ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר טז

(א) עג"ד העולם כו'. משום ג"ח דמפרש להלן דילפי' מאדה"ר (וכדלעיל ס"פ י"ב) תני לי' לפרק זה ופי"ז כאן:

(ב) וכא"א לא ימיש כו' יומם ולילה. ר"ל שממקרא זה למדנו שבריתי יומם ולילה הכתוב במקרא ראשון דחוקות שמים וארץ היא התורה שנכרת ברית עליה להגות בה יום ולילה (ואין ברית אלא תורה שבת לג.) [א] עי"ל דהאי וכתוב א' אומר, בא ללמד שעל תורה שבכתב ושבע"פ על שניהם העולם עומד, וכדכתיב כאן לא ימוש סה"ת הזה מפיך, דלשון מפיך משמע בע"פ ובשעה שאינו קורא בספר התורה, וז"ש יומם ולילה, יומם לקרות בתושב"כ שאסור לאומרה בע"פ, ולילה לתושבע"פ, וע"ל ר"פ מ"ו (ועי' בפי' הגר"א לאבות פ"ק משנה י"ג שביאר דשמים וארץ הן תושב"כ ושבע"פ ללמדן ביום ובלילה): וכן דרש לה ר"א בנדרים (לב.) ושלא נטעה לפרש דבריתי יומם ולילה היא ברית מילה (שהיא מצוה הנוהגת תמיד ביום ובלילה ואף בשינה ובמרחץ וכמ"ש במנחות (מג:) ובירושלמי שלהי ברכות שעלי' אמר דוד למנצח על השמינית ע"ש,)והיא נקראת ברית כפשטי' דקרא וכדדרש לי' רבי בנדרים (לד.), לכן מביא האי כתוב השני (דילפי' מני' כעין גז"ש דיומם ולילה היא תורה דכתיב בה והגית יומם ולילה):

(ג) על העבודה מנין שנא' ותפלת ישרים רצונו. לגי' הספר שמביא ממקרא זה שהעולם עומד על התפלה, אולי יש לדחוק שמדכתיב שהתפלה רצונו הוא שמביא, כי כל עיקר קיום העולם אינו אלא ברצונו ית"ש (ועי' בלשון רבי' יונה ז"ל במדרש שמואל באבות ספ"א על משנה דעל ג"ד העולם עומד שכ' שע"י שהבריות עתידין להיות לרצון לפניו ע"י עשיית דברים אלו, הר"מ ברלין), וכמ"ש (תהלים ל) ה' ברצונך העמדת להררי עוז גו', אבל יותר קרוב לומר שצ"ל על העבודה ומה היא זו תפלה דכתיב ותפלת ישרים רצונו (ור"ל דברישי' כתיב זבח רשעים תועבה, ועלי' מסיים ותפלת ישרים רצונו, כזבח דכתיב בי' לרצון לפני ה' (וכתיב (מלאכי ב) ולקחת רצון מידכם, הרי קורא קרבן בשם רצון סתם), ולפ"ז אין מביא מקרא כלל על הא דהעולם עומד על התפלה, וכן להלן בג"ח שמביא מנין אנו למידין מהקב"ה כו', אין הראי' רק על עיקר מצות ג"ח לחתנים, ולא למה שהעולם עומד עליו, וי"ל שסמכו בזה על המקראו' שדרשו במ"א באדר"ן פ"ד ובירוש' דמגלה פ"ג ה"ו ובבמ"ר פי"ב ומדרש שמואל פכ"ו ופסיקתא דביום כלת משה ע"ש:

(ד) וכי יש עבודה בבבל. ר"ל עבודה סתם של קרבנות אלא זו תפלה, וכ"ה בספרי עקב פסקא מ"א ומסיים בה כשם שעבודת מזבח קרוי' עבודה כך תפלה קרויה עבודה וכ"ה בירושלמי פ"ד דברכות, אבל באדר"ן שם מפרש לה בתרווייהו בתפלה וגמ"ח ע"ש [ב] ואפשר טעמי' דהאדר"ן דניחא לי' לפרש לשון פלח לי' בתדירא ממש בתדירות, ולא מיתוקמא בתפלה לחודי' דכתיב בי' ג' זימנין ביומא וגו', לכן מוסיף נמי גמ"ח שבכללה צדקה דמשכחת לה בתדירא ממש כמ"ש עושה צדקה בכל עת וכדדרשי' לי' בכתובות (נ.) ובאס"ר רפ"ו זה המגדל יתום כו': :

(ה) וירד הקב"ה ומלה"ש לג"ח לאדם כו'. כמש"ל ס"פ י"ב ע"ש:

(ו) שנא' כי חסד חפצתי ולא זבח. הרי שחביבה ג"ח מזבחים ועולות (ואי איתא לגי' דלעיל שמוכיח דעל עבודה דתפלה וקרבנות העולם עומד מקרא דתפלת ישרים רצונו, י"ל דמייתי כאן בק"ו לג"ח שגדולה מהקרבנות, והר"מ ברלין פי' לפמש"ל דמרצונו נפקא לי' שהעולם עומד ברצונו, א"כ כאן בגמ"ח נמי י"ל דמלשון חפצתי נפקא לי', שחפץ ורצון ענין א' הם), ולמאי דמפרשי' לה הכא בג"ח לחתנים, איכא למשמע מינה דהכנסת כלה עדיף מעבודה, וכן בדין כיון שמבטלין ת"ת להכנסת כלה, א"כ כ"ש עבודה שנדחית מפני ת"ת, ועי' תוס' פ"ק דמגלה (ג:) ד"ה מ"מ כו':

(ז) מנין כו' מיעקב אבינו. ז"ל הרמב"ן בפי' התורה שם, ואני לא ידעתי כי ז' ימי המשתה תקנת משה רבינו לישראל ואולי נא' שנהגו בהם תחלה נכבדי האומות כענין אבלות שכתו' ויעש לאביו אבל ז' ימים, ומה שלמדו מכאן בירושלמי וב"ר אין מערבין שמחה בשמחה סמך בעלמא הוא ממנהגי הקדמונים קודם התורה, אבל בגמ' למדוה מויעש שלמה את החג עכ"ל, ומאי דפשיטא לי' להרמב"ן דז' ימי המשתה הוא תקנת משה הוא מן הירושלמי פ"ק דכתובות משה התקין ז' ימי המשתה וז' ימי האבל, וכתבו הרמב"ם באבילית בריש הל' אבילות (והכ"מ לא הראה מקומו) אבל בה' אישות פ"י הי"ב כתבו סתם בלשון תקנת חכמים ע"ש, ומה שהביא הרמב"ן מאבילות רמז למ"ש בירוש' פ"ג דמ"ק ה"ה אהא דבעי למילף אבל ז' מה"ת מויעש לאביו אבל ז' ימים ודחי לה ולמדין מקודם למתן תורה (וז"ש הרי"ף ספ"ב דברכות והני ז' ימים לאו אהאי קרא דויעש לאביו אבל ז' ימים אסמכינהו רבנן כו' ועמש"ל פי"ז אות י"א), ובתדא"ר פכ"ג משמע שגם בזמן שעבוד מצרים היו ישראל נוהגים בשבעת ימי המשתה ע"ש:

(ח) מיעקב כו' עשה ז' ימי המשתה כו'. לאו דוקא עשה, שלא יעקב היא שעשאה אלא לבן עשה כדמייתי קרא ויאסף לבן כו' ויעש משתה, ואע"פ שבאמת עיקר ז' ימי המשת' הי' דרכן שהחתן עושה וכמ"ש ספ"ה דחולין (פג.) אורח ארעא למיטרח בי חתנא טפי מבי כלתא, מ"מ כאן שיעקב בא ריקם ובמקלו עבר את הירדן, עשאה לבן בשבילו [ג] ועוד מקום לומר שהטעם שהיו רגילין למיטרח בי חתנא טפי הוא מפני שבימיהם היו רגילין שהחתן אינו דר בבית חמיו כדאי' בב"ב (צח:) שהוא קל מסובין, והיו מכניסין הכלה לבית בעלה, ולכן קראוה הכנסת כלה, וכיון שהיא כאורחת בבית בעלה והוא הבע"הב לכן הי' הוא מרבה בשבילה יותר, אבל כאן שהי' יעקב דר בבית לבן, לכן עשה לבן המשתה לכבודו שהוא כמכניס אורח לתוך ביתו, ומזה סמך למנהגינו שכיון שנוהגים בימינו אדרבא שהחתן אדרבא דר בבית חמיו תחלה ע"פ רוב (ועי' במ"מ פכ"א מה' איסורי ביאה הט"ו למה אין חוששין לאיסורא ע"ש, ועיקר המנהג לפשוטו יצא מפני ת"ת, שכשהחתן נעקר מבית אביו ומחבורת הילדים אשר כגילו ובא אחר נשואיו לבית חמיו יתן אל לבו לעסוק בתורה ויעזוב מעשה נערותו), לכן ממילא נוהגין שעיקר טרחת רבוי שמחה הוא בי כלתא היפוך מנהג הש"ש: , ולכבודו נאספו אנשי המקום לגמול לו חסד ליעקב, ולשון עשה יעקב היינו שקיבל ע"ע מנהג זה:

(ט) שנא' מלא שבוע זאת. מפרש שבוע שבעת ימי המשתה. וכ"ה בת"י וכמ"ש בירוש' וב"ר שהבאתי בלשון הרמב"ן והוא בפ"ק דמ"ק (הביאוהו התוס' שם (ח:) ד"ה לפי כו') דילפי' מינה שאין מערבין שמחה בשמחה, ובתניא רבתי ס"ס צ"א הביא בנוסח הפר"א כאן (אחר כשנשא את לאה) ועוד הוסיף ז' ימים אחרים ולקח את רחל ושמח עמה:

(י) בעוה"ז שלא יהי' שכר כו'. כמ"ש ומשלם לשונאיו אל פניו וגו' (דברים ז) וכתרגומו שם וכמ"ש בעירובין (כב.) ועי' ספ"ק דקדושין (מ:):

(יא) שנא' כי בו נתן ה' תשועה לארם. דהו"ל לכתוב כי בו עשה, ולשון נתן דרש נתן שכרם של בני ארם, ונ"ל ז"ש (מלכים ב י"ג) ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם, שהזכיר לומר שתשועה לארם (שהי' ראוי להם מתן שכר עבור שגמ"ח עם יעקב) כבר ניתן להם ע"י חץ שירה נעמן, וא"כ מעתה ראוי שיהי' חץ תשועה לה' לנקום מהם נקמת עמו (שהיא נקמת ה' וזה תשועה לה'):

(יב) ר' שמעי' אומר כתב כו'. משום שמסיים אח"כ דרשת משתה וברכת רבקה. וגם גמ"ח לאליעזר בעה"ז, לכן מתחיל לדרוש כל ענין שליחות אליעזר:

(יג) כתב אברהם את כל אשר לו ליצחק כו' ונטל הכתב ונתנו בידו של אליעזר כו'. מפרש וכל טוב אדוניו בידו כמ"ש בב"ר זו דייתקי, ונקטי' בלשון כתב את כל אשר לו, לבאר דז"ש אליעזר בדבריו ויתן לו את כל אשר לו, וכן ז"ש במיתת אברהם ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, וכמ"ש הרמב"ן בפירושו לדעת הב"ר ע"ש:

(יד) ליצחק ירושה. בא לומר שכתבו בתורת ירושה ולא בתורת מתנה (כדהוי משמע לכאורה לשון ויתן), וכמ"ש לו ה' (בראשית טו) כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, ועל יצחק לבדו הוא שנתכוין (לכן נא' בלשון יחיד) כי ביצחק יקרא לך זרע וכמש"ל פ"ל, וכמ"ש שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני (ונאמר לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה), ומעתה אין ראי' מכאן דס"ל כר' יוחנן בן ברוקה בב"ב (קל.) דעל הראוי ליורשו אפי' אמר לשון ירושה דבריו קיימין (ויהי' מוכח מכאן כדברי הפוסקים דאפי' בבריא דהא כאן בריא הי'), דלא היה כאן יורש אחר חוץ מיצחק כלל ע"פ הדבור ולא הוצרך אברהם לכתוב זה רק להודיע הדבר לרבים:

(טו) שילך להשתבח בבית כו'. לומר שפרט כל אשר יש לו בכתב דייתקי (ולא כתבו בל' כל אשר לו סתם) וכמו שפרט אליעזר בדבריו אח"כ וה' ברך וגו' ויתן לו צאן ובקר וגו' [ד] והן ח' דברים, ח"פ אל של אברהם וח"פ הוי' של יצחק (המבוארים בלק"ת ס"פ וירא), וזהו שנתנן ליצחק, והזכירן אליעזר ללבן ובני ארם להשתבח כנגד ח' שלהן שמנה אלה ילדה מלכה לנחור (עי' לק"ת שם) שמשרשן ח' שרצים שבתורה (וז"ש בסנהדרין (ק"ז:) בענין גחזי עם נעמן שרצה ליקח מנעמן כסף בגדים וגו' ח' דברים וא"ל אלישע הגיע עת ליטול שכר ח' שרצים): (והכוונה כלשון רש"י בפי' התורה כדי שיקפצו ליתן לו בתם):

(טז) בבית אביו ובמשפחתו. כלשון אליעזר וישביעני אדוני גו' אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי ולקחת וגו', ובא לבאר שלשון אברהם שאמר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך לזה נתכוין וקרא ארצי לכל עיר אביו ומולדתי הוא משפחתו ממש (ואע"פ שמצינו לשון מארצך וממולדתך ומבית אביך, שנראה שם שארצו הוא ארצו ממש, ומולדתו הוא עירו, ובית אביו הוא משפחתו, אבל כאן נתכווין לכך וכמ"ש הרמב"ן ע"פ אשר לקחני מבית אבי ע"ש):

(יז) מקרית ארבע עד חרן כו' י"ז יום. רמז לדבר בפסוק ויקח וילך עד עיר נחור הם י"ז תיבות, וכן בפסוק ואבא היום עד תיבת עליה (שהיא הרומזת לחרן שבא שמה) לרמוז על י"ז ימים שהי' ראוי להיות הליכתו מביתו עד חרן עיר נחור:

(יח) ובשלש שעות בא העבד עד חרן. נראה שר"ל שיצא בשש שעות בעיצומו של יום (וכדלקמן בחזרתו מחרן עם רבקה) ושהה שלש שעות בדרכו. ובא לחרן בט' שעות ביום במנחת הערב (זמן תפלת יצחק ועי' זהר (קלב.) כד מטא עבדא לחרן כו' צלותא דמנחה כו'), וז"ש לעת ערב לעת צאת השואבות:

(יט) והי' תמה כו' ואמר היום יצאתי כו'. וכ"ה בסנהדרין (צה.) למימרא דההוא יומא נפק, ומייתורא דמלת היום דרש לי':

(כ) לגמ"ח עם יצחק. בקרא כתיב בענין הגמילות חסד עם אברהם כמ"ש ועשה חסד עם אדוני אברהם גו' אשר לא עזב חסדו ואמיתו מעם אדוני, ונראה דאליעזר הזכיר החסד לענין שיתקיים דבר אברהם לקחת אשה ממשפחתו, לזה תלה הדבר בחסד לאברהם, אבל כאן לענין קפיצת הארץ בהליכה בכדי למהר הדבר ובחזרה שלא יתייחד העבד עם רבקה כדמפ"ו להלן, גמילות חסד זה הוא ליצחק, והוא כענין גמ"ח לחתנים שמבאר בפרקין (ועי"ל שאליעזר תלה החסד באברהם איש החסד וכמ"ש בב"ר אברהם שהחסד מתגלגל לעולם בשבילו (ר"ל כמ"ש תתן אמת וגו' חסד לאברהם) אבל ודאי עיקר החסד הוא ליצחק יותר מלאברהם בענין זה):

(כא) ושלח מלאך לפני אליעזר כו'. כמ"ש הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת גו', וסתימת הלשון דכאן לא נתברר מה עשה המלאך בפרטיות, ומשמע שר"ל שכל המעשי' דמפ"ו נקפצה לו הדרך כו' ובת מלכים כו' יצתה לשאוב מים כו' שג"ז עשה המלאך שהוציא את רבקה (וכ"ה בב"ר פנ"ט זימן ה' ב' מלאכים א' להוציא את רבקה ע"ש במ"כ, דס"ל שהא' הי' מתלוה עמו בדרך תמיד, וא"כ איך הי' יכול להוציא את רבקה, אבל כאן ס"ל שהמלאך נשלח לפניו ממש ולא נתלוה עמו תמיד רק הקפיץ לפניו הדרך, וחזר זה המלאך עצמו והוציא לרבקה):

(כב) ובא בשלש שעות העבד לחרן. עמש"ל אות י"ח, ודרך רמז י"ל וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור, ג' תיבות של אל ארם נהרים (וכן של אל עיר נחור) רומז שבשלש שעות היתה ההליכה, ועיקר ענין השלש שעות בקפיצת הדרך הזו וכן להלן בחזרה נראה רומז למ"ש במאמר הפסיעות להרח"ו (הנדפס ס"ס חסד לאברהם) שקפיצת הדרך הוא בנה"י, והן הן ג' שעות האמורות כאן (וביעקב תני לקמן ס"פ ל"ה ובהרף עין בא לחרן י"ל שזו היא קפיצה האחרת שעל כנפי נשרים שביאר שם במאמר הנ"ל, והיא ראוי ליעקב), ויש לדרוש בלשון וה' הצליח דרכי, שפירושו כמו וצלחו הירדן לפני המלך (שמואל ב יט) שפי' המפרשי' בקעו בלשון ארמי, כן ידרש כאן וה' הצליח בקע לפני דרכי, שהקפיץ לי הדרך (ואמר זה לראי' שרוצה ה' במהירת נסיעתו ע"כ אל תאחרו אותי וכי"ב פי' רשב"ם שם):

(כג) והכל צפוי לפני הקב"ה. כצ"ל וכ"ה בילקוט המכירי כ"י בתהלים ס"ב בלשון הפר"א וכ"ה לשון זה בכ"מ בפר"א:

(כג) בת מלכים. שבתואל מלך הי' בארם נהרים כדאי' בילקוט בשם מדרש, וכ"ה במס' סופרים ס"פ כ"א ע"ש, ולשון בת מלכים שלא יצאת כו' נראה רומז ללשנא דקרא (תהלים מה) כל כבודה בת מלך פנימה וגו' וכ"ש לשאוב מים שהיא מלאכת שפחות ועבדות:

(כה) והנערה שלא היתה יודעת האיש קבלה עלי' כו'. לגי' האיש משמע שלא היתה מכרת את יצחק קאמר, אבל בילקוט הנוסחא שלא הית' יודעת איש והיא נכונה, וכלשון המקרא ואיש לא ידעה (אלא שפי' המקרא הוא מוסב על האיש שהאיש לא ידע אותה, וללישנא דהכא שהיא לא ידעה האיש היה לו לכתוב ידעה בקמץ היו"ד והעי"ן כדכתיב (שופטים י"א) והיא לא ידעה איש, ועי' בערוך ר"ש פרחון ע' ידע מ"ש בזה) [ה] ולפ"ז לפמ"ש ביבמות (ס:) בקרא דהטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר שהיא בפחות מבת ג' שנים ויום א', א"כ רבקה נמי היתה פחוחה מבת ג' שנים, ועמש"ל אות מ"ב אי"ה בזה, אך י"ל לשון אינה מכרת איש דהכא פירושו שאינה מוסרת עצמה לביאה כההיא דשלהי קדושין (פא:): :

(כו) שהיתה ראוי' לו כו'. כמ"ש אותה הוכחת לעבדך ליצחק ות"א אזמינתא ר"ל מוכנת לו וז"ש מפי הגבורה:

(כז) ממעי אמה כו' במאזנים לעלות המה מהבל יחד. ודרשו בויק"ר פכ"ט (ורמזוהו בירושלמי ספ"ה דביצה ג"כ) עד שהן עשויין הבל במעי אמן הן עשויין יחד (ויתפרש לפ"ז במאזנים לעלות המה מהבל יחד, כל מה שב"א חושבים לשקול עניני הזווג במאזנים אם ראוין זה לזה או לא (וכמ"ש בויק"ר שם על רישי' דקרא אך הבל בני אדם, ובב"ר פנ"ט כנען בידו מאזני מרמה שהי' יושב ומשקל את בתו ראוי' היא או אינה ראוי') הוא מהבל אחרי כי מהבל במעי אמן הן נגזרין יחד, ועי' זהר פקודי רנ"ה.):

(כח) וענו לבן ובתואל כו' הואיל ויצא כו' אין אנו יכולין כו'. בא לבאר מ"ש מה' יצא הדבר, שכששמעו הסבות שגלגל בדבר הודו ואמרו שמה' יצא הדבר, ושלכן גלגל ה' כל סבות אלו כדי שיודו ויסכימו (שלולי זה הי' גלוי לפניו ית"ש שהיו רוצין לעכב) וזהו שהקדים לומר והנערה כו' קבלה כו' למה שהיתה ראוי' לו כו', שמכ"ז הוא שהוכרחו להודות שמה' יצא הדבר:

(כט) השכים בבוקר. מפני שכתוב ויקומו בבקר, לכן ביאר שהוא היה המשכים בבקר, והוא הקים את כלם, וכמו ברישי' דקרא בויאכלו וישתו כתיב הוא והאנשים אשר עמו, וכן סיפי' דויקומו בבקר ג"כ נמשך על הוא והאנשים אשר עמו, שתחלה קם הוא ואח"כ האנשים שהקימן הוא, ולהודיע זריזותי' הוא דקאתי (או לומר שהמלאך שהיה ממתין לו הוא שהעירו בשחר):

(ל) המלאך עומד וממתין לי בחוץ כו' הרי הוא בחוץ ממתין כו'. ולפ"ז לשון וה' הצליח דרכי הוא עבר במקום עתיד, ופירושו אני רואה שמצליח דרכי כעת שזימן לי מלאכו לשמרני בדרך (ואפשר יתפרש כאלו כתיב וה' אשר הצליח דרכי והוא נמשך למעלה אל תאחרו אותי ואת ה' (הוא המלאך השלוח מאתו), אשר הצליח דרכי כבר כי הנה עומד וממתין לי וכאלו אתם מאחרים אותו ועמש"ל אות כ"א בס"ד), והקדימו כאן לפרש מקראות אלו ויקומו בבקר כו' אל תאחרו אותי כו' קודם הא דאכלו ושתו ממשתה רבקה שהוא מקרא דויאכלו וישתו המוקדם בתורה, כי זה שהמלאך המת ן כו' הוא סיום דרשא דשלח מלאכו שבתחלת מאמר זה, גם הא דויאכלו וישתו הניח לבסוף לדרוש ענין המשתה עם ברכת רבקה שמפ"ו ללמד מהן לדורות המשתה והברכה:

(לא) ואכלו ושתו ממשתה רבקה. מפני שלא נתפרש שעשו אנשי רבקה אחיה ואמה משתה לאליעזר ואנשיו (אדרבא מקום לטעות דהאי ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו נמשך למעלה על ומגדנות נתן לאחיה ולאמה ולומר שגם אליעזר ואנשיו אכלו משל עצמן והן עשו המשתה וכמש"ל דארחא למיטרח בי חתנא טפי מבי כלתא), לזה פי' כאן שהוא משתה רבקה שעשו אמה ואחיה לאליעזר ואנשיו (ולפמש"ל באות שאח"ז שהי' ארוסין והי' זה סעודת ארוסין שדרכן הי' שאף החתן אוכל בבית חמיו, ודאי היה משתה זה ראוי להיות משתה רבקה, ואף אם הי' כעין סעודת נשואין, י"ל כיון שלא היה יצחק פה ולא היה מכניס רבקה לביתו עדיין לכן הם עשו הסעודה לכבוד אכסניא אליעזר ואנשיו עמש"ל אות ח' בהגה"ה), וזהו שלא נזכר רק שאכלו אליעזר ואנשיו מפני שאמה ואחיה עשו להן המשתה:

(לב) וכחזן כו' בחופתה כך עמדו כו'. גם במס' כלה יליף מכאן ברכה לבתולה, ופי' התוס' בכתובות (ז:) ד"ה שנאמר דברכת אירוסין היה כאן, אבל הלשון כחזן כו' שמברך הכלה בחופתה, משמע שהיא ברכת נשואין, שאין ענין חופה לאירוסין (וכן לעיל ס"פ י"ב דתני לשון זה באדם וחוה משמע ודאי דנשואין היו), ומקום היה לומר דכאן הוי כמסר האב לשלוחי הבעל דתנן בכתובות (מח:) דהוי כנכנסה לחופה, א"כ אפשר אה"נ דמברכין ברכת נשואין מיד (שחזרו האב ושלוחיו מלילך עם שלוחי הבעל, וזהו שברכוה אחר שכתוב וישלחו את רבקה וגו' ואת עבד אברהם וגו') [ו] והר"מ ברלין העיר דאין שליחות לעבדים (ואליעזר לא נשתחרר עד לאחרי כן כדאי' להלן בפירקין), וכתב דהואיל ונתן אברהם כל אשר לו ליצחק ובכללו גם העבד והו"ל כעבד שלו, וכשמסר האב לעבד שלו י"ל דבלא שליחות הוי כמסר לידו, ועי' בגיטין (עח.) לענין גט, אבל באמת נ"ל דלענין הא דמסר שלוחי בעל א"צ דוקא שישנו בתורת שליחות, וכמו לענין שאלה שמבואר בב"מ (צ"ט.) דדוקא אם שלחה המשאיל ביד עבד כנעני שלו דיד עבד כיד רבו הוא דלא נתחייב השואל, אבל א"ל שלחה ביד עבד כנעני אחר הי' השואל מתחייב, וה"ה ה"נ לענין אשה זה חשוב כהגיע לביתו ורשותו, אפי' הי' שליח הבעל עבד וכי"ב שאינו בתורת שליחות: , אבל באמת לא מסתבר לומר כן (ואפי' למ"ד בכתובות (שם) מסירתה לכל), שברכת נשואין הלשון מוכיח מתוכן שנתקנו על שמחת חתן וכלה יחד, ואין מקום לברכן במסרו לשלוחי הבעל, ולא עוד אלא שאף לאחר חופה ונישואין ממש כתב הריטב"א בכתובות (ח.) שאין אומרים אפי' אשר ברא לבדה אם לא כששניהם החתן והכלה נמצאים שם (אלא שמדברי הר"ן פ"ב דסוכה (כה:) נראה שחולק ע"ז וסובר דאף בבית שהחתן לבדי או הכלה לבדה בו מברכין ברכת חתנים):

(לג) בשש שעות ביום יצא כו'. כדמסיים בג' שעות בא לחברון לעת תפלת המנחה, וקפיצת דרכו היה בג' שעות כמש"ל אות י"ח וכ"א, לכן אמר שיצא בשש שעות (וג"כ תחלת זמן מנחה גדולה, ויצחק כרי בירא כדאי' בזהר ר"פ שלח ע"ש), ואע"ג דכתיב ויקומו בבקר ויאמר שלחוני כו' אל תאחרו כו', צ"ל שמ"מ נשתהו בדבריהם בקריאת הנערה ושאלת פיה ושילוחה ולוייתה וברכתה עד חצי היום (וע"ל ר"פ מ"ו שכ' בס"ד שהפר"א ס"ל בקר הוא עד סוף ו' שעות כרבנן דרפ"ד דברכות):

(לד) ולקח את רבקה כו' והרכיב אתהן כו'. בא לפרש מ"ש ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה כו', היינו שאליעזר הרכיבן (ונכתב בלשון ותקם רבקה, להורות על גודל חשקה וחפצה לילך אחרי האיש ומיהרה להפרד מאמה ואחיה בכדי לרכיב ולילך אחריו וכמ"ש בב"ר כשהשיבה על שאלתן התלכי כו' ותאמר אלך הולכת אני בע"כ שלא מטובתכם), ולא שקמה ועלתה בעצמה על הגמלים דאיכא בעתותא כדאי' ריש פסחים (ג.) ובפרט שקטנה היתה:

(לה) ואת דבורה מניקתה והרכיב אתהן כו'. בא להשמיענו מ"ש כאן רבקה ונערותי' יש בכללה מניקתה הכתוב לעיל וישלחו את רבקה אחותם ואת מניקתה (ותחלה כתיב ששילחום ברגליהן וליוום מהלכין עמהן וכן ת"י על וישלחו ואלויאו וכאן חזר לכתוב שמיהרה רבקה להפרד מהם מלווייתן ותקם ותרכב ותלכנה אחרי האיש), כי הן הן אותן עצמן שאמורין בפסוק הקודם, ואף שנערותי' לא נזכרו תחלה צ"ל שלא הוצרך להזכירן ופשיטא שבת גדולים לא שלחוה בלא נערותיה הראויות לה, ולא הוצרך לפרש בשם רק מניקתה מפני שכתובה אח"כ ותמת דבורה מינקת רבקה, וכדרך התורה להקדים לכתוב במקומו דבר שיהי' נצרך במקום אחר להלן:

(לו) ובשביל שלא יתייחד העבד עם רבקה בלילה. משמע דביום לא הוי חיישינן שהי' מניקתם ונערותיה עמה, ואפי' כבר נגזרה הא דלא יתייחד אדם עם נשים הרבה מ"מ כאן הרי היו אנשיו עמו (ואפי' היו כולן עבדים כנענים, מ"מ הא תניא בתוספתא שלהי קדושין ובירושלמי רפ"ב דע"ג דע"פ שני עבדים מותר להתייחד, אלא שמ"מ צ"ע כיון שאליעזר זקן ביתו של א"א היה וכל טוב אדוניו בידו, לכאורה גבי דידי' הי' אפשר לקרותן כעבדים שלו שלבו גס בהן כדאמרי' לענין שבוי' ספ"ב דכתובות (כז:) בשפחה דידה, ולא ראיתי להפוסקי' ז"ל שהעירו בזה), ואף על פי כן בלילה מוכח כאן דחיישי', ומשום שמא יישנו כולם וזו חומרא יתירא, שאף הראב"ד בבעלי הנפש שהובא דעתו באהע"ז סי' כ"ב לא החמיר בלילה רק להצריך שלשה אפי' בעיר כמו בדרך ומשום שמא יישן האחד, וכאן משמע מיעוט לשון רבים דאנשיו של אליעזר היו עכ"פ שני' לבר מדידי' ואעפ"כ חשו לחומרא יתיר' ומדת חסידות וקדושה:

(לז) לעת תפלת המנחה כו' לשוח בשדה לפנות ערב ואין שיחה כו'. כצ"ל, והיא מנחה קטנה שזמנה מתשעה שעות ומחצה, ומזה קצת סמך לדברי הגאונים שברמב"ם פ"ג מתפלה ה"ג שמנחה קטנה היא העיקרית ע"ש:

(לח) העבד הזה חשוד על העבירות. כמ"ש בברכות (מה:) ופסחים (צא.) נשים וקטנים עם עבדים חיישי' לפריצותא, ושם פ' ע"פ (קיג:) שצוה כנען את בניו אהבו את הזמה, ובכתובות (יא.) אמרי' עבדא בהפקירא ניחא לי' וע"ל פכ"ט ואין אמונה בעבדים כו':

(לט) ומרמה בידו. אפשר ר"ל אף שנקפצה הדרך לפניהם שלא יהלכו בלילה רק ביום, מ"מ העבד שמרמה בידו יש לחוש שבמרמה מצא מקום להתייחד ביום וליגע בה:

(מ) שנא' כנען בידו כו'. וכל העבדים היו נקראים כנענים ע"ש כנען שנתארר להיות בניו עבדים, ומ"ש לעשוק אהב הוא כמ"ש בפ' ע"פ (שם) שצוה כנען את בניו אהבו את הגזל, ובב"ב (צב.) דעבדים רובם או כולם גנבים או קביוסטוסים, ותנן מרבה עבדים מרבה גזל:

(מא) שמא נגע בצנור. לשון המקרא הוא (שמואל ב ה)כל מכה יבוסי ויגע בצנור (והוא כינוי כאן לגידין מזילי דם הבתולים כשנוגע ומשברם), ולפי דרכינו למדנו לפרש ל' יגע שפירושו יגע וישבר:

(מב) והוציא את בתולי' כו' אם טהורה בבתוליה. כצ"ל וכ"ה בילקוט, ואפשר צ"ל אם שמרה בתוליה, ומשמע מכאן שכבר היתה רבקה בת ג' שנים ויום א' כשיצתה מבית אבי', שאם נגע בצנור לא היו בתולי' חוזרין, ולא כמש"ל אות כ"ה שהיתה פחיתה מבת ג' שנים שא"כ כנותן אצבע בעין ובתולי' חוזרין, ולמה הי' חושש שמא נגע בצינור [ז] ואם נאמר שמ"מ חשש להקפיד ע"ז משום לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים וכמ"ש בזה בירושלמי דכתובות פ"ק ובב"ר ובשוח"ט מז' קכ"ה שאפי' ברי' לא תבע בה (ובפי' הטור על התורה כ' מ"ש בתולה ואיש לא ידעה, היינו שאפי' קודם ג' שנים לא ידעה איש אע"פ שגם אם ידעה בתולה היא), אכתי תקשה מ"מ מה הואיל בבדיקה כיון שאפי' נגע בצנור בתוליה חוזרין מיד כדאי' פ"ה דנדה (מ"ה.) דלאלתר חוזרין: , ועבתוס' יבמות (סא:) ד"ה וכה"א שהעלו שמדרשות חלוקין הן להסע"ר היתה בת ג' שנים ולי"א בת י"ד שנים וע"ל פל"ב, ובשלהי מס' סופרים תניא בת ג' שנים וג' ימים (וכ"ה בנ"י, ובנוסחת הגר"א דילג וג' ימים, ולא ידעתי אם היא מדוקדקת לו ז"ל שא"כ למה הזכירו כלל הא דדרכן לשמוע לאחר ג' ימים,) הית' רבקה כשיצתה מבית אבי' שכן הי' דרכם של גדולים כשתלד להן בת מנהגן לשמוע לאחר ג' ימים ולפי שלא שמע אביה לא טמא אותה עד עתה ועתה נעשה לה נס ומת אביה שלא יטמא אותה דכתיב ואיש לא ידעה ואין איש אלא אבי' שכך הי' מנהגן של ארמיים לשכוב עם בנותיהם בתולות ואח"כ משיאין אותה ע"כ, והיינו שהיו מטמאין אותן מיד לאחר ג' שנים ויום א' שהיא ראוי' לביאה, ומפני שלא שמע עד ג' ימים ללידתה לא ידע שנעשי' בת ג' שנים ויום א' עד יום ההוא שבא אליעזר וביום ההוא מת [ח] ויש לרמוז שלכן רומז שמו בתואל, שהוא נדרש בתו אל, שלבתו (שהיא רבקה לא נעשה כן כמנהגם עם שאר בנות), ויותר מכוון רמז זה לפ"ד הילקוט שבתואל כו' הי' בועל כל הבתולות קודם נשואיהן (וכעין ההיא דריש כתובות תבעל לטפסר תחלה): (ועי' בילקוט מאמר זה בסגנון אחר): (מב*) באצבע פי' ברר הדבר והראה באצבע שהיא טהורה וכמש"ל מקרא ופרשו השמלה ואלה בתולי בתי שהיו נוהגין לברר (כשמלה) ולהראות באצבע:

(מג) ואח"כ לקחה שנא' ויביאה כו' אמו. ומסיים בי' ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, א"כ הבאה זו תחלה לא לשם אישות היתה אלא לראות אם טהורה בבתולי':

(מד) שנמצאת שלמה כו' בת מלך פנימה. זהו עוד דרשא אחרת על האהלה שרה אמו, שראה שהיתה צנועה באהל להיות תמיד כבודה בת מלך פנימה באהל כשרה אמו שכתוב בה ויאמר הנה באהל וכי"ב דרשו בב"ר ע"ש:

(מה) וינחם יצחק אחרי אמו. מסיים לה הכא לומר שבזה הוא שנתנחם שמצאה צנועה וצדיקה כמעשה אמו (ולא כפשטי' ח"ו ששכח ע"י את אבל אמו ועי' בב"ר כאן ופ' ס"ד ובהגהותיי שם בס"ד):

(מו) וכך היו ישראל נוהגין כו'. עי' בפרי ע"ח שער הזמירות פ"ו ובלק"ת חקת פרשת הבאר מ"ש בזה:

(מז) שלא לבא לידי ספק שנא' ולקח אבי הנערה ואמה. אינו מביא ראי' ממקרא זה רק שהיו מבררין הדבר ע"י השמלה, אבל לענין הא דמעיכה באצבע אין משם ראי':

(מח) זקן ביתו כו' עבדו אליעזר. כמ"ש ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר:

(מט) ומאין הי' עבדו. פי' מאחר שהוא עוג שהיה מיתר הרפאים וגדול בכח גבורתו, מהיכן בא הדבר שיהי' לעבד, ומפ"ו שהי' לו מנמרוד (ולנמרוד הי' לו לעבד ע"פ השבועה שנשבע לנח בעת המבול שיהי' עבד עולם לו ולבניו כדאי' לקמן פכ"ג, והגיעו לנמרוד בירושה מכוש בן חם):

(נ) ונתכו לו מתנות כו' עבדו כו'. י"ל שז"ש (בראשית יב) ויקח אברם וגו' ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן, שרכוש זה הוא שנתנו לו מתנות כשיצא מאור כשדים (ומכוין ביותר אם נאמר שאור כשדים הי' בחרן וערמב"ן ס"פ נח), והנפש אשר עשו ירמוז לעבדים שנתנו לו ובכללן אליעזר עבדו:

(נא) וכתב את עבדו כו'. שעבד נקנה בשטר, ובמ"ס שם ובילקוט ס"פ חוקת הלשון ונתן את עבדו:

(נב) הוציאו לחירות כו' והוא עוג. שאלמלי לא הוציאו לחירות הי' עובדו לעולם מפני השבועה כנ"ל:

(נג) והוא עוג כו'. וכ"ה בב"ר פנ"ג ודב"ר ס"פ דברים וזהר חקת ומ"ס שם, ונראה שחולק על מ"ש בד"א זוטא ספ"ק שאליעזר עבד אברהם נכנס חי בג"ע, שהרי עוג הרגו משה (ועי' בע"ח שער ק"נ פ"ט שהן משרש אחד אליעזר מהטוב ועוג מהרע), וגם מעובדא דר' בנאה ספ"ג דב"ב (נ"ח.) דאשכחי' לאליעזר דקאי אבבא במערתא דאברהם משמע שלא נכנס חי לג"ע אלא מת (ומשמע משם מזה שהי' ראוי לעמוד על פתח מערת אברהם שאינו רשע כדקרי לי' כאן שלא יהי' שכר לרשעים בעה"ב כו', וכן לפמ"ש רפ"ג דיומא (כח:) זקן ויושב בישיבה הי', לא משמע לומר שהחמיץ אח"כ ונעשה רשע), ומצאתי בתוספת על התורה ס"פ חיי שרה שהרגישו בזה ותירצו דשני עוג הוו א' עבד אברהם שנכנס חי לג"ע וא' המולך אחריו שנקרא ג"כ בשמו כמו פרעה לכל מלכי מצרים ע"ש, אבל מן המדרשים הנ"ל שהבאתי מבואר שעוג שהרגו משה הוא זהו שהי' אליעזר עבד אברהם ולכן נתיירא משה ממנו וכ"ה בת"י ס"פ חוקת ע"ש:

(נד) שירד לארץ פלשתים ולקח אשה ועשה שבעת כו'. מפני שבלשון הכתוב לא נתבאר שלקחה לאשה קודם המשתה, רק כתיב וישב מימים לקחתה וגו' וירד אביהו אל האשה ויעש שם שמשון משתה וגו' וסד"א שלא לקחה בדרך נשואין [ט] והי' מסתייע לזה מה שהתנצלו אביה כשנתנה למרעהו ואמר אמרתי שנא שנאתה ואתננה למרעך, שנראה מזה שלא היתה נשואה לו עדיין, שאם היתה נשואה לו אף ששנאה איך נתנה לאחר (אלא שבאמת י"ל שבדיני בן נח נהג בה שאין להם גרושין ומשיוציאנה מביתו או תצא היא מתחת רשותו ותלך לה (והוא כמ"ש בירושלמי ריש קדושין שציין המל"ם שמגרשין זא"ז) ה"ז כגרושה כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' מלכים ה"ח). ואולי הי' מקום לומר שבאמת בתחלה שהי' הענין מן השמים כמ"ש כי מה' היא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים, היתה נסבה שלא בא עליה כלל עד שניתנה למרעהו (ואז הוא שנזכר לשון אבואה אל אשתי החדרה, אבל תחלה לא נזכר שבא עליה), והי' הענין כמו נסיון לו בזה, והי' ראוי שיבקש רק תואנה מהם ולא יתחבר עם בנותיהן ממש (וכבר הקשו בירוש' בסוטה ע"ז שכתוב כי מה' היא ותירצו אם ללצים הוא וגו' ע"ש), והראוהו מן השמים שלא יאמין באהבתם, כי הראשונה גילתה סודו בחידה, היה זה לרמז שהאחרונה דלילה גילתה סודו במה סר כחו ונפל ביד פלשתים (וכמו שע"י גילוי סוד הראשונה היתה סבת תחלת מכתו בפלשתים שהוצרך להכות שלשים איש לקחת חליצותם ליתן למגידי החידה, כן בסוף ע"י גלוי סודו באחרונה שניקרו עיניו וקראוהו מבית האסורים לצחק לפניהם היתה מכתו בהם הגדולה אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו): וא"כ אין משתה זו משתה חתנים, לכן ביאר בלשונו כאן שבאמת לקחה לאשה (רק הכתובים לא רצו לכתוב בה לשון זה, מפני שלא הי' בה ליקוחין (ועי' בפירש"י פ"ק דסוטה (ט:) ד"ה תחלת קלקולו כו' שלא נחשבה כ"כ קלקול שלקחה לאשה וכ"ה מבואר במאמר זה בבמ"ר פ"ט ע"ש), שאין קדושין תופסין בה, ואפי' אם גיירה היתה אסורה לו שמז' עממין היו פלשתים וכדאי' בירושלמי סוטה שם), ועשה משתה נשואין, וכדכתיב בסיפי' דקרא כי כן יעשו הבחורים שר"ל בשעת נשואיהם (וכן קרא אותה אח"כ כ"פ אשתי):

(נה) ועשה ז' ימי המשתה שנא' כו' אתו אוכלים ושותים עמו. מקרא דויעש שם שמשון משתה כי כן יעשו הבחורים, אין ראי' רק על משתה א' ולא על ז' ימי המשתה, לכן מביא מקרא זה דויהיו אותו שמדרש לי' אוכלים ושותים עמו, והיינו כל ז' ימים וכדמייתי קרא דאחודה נא לכם דכתיב בסיפי' תגידו אותה לי שבעת ימי המשתה (וכתיב ותבך עליו ז' הימים אשר הי' להם המשתה, ואפשר יתפרש להם על המרעים שכתוב בענין החידה ולא על שמשון ואשתו לבדם):

(נו) וכתיב ולא יכלו להגיד החידה שלשה ימים. אין מבואר מה ראי' מביא מזה, ובילקוט שופטים ליתי' בלשון מאמר הפר"א, אבל בל' התניא רבתי שם איתי', וכן במנורת המאור סי' קע"ג, ואולי לפי' גי' הספרים י"ל דמפרש שלשה ימים אלו היינו מן יום ד' ואילך, כי ג' ימים הראשונים שהן עיקר ימי השמחה באכילה ושתי' כדאי' פ"ק דכתובות (ז.) שלשה לשמחה בבחור לל"ב, הי' טרודים בשמחה ואכילה ושתיי' עמו (וזהו הראי' שמביא מכאן), ולא טרחו להגיד חידה ומרביעי ואילך טרחו ג' ימים היינו עד ו' ולא יכלו להגיד, ובשביעי אמרו לה פתי את אישך (ובזה יתיישבו הכתובים וא"צ למה שנדחק רש"י לפרש יום השביעי שבת שהוא רביעי למשתה וע"ש ברד"ק), ומ"ש ותבך עליו ז' הימים, צ"ל לאו דוקא כל ז' (או אפשר שהם ביקשוה שתשאל ממנו החידה ביום הראשון מימי המשתה (ואף שהן עצמן לא טרחו בה ג' ימים הראשונים), וביום הז' הוא שהפחידוה פן נשרוף וגו' הוא שהציקתהו ביותר וערד"ק), אלא כלומר רובן (ועי' בב"ר פ"ב שאמרו אקרא דכאור ז' הימים כאיניש דאמר כן אנא מפקד לז' ימי משתותא, ופי' המ"כ שר"ל אע"פ שאין מספיק לכל ז' אלא ליום או יומים בכ"ז אומר לשון ז' ימי המשתה):

(נז) החתן דומה כו'. בנוסחא שלפנינו חשיב רק ד' דברים, אבל בילקוט שופטים שם חשיב עוד חמישי מה המלך משתה ושמחה לפניו כל הימים (וי"ל דרמיזא במ"ש (שמואל א' כ"ה) והנה לו משתה בביתו כמשתה המלך), אף חתן כל ז' ימי המשתה, וכ"ה בל' הרמב"ן [י] והדפיסן בעל חק יעקב וייחסן להרשב"א, וכל הרגיל בלשון הרמב"ן והרשב"א יבין כי הן להרמב"ן, וכן בשיטה מקובצת לכתובות מובאים הדברים ככתבן שם בשם הרמב"ן: בחידושיו לכתובות (ה:) סד"ה א"נ משום שקדו כו', ובלשון מנורת המאור שם, וברד"א סוף חיבורו בברכת נשואין, ומעתה הן ה' דברים, וי"ל שהן נגד ה' קולות האמורים (ירמי' לג) שזוכה להן הנהנה מסעודת חתן כמ"ש בברכות (ה:) [יא] הקולות אלו הן בתנהי"ם, חתן וכלה בת"ת ומ"ל, ששון ושמחה בנו"ה, והודו את ה' צבאות ביסוד שבו ג"כ שם צבאות (שנכללין בו נו"ה וכמש"ל פט"ו אות א' ע"ש) כמ"ש בזהר בראשית (יז.) ובז"ח ריש שה"ש, וכן י"ל נגדן ה' דברים שחושב כאן, אור החמה בת"ת, אינו יוצא לשוק לגי' רמב"ם הוא במ"ל כל כבודה בת מלך פנימה, ולגי' שלנו אינו יוצא לבדו הוא שלא להפרידה מן דודה כל ז', ובגדי כבוד בנצח ששם הבגדים, ומקלסין בהוד שבח והודאה, ומשתה ושמחה לגי' הרמב"ן ביסוד: , והר"ן פ"ק דכתובות הביא משם הפר"א ג"כ לענין שאינו עושה מלאכה כו', אבל נראה שהוא ט"ס, וייתור לשון בדברי הר"ן, כי דבריו מעותקים מלשון חדושי הרמב"ן (כדרך הר"ן תמיד), ושם מבואר שזה למד מן התוספתא דכתובות, ושוב כתב ששמע שנמצא באגדה שדומה כו' שאינו יוצא מפתח פלטרין שלו וכתב ע"ז אבל בפר"א ראיתי כו' אינו יוצא לשוק לבדו (ר"ל דמשמע דוקא לבדו ומשום כבוד או שמירה כמשית"ל אי"ה באות נ"ח, אבל עם אחרים מותר לצאת), והמ"מ פ"י מה' אישות הי"ב על מ"ש הרמב"ם שאינו עוסק במלאכתו ואינו נושא ונותן בשוק כתב שהוא מפורש בתוספתא ופרקי ר"א, כוונתו שדין המלאכה מפורש בתוספתא כלשון הרמב"ן הנ"ל ודין היציאה לשוק בפר"א: (נז*) דומה למלך. פי' שכל העם מכבדין ומחבבין את מלכם, כך מרעים ושושבינים של החתן מכבדין ומחבבין את החתן בכל מיני כבוד ושמחה.

(נח) אינו יוצא לשוק לבדו, לכאורה הי' משמע דמשום שצריך שמירה כדאי' בר"פ הרואה (ואף ביום קאמר, מדפרט שם וי"א אף ת"ח בלילה, מכלל דאינך כולן אף ביום קאמר), ועמש"ל ס"פ י"ב משמרין את החופות כו', אלא שלשון אין יוצא לשוק אין מיושב לפ"ז כ"כ, דאדרבא שוק דשכיחי בי' רבים לא היה צריך שימור ממזיקין (ועי' בפסחים (קי.) לענין זוגות דראה פני השוק בין כוס לכוס מבטל כח זוגות) וכדאמרינן בחולין (קו:) את בדוכתא דשכיחי רבים מאי בעית, אלא נראה שמשום כבוד הוא, שאין כבודו לצאת לבדו בלא לוית אחר לשרתו (וכמ"ש רש"י במנחות (צח.) ד"ה וירץ כו', הר"מ ברלין), ולשון הרמב"ם שהבאתי לעיל שכתב אינו יוצא לשוק לישא וליתן, אפשר הי' מפרש דכשיוצא לבדו נראה טפי כיוצא למו"מ [יב] ובויק"ר פכ"ו אמרו שלא יצא אדם לדרך פחות משני ב"א שאם יצא סופו נעשה כו' (ור"ל כמ"ש בבמ"ר פ"כ שכשהן שנים לבד ממנו הן חוזרין ומשמשין זא"ז, אבל אם הוא רק אחד עמו, לפעמים צריך הוא לחזור ולשמשו), מי' ז"א כ"א בדרך, אבל לשוק בעיר די בלויית אחד: :

(נט) כך החתן לובש בגדי כבוד כו'. כמ"ש (ישעי' סא) כחתן יכהן פאר וגו', ול' יכהן הוא כבגדי כהונה שנא' בהם לכבוד ולתפארת:

(ס) בגדי כבוד כל ז' ימי המשתה. וכן בקלוס להלן נקט כל ז' ימי המשתה. אבל ביוצא לשוק ובפניו מאירות נקט סתמא, ואולי הא דפניו מאירות אפשר אינו כל ז' רק בשעת צאתו מחופתו כלשון המקרא שמביא והוא כחתן יוצא מחופתו, ובל' הרד"א כתוב בכלן כל ז' ימי המשתה, ובמהמ"א שם ובילקוט ל"ג כל ז' רק לענין משתה ושמחה ומפני שאמר שם שהי' במלך ישראל כל הימים, לכן מוכרח לפרש בחתן רק כל ז' ימי המשתה:

(סא) כך החתן מקלסין אותו כו'. כמ"ש קול חתן וקול כלה, שנראה פירושו שבתוך קולות של ששון ושמחה שאמר תחלה, נשמע שמזכירים בקולם שם חתן וכלה שמשבחין ומקלסין אותן [יג] ומ"ש קול אומרים הודו את ה' צבאות יתפרש לפ"ז שהוא תשובת החתן והכלה בשומעם שמקלסין אותם בקול ששון ושמחה, ראוי להם להשיב אל המקלסים, לא לנו תשבחו ותקלסו כ"א הודו את ה' צבאות אשר ברא ששון ושמחת חתן וכלה, וזהו שבמטבע ברכת אשר ברא קבעו במקום קול חמישי זה של הודו את ה' צבאות קול מצהלות חתנים מחופתם, שקול זה הודו את ה' צבאות הוא קול צהלת החתן בגאון ה' יצהלו לקול המקלסים אותם, ושינו לשון הפסוק, כדי שיהא מבואר יותר בל' חתימת הברכה מעין פתיחתה, ותחלה רציתי לומר ששינו לשון הפסוק מפני שאמרו בירושלמי ספ"ק דברכות שאין אומרים ברכה פסוק (וי"ל שזהו טעם מנהג אשכנז שמוסיפין אור חדש בחתימת ברכת יוצר אור, שהוא בכדי שלא לסיים הברכה בפסוק כאמור לעושה אורים גדולים כל"ח), מי' הרי ברכת הודאה שבבהמ"ז מסיימת בפסוק ואכלת ושבעת גו', וכן ברכת אתה קדוש בהוספה של ר"ה ויהכ"פ מסיימת בפסוק ויגבה ה' צבאות במשפט, ובע"כ צ"ל דלא שייך בזה ברכה פסוק כ"א כשכל הברכה היא פסוק (או עכ"פ תחלתה) וכההיא דמייתי בירושלמי שם צהלי ורוני יושבת ציון וגו': , ואע"פ שבפ"ב דכתובות (יז.) מזכיר רק שבח הכלה, מ"מ אין סברא שלא היו משבחין גם החתן, ואפשר תני פלוגתייהו דב"ש וב"ה שם בכלה דוקא, משום שבחתן גם ב"ה מודו שלא יאמר כ"א כמו שהיא, ומשום דאתתא בכל דהו ניחא לה דטב למיתב כו' ולא פליגי אלא בכלה שהיא המקח שקונה החתן דבה ס"ל לב"ה שישבחנו בעיניו:

(סב) מה המלך פניו מאירות כאור החמה. כמ"ש (משלי טז) באור פני מלך גו' וכתיב (תהלים כא) הוד והדר תשוה עליו וכתיב (ד"ה א כ"ט ודניאל י"א) הוד מלכות, ומ"ש כאור החמה הוא כמ"ש (תהלים פ"ט) כסאו כשמש נגדי, וע"ל פי"ז:

(סג) כך החתן פניו מאירות כאור החמה שנא' והוא כחתן כו'. וה"ז בא ללמד מחתן על השמש ונמצא למד על חתן עצמו שדומה לחמה, וע"ל ספ"ו: