ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר יט

(א) י' דברים נבראו כו'. כאן נשנו כל' המשנה פ"ה דאבות, אבל בספ"ד דפסחים (נד.) נ"א בזה והוא כל' ברייתא דסיפרי פ' וזאת הברכה וע"ל פ"ג שכתוב שם ח' דברים (מהני י) נבראו ביום השני ועמש"ש בס"ד:

(ב) פי הבאר. בפסחים וספרי הלשון הבאר סתם, וכאן ובאבות דנקט פי הבאר נראין הדברים מכוונים למ"ש בזהר בלק (רא:) מאן פי הבאר ההוא דרגא כו' ואיהו תחות פי ה' (וי"מ לשון פי הבאר הוא באר דיעקב שכתוב בו ל' פי הבאר והוא ג"כ הבאר דאבות ומשה וישמעאל כמש"ל פ"ל ופל"ה ע"ש):

(ג) ואילו של יצחק. ע"ל פל"א:

(ד) בז' שעות ביום כו'. בשוח"ט מז' צ"ב הגי' בשש שעות, ולפמ"ש שם בסדר השעות בששית רקמו בז' נפח בו נשמה, נכון יותר הגי' בז', דלשון נכנס אדה"ר משמע שהלך בעצמו שכבר היה בו נשמה, ולעיל פי"א הגי' בסדר השעות בעשירית הכניסו ועמש"ש בס"ד:

(ה) והיו מלה"ש מקלסין כו'. ע"ל ס"פ י"ב:

(ו) ובה"ש בע"ש גורש כו'. ע"ל רפ"כ:

(ז) והיו מלה"ש כו' בל ילין. שלא לן ביקר ר"ל בג"ע, ועי' בב"ר פי"א:

(ח) נדמה אכ"כ כו' נדמו שניהם. מזה שתחלה כתיב אדם לשון יחיד ואח"כ נדמו לשון רבים, נפקא לי' לדרשו על אדה"ר שנכללה בחטאו חוה לכן כתיב נדמו שניהם, ותחלה קראם אדם ל' יחיד וכמ"ש ויקרא את שמם אדם ביום הבראם (בראשית ה) וכמ"ש בב"ר פכ"א שנקראת חוה אדם:

(ט) יום השבת ונעשה סניגור כו'. ע"ל פ"כ שיום השבת היה מנחמו ומביא מקרא דברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ועמש"ש בס"ד, ומקראי דלקמי' לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי אם אמרתי מטה רגלי גו', יש לדרשו על הצלת אדה"ר מהמיתה ומדינו של גיהנם ע"י הסניגורין של שבת (הנרמז בר"ת של ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך כמש"ל שם בס"ד):

(י) לא נהרג הרג בעולם. בנ"א הגי' לא נהרג אדם, ובשוח"ט הגי' לא נענש אדם, אבל בילקוט תהלים הגי' ג"כ הרג ופירושו שום הרג אף מבע"ח (ומכוין יפה לשון בששת ימי כו', אבל אדם הרי לא נברא עד ששי), ועמש"ל פ"כ אות י):

(יא) זו היא קדושתו וזו היא ברכתו. הקדושה היא שלא לחללו במלאכה והברכה היא שלא יהיה בו חסרון כ"א ברכה וריבוי ולא יוסיף עצב (וכמ"ש בב"ר פי"א לענין אבלות בשבת), וא"כ אם היה נדון אדם בו למות היה מתחלל קדושתו וגם ברכתו (שאף במבול נא' ויתעצב אל לבו, כ"ש אם הי' נחסר מין האנושי לגמרי בשבת):

(יב) ניצול אדם מדינה של גיהנם. ל' דינה של גיהנם דנקט אינו מיושב יפה, דניצול ממות לחיים הו"ל למימר שניצל מגזירת ביום אכלך ממנו מות תמות, וצ"ל שעיקר ההודאה הוא על שניצל מדינה של גיהנם וזכה לע"הב, אבל בעה"ז כיון שעכ"פ נגזר עליו מיתה, אין חשוב כ"כ מה שהאריך לו ימיו טובה נגד טובת ההצלה מגיהנם, גם י"ל שרומז בלשונו שלדורות ג"כ נקבעה סניגורין של שבת שינצלו בה מדינה של גיהנם (כמו שלא נידון אדה"ר בשבת ונצטוו ב"ד שלמטה שלא לדון בשבת), גם בזכות סעודת שבת כהלכתו אמרו בשבת (קי"ח.) שניצול מדינה של גיהנם, (וכן נקט לקמן בי ילמדו כל הדורות שכל מי כו' ניצול מדינה כו'):

(יג) לא לחנם ברך כו' וקדש כו'. אפשר רומז לדרוש כן קרא דעל כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו (שמות כ) שהוא מוסב על וינח ביום השביעי דלקמי' שהניח לאדה"ר מחרון אפו ומעצבו ורגזו ובזה נתגלה בעולם פעולת הברכה והקדושה לשבת:

(יד) התחיל משורר ומזמר ליום השבת. בשוח"ט שם מסיים, בא אדם לומר הימנון (פי' שיר ושבח) לשבת א"ל השבת לי אתה אומר הימנון אני ואתה נאמר הימנון להקב"ה שנא' טוב להודות לה', והרב בן גבאי בתולעת יעקב בזמירות שחרית של שבת הביא ל' זה בשם הפר"א, ולפ"ז נראה שנדרש לשון מזמור שיר ליום השבת השיר שיום השבת משבח וכמו שיסדו במטבע ברכה דשבת ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת כו' (ועי' בתולעת יעקב שם מ"ש בזה):

(טו) עד שבא משה כו'. שי"א מזמורים שמן תפלה למשה ולהלן מרע"ה אמרן כמ"ש בשוח"ט מז' צ' ובכללן מזמור שיר ליום השבת (וכתוב בפסיקתא דמנה א' אפים (ולפי הנראה מלשונו אינו מעיקר הפסיקתא אלא תוספת אחרונים), רמז לזה שר"ת מזמור שיר ליום השבת הוא למשה וכ"ה בפע"ח בכוונתי' ע"ש), ומ"מ עיקרו אדה"ר אמרו (וכן דרשו לעיל פי"א פסוקים דה' מלך גאות לבש, אדה"ר אמרן), ורש"י ספ"ק דב"ב (יד:) פי' בהא דחשיב דאדה"ר בזקנים שאמרו ס' תהלים כגון ולי מה יקרו רעיך, והיינו שתפס מזמור זה שנדרש בש"ס ספ"ד דסנהדרין (לח:) באדה"ר ע"ש:

(טז) ליום השבת ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי הע"הב. בשוח"ט וילקוט שם ליתי', ובאמת אין לו ענין לדרשא דהכא, וקרוב שנשתבש מל' המתני דסוף תמיד, ועי' ת"כ בחקתי:

(יז) בי ילמדו כל הדורות כו'. ע"ל ספ"ך אית ל"ה מש"ש אי"ה:

(יח) שכל מי שמודה פשעיו ועוזב ניצול מדש"ג, רומז ללישנא דקרא (משלי כח) מכסה פשעיו לא יצלוח ומודה ועוזב ירוחם, ולימדנו לפי דרכו לפרש מלת ומודה שהוא חוזר על פשעיו דלעיל, וכתיב בתרי' אשרי אדם מכחד תמיד שמפחד מדינה של גיהנם (כמ"ש מפחד בלילות ודרשו פ"ק דסנהדרין (ז:) מפחדה של גיהנם הדומה ללילה) ומקשה לבו (ואינו מודה ועוזב) יפול ברעה זו גיהנם (כמ"ש בנדרים (כב.) אין רעה אלא גיהנם שנא' וגם רשע ליום רעה):

(יט) שנא' טוב להודות לה'. וסיפי' דלזמר לשמך עליון י"ל דמידרש לפ"ז שכשיודה על פשעיו וימחל לו הקב"ה, אז יזמר וישורר לשמו של העליון ית', וכמו אדה"ר כשהודה וניצול מדש"ג אמר שירה וזמרה:

(כ) חסדך כו' העה"ב שהוא דומה לבקר. באדר"נ ספ"א מסיים בה שנא' חדשים לבקרים רבה אמונתך, ובסיפא דעה"ז שדומה ללילה מסיים שנא' שומר מה מלילה שומר מה מליל:

(כא) יגידו ויאמרו אמונתו וחסדו כו' שעשה והצילני כו'. אפשר האי שעשה הוא שהצילו מן המיתה באותו יום בעה"ז. והצילני מדפ"ג בעה"ב, וע"ז אמר יגידו ויאמרו חסדו ואמונתו כמש"ל חסדו בעוה"ב ואמונתו בעה"ז, אך יותר נכון דחדא מילתא והכל על ההצלה מדש"ג, ולכן קוראה בעה"ז בשם אמונה שעדיין אינה ידועה בעה"ז רק שמאמין בה' שמחל לו ויצילנו מדש"ג ובעה"ב שיראו זה עין בעין אז יגידו חסדו:

(כב) כל עדות נאמנות לישראל בעשרה. בשוח"ט וילקוט הגי' עדות נאמרת, אבל בפסקי ריקאנטי סי' תקצ"ג הביא כגי' הספרים, ואפשר הל' מכוין על שם הכתוב עדותיך נאמנו מאד (ובס' יצירה פ"ו קורא עדים נאמנים לשלשה עדים ע"ש בפי' הגר"א, וכאן י"ל שקורא עשרה דמפרסמא מילתא טפי כמ"ש פ"ק דכתובות (ז:) בשם עדות נאמנה), וקאי לדרוש ואמונתך בלילות בעה"ז שדומה ללילה שלהגיד אמונתו (שמלת להגיד נמשך גם על ואמונתך בלילות) צריך בעשרה, וע"ז נא' עלי עשור שצריך בעשרה:

(כג) הכנור כו' בעשרה נבלים. כ"ה הלשון גם לקמן ש"פ ל"א וכן בשוח"ט, אבל ודאי עיקר הגי' בעשרה נימין, וכ"ה בתרגום תהלים על פום כנורא דעשרתי נימין, וכ"ה בפ"ק דערכין (יא.) ובירוש' פ' החליל ובבמ"ר פט"ו ופסיקתא דעשרת הדברות ושוח"ט מז' פ"א (ועי' בתה"א להרמב"ן שער הגמול ק"ד ד' מ"ש בזה,) ושם דרשוהו לע"ל ולא על כנור דדוד, וכנור של מקדש אמרו בערכין שם של ז' נימין היה [א] ואמרו שם אין פוחתין מן ט' כנורות במקדש ובכ"א ז' נימין הרי ס"ג נגד שם ס"ג שבאימא שממנו שרש הלוים והשירה, ולימות המשיח של ח' נימק וט' כנורות ג"כ הן ע"ב נימין נגד שם ע"ב שבחכמה שיתגלה אז: , ודרשא זו דעשר נימין לא שייכא כ"כ להא דעדות נאמנה דהכא, אלא פשטי' דקרא דעלי עשור קא מפרש תחלה:

(כד) עדות ברית מילה בעשרה. ז"ל הגהות מנהגים (והביאו בליקוטי מהרי"ל ריש ה' מילה,) מנהג פשוט שמהדרין אחר עשרה לברית מילה משום דאי' בפדר"א דאין שום עדות שנתן הקב"ה לישראל פחות מעשרה, וה"נ העידו העשרה על האב שהכניס בנו בבריתו של אברהם אבינו עכ"ל, והובא בקצרה בפסקי ריקאנטי סי' תקצ"ג בשם ראבי"ה [ב] וי"ל ענין עדות במילה, לפמ"ש בלק"ת כוונת המילה לגילוי שם י"ה ע"ש, ושם זה הוא עדות כמ"ש שבטי יה עדות לישראל, סהדותא דא"וא: , ובטי"ד סי' רס"ה הביא בשם רב צמח גאון דאם אפשר לעשותה בעשרה עבדינן ואי לא אפשר עבדינן בפחות מעשרה. והועתק בש"ע שם ס"ו, אבל לא הביאו מקורו מהפר"א ושוח"ט וילקוט:

(כה) עדות המת בעשרה. במגלה ספ"ג (כג:) תנן דמעמד ומושב בעשרה משום דבעי למימר עמדו יקרים ולאו אורח ארעא בפחות מעשרה, אבל רחוק הוא שיהי' הכוונה כאן ע"ז, שאין ענין לקרותה עדות המת, אלא נכון יותר דקברות מת עצמה קאמר וכמ"ש הרמב"ן בתה"א (ל"ג ד) בשם רב נטרונאי גאון שאפי' למאן דלא קרי ותני בעינן להתעסק בקבורתו בעשרה ופי' הרמב"ן שם דטעמא דמסתבר הוא משום דאיכא קדיש ושורה וברכת אבלים ומעמד ומושב דבעי י' והובא בקצרה בטוש"ע י"ד סי' שס"א (וקצת סמך שהיו נוהגין אף בזמן הגמ' להוציא המת בעשרה מההיא דשלהי קידושין (פ:) מעשה והוציאוה עשרה במטה פי' בחזקת מתה, הרי שאפי' אשה דלא קרי ותני היו רגילין להוציאה בעשרה, אך י"ל מעשה שהי' כך הי'), ולשון עדות בקבורת מת., אולי י"ל שהקבורה שאנו עוסקין בה ה"ז עדות נאמנה על תחיית המתים, שאלמלא אמונת התחיי' לא היו ב"א עוסקין כ"כ בקבורת המתים (אע"פ שבסנהדרין (מו:) אמרו קבורה משום כפרה או משום בזיונא), וזהו שתיקנו בברכת רחבה פ"ק דכתובות (ח:) ברכה ראשונה על תח"ה ע"ש. וזהו שקראו לקמן פל"ד קבורה בשם פקדון לארץ (ונשאר שם זה אצלנו בלשון ההמון בל"א), לתקוע אמונת תח"ה בלב לומר שאינה אלא כפקדון ע"מ להחזירו, ולכן צריך עשרה לפרסם עדותו (ואפשר היינו טעמא שבמגלה (שם) לא מפרשי' טעמא בגמ' על ברכת אבלים למה בעשרה (ועי' תוי"ט שם) דפשיטא לן טעמי' משום עדות שמעידין בה לפרסומי מילתא):

(כו) עדות ברכת ה' בעשרה. היינו כל ברכה שיש בה קידוש ה' שצריכה עשרה ככל הני דתנן במגלה (שם) וכדאמרי' התם טעמא דבהמ"ז על הכוס בשם בעשרה כיון דבעי לאדכורי ש"ש פחות מעשרה לאו אורח ארעא. אבל רחוק קצת לפרש דקידוש ה' קאמר דאמרי' ספ"ט דסנהדרין (עד:) דאין פרהסיא פחות מעשרה ע"ש:

(כז) עדות חליצה בעשרה. הביאו בהגמי"י רפ"ד מה' חליצה בשם ראבי"ה ובסדר חליצה של ראבי"ה הכתוב בתשו' מהר"מ מינץ סי' ס"א (ונקבע בש"ע בהג"הה בס"ח סי' י"ג) וכ' שהוא לפרסום דאילו משום דיינין סגי בג' ובהוספת עוד ב' לכתחי' ע"ש (ובירושלמי ריש גיטין אמרו בגיטין הבאין ממדינת הים שצריכין להיות בעשרה אם אין שם בהכנ"ס והוא לפרסום):

(כח) עדות ברכת נשואין בעשרה שנא' ויקח בועז כו'. ברייתא בכתובות (ז:) ע"ש, ובשוח"ט שם יש דילוג (ולנוסחא דשם מביא מבועז על חליצה,) וט"ס:

(כט) אני רוצה כו' הגיון פיהם כנבל וכנור. כצ"ל בכא"ף הדמיון, ובשוח"ט וילקוט הלשון אינו רוצה מישראל אלא הגיון פיהם בנבל וכנור (וללשון זה יותר נכון לגרוס מנבל וכנור), ודרש עלי כמו עלי בקמ"ץ העין ובפתח הלמ"ד (וכי"ב דרש בפסיקתא דעשרת הדברות עלי עשור עלינו לקבל עשרת הדברות כו' ע"ש,) שחביב עלי (והוא מאמר ה'), ואפשר אינו דורש כן בלשון הכתוב, אלא מפרש מפני שחביב לכן נאמר שיזמרו עלי הגיון (בפיהם) ויהיה כמו בכנור:

(ל) שמחני הקב"ה והכניסני בג"ע והראני ד' מלכיו' כו'. בשוח"ט שם גרס בה והכניסני בג"ע והראני מקום שכונת הצדיקים והראני ד' כו', וכ"ה הרקאנטי פ' בראשית (לד ד) בשם הפר"א, ולפי' גי' השוח"ט דרש לה מן בפעלך לשכר הצדיקים בג"ע שנקרא פעולה כמ"ש בב"ר ס"פ י"א ממ"ש (תהלים ל"א) מה רב טובך גו' פעלת לחוסים בך גו', גם הא דדוד נפקא לי' מל' בפעלך, שדוד המלך במלכותו לע"ל הוא תכלית פעולתו של הקב"ה (ועליו נא' (תהלים קד) יצא אדם לפעלו ולעבודתו גו' כמ"ש הרמב"ן בפי' התורה פ' בראשית ע"פ אשר ברא אלקים לעשות ע"ש), ונראה שעליו נדרש מ"ש (חבקוק ג) פעלך בקרב שנים חייהו, שאדה"ר כשראה שאין לדוד חיים כלל כמש"ל התפלל עליו שזה שנקרא פעלך יהיה לו ג"כ חלק בקרב שנות חיים (וי"ל בקרב שנים בתוך שני חייו של אדה"ר תן לו חיים ג"כ), וותפרש ג"כ מ"ש שמחתני, כי אדה"ר ראה שדוד הוא גמר תיקונו לע"ל לכן שמח בו, ואמר עליו שמחתני ה' בפעולתך, ובזהר בראשית (נה.) דרשוהו שדוד אמר כן על אדה"ר שהוא פעלו ומעשיו של הקב"ה הוא שמחו במה שנתן לו משניו ע"ש, ובלק"ת פ' האזינו דרש באדה"ר קרא דפעלך בקרב שנים חייהו ג"כ ע"ש:

(לא) ולקחתי משנותיי ע' כו' שנא' ימים כו' שנותיו כמו דור ודור. ודרש לי' ע' שנה כמ"ש ימי שנותינו בהם ע' שנה, ויליף האי שנותיו כמו דור ודור מהתם [ג] וז"ש (תהלים קב) אל תעלני בחצי ימי בדור דורים שנותיך, שהי' דוד מתיירא פן בחטאו ח"ו נתקצרו ימי שנות דור ודור שנתן לו אדה"ר, והתפלל אל תעליני בחצי ימי שנקצבו לי כבר: , ולזה רמזו בב"ר פי"ט שאמרו והוא חי תתק"ל שנים ומניח לבניו הה"ד ימי שנותינו בהם ע' שנה, שר"ל לדוד וכמ"ש בבמ"ר נשא פי"ד (רס"א ג), ועי' בזהר וישלח (קסח.) ויחי (רלג:) ז"ח רות (סג ב) ושה"ש (נג ב) ובכ"מ אחרים שנתבאר ענינו, ונ"ל בס"ד רמז נכון לזה בתורה שאדה"ר הי' ראוי לחיות עוד ע' שנה מדכתיב (בראשית ה) ויהיו כל ימי אדם אשר חי חתק"ל שנה, ולא כתיב כן בשום אחד מהאחרים הכתובים שם, גם פשיטא דימים דקחשיב היינו אשר חי, וא"כ מיותר לגמרי האי אשר חי, אלא בא ללמדנו שהיה ראוי לחיות עוד יותר מתתק"ל, והיינו שהיה ראוי לחיות אלף שנה [ד] ולא נמצא עוד לשון אשר חי כ"א באברהם (שם כ"ה), וגם שם הנו נדרש כן יפה, לפמ"ש בב"ר פס"ג שהיה ראוי לחיות עוד ה' שנים ונתקצרו לו בכדי שימות בשיבה טובה ולא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה, וז"ש אשר חי, לרמוז שהיו לו קצובות עוד שנים אלא שנתקצרו לו מאיזה סיבה: , ויתיישב בזה ג"כ השינוי בשנות האדם דכתיב בי' מספר שני המאות קודם העשיריות תשע מאות ושלשים שנה, ובכל שאר שני הדורות כתיב הכל תחלה היחידיות ואח"כ העשיריות ואח"כ המאות, שרומז ג"כ לזה, שאדם היה ראוי לו לחיות גם המאה העשירית (ולא היה נזכר בימי חיו אז כלל עשיריות) רק שלא חי כולה כ"א ושלשים שנה וימת (בתוך משך המאה עשירית שהיה לו לחיות), ונ"ל שז"ש בשלהי תקונים (קלו:) ויהיו כל ימי אדם אשר חי תתק"ל שנה וימות מאי וימת אלא כל יומין דהוי חי תתק"ל הוו ושאר שנין בתוספת הוי מית (שאר שניו הנוספים על תתק"ל אף שנחשבין לו היה מת דדוד השלימן) ושבעין דחסרין מאלף יהב לדוד משנוי בגין דהוי עתיד לאשלמא להון כו' ע"כ, שבאו לדרוש ג"כ אשר חי משום דשאר שנין נוספין ע"ז נחשבו לו ג"כ כשהיה מת:

(לב) רנן ושבח וזמר כו'. רנן הוא כדכתיב כאן במעשי ידיך ארנן, וזמר הוא מ"ש לזמר לשמך עליון, ושבח הוא מ"ש טוב להודות שהוא שבח של הודאה, וג' לשונות אלו נגד ג' מיני כלי שיר שמזכיר, עשור, נבל, וכנור, וכן באדר"ן פ"א תני ירדו ג' כתות מלה"ש ובידם נבלים וכנורות וכל כלי שיר ואמרו עמו מזמור שיר ליום השבת ע"ש:

(לג) מה גדלו כו' התחיל לפאר כו'. שעד כאן הוא הצעת המזמור, ומן מה גדלו כו' הוא שמתחיל עצם השבח:

(לד) מפאר ומהלל לשם עליון. מפני שבתחלה כתיב טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, וכאן כשמתחיל השבח כתיב רק מה גדלו מעשיך ה', ואינו מזכיר שם עליון כלל, לכן בא לבאר שגם לשם עליון נזכר כאן שבח, ונ"ל שמ"ש מאד עמקו מחשבותיך הוא שבח לשם עליון שהוא שם הכתר עומק רום, שבו אין לספר שבחים בפרטיות רק דרך שלילה שמאד עמקו ולא ידעו כו' ולא יבינו כו', ועמש"ל אות שלאח"ז בס"ד:

(לה) אבל לעומק מחשבותיך תהום רבה למאד מאד. מפרש מאד עמקו כעומק תהום שאין לו חקר כמ"ש (איוב לח) ובחקר תהום התהלכת, וזהו שהוסיף לכפול מאד מאד לריבוי הדבר שאין לו חקר [ה] ואם לא נפרש כמש"ל באות שלפנינו זה דהאי מאד עמקו מחשבותיך הוא לשם כתר עליון (שהוא רחמים גמורים) הי' מקום לומר שרומז בל' תהום רבה למקרא (תהלים לו) משפטיך תהום רבה, ולפרש דהאי מאד עמקו מחשבותיך הוא על ההנהגה עם הרשעים כמפ"ו בפרח רשעים כו' להשמדם כו', ומזה יצא הלשון ששנו בפסחים (נד:) בשבעה דברים המכוסין מב"א עומק הדין שהוא מהאי קרא דמאד עמקו כו' כעומק תהום רבה, ורישא דמה גדלו מעשיך ה' הוא הנהגתו עם הצדיקים כגודל חסדיו: :

(לו) שנא' בינו בוערים בעם. ישראל כד"א עם זו יצרתי לי וגו'. (מדרש משלי פי"ד):

(לז) אבל אדם בקי כו' כסיל למה שאינו יודע ד"ת. שהבקי וחכם כל שאין לו תורה המורה דרך ליתן חק וגבול להתחכמות שכל האנושי בדברים שלא תשיגהו החקירה, הוא כסיל שנא' עליו (קהלת י) עמל הכסילים תייגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר, כי יתעה תמיד בדרכים ואל עיר מושב (משל לתכלית המבוקש) לא יגיע וכל יגיעתו יהי' לריק בתהו ילל ישימון, וז"ש שם בסיפי' וכסילים מתי תשכילו, כי כל ימיכם לא תצליחו לבא אל ההשכלה אמיתי' ומפ"ו הדרך הישרה המלמד כו' ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל כו' אשרי הגבר אשר תיסרנו ומתורתך תלמדנו, וכן כל המזמור מתפרש והולך על ענין זה:

(לח) שנא' וכסיל לא יבין את זאת. ואין זאת אלא תורה (ע"ג ב:) נדרש בי' הכי, וכסיל יקרא מי שלא יבין את זאת אף שהוא בקי בחכמה לפי דעתו:

(לט) שרבו כמו עשב לכסות פני הארץ. מפרש בפרוח כמו עשב הוא על משל הריבוי כעשב יכסה פני הארץ, וכמ"ש (ישעי' כז) יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל וגו':

(מ) שהם ומעשיהם און צפה לימות המשיח כ"ה בשוח"ט וכצ"ל:

(מא) לא הרבן כו' לאבדן כו'. דהיינו לימות המשיח:

(מב) ולא אמר הללויה כו' מן הארץ וגו' ברכי נפשי את ה' הללויה. כצ"ל ועי' ברכות (ט.):

(מג) ואז הקב"ה מלך מרומם בעליונים ובתחתונים. כצ"ל, ובילקוט ליתא לתיבת מסור כלל, ומפרש כן קרא דואתה מרום לעולם שזה יהיה בהשמדם של רשעים, וכמו שהביא תחלה מדוד שלא אמר הללויה עד שראה ורשעים עוד אינם [ו] וי"ל דהא דמרומם בעליונים ובתחתונים הוא ענין א' עם שבח הללויה שאמרו בפסחים (קיח.) שכולל שם ושבח כא' הלל וי"ק וביארוהו בזהר וישלח (קעח:) ששבח הוא מ"ל ושם י"ק הוא בחו"ב, והיינו בתחתונים ובעליונים (ובתרגום תהלים תרגם ואתה מרום לעולם בעלמא הדין ובעלמא דאתי, והיינו ג"כ ב' דרגין אלו): :

(מד) רבון כה"ע נתת אויביך *) כו' אבל כו'. לומר שאויבינו הן אויביך וכמ"ש במכילתא בשלח פ' שירה (וז"ש כאן כי הנה אויביך ה', האויבים לעושי הטוב והישר, הנה הן אויביך, ולכן לא היו מצטערין כ"כ, כי היו יודעין שכאשר הן אויביך ודאי יאבדו כו'), ועמש"ל פמ"ח בס"ד:

(מה) יתפרדו כמוץ לפני רוח. מתפרש יתפרדו לחלקים דקים ויסוערו כמוץ לפני רוח (כלשון מפוזר ומפורד), וכענין שכתוב (ישעי' מא) תדוש הרים ותדוק (הדק היטב לחלקים קטנים נפרדים) וגבעות כמוץ תשים (ואז) תזרם ורוח תשאם, ועיקרו רומז למ"ש (דניאל ב) דקו כחדא וגו' והוו כעור מן אדרי קיט ונשא המון רוחא וגו':

(מו) הראם קרנותיו גבוהות מכל בהמה. בשוח"ט מז' כ"ב מקרני רמים עניתני כו' היכל של מאה אמה כקרן הראם הזה:

(מז) כך מנחם בן עמיאל בן יוסף כו'. האי בן יוסף פירושו משבט יוסף וכדמפ"ו ועליו אמר משה בכיר שורו כו' שהוא בברכת יוסף, וכן מדנקט להלן צדיק כתמר כו' כך בן דוד כו' מוכח דתחלה במשיח בן יוסף איירי, וחולק על מ"ש בזהר ס"פ שלח (קעג:) שמשיח בן דוד שמו מנחם בן עמיאל וכ"ה בס' זרובבל (ומשיח בן יוסף כתוב באבקת רוכל ממדרשי אגדה ששמו נחמי' בן הושיאל), וכן אמרו בסנהדרין (צח:) ובירושלמי פ"ב דברכות ואיכה רבה ובמדרש משלי פי"ט שמנחם שמו של משיח ב"ד:

(מח) קרנותיו גבוהות מכל בני אדם. כ"ה בילקוט (ולפי הנוסחא דכאן מכל בהמה, קרוב להגיה מכל אומה או מכל בריה):

(מט) ועמו רבבות אפרים ואלפי מנשה. שהן עתידין לבא תחלה עם משיח בן יוסף (נגד אנשי גוג ומגוג) וכמש"ל פי"ז, וכ"ה באבקת רוכל ע"ש:

(נ) ועליו יתייצבו כו' כו' כדמפ"ו למידרש ע"ז בלותי בשמן רענן בעת הצרה ההיא, ומלשון יתייצבו דדרש עלי' משמע שרק יתייצבו, אבל לא יהרגוהו וכמ"ש בכהאר"י שאפשר שלא יהרג:

(נא) וישראל שבארץ כו'. כמ"ש באבקת רוכל שם ובפסיקתא זוטרתא דר' טובי' ס"פ בלק ע"ש:

(נב) אבל בצרתן הן כזית רענן שנאמר בלתי כו'. כ"ה בשוח"ט וכצ"ל, ור"ל אף בעת בלותן שהוא שעת צרה (כמו אחרי בלותי) הן בטוחים בשם ה' ויהיו כזית רענן, וכד"א (תהלים נב) ואני כזית רענן וגו' בטחתי בחסד אלקים עולם ועד, ואף שכאן כתיב בשמן רענן דרש לי' כמו זית רענן (וערפ"ו דברכות (לה:) שהאילן והפירות שניהם נקראו זית, ושייך שפיר להשתתף שמן בלשונות הזית):

(נג) שבארץ רואין כו' ותבט עיני בשורי. כי שבארץ ראו תחלה בצרה שנאספו אויביהם עליהן, לכן אח"ז ג"כ זכו לראות בעיניהם, אבל שבח"ל שבתחלה לא ראו רק שמעו בקום עליהם מרעים, כתוב בהם ל' שמיעה, ועי' בילקוט נ"א בזה:

(נד) תמרה זו נאה במראי'. אפשר הוא כמ"ש בב"ר פ"מ שאין בה לא עוקמנין ולא סיקוסין ר"ל אלא גדלה ביושר, וזהו נויי מראיתה:

(נה) ופירותי' מתוקים וטובים. מתוקים בטעמם וטובים ומועילים לבריאת הגוף כמ"ש בכתובות (י:) תמרי משחנן משלשלן כו':

(נו) כך ב"ד נאה במראהו. כמ"ש (תהלים כא) הוד והדר תשוה עליו, וכתיב ונראהו ולא מראה וגו' ות"י אלהן זיווא דקודשא זיווי' כו' ע"ש:

(נז) וכל מעשיו טובים ומתוקים לפני הקב"ה. טובים הוא לבריות ומתוקים לנחת רוח לשמים (ולכן הקדימו כאן טובים למתוקים כדי לסמוך מתוקים אל להקב"ה להורות שטובים הוא לבריות, ובשוח"ט הגי' כאן ג"כ מתוקים וטובים):

(נח) כך ב"ד כו' אין מזיזין כו'. ולא כבן יוסף שגוג ומגוג גובר עליו כמ"ש באבקת רוכל ופס"ז שם:

(נט) לקבץ כל ישראל מד' כנפות כל הארץ. כמ"ש (ישעי' יא) ואסף נדחי ישראל ונפצת יהודה יקבץ מד' כנפות הארץ, והוסיף מלת כל שרוצה לבאר של"ד כנף שפירושו בכ"מ רק הקרנות אלא מכל הארץ וכמ"ש (שם מג) ממזרח אביא גו' וממערב כו' אומר לצפון כו' ולתימן כו', וכן בכ"מ:

(ס) הגנן כו' שנוטע כו'. כדי להשביחם:

(סא) כך כו'. לא"י טהורה (עמש"ל ר"פ י"ב) ונקט לשון שתולים בבית ה', שכולן יזכו לראות בבית ה' שיטהרו (זכר לדבר כדתנן בתרומות פ"ט שתילי תרומה כו' שתלן כו'), ופשט הלשון משמע שעל החיים קאמר (ולא בתח"ה לקמן פל"ד מיירי כאן):

(סב) וכעשב השדה יפרחו. מפרש האי יפריחו דהכא ג"כ לענין ריבוי כעשב וכמו ברשעים לעיל בפרח כו' כמו עשב:

(סג) מה השיבה הדר וכבוד לזקנים. כמ"ש (משלי כ) והדר זקנים שיבה:

(סד) כך הם הדר וכבוד לפני הקב"ה. כ"ה בילקוט: דשנים ורעננים. יהיו גבורי כח במעשיהם הטובים. כ"ה בשוח"ט וכצ"ל:

(סה) כל אלו למה להגיד כו'. למה הצליחן והרים קרן רשעים ואחר כך להשמדם עדי עד ומפרש בשביל להגיד כח מעשיו וכמ"ש בפרעה (שמות ט' בעבור הראותך את כחי וגו' וכתיב כח מעשיו הגיד לעמו וגו' מעשי ידיו אמת ומשפט (תהלים ק"י) כשעושה משפט לרשעים אז כח מעשיו הגיד לעמו, וז"ש להגיד שהוא צדיק וישר ואין עול (דברים לב):

(סו) שנא' צורי ולא עולתה בו. הוא בפורענותן של רשעים, ולהגיד כי ישר ה' הוא בהנהגתו עם הצדיקים ושילום שכרן הטוב וכמ"ש בספרי האזינו שם: