ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר יח

(א) בש"א השמים כו'. אחר שגמר בפרקין דלעיל עניני גמ"ח (שנמשכו מענין אדה"ר כמש"ל) חוזר לדרוש מפרשת ויכלו ולהלן:

(ב) ובה"א הארץ כו' שנא' לפנים הארץ יסדת. ממקרא זה מביא סיוע לב"ה גם בירושלמי דחגיגה פ"ב סה"א ובב"ר ספ"א ובויק"ר ר"פ ל"ו (ובמדרש שמואל רפ"ה איתא אריב"ח קריא מסייע לב"ש, ואינו מסיים הפסוק, נראה ג"כ ט"ס הוא וצ"ל לב"ה, והיינו מקרא זה דלפנים הארץ יסדת שבו מתחיל הפרשה שם, ולכן לא הוצרך להביא המקרא וסתים וקאמר קריא מסייע כו' ר"ל המקרא שהובא לעיל), אבל בעיקר פלוגתיי' נשנה בכל המקומות הנ"ל וכן בבבלי בחגיגה (יב.) ממקרא דאורייתא ביום עשות ה"א ארץ ושמים, ואפשר כאן ניחא לי' טפי בראי' זו דמיפרשא לי' טפי בל' לפנים שר"ל בתחלה קודם לשמים ולכל יסדת הארץ:

(ג) בש"א שמים נבראו תחלה שנא' אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ודאי ט"ס יש כאן, שבקרא אדרבא כתיב ארץ תחלה כב"ה (ובדוחק י"ל כיון דידי הרנו שמאל וכדכתיב אח"כ ימיני, א"כ מסתמא מעשה ימין קודמים למעשה שמאל, אבל באמת ז"א ובבריאה היו הגבורו' קודמין), ובבבלי שם תניא וחכ"א שניהם נבראו כא' שנאמר אף ידי כו', ואפשר צ"ל גם כאן כן, או צ"ל בה"א ארץ נבראת תחלה שנא' אף ידי כו', ומה שמסיים אח"ז כשהסכימו כלם שניהם כא' נבראו מקרא זה דאף ידי, הענו דמסיפי' קורא אני אליהם יעמדו יחד הוא שהוכיחו ששניהם כא' נבראו:

(ד) נכנס תחרות ביניהם כו'. שהאריכו במחלקותן, וכ"א הביא ראיות מכמה מקראות לדבריו וכדאיתא בירושלמי ומדרשים הנ"ל:

(ה) עד ששרתה שכינה ביניהם והסכימו כו'. ז"ש בזהר בראשית (יז:) דא מחלוקת כו' ואסכים לון כו' ע"ש וע"ע שם (כט.):

(ו) פשט יד ימינו ונטה כו'. בזהר יתרו (פה:) תני אר"א כו' שנטה הקב"ה קו ימינו כו' ונטה קו שמאלו כו', ועי' שם פ' בא (לז.) אוליפנא דסטא קב"ה ימיני' כו', ועי' בפ' בראשית (ל.) ובפרדס הרמ"ק סוף שער י"ד מ"ש על לשון ס' הבהיר בזה:

(ז) וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדיו ארץ ושמים. כצ"ל, והאי ארץ ושמים הוא ל' הפר"א שמסיים הראי' שמזה הכריעו שעמדו יחדיו שניהם ארץ ושמים.

(ח) שנא' ויכלו השמים כו'. תיבת שנא' ט"ס כי הוא ענין בפ"ע (ואפשר צ"ל נאמר ויכלו כו'):

(ט) וכי כלו שמים וארץ מלהיות ולעמוד עוד כו' נאמר עליהם הלא את כו'. א"א לפרש זה כפשוטו, שזה לא היה צורך לראי' שלא כלו שמים וארץ אחר ו' ימי בראשית, גם הראי' שמביא ע"ז מדכתיב הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, אינה מבוררת, אלא הכוונה לומר וכי כלו שמים וארץ מלהיות בהם עוד פועל ה' ח"ו בהשגחתו עליהם תמיד לקיימם ולהעמידם, וזהו שמביא והלא כבר נא' הלא וגו' אני מלא ר"ל השגחת כבודו ית' מלאה תמיד בשמים וארץ לקיימם וכמ"ש הרמב"ן בפי' התורה שזהו פי' וירא אלקים כי טוב האמור במע"ב שבראייתו והשגחתו קיימים בחפצו תמיד כטוב לפניו (וכן פי' שז"ש ויהי כן האמור ברקיע אחר ויעש את הרקיע ע"ש), ובשוח"ט מז' קי"ט אמרו לעולם ה' דברך נצב בשמים על מה השמים עומדים על אותו דבור שאמרת יהי רקיע בו עומדים לעולם, שפי' הדיבור הזה הוא מהוה ומקיימם תמיד ברצונו, וא"כ לא כלו שמים וארץ מלהיות עומדים וקיימים תמיד בהשגחת כבודו, רק שכלו מלהיות בהן עוד פועל ומלאכה וציווי, אלא חפץ ורצון והשגחה המקיימם תמיד:

(י) שכלו מפועל וממלאכה ומציווי. נראה שהן ג' לשונות שנאמרו במע"ב. מלאכה היא עשיי', פועל הוא בריאה, וציווי הוא לשון יהי, ומיום הששי כלו, שמכ"וא מתנהגין ע"פ מה שהותנה עליו בעת הבריאה להיותו נעשה בשעתו וכמ"ש כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות שפירושו להעשות כל א"וא בשעתו כן וז"ש בת"י שם ודעתיד למעבד, (ורק לקיום הן צריכין ההשגחה הכוללת המהוה ומקיימתן תמיד), ונגדן נא' בפ' ויכולו ג' לשונות, ויכולו, ויכל, וישבות (ונגדו ג"פ מלאכתו שבפרשה):

(יא) רחמיך וחסדיך אל תכלא ממנו שאם כו'. כצ"ל, וכדכתיב (תהלים מ) לא תכלא רחמיך ממני חסדך ואמיתך תמיד יצרוני (וכן בקרא דישעי' שמביא להלן כי ההרים וגו' כתיב וחסדי מאתך לא ימוש):

(יב) שאם כו' אין אנו יכולין לעמוד. שאדם אין צדיק בארץ וגו' ולא יחטא, ואם תתנהג במדה"ד אין יכול לעמוד:

(יג) שעל רחמיך וחסדיך העולם עומד. נראה מכוין למקרא (שם כה) זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה וכמו שדרשוהו בב"ר ר"פ כ"ד ובמ"ר ס"פ כ"ג ושוח"ט שם שבם נהגת עם אדה"ר ואלמלא כן מהיכן העמיד תולדות (ולא היה העולם עומד):

(יד) שנא' כי ההרים כו' וחסדי מאתך לא ימוש וגו' אמר מרחמך ה'. הרי שחסד ורחמים לא יכלו לעולם מישראל [א] ומ"ש (ירמי' טז) כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים, היינו מאת העם איש מעל רעהו כדמפ"ו שלא יגמלו חסד זל"ז לספוד על מת ולנחם ולגמול חסד לחתן וכלה, אבל חסדי ה' לא תמו ולא כלו רחמיו: , שאף בשעת כעסו זוכר את הרחמים (רמז לדבר חימה ר"ת "חסד "יי "מלאה "הארץ, לומר אף בשעת חמתו חסדו מלאה ארץ):

(טו) ז' חנוכות כו'. לפי לשון המאמר משמע שהכוונה שכל יום גמר בו תכליתו וחנכו ונאמר בו מלאכתו וגמרו ויהי ערב ויהי בקר וגו', משא"כ השבת לא נכתב בו לשון זה, מפני שתכלית כוונתו לא נגלית עדיין ולא יתגלה עד לע"ל (וז"ש עלי' בשבת (יא:) בבית גנזי כו' שהיא גנוזה), וז"ש בברכות (נח:) שבת אחד מס' לעוה"ב שהעוה"ב הוא עיקר השבת כמ"ש שלהי ר"ה (לא.) ליום שכולי שבת ומנוחה וז"ש שהוא שמור לדורות, רק ניתן לישראל בעה"ז לשמרו לברכו לקדשו כדמפ"ו, כדי שע"י כן יזכו לגילוי אורו בעה"ב, וז"ש לא רצה להנחילה כו' לישראל כו', ובילקוט ס"פ בראשית בשם ילמדנו דרש חנוכת כל הימים במציאת אור בכ"א כנרות חנוכה לשם שמחה בכל יום ומסיים בשבת אי אתה מוצא אלא שכולה אורה כו':

(טז) יום ראשון וגמר כל מלאכתו וחנכו שנא' ויהי ערב. כצ"ל וכ"ה במהמ"א ס"ס קנ"ט:

(יז) שנ' והי' יום א' כו' ולא לילה. מפרש שבעת ההיא יוודע (משיח)[מפי] ה'. לעין כל אותו היום שעד עתה לא נא' בו לא יום ולא לילה והוא יום השבת שלא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר, ויוודע אז בענין ההוא שאף לעת ערב יהי' בו אור כי הלילה לא תהיה ניכרת בו כלל (דוגמא לדבר שבת של ז' ימי בראשית ששימשה האורה כל מעל"ע כמ"ש בירוש' וב"ר וכמשית"ל פ"כ אי"ה), וכוונת הענין מכוין למ"ש באדרא רבה (קלד:) הה"ד יום אחד הוא יוודע כו' לא איתקרי לא יום ולא לילה כו' ונזכר בקצרה בז"ח חקת (מ"א ד) ע"ש ובביאור ספד"צ להגר"א פ"ק (י"ז ד) ופ"ה (נ"ד ד):

(יח) שהי' לו כלי חמדה כו'. בפ"ג דאבות שנינו כלי חמדה על התורה וע"ש בתי"ט שלדבריו יתבאר בטוב למה נקרא השבת כלי חמדה:

(יט) ולא רצה להנחילה כו' לבנו העובד אותו. נראה רומז למקרא (מלאכי ג) והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגולה וחמלתי עליהם כאשר יחמל איש על בנו העובד אותו, ודרש יום אשר אני עושה סגולה על השבת שהיא סגולה וכלי חמדה של ממ"ה הקב"ה וע"ל פ"כ הקב"ה קונה אותו לסגולתו, ולע"ל יהיו ישראל בחמלת ה' עליה' כעל בנו העובד אותו סגולתו של הקב"ה וימסור להם אור חמדת סגולת שבת (ובשוח"ט מז' צ"ב הועתק מאמר זה וליתא שם תיבות העובד אותו, אבל במה"מ שם איתי'):

(כ) יום שבת מנוחה וקדושה שהיה כו'. במהמ"א שם הגי' ברכה וקדושה שהי' לפניו והוא נכון כמ"ש ויברך ויקדש, וכ"ה להלן ויום הז' ברכה וקדושה ומנוחה לי כו':

(כא) תדע לך שהוא כן. שהי' שבת שמורה בשביל ליתנה לישראל, שהרי נזדרז הקב"ה ליתנה להם קודם למ"ת, והוא מפני שהי' מוכן השבת בשביל ליתן להם, לכן מיד שיצאו ממצרים והי' אפשר ליתנה להם (שבמצרים לא הי' יכולים לשמרה כראוי אפי' לפי המדרש שהתקין להם יום א' של מנוחה בשבת) הקדים ליתנה להם, גם י"ל תדע לך שהוא כן שהיא כלי חמדה חביבה מכל, מזה שניתנה מקודם מ"ת (וכי"ב ס"פק דקדושין (מא:) גדול לימוד שקדם לחלה כו', אלמא הקודם בנתינה גדול):

(כב) ושתי שבתות שמרו כו'. עי' תוx' שבת (פז:) ד"ה כאשר כו':

(כג) שנא' את שבת קדשך הודעת להם ומצות וחקים כו'. כצ"ל, ופי' מדהקדים שבת למצות וחוקים משמע ששמירת שבת הודיע להם קודם נתינת מצות וחקים בסיני:

(כד) וישראל אינן חייבין כו'. פי' בתמי' (כי שמירת ה' לשבת כביכול אינה אלא בשבילם להודיעם כבוד השבת), ובשוח"ט שם הגי' וישראל חייבין כו':

(כה) שמא תאמר לא הי' בו כח ליתן כבר היה נותנו בכל יום ויום. כ"ה במהמ"א שם, ופי' כיון שראו שבכל יום לאחר השבת הי' חוזר ונותנו להם, הרי לא נפסק כח המן כל מ' שנה, ובשוח"ט שם הלשון לא מפני שלא הי' בו כח ליתן אלא ששבת כו':

(כו) לפיכך הי' נותן להם לחם יומים בששי. זה עוד ראי' אחרת שמשום שבת הוא ולא משום מיעוט כח ח"ו:

(כז) כיון שראו כו' ששבת לפניו שבתו גם הם שנא' וישבתו כו'. ולא יצאו עוד ללקוט ביום הז' כבראשונה, משאמר להם משה ראו כי ה' נתן לכם השבת (השבת בה' הידיעה, ר"ל האמור למעלה כי שבת היום לה', הנה נתנו לכם וכמש"ל כלי חמדה שהי' לו נתנו לבנו כו'), ראו וידעו ששבת לפניו וקבלו עליהם לשבות גם הם:

(כח) הקב"ה בירך וקידש כו' וישראל כו' לשמור ולקדש כו'. לגי' הספרים האי לשמור דישראל הוא תחת בירכו דהקב"ה, וכמ"ש בב"ר ר"פ י"א ובמכילתא ברכו במן שירד בע"ש לחם יומים, ולכן שמרוהו ישראל שלא לצאת ללקוט וכן שלא לעשות בו שום מלאכה כדמפ"ו להלן, ובמהמ"א הגי' לקדשו ולשמרו, ונכון הי' לגרום לברכו ולקדשו ור"ל כדמפ"ו לברך על היין ולהזכיר בפה קדושתו (מי' הברכה הזו אינה לשבת):

(כט) כל המברך כו' בעה"ז ויוסיפו לו שנות חיים בעוה"ב. במהמ"א שם הגי' מאריכין לו ימיו בעה"ז ובעה"ב (וכ"ה הל' ברוקח ר"ס נ"ב ע"ש,) שנא' (משלי ט) כי בי ירבו ימיך בעה"ז ושנות חיים יוסיפו לך בע"הב, וי"ל שמקרא זה נדרש על השבת כדכתיב ברישי' דענינא חכמות בנתה ביתה חצבה עמודי' שבעה דדרשי' לי' בספ"ד דסנהדרין (לח.) ובויק"ר ר"פ י"א בז' ימי בראשית, וכתיב טבחה טבחה מסכה יינה וגו' לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, דמידרש בהכנת שלחן לשבת בלחם ויין (לקידוש היום), וכתיב סמוך לי' תחלת חכמה יראת ה', שהיא שמירת שבת מדת המ"ל שהיא יראת ה' (וכמ"ש בת"ז בראשית ירא שבת), ועליו קאי כי בי ירבו ימיך (ודרך רמז י"ל כי בי ר"ת "כוס "יין "ברכת "יין) [ב] וי"ל דקרא דתחלת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה שנרמזין בו ג' מוחי חב"ד שהן נקראים חיים, סמוכין לכי בי ירבו ימיך ע"י המוחין, והיינו שמאירין ע"י קידוש על היין כמבואר בפע"ח בכוונת הקידוש ע"ש: :

(ל) מה הוא שימור של שבת מלעשות בה מלאכה ומלהבעיר בהי אש ומלצאת כו'. כצ"ל, ותני תחלה כל מלאכה כלל (הכתוב בפ' זו דושמרתם את השבת וגו' כי כל העושה בהמלאכה), והדר פרט מלאכות שנפרטו בתורה בפי' לעצמן להבעיר אש (שמות ל"ה) ולצאת ולבא חוץ לתחום והוצאה מרשות לרשות וד"א בר"ה כולהו נראה דדרש להו מאל יצא איש ממקומו (שם ט"ז) וכמשית"ל אי"ה עוד:

(לא) מלהבעיר בה אש. כבר כ' שמפני שנתפרש לאו מיוחד להבערה לכן נקט לה, וכ"ש למ"ד הבערה ללאו יצאת, שהיא מלוקה מכל מלאכה ואינה בכללכל מלאכה:

(לב) ומלצאת ולבא חוץ לתחום. משמע דס"ל תחומין דאורייתא, מדכייל לה הכא במלאכות דאורייתא, ור"ע דאמר תחומין דאורייתא בשטת רבותיו ר"א דהכא ור' יהושע בתוספתא דסוטה ספ"ה (מי' עיקר הגי' שם ר' יהושע בן פטורי) אמרה:

(לג) אפי' רגל א'. משמע דאתי' כל"ק דר' חנינא וכברייתא דספ"ד דערובין (נב:) דרגלו א' חוץ לתחום לא יכנוס דכיצא חשיב לי', מי' י"ל אף לל"ב דר"ח דקי"ל כוותי' דקאי כאחרים דלמקום שרובו הוא נזקר, מ"מ האיסור דלא יצא חוץ לתחום הוא אפי' ברגלו א' (ואפשר יתקיים בזה מסורת דרגלך בלא יו"ד לל"ב, וכ"ש לר"א דס"ל יש אם למסורת בפ"ק דקדושין (יח:) ע"ש בתוס'), וכן נראה לפ"ד הסוברים חצי שיעור אסור מה"ת בכל מלאכות שבת, עראב"ד ס"פ י"ב מה' שבת ובחידושי רשב"א פ"ק דשבת (ח.) ד"ה אלא לאו כו' ובלח"מ ר"פ כ"א מה' שבת ובמל"מ ר"פ י"ח שם, א"כ ה"ה ברגלו א' לענין תחומין:

(לד) ומלהביא דבר בידו. דחוק לפרש דלהביא דבר של מוקצה בידו, דהא סתמא קאמר והי' לו לפרש של מוקצה, אלא הוא נמשך למטה להביא דבר להעביר כו' ולהוציא כו', ונראה שרמזו בל' מלהביא לומר דהא דהוצאה ומעביר ד"א בר"ה חשיבי מלאכה נפקא לן מלשון ויכלא העם מהביא (שמות ל"ו) וכמ"ש ר"פ הזורק (צו:) ע"ש בתוס' בשם ר"ח והירושלמי וחידושי רשב"א בשם רב האי גאון:

(לה) ולהעביר כו' ולהוציא כו'. כבר כ' דנקט להו משום דכתיבי בפי' בתורה עבתוס' ספ"ק דעירובין (יז:) ובריש שבת, גם י"ל מפני שהיא מצויי' יותר מכל המלאכות וקרוב לעבור עליה והיו מזלזלין בה המון העם וכמ"ש בירמי' (יז) ובנחמי' (יג) [ג] אע"ג שבנחמי' שם הוזכר ג"כ דורכים גתות, מ"מ משמע שעיקר הפרצה היו פרוצין בהבאה, שהרי אח"כ לאנמצאשעשה נחמי' גדר לדבר על מלאכת דריכת הגתות כלל רק על ההבאה, ומפני שדורכי הגתות מעטים היו, וכיון שגדר בעד ההבאה בסגירת השערים ונמנעו מלהביא פסקו גם דורכי הגתות: , ולכן עשו חכמים סייגים הרבה בדבר בערובי חצירות ומבואות ורשויות דרבנן הכל סייגות להוצאה, ולדברי הראב"ד ס"פ כ"ד מה' שבת אף איסור טלטול מוקצה היא סייג להוצאה ע"ש, לכן פרט אותה כאן ג"כ יותר משאר מלאכות:

(לו) השבת הזה כו' לישראל אות ביני לבינם. כ"ה בשוח"ט שם וכצ"ל, דהא לפרש האי קרא הוא דקאי דכתיב בי' אות היא לעולם:

(לז) ברכה וקדושה ומנוחה לי ולהם. כמ"ש ויברך ויקדש וכתיב (שמות כ) וינח ביום השביעי, הרי ברכה וקדושה ומנוחה להקב"ה, ובישראל ברכה היא לברך על היין כדלעיל, וקדושה כמ"ש בירמי' ובנחמי' שם לקדש את יום השבת, וכן ביחזקאל (כ) ואת שבתותי קדשו ועוד שם (מד) ואת שבתותי יקדשו, ומנוחה כמ"ש (דברים ה) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, ונראה שג' אלו רמוזין בפרשה זו של ושמרתם להיות לאות וברית ביני וביניהם ומ"ש כי אות היא וגו' כי אני ה' מקדישכם, ושמרתם וגו' כי קדש היא לכם זהו קדושה, ומ"ש ביני ובין בני ישראל וגו' שבת וינפש הוא מנוחה ומ"ש ושמרו בני ישראל גו' לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, היא ברכה, כי הברכה בישראל היא בעונג שבת (וכמ"ש בב"ר ברכו בתבשילין), וז"ש כאן לעשות את השבת, איזו מצוה בשבת שהיא בקום ועשה זו עונג שבת וכן ת"י שם למיעבד תפנוקי שבתא (ועי' במכילתא וראב"ע שם):

(לח) שבעה רקיעים כו'. בא לפרש כאן שחיבב הקב"ה כל השביעיות וכדתנא בס' יצירה ספ"ד ובויק"ר ס"פ כ"ט ובמ"ר פ"ג ובילקוט תהלים סי' קל"ט רמז תתפ"ח ובזהר ויקרא (ט:) וז"ח רות (ס.) ות"ז תכ"א (נג.) ובהשמטות זהר ח"א (י:):

(לט) ומכילן לא בחר למכון שבתו אלא ערבות. וכ"ה ברפ"ב דחגיגה (יב:) מלך א"ח רם ונשא שוכן עליהם בערבות (ומונה שם ג"כ ערבות לרקיע השביעי כדהכא, ועי' בזהר תרומה (קסה.) ענין רקיע ערבות ובריש ביאור על ההיכלות להגר"א), ולשון למכון שבתו משמע שמפרש מ"ש מכון שבתך השמים (מלכים א' ח' וד"ה ב ו') הוא רקיע ערבות, והרמב"ם במורה ח"א פרק ע' העתיק בלשון הפר"א כסא כבוד למלכותו ע"ש:

(מ) ז' ארצות. הן מנויין בויק"ר שם ובאדר"ן פל"ז ארץ אדמה ארקא גיא ציה נשיה תבל (וענין סדרן עי' בפי' ס' יצירה להגר"א שם ובביאור היכלות שם) וכ"ה במאמרי הזהר וז"ח ות"ז הנ"ל, ובמדרש משלי פ"ח חשיב עשר ארצות ע"ש:

(מא) לא בחר אלא א"י. בויק"ר שם אמרו שבחר מכולן בתבל, ולפמ"ש בספרי עקב רש"א תבל זו א"י שנא' משחקת בתבל ארצו, א"כ י"ל שהכל אחד (והר"מ ברלין העיר לפרש שז' ארצות דכאן אינו כז' ארצות דמדרשים וזהר הנ"ל, אלא הן ז' ארצות שעברו ישראל בהן אוקרוב להן מיציאתן ממצרים עד א"י (ונ"ל שהן ע"פ דרכו (ולא כדבריו שהוא מנאן באופן אחר), ארץ אדום, עמון, ומואב, מדין, סיחון, ועוג, והשביעית א"י), אבל לשון ז' ארצות ברא הקב"ה משמעותו בכל העולם (מי' הא בימים לקמן פי' ג"כ בא"י כמש"ל אי"ה), ולפי' זה הו"ל לפרש ז' ארצות עברו בהן ישראל):

(מב) שנא' תמיד עיני כו'. הרי שחיבבה להיות השגחתו תמיד בה וכתיב ברישי' ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, הרי שהוא דורשה וחפץ בה, וכן נקראת ארץ חפץ (מלאכי ג) שחפצו של הקב"ה בה (ולפמש"ל בשם המדרשים וספרי שהיא תבל, י"ל דמדכתיב (תהלים נ) כי לי תבל גו' נפקא לן לשון שבחר בה), ובכפתור ופרח פ"י הביא הגי' וכתוב א' אומר (ישעי' לח) י"ק בארץ החיים:

(מג) ז' הרים. הגר"א בפי' התיקונים שם כתב וז"ל, ז' הרים הן בא"י והן במקרא, עכ"ל, ולא פי' לנו שמותיהן, כי באמת בא"י נמצא הרבה יותר מן ז' הרים נזכרים במקרא, ולא ראיתי להאריך בזה, אחרי שז' הרים דכאן ע"כ אין פירושם שבא"י כיון שמסיים שבחר מכולן בהר סיני, והר סיני אינו בא"י, א"כ מבואר שז' הרים אינן שבא"י (ואילו היו ז' הרים שבא"י, אפשר הי' ראוי לחשוב שבחר מכולן בהר המורי' שבו כתוב ל' בחירה בכ"מ המקום אשר בחרתי), אלא הרים שבכל העולם כלו שברא קאמר, ולענין מ"ת קאמר שלא בחר בהן ה' אלא בהר סיני [ד] והר"מ ברלין פי' שבמקרא זה דתהלים שמביא כאן שחמד אלקים לשבתו הר זה סיני ופסל בהרים אחרים כדדרשי' במגלה (כט.) כלכם בעלי מומין אצל סיני, נרמזים ז' הרים, דכתיב הר אלקים, הר בשן, הר גבנונים, הר בשן, הרים גבנונים (שנים), והשביעי ההר חמד אלקים לשבתו, וביאר עוד הרב הנ"ל שז' הרים אלו הן שבדרך הליכתם ממצרים עד שנכנסו לארץ שמכולן לא נבחר ליתן עליו תורה אלא הר סיני (והן כפי הנ"ל (ושלא כדבריו שמנאן באופן אחר) ע"פ דרכו, הר שעיר, הר חרמון, הר שפר (במדבר לג), הר הגלעד (דברים ג), הר נבו (ושאר שמותיו הר העברים, ראש הפסגה כלן נחשבין לאחד,) שמת משה שם, הר ההר שמת אהרן שם, והשביעי הר סיני (ושאר שמותיו הר חרב, הר האלקים, וכן הר פארן שבר"פ זאת הברכה שלפי פשוטו הוא שם משמות הר סיני וכמ"ש תוס' בשבת (פט.) ד"ה מדבר, וע"ל פמ"א, ולדברי קצת מפרשים הוא שם משמות הר שעיר, עכ"פ אינו הר נוסף על ז' הרים,) חמד לשבתו: :

(מד) ז' ימים. בב"ב (עד:) ובירושלמי פ"ט דכלאים ופי"ב דכתובות ובשוח"ט מז' כ"ד (ושם הנוסחא מוטעת) חשיב ז' ימים שבא"י וחשיב שם ימה של טבריא והיינו ים כנרת (וכמו שת"י על מכנרת ועד ים הערבה (דברים ג) וקרתא טבריא דסמיכא לימא, וט"ס שם בת"י שכתוב זה אחר ימא דמישרא שהוא ים הערבה והמלח, ובאמת ז"א. וצ"ל אחר ותחום מגינוסר וקרתא טבריא דסמיכא לימא ור"ל ים כנרת שטבריא סמוכה לו וכמ"ש פ"ק דמגלה (ה:) שימה חומתה, ואח"כ צ"ל ועד ימא דמישרא הוא ימא מלחא תחות שפכות כו'):

(מה) לא בחר אלא ים כנרת והנחילו לשבט נפתלי. בהשמטות זהר ח"א (י:) ז' טורין ז' ימים כו' ולא בחר מכולהו (טורין) למיהב אורייתא אלא בסיני דאיהו רזא דכנס"י ובים כנרת נמי דאתי מתמן תכלת דדמי לכסה"כ כנס"י, משמע דהבחירה בכנרת הוא מה שתכלת בא מחלזון שנמצא בו, וכמבואר בזהר בכ"מ שהחלזון נמצא בים כנרת בפ' בשלח (מח:) ותרומה (קסט:) בהעלותך (קנ:) וס"פ שלח לך (קעה:), וכן מ"ש שם (קסג:) ובההוא ימא דילה כו' נפקא נונא חדא ואפיק מינה גוון תכלת כו', האי ימא דילה היינו כנרת וכ"ה מפרשו בפי' ספד"צ הנדפס בזהר הרקיע (קי"ב סע"ב) ובהדרת מלך סי' ק"ע (צ"ט א), ושלא כדברי חכם א' שרצה לפרשו בים הגדול [ה] והרמב"ם פ"ב מה' ציצית ה"ב כתב שהוא מצוי בים המלח, וכ"כ אחריו הסמ"ג וס' החינוך ולא ידעתי היכן מצא זה, והרי לפמ"ש במגלה (שם) שחלזון הוא בנחלת זבולון וכן בספרי וכמ"ש בפנים, א"כ ודאי א"א לומר שהוא בים המלח שהוא כלו בחלקו של יהודה ומפסיק בין נחלת יהודה לשל זבולון נחלת כמה שבטים, ואפשר ט"ס הוא וצ"ל בים הגדול, וזה יש לו מקום לכאורה דהכי משמע ממ"ש פ"ב דשבת (כו.) יוגבים אלו ציידי חלזון מסולמא דצור עד חיפה, וסולמא דצור וחיפה שניהן סמוך לים הגדול במערב א"י, משמע ששם היו צדין החלזון, וכן נראה מלשון הכפו"פ פי"א שנתכוין לכך שכתב וז"ל וגבול זבולון הולך למערב עד הים הגדול לצפון עכו כדאמרינן במגלה שחלזון בחלק זבולון ואמרי' פ"ב דשבת יוגבים כו' עד חיפה עכ"ל, ור"ל כמ"ש שסולמא דצור וחיפה הן סמוכים לים הגדול, וכיון ששם היו מלקטים מוכח שבים הגדול היה נמצא. וכ"מ מלשון הספרי פ' הברכה דדרש בברכת זבולון ושפע ימים יינקו זה ימה של יפו כו' שכל ספינות שאובדות בים הגדול כו' מקיאה לימה של יפו כו' אר"י פ"א הייתי מהלך מכזיב לצור ומצאתי זקן א' כו' פרנסתך במה א"ל מחלזון כו' מקום בים שמוטל בהרים כו' ונימוק במקומו ע"כ, הרי דבר הלמד מענינו שגם החלזון הוא בים הגדול ובסביבות כזיב וצור שכלן הן בחוף ים הגדול המערבי הזה (ובפסיקתא זוטרתא דרבי טובי' שם הלשון מקום יש בים הגדול שמוטל בהרים כו' אך אפשר הוא הוספת ל' ר"ט ואינו מגוף הספרי), ואף שיש לדחוק ולדחות כ"ז ולומר דאע"ג שציידי החלזון היו דרים מסולמא דצור ועד חיפה, אבל מקום צידת החלזון הי' בכנרת (ואולי י"ל עוד שאנשי חיפה וסולמא דצור מבני זבולון הן היו הבקיאים בצידתו (וע"ז הוא שאמרו כלן צריכין לך ע"י חלזון, שלהם לבדם הי' מתגלה למצאו וכמ"ש בתרגום אונקלוס וסימן דמטמרן בחלא מתגליין להון, אלא שממ"ש במגילה שם שאמר זבולון מי מודיעני כו' והשיבו לו כל הנוטל (וגי' רש"י כל המוצאו) ממך בלא דמים כו', מבואר שהי' נמצא גלוי לכל בחלק נחלת זבולון ואדרבא אחרים היו נוטלין אותו ג"כ רק משלמין דמיו לזבולון) והולכים לכנרת לצודו, וכי"ב אידך דהתם דאמרי' בשבת שם לכורמים אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי עד עד רמתא, לכאורה אין פירושו שמשם היה נמצא האפרסמון שהרי האפרסמון עיקרו הי' ביריחו כמ"ש רש"י בברכות (מג.) וע"ש נקרא יריחו עיר הריחו (ובליקוטיי פי' בס"ד שזהו שכתוב בס' יהושע יריחו בחירי"ק הרי"ש ע"ש הריח ולא בציר"י כמ"ש בתורה, כי כאשר הגיעו סמוך ליריחו והריחו בריח האפרסמון הוא שהסבו שמה כן תחת אשר תחלה היה נקראת יריחו בציר"י הרי"ש אפשר ע"ש שהיו עובדין בה הכנענים לירח וכמו בית שמש ועיר שמש שהיו עובדין שם לשמש), ויריחו הי' מהלך יום א' למזרח ירושלים, ועין גדי ורמתא סמוכים ג"כ לירושלים לפ"ד בעל כפו"פ לצד חברון לצד מערב א"י, אלא צ"ל, שהמלקטים ובקיאים בזה היו דרים בעין גדי עד רמתא, אף אנו נאמר כן בבני זבולון שאף שהחלזון היה בכנרת, אבל הן שהיו בקיאים בדבר (ורמז לדבר זבולון מלא ב' ווי"ן בגי' חלזון,) היו המלקטין שמה והיו דרים בחיפה וסולמא דצור, ותדע שמקום שצובעין בו חלזון את התכלת אמרו שלהי סוטה (מז.) ובסנהדרין (יב.) שהי' בלוז שהיא בגבול בני יוסף שהן היו הבקיאין בדבר, אף אתה אל תתמה על הצידין, גם בדברי הספרי י"ל דהא כדאיתא והא כדאיתא, דהחלזון לאו בים הגדול דמיירי תחלה קאי אלא בכנרת, מ"מ פשטי' הדברים מהש"ס וספרי משמע שהיה מצוי בים הגדול (וכן הוא נודע גם בפי המחברים), ולכן קרוב להגיה בדברי הרמב"ם ים הגדול במקום ים המלח, ולשון שהוא מצוי שכתב הוא לשון הספרי הנ"ל: , אבל לפמ"ש כאן והנתילו לשבט נפתלי, מוכרח לומר שאין זה משום חלזון, דחלזון הוא בחלקו של זבולון כמבואר פ"ק דמגלה (ז.) ובסיפרי הברכה ובזהר בכל המקומות הנ"ל, ואפי' נאמר שזבולון היה גבולו מגיע ג"כ קצת עד ים כנרת [ו] וליישב דעת הזהר שכתוב בכ"מ הנ"ל שהחלזון בחלקו של זבולון ובים כנרת, צ"ל שאע"פ שים של טבריא עיקרו בנחלתו של נפתלי כדאמר הכא וכמ"ש בב"ק (פא:) ימה של טבריא בחלקו של נפתלי היתה, ובב"ב (קכב.) אמרו נפתלי עולה תחום גינוסר (דמשמע דהיינו תחומו של ים גינוסר) עולה עמו, ובב"ר פצ"ח למה קורא אותה גינוסר גני שרים על שם ומנפתלי שרים אלף, וכן מקרא זה דים ודרום ירשה (שמביא כאן) מפורש בספרי ובתרגום אונקלוס שם שהוא ים גינוסר, מ"מ י"ל שגם זבולון אע"פ שכתוב בו לחוף ימים וירכתו על צדון שהוא בחוף ים הגדול המערבי, מ"מ היה גבולו מגיע מצד מזרח באיזו רצועה עכ"פ עד ים כנרת, וז"ש זבולון לחוף ימים ל' רבים ששני ימים היו גבולו וכ"מ בבמ"ר נשא פ' י"ג (רנ"ד ג') שאמרו בזבולון בקר שנים כנגד מה שבירכו משה כי שפע ימים יינקו שני ימים ע"כ, (ובזהר ויחי (רמא:) דקדקו ג"כ ל' רבים דימים תרין, אלא ששם תי' אע"ג דחד ימא הו"ל באחסנתי' בתרין ימים שריא, וע"ע זהר בשלח (מח:) בזה, ובלק"ת פ' עקב פי' ע"פ דרכו של הזהר שכנרת בנפתלי וקשורה בזבולון ע"ש), ובאמת אם לא האי עדיפותא דשני ימים היו בחלקו של זבולון, יש לתמוה מה שנתייחד זבולון יותר מכולם בהא דלחוף ימים ישכון כ"כ (עד שבפ"ק דפסחים (ד.) אמרו בהאי דהוי אמר אכיף ימא כו' ואמרו מזבולון קאתי ע"ש בפירש"י), והרי הרבה שבטים אחרים היו על חוף ים הגדול המערבי שהיה גבול כל המערב, וא"כ יהודה בנימין ויוסף ויששכר ואשר ודן כלם הן על חוף ים זה למערב גבולם, אלא שבח זבולון הוא שיש לו ב' ימים היינו משני גבוליו למזרח ים כנרת ולמערבו ים הגדול, ויתפרש לפ"ז יפה סיפי' דקרא והוא לחוף אניות שהרגישו בו בזהר ויחי (רמב.) כיון דכתיב לחוף ימים מאי והוא לחוף אניות, ולפמ"ש ה"פ שמפני ששבט יהודא ג"כ היו ב' ימים גבוליו, לצד מזרח ים המלח כמפורש בס' יהושע, ולצד מערב ים הגדול, לזה אמר והוא לחוף אניות שב' ימים של זבולון שבחם ששניהם חוף אניות, שגם בים כנרת בו אניות יהלכו וכמ"ש בב"ק (פא:) מחכין בימה של טבריא כו' ויעמיד את הספינה (ובס' יוסיפון לרומיים ראיתי שבימי מלחמת הרומיים בחרבן הבית הלכו בו בספינות רבות למלחמה), אבל ים המלח שבשבט יהודא למזרחו אין בו שבח זה, שהרי אין ספינה מהלכת בו וכמ"ש רש"י בפ"ב דפסחים (כח.) ד"ה ים המלח כו' שמפני כובד המים ממליחתן אין עצים שטים על פניו כלל ולא טבע בי' גברא כמ"ש בשבת (קח.) ע"ש: ולפמ"ש שזבולון היה מגיע במזרחו לים כנרת י"ל ז"ש בתרגום אונקלוס וירושלמי על ים ודרום ירשה מערב ים גינוסר ודרומא יירת, דלא ירש נפתלי ים גינוסר רק מערב הים, אבל בדרומו לא לקח כ"א מלא חבל חרם בדרומה כמ"ש בב"ק (שם), אבל צפון ים כנרת הי' ברצועה של חלק זבולון (וכן ראוי לחלזון שימצא שם בצפון שממנו תכלת שרומז בשרשו למדה"ד), וקצת סמך לזה מה שבערי הלוים (בסוף יהושע ובד"ה א ו) כתוב שלבני מררי נתנו מן ראובן וגד וזבולון, ומסתמא נתנו כל מה דאפשר היו עושין שיהיה כל משפחה א' מהלוים מקורבים יחד במקומותיהם, וא"כ נראה מזה שהי' זבולון סמוך לראובן וגד ואם לא הי' לו רצועה יוצאת עד לים כנרת, א"כ לא הי' סמוך כלל לראובן וגד שבעבר הירדן (בצד מזרח ים כנרת) ונפתלי מפסיק בינו וביניהם כמ"ש בכפו"פ פי"א, ולפמ"ש יתיישב מ"ש בגבול נפתלי (יהושע יט) ופגע בזבולון מנגב פי' מנגבו של זבולון כי זבולון היה לו רצועה לצפון ים כנרת ונפתלי היה לו דרומה (ובכפו"פ שם כתב, וז"ל, וזבולון מזרחו אינו הולך עד הירדן מפני נפתלי ויהיה נפתלי למזרח זבולון כמו שמעון למערב יהודה כלומר מקצתו עכ"ל, ולדבריו ודאי קשה מ"ט לא נזכר בנפתלי שפגע בזבולון ממזרח רק מנגב כתוב בזבולון ובמזרח כתוב ביהודה הירדן מזרח שמש, שוב הגיע לידי ספר תבואת הארץ להרב ר"י שווארץ מירושלים עה"ק תובב"א וראיתי שהעיר בקצת דברים מדברי והביא מדברי יוסיפון לרומיים שתכונת גבול זבולון הוא מים כנרת עד הים הגדול ע"ש: וכמ"ש בהג"הה בס"ד ליישב לדעת הזהר, מ"מ כאן בדברי הפר"א שמזכיר הא דהנחילו לשבט נפתלי לענין הבקירה, א"כ א"א לומר שהבחירה היא בשביל חלזון שהי' בחלקו של זבולון, ולא בשל נפתלי, ומוכרחים אנו לומר שהבחירה היא לענין שבח פירות גינוסר, שנראה מהשם גינוסר שקראום, שהשבח תלוי בחבל ים גינוסר וכמ"ש בב"ר פצ"ח א"ר ברכי' כל חוף ים טבריא נקרא כנרת (ור"ל לענין שבח הפירות שמדבר שם וכמ"ש במגלה (שם) דמתיקי פירא כקלא דכינרא, וז"ש עליו ומלא ברכת ה' כד"א בברכת יוסף (דברים לג) מברכת ה' ארצו ממגד תבואות גו', ה"נ ברכה זו היינו בטוב פירותי' (ומפני שעיקר שרש מתיקת הפירות בא מכנרת שלמעלה שהוא מדת המ"ל וכמפורש בזהר בכ"מ הנ"ל שציינתי, לכן היו מרבים האמוראים לאכול פירות גינוסר כדאי' בברכות (מד.) לכבוד א"י ושכינה השרוי' בה שנתגלה שם בייחוד השפעתה במתיקת הפירות, ושייך לייחס בשביל זה שבחר בו ה' בים זה ובירך חבל הארץ שסביביו בפירותי'. ובעיקר הדבר מ"ש כאן שבחר מכל הימים בים כנרת (ועי' בזהר וארא (כג.) ז' ימים וכנרת שלטא עלייהו כו' דאתמליא מיניי' כו'), הנה הגר"א בפי' ס"י שם כ' שים הגדול המערבי הוא השביעי היכל הקדש שחביב מכל הז' ימים וצ"ע:

(מו) שנא' נפתלי שבע רצון ומלא כו'. דרש שבע רצון שהוא שבע בדבר שבו רצונו של הקב"ה, ר"ל שבחר בו ה' מכל, וחוזר ומפרש מהו זה הדבר ים ודרום ירשה, זה ים כנרת שבחר בו מכל ימים, ובשוח"ט שם הגי' שבע רצון ומהו ומלא ברכת כו':

(מז) ז' מדברות. כבר מנאם וביארם יפה הגר"א בפי' לס' יצירה שם ע"ש:

(מח) לא בחר אלא מדבר קדש והעביר בו ישראל כשיצאו כו'. בילקוט תהלים שם ובכפו"פ פ"י הגי' אלא מדבר סיני וכן בפי' הגר"א שם כתב שהשביעי החביב שבכלן הוא מדבר סיני שבו ניתנה תורה וגם לגי' דהכא מדבר קדש היה אפשר לומר כן, ולומר דהיינו נמי מדבר סיני שהוא א' משמות שנקראו לו וכמ"ש בשבת (פט.), ונקטי' בשם מדבר קדש כאן ללמדנו לפי דרכו מ"ש יחיל מדבר קדש היינו מדבר סיני בשעת מ"ת וכמ"ש תוס' בשבת שם, אלא שלשון והעביר בו ישראל ממצרים לא משמע לפרש שמשום מ"ת הוא, אלא לענין ההעברה גופי' הוא שבחר בו, ומפני שהוא המדבר הגדול והנורא ובכדי לנסותם בו כמ"ש (דברים ח) המוליכך במדבר הגדול והנורא גו' למען ענותך ולמען נסותך גו' (ובברייתא דל"ב מדות מדה כ"ג תני יחיל מדבר קדש והלא כל המדברות יחיל ולמה פרט זה לפי שהוא התקיף, הר"מ ברלין):

(מט) ז' עולמות כו'. הגר"א בפי' ס"י כתב שם שז' עולמות הן ז' היכלות שבזהר בראשית ופקודי והז' החביב היכל ק"ק ע"ש, אבל כאן בל' הפר"א ששה לצאת ולבא ואחד שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, א"א לפרש כן, אלא נראה דז' עולמות קורא כאן לז' אלפי שנה שכל אלף הוא קורא עולם (שהוא מתנהג במדה אחרת מז"ת) ואלף הז' יום שכולו שבת כמ"ש בפ' חלק וחד חרוב וכמ"ש בתדא"ר רפ"ב (וממנו הובא בקצרה בילקוט תהלים מז' קל"ט), כשם שאנו עושין אחת לז' שנים שמטה כך עתיד הקב"ה לעשות שמטה לעולם שהוא אלף שנה שנא' כי אלף שנים בעיניך כיום וגו' ואומר והי' יום א' יוודע לה' לא יום ולא לילה זה יום השביעי לעולם (ורומז למ"ש בספד"צ פ"ק שתא אלפי שנין תליין בשיתא יומי קדמאי, ולכן קורא האלפים בשם ימים, וז"ש בתדא"ר ראש הפרק הנ"ל אהא דב' אלפים שנה ימות המשיח ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו ונכנסו שעבוד בתוך שני אלפים של ימות בן דוד שנא' עשה ה' אשר זמם, שנדחקו בפירושו, והכוונה מסוף המקרא בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם, דדרש לי' מימים של ששה ימי קדם ימי בראשית שצוה והזמין מהם להיות ב' אלפים לימות המשיח, בצע לשון בציעה ופרוסה חלק ממאמרו זה שהזמין, ובעונותינו נכנסו ימי שעבוד תוך ימים אלו ויצאו מה שיצאו), ולפי קבלת הגאונים ז"ל בענין השמטות (והגר"א בפי' על התיקונים ריש תיקון מ' עשה לדעתם סמיכות ע"ש, ועי' בלק"ת סדר קדושים מ"ש בזה), קרוב יותר לפרש ל' ז' עולמות ע"ז:

(נ) לצאת ולבא. להיות הבריות יוצאין ובאין בהם (ואפשר יתפרש כענין לשון עאלו ונפקו שנזכר בזהר באדרא ובכ"מ):

(נא) לא בחר אלא שנת שמטה. מסיים בילקוט תהלים שם שנא' ושבתה הארץ שבת לה'. ובויק"ר שם לא מייתי רק קרא דהשביעית תשמטנה ונטשתה, ואפשר ר"ל מסיפי' ואכלו אביוני עמך, שזהו שבחר ה' בו ליתן פירותיו לעניים (וי"ל רמז שמטה בגי' עה"כ שנה, לרמוז שהיא בחיר ותכלית כל השנים):

(נב) וכל שהוא שומר כו' על כל עונותיו. בשבת (קיח:) מסיים בה אפי' עובד ע"ג כאנוש שנא' אשרי אנוש יעשה זאת, וכאן דלא מסיים לה הכי אפשר ס"ל שאנוש עצמו צדיק היה רק דורו רשעים (ולפרש אשרי אנוש אפי' כדורו של אנוש הוא דחוק), ועמש"ל ר"פ כ"ב אי"ה:

(נג) א"ת שומר שבת מחללו אלא כו'. דהו"ל למיכתב מהחלו ולא לכתוב ל' מחללו שיש לטעות לקרותו בשו"א המ"ם ולא בציר"י ויהי' פירושו להיפך וגם המחללו, אלא להכי כתב הכי לדרשא דמחול לו: