ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר כ

(א) גירש ויצא מג"ע. מפרש מ"ש וישלחהו ה' אלקים מג"ע וגו' והדר כתיב ויגרש את האדם דהיינו שדרך כבוד לו, לא גירשו להדיא החוצה אלא שילחו תחלה למקום אחר לעבוד את האדמה וגו' שלא יהי' נראה כגירושין רק כיוצא בשליחות המקום על מנת לחזור, וכיון שיצא נאמר שוב ויגרש וגו' לומר ששליחותו ויציאתו זו גרושין היתה, שהרי מיד העמיד הקב"ה שומרים עליו את הכרובים ולהט החרב שלא יחזור לכנוס לגן עדן, וז"ש כאן גורש ויצא, ר"ל יציאתו זו גירושין היתה לו:

(ב) וישב לו חוץ לג"ע בהר המורי'. כ"ה הגי' בילקוט וכ"ה הרמב"ן בתה"א סוף שער הגמול (ק"ב ע"ג) ע"ש, ואף לגי' זו פירושו סמוך לג"ע כגי' שלפנינו, וכדמסיים אח"כ ששערי ג"ע סמוך להר המורי', ואפשר דרש סמוכין ויגרש את האדם וישכן מקדם לג"ע, ששכן סמוך לג"ע, ודרש וישכן כמו וישכון ועל האדם קאי ששכן מקדם לג"ע (וכן ראיתי כתוב שבהעתקת היוונית של השבעים זקנים מתורגם כן ויגרש את האדם וישכן אותו מקדם לג"ע), ומקדם היינו במזרח כמו שת"י ממדנח לג"ע (וכ"ה בב"ר רוח מזרחית קולטת כו') והיינו ששם הפתח של ג"ע, ששכונה במערב והפתח לנגדו וכמו במשכן ובמקדש וכדתניא בתוספתא דמגלה פ"ג שאין פותחין בהכנ"ס אלא למערב והביאוה הרי"ף ורא"ש פ' הקורא עומד ורש"י בברכות (ו.) ולכן ישב אדה"ר סמוך לפתח ג"ע מקדם:

(ג) ששער ג"ע סמוך להר המורי'. ברפ"ב דעירובין (יט.) אמרו אם בא"י היא בית שאן פתחה, ולפמ"ש בכפו"פ פי"א שבית שאן לדרום טבריא לצד ירושלים, אולי י"ל שז"ש סמוך להר המוריה ולא בהר המוריה עצמו, שרמזו לבית שאן שסמוכה לה, וטעמא דמילתא שאין פתחה של ג"ע בהר המוריה וירושלים ממש (ובפתחה של גיהנם שאמרו בעירובין (שם) א' בירושלים בגי בן הנם, וכ"ש במדה טובה ג"ע שהי' ראוי להיות בה) י"ל משום דפתח ג"ע משתבחי פירותיה טובא וכמו שפירש"י בעירובין שם על בית שאן שפירותי' מתוקים מכל א"י (והיא מכלל גינוסר כמ"ש בב"ר פצ"ח כל תחום בית שאן שמה כנרת זו גינוסר ע"ש), וא"כ א"א להיות כן בירושלים, כמ"ש פ"ק דפסחים (ח:) מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים שלא יהיו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו לירושלים אלא לאכול פירות גינוסר די ונמצאת עלייה שלא לשמה, ולכן פתח ג"ע אינה כ"א סמוכה להר המורי' (דהיינו לצד בית שאן כדברי הש"ס בערובין):

(ד) שנא' ויקח כו' במקום ב"ה שנא' לעבוד את כאדמה אשר לוקח. בשוח"ט מז' צ"ב הגי' ממקום בהמ"ק ולשם החזירו למקום שנלקח משם שנא' לעבוד את האדמה אשר לוקח משם וכצ"ל, ותחלה מביא מקרא דויקח ראי' שלא בג"ע נברא אלא שלקחו ממקום בריאתו ויניחהו בג"ע (וזה שנברא במקום בהמ"ק מפורש לעיל ר"פ י"ב ע"ש ומש"ש בס"ד), ומקרא דלעבוד את האדמה אשר לקח מביא זה שהחזירו למקום אשר לוקח, (ולגי' דהכא אולי י"ל לעבוד את האדמה דרש אדמת קדש של בהמ"ק ולעבוד דרש בקרבנות וכמו לעבדה בג"ע שדרשוהו בב"ר כן):

(ה) רי"א הקב"ה שמר כו'. נכון לגרוס הא דר"י להלן בתר מילתי' דר"א כו' כתנות עור וילבישם, קודם הא דבה"ש של שבת כו' ויהי' סיו' מילתי' דר"י:

(ו) שמר שבת ראשון בעליונים ואדם כו'. כ"ה בשוח"ט וכצ"ל, וע"ל פי"ח הקב"ה שמר וקידש כו':

(ז) והי' יום השבת משמרו מכל רע. כמש"ל ר"פ י"ט שהשבת הצילו מדש"ג וז"ש מכל רע ואין רע אלא גיהנם:

(ח) שנאמר "ברוב "שרעפי "בקרבי "תנחומיך וגו'. ר"ת בשבת (וכ"מ אח"כ ברוקח סי' נ"ו ובלק"ת תהלים שם ובס"ס הכוונות שכתבו על ר"ת זה דרכים שונים ע"ש), שבשבת נתנחם, ומזמור זה סמוך למזמורי צ"ב וצ"ג שאמרן אדה"ר כתיב (וע"ל פי"ט אות ט' ואות ל"ח שנדרשו כמה פסוקים ממזמור זה ג"כ על אדה"ר, וכן כל המזמור יש לדרשו עליו, ותחלת המזמור קאי על נחש ורוכבו וז"ש עליהן מרעים (שהן הרעו והחטיאו אותו) ופועלי און, כמש"ל פו"ג שהן פועלי און ע"ש):

(ט) מן האילן שנחבאו שם לקחו עלים ותפרו כו'. הרי זה כבא ללמד ונמצא למד, שבאמת לא נתשרש שם העץ שנחבאו שם רק בא ללמדו שלכן נאמר ויתחבא בתוך עץ הגן ל' יחיד וסתם, שסמך הכתוב שילמד סתום מן המפורש לעיל מני' ויתפרו עלי תאנה, וכן עץ הגן הזה הוא עץ התאנה, שבעודם עסוקים שם שתפרו חגורות מן עליהם מיד שמעו קול ה' מתהלך בגן (ומפני הכבוד המתין להם עד שתפרו חגורות להם להתכסות בשר ערוה) ונחבאו שמה תחתיה (ומצינו בכ"מ שכתוב תחת גפן ותחת תאנה, שנראה מזה שרגילין לישב בצלה, ולזה רמז בלשון תחתי' דתני כאן [א] ואפשר בא לומר כמ"ד בברכות (מ.) וש"מ דאילן שאכל אדה"ר תאנה היה שבדבר שקלקלו בו נתקנו, ובב"ר פט"ו אותה שקלקל עמה פתחה דלתיה וקבלתו כך כו' ואותו שאכל מפירותיו פתחה וקבלתו, ר"ל שלכן נחבא תחתי' ג"כ כדהכא, וז"ש בב"ר שם שכל האילנות אמרו אל תבאני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני ליטול הימנו עלה, כי אל תבאני רומז על ההחבאה תחתיה ואל תנידני על לקיחת העלין לתפור: ):

(י) מן העור שהפשיט הנחש. כ"ה גם בת"י והובא בריקאנטי (כט ג), וע"ל ס"פ י"ד דתני בקללת הנחש שיהא מפשיט עורו אחת לז' שנים בעצבון, וס"ל שבאותה שעה שנגזר עליו הפשיטו עורו הראשונה ממנה (שזהו ג"כ בכלל על גחונך תלך כמש"ל שם) ומפני שעד עתה שלא היתה מיתה בעולם אף בבעלי חיים. וגם לא נשחט (שלא הותר לו בשר כדאיתא בסנהדרין נט:) ולא נהרג ברי' כדלעיל פי"ט, לכן אין אנו מוצאין עור מבע"ח רק עורו של נחש שמצאנו שנגזר עליו להפשטו (ובחזקוני כ' מעור נקבה של לויתן שאמרו בב"ב (עד:) שהרג את הנקבה ומלחה לצדיקים, ולפמ"ש בב"ב (עה.) שמעורו עתיד לעשות סוכה לצדיקים לע"ל, רחוק הדבר שיהי' כתנות עור של אדה"ר לאחר החטא מעורו של לויתן, אם לא שנחלק בין עור הנקבה שהרגה הקב"ה ובין עור הזכר שיעשה ממנו הסעודה לע"ל ועי' בפי' ספד"צ להגר"א פ"ק (כ ע"א) סיוע לדברי החזקוני):

(יא) כתנות כבוד. אפשר רמזו בלשון כבוד למ"ש בב"ר בתורתו של ר"מ כתנות אור באלף (וכמש"ל פי"ד עור של צפורן וענן כבוד כו'), או הוא כפשוטו וכענין קארי למאני מכבדותי' ונ"מ לפרושי וכבדתו בלבושי' כדאמרי' בשבת (קיג.) וכמ"ש בתוספתא דברכות אין כבודו של אדם לישב ערום:

(יב) בה"ש של שבת כו'. כבר כתבתי לעיל שזה סיום מלתי' דר"י דלעיל דיום שבת היה משמרו מכל רע כל היום וכל הלילה וכדאמרי' בירושלמי פ"ח דברכות ובב"ר פי"א של"ו שעות שימשה האורה ובה"ש של שבת היינו של מוצאי שבת, וכ"ה בשוח"ט שם:

(יג) שהטעה אותי בע"ש וישופני עקב. כצ"ל וכ"ה בס' המנהיג ה' שבת ס"ס ס"ז בשם הפר"א, ובשוח"ט שם ובירושלמי וב"ר שם דרש לה אקרא דאך חשך ישופני שהיה אדה"ר מתיירא שמא בחשך ישופנו זה שנא' לו ואתה תשופנו עקב, ובתולעת יעקב העתיק כן בשם הפר"א ע"ש:

(יד) נשתלח לו עמוד של אש כו' ופשט ידיו ובירך כו'. בספ"ד דפסחים (נד.) ובירוש' וב"ר שם אמרי' שהזמין לו הקב"ה שני רעפים והקישן זה בזה ויצא מהן אור, ובשוח"ט שם ב' אבנים א' של אופל וא' של צלמות והקישן זה בזה כו' [א] ולפמ"ש בפסחים (שם) נתן הקב"ה דעה באדם מעין דוגמא שלמעלן ולקח ב' רעפים כו', י"ל שהב' רעפים הן חו"ב שמהן יצא האש (וכענין שלהבת יה דע"ש שבזהר ויקהל המבואר בארוכה בדרוש עמון ומואב בלק"ת פ' וירא ע"ש), וזווגן ע"י הדעת, אולי י"ל שגם ב' אבנים אפל וצלמות אע"פ שבכ"מ בזהר (מקץ קצ"ג: ובא ל"ג:) פירשו אבן אופל וצלמות בדו"ן שלהן, אבל בשוח"ט כאן אפשר הוא בקדושה רמז לחו"ב וכמו חשך ענן וערפל שדרשוהו בר"מ פנחס (רכה.) וכ"מ על כח"ב: :

(טו) להאיר לו ולשמרו מכל רע כו' שהמקום עמי כו'. רומז למ"ש בזהר ויקהל (רח:) בההיא שעתא דקא מברכין על אשא אזדמנן ד' רתיכין ד' משריין לתתא לאנהרא מההיא אשא מברכא ואינון אקרון מאורי האש, והן ד' מחנות שכינה ארגמן המאירין בלילות החול ומשמרין מכל רע של ד' מלאכי זעם עון משחית אף וחמה השולטין בלילה שאומרין והוא רחום בלילה להנצל מהן, וז"ש שהמקום עמו שאף עכשיו במ"ש שנסתלק האור של שבת שהוא אש של שכינה המאיר לד' משריין דמאורי האש ומשמר כל ימות השבת מכל רע [ג] וכמ"ש שם דכל אשין אחרנין אתטמרו ואתגניזו ביומא דשבתא בר אשא חדא דקדושה עילאה כו' (ועי' סוף הקדמת זהר (יד:) בזה) ולא בעיא נטירותא אחריתא, ולכן אין אומרים והוא רחום וכמ"ש בזהר תרומה (קלה:) ע"ש, וכן אין אומרים שומר עמו ישראל בליל שבת מהאי טעמא דפריסת סוכת שלום מאירה ומשמרת מכל רע כדהכא: , מ"מ לא פירש ממנו המקום לגמרי ומאיר לו במאורי האש הנ"ל והן טובי' נהורי דאיכא בנורא שאמרו בברכות (נב:) ולכן פשט ידיו כמ"ש בזהר ויקהל שם וכמש"ל:

(טז) עכשיו יודע אני שנבדל כו' שאין לבער כו'. שמפני שאין לבער אש בשבת לכן לא האירו לו בשבת ע"י העמוד אש שהרי כיון שלא הדליק ממנו אש לכל מקומות שהי' צריך לאורו מע"ש (שהי' טרוד בדינו, גם אף אם היה יורד לו ממ"ש, לא היה יודע תשמישו כלל כיון שעדיין לא ראה חושך הלילה) לא היה די לו באור העמוד בלילי שבת, ולכן שימשה האורה כל יום השבת, ומיד שנבדל יום החול נשתלח לו העמוד, שעכשיו יוכל להדליק ממנו לכל מקומות שצריך לו ולעשות בו כל צרכיו:

(יז) וכשהרחיק ידיו מן האש כו' אמר ברוך המבדיל כו'. רומז למ"ש בהקדמת זהר (יד.) דלא תייבין לאתרייהו עד זימנא דאמרי ישראל המבדיל בקל"ח כדין קדש אסתלק ומשריין דאתמנאו על יומי דחול מתערין ותייבין לאתרייהו כו' ומרזא דעמודא דנורא כו' אתיין כלהו ושלטין על עלמא תתאה, והכוונה שם על כל כחות של עלמין תתאין שכולן מתגלין בחול בברכת המבדיל, ולכן מרחיק ידיו מן האש שלא לקרבן כ"כ אל האש, וכן להלן בדר' מנא תני וכשמחזיר ידיו מן האש כו':

(יח) ר' מנא כו' על כוס של יין לאור האש ואו' כו' ואם אין לו יין פושט כו' ומסתכל כו'. לפי גי' זו שלפנינו משמע דברישא שיש לו כוס יין, א"צ להסתכל בצפרניו ולפשוט ידיו לאור האש, ואפשר הטעם משום דכשיש לו כוס צריך ליתן עיניו בכוס של ברכה כדאמרי' ספ"ז דברכות (נא.) והיינו כ"ז שהכוס בידו, וא"כ הסתכלות זה שמסתכל בכוס (ובכהאר"י כתבו שצריך להסתכל ביין שבתוך הכוס ממש,) מיקרי הנאה לאורו, וכמ"ש בירושל' פ"ח דברכות (לענין יאותו לאורו) א"ר יוחנן כדי שיסתכל מה שבכוס ובקערה (וכן בפ"ק דשבת (יב.) לענין לאור הנר משמע דבודק כוסות הוי תשמיש גמור לאור הנר, מי' שם הוא לראות אם הכוס נקי), אבל כשאין לו כוס (וכן אדה"ר שלא היה לו כוס עשה כן כדלעיל,) צריך לפשוט ידיו ולהסתכל בצפרנים שהן לבנות מהגוף כדי ליהנות לאורו, אבל בטא"ח סו' רצ"ו העתיק הגי' כיצד אדם חייב להבדיל מקרב ידיו לאור הנר ואומר במה"א כו' המבדיל בקל"ח ואם אין לו יין ואין לו שמן לנר פושט ידיו לאור האש כו', ולפי גי' ולפמ"ש בב"י שהטור מפרש רישא נמי באין לו יין אלא החילוק בין רישא למציעתא הוא בנר לחודי' (ועי' בב"ח שם), צ"ל דברישא דיש לו נר ומקרב ידיו לאור הנר, לא הוצרך לפרש פושט ידיו, דכשמקרב ידו לנר ממש ודאי הוי יאות לאורו (ומסתכל אם ידיו נקיות וחשוב הנאה לאורו), אבל מציעתא באין לו נר רק רואה אש מרחוק הוצרך לפרש פושט ידו להסתכל בצפרנים ודי בכך (גם לאש גדולה אין דרך לקרב ידיו כ"כ כמו לנר שמא יכווה, לכן סגי בהסתכלות בצפרנים), אבל בשבלי הלקט סי' ל"ו הביא הגי' ברישא כיצד מבדיל מביא כוס של יין ומקרב ידיו לאור הנר ואומר במה"א ואם אין לו יין פושט ידיו לאור האש, וכי"ב הגי' ברוקח שלפנינו (ולפני הב"י הי' ברוקח הגי' כמו בטור ע"ש) סי' שנ"ו וכ"ה בס' המנהיג שם, ולפי גי' זו יש לפרש דרישא דאית לי' כוס ואוחז הכוס בידו ואין יכול לפשוט ידו לאור הנר או האש [ד] ואע"פ שהכוס בימין ושמאל אסורה לסייע לימין, וא"כ יכול לפשוט יד שמאלי לאור הנר (וא"ל דמשום בשמים שאוחז בשמאלו הוא שאינו יכול לפשוט שמאלו ג"כ, דהא אינו מזכיר בכאן בשמים כלל, ואפי' היה לי בשמים הנה כשמברך על הנר כבר בירך על הבשמים ואין לו לתופשן עוד בידו כלל), י"ל לפמ"ש בהג"הה בסי' רצ"ח ס"ג בשם הזהר שצריך להסתכל בצפרני יד ימין דוקא, להכי ס"ל להפר"א נמי שעדיף שיקרב ידיו גם ימיני שהכוס בידו אל הנר (ורמ"א כתב לאחוז הכוס ביד שמאל כשמסתכל בימין מפני כפיפת הצפרנים ע"פ הזהר שא"א כשהכוס בידו, אבל לפ"ד הפר"א שאינו רק הסתכלות בצפרנים שהן לבנות עדיף טפי שלא להניח הכוס מימינו רק יקרב ידו עם הכוס ויסתכל בצפרנים): , אלא תני מקרב ידיו (כשהכוס בידו) לאור הנר אבל מציעתא דאין לו כוס, עדיף טפי שיפשוט ידיו ויכול להסתכל בצפרניו בטוב יותר להבחין ביניהם לבשר (גם מטעם הזהר כמשית"ל אות כ' אי"ה), וקרוב בעיני שאפשר גם בטור ראוי להיות הגי' כן, (וכן נראה שהטור העתיק בכל הענין לשון ליקוטי הפרדס לרש"י ע"ש, ושם ג"כ הגי' כן), וראיית הטור מן הפר"א שמבדילין בלא יין אינה מרישא כמ"ש הב"י אלא רישא נמי ביש לו יין מיירי, ורק מסיפא דסיפא דאם נתקדרו השמים בעבים תולש אבן ואומר המבדיל בקל"ח הוא שמביא ראי', דכל הני בבי גרירי אמצעיתא שאין לו יין, דכל בבא גורעת והולכת משלפני', במציעתא אין לו יין, ובסיפא אין לו נר ג"כ, ובסיפא דסיפא אין לפניו אף אור הכוכבים וכ"ש שאין לו יין (ועמש"ל אות אי"ה דאפשר האי ומברך הבקל"ח דסיפא אכלהו קאי):

(יט) ואם אין לו יין כו' וכיון שמרחיק את דיו מן האש אומר ברוך המקל"ח. כבר כתבתי שבניסחת הפוסקים ליתא כאן לברכת המבקל"ח, ועמש"ל אות כ"ג בס"ד:

(כ) ומסתכל בצפרניו שהן לבנות מהגוף. משמע שכדי ליהנות מן האור הוא דקאמר דבעינן יאותו ממש, וכן מבואר בדברי תשובת הגאונים הכתובה במרדכי ריש יומא וכ"ה בקצרה בל' רב נטרונאי גאון הכתוב בס' הפרדס הגדול לרש"י ובליקוטי הפרדס, גם הטור סי' רצ"ט פי' בשם רב עמרם דלהכיר בין צפורן לבשר הוא, ויש לפרש דלאו דוקא הוא בהסתכלות הצפרנים, שבאמת אם יכול לקרב ידיו ולהסתכל בידיו עצמן אם נקיות הן וכגון ביש לו נר, הכי עדיף טפי וכמש"ל אות י"ח לגי' השב"ל והרוקח נמי י"ל דלאו משום שאין יכול לפשוט ידיו להסתכל בצפרניו מפני אחיזת הכוס הוא ששנו מקרב ידיו לנר, אלא אדרבא הכי עדיף, וכאן בשאין לו נר רק רואה אש מרחוק הוא דתני שא"צ לילך אל האש לקרב ידיו ממש אלא מסתכל בצפרניו שהן לבנות מן הבשר וזה יכול לראות אף באור מועט מרחוק האש (וכענין משיכיר בין תכלת ללבן דמראה לבן ניכר מיד כשמאיר מעט אור היום). ולפ"ד רב האי גאון שהביא הטור (והיא כתובה בתשובת הגאונים שבס"ס נהרות דמשק סי' ק"ג) שמביט בשרטוטי הכפים שיש בהן סימנים בשרטוטין להתברך ע"ש, שודאי עדיף לפשוט ידיו מלהסתכל בצפרנים (אלא שמ"מ לעיל בהא דמקרב ידיו לאור הנר כשהכוס בידו א"א לומר כן שכשהכוס על כף ידו א"א לראות השרטוטין, ובזהר ויקהל שם כתוב טעם הסתכלות הצפרנים של ד' אצבעות שהן ד' מאורי האש ארגמ"ן: [ה] ועי' בזהר שם (ר"ח ב') שהצפרנים הן שנשתיירו מלבוש של צפורן שהיה לו לאדה"ר תחלה כמש"ל פי"ד, ולכן מסתכלין בהן לאור האש שירד במ"ש לשמרו מן הנחש, ולא בעור הבשר שנעשה מעור שהפשיט מהנחש כדלעיל, ועי' בהקדמת ת"ז (י' סע"א) ובריש תנ"ט וביאור הגר"א שם, ובע"ח שער ט"ו שהוא שער פרצופי זו"ן פ"ב, ומ"ש בלשון הגאונים שבמרדכי ועוד שאנו זוכרין לצפרניו שלאדה"ר לזה רמזי ג"כ ע"ש:

(כא) פושט ידו לאור הכוכבים שהן של אש. הטור הביאו בסי' רצ"ו בל' הפר"א, אבל בסי' רנ"ז בדינו ברכת מאור לא הזכירו שיהא יכול לברך על אור הכוכבים, וכן הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל לא העירו בזה דבר במקומו (והר"מ ברלין כתב שכיון דקיי"ל יאותו ממש ודאי אין להכיר בין מטבע למטבע באורן של כוכבים, וא"כ אין לברך לאור הכוכבים, ואינו נכון, שכיון שההסתכלות בצפרנים שלבנות מן הבשר נקטוה הפוסקים שהוא הנאה אף למ"ד יאותו ממש וכמש"ל באות כ' בשם הגאונים, א"כ הרי בפר"א שנאוה גם באור הכוכבים ויסתכל בצפרניו כו' ומתקיים בהן ג"כ יאותו ממש בשוה כמו לאור הנר), ואפשר דעת הפוסקים דש"ס דידן פליג ע"ז, דנהי דבריש פסחים (ב.) אמרינן דאור הכוכבים נמי אור הוא כדתניא הנודר מהאור אסור באורן של כוכבים [ו] ומשמע דהילכתא היא כיון דתני לה בברייתא אע"פ שהפוסקים השמיטוה, ואע"פ שלמסקנא דשם דכ"ע ס"ל אור אורתא הוא מתפרש קרא דכוכבי אור שפיר כדס"ד מעיקרא דכוכבי לילה קאמר, ולא מוכח מהאי קרא דאור הכוכבים נמי אור הוא, מ"מ פשטי' דקרא ודאי ל' אור ממש הוא, וע"ל פ"ז, ולהכי תני לה בברייתא להלכה פסוקה: , מ"מ לענין ברכת המאור במ"ש לא ס"ל להש"ס לברך עליהן, ותדע מדא"ר יהודא אמר רב בספ"ח דברכות (נג:) שאין מחזרי' על האור כו' כי מיקלע כו', והרי יכול לברך על אור של כוכבים שא"צ לחזור עליו שמצוי בכ"מ (וכ"ש דרב יהודא א"ר גופי' ס"ל דלא בעינן יאותו ממש, ואזדא מש"ל בשם הר"מ ברלין בזה), ודוחק לאוקמא דוקא בנתקדרו שמים בעבים, ועוד שא"כ דמברכין על אור הכוכבים לכאורה כ"ש שיש לברך על אור הלבנה דנפיש נהורא טפי משל כוכבים (ונקרא בתורה בשם מאור הקטן ודוד בס' תהלים קראו מאור סתם כמ"ש (תלי' ע"ד) אתה הכינות מאור ושמש, ובכ"מ בש"ס הזכירו אור הלבנה יחד עם אור החמה כמו בפ"ק דפסחים (ז:) ולא הזכירו אור הכוכבים ובספ"ו דברכות (מג:) אמרי' אבוקה כשנים וירח כשלשה), ומעתה תקשה הא דמוקמינן (שם) הא דאין מברכין על אור של בהכנ"ס באיכא אדם חשוב וחזנא אלא דאיכא סיהרא ע"ש, דל"ל כלל אור של בהכנ"ס, הא בלא"ה אפשר לברך על נהורא דסיהרא דמשמע שהיא נכנסת לבהכנ"ס, ולכן לא חשיב הנר דשם עשוי' להאיר, אלא ודאי דאין מברכין על אור הלבנה במו"ש, וא"כ כ"ש שאין מברכין לש"ס דידן על אור הכוכבים במ"ש [ז] אלא שמקום לחלק ביניהם, שלענין זה דוקא הכוכבים שהן של אש, וכדתני רשב"י בירושלמי דר"ה פ"ב ה"ד ובב"ר וש"מ הכוכבים של אש ורקיע של מים ושלום ביניהם, אבל הלבנה היא עצמה גוף חשוך ואין לה אור כ"א מה שמקבלת מהשמש (ובילקוט ריש שיר השירים שאמרו חמה ולבנה וכוכבים של אש, נראה שט"ס מלת ולבנה וכמ"ש במאמר זה בכ"מ רק כוכבים), וכמ"ש הזהר בכ"מ סיהרא ל"ל מגרמה כלום, ונ"ל שז"ש שלהי שבת (קנו.) האי מאן דבלבנה אכיל דלאו דלי', ודלא כפירש"י שם ע"ש: , וטעמא דמילתא שכיון שאין מברכין במ"ש על האור אלא מפני שהוא תחלת ברייתו כדאי' ספ"ד דפסחים (נג:) והני כוכבים ולבנה ברביעי נבראו א"כ ממילא אין לברך עליהן, (והפר"א לפי הגי' דלעיל רפ"ד דאשו של ב"ו נברא בשני ס"ל, ואפ"ה ס"ל דמברכין במ"ש לא משום תחלת ברייתו, לכן ס"ל לברך על אור הכוכבים (הר"מ ברלין), אלא שכבר העליתי לעיל בפ"ד שם שט"ס הוא בפר"א ע"ש), ועי"ל טעמא דהפר"א לשיטתי' שאמר לעיל שבריי' אור דמ"ש לאדה"ר הוא שנשתלח לו עמוד של אש מן השמים, הרי עיקר תחלת הברכה באדה"ר על אש של שמים הי', ולכן ס"ל שיכול לברך ג"כ על אור דכוכבים שהוא אור של גבוה, אבל ש"ס דידן בפסחים (שם) דס"ל הויות האש למאור לאדה"ר במ"ש ע"י הקשת שני רעפים היה. לכן ס"ל דלברכה בעינן ג"כ אש דידן ולא אש של גבוה (ויש להסתפק על מיני אש של ברקים שהדליקו מהן או הרים מוריקי אש וכי"ב אם מברכין עליהם במו"ש, וכן עמוד אש שהיה מאיר לישראל במדבר לכאו' דומה לעמוד אש דכאן ואין מברכין עליו לש"ס דידן) [ח] ולולי שבפר"א כאן נוסח הברכה בורא מאורי האש כדברי ב"ה בברכות (שם) הייתי אומר דפלוגתייהו דב"ש וב"ה במאור ומאורו נמי בהא תלי', לפי מה שביאר הגר"א בשנות אליהו שם דלב"ש הברכה על אש היסודי דלית בי' אלא חדא נהורא לכן מברכין שברא ל' עבר, ולב"ה הברכה על אש שלנו שיש בה טובא גווני נהורא, ולכן הברכה בלשון הוה בורא תמיד, מעתה י"ל דהפר"א והש"ס נמי בהא פליגי, דב"ש ס"ל כר"א שמותי משל ב"ש שהאור ירד לאדה"ר בעמוד אש מלמעלן מאש היסודי, לכן גם הברכה ראוי לברך עליו, וב"ה כדר' יוסי בפסחים דנברא מן האבנים, והיינו אש דידן שיש בו גוונין לכן הברכה עליו, אלא כיון שבפר"א נמי הנוסחא כדב"ה (אף שיש לחוש שיד מגיהי ספרים שלטו בה לכותבה כנוסח הנהוג אצלינו), א"א לומר כן, וצ"ל דעמוד אש שנשתלח לאדה"ר נמי טובא נהורי הוי בי' (כי עמוד הוא לעולם בחי' יסוד הכולל גוונין הרבה, גווני הקשת), והוי כאש דידן דמברכינן עלי': :

(כב) ואם נתקדרו שמים בעבים נוטל אבן מהארץ ומבדיל ואומר ברוך המבדיל כו'. בטור ושב"ל שם הגי' תולש אבן מהארץ, ופי' הב"ח שהוא זכר לבריאת האור ע"י שהקיש שני אבנים, ולפמש"ל בפר"א שנשתלח לו עמוד של אש מהשמים ואין זכר לאבנים בפר"א, א"כ א"א לומר כן, ואפשר מ"מ הואיל ומאבן מוציאין האש זכר מיהא הוי לאש (וברוכי מה"ט לא מברכינן עלי', שאינו כ"א זכר, אפי' אם היה יוצא אש מהאבן בתלישה זו, ואפשר לדעת הפר"א אה"נ דאין מברכין כלל על היוצא מהאבנים אפי' במ"ש דלא כדמסקי' בפסחים (נד.) ע"ש:

(כג) ואומר ברוך המבדיל בין קדש לחול. זה אינו שייך אל נטילת האבן (והאבן אינו כ"א לזכרון ברכת האש כמש"ל), רק דס"ל דמברכין הבדלה בלא כוס, ולגי' הטור שהבאתי לעיל אות י"ח דל"ג בהני דרישא ברכה זו, י"ל דהאי סיומא קאי אכלהו על אור האש וכוכבים ואבן, שבכולן אומר אח"כ ברכת המבדיל אע"פ שאין לו כוס, וכ' הטור שם שרב עמרם גאון כתב ע"ז ואנן לא ס"ל הכי אלא אין מבדילין אלא על היין, ע"כ, ונראה דרב עמרם גאון לטעמי' שהביא הטור בשמו בסי' רצ"ט שסובר דהא דאמרי' בשבת (קנ:) דהרי אמרי' המבדיל בקל"מ ועבדינן צורכין, בלא הבדיל בתפלה, אבל הבדיל בתפלה א"צ כפרש"י, להכי מפיק לדברי הפר"א לבר מהלכתא דבלא הבדיל בתפלה ס"ל אין מבדילין בלא יין הבדלה גמורה בשם ומלכות (אי ס"ל לרב עמרם בזה כדעת רש"י דההיא דשבת בלא שם ומלכות היא, וכמו שהביא הטור אח"ז מיד ופי' עוד אפי' אמר המבדיל בקל"ח בלא ברכה שרי, אם נפרש שהאי יפי' עוד הוא רב עמרם שלפניו) [ט] אבל מהב"י נראה שהאי ופי' עוד על רש"י דלעיל קאי, ופן נראה דרב עמרם גאון מסתמא ס"ל כשיטת בה"ג והגאונים שצריך שם ומלכות (וגם הא דאם הבדיל בתפלה א"צ נראה שמדברי בה"ג ה' קידוש והבדלה הוציאו רב עמרם), וכדעתם משמע קצת דס"ל להירושלמי פ' אין עומדין דאמר שאסור לעשות צרכיו קודם שיבדיל ודכוותה אסור לתבוע צרכיו קודם שיבדיל וההיא משמע ודאי קודם שמבדיל בתפלה קאמר ושיאמר הבדלה בחונן הדעת תחלה ואח"כ ישאל צרכיו, ודכוותה נמי איסור מלאכה קודם שיבדיל בתפלה קאמר: , ובפר"א בברכה בשם ומלכות קאמר מסתמא (ואפשר הי' כתוב לפניו בהדיא כן בשם ומלכות בפר"א), ובהבדיל בתפלה ס"ל שא"צ להבדיל עוד בלא כוס כלל, אבל לפ"ד הרא"ש שהביא הטור שם וש"פ שאפי' הבדיל בתפלה צ"ל הבדלה בשם ומלכות קודם שיעשה מלאכה, א"כ א"ש דברי הפר"א לדינא בהבדיל בתפלה כסתמא דמילתא, ומשום היתר מלאכה צריך שיאמר אף בלא כוס הבקל"ח:

(כד) מצוה להטיל מים בכוס כו' ושותהו. ששוטף שיורי טפות יין שבכוס במים ושותהו:

(כה) כדי לחבב כו' ומה שישאר מעבירו כו' שיורי מצוה מעכבין כו'. כלשון זה הביא במרדכי ריש יומא בשם תשובת הגאונים, אבל הטור סי' רצ"ט הביא בשם רב עמרם (והוא מדברי ספר הפרדס לרש"י וליקוטי פרדס), בהיפוך הטעמים, שתיית המים משום שירי מצוה מעכבין את הפרעניות, וטעם ההעברה ע"ג עיניו לחבב המצוה, ואע"פ שלכאורה היה נראה יותר כנוסחת הטור דשתיית טיפי היין שבכוס ששוטפם ושותם הן הן שירי מצוה של כוס של ברכה, וההעברה ורחיצה ע"ג עיניו ממה שישאר בכוס מן המים הוא חבוב מצוה וכעין מ"ש בכ"מ מאן יהב לן מעפרי' ומלינן עיינין, מ"מ לעיקר מילתא נראה יותר כנוסחת הפר"א כאן ותשובת הגאונים שבמרדכי, ששירי מצוה היינו שאינן מעין גוף המצוה וכמו תנופה ונענועי הלולב דסוכה (לח.) דאמרי' בהו שירי מצוה מעכבין אה"פ, והיינו מה שרוחץ בהן עיניו ולא מה ששותה הטיפין ששוטף שזהו מעין גוף המצוה של הכוס שהוא בשתייה, גם הא דמעכבין אה"פ, מתפרש טפי בהעברה ע"ג העין שי"ל שר"ל רפואת העין כההיא דברכות (מג:) דמהדר לה לנטילת מאור עיניו ע"י פסיעה גסה בקדושא דבישמשא לפמ"ש הטור סי' רס"ט בשם רב נטרונאי גאון שהוא נותנו ע"ג העין [י] ולפ"ז הי' משמע דהני מילי ל"ד בכוס הבדלה איתמרו, אלא בכל כוס של ברכה ראוי לעשות כן, וכמו שתיית הטיפין לחבוב מצוה לפי נוסחא דהכא, דודאי לכאורה בכל כוס של ברכה כן כיון שמצוה לשתותו כולו ולא לשייר כלום כדמוכח בזהר וירא (קד.) לא אשארו כלום כו' כג"ד בעי ב"נ למישתי מהאי כוס דברכה כו', משמע דר"ל כגוונא דא צ"ל השתייה מכוס של ברכה שלא לשייר כלים, אלא שאפשר כאן לכבוד השבת דהו"ל כמלוין את המלך הוא שהיו נוהגין כן בכוס הבדלה לחבבו ביותר וכעין מ"ש בירוש' פ"ב דמ"ק ופ"ח דסנהדרין דר"י הוי מלקט פירורין מסעודת קידוש החדש ואמר יהא חלקי כו', ולא עשה כן בשארי סעודות מצוה, דהיינו מפני שהי' חביב עליו ביותר: , וזהו שמעכבת אה"פ שלא יחשכו מאור עיניו וכההיא דסוכה שעוצרין טללים ורוחות רעים, ובשתיית שירי הכוס ששוטף במים שייך טפי חבוב מצוה שהיא גוף עצמה של המצוה שתיית הכוס, ומראה חביבותה עליו עד שאף הטיפין שותה:

(כו) שאינו מבדיל על היין במ"ש כו' אינו רואה סי' ברכה כו'. י"ל שהוא כמ"ש בערובין (סה.) שכל בית שאין יין נשפך בו כמים אינו סי' ברכה וכ' רמ"א בס"ס רצ"ו שלכן נהגו לשפוך מיין הבדלה כדי להראות הסי' ברכה בתחלת השבוע ע"ש, אבל הפר"א שאדרבא ס"ל לשטוף ולשתות אף טיפין הנשארים בכוס ולא לשפוך ממנו, לכן משים הסי' ברכה בזה שיבדיל על היין וישתהו, וכל שאין מבדיל ומראה סי' עניות שאין לו יין להבדלה במ"ש אין לו סי' ברכה [יא] וכל זה הוא להמשיך משבת שהוא מקור הברכה לכל ימי השבוע כמ"ש ז"ל, ורמיזא במכילתא פ' יתרו זכרהו מא' בשבת כמדת שמאי הזקן וכמ"ש הרמב"ן בפי' התורה שם שאף לב"ה קיימין דברי המכילתא לענין שיהיו מונין א' וב' בשבת ע"ש, והכל להמשיך מקדושת וברכת יום השבת לכל ימי השבוע: :

(כז) וכל מי שהוא שומע כו' קונה אותו לסגולתו. בטור שם הגי' אבל מי שהוא מבדיל על היין כו' הקב"ה קוראהו קדוש וסגולה (וכל' זה האחרון הנוסחא בילקוט ג"כ), ובילקוט מוסיף עוד ומצילו כו',

(כח) שנא' ואבדיל גו' והייתם לי סגולה. שני מקראות הן, הראשון ס"פ קדושים והשני בפ' יתרו, ובטור הגי' ואומר והייתם לי סגולה וכצ"ל, ומקרא קמא דייק קדוש דכתיב בריש' והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל וגו', וכדדרשי' כי"ב פ"ב דשבועות (יח:) בכל המבדיל על היין הו"ל בנים זכרים וראוין להוראה דיליף להבדיל בין קדש לחול מלהבדיל בין הטהור לטמא דסמיך לי' אשה כי תזריע:

(כט) סגולה. הוא כללות ג' מדות וכמ"ש בזהר במדבר (קיט:) ושרשן בג' טיפין דמוחא חב"ד ואח"כ בחג"ת ואח"כ בנה"י עי' תס"ט (קח.), והרביעי' מ"ל (שכנגדה ברכת הבדלה) כוללת כל הג' שלפני', ונגדן כתוב בתורה ד"פ סגולה, א' בפ' יתרו וא' בפ' ואתחנן וא' בפ' ראה והד' בפ' תבא, ונגדן ד' הבדלות בברכת הבדלה, כי הסגולה היא שתבדילה וגונזה לו מלהשתמש בה אחרים, ועי' בתולעת יעקב:

(ל) במימי גיחון העליון. בד"ה (ב ל"ב) כתי' בחזקיהו סתם מוצא מימי גיחון העליון, ופרש"י פ"ק דברכות (י:) שהוא מעין השילוח שבירושלים, והוא והורדתם אותו אל גיחון דשלמה ריש מלכים, שתרגמו יונתן שם שילוחא וכ"ה בפרש"י וש"מ שם, וז"ש בהוריות (יב.) וכריתות (יא.) עלה לשון מושחין מלכים ע"ג המעין ולא נקטו הנהר, שגיחון זה מעיין הוא, ואינו נהר גיחון שנזכר בד' נהרות הסובב את כל ארץ כוש, דמאי שייטי' לירושלים, אבל בפי' הרמ"ה המובא בע"י בהוריות שם כ' דגיחון זה הוא מד' נהרות ע"ש, וצ"ל לדבריו שמתגלגל ויורד תחת הקרקע מגיחון דכוש לשילוח שבירושלים (וכמו בירדן לעיל פי"א עמש"ש אות כ' בס"ד), וכ"מ קצת לשון הזהר בא (לה.) שהוב"ל פ"ט הג"הה ט', ולפי שהי' אדם בהר המוריה בירושלים לכן נכנס במימי גיחון אשר שם, וקצת משמע מלשון התוספתא פ"ק דתענית ובירושלמי שם פ"ב דתני (לענין טובל ושרץ בידו) אפי' טובל בשילוח ובכל מימי בראשית כו', דאיכא מעלה בטבילה בשילוח לענין טהרה ותשובה, ואפשר היינו מפני שמימיו מן המקדש המה יוצאים וכדאמרי' בפ' בתרא דיומא (עז:) ועליו נא' לע"ל מקור נפתח וגו' לחטאת וגו' וע"ל פנ"א, ואמרי' ביומא שם שאף מה"מ אין לו רשות לעבור בו (גם עיקר הרמז על מ' סאה למקוה טהרה נדרש מן מי השילוח ההולכים לא"ט כמ"ש בבמ"ר פ' קרח ע"ש בהגהותיי אות ס"ב):

(לא) עד צוארו. בז"ר הקשה מההיא דשלהי יומא (שם) שאסור לעבור במים כשהן ממתנים ולמעלה, ולא קשיא דהא מסקי' שם שאני נחל דרדיפי מיא, והיינו לע"ל יהי' כן כי גאו המים. אבל בימי אדה"ר וכל ימי בהמ"ק בעוה"ז לא הי' נחל שוטף כ"כ (ואי איתא שמ"ש (ד"ה ב ל"ב) ויסתמו וגו' ואת הנחל השוטף בתוך הארץ, היינו הך דסתם מי גיחון, יהי' משמע מזה שגם אז הי' נחל שוטף, עמש"ל פ"ט אות ל' בס"ד), גם נראה דדוקא לעבור אסור אבל לעמוד במקום אחד מותר בכל ענין וע"ל אות ל"ז ול"ח שכ' סמוכין ממקראות ע"ז שנכנס במים:

(לב) והתענה שבע שבתות ימים. מ"ט יום היקף היובל שבה התשובה, וברפ"ב דערובין (יח.) תני משום ר"מ שהתענה ק"ל שנה, וכ"ה בזהר בראשית (נה.), ואולי אפשר ליישבם דמ"ט יום ישב במי גיחון בתעניתו, וכשיצא משם התענה עד משך ק"ל שנה, ובפ"ק דע"ג (ח.) אמרי' שהתענה ח' ימים כשראה היום מתמעט והולך וח' ימים עשה י"ט אחר תקופה ולשנה הבאה קבע אלו ואלו י"ט, אם באנו להשוות דלא יפלוג אדר"מ דעירובין, ולו י"ל די"ט זה בלא אכילה ושתי' אלא בשמחת לב וכסות נקיה כיוהכ"פ עשאו, וח' ימי תענית שעשה שנתפרשו יותר מתעניתו כל הק"ל שנה אפשר הוי מיפלגי בחומרי תעניות מהאחרים:

(לג) כמין כברה. שנתחלחלו נקבי עורו מפני המים ונעשו כנקבי הכברה (ובילקוט הנוסחא משובשת ונדחק הז"ר בפירושו ע"ש:

(לד) העבר נא חטאתי וקבל תשובתי. העברת החטא היינו בעה"ז מן המיתה בקוצר ימים (ומן היסורין) וכמ"ש בדוד (שמואל ב יב) גם ה' העביר חטאתך לא תמות, וקבלת התשובה הוא הכפרה השלימה אף בעה"ב וז"ש (הושע יד) שובה ישראל וגו' ושובו אל ה' וגו' כל תשא עון (תשא העון לגמרי אף בעה"ב) וקח טוב (קח וקבל התשובה לטוב ע"ש בפרש"י), וז"ש להלן ס"ה בעה"ז סלה בעה"ב:

(לה) וילמדו כל הדורות שיש תשובה כו'. ואי קשיא הא דאמרי' פ"ק דע"ג (ה.) לא היה דוד ראוי לאותה מעשה אלא להורות תשובה ליחיד, והשתא הרי כבר למדנו תשבה ליחיד מאדה"ר, תריץ דאדה"ר ביומו לאו יחיד אלא כלל מין האנושי הי' (והי' כולל כל הנשמות), וכענין מ"ש בפ"ד דר"ה (לב:) בשרה כיון דנפקו מינה רבים כרבים דמי, וא"ת א"כ ניליף מינה תשובה לרבים וצבור, ותקשה למה הוצרך שיבאו ישראל למעשה העגל כדי ללמד תשובה לרבים כדאי' שם, די"ל שמ"מ לענין זה צבור ממש מפרסם חטאם בעולם לשמצה בקמיהם, לא שמענו מאדה"ר שלא נתפרסם חטאו (ואף הקב"ה לא פירסם חטאו כדאי' בזהר וז"ח):

(לו) שיש תשובה ואתה מקבל. יש תשובה להגן מהמיתה וייסורין בעה"ז ומקבל תשובת השבים בעה"ב וכנ"ל:

(לז) פשט הקב"ה יד ימינו כו'. לשון זה מצוי תמיד בפר"א (והוא משל למדת רחמים וכמ"ש הריקאנטי בראשית (לג ד), ויש לרמזו כאן בקרא (תהלים קלט) אשכנה באחרית ים גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך (שמזמור זה נדרש באדה"ר כמה פסוקים ממנו, ולעיל בפרקין דרש עלי' קרא דוא מר אך חשך ישופני), ואחרית ים הא רמז שהגיעו מים עד צוארו וגם שם ימינו של הקב"ה תאחזנו (ביד מדת משפט), ותקבל תשובתו:

(לח) שנא' חטאתי וגו' כסיתי ואתה נשאת עון חטאתי סלה סלה מן העה"ז כו'. כצ"ל וז"ש שם בתרי' על זאת יתפלל כל חסיד (זה אדה"ר כמ"ש בעירובין (שם) אדה"ר חסיד גדול הי' כו'.) וגו' לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, שהתפלל כשעמד במי גיחון עד צוארו:

(לט) ואמר כי ידעתי מות תשיבני ובית מועד לכל חי. כצ"ל והוא מקרא (איוב ל) ור"ל כאן כיון שיודע אני שמות תשיבני ראוי לי להכין בית מועד לכל חי, היינו מקום קבורה, וכן היו רגילין לחצוב להן קברות בחייהן, אם כדי לזכור יום המות תמיד ולשוב בתשובה, או כדי לתקוע אמונת תח"ה בלב הרואים עוסק בבית הקבורה (עמש"ל פי"ט אות כ"ה):

(מ) בית מלון לרבצו. גם זה כינוי למות בשם שכיבת ורביצת הלילה לבטחון תח"ה, וע"ל פל"ד, וכן רגילין בירושלמי ומדרשים לקרוא מיתת הצדיקים בשם שינה כד דמך כו', ולשון לרבצי האמור כאן אפשר ירמוז לפרש מ"ש (איוב יא) ורבצת ואין מחריד, שהוא מוסב על הקבורה שכתוב לפניו וחפרת לבטח תשכב שתרגומו שם על הקבורה (אך סופי' וחלו פניך רבים, קשה להתפרש על זה):

(מא) ה"ג יצא חוץ להר המורי' וחצב כו'. כי אע"פ שישב בהר המורי' לא רצה לחצוב לו שם מקום קבר רק יצא חוצה לו לחצוב לו קבר בחברון, ועי' זהר בראשית (נז:) ובז"ח רות (סב ג) ולקמן פל"ו בענין מערת המכפלה:

(מב) לברוח מפניהם. בימי יהושע שהירדן ראה וינוס מפני ארון ברית ה', והיינו הלוחות שנקראו לוחות הברית [יב] והן נו"ה כמש"ל ס"פ נ"ב בס"ד, והן האירו בכפות רגלי הכהנים שהן נקראין רגלין, וברחו המים מפניהם, עמש"ל פ"ה אות ט' בזה: :

(מג) גופי שגבל בב' ידיו. כמ"ש באדר"ן ספ"א מנין לאדם שנברא בב' ידים שנא' (תהלים קל"ט) ידיך עשוני ויכיננוני (וכתי' (איוב י) ידיך עצבוני (זהו הגיבול) ויעשוני), ובכתובות פ"ק (ה.) לבר קפרא לא נברא בב' ידים כ"א מעשיהם של צדיקים ע"ש, ואפשר בריאת האדם שאני כיון שעיקר גמר הבריאה הי' נפיחת הנשמה בו (מי' בלא"ה משמע דההיא דאדר"ן פליגא אדבר קפרא דחשיב שם מקדש נברא בב' ידים ולבר קפרא מפרשי' לי' לקרא דמקדש ה' כננו ידיך ע"י מעשיהן של צדיקים ע"ש:

(מד) נפח באפי עאכ"וכ. כצ"ל:

(מה) ולאחר מותי יקחו כו' ע"ג. כי ודאי יהי' כח בגופי ועצמותי שנגבלו בידיו של הקב"ה לעשות בהן נסים ונפלאות בק"ו מלוחות כנ"ל, ואם באנו להשוותו לענין הק"ו ממש, י"ל שרמז על המבול שגופו ועצמותיו לא נמחו במבול וכדמוכח מעובדא דר' בנאה בפ"ג דב"ב (נח.) שאמר נסתכלתי בשני עקביו כו', גם בב"ר פכ"ח אמרו דלא קיבלו מני' דר"י בר סימון דדרש בצפורי שעפרו של אדה"ר נמחה במבול ע"ש, ולכן חשש שיעשוהו ע"ג אחר המבול מחמת זה שיראו שלא שלטו בו מי המבול למחותו:

(מו) ואת עצמותי. אף אחר שיכלה הבשר (או י"ל שמשים גופו ובשרו היה יכול לעשות קברו במקום סיד ודברים המעכלים בכדי שיתעכל במהרה):

(מז) אלא אעמיק את ארוני כו'. ולכן לא היה עפרון יודע מקבירת אדם שם כמ"ש בזהר חיי שרה (קכז:) ולאברהם נתגלה כמ"ש שם ועמש"ל אות מ"א:

(מח) למטה מן המערה ולפנים מן המערה. לפי גי' הספרים פירושו שהמערה השני' נעשי' למטה מן הראשונה במקצוע שלה לפנים ממנה כזה והוא כמו הכרעה בפלוגתא דרב ושמואל רפ"ה דערובין (נג.) אם הן בית ועלי' או שתי בתים זו לפנים מזו ולומר ששניהן אמת, ובילקוט הגי' למטה בארץ מערה לפנים ממערה, ואתיא כמ"ד בית ועלי', וז"ש כאן לפיכך כו' שהיא ככולה:

(מט) ושם הוא נתון אדם וחוה כו'. וסדר קבורתן עי' בירושלמי תענית כ"ד ה"ב ובזהר שלח לך (קסד.):

(נ) ולפיכך נקראת קרית ארבע. אע"פ שבס' יהושע (טז) כתוב מפורש שארבע הוא שם אבי הענק מ"מ דרש לה הש"ס במדת דבר המיוחד במקומו, שבכ"מ קוראה חברון או ממרא, וגם כאן להלן כתיב ממרא קרית ארבע, קראה שם העיקר ממרא וייחסה שהיתה קרית ארבע, וכאן בקבורת שרה ייחד לכתוב שמה העיקר בשם קרית ארבע וחברון נופל שכתב היא חברון, לכן דרשוה לרמוז על ד' זוגות בקבורה שם:

(נא) ועהכ"א יבא שלום כו' הולך נכחו, בפי"ג דכתובות (קד.) אמרי' על משכבותיו מבע"ל אלא שצדוקים יוצאים לקראתו ואומרים לו יבא שלום ינוחו על משכבותם, ופרש"י כלומר אח"כ ינוקו הצדיקים שיצאו לקראתו, ונ"ל דעיקר מילתא שצדיקים יוצאים לקראתו נפקא לן מן הולך נכחו, שיוצאים לנוכח פניו להקבילו, ומינוחו על משכבותם שמעינן עוד מילתא יתירתא, שהצדיקים הקבורים שם במערה מקום שבא צדיק זה להקבר שם עומדים ממש ממקום מנוחתם לנגד צדיק הבא וכמ"ש פ"ג דמ"ק (כה.) בבני ר' חייא דא"ל חד לחברי' תא וניקום לאו אורח ארעא לנגד רב הונא שבא להקבר שם, ובזהר שלח לך (שם) שקמה חוה נגד שרה, וכן כלם ע"ש ובזהר חיי שרה (קכח א ב) ולכן הביאו כאן מקרא דיבא שלום ינוחו על משכבותם ששוכבים ונחים הצדיקים שקמו נגד צדיק זה הבא לבית מלונם בשלום: