ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר א

(א) מעשה בר"א בן הורקנוס. אדר"ן פ"ו ב"ר פמ"ב ע"ש:

(ב) והיו חורשין ע"ג המענה כו' בטרשין. בב"ר שם הלשון שאחיו היו חורשין במישור והוא הי' חורש בהר, וקרובים דבריהם להיות שוין, רק בלשונות מתחלפים, שהמענה דכאן הוא המישור דב"ר, כי במישור דרך לעשות מענות ולא בהר שאין הבקר יכול לעבור בכליו שם כראוי וכדתנן בפ"ב דפאה וכל ההרים כו' אע"פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו (מיהו באהלות ר"פ י"ז מלא מענה כו' במורד ובמעלה כו' ע"ש ברע"ב, משמע קצת שגם במעלה ההר שייך מענות), וטרשין דכאן שפירושו מקום קשה של אבנים וסלעים הוא הר דב"ר, שבהרים מצוים טרשין, וכמ"ש בב"ר פכ"ג ההרים נעשו טרשים ע"ש במ"כ, וע"ל ס"פ י"ד, וכמ"ש רש"י שלהי סוטה (מ"ו ע"ב) ובב"מ (פ' ע"א) שההרים של אבנים וסלעים * וז"ש בסוטה (ל"ו ע"ב) דחברון טרשים, שחברון היא בהר, וז"ש בכתובות (ס"ה ע"ב) שבמקום הרים צריך מנעלים חדשים כל מועד, שמפני קושי האבנים שבהרים הם נקרעים מהרה וכמ"ש בשיטה מקובצת שם בשם רש"י במ"ק: ע"כ וכמ"ש [מלכים א ח] חוצב בהר, ולשון על גבי דנקט במענה (אף דיותר הי' מכוון לשנותו בטרשין שהן בהר ובגובה), נראה דתפס כלישנא דקרא (תהלים קכ"ט) על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם, וללמדינו לפי דרכו בלשונו, שפי' למעניתם הוא לשון מענה כדהכא, וכן פירש"י וראב"ע שם, (ושלא כדברי התרגום שתרגמו למורניתהון, אשר לפ"ד מוסף ערוך ע' מרן השלישי שהוא שבט בלשון יוני, משמע דכוונת התרגום לפרש למעניתם, לשון עינוי בשבט עברתם.):

(ג) ישב לו והי' בוכה. בב"ר שם איתא שנפלה פרתו בהר ואמר לטובתי נשברה רגל פרתי וברח והלך לו אצל ריב"ז כו', והוא משל מרגלא בפומייהו דרז"ל (שעיקרו הי' נראה שיצא מעובדא דאבא יודן בירושלמי דהוריות פ"ג ריש ה"ד ובויק"ר פ"ה שנפלה פרתו ונשברה וירד להעלותה ומצא סימא (פי' אוצר) ואמר לטובתי נשברה רגל פרתי, אלא שבאמת, הואיל ובמעשה ההיא דאבא יודן איתא שהלכו אצלו רבותינו ר"א ור"י ור"ע למגבת צדקה, א"כ הי' כבר ר"א אז גדול בתורה עד שגם ר"ע תלמידו נתגדל אז בחכמה להיות מצטרף עם רבותיו ר"א ור"י לעסוק עמהם יחד במגבת צדקה, ובע"כ הא דר"א דהכא (שהוזכר בו בב"ר משל זה) הי' זמן רב קודם, וע"כ צ"ל שמשל קדמוני הי' מכבר ובתדא"ר פכ"א נזכר משל הזה בלשון אמרו חכמים לטובתו נשברה רגל פרתו כדי שתהא משכורתו שלמה, ועיין עוד בתדא"ז פ"ד), והיתה שומה בפיהם כשבא לידם מקרה כזה וכי"ב להטיבו לטב, וכענין הא דאמר ר"ע שלהי ברכות (ס' ע"ב) לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד * ולפ"ד הב"ר דר"א אמרה כשנשברה רגל פרתו, י"ל דר"ע מר"א רבו הוא דגמיר לה, אבל יותר נכון לומר דר"ע מנחום איש גם זו רבי' הוא דגמיר לה שהי' אומר גם זו לטובה, וכן מצאתי אח"כ בריש ספר שערי אורה לר"י גיקיטליא: ע"כ , והיו משכילים על הדבר למצוא בו הטוב אשר ייטב ה' בו, וכן ר"א כשאמר כן התבונן באותה שעה ומצא טוב זו תורה וברמ לו אצל ריב"ז ללמוד תורה. וכל זה לפ"ד הב"ר שמסופר בו שמענין נפילת הפרה הוא שנתעורר ר"א, וכאן שלא נתפרש זה מקום לומ', שבזה שהאריכו לספר ענין החרישה, נתכוונו לרמוז שמענין החרישה שלו בטרשין האיר בלבבו ניצוץ מבעיר אהבת התורה, והוא כענין מ"ש באדר"ן פ"ו בדר"ע שנתעורר ללמוד תורה ממה שראה באר שחקקוהו מים באבן ע"י נפילתם עליו תדיר ודן ק"ו בעצמו מה רך פסל את הקשה ד"ת שקשין כברזל עאכ"ו שיחקקו לב ב"ו, והענין נראה, שר"ע דהוי צנוע ומעלי אף בעודו ע"ה כדאיתא כתובת (ס"ב ע"ב) הי' עצור בלבבו תשוקת לימוד התורה * והא דפסחים (מט ע"ב) כשהייתי ע"ה אמרתי מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור, כבר יישבו התוס' בכתובות שם, והדבר בשרשו מבואר בכתבי האריז"ל: ע"כ , אלא שהי' מתרפה במלאכתו בזה, שהי' ספק בלבבו אם יצלח עוד חפץ ה' בידו אחרי שכבר הי' בן מ' שנה ולא למד כלום כמ"ש באדר"ן שם ובספרי ס"פ הברכה וב"ר ס"פ ויחי, וחשב בעצמו שכבר הוקשה לבו כלב האבן מללמוד תורה, וממראה הבאר שחקקוהו מים באבן, דן ק"ו שיש כח בד"ת לחקוק הלב להבין בד"ת, ואף אנו נאמר כן בר"א רבו, שבוודאי לפי ערך גדולתו אח"כ (וערך יקר נשמתו כי רבה היא כמש"ל בשה"א), אין ספק שהיתה גם מקודם מחשבתו הטהורה טמונה בלבבו (וכ"ש לפ"ד התוס' בשבת שאביא להלן באות ט"ו שר"א למד תורה בקטנותו כבר), אלא שלא הי' סיפוק בידו להוציא לאור רצונו הטוב (עמש"ל אות ו' הטעם) עד שהי' בן כ"ח שנה כדלקמן, ולכן חשש ג"כ פן לא תצלח עוד בידו ללמוד (וכמו שא"ל אביו להלן והלא בן כ"ח שנים אתה ואתה מבקש ללמוד תורה), אך ממלאכתו הלזו שהי' חורש והזמין לו ה' לחרוש בטרשין במקום אבנים קשים שכל היום יחרוש החורש ברוב עמל לפתח ולשדד אדמתו בהן לתת מקום לזורע לזרע והולידה והצמיחה לחם לאוכל, והנה שרשי הצמחים בוקעים בעומק בקושי ההרים ואבנים וכמ"ש בירושלמי פ' הרואה ופ"ק דתענית שרשי חטה בוקעים בארץ נ' אמה שרשי תאנה בוקעים בצור, ומזה נתעורר ג"כ ר"א לדון שד"ת הקשים כברזל יבקעו סגור לב האבן בקרבו לזרוע ולהצמיח בו צמח צדיק כי טוב לתורה ולתעודה והסכים ללמוד תורה * ולפמ"ש באדר"ן שם שקודם החרישה אמר ר"א אלך ואלמוד תורה לפני ריב"ז וא"ל אביו אי אתה טועם עד שתחרוש מלא המענה והשכים וחרש כו' והלך וישב לפני ריב"ז, הדברים מכוונים כמ"ש בס"ד, שגם תחלה קודם החרישה חשקה נפשו ללמוד, וע"י פעולת החרישה שגזר עליו אביו, שסייעוהו מהשמים (שנזדמן לו בטרשין כדהכא) הוסיף אומץ בלבבו לבטוח שחפץ ה' בידו יצליח, וכמ"ש בפנים בס"ד: ע"כ , ולכן האריכו בסיפור החרישה וכל הענין למען ממנו יראו ויקחו מוסר (וע"ל אות י"ג מ"ש בס"ד סמך לזה מקרא), וכדתני' באדר"ן שם הוי מתאבק בעפ' רגליהם זה ר"א ושותה בצמא את דבריהם זה ר"ע, והביאו ע"ז שם אח"כ הני עובדי דר"ע ודר"א דהכא, להיותם לדוגמא לכל איש במלאכתו אשר הוא עושה שיבואו ויעשו במתכונתם כמוהם להתבונן ליקח לב מענין עסק מלאכתם בעצמה לאהבת תורה ויראת שמים * ובני החריף ירא וחרד לדבר ה' מוהרר"ח יונה ז"ל בעודנו נער הוסיף מדעתו להשלים דברי אלה שלכן שמו באדר"ן על עפר משלו של ר"א, מפני שממעשה החרישה בעפר הקשה, התעורר ללמוד תורה, ושל ר"ע משלו במים, מפני שע"י חקיקת המים באבן דן הק"ו ללימוד התורה: ע"כ וכן מצאתי בתדא"ז פי"ד ובתנחומא פ' וילך, שאליהו ז"ל שאל לצייד מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין והשיב שלא נתנו לו בינה ודעת מהשמים לקרות ולשנות וא"ל אליהו ז"ל, ומה להביא פשתן לארוג מצודות ולהשליך לים להעלות דגים נתנו לך בינה ודעת מהשמים ולד"ת שכתוב בה כי קרוב אליך הדבר וגו' לא נתנו לך בינה ומיד נתעורר הצייד והרים קולו ובכה והתאנח, ומסיים שא"ל אליהו כל שאר ב"א משיבים תשובה זו על אותו ענין שהם עסוקים בו אבל מעשיהם מוכיחים עליהם ועהכ"א ובושו עובדי פשתים וגו', וה"ז מכוון כמ"ש, שראו חז"ל לעורר לב נבון שיקנה תחבולות בכל ענין שאד' עסוק בו, להביא ממנו ראי' לחובת עבודת האדם ליוצרו (ועמש"ל פמ"ד בזה):

(ד) שמא מצטער אתה שאתה חורש בטרשין. שהחרישה שם בטורח יותר מבבקעה ובמישור, וכדתנן בב"מ (פ' ע"א) בבקעה וחרש בהר אם נשבר הקנקן חייב ע"ש בפירש"י, ובוכה על שלאחיו נתנו לחרוש במענה ובמישור שהוא קל ולו נתנו עבודה קשה, (וע"ל ס"פ אות ל"ב מ"ש בזה):

(ה) שמא מצטער כו' ע"ג המענה. כלומר שמא החרישה קשה עליך עתה לגמרי אף ע"ג המענה הקלה, ואולי יש לפרש שר"ל שעכשיו שנסית לחרוש במענה הרגשת שאדרבא החרישה במענה קשה לך יותר, והוא כמ"ש בב"מ (ע"ח ע"א) דאוירא דבקעה קשה טפי משל הר (לחרישה) מפני החום, ולכן ר"א שתחלה מטורח החרישה בהר הקשה נתחמם כבר, חשב אביו שעתה כשחרש בבקעה הוקשה לו ביותר בתוספת חום הבקעה, וטוב לו יותר לשוב לחרוש בהר דבסים אוירא דמדליא כמ"ש בכתובות (קד.), ולכן שאלו שמא מזה הוא מצטער שחורש במענה, ור"ל שישוב לחרוש בהר:

(ו) והלא בן כ"ח שנ' אתה וכו'. באדר"ן שם הגי' בן כ"ב שנה, ולפ"ז י"ל שלכן עד עתה לא בא ללמוד תורה (אף שהי' חפצו בה מכבר כמש"ל אות ג'), מפני אביו שלא הי' מניחו וכדמוכח בפרקין ולקמן פ"ב ואתיא כמ"ד בקדושין (ל.) אדידך אצוארי' דבריך עד כ"ב שנה, לכן לאחר שמלאו לו כ"ב שנה שלא הי' יד ורשות אביו עליו כ"כ הוא שהסכים ללמוד תורה, ובקנה הגדול (ע"ט א') הגי' שהי' אז בן כ"ה שנה ולפי"ז י"ל ג"כ דאתי' כמ"ד בקדושין (שם) עד כ"ד ועד בכלל, וכשנכנס בשנת כ"ה ויצא מיד עול אביו קיבל עליו עול תורה, ולגי' דהכא כ"ח שנה לא מצאתי טעם לפשוטו של דבר * ובספרי רפואה ראיתי, שזמן כ"ח שנה, הוא זמן גבוליי (למאחורי הטבע) לדחיית פסול' הדם מהגו', דם הטחורי' לאיש, ודם הווסת לאשה, ואולי לפי"ז י"ל שזמן זיכוך הדם ממותרי הפסול'. מעורר ג"כ זיכוך וטוהר בנפש באותו הפרק וכמ"ש המחברים: ע"כ , ולפמש"ל פ"ב שנשמת ר"א שרשה מנשמת משה, לפי"ז י"ל, לפי המבואר בזוהר ות"ז בכ"מ שנשמת משה בהוד (כד"א ונתת מהודך עליו זוהר בראשית (כא:) וכד"א ניתז ההוד למשה (ת"ז פ. ע"ש בביאור הגר"א, והוא לשון ברייתא בספרי הברכה פסקא שנ"ג), י"ל שנשמת ר"א הי' ג"כ מבחי' זו של משה, וז"ש להלן פ"ב קרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה קרני הוד, (וגם במספר שמו, רבי אליעזר הגדול, יש רמז לזה, שהו' עה"כ מכוון כמספר (אלקים צבאת) שם ההוד), ולכן בשנת הכ"ח הוא שהאירה בו הארת נשמה זו, כי לפמ"ש בזוהר ויחי (רי"ז.) ובהשמטות לח"א (ז.) נראה ששבעים שנה ימי שנותיו של אדם הן בז' ימי הבנין מלמטה למעלה (ובגבורות שמונים, הן בבינה, ע"ש) עשר שנים לכל מדה, שנמצא העשר שנים של הוד הן מן ך' עד ל' (וז"ש בן שלשים לכח שההוד הוא קו הגבורה והכח), שנה א' לכל מדה שבהוד ממטלמ"ע, ונמצא שנת הכ"ח שנת הדעת אם נמנה הדעת בעשר או שנת הבינה אם נמנה הכתר בעשר, ולכן אז נתוסף בו דעת ובינה לתורה ולתעודה, וש"ב הרב וכו' מו"ה אברהם שמחה מאמשטיסלאב פי' ששנת הכ"ח הוא כח שאמרו בזוהר פנחס (רכח א' וב') כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך כו', אית לב"נ בעוד דבוצינא דליק כו' לאשתדלא למעבד רעותא דמארי' כו איהו כח דשרי' עלי' כו' וב"נ דלא אשתדל בהאי כח כו' דאתרפי מהאי כח כו', וע"ע זוהר ויצא (קנ"ב.) וישלח (קע"ד.) מקץ (קצ"ו:) מענין זה, עכ"ל הרב בקצרה, וראוי להוסיף עליו עוד, שבשנת הכח הגשמי מתעורר בזמנו גם הכח הרוחני, וכיון ששנינו בן ל' לכח, לכן בשנת כ"ח ולמעלה שהן בג"ר של השלשים שנה מתעורר עיקר הכח למטה ולמעלה, ולכן אז הוא שהתעורר לאזור כח וגבורה לעבודת ה' (ועמ"ש בקונטרס שה"א באות ג', שהוא מענין כוח"י וראשית אוני דראובן.):

(ז) ואתה מבקש ללמוד תורה. ר"ל שלא תצליח עוד בלימודך, כדתנן הלומד זקן דומה לדיו כתובה על נייר מחוק (ועיין אדר"ן פכ"ג בזה), ותניא באדר"ן פכ"ד הלומד בזקנותו אין ד"ת נבלעין בפיו ואין יוצאין בפיו מפורשין, מתלא אמר אם בנערותך לא חפצתם איך תשיגם בזקנותך, ויש לפרש דדוקא נקטו אם כו' לא חפצתם שאם לא חפץ בילדותו בהן, והפליג דעתו מהן הוא שאין נבלעין בפיו בזקנותו עוד להשיגן על בורין, אבל אם הי' חפץ בהן בנערותו רק שלא עלתה בידו מאיזה סיבה (וכר"א דהכא מחמת אביו כמ"ש באות הקודם), בזה לא אמרו ועלה יעלה והצליח בידו גם בזקנותו, וכר"א ור"ע (וכמש"ל אות ג' שהי' חפצם לכך מילדותם), ודוגמא לדבר באשה שיושבת עשרה שנים בלא בעל דמיעקרא מלילד עוד שאמרו ביבמות (לד:) שאם דעתה להנשא לא מיעקרא, אף כן בד"ת:

(ח) אלא קח לך אשה כו'. משמע שלא הי' נשוי עדיין ולא חשש אביו להשיאו אשה לא בן י"ח לחופה ולא בן כ' שאמרו עליו בקדושין (כט:) תיפח עצמותיו, וי"ל שמלפני ה' היתה נסבה שלא ישא אשה בעודו ע"ה שאז ודאי הוי נסב כאורחי' בת ע"ה כמותו, כי ת"ח היו זהירין מאד שלא להשיא את בנותיהן לע"ה כדאיתא ספ"ג דפסחים (מט:) ואם הי' כן מי יודע אם הי' יכול להגיע לפלגות גדולים חקרי לב, כי אשתו בת ע"ה היתה מונעתו ג"כ וכדאי' בב"ר פי"ז בחסיד אחד שנשא רשעה ועשתה אותו כי"ב (ועיין ס' חסידים סי' קל"ה), ולכן ה' שמר נפשו של חסיד זה ר"א שלא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (וכמ"ש בירושלמי כתובות פ"ח וב"ר פ"ס ושוח"ט מז' קכ"ה וילקוט ואתחנן רמז תתכ"ד), ולא נשא כלל אשה בעודו ע"ה עד שלמד תורה ואז נשא אימא שלום אחתי' דר"ג נשיא ישראל, אבל באדר"ן שם איתא במעשה דר"א דהכא הלך וסעד אצל חמיו משמע שהי' נשוי כבר, ובשה"א ביארתי זה בס"ד ע"ש:

(ט) ואתה מוליכן לבית הספר. ויהי' מעלה עליך זכות תורה כאלו למדת בעצמך וכענין מ"ש בקדושין (לא.) כל המלמד בנו תורה מעה"כ כאילו קיבלה מהר סיני, ולא תימא דווקא כשמלמד לו בעצמו אלא אפי' מוליכו לבית הספר כדמוכח שם מעובדא דריב"ל דהוי ממטי ינוקי' לבי כנישתא ואמר מי זוטר דכתי' והודעתם לבניך וסמיך לי' יום אשר עמדת כו', ואפי' בנשים שאינן מצוות ללמוד בניהן כדאי' בקדושין (כט:) מ"מ אמרי' דבאקרויי בנייה' לבי"כ יש להן זכות תורה ממש, וכ"ש באב שמצווה ללמד לבנו שגדול המצווה ועושה (ועיין זוהר שלח לך (קנז:) ע"י דחד ברא דאנא עיילית לי' לבי רב ובגיני' רווחנא באורייתא.):

(י) עשה שתי שבתות ולא טעם כלום. הי' מתענה ומבקש רחמים שיערה עליו רוח ממרום להשיאו עצה ההוגנת לו ללמוד וממי ללמוד ושיפתחו לבו מהשמים ויתקיים לימודו בידו, וכשנגלה אליו אליהו ז"ל וא"ל שילך אצל ריב"ז הובטח בכולן, וטעם ימי תעניתו ב' שבתות שהן י"ד יום (וכההיא דכתובות (ס"א:) בש"א ב' שבתות דמוכח בגמרא שם שפירושן י"ד יום) פי' הרב מו"ה אברהם שמחה שהוא כמ"ש בפ"ו דאבות מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף ונזיפה ילפינן בפ"ג דמ"ק (טז.) שאין פחות מז' ימים מדכתיב הלא תכלם ז' ימים, ור"א נהג בעצמו חומר נזיפה מפי המקום על שלא עסק בתורה י"ד יום, וכדס"ד למידן בק"ו לשכינה י"ד יום בפ"ב דב"ק (כה.), אבל אין מכוין כ"כ ענין התענית לנזיפה, ואולי י"ל שהתענה י"ד יום נגד י"ד שנה שבטל מן התורה מזמן שנתהווה בר עונשין מי"ג שנה ולמעלה עד שנת הכ"ח (ולא עד בכלל, שבאותה שנה התחיל ללמוד) ויום לשנה התענה, וכן להלן בפרקין שהתענה ק' ימים בבואו לפני ריב"ז. י"ל כעין טעם זה שחזר והתענה על ח' שנים מיום שנעשה בר עונשין בב"ד ש"מ שעונשין מך' שנים ולמעלה כדאי' שבת (פט:) עד שנת כ"ח ועד בכלל שכאן החמיר ע"ע לעשות מקצת השנה שלא למד ככולה להתענות גם נגדה, (ובכללן התענה כ"ב יום נגד כ"ב אותיות התורה), ומלשון שתי שבתות משמע שהתענה אף בשבת וית' לקמן אות כ"ב בס"ד:

(יא) עד שנגלה לו אליהו ז"ל. כמש"ל פט"ו שכשאדם בא לכנוס בדרך צדקה וחסד אליהו מכריז ואומר פתחו שערים כו', וכמש"ש בס"ד שזהו הסיוע שאמרו בא ליטהר מסייעין אותו ע"ש:

(יב) וא"ל בן הורקנוס כו'. מה שקראו בשם אביו, לפי פשוטו הוא מפני שר"א עצמו לא הי' גדול בשמו ובמעשיו עדיין, לכן קראו בשם אביו שהי' חשוב וכמש"ל ריב"ז והלא בן גדולי עולם אתה, וכי"ב בסנהדרין (מא:) בריב"ז מעיקרא כי הוי תלמיד קראוהו בן זכאי וכן בריש תענית (ג.) בן בתירה מקמי' דלסמכי' לריב"ב, ועוד י"ל כענין מ"ש בפ' חלק (צח.) דא"ל אליהו לריב"ל כשא"ל משיח שלם עלך בר לואי דאבטח לך ולאבוך לעלמא דאתי, ופירש"י שם דאי לא לא הוי מזכיר שם אביו, אף כאן בזה שהזכיר אליהו שם אביו, רמז לו שגם אביו בן עוה"ב, כי ישוב מדעתו שלא רצה בלימודו של ר"א עד עתה ואדרבא ישמח בו כדלקמן ספ"ב (ואעפ"י שיש לחלק דההיא דסנהדרין מפני שהזכיר לשון שלום על אביו ג"כ הוא דהוי הבטחה על עוה"ב, משא"כ כאן). ובזה חזק ידיו שלא ידאג מפני אביו:

(יג) למה אתה בוכה. באדר"ן פ"ו אמר ר"ט על ר"ע עליך הכ"א מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור דברים המוסתרים לב"א הוציאן ר"ע לאור, והואיל ור"א ור"ע נזכרים שם באדר"ן יחד לענין זה ללמוד משניהם אהבת התורה וכמש"ל אות ג' (ובמג"ע אופן ע"ב כ' דר"א ור"ע הן כלל תושבע"פ), ע"כ אמרתי בס"ד שמקום לדרוש שנרמז במקרא זה ענין ר"א ג"כ, דרישא דקרא מבכי נהרות חבש, רומז שבבכי' שהי' ר"א יושב ובוכה זכה לחבוש נהרות נחלי דבש התורה (ויש לרמוז חב"ש ר"ת חברי ב"ש שהי' ר"א מחבורת ב"ש, שזהו פי' שמותי לפי הירושלמי), וסיפא דתעלומה יוציא אור דדריש לי' על ר"ע שהוציא לאור דברים המוסתרים מב"א, לפי מה שנראה שרמזו למ"ש בבמ"ר פ' חוקת ופסיקתא דפרה כל יקר ראתה עינו דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע ומביריו, שהכוונה בזה לטעמי פרה, י"ל שגם ר"א אין מוצא מכלל זה וכמ"ש בקונטרס שה"א אות א' ע"ש, הגה"ה [ויש להוסיף עוד שר"א זכה לבינה רחובת הנהר וז"ש נהרות חבש, וז"ש מבכי ע"י הבכיי' כמ"ש והנה נער בוכה ותחמול עליו וכמ"ש בזוהר שם, ור"ע זכה לתעלומת חכמה וזש"ש אח"כ והחכמ' מאין תמצא ואיזו מקום בינה. ע"כ] ומכוין יפה לדרוש רישא דקרא בחלמיש שלח ידו הפך משרש הרים בצורות יאורים בקע וכל יקר ראתה עינו, על שניהם ר"א ור"ע, שר"א על ששלח ידו בחלמיש לחרוש בטרשין אבנים וחלמיש צורים וראה שאף בהן בוקעין השרשים ומצמיחים, הנה מזה שבהרים וטרשים משרישים הפך לבו לבטוח שלבו יבין לימוד התורה וכמש"ל אות ג', ור"ע ממה שראה בצורות יאורים בקע הוא הבאר שראה שנחקק מהמים בסלע מזה זכה לחכמה שכל יקר ראתה עינו, (ועיין בקנה הגדול (נ' ע"א) שדורש בצורות יאורים בקע על גילוי נתיבות חכמה):

(יד) א"ל בן מי אתה ולא הגיד לו. לפשוטו של דברים לא רצה להגיד, מפני שברח מאביו כדתניא הלשון באדר"ן שם, ודרך הבורחים לשנות שמם שלא יוודעו וכדאי' פ"ג דגיטין (לד:), ולפמש"ל אות ו' שאביו מנעו מללמוד עד עכשיו וגם כעת הי' כועס עליו והוצרך לברוח, י"ל שלכן לא רצה לגלות בן מי הוא, מפני כבוד אביו שלא יוודע שלא גידל הורקנוס בניו לת"ת, וגם עתה הוצרך לברוח ריקם וכל מאומ' אין בידו (ומחמת זה לא טעם כלום לפמש"ל אות כ"ג אי"ה), ועוד י"ל שחשש ר"א, שמא כשידע ריב"ז בן מי הוא יחלוק לו כבוד מפני כבוד אביו, וכמו שבאמת אח"כ כשהטריח עליו והגיד לו א"ל ריב"ז חייך היום אתה סועד אצלו, והוא הי' רוצה לברוח מן הכבוד, וגם הי' רוצה להתענות לפמש"ל:

(טו) א"ל מימיך לא למדת כו' א"ל לאו. בתוס' פ' הבונה (קד.) פי' עפ"י הירושלמי (מגילה פ"ק ה"ט) והב"ר פ"א שאמרו שם דתינוקות שדרשו מנצפ"ך היו ר"א ור"י, דצ"ל שר"א למד תורה כבר אלא שלא עסק עד שהגדיל עכ"ל, וממ"ש כאן, אין נראה כן, דנהי דבתורה לא עסק אבל ק"ש ותפילה וברכת המזון איך אפשר ששכח (והרי נשתבח ר"א בבור סיד שאינו מאבד טפה שנראה לפשוטו שהי' זכרן בטבעו וכמ"ש בשה"א ואיך שכח אלו ג"ד הנהוגים בכל יום), ועוד שהרי א"ל ריב"ז מימיך לא למדת כו' והשיב לאו, הרי שלא למד מימיו אפי' ג' אלו, ואולי נאמר לדעת התוס' שלמד רק צורת אותיות ולא למד ק"ש * ואין לתמוה אם הי' קטן כזה שלא למד ק"ש תפלה ובהמ"ז רק צורת אותיו' האיך דרש מנצפ"ך אז, שנמצא כי"ב בזוהר בינוקא דרב המנונא סבא שמפורש ברע"מ עקב (רע"ב.) שהי' בן ה' שנים כשדרש המאמר המופלא דפ' בלק, וינוקי' דר"י דפקיעין בפ' בלק (רו.) דלא הוי ה' שנין, וכן הרבה כי"ב, ובשמואל הנביא אמרו ברפ"ה דברכות (לא:) שדרש שחיטה בזר כשרה מקראי כשהביאוהו אל עלי כשנגמל מחלבו, אף אנו לא נתמה על ר"א וחבריו שלפי גדולתם אח"כ, גם בעודם באבי הילדות מקטפיי' ידיעי: ע"כ ותפלה ובהמ"ז עדיין (ולפירש"י בפ"ג דברכות (ך.) אפי' קטנים שהגיעו לחינוך פטורים מן הק"ש):

(טז) א"ל לאו. י"ל ז"ש ר"א רפ"ז דברכות (מז:) איזהו ע"ה כל שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית (ובסוטה (כ"ב א') גרסי' בהר"מ, ונדחקו התוס' שם ליישב דלא תיקשי דר"מ אדר"מ גם נצטרך לומר, דאחרים דאיירי בה שם לאו היינו ר"מ כסתם אחרים בכ"מ ועתוס' בפ"ק דסוטה (יב.) בזה, אבל לגי' דברכות ר"א ניחא), דקיבלה מריב"ז שפתח לו תחל' באלו (מי' א"כ הו"ל למינקט שלשתן):

(יז) עמוד ואלמדך שלשתן. פשוטו ש"ד הקדים לימוד ג' אלו משום שהן תדירין בכל יום (ולכן הקדימו ג"כ בסידור המשנה ג' אלו כסדרן במסכת ברכות, ואגב ברהמ"ז כלל כל הברכות כולן, ועיין בלשון ריא"ז בשלטי גבורים ריש ברכות), ועמיתי הרב מ' אברהם עבריל ז"ל פי', משום שא' בירושלמי פ"ג דברכות והביאוהו הפוסקים שבג' אלו אין אדם מוציא חבירו י"ח (אלא בתפלה בי' ובבהמ"ז בזימון ג' או א' סופר וא בור) לכן הקדים ללמדו שיהי' שגור בפיו, משא"כ שארי ברכות יכול חבירו להוציאו י"ח:

(יח) ישב לו והי' בוכה. לא הוזכר שלימדם לו ג' אלו, ומשום דלית בה רבותא על לב רחב כר"א שלמדם וקבלם בפעם א' (ובלימוד ההלכות הוא שהוצרך לפרש כיצד למדם כדמפ"ו.), אבל ודאי שמע לדברי ריב"ז ולמדם מיד כשא"ל עמוד ואלמדך שלשתן, וז"ש כאן ישב לו כו' דר"ל לאחר העמידה שעמד ללמדם כדברי ריב"ז. הגה"ה [ומפני שהיו רגילין עדיין בימי ריב"ז ללמוד תורה מעומד כמו שהי' עד ימי ר"ג כדאי' רפ"ג דמגילה (כא.), ואם הוא ר"ג דיבנה, א"כ וודאי ריב"ז קודם לו הי' ואפי' למא' דגרסי' בה בשלהי סוטה ר"ג הזקן שהי' נשיא בזמן הבית (שחרב בימי בנו רשב"ג הראשון שנהרג) קודם שהי' ריב"ז נשיא, מ"מ י"ל שריב"ז למד תורה לרבים בימי ר"ג הזקן כמו בימי רשב"ג בנו, וקודם תקנת ר"ג הזקן הי' זה המעשה דר"א שעדיין הי' לומדין תורה מעומד. ע"כ], ולא מסתבר לומר שזה שישב לו והי' בוכה היינו שלא רצה לקיים דברי ריב"ז לעמוד ללמוד שלשתן, והי' חפץ ללמוד מפי ריב"ז דווקא הלכות (אבל ג' אלו הי' יכול ללמוד מפי אחרים ג"כ) וזהו מבקש אני ללמוד תורה דקאמר לריב"ז ר"ל הלכות דווקא, כי הוא דחוק בלשון המאמר, גם לא מסתבר שלא ישמע לדברי ריב"ז:

(יט) והי' א"ל ב' הלכות כו' חוזר עליהן ומדבקן. לכאו' פירושו שכל ימי השבוע כולו א"ל רק ב' הלכות והי' חוזר עליהן כל ימי השבוע עד שמדבקן, אבל אין נראה שר"א בור סיד כו' יצטרך לחזור ב' הלכות כל ימי השבוע, גם קצת רחוק שריב"ז יטריח עצמו כ"כ ללמד לו ז"פ (דהיינו פ"א בכל יום מימי השבוע) ב' הלכות לר"א, ובעירובין (נד:) אר"א גופי' שחייב לשנות לתלמידו רק ד' פעמים (ואפשר בתחלת לימודו שהי' ע"ה הוא שהוצרך ריב"ז ללמדו כ"כ פעמים הרבה, וכמ"ש בקנה הגדול (ע"ט א') שבפעם ראשונה לא הכיר בו ריב"ז שהוא כלי מוכן), אבל יותר נראה לפרש, שבכל יום מימי השבוע הי' מלמדו ב' הלכות חדשות שכן הי' דרכן לשנות לתלמידים ב' הלכות בכל יום, וכדאי' בויק"ר פי"ט הרני שונה ב' הלכות היום ב' הלכות למחר כו', ובשה"ר פ"א מה מים טיפין כו' ב' הלכות היום ב' למחר, ועיין שוח"ט תהלים מז' א', ובתשובת הרשב"ש סי' נ"ב פי' בשם ס' המנהיג מ"ש כל השונה הלכות בכ"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב, היינו ב' הלכות שמיעוט רבים שנים (ובילקוט עקב רמז תתנ"ה מהילמדנו שאף בפסוקים הי' דרכן להקרא לתינוקת ב' פסוקים ביום), ואפשר הי' למידין א' בבקר וחוזר עליו כל היום, וא' בערב וחוזר עליו כל הלילה:

(כ) כל ימי השבוע. משמע שיש בכלל לשון זה אף בשבת (וכמו בנודר שבת זו (שהוא בלשון חכמים כמו שבוע בלשון מקרא) דתנן בנדרים (ס.) שאסור כל ימי השבוע ואף בשבת עיי"ש בגמ' וכ"ש בלשון שבוע דמשתמע טפי שבעה ימים, וכ"ה בלשון הפוסקים שם שבוע במקום שבת דמתני' עי"ש.), ואע"ג דתניא בנדרים (לז.) שאין תינוקות קורין תחלה בשבת, היינו דווקא תינוקות אבל גדול שרי, ולא מיבעיא לטעמא קמא דשם דמסקינן כי היכי דליפנו אבהתא דינוקי למצות שבת, דלא שייך טעם זה בגדול (שאין אבותיו צריכין לו להוליכו לבית הספר, והוא עצמו כיון שפנה עצמו לד"ת אינו עוסק בעצמו בצרכי מזונותיו), אלא אף לאידך טעמא דבשבת יקיר להו עלמא משום שינוי ווסת דאכלי ושתו טפי מבחול, י"ל ג"כ דלא שייך זה אלא בתינוקות שגופן חלוש, אבל לא בגדול (רק לפי מה דס"ד שם בסוגיא מעיקרא דטעמא משום שכר שבת, לכאורה אין לחלק בין קטן לגדול.):

(כא) ומדבקן. פי' מדבקן אל לבו שלא ישכחם, או י"ל משיגן בטעמן והבנתן יפה, (אבל רחוק לפרש מדבקן יחד זו עם זו לסדרן יפה):

(כב) עשה ח' ימים ולא טעם. מבואר הלשון שהתענה ח' ימים רצופין ובכללן גם בשבת (ועמש"ל אות י' בלשון ב' שבתות דלעיל), ואע"ג דמסקי' בפסחים (ס"ח:) דבשבת הכל מודים דבעינן נמי לכם, צ"ל כמ"ש הפוסקים בא"ח סי' רפ"ח שכשהתענית עונג לו מותר להתענות בשבת. הגה"ה [ובתשובת מהר"י ברונא סי' ס"ג הביא סמך לזה כדאי' בירושלמי כשמת ר"ע הי' ר"א בוכה אחריו א"ל תלמידיו והלא שבת הוא א"ל זהו עונג שלי (ולפנינו לא נמצא זה ואולי מדרש אגדה הוא שהי' הראשונים רגילים לכנותם בשם ירושלמי, מפני שרוב המדרשים הן הגדות ירושלמיות ולא בבליות כמ"ש במ"א), ואם הגי' הכתובה אמיתית, צ"ל דהאי ר"א היינו ר"א בן שמוע תלמיד ר"ע, אלא שק"ק על גי' זו, שהרי ר"ע נהרג ביוהכ"פ כדאי' במדרש משלי פ"ט, וא"כ אפי' אם נאמר שהי' יוה"כ שחל בשבת, מ"מ הבכי' מותרת בו, שהרי מתענין בו ומתוודין. (ודוחק לחלק דבכיי' על מת לצערו יהי' אסור בו מ"מ), ע"כ נראה שט"ס הוא וצ"ל איפכא כשמת ר"א הי' ר"ע בוכה אחריו, וה"ז מכווין למ"ש ספ"ז דסנהדרין שר"א מת בשבת, אלא דבש"ס שלנו שם משמ' שר"ע לא הי' בשעת מיתתו בשבת רק במוצ"ש פגע בארונו בין קיסרי ללוד והי' מכה בבשרו כו', ובאדר"ן פכ"ה איתא שראב"ע בכה עליו מיד שמת (ושם אי' ג"כ וקרע את בגדיו, וזה ודאי אסור בשב', ועכצ"ל דהאי מיד לאו דווקא אלא ר"ל במוצ"ש), ובירושלמי ספ"ב דשבת אי' שר"י בכה עליו, ושם ושם אי' שהורקנוס יצא ובכה (אלא שזה משמע שהי' כשלא חשכה ליל שבת עדיין ע"ש): ע"כ] וא"כ כאן נמי י"ל שמרוב חשקו לתורה, הי' לו עונג מתעניתו עלי' יותר מבאכילתו, וכה"ג י"ל בההיא דפ"ב דשבת (ל.) בדוד שהי' גריס כולי יומא דשבתא, שכיון שנאמר לו בשבת תמות ולימודו הי' מצילו ממה"מ, ודאי הי' לו עונג בתעניתו יותר מבאכילתו (ואפשר זה הי' כענין פיקוח נפש):

(כג) ולא טעם כלום. משמע שלשם תענית הוא שלא טעם, ולכן כשא"ל ריב"ז שיסעוד אצלו השיב לו כבר סעדתי אצל אכסני' כדי לאישתמוטי מיני' (ולא רצה לפרסם תעניתו כמשית"ל שם אי"ה), אבל בב"ר פמ"ב גרסי' והי' אוכל קזזות אדמה עד כו', ופי' המ"כ מפני שלא הי לו מה לאכול, וכ"מ ודאי לשון והי' אוכל כו' שלשם אכילה נתנן לפיו שלא הי' מתענה, ובאדר"ז שם שבדרך ראה אבן שדימה ונטלה ונתנה לתוך פיו וי"א גללי בקר, משמע ודאי דלהשקיט רעבונו קצת הוא שנתנן בפיו, ועמש"ל אות כ"ד בזה בס"ד, וכן נראה ודאי לא מיבעיא אם נאמר שקזזות אדמה ראוין לאכילה ע"פ הדחק עכ"פ וכמו אדמה דשבת (קיג:) עמש"ש בחידושי בס"ד (ומועתק בהגה"ה כאן) * וז"ל בחידושי שם, מהו לאכול אדמה בשבת כו', פירש"י דמבעיא לי' אם גזרו בה משום שחיקת סממנים כשאר רפואה או לא ור"ל דבאוכלו לרפואה קמבע"ל, דאל"ה הא תנן לעיל ס"פ י"ד (קט:) שותה מי דקרים לצמאו וסך שמן עיקרין שלא לרפואה, וה"נ אדמה אפי' לא הי' ראוי כ"א לרפואה מ"מ אם אוכלה שלא לרפואה למה יאסור, אלא לרפואה קמב"ל, וכ"כ בהדי' הרב המאירי עי"ש. וצ"ל דמספקא לי' אי חשיב אוכל גמור כיון שלפעמים אוכלין אותה ב"א (וכדמשמע בכתובת (ס:) שהוצרכו למנות שם בדברים הרעים לחלב אדמה, וכן אמרו שם דאכלה גרגישתא הו"ל בני כו', וכן ביבמות (קו:) אכלה תומא אכלה גרגישתא (וגרגישתא היינו אדמה דהכא כדמשמע בסוגיין דמייתי עלה ההו' דאכל גרגישתא כו' וקדחו כו'), משמע שהוא ראוי לאכילה קצת, ובב"ר פמ"ב אמרו בר"א שהי' אוכל קזזות אדמה, וא"כ אפי' אוכלין אותה בכוונה לרפואה שרי כדתנן ספי"ד שם כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, או דילמא לא חשיב אוכל כלל וכמו עפר דאמרי' בשבועות (כב:) שלא אוכל ואכל עפר פטור ואמרי' שם דלא אכלי' לי' אינשי, ובמסקנא שם אמרי' דעפר לאו בר אכילה הוא כלל (ואפי' לגי' ספרי ספרד שהביאו הרא"ש והריטב"א והר"ן בחידושיהם שם דגרסי שאוכל ואכל עפר פטור, כבר פי' הם ז"ל שם, דלאו משום דבר אכילה הוא אלא דאחשבי' באכילתו עי"ש), מי' אפשר אדמה וגרגישתא דהכא הוא מין אדמה מיוחדת שהיא ראוי לאכילה קצת, ואין זה כסתם עפר דשבועות שאינו ראוי לאכילה כלל. ע"כ , דא"כ ודאי אסור לאוכלן ביום התענית, אלא אפי' נאמר שאין ראוין לאכילה כלל וכמו עפר דשבועות (שבהגה"ה) מ"מ אכתי תיקשי לפ"ד הפוסקים דהא דתנן ביומא (פא.) אכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור היינו אבל אסור (מי' בתענית יחיד מ' בהגה"ה בא"ח ססי' תקס"ז דלכ"ע מותר באוכלין שאינן ראויין עי"ש), אלא ודאי שלא הי' מתענה רק שלא הי' לו מה לאכול כדברי המ"כ, וכאן בברייתא דפר"א אם נדחק לפרש כן, צ"ל דמה שלא רצה לאכול כשא"ל ריב"ז לסעוד אצלו היינו או מפני כבוד ומורא רבו כמ"ש בזבחים (סג.) ובמנחות (ט.) שאין אדם אוכל במקום רבו, או מפני כבוד אכסניא שלא יהי' להם בזיון בזה שלא נתנו הם לו לאכול:

(כד) עד שעלה ריח פיו. פשט הענין משמע שמן התעניות עצמן הוא שהי' זה הריח (ואף בתענית יום א' אמרו בזוהר שמות (כ:) שעולה ריח מפיו), ולדברי הב"ר שהי' אוכל קזזות אדמה שא' בשבת (שם) שהוא מלקה, אם פי' מלקה במיעיו, י"ל שמזה הוא שעלה ריח רע מפיו (ובפ"ב דע"ג (לא:) פירש"י לשון מפני שמלקה, שגורם חולי, וכן י"ל כאן באדמה), ובאדר"ן שם אמרו שנתן אבן שדימה * [הגה"ה] ופי' אבן שדימה, יש לפרש מלשון שדמות ואשפתות, ויש לפרשו לשון שדמות שדה והוא גוף עפר שמעלה המחרישה וכמו כרשיני בבליותא דשבת (פא.) ע"ש בפירש"י, ואם נפרשו מלשון אשפה צ"ל שלא ידע בו ר"א שהוא מאשפה, דאל"כ יהי' אסור משום בל תשקצו, וכן להי"א גללי בקר שודאי אסורין משום ב"ת וכמ"ש הש"ך בי"ד סי' פ"א סק"ג במי רגלים, ועיין בתשובת הרדב"ז ח"ב ס"ס תשל"ט שאף במ"ר דבהמה איכא ב"ת]: וי"א גללי בקר לתוך פיו. וי"ל שמזה הוא שעלה הריח רע מפיו:

(כה) והעמידו מלפניו. נראה שאין בכי"ב משום הלבנת פנים ורשאי להעמידו ולהרחיקו מלפניו, וכי"ב ספ"ק דסנהדרין (יא.) אמר רבי מי שאכל שום יצא מפני שלא הי' רבי יכול לסבול ריחו (וע"ש דמשמע שהי' בזה בזיון להאוכל ויוצא):

(כו) שמעמיד מלפניו מוכה שחין. שאפי' מוכה שחין שאינו מצורע (שחייב לישב בדד מה"ת) בכ"ז מרחיקין ממנו מד' אמותיו:

(כז) כשם שעל' ריח פיך לפני כו'. כצ"ל, ובב"ר שם הלשון כשם שהבאיש ריח פיך על התורה ולפמש"ל שהי' זה לשם תענית שיצליח בלימודו, מיושב בפשיטות לשון על התורה, ואף לפי הב"ר שהי' זה מפני שלא הי' לו מה לאכול, כיון שזה הי' בסיבת חשקו ללמוד תורה עזב בית אביו וסבל רעבון, שייך לקרותו על התורה:

(כח) כך יעלה ריח חוקי תורה מפיך לשמים. בב"ר שם הגי' יהא ריח תלמודך הולך מסוף העולם עד סופו, וכן הוגה כאן בהגהות המיוחסות להגר"א, ובאדר"ן הגי' כך יצא לך שם טוב בד"ת. ואם גי' ספרים שלנו דייקנית (וברוקח סי' רצ"ה כתב האוכל לחם צר ומים לחץ ללמוד תורה ולקיים המצות ריח ניחוח ממור ולבונה כר"א בן הורקנוס בריש פרקי ר"א, עכ"ל, משמע שהי' גורס כגי' דידן שיעלה ריח חוקי תורה מפיו לשמים, והי' מפרשו שיעלו לריח ניחוח כמור ולבונה של קטרת), יש לפרשה, שבלשון חוקי תורה רמז ריב"ז ברו"הק על חוקת התורה של פרה אדומה שמצאו משה להקב"ה יושב ואומר הלכה בשם ר"א פרה בת ב' כו' כמ"ש בבמ"ר חוקת, ופסיקתא דפרה, וברכו ריב"ז שיזכה שיתגלו ע"י הלכות פרה בשמים שיאמרו הלכה מפיו, וכמ"ש בחגיגה (טו:) דקאמר שמעתא מפומיי' דרבנן כו' (ועמ"ש בס"ד בקונטרס שה"א אות א' שר"א הראה כחו בפרה יותר מכל התנאים ע"ש) ובקנה הגדול (ע"ט א') שבפעם שני' (ר"ל לאחר שהעמידו מלפניו בראשונה) הכירו (שיהי' כלי מוכן) והושיבו לפניו וביקש רחמים עליו ונעשה גדול בתורה, ובקשת רחמים זה שהזכיר נראה דהיינו מ"ש שיעלה ריח חוקי תורה מפיו לשמים:

(כט) בן גדולי עולם. שהורקנוס עשיר גדול הי' ונכבד בדורו, ועמ"ש בקונטרס שה"א בזה בס"ד:

(ל) מגיד לי חייך היום. כצ"ל:

(לא) א"ל כבר סעדתי אצל אכסניא שלי. באדר"ן שם אי' ששתק ר"א כששאלו ריב"ז אם סעד, ולגי' דהכא הנה אם מה שלא אכל הי' לשם תעניות, י"ל שלא לפרסם תעניותו (שאסור הוא כדאי' בירושלמי דחגיגה פ"ב ה"ב במרים בת עלי בצלים דהוי תרעא דגיהנם קביע באזנה על דהות ציימא ומפרסמא) הותר לו לשנות ולומר שכבר סעד וכמ"ש המג"א ססי' תקס"ה שיכול לכזב ולומר איני מתענה, והביא ראי' כמו במסכתא שיכול לומר לא למד (ובס' חסידים סי' תתרס"א כ' אע"פ כו' למדת מסכת פלוני יכול לומר לא למדתי אם איש אמת הוא שאינו מדבר שקר לא יתכן לומר מן לאו הן כו') ומההיא דריב"ל דס"פ המדיר שאמר לרשב"י שנראתה הקשת בימיו דלא לאחזוקי טיבותא לנפשי' אע"ג שבאמת לא נראתה (וצ"ע ליישב זה לפ"ד הס"ח), ולפמש"ל אות כ"ג שמפני שלא יהי' בזיון לאכסניא שלו אמר כן, א"כ י"ל שזה כמו משנה מפני השלום שודאי מותר לכזב, וכן ר' יהושע כיחש לר"ג בראשונה (ברכות כ"ז ב'), וכמ"ש דברו הכתובים לשון בדאי כו' (וה"ז בכלל באכסניא שמנו בג' דברים דמשנו רבנן במילייהו):

(לב) אח"כ הלכו ריב"ח כו' וא"ל לריב"ז והלא יש לו כו'. איפשר עיקר הגי' צ"ל וא"ל ריב"ז והלא יש לו כו', ומאמר הראשון והלא יש לו ח' ימים שלא טעם כלום הוא דברי ריב"ח ור"י הכהן לשלוחי ריב"ז שזה ח' ימים שלא טעם כלום אצלם, ומאמר שני דכאן הוא מאמר ריב"ז להם שגם אצלו לא טעם כלום ח' ימים, וא"כ הרי נתברר שלא טעם כלום אצל שום אדם, וה"ז עולה בסגנון לשון האדר"ן דתני שם שקרא ריב"ז לאכסניא שלו וא"ל כלום סעד אליעזר אצליכם ואמרו לו אמרנו שמא אצל רבי הי' סועד (ולכן לא הזמינוהו לסעוד עמהם) ואמר להם אף אני אמרתי שמא אצליכ' הי' סועד ביני וביניכ' אבדנו את ר"א מן האמצע, ובהגהו' המיוחסו' להגר"א הגי' כאן אחר א"ל לאו (הראשון שהשיבו ריב"ח ור"י הכהן) א"ל והלא יש לו כו', ור"ל שאמיר' זו שלוחו של ריב"ז הוא שאמ' כן להם, ולענין מ"ש באדר"ן אבדנו את ר"א כו', דמשמע שסכנ' היא למתענ' כ"כ ימים רצופין, וכן בשוח"ט מז' כ"ב אמרו על וצומו עלי ג' ימים לילה ויום דאסתר וכי איפשר לאדם לעשות כן אלא שהיו מפסיקין מבע"י (והרמב"ן בתה"א (פ"א ב' בד' וויניציאה) הביאו וכן הר"ן ספ"ק דר"ה, ונראה מלשון הרמב"ן שם שרוצה לפרש כן גם בלשון התוספתא פ"ק דתעני' ע"ש ובמ"ש ע"ז בס"ד בביאורי לתוספתא דתענית שם), אבל ש"ס דידן בשלהי יבמות (קכא:) פליג עלי' ומוכיח מכאן שאיפשר לחיות ג' ימים בלא אכילה ושתיי' אף בלא מעשה נסים ע"ש ובתשובת הריב"ש ס"ס תי"ו, אלא שי"ל דאע"פ שסובר הש"ס שאיפשר לחיות ואין מעידין על אשתו להנשא, מ"מ מודה דאיכא סכנה בדבר, וכמ"ש הפוסקים שלכן לא חשו להחמיר להתענות ב' ימים יוה"כ והביאו מהירושלמי עי' בהגר"א א"ח סי' תרכ"ד ס"ק י"ב, וכ"ש כאן ח' ימים רצופין וודאי סכנה גדולה הוא לרוב ב"א ולכן אמר ריב"ז אבדנו את ר"א, אלא שבאמת כח ה' איישר חילי' לאורייתא (וקצת נראה שהי' בטבעו גבור חיל ורב כח, ולכן נתן לו אביו תחילה החרישה בהר שהוא קשה יותר ולשאר אחיו במענה הקלה) וגם י"ל שהבכיי' שהי' בוכה ר"א בתעניתו היא היתה סיוע למעט רעבונו וכמ"ש באיכ"ר פ"א ושוח"ט מז' כ"ב שהבכיי' משבעת את האדם (כי הבכיי' מוספת חום באדם והחום זן את האדם בחליו כמה ימים וכמ"ש ספ"ק דיומא (כא:) אש דחולה שותה ואינה אוכלת ע"ש בפירש"י, ובפ' חלק (קח:) אמרו בארי' דאישתא זנתי'):