ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר יד

(א) עשר ירידות כו'. ברייתא באדר"ן פל"ד (ושם מנויין בנ"א מדהכא כמש"ל אי"ה), ומוזכר בספרי בהעלותך, ובב"ר בכמה מקומות בלשון זו א' מעשר ירידות וכמשית"ל אי"ה, והן מנויין כאן בקצרה, ומפורשין כ"א במקומו כמשית"ל אי"ה בכל הספר שמסודר מכא"ו על הירידות וכמ"ש בהקדמה בס"ד:

(ב) א' בג"ע כו'. כדמפ"ו כאן בפירקין: וא' בדור הפלגה. ע"ל ס"פ כ"ד ובב"ר פל"ח תני רשב"י (כצ"ל, ובדפוס כתוב ר"ש בן חלפתא, וט"ס הוא שנשתבש ממימרא הקודמת שם) זו א' מעשר ירידות כו': וא' בסדום. לקמן ר"פ כ"ה ובב"ר פמ"ח תני רשב"י זו א' מעשר ירידות כו': וא' במצרים וא' בסנה וא' בסיני וא' בנקרת הצור, כ"ה בילקוט בראשית רמז כ"ז וכצ"ל, שכ"ה מתפרש והולך בפרקים הבאים כא"וא במקומו: וא' במצרים. לקמן ר"פ ל"ט דרש לה שנא' אנכי ארד עמך מצרימה, ובז"ר שם נדחק לפרש מקרא דועברתי בארץ מצרים (שאין מפורש בו לשון ירידה, ובאמת כאן קפיד להביא לשון ירידה דוקא כמש"ל אות י"א בס"ד: וא' בסנה. לקמן ר"פ מ': וא' בסיני. לקמן ר"פ מ"א: וא' בנקרת הצור. לקמן ס"פ מ"ו: ושתים באהל מועד. חדא מיפרשא לקמן ר"פ נ"ד וירד ה' בענן ויעמד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים זו היא ירידה שמינית, ובז"ר כתב שהיא דירידת האש בפ' שמיני, ואינו נכון שלא נזכר שם לשון ירידה, רק לשון ראיי', והשני' דאוה"מ שהיא ירידה תשיעית והעשירית לע"ל, אין נמצאין לפנינו בפר"א (ולפי הנראה היו כתובין בפרקים החסרים לפנינו מהפר"א וכמש"ל בס"פ נ"ד ובהקדמה בס"ד, וה' ברחמיו יאיר עינינו ויחזור לנו האבדה הזאת), והנה השניי' דאוה"מ ודאי היא של מינוי הזקנים, וכדתני' עלה בספרי בהעלותך פסקא צ"ג וירדתי ודברתי וגו' זו א' מעשר ירידות, וכן כתוב שם להלן וירד ה' בענן וידבר וגו'. והעשירית לע"ל מפורשת באדר"ן שם לימות גוג שנא' (זכריה יג) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, ואע"פ שאין כתוב בו לשון ירידה משמע לי' לשון ועמדו רגליו כירידה (וכן בפ"ק דסוכה (ה.) מביא ממקרא זה על לא ירדה שכינה למטה מעשרה), ובאותיות דר"ע אות ה' תניא ובה עתיד לירד לירושלים לחדש העולם שנא' ועמדו רגליו וגו' ואומר (ישעי' לא) כן ירד ה' צבאות לצבוא על הר ציון. והאי ואומר הוא משום דבמקרא ראשון אין מבואר לשון ירידה (וכענין הא דג"ע כאן שמביא וכתוב א' אומר דודי ירד כמש"ל אי"ה), ובאדר"ן אין מביא מקרא זה אע"פ שמבואר בו לשון ירידה ועדיף טפי לכאורה לאתויי אלא מפני שפשטי' דקרא בישעי' שם אינו מדבר לע"ל אלא בימי סנחריב. לכן לא מייתי לי' [א] אלא דקשה א"כ ליחשוב ירידה י"א הך דסנחריב, ואין לומר דחשיב רק הכתובין בתורה (וכלשון הספרי והב"ר הנ"ל מעשר ירידות הכתובין בתורה), דהרי העשירית לע"ל אינה כתובה בתורה, ובע"כ מאיזו מקרא מנביאים וכתובים דרשי' לי' ואפשר משום דמפורש בי' אח"כ ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, הרי שמלאך ה' צבאות הי' ולא ירידה של שכינה ממש, ובאדר"ן שם חשב א' בים שנא' ויט שמים וירד, והפר"א לטעמי' דדרש לי' לקמן ר"פ מ"א בסיני (דכבר מני לה כאן), וכ"ה במכילתא דיתרו דמתן תורה ספ"ט (ובאדר"ן שם לא חשיב א' דמצרים דהכא, אפשר ס"ל דהא דאנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה, היינו דירידת הסנה שירד להציל מיד מצרים, שכן הוא קורא לה שם באדר"ן בשם א' במצרים, או י"ל דכיון דכתיב ארד עמך, היינו ששכינה שרוי' עמהם בגלות במצרים וכמ"ש מגילה (כט.) ע"ש, או עמך עם יעקב ממש קאמר, שהבטיחו שכשם שהי' שכינה עמו בא"י כן תהיה עמו במצרים, והיינו דבשלהי מגלה (שם) מביא הא דגלו למצרים שכינה עמהם מקרא דשמואל ולא מהאי קרא דאנכי ארד עמך מצרים, דס"ל דעם יעקב קאמר), ובנוסחא ישנה באדר"ן שם הי' כתוב א' במקדש שנאמר השער הזה יהיה סגור וגו' כי ה' יבא בו, והגר"א מחקו, דא"כ הן שתים לע"ל שמקרא זה לע"ל נא' ולא הו"ל לקרותה בימי גוג ועוד לפי גי' הישנה לא חשיב הא דנקרת הצור של לוחות שניות, ואין שום טעם שלא לחושבה, ולפי גי' הגר"א חשיב לה ג"כ וכדהכא: :

(ג) וכתוב א' אומר דודי ירד לגנו. משום דבקרא דמתהלך לא נתפרש לשון ירידה מביא האי קרא ג"כ, דדרש לי' ירד לג"ע כבר בימי אדה"ר:

(ד) ישב לו בדין אמת שופט צדק ואמת. בלשון ס' הבהיר שהובא בהשמטות הזהר והרקאנטי והקנה כמש"ל פי"ג אות א' (וכ' שם שהוא מכוין למאמרי הפר"א בשני פרקים אלו דלעיל ודכאן), הגי' ישב לו בדין אמת שנא' ישבת לכסא שופט צדק (תהלים ט) וביארו בקנה הגדול (צ"ה ב') דהיינו שישב ודנו בב"ד של ע"א שהן ע' שמות שמתחלת התורה עד כאן [והוא מדברי הב"ר פ"כ מתחלת הספר עד כאן (ר"ל עד ויאמר ה' אלקים אל הנחש, שמשם התחלת גזר הדין ומשפט לשלשתן,) ע"א אזכרות מגיד לך שנידון בסנהדרין שלימה], וז"ש ישבת לכסא כמ"ש (מלכים א כ"ב) ראיתי ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, והיינו ב"ד הגדול של ע' עי' זהר פקודי בהיכלות (רנא.) ובז"ח שה"ש (נ"ד ב') ע' ממנין דסחרן כרסייא קדישא, ובכ"מ אחרים בזהר, וי"ל שז"ש כאן בדין אמת כמ"ש בירושלמי ריש סנהדרין ובשה"ר פ"א פי"ד ואמת הדבר וצבא גדול אימתי חותמו של הקב"ה אמת בשעה שנמלך בב"ד שלמעלה (שהן צבא גדול, צבא השמים העומדים מימינו ושמאלו של כסא להימין ולהשמאיל בדין לפני יושב על הכסא), [ולפי הלשון דכאן בדין אמת ושופט צדק ואמת, אולי י"ל לפמ"ש ברע"מ משפטים (קי"ז:) שופט עד"א כו' דיין מ"ל (וע"ע שם קמ"ח.), אלא שלפי המאמר דכאן שהארץ ג"כ נכנסה לדין, לכאורה א"א לפרש כן], והא דמשמע לי' למידרש האי קרא דישבת לכסא שופט צדק על דין זה של אדם וחוה ונחש, אולי י"ל מפני שכתוב בו ג' דינין, משפטי, ודיני, שופט צדק, לכן דרש לי' על דין זה שנדונו בו שלשה יחד [ב] וידרש משפטי ודיני על דין אדם וחיה (וכמש"ל בשם הרע"מ ששופט ודיין הם זו"ן), וישבת לכסא שופט צדק על משפט הנחש, וכדמפ"ו אח"כ גערת גוים אבדת רשע (שנדחקו בפירושו שמזכיר גוים רבים ואח"כ רשע יחידי, ובליקוטיי כ' שלכן פי' בתרגום שם על מות לבן על גלית (ור"ל שהי' נבחר לאיש הבנים, ויהיה לבן, נפרד מן הבינים) ולומר שע"י זה שאבדת הרשע יחידי הזה גלית, גערת בגוים הפלשתים כי ראו כי מת גבורם וינוסו), שהרשע יחידי הוא הנחש המשגיא בעצתו עצת רשעים הנמשכים אחריו וכשיאבד הוא מן העולם, אז יגערו גוים אותן שהיו נמשכים לעצת הנחש ולא האמינו כלל בתורה המבטלת כחו ועצתו, ואולו ידרוש תחלת המזמור על מות לבן, על מיתה שנגזרה לבן לאדה"ר שהוא כבנו של הקב"ה וכד"א בני אתה אני היום ילידתיך: :

(ה) קרא לאדם וא"ל למה ברחת מפני. בא לפרש לשון איכה כדפרש"י שח"ו לא נעלם מקומו אי' הוא (ועי' בס' הקנה שם עמוד ג) אלא כנכנס עמו בדברים שלא יבהל להשיב (גם מפני שראהו נחבא מפני המורא, פתח לו בדברים איכה למה ברחת מלפני והוא כנתינת רשות לבא לעמוד לפניו ית'):

(ו) למה ברחת מפני. רומז ללשון המקרא (תהלים קל"ט) אנה מפניך אברח, שהמזמור ההוא כלו נדרש בב"ר ולקמן פ"כ על אדה"ר ע"ש:

(ז) שמעך שמעתי ורעדו עצמותי. דרש ואירא דקרא נמשך ג"כ למעלה על את קולך שמעתי וכמ"ש (חבקוק ג) ה' שמעתי שמעך יראתי אף כאן בשמוע הקול נפלה עליו היראה וכמ"ש בשה"ר פ"ג פ"ו לאחר שחטא כיון ששמע קול הדבור נתיירא ונחבא:

(ח) ורעדו עצמותי. מפרש יראה האמורה כאן בגלוי שכינה נאדם הוא ברעידת עצמות וכמ"ש (איוב ד) פחד קראני ורעדה ורוב עצמותי הפחיד וגו' יעמוד ולא אכיר מראהו וגו' דממה וקול אשמע וגו' (ומפרש עצמותי הפחיד ע"י הרעדה קאמר, וכן מתפרש מ"ש (תהלים נה) יראה ורעד יבא בי ותכסני פלצות, שהפלצות הוא סימור העצמות והאברים מן הרעד ויראה, ואולי הוא היפך מן פצל ועניינו פירוק והתפצלות העצמית והאברים זה מזה), וכן כתיב (דניאל ו) וכדברו כו עמדתי מרעיד:

(ט) ואחבא מפעלי ואירא ממעשי כי ערום אנכי מציווי. במאמר ס' הבהיר הנ"ל הגי' שלשתן מכי ערום אנכי ערום מפועל ערום מציווי ערום ממעשה [ג] ואפשר לכוין ג' ערום אלו, על ג' אורות דחשמל דאב"י דפרחו מני' כמ"ש בע"ח שער נוגה פ"א ופ"ד, וכן למ"ש בת"ז סתנ"ח (צה:) ג' גוונין כו' דאינון עריין דבהון אתלבשת כו' דג' גוונין דלבושין דשכינתא כו' כתנות אור דחויא נהרין ג' גוונין כו' ע"ש: ושלשה אלו משמע ודאי שהן מ"ש ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, ויצו ה"א על האדם וגו'. ולפ"ד המדרשות שהבאתי לעיל פי"ב לעבדה זו מ"ע ולשמרה זו מל"ת, מתפרש בפשיטות פועל על מ"ע שנצטוה לקיימם בקום ועשה ולא עשה והרי הוא ערום מפועל טוב, ולשמרה במל"ת שעבר עלי' במעשה הרי ערום במעשה (וציוי הוא ענין עה"ד שנצטוה עליו והוזהר עליו בפרטית), ואף לפמ"ש בפר"א לעיל שם לעבדה לעסוק בד"ת, ולשמרה לשמור דרך עץ החיים, י"ל ג"כ כן דמפועל הוא מעסק בד"ת שנסתמו ממנו נתיבות חכמה וזיהרא עילאה פרח מיני', וממעשה הוא משמירת דרך עץ החיים והוא לא שמר ועבר במעשה, שנראה שבכלל זה הוא ודאי השמירה מלאכול מעה"ד רק הפר"א תפס לשון המקרא דלשמור את דרך עץ המיים לפרש לשון שמירה כמש"ל (ועה"ד טו"ר הוא דרך שקודם עץ החיים, ונצטוה שלא להפרידו ממנו), גם אולי ג"ד אלו יתפרשו על ג' חטאיו במעשה ובראיי' ובמחשבה להשכיל כמש"ל ספי"ג אות מ"ה ע"ש, וקרא חטא הראיי' בשם פועל כי גם היא פעולה (וכידוע שהראיי' פועלת כמ"ש הרמב"ן פ' אחרי מות בענין נדה, וכן בתחלת הבריאה פעלה הראיי' כמ"ש בע"ח, וז"ש וירא אלקים כי טוב לקיום הדבר לדורות ע"י השגחה וכעין מ"ש הרמב"ן פ' בראשית בזה), אלא שהיא קטנה ממעשה [ד] וכמ"ש הגר"א בפי' משלי ה' פסוק י"ב שפעולה היא שאינה נגלית עדיין כ"כ במעשה ונצרכת להבטה יתירה וכמ"ש כי שמחתני בפעליך שאינה גלויה כ"כ יש ממנה שמחה וכשנגלית במעשה אז במעשה ידיך ארנן ע"ש (וז"ש ישעי' כ"ו) כי כל מעשינו פעלת לנו, כי באמת ה' מכין כל הפעולות של האדם ג"כ, רק שניתן הבחירה לאדם להוציאם במעשה לגמרם: , לכן קראה פעולה, ולפי הגי' דכאן דרשו ואירא ממעשי שהוא החטא הגדול לכן ממנו נתיירא מאד, ומפועל ואחבא כענין בושה (ולפמ"ש שהוא החטא בראי' לכן נחבא שלא הי' יכול לראות בגילוי שכינה שפגם ראייתו בחטאו, והקדים כאן בפר"א לדרוש ואחבא מפעלי קודם ואירא ממעשי אע"פ שכתוב ואירא קודם, להורות זה שפעלי הוא חטא הראיי' שהי' קודם המעשה, ובכתוב סידר בדברי אדה"ר שהן כענין הווידוי תחלה המעשה ואח"כ חטא הראיי' וכר"מ ביומא (לו:) שתחלה עויתי פשעתי כו'), וכי ערום אנכי מציווי, שע"י שעבר על הציווי נפשט ממנו כתנות אור וענני כבוד כדמפ"ו להלן:

(י) שנא' כי עירום אנכי. אפשר דרש מדכתיב עירום ולא כתיב ערום, לרמוז דלא לשון ערום מבלי לבוש הוא, אלא עירום מציווי שחטא והוא כענין עירום ועריה (יחזקאל ט"ז):

(יא) עור של צפורן וענן כבוד מכוסה עליו. כמו שיש להרבה בע"ח על גופם כסוי צפורן מזהיר, וכ"מ לשון הקדמת התקוני' (י.) דהוי אדם מלובש בכתנות צפרנים דהוי נהרין כענני כבוד דמ' שהצפורן עצמו היה מאיר (ואפשר מלת צפורן מורכבת מב' מלות צפוי אורן), ועי' בתנ"ח ותנ"ט שם וזהר ויקהל (רח:) וע' פ"כ מ"ש בס"ד:

(יב) נפשט עור צפורן מעליו וראה עצמו ערום. הרש"ט בסה"א שער ו' פ"ט העתיק הלשון נפשט עור צפורן מעליו ונסתלק ענן כבוד מעליו וראה עצמו ערום (ולפי לשון התיקונים שהצפורן הי' מאיר כענני כבוד, א"כ כיון שנפשט עור הצפורן ממילא לא הי' אור הענן):

(יג) וראה עצמו ערום. עמש"ל פי"ג אות מ"ד בס"ד:

(יד) שנא' ויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה. מדכתיב מי הגיד לך מביא ראי' שלא הי' תחלה ערום ממש, ובדין הי' לכתוב מי הפשיטך ערום, אלא בלשון כבוד א"ל מי הגיד:

(טו) אלא האשה אשר הבאת אצלי. מפרש אשר נתת עמדי, שהבאת להיות עמדי ואצלי תמיד להיות לעזר לי בזה כמש"ל פי"ב, הנה זה עצמו שהיא עמדי תמיד גרם שתחטיאני בדברי', וז"ש בב"ר שכפר בטובה שנתן לו הקב"ה שזה היה עיקר העזר שניתן לו כנגדו שתהיה עמו תמיד כמש"ל שם וכי"ב כתב הרמב"ן ע"ש:

(טז) היא הדיחה אותי מדבריך. פי' הדיחה היינו בדברים (ומזה יצא לו לס' הקנה (שם) להביא ע"ז דין הדיחוה נשים דפ' חלק ע"ש), ואע"פ שכאן כתיב נתנה לי מן העץ ואוכל סתם, ילפי' מדכתיב כי שמעת לקול אשתך. שדיברה עמו עד שפיתתה אותו (וז"ש בז"ח רות (ס"ג ב') בא נחש והפך לבה של חוה וחוה הפכה לבו של אדם. והיינו בפתוי דברים) וכמו שדרשו בב"ר שהתחילה מיללת עליו בקולה וח"א שבאת עליו ביישוב הדעת ע"ש:

(יז) לא דייך שחטאת אלא שהחטאת כו'. וז"ש אל האשה מה זאת עשית ולא נאמר למה אכלת כי עונש מה שהחטיאה לאדם קשה מעונש אכילת עצמה (וערמב"ן) ונכללו שניהם בלשון מה זאת עשית, כי האשה שמעה דברי האדם ושתקה, הרי שתיקה כהודאה, לכן שאל ממנה מה זאת (שאמר האדם שנתת לו) וגם מה עשית בעצמך, ותשובתה הנחש השיאני, אולי הוא תשובה על שני החטאים, כי הנחש דבר עמה הכל בלשון רבים לא מות תמותון כו' והייתם כאלקים כו', רק שהוא עצמו לא דיבר עם האיש והי' פתוייו להאשה שתפתה אותו ג"כ, ומלת ואוכל הוא הודאה על עצמה שאכלה ג"כ, ולפמש"ל השיאני הסיח את דעתי י"ל שהי' התנצלותה דנכנסה בי רוח שטות ושלא בדעת עשיתי ודברתי לפתות האדם:

(יח) הסיח את דעתי. מפרש השיאני שהסיח דעתה ממקומה וכמו השיאו לדבר אחר שבש"ס (ואפשר מפרש לי' כענין שכחה, אע"פ שהוא משרש אחר ששרשו נשה בה"א והשיאני דכאן לשון הטעאה ועצה שרשו נשא באל"ף):

(יט) והביא שלשתן וגזר עליהן כו'. דרש זה שהי' שלשתן במעמד א' בדין, מדכתיב אל האשה אמר וגו' ולאדם אמר וגו'. ולא חזר לכתוב בהן ויאמר ה' כמ"ש בתחלה בנחש, שמ' שהכל מאמר א' הי' לכלן יחד, כי היו צריכין לשמוע כ"א גז"ד של חבירו, שהן נוגעין כ"א לחבירו כי האדם והאשה היו צריכין לשמוע גזירת הנחש ואיבה אשית וגו' והוא ישופך וגו', והאדם הי' צריך לשמוע גזרת האשה ואל אישך תשוקתך (וממנו דרז"ל שחייב לפקדה כשיוצא לדרך שמשתוקקת לו), גם והוא ימשל בך (וכמ"ש הרמב"ן שמפני ההסתה נגזר שלא ישמע הוא לקולה רק אדרבא הוא ימשל בה), והאשה היתה כלולה בכל גזירות האדם (וכמ"ש הגר"א באד"א, שמפני שאכלה בעצמה וחזרה ואכלה עם בעלה לכן לקתה ב"פ א' בפני עצמה והב' עם גזירות בעלה נכללה ג"כ), אלא מפני שעיקר מזונות האשה על בעלה, לכן נא' הקללה במזונות אל האדם וממילא היא טפלה וכלולה בזה:

(כ) והפיל את כו'. חשב זה ג"כ בקללות הנחש כי הוא היה הרוכב עליו כ"כ בז"ר. ומדברי רבי' בחיי נראה שבזה שהשפיל כח הנקשר בנחש (והוא הרוכב דהכא) לא הי' בו עוד כח להיות שפע כח הדבור בנחש שדבורו תחלה לא הי' רק בכח הרוכבו וכמש"ל פי"ג וכל דבריו שדיבר כו' [ה] ובחטא העגל שחזר ונתעורר קלקול הראשון (אחרי שנתקן במ"ת) אמרו לקמן פמ"ה שנכנס לתוכו והי' גועה כו', והוא ממש כענין הנחש כאן, וכן הא דויתנצלו את עדים היה כענין פשיטת כתנות האור דאדם כמ"ש בזהר בראשית (נב:) ע"ש: , וכשהפילוהו ממקומו ממילא פסק כח הדבור בנחש. ובציוני פ' בראשית בהג"הה הביא מארז"ל ומנה בקללות הנחש קללה ראשונה שנסתם (ור"ל נסתם פיו מלדבר), ובדב"ר פ"ה אמרו ג"כ שנכרת לשונו (וערמב"ן ע"פ פן ישלח ידו שהוקשה לו למה לא נזכר בקללות זה), ואולי י"ל שלכן לא נזכר בתורה ששאל ה' לנחש מה זאת עשית כמו לאשה (ובסנהדרין אמרו שאין טוענין למסית), כי נסתם פיו ולא הי' שייך שאלה בו עוד, וז"ש כאן ל' ופקד עליו שיהא כו', כפקידה וגזירה ולא כדבור עם אחר, כמ"ש להלן באשה ונתן לאשה ט' כו' וכן באדם הוציא דינים לאדם לגי' הילקוט שהבאתי להלן אות מ"ז (וי"ל עוד דרמיזא במ"ש (קהלת י) אם ישוך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון ר"ל שהנחש הוא בלא לחש שאין בו כח הדבור, ואע"פ שהי' לו מכבר יתרון זה על שאר בע"ח שהיה בו כח מדבר, אבד יתרונו מפני שהיה בעל לשון הרע):

(כא) וקצץ רגליו של נחש. שהי' מהלך תחלה על רגליו כגמל כמש"ל פי"ג (ויש לרמז מקרא דפ' שמיני כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע, שהולך על גחון דרשוהו בת"כ על הנחש כמ"ש רש"י שם, וסמיך לי' להולך על ד' רמז שהי' מכבר ג"כ הולך על ד'), ובברייתא דל"ב מדות מדה י"ב ומייתי לה בב"ר פ"ך דרש לה מן קולה כנחש ילך כו' בשעה שא"ל הקב"ה על גחונך תלך ירדו מלה"ש וקצצו רגליו וידיו והלך קולו מסהע"ס כו' (והיינו דנפקא לי' מדכתיב שם בקרדומות באו לה כחוטבי עצים כרתו יערה), ובילקוט משלי כ"ו בשם ילמדנו מסמיך לה מקרא דמקצה רגלים חמס שותה ע"ש. ועי' זהר וישלח (קע"א.) ובת"ז תס"ד, ולקמן פל"ב וס"פ ל"ז:

(כב) ואררו מכל החי' ומכל הבהמה. הן ב' קללות, כמ"ש בבכורות (ח.) ובב"ר שהוא מקולל בלידתו שבע מן הבהמה שנתקללה ז' מן החי' (והוא תשלום שבעתים אל חיקו תחת אשר פגם לבת שבע, אור ז' הימים, ושבעתיים הוא ז"פ ז' מן החי' שממונה הוא הנחש וכמ"ש בו ערום מכל חית השדה), ואולי זהו ששינה כאן בפר"א לכתוב מכל החיה קודם ומכל הבהמה, שלא כסדר המקרא שכתוב בהמה תחלה, שבא לרמוז דרשה זו דבהמה מקוללת יותר מחי', והן ב' קללות לא זו אף זו, תחלה חיה ואח"כ אף מבהמה, וכדמקשי' בבכורות שם אקרא אם מבהמה נתקלל מחי' לא כ"ש כו':

(כג) ופקד עליו כו' א' לז' שנים בעצבון גדול. שקולו הולך באותה שעה מסעה"ס כדלקמן פל"ד, ובציוני כתוב שמשיר עורו לסוף ו' שני' (ויש לרמוז לפ"ז בוי"ו רבתי דכל הולך על גחון זה נחש כמש"ל אות כ"א שששה שנים הולך על גחון אחד בעורו, ואח"כ בתחלת ז' פושטו ומהלך בחדשה) ויש לו צירים כחבלי לידה עכ"ל, ובז"ר כ' שבשעת לידתו שהוא א' לז' שנים כדאי' בבכורות (שם) ובזהר ויקהל (רכ.) הוא שפושט עורו (ולפ"ז א' לשבע הוא לשבע ממש ודלא כהציוני הנ"ל, ויש לרמוז זה בשבע אותיות של גחנך תלך, ששבע שנים הולך על גחונו) [ו] ומקום היה ליישב בזה הסתירה שכתוב בזהר בכ"מ וכאן שאחת לז' פושט עורו, ואלו בת"ז סתנ"ח (צה:) אמרו ולשבעין שנין אתפשט ההוא חויא כו' (וע"ש בביאור הגר"א שסמכו ענין לימי שנותינו ע' שנה, שהוא גרם המיתה לע' שנה), שכיון שהוא בשעת לידתו, הרי אמרו בזהר בראשית (יח.) דאפעה לע' שנין ונחש לז' וכ"ה בבכורות שם, וא"כ י"ל דמ"ש בכ"מ לז' שנים הוא בנחש סתם, ומ"ש בתקונים לע' שנין הוא באפעה (וז"ש בלשונו ההוא חויא כו'): , וקצת סמך לדבריו מ"ש כאן ל' בעצבון גדול, שרומז ללידה שכתוב בה באשה בעצב תלדי וכמ"ש בזהר ויקהל (רי"ט:) בעצב תלדי בנים דא רזא דחויא דעציב כו' (ועי' פ' משפטים (קיא:) במאמר הסבא בזה), ואף הוא מצער הלידה מפשיט עורו, אלא שא"כ לא תהיה קללת ההפשטה רק בנקבה ולא בזכר, וזה ודאי אין נראה נכון:

(כד) ויהא סוחף במעיו על הארץ. הוא פי' על גחונך תלך, וכ"ה בתרגום ירושלמי על כל הולך על גחון תרגומו סחיף במיעוי ומפני שמעיו נמשכין בבטנו יחד וחוזרין ומתפשטין כל שעה בשעת הליכתו, לכן אמרו סוחף במעיו (ומלת גחון ענינו משיכה, כמו גוחי מבטן):

(כה) ומאכלו מתהפך במעיו לעפר. כמ"ש ביומא (עה.) שאפי' אוכל כל מעדני עולם טועם בהן טעם עפר שנא' ונחש עפר לחמו (ומפני שגרם לאדם לשוב אל העפר, לכן נגזר עליו לאכול עפר), ולשון מתהפך במעיו דנקט, נראה שמכוין למקרא (איוב כ) לחמו במעיו נהפך מרורת פתנים בקרבו, דמפרש לי' שהוא לשון קצרה ור"ל נהפך לעפר כקללת הנחש וכדמסיים מרורת פתנים בקרבו [ז] ונקט שם בקרא כל עניני הנחש על הרשע, וכ"כ שם אח"ז ראש פתנים יונק וגו', וכן מ"ש חיל בלע ויקאנו, י"ל ג"כ שהוא דוגמת הנחש שהוא מקיא כדתנן בפ"ט דפרה מ"ג, וכ"ה בלשון הש"ס פ"ב דב"ק (כג:) מעצמו מקיא: . והיינו ומרורת פתנים ומות דלהלן כאן:

(כו) ומרורת פתנים. יש לפרשו שנמשך למעלה שמאכלו מתהפך לעפר ומרורת פתנים (ויתפרש גם בקרא דאיוב סיפי' דומרורת פתנים בקרבו נמשך על נהפך דרישי' דקרא) או י"ל שהוא נמשך למטה על ומות בפיו, ומפרש ומרורת פתנים בקרבי דקרא, היינו בפיו, וכן נראה מהילקוט שכתוב הנוסחא ומרורת פתנים בפיו:

(כז) ומות בפיו. הוא ארס נחש, וכ"ה בת"י ואריסא דמותא בפומך, ולימדנו לפי דרכו לפרש מ"ש (מלכים ב' ד') מות בסיר, שפירושו דבר מר כארס מות מרירת נחש, כי סם המות עם לשון מר, הוא משתתף במקרא ומשנה, שכן קורא כאן מרורת פתנים, וכן במתני' פי"ט דתרומות משתאבד בהן המרה (ויתפרש מ"ש (דברים לב) וראש פתנים אכזר, דהאי ראש הוא לשון ראש ולענה דבר מר והוא מרורת פתנים, וכדכתי' התם לעיל מני' ענבימו ענבי רוש אשכלות מרורות וגו' והדר מפרש עלי' חמת תנינים כו' וראש פתני' כו') ויתפרש מ"ש (משלי כו) חצים ומות, שהוא סם מות מר שהיו מושחין בו החצים כדרך אנשי הודו עתה וכמ"ש (תהלים סד) דרכו חצם דבר מר ותרגומו משחו גיריהן סמא דקטול מריר (ויתפרש ג"כ מ"ש פ"ק דע"ג (כ:) בחרבו של מ"ה טפה של מרה תלוי' בו, שענינו ארס מר הממית כארס נחש (שהביא מיתה לעולם) ועיקר טפה של מרה בשעת מיתה, נראה נרמז מלשון המקרא (שמואל א טו) אכן סר מר המות, ויתפרש מר לשון טפה ג"כ כמו כמר מדלי (ישעי' מ) שפירשוהו טפה), ומ"ש כאן בפיו נראה שנרמז במקרא כאן דהוא ישופך ראש, שעל שבראשו הוא הארס בפיו (ואולי יתפרש כן וראש פתנים, לשון ראש ממש ששם הפה עם הארס) לכן ישופהו בראשו:

(כח) ונתן שנאה כו' רוצצים את ראשו. מפרש ואיבה אשית עם הוא ישופך ראש הן קללה א' ופירושא קא מפרש שכ"כ תהיה גדולה האיבה שיהיו רוצצין ראשו באיבת עולם נטורה עליו:

(כט) רוצצים את ראשו. וכן תניא בירושלמי שלהי קדושין ומס' סופרים פט"ו טוב שבנחשים רצוץ את מוחו (ועיקר הלשון אולי יש לכוונו למ"ש בזהר תולדות (קלז:) ויתרוצצו כד"א רצוץ את מוחו כו' דא ס"ט דרוכב נחש כו' ותנינן בא להרגך כו'), והוא פי' לשון ישופך ראש, מענין רציצה ושחיקה הדק, וכמ"ש הראב"ע והר"ש פרחון בערוך שלו שפו עצמותיו (איוב לג) מלשון שחיקה וכתיתה ע"ש:

(ל) ואחר כל אלה המות. ממ"ש בו לשון כל ימי חייך, מובן ממילא שימות [ח] וכל הבע"ח נכללו בגזירת המיתה על האדם כי עפר אתה ואל עפר תשוב, א"כ כל שנבראו מן העפר וכן מן המים כדגים ועופות (כי המים הן חלק ובכלל הארץ ועמש"ל פ"ג אות ל"א), ובבמ"ר אמרו שהאכילה לכל בע"ח, ובזהר ויחי (רכא:) אמרו דאתרמיש מכלהו, וצ"ע לפ"ז על דגים שבים: :

(לא) עינוי דם נדה ודם בתולים. בשלהי ערובין (ק:) יליף לה מדכתיב הרבה ארבה אלו ב' טפי דמים, ובאדר"ן פ"א הגי' אלו ב' רביעיות דם, ונראה דט"ס הוא וצ"ל ב' רביות והוא כלשון הרבה ארבה, שדם נדות ודם בתולים, הן ריבוי דם שנתרבה באשה יותר מבאיש, וכ"מ אח"כ הגי' בהגהות שעל אדר"ן הנדפסים בס"ס תמת ישרים:

(לב) וענוי הריון הבטן. משום דכתיב (הושע ט) מלידה ומבטן ומהריון, ופירש"י שם הריון שעת קליטת העיבור וכן דרשו בב"ר כאן עצבונך צער העיבור והרונך צער העידוי, שפירושו שעת הקליטה וכמ"ש בהגהותיי שם בס"ד, לכן כאן בא להוציא מזה וביאר שהרונך לבדו כולל שניהם הריון (צער העידוי והקליטה) והבטן (כל ימי העיבור), ועצבונך דרש לה לגידול בנים כמשית"ל אי"ה:

(לג) ועינוי גדול בנים. בעירובין שם דרשי' לי' מעצבונך, ופירושו כמ"ש ידיך עצבוני, וכמו מענבין את הקטן בשבת (קמז.) ע"ש בפרש"י:

(לד) וראשה מכוסה כאבל. בעירובין ובאדר"ן אמרו עטופה כאבל, ופרש"י שבושה לצאת וראשה פרוע וכדילפי' בכתובות (עב.):

(לה) ורצע את אזנה כעבד עולם וכשפחה שהיא משרתת את בעלה. היא קל לה דוהוא ימשול בך, דמפרש לה ממשלה ממש כממשלת הרב על העבד והשפחה (וע"ל ס"פ מ"ט שא"ל ממוכן לאחשורוש וכתורה עשית שנא' והוא ימשל בך), והוא ממשלת עולם (שהאשה אינה יוצאה מתחת יד בעלה) כעבד נרצע שהוא עובד לעולם (לפשטי' דלישנא דקרא, אלא שחז"ל קיבלו בפירושו עד היובל), ומפני שהאשה אינה נרצעת כדתנן בספ"ה דסוטה, לכן חזר וביאר כשפחה שהיא משרתת כו' ר"ל כששחה כנענית שעובדת לעולם [ט] ולשון רציעת אזן דנקט באשה, אפשר רמז ללישנא דקרא (תהלים מ"ה) שמעי בת כו' הטי אזנך כו' והוא אדוניך והשתחוי לו, וכן בדברי למך לנשיו, שמען קולי כו' האזנה אמרתי, שמזה נלמד שהאשה נגזר עלי' לשמוע ולהטות אזנה לדברי בעלה, וזהו לשון רציעת אזן לשמוע לקול אדונו, ואפשר רציעת אזנה להשים בה תכשיטי עגילי האזנים הנזכרים (יחזקאל טז) ועגילים על אזניך, הן ג"כ רמז לזה שהנהיגו בדורות הראשונים, שהיא כעבד ושפחה נרצעת לשמוע לדברי בעלה כמו לאדוני': , וכן אביגיל אמרה לדוד (שמואל א כ"ה) הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני. וכוונתה היתה על אישות ולא שפחה ממש, ובירושלמי פרק אע"פ ה"ו אמרו ששפחה אסורה לרחוץ רגלי אדוני' ועי' בהגר"א לאהע"ז סי' כ"א סק"כ, אלא אע"פ שלאישות נתכוונה קראה עצמה בשם שפחה (וביבמות קי"ג.) אמרו שפחה לשמשו מי לא זבנינן לי' כ"ש הכא דאיכא תרתי), וכן לשון וכבשוה שדרשוהו בב"ר וכבשה כתיב שהאיש כובש את אשתו לענין שלא תצא לשוק כמו כן יש לדורשו לענין כבישה למלאכות שמחוייבת כשפחה (וכמ"ש (נחמי' ה') והנה אנחנו כובשים את בנינו כו' לעבדים ויש מבנותינו נכבשות כו') וכדפרש"י בפ' אע"פ שמלאכות שאשה עושה לבעלה הוא מה"ת (ושוב מצאתי להגר"א בפי' ת"כ כ"י סדר אמור שכ' לפרש לשון המשנה דס"פ אלמנה לכה"ג (דמייתי בת"כ שם) הלך הבן וכבש על השפחה דלכן נקט בה לשון וכבש, דלקיחתאשה הוא לב' דברים לקיים פו"ר ולמלאכה וכדכתיב פרו ורבו היינו פו"ר וכבשוה שהאיש כובש את אשתו תח"י לעשות לו מלאכה, אבל כשנושא שפחה אין מקיים פו"ר שאין הזרע מיוחס אחריו שוולדה כמותה, ולא קרינן לה רק כובש לו שפחה עכ"ל ז"ל שם:

(לו) ואינה נאמנת בעדות. בירושלמי רפ"ו דיומא ילפינן לה מדכתיב שני האנשים, והביאוהו התוס' בכ"מ, ובילקוט וירא בשם הילמדנו סמיך לה על ותכחש שרה, והביאו ג"כ בערוך ע' נשים משם הילמדני, ואפשר נמי רמיזא כאן במ"ש כי שמעת לקול אשתך, שלא לשמוע ולהאמין לדברי' עוד (מי' הכא איסורא הוא, ובאיסורין אשה נאמנת כע"א כשר):

(לז) ואחר כל אלה המות. הנלמד בה מכלל גזירת האדם, כי היא לוקחה ממנו שבא מן העפר, ודיו לבא ממנו להיות כמוהו:

(לח) הוציא לאדם וגזר כו'. לשון הוציא נראה פי' הוציאו מכלל קללות האשה, משא"כ האשה כלולה בכלל קללת האדם, ואפשר יש לפרש הוציא לאדם בפני עצמו שלא שמעו האשה והנחש קללות האדם ושלא ביישו בפניהם, ודרש לה מדכתיב ולאדם אמר ולא כתיב ואל האדם אמר לרמוז שאמר זה לאדם בייחוד שלא בפניהם, אבל אין זה נראה, שהרי האשה בכלל רוב קללות האדם והיתה צריכה לשומען ג"כ כמש"ל, ובילקוט הגי' הוציא דינים לאדם (ובדפוס כתוב דמים במקום דינים וט"ס הוא), ועמש"ל אות י"ט:

(לט) קצר כחו מטומאת כו' קצר קומתו בטומאת כו'. אף שיש לדחוק לפרש הגי' הכתובה, שע"י קרי נחלש כחו וכמ"ש ביבמות (עו.) כחי וראשית אוני שלא ראה יעקב אבינו קרי מימיו וכן בת"ה אמרו בברכות (נז:) דמכחש כחיש וזהו ג"כ קיצר קומתו, אבל אינו מחוור, וגם מנין העשרה קללות אין מכוונין לגי' הספרים, ע"כ נראה נכון גי' הילקוט וכ"ה בהרש"ט בס' האמונות שם דגרסי, קצר כחו, קצר קומתו, טומאת זיבה, טומאת קרי, טומאת ת"ה, וקיצר קומתו היינו כמ"ש בב"ר פי"ב אקרא דויתחבא בתוך עץ הגן [י] ולדורות י"ל שמזה שנתקלל לאכול עשב השדה שיש בכללו ירק חי, וגם שנתקללה האדמה ולא נתנה עוד כח פרי' בטובה הראשון לא הי' הפת נקי כראוי עוד, זה וזה גרמו לקצר הקומה, וכמ"ש רפ"ד דעירובין ורפ"ג דפסחים דפת קיבר וירק חי כופפין את הקומה: , באותה שעה גרעה קומתו של אדה"ר, וקיצר כחי הוא כמ"ש שם ר"פ ט"ז תתקפהו לנצח כו' עמו חכמה וגבורה כו' ד' ראשי נהרות הי' פותק במגרופית אחת כו', הרי גבורתו תחלה, ואח"כ נתמעט ונגזר עליו בזיעת אפך תאכל לחם, שעבודתו באדמה מייגעתו ומזיע ממנה. וג' טומאות אלו דקחשיב, הן טומאות היוצאות מגופו, ומדלא חשיב כאן מצורע משמע שטומאת מצורע אינה חשובה יוצאה מגופו [יא] ועי' פרש"י פסחים (סו:) דמצורע נמי הוי יוצאה מגופו, וכ"כ בשאילתות דרב אחאי גאון בר"פ מצורע דמצורע אסור בתרומת ח"ל דהוי טהימ"ג, וכ"כ הרמב"ם פ"ז מה' תרומות ה"ט, אבל בנוסח המשנה שלפנינו פ"ד דחלה לא נזכר בענין זה מצורע: , ודקחשיב הכא קרי ות"ה לשתי טומאות אע"ג דליכא נמי בינייהו לדינא לענין טומאה [יב] ואפשר לשון טומאה לאו דוקא אלא ר"ל סילוק קדושה והיפוך טהרה, וכגון לענין איסור לשמש בבית שיש בו דבר שבקדושה ס"ת ותפילין כדאי' בברכות ספ"ג שלענין זה נראה שאפי' לא יצא ממנו ש"ז ואפי' בהעראה בעלמא אסור, דחשיב טומאה וסלוק קדושה, וע' בסוכה (כו:) דאסר ר' יוסי לילדי' ונשותיהן עמהן לישן בתפילין שמא יבאו לידי הרגל דבר דאע"ג דבעל קרי מותר בתפילין, מ"מ טומאת תה"מ חמיר טפי ע"ש בפירש"י: (ולענין האשה הוא דאמרי' בנדה (מא:) דחידוש הוא שחידשה תורה בגזה"כ לטמא משמשת אע"ג דמגע בית הסתרים הוא, אבל הכא באדם קיימי' והוא אינו מטמא אלא ביציאה ממנו ש"ז וא"כ היינו בעל קרי), מ"מ חשיב להו בתרתי, אפשר דבא לומר דשניהן לקללה, דסד"א דוקא קרי דחזי לאונסי' הוא דמטמא שהוא מין קללה וכמ"ש והוכחתיו בנגעי בני אדם, אבל ת"ה שאף קודם החטא הי' עולם כמנהגו נוהג, סד"א דלית בה טומאה, לכן מני לה בקללה בפ"ע, שאף בזה לאחר שנכנס בו יצה"ר נתחדש בו טומאה ג"כ, ואפשר ג' טומאות אלו הזבות ויוצאות מגופו, רמיזא במלת בעצבון, שתרגומו דוונא, שהוא ענין קרוב ללשון זיבה המתורגם דובנא בבי"ת:

(מ) זורע חטים וקוצר קוצים. זהו פי' מ"ש וקוץ ודרדר תצמיח לך, שאין פירושו שנתחדש אז ביצירה צמיחת מיני קוצים אלו כדעת קצת מפרשים, אלא היינו שכשיחטאו תוציא הארץ מן הזרע אשר תזרע בעצמו קוצים (שמינן כבר נבראו), והוא לשון המקרא (ירמי' יב) זרעו חטים וקוצים קצרו, וכתיב (איוב מ) תחת חטה יצא תות, והיינו צמחים ששינו דתנן רפ"ג דתענית שמתריעין עליהם מיד ע"ש בפירש"י:

(מא) מאכלו עשב הארץ כבהמה. בא לפרש מ"ש ואכלת את עשב השדה, דלאו היינו עשב זורע זרע שניתן לו לאכלה תחלה קודם החטא (ועי' בפירש"י כאן), אלא עשב הארץ שאין בו זרע (שהיא בשדה הנזרעת) ושעומד לבהמה וכמ"ש ונתתי עשב בשדך לבהמתך ע"ש בספרי פ' ואתחנן (ומ"ד הכא בב"ר שאדם משליף שדהו ואוכלו עד שהוא עשב אתיא כרשב"י בספרי שם דדרש הכי ונתתי עשב בשדך ע"ש), וז"ש בפסחים (קיח.) דאכליין עשבי דדברא, ועמש"ל פי"ג אות ל"ג בס"ד:

(מב) לחמו בדאגה ומזונו בזיע. מפרש מ"ש בעצבון תאכלנה, שזהו על הלחם אשר בו יחי' האדם אף זה בעצבון ודאגה יאכלנו (ונקט לישנא דקרא (יחזקאל ד' ושם י"ב) דנקט בדאגה גבי לחם), ודכתיב אח"כ בזיעת אפך תאכל לחם, לאו היינו לחם ממש, אלא מיני מזון וסעודה קרויין לחם וכמ"ש עבד לחם רב, שלזה צריך עוד זיעת אפו ביותר (והש"ס בפסחים שם ובב"ר כאן ותדא"ר ס"פ ל"א הוצרכו ליישב זה לדרוש שנזדעזע ואמר אני ובהמתי כו' וא"ל הואיל ונזדעזעת תאכל לחם):

(מג) ארץ מה חטאה שנתאררה. שבקללה כתיב ארורה האדמה בעבורך, נכתב הקללה על האדמה, ולא כתיב כמו בקין ארור אתה מן האדמה כי תעבוד וגו', וכן כתיב (בראשית ה) זה ינחמנו וגו' מן האדמה אשר אררה ה':

(מד) אלא שלא הגידה המעשה. בת"י בגין דלא חויאת לך חיבך, ובת"ז תס"ד (צב:) והוי לה רשו למימחי בידי דאדם דלא ייכול מאילנא דמותנא ולא מחאת בג"ד אמר בעבורך, ובז"ח (יח ג) השמים והארץ הוו עדים כו' הה"ד יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו כו' באותו יום שעבר אדם השמים החשיכו אורם והארץ לא ידעה מה לעשות כו', וז"ש כאן בלשון הגידה לרמוז שהיו עדים וכלשון אם לא יגיד כו':

(מה) לפיכך נתאררה. כאן לא הוזכר באדמה אלא חללה א' (ואפי' נחשוב קללות האדמה שנאמרו לאדם גם על האדמה לא יהיו אלא ד'), אבל הריקאנטי (כט א) הביא משם הפר"א ל"ט קללות נתקללו אדם וחוה ונחש וארץ, והיינו שהאדמה נתקללה ט' קללות כמו שהביא שם אח"כ בשם הירושלמי ומדרש רות (והוא בז"ח רות ס"ב ג) וכ"ה בבמ"ר פ"ה ובגימטריאות שברבה ותנחומא ס"פ קרח של"ט מלקות נגד ל"ט קללות אלו, וכ"ה בת"ז תמ"ח (פח.) ובתי' ס"ד (שם) וכ' הגר"א בביאורו שם תמ"ח וז"ל, וכלהו חשב להו בפר"א פי"ד לבד מארעא דחשיב לון שם בעשרה דאדם עכ"ל, ובציוני פ' בראשית בשם מארז"ל מנה ט' דארץ, וז"ל, א' שתהא שותה מאלי' שנא' ואד יעלה מן הארץ, ב' שתלקה בפירותיה, ג' שתלקה בשדפון, ד' שתצמיח קוץ ודרדר, ה' שיהיו בה הרים וסלעים, ו' שיחפרו (כצ"ל, ושם כתוב שיחסרו וט"ס הוא) בה ב"א ויחרשוה בכלי ברזל, ז' שלא תכסה על הרוגיה, ח' בזמן שחייבין זורעין הרבה ומוציאין קמעא, ט' שעתידה לבלות שנ' והארץ כבגד תבלה וזו היא מיתתה עכ"ל (וגם בי' דאדם וחוה ונחש הובא שם בשם מארז"ל ההוא נ"א ע"ש), ונ"ל הא דשתהא שותה מאלי' שנ' ואד יעלה מן הארץ ט"ס יש בו וצ"ל שלא תהא שותה מאלי' כמו שנ' ואד כו', וכדאי' בירושלמי דתעניות פ"ג ה"ג ובב"ר פי"ג שבתחלה היתה הארץ שותה מלמטה שנא' ואד יעלה וגו' כי לא המטיר וגו' ואדם אין גו' ואח"כ נגזר עלי' מפני ד' דברים שתהא שותה מלמעלה ע"ש, (ובש"ס דידן פ"ק דתענית (ח:) דאמרי' קשה יומא דמיטרא כיומא דדינא ואי לאו כו' בעו רחמי עלי' למיבטלי', משמע קצת ג"כ שיותר טוב כשתהא שותה מאלי', אלא שי"ל מ"מ כיון שאמרו דצרך לברייתא, משמע שיותר טוב ע"י הגשמים, רק די"ל צריך לברייתא מפני ד' דברים הנ"ל שבירושלמי ב"ר), ואולי אפשר לומר דכששותה מאלי' מאד של תהומות אינן לברכה כ"כ כאותן מים ששותה מלמעלה מאוצר הטוב וכמש"ל ספ"ה ע"ש, ומ"ש שיהיו בה הרים וסלעים, אפשר צ"ל שיהיו בכרים סלעים וכמ"ש בב"ר פכ"ג ההרים נעשו טרשים, ועמש"ל ספ"א בס"ד, ומ"ש שלא תכסה על הרוגי', לשון זה נא' לע"ל (ישעי' כ"ו) וגלתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגי', דמשמע שבעוה"ז היא מכסה (ואולי אפשר כיון שכתוב בקין ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך, משמע שנגזר שלא תקח ותכסה, ומ"ש ולא תכסה עוד על הרוגיה, אולי יתפרש שלא יהי' עוד הרוגים ע"ש בפרש"י ורד"ק), ומ"ש שעתידה לבלות, ע"ל פנ"א:

(מו) מעבירות חמורות הוא שולח מגפה כו'. כדתנן פ"ה דאבות וספ"ב דשבת דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לב"ד ועל פירות שביעית:

(מז) מעבירות קלות הוא מכה את פירות כו'. כדתנן התם רעב בא לעולם על בטול תו"מ וחלה, אלא שצ"ע לשון עבירות קלות דהכא מהו קלותם משביעית, ואדרבא בשלהי יומא (פג.) לענין מאכילין אותו הקל הקל אמרי' דטבל ושביעית מאכילין שביעית ע"ש, וגם בסיפא דמתני' דאבות שם דתני בד' פרקים כו' ברביעית כו' ובשביעי' כו' מפני מעשר עני כו' ובמוצאי החג כו' מפני גזל מתנות עניים, מ' דעל בטול תו"מ דבר נמי בא עם הרעב (וכי"ב בספ"ב דשבת שם (לב.) חרב ודבר ובצורת בעון א' ע"ש), ועל פירות שביעית דבר לחודי' בלא רעב בא, וא"כ שביעית קילי וצ"ע:

(מח) בעבור עונות כו' בעבורך. לומר שאיננה קללה תמידית ח"ו לארץ רק בשעה שחוטאין נקבע בה כח שתפקוד עונם עלי', ובימי אדם בא רעבון עליה כמו שמנאוהו בעשרה רעבון בב"ר פכ"ה וכ"מ, ובימי נח נתנחמו מקללתה ואמרו זה ינחמנו וגו' מן האדמה אשר אררה ה' (ובב"ר שם אמרו שבימי למך אבי נח ג"כ בא רעבון ע"ש) ובזהר נח (ע:) פי' מ"ש לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם לא אוסף למיהב תוספת כו' מההוא יומא דקריב כו' אתיהיב רשו לארעא לנפקא כו' בההוא יומא נפקת ארעא מההוא קללה כו' ועמ"ש הגר"א בפי' ספד"צ פ"ח (יד.) ומ"מ בחטא האדם וביטול הקרבנות חוזרת ח"ו לפעמים לקללה עד שלע"ל תתהפך הקללה לברכה בארץ, וכן בעה"ז ביוסף (שהוא ביסוד דוגמת נח איש צדיק, ואמר הא לכם זרע וגו' והאדמה לא תשם בשני רעבון), נא' בנחלתו מברכת ה' ארצו:

וראיתי להעתיק כאן לשון הגר"א בפי' לז"ח רות כ"י בענין הקללות אלו, וז"ל, הל"ט קללות הן ט' לנחש, והן ארור אתה א) שנצטרע, ב) מכל הבהמה שמוליד לז' שנים, ג) ומכל החי' שפושט עורו, ד) על גחונך תלך שנקצצו רגליו, ה) עפר תאכל שכל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר, ו) כל ימי חייך לרבות לע"ל ג"כ לא יתרפא, והרי כאן ששה קללות בפסוק א', ועוד ד' קללות בפסוק ב', ז) ואיבה אשית כו', ח) ובין זרעך ובין זרעה, ט) הוא ישופך ראש, י) ואתה תשופנו עקב, ואח"כ י' לאשה והן אלו ד' קללות אחרונות של הנחש הן ג"כ קללות לאשה, ועוד ששה, הרבה ארבה אלו ב' טיפי דמים, א) דם בתולים, ב) ודם נדה, ג) עצבונך צער גדול בנים ד) והרונך צער העיבור, ה) בעצב תלדי בנים צער הלידה, ו) ואל אישך כו' כדפירש"י. ואח"כ עשרה לאדם, א)ארורה האדמה, ב) בעצבון תאכלנה, ג) וקוץ, ד) ודרדר, ה)ואכלת את עשב השדה, ו) בזיעת אפיך כו', ז) עד שובך אל כו', ח) כי ממנה לוקחת כי' בתחלה נברא עפר מן האדמה היינו מעפר המזבח ואח"כ נתעבה חומרו, ט) כי עפר אתה אפי' בחייך, י) ואל עפר תשוב היינו גלגול ואחרון על עפר ישוב. ונגדו נתברך יעקב בעשרה ברכות נגד קללות אדם, והן, מטל השמים נגד בעצבון כי הטל הוא שמחה לכל כמ"ש רש"י ז"ל, ומשמני הארץ נגד ארורה האדמה, ורוב דגן ותירוש נגד קוץ ודרדר, ואח"כ יעבדוך עמים נגד בזיעת אפיך כו' והן ג"כ ו' ברכות נגד ו' קללות הנ"ל בפסוק א' וד' ברכות נגד ד' קללות שבפסוק א', והברכות הן מעל השמים נגד כתר, ומשמני הארץ נגד כתר מלכות נעוץ סופן בתחלתן, ורוב דגן חכמה, ותירוש בינה יעבדוך נגד חסד, וישתחוו נגד גבורה, הוה גביר נגד ת"ת ומבריח מן הקצה אל הקצה זהו הו"ה גביר לאחיך וישתחוו לך כו' אורריך ארור ומברכיך ברוך עכ"ל, ויש קצת חסרון לשון בסופו בהעתק לפי הנראה: