע. נראה דמות רע היא מיתה משונה שהמית את הבל וכמ"ש בפ"ד דסנהדרין (לז:) שעשה בו חבורות ופצעים עד שהרגו ובזהר בראשית דהוי נשיך לו בשינוי כחויא כו' וכן דרש לקמן פמ"ט על אכן סר מר המות, המות הרע וכמש"ש בביאורי בס"ד שהתברך בלבבו ששמואל הנביא לא ימיתו במיתה משונה עכ"פ, וי"ל דדרש דמי אחיך ל' רבים ע"ז (ולא דרש לי' כדרשת הש"ס דמו ודם זרעיותיו), דם הריגתו ודם יסוריו, וע"ז נענש ג"כ בב' גזירות נע ונד. ונ"א מות ריע, אע"פ שיש לפרשה על ל' הכתוב גבי רציחה בכ"מ לשון רעהו (כי יזיד איש על רעהו (שמות כא) אשר יכה את רעהו (דברים יט) והרבה כי"ב), אינה נכונה, שכיון שהזכיר שפ"ד מה לו להזכיר עוד מות ריע, והר"מ ברלין רצה להגיה מות זרע ולפרשו כדרז"ל דמו ודם זרעיותיו, אבל לקמן ס"פ ל"ב דנקט כן על הידים ידי וגו' בשפ"ד ובכל מות רע. א"א לפרש כן, ובע"כ פי' ראשון עוקר, ויתפרש גם שם כן על מיתות משונות שהמיתו זרע יעקב הי"ד:

(לו) גדול כו' שאין בו כפרה ונחשב לו הדבר הזה כתשובה. משמע דלאו תשובה גמורה היתה וכמ"ש בפ' חלק (קא:) שבא בעלילה כו', וכ"א בב"ר העליונים והתחתונים אתה סובל ולעוני כו', אבל בת"ז (קיז:) אמרו הכא תב בתשובה ואתחרט כו' וכן איכא למ"ד בב"ר כאן גדול עוני משל אבא כו' שפ"ד שהיא עבירה חמורה עאכ"ו כו', וכן בויק"ר פ"י דרש מני' שתשובה עושה מחצה, מ' דס"ל תשובה גמורה היתה (והש"ס בסנהדרין פ"ד (שם) מפרש לה משום גלות דלטעמי' אזל דלאו תשובה גמורה היתה אלא בא בעלילה):

(לז) שאין בו כפרה. אע"פ שיש לפרש לשון זה בקושטא כמ"ש (במדבר לה) לא יכופר לדם אשר שופך בה כ"א בדם שופכו (וזהו שבעגלה ערופה הוצרכו לומר ידינו לא שפכו כו' שאח"ז יכולין לומר כפר נא וגו' ונכפר להם הדם, הא לשופך הדם אין לו כפרה, ועי' בילקוט מסעי בשם ספרי זוטא ע"פ לא יכופר לדם וגו'), אבל לפמ"ש בסמוך שמסיום ונחשב לו הדבר הזה כתשובה נראה דס"ל דלאו תשובה גמורה עשה, א"כ יש לפרש גם האי שאין בו כפרה דרך תמיה וכי גדול כ"כ שאין לו כפרה כלל:

(לח) ולא עוד אלא יעמוד צדיק א' בארץ ויזכיר את שמך הגדול ויהרגני. כ"ה בילקוט כאן, וכ"ה בילקוט המכירי כ"י במז' קמ"ז. וגלוי לעין כל שרמזו כאן למ"ש בת"ז (שם ובכ"מ) וכן בזהר אמור (קו.) וכ"כ כל המקובלים הראשונים רבי' בחיי והריקאנט"י ורמזו הרמב"ן בפי' התורה שמשה הי' גלגול הבל והמצרי שהרג הי' גלגול קין (ובזהר שם אמרו שגם בן הישראלית ואיש מצרי הי' מגלגולו ואמרו אבא וברא נפלו בידא דמשה, והוא נגד דמו ודם זרעיותיו), ואמרו לקמן פמ"ח שהרגו משה בחרב שפתיו כמ"ש הלהרגני אתה אומר, וזהו שנתיירא קין שמא יעמוד צדיק א' עליו ויהרגהו ג"כ בהזכרת השם, וי"ל דרמיזא בלשון כל מוצאי יהרגני שהוא מוציא עליו פי ה' כד"א כי על כל מוצא פי ה' וגו' (דברים ח):

(לט) אות א' מכ"ב אותיות כו'. כ"ה בזהר (לו:) אבל בת"י אי' אתא מן שמא רבא ויקירא, וכ"ה בת"ז (קיח.) ובתז"ח (פו ב) שאות ו' משם הוי' ב"ה (ואפשר דרש האי אות כמו שאל לך אות מעם ה' שדרשוהו בזהר ר"פ ויקרא כן מעם ה' ממש ע"ש,) הוא שנכתב עליו, ועי' בביאור ספד"צ להגר"א פ"ד (נא ב), ומכוין הדבר יפה למ"ש בסמוך ויזכיר את שמך ויהרגני כו', שלכן ניתן לו אות מן אותיות השם [ח] ולשון לבלתי הכות אותו כל מוצאו, מלת אותו מיותר (דהומ"ל לבלתי הכותו), ירמוז למעט, אותו הוא דלא יכה, אבל זרעו המצרי ומגדף יהרגו: :

(מ) על זרועו. ובת"י כתוב על מצחו, ובשני מקומות אלו הוא מקום האות של תפילין של ראש ושל יד (ועל מצחו נמצא (ביחזקאל יט) והתוית תיו על מצחות האנשים ואמרו תי"ו תחי') [ט] ואפשר תלוי מחלקותם במחלוקת דלעיל, שלפ"ד הת"י שכתב אות של שם והוא אות ו' כמ"ש בשם הת"ז ותז"ח, לכן נכתב על מצחו ששם מקום הראוי לאות ו' שבו מתלבש ת"ת דרדל"א, והוא היכל משה ויעקב (ועי' בביאור הגר"א לספד"ב פ"ק (י.) בזה), ולהפר"א איזה אות מכ"ב אותיות שפיר יכול להיות על זרועו ג"כ: :

(מא) הכלב שהי' משמר צאנו של הבל. שהי' רועה צאן ודרך הרועים לשום כלבים לשמור הצאן וכמ"ש (איוב ל) לשית עם כלבי צאני, ובספ"ז דב"מ (צד.) אשכחי' רועה כו' כך וכך כלבי איכא בהדן כו' [י] וי"ל שלכן זכו כלבים בנבלה שנא' לכלב תשליכון אותו, בשביל ששמרו נבלת הבל וכלשון המכירי דלעיל (ובנבלה יש אותיות הבל): :

(מב) הי' משמרו (ובמכירי הגי' משמר נבלתו) מחית השדה ועוף השמים. כדרך כלב המכיר את קונו כדתני' בשלהי הוריות (יג:) במות אדונו להיות עומד אצלו ודוה ושומר אדונו אף לאחר מותו (וסיפרו סופרי הטבע כמה מעשים כאלו מכלבים פקחים):

(מג) מחית השדה ומעוף השמים. במקרא בכ"מ שכתובים ב' אלו יחד מקדים עוף השמים לחית השדה (ומפני שעוף השמים יבא לשכון עליו אף ביום וחית השדה רק בלילה, וכמ"ש (שמואל ב כא) עוף השמים לנוח עליהם יומם ואת חית השדה לילה), וכאן שהקדים החי' לעוף, כי לענין שמירת הכלב עיקר שמירתו היא מן החי' שזה דרכו של הכלב אף אצל הצאן לשמרו מן החיה ולא מן העוף, גם מפני שהי' זה בשדה מקום שחי' מצוי' ולא בעיר (עי' תענית כ"ב), לכן חשש החי' קרוב יותר משל עוף וצריך השמירה ממנה ביותר:

(מד) יושבים ובוכים ומתאבלים. יושבים ובוכים כאוננים לפי שמתו מוטל לפניו וגם מתאבלים לפי שלא היו יודעים איך ומה לעסוק בקבורתו (וכי"ב כתיב (נחמי' א) ואשבה ואבכה ואתאבלה, וגם שם על חרבן חומות ירושלים, כענין אנינות הי' ועי' בביאורי הגר"א א"ח סי' תקנ"ב ס"ק ט"ז):

(מה) שלא היו נהוגים בקבורה. אע"פ שנגזר עליו ואל עפר תשוב, חשב שיפסדו ויפרדו החלקים לשוב לעפר בלא קבורה וכמו כל ההוי' הנפסדת:

(מו) בא עורב אחד. בתנחומא אמרו ב' עופות טהורים (ובב"ר אמרו חיות ועופות טהורים קברוהו ולפיכך זכו לכיסוי הדם, אבל בתנחומא דאמר רק ב' עופות טהורים שהרג אחד מהן את חבירו וחפר בידיו וקברו, ומסיים ג"כ שלפיכך זכו לכיסוי, ודאי קשה דחי' למה זכתה), אבל כאן שתלו הדבר בעורב הטמא לא ידעתי לזה טעם, ואולי מפני שמצאנו ע"י שליחות בימי אליהו (ודרך רמז י"ל קבור [האמור במצות קבורה כי קבור וגו'] בגי' למד עורב, פי' למד לקבור, גם מראהו השחור יורה סי' מראה האבל), וג"ז שלמדו קבורה מעורב הוא בכלל מ"ש (איוב לה) מלפנו וגו' ומעוף השמים תחכמנו [יא] ובדן ידין מאמר ג' בשם סודי רזי מצאתי שהבל שהציץ פגם באימא עילאה והביא קליפת עורב הג' מקליפת קין לעולם ע"ש, ואולי לפ"ז י"ל שלכן כשנהרג ונקבר, הראה העורב קבורתו שע"י נהרג ולהורות שעתה נתכפר עונו: :

(מז) רואין אותם שהן לבנים. משמע שאח"כ הן משחירים ואוהבים אותם, וכן מבואר בפרש"י פ"ד דכתובות (מט:) ובילקוט איוב ע"פ זה, ועי' בשטה מקובצת בכתובות שם בלשון תר"י בזה, אבל לשון הש"ס בעירובין (כא:) אכזרי על בניו משמע סתמא שהוא תמיד אכזרי עליהם בטבעו (וכ"כ בס' הגלגולים שהאכזר על חביריו מתגלגל בעורב ע"ש):

(מח) וסוברים שהן בני נחש. שדרכו לקונן בקיני עופות ומטיל בציו שם, והן דומין קצת לביצי עופות וכדאמרי' פ"ג דחולין (סד.), לכן חושבים האבות כשרואים אפרוחיהם יוצאים לבנים שמא הן מביצי נחשים שלא הבינום וחממום ומביצתן יצאו, ובתנחומא ר"פ עקב הלשון ואומר הזכר לנקיבה שעוף אחר בא אלי' [יב] ובתנחומא נח איתא שדור המבול היו מרכיבין הנחש על הצפור, משמע שהן מזדווגין זל"ז, לכן י"ל שחשו לביצי נחש, אבל באמת נראה ט"ס וצ"ל נחש על הצב שיוצא מהן ערוד כדאי' בחולין (קכז.) ובב"ר פפ"ב חכינא על החרדון והיינו הך דנחש על הצב: :

(מט) נותן מזונם כו'. מפרש בתנחומא שם ובויק"ר ר"פ י"ט שהקב"ה בורא להם יתושים מתוך צואתם ואוכלים אותם, ושם מייתי לה מקרא דאו מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו (איוב לח) וכ"ה בילקוט כאן ובאיוב על מקרא זה:

(נ) בלא חיסור. אקרא דיכין לעורב צידו מפרש הכנה גמורה בלי חיסור, ונ"מ לפרושי מ"ש והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות טז) דהכנה גמורה בלי חיסור קאמר, וכן לימדנו בלשונו לפרש לשון די מחסורו אשר יחסר לו (דברים טו) שפי' כל אשר יחסר לו כמו הכנת ציד דכאן:

(נא) קוראים ליתן מטר כו' לבני עורב אשר יקראו. ולעיל מני' כתיב המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר, ומפרש דהיינו ע"י קריאה של בני עורב דכתיב בתרי', ומצינו קריאה על המטר כמ"ש (שמואל א יב) אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר וגו', ובפ"ג דחולין (סג.) אמרו זה ברחם זה שרקרק שכיון שבא רחם באו רחמים לעולם דהיינו מטרא כדפרש"י שם וכדמוכח שם בסוגיא, אבל אין זה עורב שהרי בכ"ד עופות נמנה רחם לעצמו ועורב לעצמו (אע"פ שהעורב ג"כ קורא שרק כדאי' ספ"ו דשבת (סו:) לעורבתא שרוקי):

(נב) שנא' נותן לבהמה לחמה. במכירי מסיים בו במאמר (ומשמע שהי' לפניו זה בפר"א) נותן לבהמה לחמה זו לחמן של דובים שאין להם שדים להניק בני' ומזמין להם הקב"ה מזונותם מן אצבעם עד שהן יכולים לאכול לחם לבני עורב אשר יקראו למטר עכ"ל, והא דדובים לפי מה שנודע במיני הדובים שאצלינו ודאי הן מניקים ילדיהם כשאר חיות בשדיהם, ואפשר ט"ס הוא וצ"ל שאין להם דים להניק, ר"ל אין די להם להניק ילדיהם שצריכין מזון הרבה (כמ"ש במגלה (יא.) וכ"מ שאוכלין ושותין כדוב, משמע שהדוב מיוחד בזה בחיות שאוכל הרבה מכולן):