ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר יז

(א) גמ"ח לאבלים מנין כו' וקברו כו'. זו שמביא ממשה היא קבורת מתים, ולא גמ"ח לאבלים, ובספ"ק דסוטה (יד.) מייתי' ניחום אבלים מאברהם וקבורת מתים ממשה, והפר"א כולל שניהן בלשון גמ"ח לאבלים, ולמ"ד בסנהדרין (מו:) קבורה משום בזיונא ופרש"י בזיון קרוביו, א"כ יש בכלל קבורה ג"כ גמ"ח לאבלים:

(ב) גמל חסד למשה עבדו. שלכן נאמר שם אצל המיתה וימת שם משה עבד ה' וסמיך לי' ויקבור אותו בגי וגו', שמפני שהי' עבד ה' זכה שיתעסק ה' לבדו בקבורתו ולא ידע איש וגו':

(ג) וקברו בידו ואלמלא כו'. בסוטה (יג:) ובסיפרי הברכה תניא אר"י אלמלא כו' אוותן ד' מילין כו' משה מוטל בכנפי שכינה (ואפשר כנף דהתם יד דהכא ענין א' הם, שהכנפים הן הן ידים, ושניהם כינויי מדת המ"ל):

(ד) אלא אף לאהרן. אע"פ שבקבורתו נתעסקו משה ואלעזר, מ"מ גמל לו חסד כדמפ"ו (ובילקוט חקת וכן פ' מסעי בשם ילמדנו שכשהיו מפשיטין לאהרן בגדיו הי' ערפל חותלתו, וא"כ גם בקבורתו ותכריכיו נתעסק ה'):

(ה) ולא האמינו שגיע. כדמפ' בבמ"ר פי"ט שאמרו אדם שעמד במלאך המות ועצרו היאך מה"מ יכול לפגוע בו כו':

(ו) ולגמול לו חסד. לגי' הספרים ולגמול בוא"ו י"ל שנמשך למטה שבכדי לגמול לו חסד מה עשה הקב"ה כו' ופירושו כדי שיגמלו לו ישראל חסד כשיראו ארונו כדמפ"ו, אבל עיקר נראה דגרסי' לגמול לו חסד בלא ואו והוא נמשך למעלה שלא האמינו שגוע בכדי לגמול לו חסד עד שראו והאמינו כי גוע וגמלו לו כו':

(ז) מעל המחנה וראו כל ישראל כו' פורח וטס באויר. לשון ויראו כל העדה משמע שכל העדה ראו זה בראיי' פעם א' בשוה, והיינו שהעבירו מעל המחנה פורח באויר לכן ראוהו כולן בבת אחת (וי"ל דסמיכות ויראו אל מן ההר דרש, שראו זה מן ההר שפרח ממקומו מן ההר באויר, גם ויראו הוא אותיות אויר):

(ח) והנשים כו' שלשים יום כל בית ישראל. בית אלו הנשים:

(ט) אוהב שלום ורודף שלום. ה"נ תנן ספ"ק דאבות, ואוהב שלום הוא במקומו, ורודף שלום הוא במקום אחר כמ"ש בירושלמי פ"ק דפאה וכדמפ"ו כאן ועובר במחנה ישראל בכל יום כו', ובאדר"ן פי"ב מביא מקרא (מלאכי ב) בשלום ובמישור הלך אתי, ונ"ל דז"ש שם לקמי' בריתי היתה אתו החיים והשלום, דשלום זה שהי' אתו כלומר בביתו ובמקומו הי' מתנהג תמיד בשלום, והדר כתיב בשלום כו' הלך אתי זה שהי' הולך לרדוף השלום במקום אחר במחנה:

(י) ופסוק זה לא זהו אלא. במוסרה כו' כאלו כו' ונקבר שם. הא דבמוסרה שם מת אהרן ויקבר שם הוא לשון המקרא (דברים י), והמאמר חסר וקצר כאן, ובסע"ר פ"ט וירושלמי פ"ק דיומא ופ"ק דסוטה אמרו על מקרא זה מה ענין מוסרה לכאן (למיתת וקבורת אהרן, שודאי אהרן בהר ההר מת ונקבר כמ"ש בסדר חקת [א] ולפמ"ש ז"ל שמ"ב מסעות הן נגד שם מ"ב, ראוי' הר ההר להיות שם קבורתו של אהרן, כי הוא המסע הל"ד נגד אות פ' מן שם הששי משמות מ"ב שהוא נצח שביסוד, שהנצח הוא מדתו של אהרן, והיסוד הוא מדת השלום שזכה לה אהרן על שהי' אוהב ורודף שלום, לכן בא בשלום לנוח על משכבו: , ועוד חזר ונשנה בסדר מסעי (במדבר לג) ויעל אהרן הכהן אל הר ההר ע"פ ה' וימת שם), אלא ממקום שמת אהרן חזרו לאחוריהם ז' מסעות ורדפו אחריהן בני לוי עד שחנו במוסרות והעלה עליהן הכתוב כאלו מת אהרן שם, וכ"ה בת"י פ' עקב ובפרש"י שם, ואפשר צ"ל גם כאן כן, ולגי' הספר אולי י"ל דעל ויבכו אותו שהביא בסמוך קאי ולומר שהבכיי' הזו אין כאן מקומה, שעיקרה לא היתה בהר ההר אלא במוסרה, ואפשר לפי לשון המאמר דכאן י"ל הכוונה שכשפרח וטס הארון מעל המחנה באויר מן הר ההר הי' טס עד מוסרה (וכמ"ש הרמב"ן בפ' עקב שמוסרה הוא ג"כ על זה ההר עצמו ע"ש), ומשם ראוהו וגמלו לו חסד ובכו והספידו עליו, ולכן העלה הכתוב כאלו מת ונקבר שם:

(יא) ז' ימי האבל כו' מיעקב כו'. עמש"ל פט"ז אות ז' בס"ד שזה דרשת הירוש' וכ"ה בב"ר ס"פ ויחי, אבל ש"ס דידן לא יליף מיעקב, ועי' בתוס' פ"ג ד"ק (כ.) ד"ה מה כו' שכתבו הטעם דיעקב קודם קבורה הי' ולא חל אבלות:

(יב) שנא' ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים וגו' ויעל עמו גם רכב וגו'. כצ"ל:

(יג) א"ל אתם גמלתם כו'. ע"ל פל"ט:

(יד) גמלתם חסד עם יעקב עבדי. שעלו לכבודו, וכאן הי' אפשר לומר שעלו גם לגמ"ח ליוסף לנחמו מאבלו אחר הקבורה (שקודם קבורה אין מנחמין לאדם כל זמן שמתו מוטל לפניו), וללמוד מזה גמ"ח לאבלים ממש. אלא שתלו עיקר הכבוד שעשו ביעקב ולא ביוסף (וכעין מ"ש בקדושין (לא:) הנשמע בדבר אביו למקום כו' לא יאמר בשביל עצמי כו' אלא בשביל אבא):

(טו) לא טבעו בים. ר"ל לא טובעו ונצללו בתהום [ב] שזהו לשון טבועה וכמ"ש (אחר טבעו בים סוף) תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן, שהיו ראויים להצלל כאבן (וי"ל מ"ש אח"ז ימינך ה' וגו', הוא כמ"ש אא"כ נטית ימינך תבלעמו ארץ שדרשוהו לקמן פמ"ב ע"ז שנשבע בימינו שתבלעם הארץ ולא יתבע מידה ע"ש): , מי' אין זה חידוש, שלעולם הים אינו סובל דבר מת ופולטו ליבשה, ולקמן פל"ט הלשון לא נשארו במים, ויש לפרש שר"ל שלא אכלום דגי הים כדאי' בפסחים (קיז.) וכמשית"ל פמ"ב בס"ד:

(טז) שהי' ביתה סמוך לשוק. אפשר זה יש לסמוך ממ"ש (מלכים ב ט) ותשקף בעד החלון (חלון ביתה) ויהוא בא בשער, שנראה שהי' ביתה סמוך לשער, והוא מקום השוק, שכן הי' דרכן שיהי' השוק בראש הומיות בפתחי שערים:

(יז) וכל חתן שהי' עובר כו'. כ"ה הלשון גם בילקוט מלכים שם ובמהמ"א שם ובכד הקמח אות אבל א', אבל בטור אהע"ז סי' ס"ה העתיק (בשם מדרש) הלשון חתן וכלה, וכן נכון, דודאי עיקר הקילוס לפני הכלה, אע"ג דלעיל ס"פ ט"ז נקט מקלסין לפני החתן וכמש"ש אות נ"ט בס"ד ע"ש, וכן ההליכה לפניהם עשר צעדות דתני הכא, ודאי הוא בין לפני החתן בין לפני הכלה וכדנקטי' בכ"מ לשון הכנסת כלה וכמ"ש הב"ש באהע"ז שם ע"ש, ובפי' הרד"ק במלכים הלשון לפני הכלות:

(יח) ומהלכת עשר צעדות. אפשר רמז לזה מ"ש (שם) וילכו לקברה (שהוא בזכות הליכתה שהיתה היא מהלכת למצות חתן ומת), עשר אותיות נגד עשר צעדות שהיתה היא מהלכת:

(יט) וכל מת כו' וממחה בכפיה. פי' מכה כף אל כף לשם קינה והספד, ובילקוט וכד הקמח ומהמ"א סי' רט"ז הגי' ומכה בכפי', וכן נכון, דלשון ממחה הוא במקרא תמיד לשם שמחה כגון ימחאו כף דעצי השדה (ישעי' נה) ודנהרות (תהלים צח), אבל לשון הכאה בכף רובו לשם צער במקרא (ובלשון הרד"ק שם כתוב מטפחת וג"ז נכון, שנמצא לשם הספד וצער במתני' שלהי מ"ק ובכ"מ, אבל הרד"ק כתבו בכלה, כי הוא נמצא לשם שמחה ג"כ בשלהי ביצה כעין כלי שיר):

(כ) ומהלכת אחריו. שם ושם הגי' גם במת עשר צעדות, ואם גי' הספרים שלפנינו כאן מדוקדקת, אולי י"ל דבמת לא הלכה כ"א ד' אמות וכמ"ש הטור בי"ד סי' שס"א מדברי הרא"ש רפ"ג דברכות (והוא כשיעור לויית אדם לחבירו שאמרו בשלהי סוטה (מו:) שהוא ד"א) ועי' רמב"ם פי"ד מה' אבל, אבל בחתן וכלה לכבוד שניהם (כמש"ל אות יז) הלכה עשר צעדות שהן יותר, דצעדות מפרשי' בסוטה (לה:) פסיעות, ופסיעה בינונית היא אמה כדאי' רפ"ד דערובין (מב.) א"כ הלכה עשר אמות (ה' אמות לכל א' מהן, ואולי הוא נגד ה' קולות של שמחת חתן וכלה):

(כא) והאברים שהיו גמ"ח כו' הגלגלת והרגלים וכפות הידים. לגי' שלנו לעיל מקלסת בפיה כו' מקוננת בפי' כו', קשה למה מפני הקלוס וקינה בפה ניצול כל אבר הגלגלת, אע"פ שעשיית המצוה היה רק בפה, ובידים לא ניצולו רק כפות הידים שהיתה מצלצלת וממחה בהן ולא כל הידים, ורש"י והרד"ק במלכים שם העתיקו מכשכשת בראשה פי' מנענעת, ולפ"ז א"ש שכל הראש הי' עסוק במצוה ולכן ניצול כל אבר הגלגלת (וכמו הרגלים שכל אברי הרגל עסוקין בהליכה לכן נצולו כל הרגלים):

(כב) אמרו אנשי יבש גלעד האיש כו' אין אנו חייבים כו'. שלכן מסרו הן עצמם יותר עליו משאר כל ישראל, וכ"כ בפי' ד"ה המיוחס לרש"י (ד"ה א' י') ונראה פשוטן של דברים שבני גלעד על שהיו סמוכין לבנימין (וכמ"ש בעובדיה ובנימין את הגלעד) היו תמיד אוהבים לבנימין, ולכן לא עלו אל המחנה להלחם בבנימין בפלגש בגבעה כמפורש בקרא (שופטים כא) אף שנהרגו בשביל כן על שעברו על השבועה כדלקמן פל"ח ע"ש (ובפרטיות בני יבש גלעד הוא שהעמידו נפשם אז שלא לעלות אל המחנה, משום דמזלייהו חזו שעתיד שאול מבנימין להצילם מחרפת בני עמון) [ג] שוב ראיתי שבפי' ד"ה המיוחס לרש"י שם העיר קצת מזה, אלא שמ"ש שם שהיו בני יבש גלעד קרובי שאול כי כשהרגו את בני בנימין במעשה פלגש בגבעה נתנו אנשי יבש בנותיהם לבנימין כשחטפים מן המחולות עכ"ל, הוא תמוה שעירב הדברים, דבנות יבש גלעד לא במחולות חטפום אלא נתנום העדה לנשים לבנימין בתחלה, ובמחולות חטפו מבנות שילה, ושילה משבט אפרים היתה, ואשת שאול מהחטופות במחולות הי' כמ"ש רש"י על בן נעות המרדות (שמואל א כ) וא"כ יהונתן לא הי' מבנות יבש גלעד, ושאול עצמו כיון שהי' מן החוטפים א"כ נולד כבר מקודם המעשה, ולא מבנות יבש גלעד הי' (אלא שבאמת זה שפירש"י בבן נעות המרדות ששאול היה מן החוטפים בימי פלגש בגבעה, לכאורה לפמ"ש בסע"ר פי"ב שפלגש בגבעה בימי כושן רשעתיים הי', וא"כ הי' פלגש בגבעה קודם למלכות שאול קרוב לארבעה מאות שנה, ודבר רחוק הוא שהי' שאול זקן כ"כ (ונאמר עליו (שמואל א ט) בחור וטוב, שפשט לשון בחור משמעו ג"כ בחור בשנים), אלא ודאי לפ"ד הסע"ר חולק ע"ד רש"י הנ"ל, ופרש"י הנ"ל יתקיים לפ"ד המאחרים זמן פלגש בגבעה קודם ימי עלי: , ונ"ל שז"ש בשוח"ט מז' ג' שאמר דוד על שובי בן נחש מרבת בני עמון ומכיר בן עמיאל מלא דבר וברזילי הגלעדי מרוגלים(כשהגישו לו ולעם לאכול בברחו מפני אבשלום) מאלו הייתי מתיירא והשלמתם לי, שלכאורה תמוה למה נתיירא מברזילי הגלעדי, דבשלמא שובי בן נחש מלך בני עמון הי' לו לירא שנלחם דוד עם אחיו חנון בן נחש כמפורש במקרא (שמואל ב י) וכן מכיר בן עמיאל מלא דבר, מקרובי ואוהבי שאול הי', שמצאנו שבביתו היה מתגדל (ונחבא לפי הנראה) מפיבשת בן יהונתן לאחר מיתת שאול ויהונתן כדכתיבי קראי (שם ט) אבל מברזילי למה נתיירא, אלא הטעם כמ"ש בס"ד שאנשי גלעד מעולם אוהבי בנימין ושאול שממשפחתם הי', וזהו ג"כ שמלכות איש בשת בן שאול היה מקומו ועיר מלכותו בעיר מחנים כדכתיב (שם ב) שהיא היתה בגבול גלעד בחצי שבט מנשה שבעבר הירדן [ד] שהיא סמוכה למצפה גלעד, כמפורש בתורה בסדר ויצא שמיד שהלך לדרכו מגלעד והמצפה פגע במחנים במלאכי אלקים, וביהושע י"ג אין מבורר יפה אם מחנים הוא מגבול חצי שבט מנשה או מגבול בני גד, אבל בערי הלוים (שם כא) חושבה במטה גד, וכן בכפו"פ ס"פ י"א חשבה בנחלת בני גד: , ולכן בבוא דוד מחנימה בברחו מפני אבשלום היה מתיירא מהם, שכלם היו אוהבי שאול (ובפרט אנשי גלעד שהצילם מחרפת בני עמון ומסרו נפשם להוציאו לקבורה), והשלימם הקב"ה לו שאדרבא הביאו לו ולעם מאכל ומשתה, ונראה שז"ש דוד לי גלעד לי מנשה, מפני שתחלה היו גלעד ומנשה אחרי בית שאול והמליכו שמה במחנים את איש בשת בן שאול, אבל אח"כ מלך עליהם ג"כ וכ"מ אח"ז בבמ"ר ר"פ י"ד ע"ש (ולפמ"ש בס' הגלגולים שברזילי הגלעדי הי' גלגול נבל הכרמלי מיושב ג"כ מה שהיה מתיירא דוד ממנו):

(כג) האיש שהצילנו מחרפת כו'. רמז לל' המקרא (שמואל ב י"ט) ויהי כל העם נדון וגו' המלך הצילנו וגו' ועתה למה אתם מחרישים וגו', אף כאן בני יבש גלעד דנו דין כזה לחייב עצמן לגמול לו חסד בקבורתו:

(כד) ועמדו כל הגבירים שלהם. בא לפרש מ"ש ויקומו כל איש חיל, שר"ל גבורי כח, ושלא נפרש איש חיל ביראת ה' וכמ"ש (שם י) החיל אשר נגע ה' בלבם וכן כי"ב בכ"מ או ראשיהם וחשוביהם כמ"ש (שם ב כ"א) מאת בעלי יבש גלעד אשר גנבו וגו', דלשון בעלי פירושו ראשי וחשובי (וכמו בעל הבית בעל נפש):

(כה) והלכו להם כל הלילה לחומת בית שאן. פי' ובלילה הגיעו לשם וגנבום בלילה, וכלשון המקרא (שם) אשר גנבו וגו', ושלא נפרש שלקחום ביום רק שהלכו כל הלילה והגיעו לשם ביום (וסיפר הכתוב שמיד כששמעו נזדרזו לילך כל הלילה ולא חכו עד אור הבקר), דאיך יכלו לגנבם ביום, גם על ההליכה עצמה לא היו משתהין כל הלילה לפמ"ש בכפו"פ שם שמיבש גלעד לבית שאן רק מהלך שלש שעות, אלא עסק ההליכה בבית שאן עצמה והגנבה הכל היה בלילה:

(כו) שנא' ויקומו כל איש חיל וישאו את גופת שאול. כצ"ל, והוא קרא דד"ה (א י), ובשמואל כתיב גוית שאול, ונ"ל שהביא כאן מקרא דד"ה, ללמוד ממנו שלשון גוף פירושו בכ"מ בלשון משנה וגמ' משמע יותר הגוף עצמו בלא ראש (וכמו בשלהי סוטה (מה:) מוליכין הראש אצל הגוף כו', וכי"ב הרבה), אבל לשון גויה סתמו כולל כל הגוף עם הראש יחד בל' מקרא, וכאן בשאול כתיב ויכרתו את ראשו, וכתיב (ד"ה שם) ואת גלגלתו תקעו בית דגון, (ואם היינו אומרים דמעשה אוב דשאול נשאל בגלגלת הואי [ה] כן היה ראוי לומר לכאורה לפירש"י בסנהדרין (סה:) (במ"ש שם בעל אוב המעלה בזכורו או נשאל בגלגלת) דמעלה בזכורו מושיב המת על זכרותו של המכשף, שא"כ אשה בעלת אוב דשאול שבע"כ לא מעלה בזכורו הי' וכמ"ש התוס' שם אלא נשאל בגלגלת הואי, מו' מפרש"י עצמו שם דנשאל בגלגלת הוא שמטיל גלגלת של מת לארץ ועונה ע"י כשוף מה ששואלין אותו, והוא כלשון הגמ' שם להיכא סליק הא קמי' מנח, א"כ בע"כ הא דשאול בשמואל לאו נשאל בגלגלת הואי, שח"ו לא לקחה גלגלתו של שמואל מקברו, ושמואל נקבר ברמה (שמואל א כה) ובעלת אוב בעין דאר היתה, וגם בפי' כתוב שראתה עולה מן הארץ, ונראה שזהו שהקשו בירושלמי דסנהדרין שם מהא דשאול ואמרו קרא מסייע למ"ד אוב זה המעלה בזכורו (ולא כאית תני תנא שם זה הנשאל בגלגלת, ואע"פ ששם שנאוהו על דורש אל המתים וכן בספרי שופטים ובתוספתא פ"י דסנהדרין, נראה שהם סוברים שבעל אוב ודורש אל המתים חדא נינהו ולא כש"ס דידן בסנהדרין שם דמפרש דורש אל המתים במרעיב עצמו ולן בבה"ק והוא אינו אלא בלאו וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' ע"ג, אע"פ שמלשון הספרי ותוספתא וירושלמי ג"כ נראה לכאורה שדקדקו לומר דוקא בבעל אוב המדבר משחיו וידעוני ה"ז בסקילה דלמעוטי דורש אל המתים שהוא מעלה בזכורו או נשאל בגלגלת קאתי וצ"ע), ודחי דהות ידעה מילין סגין, ור"ל דקסמי נא לי באוב הוא נשאל בגלגלת, והעלי נא לי את שמואל הוא מעלה בזכורו, ועכ"פ למדנו מהירושלמי כפי' התוס' שמקום לומר דבעלת אוב דשאול מעלה בזכורו הי' (ולפירש"י לפמ"ש שא"א לומר דנשאל בגלגלת הי' אולי י"ל דפי' בזכורו היינו של הנצרך לשאלה שהוא שאול ולא של המכשף, או פי' בזכורו של המת, וכמו שפי' הראב"ד בהשגות שם מדבר משחיו דשל המת קאמר, ומפירש"י עצמו לא נראה כן), ומה שהקשו התוס' דהו"ל למנקט המעלה בידין כדמתרגמינן על אוב בידין, פי' בהגהותיי על הערוך בס"ד דבידין היינו בי ידין, פי' בין אצילי ידיו והוא כמתני' דמדבר משחיו ומבין אצילי ידיו (וכן מדבר בין הפרקים דשם פירש"י פרקי עצמות של המכשף) ולכן תרגם ידעוני דכורו (אע"פ דמתני' תני ידעוני עצם ששמו ידוע), אבל הברייתא ס"ל דבעל אוב מעלה בזכורו: , אולי מקום לומר שבאמת גלגלתו לא עלתה ביד אנשי יבש גלעד לקחתה, כי לא לקחו רק מה שהי' בחומת בית שאן מבחוץ, אבל גלגלתו שתקעוה בית דגן פנימה, לא הי' יכולין לגנבה (רק מפני שבשמואל כתיב ואת גויתו תקעו בחומת בית שאן, נראה קצת שהכל אחד, ונאמר שבית דגון בחומת בית שאן עצמה הי' בנוי, וכשלקחום משם גם הגלגלת לקחו), ולא באה לקבורה, ושהיה זה עונש מדה כנגד מדה על ששאל בגלגלת ע"כ נתקעה גלגלתו בית דגון ועי' במא"א דאוב הוא בחכמה אבא, שהיא בראש והי' הפגם בראש (ואם שגיתי ה' הטוב יכפר, ונעניתי לכם עצמות שאול בן קיש מלך ישראל על שעלה בלבבי להרהר כזאת:

(כז) מנחמי' בלחם וביין שנא' ויין למרי נפש, ודרשו בעירובין (סג.) לא נברא יין אלא לנחם בו אבלים, ועל לחם אינו מביא כאן מקרא, שהוא פשוט בכ"מ דכתיב (ירמי' טז) לא יפרסו להם על אבל לנחמו וכתיב (יחזקאל כד) ולחם אנשים לא תאכל:

(כח) היו גמ"ח עם שאול כו' בצום כו', לא לבד שמסרו נפשם על קבורתו שזה היו מחוייבים נגד מה שהצילם מחרפת בני עמון כדלעיל, אלא אף הוסיפו לגמול חסד (וכמ"ש הגר"א בפי' יהושע (ב יב), שהמשלם טובה למי שעשה לו חסד הרי זה נקרא אמת, שבאמת מחויב לשלם לו כאשר עשה, ואם משלם יותר ממה שעשה ה"ז חסד ע"ש), במה שנהגו בו בצום ובכי ומספד (ואולי הי' זה כענין מת שאין לו מנחמין שבאין עשרה ב"א ויושבין במקומו), ולשון המקרא (שמואל ב ב) שאמר דוד להם ברוכים אתם לה' אשר עשיתם החסד הזה עם אדוניכם עם שאול ותקברו אותו, משמע שהקבורה עצמה קרויה חסד (ואפשר דוד עצמו אמר להם כן כמשגיא פועל טובתם, ולא רצה להקטין מעשיהם שהיו כמחויבין בדבר מפני ההצלה מחרפת בני עמון, או י"ל שהן ב' דברים אשר עשיתם החסד הזה הוא דבר לעצמו והוא האבלות עליו (ורמז לדבר ברוכים אתם לה' ר"ת אבל), והא דותקברו אותו הוא דבר שני (אלא שלשון החסד הזה מ' שעל הקבורה שמפרש והולך קא):

(כט) בצום ובכי ומספד. בקרא כתיב רק ויצומו, ומפני שלשם אבילות עשו זה, לכן מבאר שהי' עם הצום בכי ומספד (המחוברים לצום תמיד כשהוא לשם אבל וכמ"ש (אסתר ד) אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד) וכמ"ש בדוד להלן (שמואל ב א) ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול וגו':

(ל) שנא' ויצומו שבעת ימים. מזה שצמו ז' ימים דרש לה שהי' כעין אבלות בבכי ומספד (ובפי' ד"ה המיוחס לרש"י (שם) ובפי' הרד"ק בשמואל כתבו שהי' זכר לז' ימים שנתן זמן לנחש העמוני ובא שאול והושיעם):

(לא) אני אתן שכרכם לע"ל. כדרך צדיקים ליתן להם שכר מצוה לע"ל ולא בהאי עלמא (ולא כעו"ג שאמר לעיל פט"ז שלא יהי' שכר לרשעים בעה"ב נתן להם בעה"ז), וי"ל ז"ש דוד להם (שמואל שם) יעש ה' עמכם חסד ואמת (ר"ל לע"ל שאז הוא החסד האמיתי), וגם אני אעשה עמכם הטובה הזאת אשר עשיתם הדבר הזה, ר"ל בעוה"ז אני אשלם לכם שכר טוב בעמלכם:

(לב) ראשון הוא מקבץ חצי שבט מנשה. ר"ל חציו שבעבר הירדן שהוא בארץ הגלעד וז"ש לי גלעד ולי מנשה (ופשוטו שבני גד ג"כ ירשו בגלעד והן הוזכרו ראשונה, כמו שהי' החלוץ לפני ישראל בימי יהושע בכבוש הארץ ג"כ. וכן דרשו בסיפרי הברכה בברכת גד וירא ראשית לו וגו' ויתא ראשי עם הוא בא בראש תחלה והוא בא בראש לעה"ב, ע"ש באד"א להגר"א):

(לג) ואח"כ מקבץ אפרים. שבני יוסף מנשה ואפרים עתידין לעלות תחלה לע"ל כמש"ל ס"פ י"ט במנחם בן עמיאל בן יוסף ועמו רבבות אפרים ואלפי מנשה, וכ"ה באגדה שכתובה באבקת רוכל ע"ש [ו] וז"ש אפרים מעוז ראשי, שאפרים הוא עטרת היסוד דדכורא והוא מעוז ראשי דדוד ראש למ"ל, עי' בביאור הגר"א לספד"צ פ"ק ט"ז ע"ג וע"ד בזה באורך: :

(לד) לי גלעד זה אחאב כו'. הוא כמו ד"א. ומאמר זה ישנו בפ' חלק (קד:) בבבלי וירושלמי ובבמ"ר ר"פ י"ד (ואפשר משם הוא שהוסיפוהו המעתיקים לכאן):

(לה) מואב סיר רחצי זה גחזי. מסיים שם שלקה על עסקי רחיצה, ודקרי לי' מואב אין מבואר (ומפירש"י שם נראה שמפרש מלת מואב על דוד דקאתי ממואב, ואין לו ענין לגחזי כלל, ואפשר ט"ס בפרש"י מלות סיר רחצי וצ"ל רק מואב דוד דקאתי כו', והוא נמשך למעלה ליהודה מחוקקי זה אחיתופל שהיה משבט יהודא כדוד דאתי ממואב והיה מחוקקי ר"ל רבו של דוד דאתי ממואב, ואולי הוא דיבור אחד בפרש"י עם דבור שלפניו ע"ש), ונ"ל שהוא כמ"ש בבמ"ר שם (רנ"ו ב) מואב על נעמן שא"ל עבדיו אבי דבר גדול דיבר הנביא כו', כן גם בדרשא דגחזי כאן ידרש שפיר מואב על נעמן שממנו קיבל גחזי סיר רחצי סיר חלאתו שרחץ נעמן ונטהר ממנו:

(לו) עלי לפלש עליהם זכות. פי' לגלות ולמצוא להם זכות והוא כדרשת הירושלמי ובמ"ר שם. ובבבלי שם הדרשא בע"א ע"ש:

(לז) לאחר שנה שנהרג כו'. בילקוט הגי' לאחר שלשים שנה, וכ"כ רש"י ביבמות (עט.) ד"ה תריסר כו' שקרוב לשלשים שנה היה שסוף שנותיו של דוד הי' ור"ל מפני שכתיב אחר מעשה אבשלום שהי' בשנת ל"ז למלכות דוד כדתניא בסע"ר ומייתי לה בתמורה (טו.):

(לח) שנה אחר שנה. בבמ"ר פ"ח ומדרש שמואל פכ"ח מפרש שהיו רצופין, וכאן שלא נתבאר זה, כמדומני שמכוין לדרוש מזה לענין המאמר שמפ"ו, שבכל שנה היו בודקין לחשש חטא אחר:

(לט) פן יפתה לבבכם וגו' ועצר את השמים וגו' ובדקו כו'. כצ"ל:

(מ) ומלקוש לא הי' בדקו כו'. כצ"ל:

(מא) בשנה שלישית כו' שופכי דמים כו'. ביבמות (שם) הגי' פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין, ובירושלמי פ"ד דקדושין חשיב תרוויי' וכן בבמ"ר שם מוסיף עוד בעון תו"מ (שהגשמים נעצרין עליהם כדאי' ספ"ב דשבת (לב) ורעב בא עליהן כדתנן פ"ה דאבות), ומאן דלא חשיב תו"מ י"ל דס"ל שלא הי' צריך בדיקה ע"ז, שאם לא היו נותנין תו"מ היו הכהנים ולויים ועניים צועקים ללחם, ומטעם זה נמי י"ל דלא חשיב כאן פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין. שא"כ היה ידוע זה לרבים, ולא הוצרך בדיקה אחריו (ואולו י"ל שזהג"כ טעם הש"ס ביבמות דלא חשיב שופ"ד, דס"ל דהא הוי מפרסמא טפי מפוסקי צדקה ברבים ואין נותנין (ועי' בילקוט בלק בשם ילמדנו רמז תשע"א דלא חשיב שפ"ד וחשיב תו"מ):

(מב) שנא' ולא תחניפו את הארץ. מסיים בבמ"ר שם יחן אף על הארץ, ולשון חנופת הארץ היא שלא תתן פרי' וכמ"ש (ישעי' כד) והארץ חנפה וגו' אבל תירוש אמללה גפן וגו' והיינו רעב, גם י"ל דילפי' הך חנופה מההיא חנופה דכתיב בג"ע דמייתי בסמוך ותחניפי ארץ בזנותיך דכתיב בי' וימנעו רביבים וגו':

(מג) מכ"וא כו'. שדבר התלוי בי אין ישראל מכירין בו ואין בידם לתקנו:

(מד) אמר דוד רבש"ע איני שאול כו'. נוסחת הספרים בזה משובשת ותמוה, שהיכן מצאנו שנעשה ע"ג בארץ בימי שאול ומאי קאמר איני שאול שנמשח בשמן המשחה דמאי גריעותא הוא, והדבר ברור שצ"ל כדאי' בבמ"ר שם ובילקוט שמואל ב' רמז רנ"ד א"ל על שאול אינו שאול שנמשח בשמן המשחה (ור"ל שהוא דבר ה' לדוד וכי שאול אינו מלך כמותך שהרי גם הוא שמן משחת קדש בראשו), ואינו שאול שבימיו לא נעשתה ע"ג בישראל (כמ"ש ושאול הסיר את האובות ואת הידעונים מהארץ, והן אביזריי' דע"ג כ"ש ע"ג עצמה שלא נעשתה בימיו בארץ שלא נזכר עוד משעה שנא' (שמואל א ז') וינהו כל ישראל אחרי ה' בימי שמואל ואילך שחזרו לעבוד גילולים כמו שהיה בימי השופטים, ואפשר רמז לו ה' לדוד שבימי זרעו יחזרו לעבוד גלולים) ואינו שאול שחלקו עם שמואל הנביא (ר"ל שחלקו בעה"ב עם שמואל הנביא וכמש"ל ס"פ ל"ג ובספ"ק דברכות עמי עמי במחיצתי,) ואתה בארץ והוא בח"ל כצ"ל, כלומר כיון שהוא מלך צדיק וחשוב למה אינך שם על לב להעלותו לא"י לקבורה, ומפני שנפל שיבוש בהעתק מן אינו שאול על איני שאול ומן חלקו על חלק, חזרו מגיהי ספרים לתקן הנוסחא כפי שהיא כתובה כאן לפנינו והפכו כל הכוונה, ועי' בכפו"פ פ"ז שהביא מאמר זה מהפר"א ג"כ עם קצת השיבושים:

(מה) והוא בח"ל. מבואר כאן שעבר הירדן שבה יבש גלעד וכמש"ל ועברו את הירדן כו', הרי היא לענין קבורה כח"ל [ז] ונ"ל מה שנענש שאול ונקבר זמן גדול בח"ל, היה מדה כנגד מדה, על שע"י נתגרש דוד (שהוא בחי' מ"ל וא"י) לח"ל לארץ פלשתים וכמ"ש (שמואל א כו) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים וכדדרשו מזה בשלהי כתובות ע"ש, וכמו שאח"ז עלה דוד לא"י, כן זכה שאול להקבר אח"כ בא"י, וע"י דוד: :

(מו) ולקח את כל חכמי ישראל וגדוליהם. בבמ"ר וילקוט הלשון את כל זקני ישראל, ואפשר יליף לה כעין גז"ש האי ויעל משם שכתוב כאן, מן ויעל יוסף לקבור את אביו (בראשית נ) דכתיב שם ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים וגו', ולומר שאף כאן העלה דוד עמו כל זקני ישראל וגדוליהם לכבוד שאול ובניו:

(מז) ועברו את הירדן. כמש"ל שיבש גלעד בעבר הירדן:

(מח) שלא שלטה בהן רמה. אע"פ שבעצמות לא שייך כ"כ רמה אלא בבשר (וכאן בשר גויתיהם שרפו אנשי יבש גלעד כשקברום כמפורש שם), מ"מ מצינו גם בעצמות בשמחות ס"פ י"ב דתני במלקט עצמות לא וסוכם לא יין ולא שמן שמרבה עליהן הסדי הודרנא ונחתי (כ"ה נוסחת הגר"א, ובתה"א לרמב"ן (פ' ע"א) הגי' שמרבה עליהן הדרנא), והן מיני תולעים, ויותר נכון הי' לגרוס רקבה במקום רמה וכלשון המקרא בכ"מ לשון רקב בעצמות, וי"ל שמפני שאמרו בשבת (קנב:) כל שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין כו', א"כ שאול שהי' לו קנאה בדוד, וכן כתיב בי' (שמואל ב כא) בקנאותו לבני וגו' (ע"ש בפרש"י שהוא קנאה רעה), היה ראויין להיות רקב שולט בעצמותיו, ובכ"ז לא שלט בהן כדמפ"ו:

(מט) ועליו נא' שומר כל עצמותיו גו'. לעיל מני' כתיב רבות רעות צדיק ומכלם יצילנו ה', שאע"פ שעברו עליו רעות רבות שטלטלו עצמותיו תחלה ממקום המלחמה לחומת בית שאן, ואח"כ משם ליבש גלעד, ואח"כ משם לקבר קיש אביו, ובכל זה הצילו ה' שלא נשברה אחת מעצמותיו. (ויש לומר שאדרבא בזכות רעות אלו שעברו עליו, הן הן שהצילו ה' בזכותן שלא שלטה בהן רקב (אע"פ שהי' ראוי כמש"ל), ונשמרו עצמותיו שלא נשברה א' מהן, וי"ל עוד דלקמי' כתיב קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע, וזה היה שאול שהי' דכא רוח, ר"ל עניו כמ"ש כבמ"ר פ' י"א ע"ש בהגהותיי אות כ"א ובמדרש שמואל פי"ז ובפסיקתא דפ' החדש (וגם נשברי לב י"ל עליו כששמע דברי שמואל נשבר לבו עד כי לא היה בו כח כמ"ש (שמואל א כח) גם כח לא הי' בו כי לא אכל וגו'):

(נ) שנאמר כו' ויעש להם ככל אשר צוה המלך. במקרא לא כתיב תיבת להם, והפר"א הוא שהוסיפו לבאר, שהעשיי' כפי הציווי להם ר"ל על העצמות דסמיך לי' קאי:

(נא) והיה הגבול שנכנס כו'. בבמ"ר הגי' השבט שנכנס בו, ואף לשון הגבול דכאן, מתפרש כן, השבט שנכנס בגבולו:

(נב) והיו יוצאין כו' וגמ"ח כו'. שמפני שלא נשברו עצמותיו הי' שלדו קיימת, ויוצאין לקראתו לכבודו (ולומר עליו ברכת אבלים) כדאי' שלהי מ"ק (כה.) ופי' הערוך וכן הרמב"ם פ"ג מטומאת מת ה"ה שהיא השדרה והצלעות ואפי' לא הי' ראשו שם עמש"ל אות כ"ו, ובשמחות ספי"ב לענין הוצאת המת במטה פליגי ת"ק בעי ראשו ורובו קיים ורי"א השדרה והגלגלת הן רובו, ופסקו שם בי"ד סי' שמ"ג כת"ק):

(נג) עד שבא לגבול נחלתו לארץ בנימין. כצ"ל, ועי' בבמ"ר שם:

(נד) שנא' ויקברו אותו בגבול נחלתו. תיבת שנא' ט"ס כי אין זה במקרא אצל שאול (רק ביהושע כתיב כל' זה בס"ס יהושע ובריש שופטים), אלא כתיב ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימין בצלע בקבר קיש אביו, ונראה שצ"ל כאן ולארץ בנימין וקברו אותו בגבול נחלתו, והיינו שמפרש שצלע (שהיא שם עיר) היתה גבול נחלת שאול ואבותיו, ואפשר לפ"ז יתפרש מ"ש בשמעי (שמואל ב טז) ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו, שצלע היא שם העיר הלזו מקום נחלת שאול ואבותיו, ושמעי שהי' ממשפחת שאול היה דר שם סמוך לו בבחורים (ובבמ"ר שם אמרו שצלע הי' בגבול ירושלים בצד ירושלים שנא' צלע האלף והיבוסי וגו', וכן בחורים לא היה רחוק מירושלים, כי כאשר עבר דוד מעט מהראש שהיא ראש הר הזתים כמ"ש הרד"ק שם (ע"פ ודוד בא עד הראש) פגע בראשונה בבחורים עיר שמעי):

(נה) ש' שנה עד שלא נולד יאשי' כו'. לפי החשבון המסודר בסוף פי' ד"ה להגר"א בשנות השופטים והמלכים, יש ממלכות ירבעם עד מלכות יאשי' ש"כ שנה (ועי' בז"ר על הילקוט במלכים שסידר ג"כ חשבון ש' שנה אלו, ובמ"כ אגב שטפי' פלטה קולמסו טעות, שנתחלף לו מ"ש בן כ"ה שנה יהויקים במלכו. וחשב שמלך יהויקים כ"ה שנה, מה שמבואר בכתוב שם בסיפי' וי"א שנה מלך), צא מהן ח' שנה של לידת יאשי' שבן ח' שנים מלך. נשאר שי"ב, אפשר לא חשב הי"ב שנה היתרים שהן מועטים נגד הש' שנה וכמ"ש בירוש' פ"ק דר"ה חשבון מרובה בולע חשבון מועט, גם י"ל שהנביא שנתנבא לירבעם הנה בן נולד לבית דוד יאשי' שמו, לאחר כמה שנים מתחלת מלכות ירבעם היה ואפשר בי"ב שנה למלכותו היה, לכן לא חשיב להו (וע"ל פל"ג מ"ש אי"ה בזה):

(נו) עד שלא נולד יאשי' נקרא שמו. ע"ל ר"פ ל"ב:

(נז) וכי נער בן ח' שנה מה היא דעתו אלא כו'. קאי אקרא (ד"ה ב לד) ובשמנה שנים למלכו והוא עודנו נער החל לדרוש את ה' (שפירושו כשהי' בן ח' שנים מלך כדכתיב לקמי' בן ח' שנה יאשי' במלכו, וכ"ה בתרגום ד"ה שם). ולומר שדרך חידוש הוא דקאמר והוא עודנו נער (בן ח) וסתם נער אין בו דעת, בכ"ז הוא החל לדרוש ה' ומאס כו', וע"ש בפי' ד"ה המיוחס לרש"י:

(נח) מאס את האלילים. מפני שכתוב (ישעי' ז') בטרם ידע הנער מאס ברע ובחור בטוב, הרי שאין הנער מבין בדעתו מאוס ברע, וזה הנער יאשי' הבין ומאס ברע האמיתי של האלילים וכמ"ש ל' זה בהם (שם לא) ימאסון איש אלילי כספו וגו':

(נט) ושבר את המצבות וכרת את האשרים. כמ"ש (מלכים ב כג) ודבר את המצבות ויכרת את האשרים:

(ס) וגדע את הפסילים. בד"ה שם כתיב והפסילים כתת להדק וכל הממנים גדע (וכן לעיל מני' כתיב והחמנים וגו' גדע וגו' והפסילים גו' שבר והדק), וכאן בא להודיענו שהחמנים אחר שגדעם הרי הן בכלל פסילים ג"כ, וקיים בהם אח"ז כבכל הגילולים לכתות אותן להדק, וכדאשכחן שגם בפסילי כנען כתוב בתורה (דברים יב) פסילי אלהיהם תגדעון וע"ש באד"א להגר"א שם, לכן לא יקשה לנו לומר שגם החמנים בכלל פסילים הן ואחרי הגדוע (מה שהחליפו באיסור עי' בפי' הגר"א שם) כתת מה שגדע:

(סא) והיתה זכותו מבהקת לפני הקב"ה וכסה"כ. נראה הא דזכותו מבהקת רומז לקרא (עמוס ח) והבאתי את השמש בצהרים שדרשוהו במ"ק (כה:) זה יומו של יאשיהו שקורא יאשי' שמש על שהיתה זכותו מאירה ומבהקת כשמש וכד"א (תהלים פט) כסאו כשמש נגדי [ח] ויש לדרוש יפה כל ענין ההוא על יאשי', שז"ש עליו א"כ, שסוהו כל עוברי דרך זה פרעה נכה שעבר דרך ארץ יהודא והרגו, וכתיב אח"כ אף תשיב צור חרבו ולא הקמותו במלחמה, שמת במלחמה, וכתיב הקצרת ימי עלומיו זה יאשי' שמת בימי עלומיו בן ל"ט שנה, וכמ"ש בפי' ד"ה המיוחס לרש"י שם שז"ש והבאתי השמש בצהרים בחצי היום בחצי שנותיו ע"ש: , ואפשר גרסי' כאן מבהקת לפני הקב"ה בכסא הכבוד או לכסא הכבוד וכל' הש"ס שלהי יומא (פו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסה"כ, אבל לשון וכסא הכבוד אינו מכוין:

(סב) ובשביל הרעה שהיו עושין בסתר נאסף הצדיק. נראה מכוין לדרוש פרשת הצדיק אבד (ישעי' נז) עליו, (וע"ש בפרש"י שפי' כגון יאשי') שמפני רעת אנשי דורו אבד (ויתפרש ג"כ מפני הרעה קודם הרעה שלא יראו ברע אשר תמצא את דורם וכמ"ש (מלכים ב כב) ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראינה עיניך בכל הרעה וגו'), ומ"ש בסתר נתכוין לדרוש מ"ש שם אח"כ, ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך שדרשוהו בפתיחתא דאיכה (פתיחתא דהוי מגיעי בית), שהיו עושין גלולים אחורי הדלת והמזוזה והיינו בדורו של יאשי' כמ"ש באיכה רבה פ"א אות צ' ע"ש [ט] ובפי' ד"ה המיוחס לרש"י שם כ' ולא ידע בחטא ליצני הדור אשר אחרי הדלת קמו לסדור כמפורש במס' תענית, ולפנינו ליתא בתענית (כב:) רק לשון שאין דורו דומה יפה סתם, ואפשר צ"ל בסדר קינות, כי זהו לשון הקלירי בקינת איכה אלי קוננו ע"ש): וכן מ"ש כאן ונאספו כל כו' לגמול חסד, ז"ש שם ואנשי חסד נאספים, וכמו שת"י שם וגברי גמלי חסדא מתכנשין:

(סג) כל אנשי יהודא וירושלים. כמ"ש (ד"ה שם) וכל יהודא וירושלים מתאבלים על יאשי' וגו'. ולבאר לשון המקרא הוסיף מלת אנשי:

(סד) והשרות אלו נשותיהם. שבלא זה הדבר קשה שיהיו בישראל נשים מיוחדות משוררות שיקראו בשם שרות (ומ"ש שמואל (ב יט) בקול שרים ושרות תיב"ע שם קל כינרין ותשבחון), לזה ביאר ששם שרות הוא על נשי הלוים וכמו שקורין כהנת לויה וכי"ב כן קראום שרות על שם שבעליהן הלוים נקראו שרים וגם הן למדו דברי שיר מפי בעליהן (אבל מקוננות היו מהנשים וכמ"ש קראו למקוננות וכדלקמן):

(סה) רש"א לא כו' ונשותיהן לבד אמרו. כ"ה בילקוט וכצ"ל:

(סו) אלא על כל הנשים כו' ותבאנה ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי וגו'. כצ"ל, ואפשר ר"ש ס"ל דיש לפרש והשרות, על שם שהיו יודעות לקונן בדברי שירי קינות, או בפי' שרות מודה לר"מ שהן הלויות כנ"ל רק שבא להוסיף שגם בדורות אחרים שכבר בטלו הלוים מהשיר. בכ"ז הדבר נוהג בנשים תמיד להיות מקוננות:

(סז) וכן קבלו עליהם כו'. בילקוט שם הגי' ר"מ אומר התקינו חכמים שיהיו ישראל עושין כן:

(סח) וגדוליהן שנא' ויתנום לחוק על ישראל (ד"ה שם). כצ"ל:

(סט) ראה שלמה כו'. ז"ש במ' סופרים ס"פ י"ט דאר"א בן הורקנוס ראה שלמה כח של ג"ח כו' (ועי' בקונטרס המבוא אות ב), והובא מאמר זה גם בתה"א להרמב"ן סוף שער איחוי הקרע (ע"ג ג) וברא"ש בפ"ג דמ"ק סי' צ"ג ומרדכי שם סי' תתצ"ו וכפתור ופרח פ"ו ובכד הקמח לרבי' בחיי אות אבל ה"ג ובמהמ"א ס"ס רט"ז:

(ע) בנה שני שערים. בכפו"פ שם כתב שבמזרח לצפון שער שושן שבמזרח כמטחוי קשת יש שני שערים גבוהים מאד בכיפות מבחוץ ודלתותיהם ברזל והם סגורים לעולם וקורים להם ההמון שערי רחמים ומסתברא שהן אותן ב' שערים שעשה שלמה לגמ"ח א' לחתנים וא' לאבלים ומנודים עכ"ל, וכ' בס' שבט יהודא (בדברי הקאנסיל רומי שסיפר מעניני בהמ"ק) ששער של אבלים הי' דלתותיו מן אבני ישפה שחור ושל חתנים היה מזכוכית לבנה, אבל בש"ס אין זכרון לשערים אלו, ובחשבון ה' שערים של הר הבית במדות פ"ק לא חשיב במזרח כ"א שער א' שער שושן (ומזה שלא היו שומרין שם בשני שערים אלו, אין קושיא די"ל דלא הוו צריכי שימור וכשינויא דאביי ריש תמיד (כז.) למ"ד ז' שערים הוו בעזרה ולא היו שומרים כ"א בחמשה), גם ממתני' דפ"ב דמדות שעשו סימן לאבל ומנודה שמקיפין בשמאל, משמע שלענין הכניסה לא הי' להם סימן אחר כדהכא אלא היו נכנסין בשער אחד עם הכל, ואולי י"ל שהכניסה לשערים אלו לא היה כ"א בשבתות כדמפורש כאן, וההקפה לשמאל הי' בחול, וכגון ביום ג' לאבלו דתניא בשמחות פ"ו עלה דהא דמקיפין בשמאל שהי' נכנס בשלישי להר הבית, וכ"כ הרמב"ן בתה"א (שם א) שהי' רשאי לצאת להר הבית בחול מיום ג' ואילך, אבל מדברי המרדכי שם בשם ראבי"ה נראה דמפרש הא דמקיפין ג"כ בשבת מיירי כהא דהכא, ולדבריו ודאי קשיא תרתי סימנא ל"ל, והר"מ ברלין תי' לפ"ד הרמב"ן שהבאתי באות שאח"ז, שלכן באמת בהר הבית עצמו שהי' צריכין לחלוץ מנעליהן, א"כ הי' מוכרח לגלות שפמו ולכן הוצרך לסימן ההקפה בשמאל שם, ולא הי' מכסה שפמו רק בשערי הר הבית בשעת כניסה כדלהלן:

(עא) והנכנס בשער אבלים והי' שפמו מכוסה. ז"ל הרמב"ן שם, ואע"פ שאין אבלות בשבת כיון שיש לו מנעלים ברגליו מותר ועושין כן כדי להכיר בינו לבין המנודה עכ"ל, ולכאורה צ"ע דהא בהר הבית אסור בנעי"הס לכל אדם, ובתוך השערים עצמן של הר הבית, לכאורה הדבר ספק כיון דמסקי' בפסחים (פה:) כאן בשערי עזרה כאן בשערי ירושלים, א"כ שערי הבית שלא נזכרו למאי מדמינן להו לירושלים או לעזרה, והר"מ ברלין כתב שבירושלמי דפסחים מפורש אמרו ממה דרבנן שלחון סנדליהן תחת האגף הדא אמרה אגף של הר הבית לא נתקדש, ומ"מ ש"ס דידן שלא הוזכר זה וחילקו להיתרא שערי ירושלים, עדיין יש לפקפק האיך ס"ל בשערי הר הבית, ואי איתא דאסור בהר הבית בשערים בנעילת הסנדל א"כ ליכא היכרא, וא"ל דלדוגמא נקט מנעלים ברגליו וה"ה סימן אחר כחזרת קרע וכי"ב, דהא בסוגיא דמ"ק (כד.) משמע ודאי דדוקא מנעלים ברגליו וכמ"ש התוס' שם וכן נראין דברי הפוסקים ז"ל ודברי הרמב"ן עלמו בתה"א שם בזה ועל גוף דברי הפר"א י"ל דס"ל כמ"ד בירושלמי משמי' דרב דפריעת ראש ונעילת הסנדל רשות ע"ש, גם י"ל דמשום ההיכרא בינו למנודה כמ"ש הרמב"ן בסוף דבריו התירו לכסות שפמו בשבת כדי שיהיו יודעין לנחמו, וכמ"ש המרדכי שם לתרץ הא דהתירו לנחם בפרהסיא ולישב עמו לארץ דמשום מצוה התירו ע"ש:

(עב) ולא היה שפמו מכוסה כו' שהוא מנודה. מבואר מכאן דס"ל דמנודה א"צ עטיפת הראש ועמ"ש בקונטרס עמק הברכה אות ט"ו בס"ד:

(עג) ויתן בלבבך שתשמע לחבריך כו'. כר' יוסי במתני' דמדות שם ומס' שמחות שם:

(עד) משחרב בהמ"ק התקינו כו' לבתי כנסיות. הרמב"ן וראבי"ה שם מפרשי לה בשבת דומיא דבהמ"ק, אבל הריטב"א בחדושיו למ"ק כ"ג ע"א כתב שאפשר האי התקינו אף בחול קאי וכדעת הרי"ץ גיאות שהביא הרמב"ן בתה"א שם, אבל במס' סופרים שנינו בה לאחר תפלת מוסף, מבואר דלאו בחול קאי:

(עה) כדי שישבו ויצאו ישראל. בילקוט ורמב"ן שם ליתא לתיבת שישבו, ואי איתא אפשר גרסי' שישובו ויצאו:

(עו) ועליהם הוא אומר בא"י גומל שכר טוב לגומלי חסדים. פשט הלשון הי' אפשר לפרש שאין זו ברכה שהיו אומרים לברך אז על הגומ"ח בשערים אלו, אלא ר"ל על גומ"ח אלו וכי"ב נתקנה ברכה זו בעלמא, וכי"ב לעיל ספ"י ע"ש (וזה נראה היה דעת המרדכי שהשמיט סיום זה ואי איתא שהיא ברכה שנתקנה אז לא הי' נמנע מלהביאה), אבל הרמב"ן בתה"א כתב ומברכין בסוף ברכה זו של הנותן שכר טוב לגומ"ח שהיא ברכה שלישית שבברכות רחבה פ"ק דכתובות (ח:) שחותמין בה משלם הגמול כמ"ש למעלה (והוא שם בתה"א נ' סע"ג) מ"ש במ' סופרים מר"א בן הורקנוס דאמר ראה שלמה כו' ואומר עליהם ברכה והיא ברכה זו של משלם הגמול שהזכרנו, עכ"ל: