ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר יג

(א) הקנאה כו' פי' הר"מ ן' גבאי בעה"ק חה"ת פ"ז כי ג' אלו היו סבת יציאת אדה"ר מן העולם שנקנסה עליו מיתה, הקנאה והכבוד שקינא כשא"ל הנחש כשאתם אוכלין ממני תהיו כאלקים לברוא עולמות כו' כדלהלן בפרקין (ויש להוסיף עוד הקנאה של חוה כמש"ל בפרקין שאמרה עכשיו אני מתה והקב"ה עושה לו אשה אחרת כו' וכן כשא"ל הנחש (לפי המשל דלהלן) שרוצה לישא אחרת וליתן לה מה שבחבית, והיא קנאה כמ"ש במגלה (יג.) אין אשה מתקנאה אלא כו' וכמ"ש ותקנא רחל כו'), והתאוה לפי' זה היא מה שנתאווה חוה אל האילן וכמ"ש וכי תאוה היא לעינים וכ"ה בפרש"י לאבות, עוד כ' בעה"ק שם וכוונה שני' בזה הוא כי האדם בליעל [א] היינו רוכב נחש דכאן, וכן אמרו בסנהדרין (נט:) ובאדר"ן פ"א הציץ בו נחש ונתקנא בכבודו כו', ובת"ז תנ"ט (צ"ו.) ובג"ד עאל קנאה בלבי' דחויא כו', ובז"ח רות (ס"ב ג) ס"ם ראה מעלתו כו' וירע בעיניו, אבל כאן בפר"א אמרו וכיון שראו מלה"ש אמרו אם אין אנו באין בעצה כו', וכן פרש"י באבות שם הקנאה שראו מלה"ש שעשו לו לאדה"ר שהיו צולין כו' וראו כבודו ונתקנאו (אלא שבאמת נראה שאחרי שלשון רש"י בזה הוא כלשון הש"ס בסנהדרין, א"כ גם כוונתו הוא שראו נחש ורוכבו במה שמלה"ש עשו לו כו', ויש קיצור וחסרון קצת בדבריו בזה), ובס' הבהיר שהובא בהשמטות הזהר ח"א סי' ל"ד ובעה"ק חלק ס"ת פי"ג ס"ם הרשע קשר עם כל צבאות מעלה על רבו משום דאמר קב"ה ורדו כו' (וכל המאמר דס' הבהיר הנ"ל לפי הנראה הוא מכוין בלשונו עם הפר"א דכאן ודפי"ד ע"ש), ואפשר ס"ם לבדו וכת שלו הן היו העיקר בקנאה זו (ולכן הוא שירד עם הכת שלו להחטיאו כדלקמן), ומפני שהוא הי' אז השר הגדול כדלקמן כו', לכן תלאו זה במלה"ש בסתם. וצ"ל שאע"פ ששנינו בד"א רבה ספ"ב (ולנוסחת הגר"א הוא ממס' כלה ספ"ג) שאין קנאה למעלה, היינו דוקא בין א' לחבירו (ועי' באדר"ן פי"ב שאלמלי עשה כו' היו מתקנאין כו' וקצ"ע), אבל במין האדם השפל שראוהו נכבד וקרוב לפני ה' יותר מהן שייך בהן קנאה, וכ"מ אח"כ בז"ח שה"ש (נ"ה א') ע"ש: קנאתו באדם הי' סבה שהחטיאו והעבורו ע"ד קונו ולפי' זה יתפרש התאוה כמ"ש בב"ר ס"פ י"ח שנתאוה לה נחש, ולקמן פכ"א אמרו שבא עלי' רוכב נחש ועיברה את קין ועמש"ש בס"ד:

(ב) מה אדם ותדעהו אדם להבל דמה. הוא לשון המקרא (תהלים קמד) ושם מסיים ימיו כצל עובר, וזהו ההבל ושפלות שלו, אבל כאן קודם החטא, שלפ"ד הפר"א לקמן ספי"ד והש"ס פ"ק דע"ג אילו לא חטא הי' חי לעולם, צ"ל שזה שההבילו ענין האדם, הוא על כי הוא שוכן בתי חומר אין לקוות ממעשיו כ"א רוב הבל ותהו:

(ג) אין על עפר משלו. פי' בעה"ק שם וז"ל, כלומר אפי' על עשרו וחומרו אינו כוחני למשול עליו ולכבשו ואיך ימשול על זולתו, ע"כ, אבל עיקר כוונת הלשון נראה כלשון המקרא (איוב (מא) בלויתן. אין על עפר משלו העשוי לבלי חת, ואף כאן הכוונה שאין דומה לו בכל יצורי עפר ביכלתו וממשלתו על כולם, והוא לפרש מ"ש מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו, שהחשיבות הוא שהמשילו בכל מעשי ידיו וכלשון ס' הבהיר הנ"ל בהגה"ה אות א' שנתקנאו משום שאמר הקב"ה ורדו כו' (וי"ל שמכוין כאן גם לסוף מקרא זה, העשוי לבלי חת, וכמ"ש ומוראכם וחתכם יהי' על כל וגו'), כענין מ"ש (תהלים ת) תמשילהו במעשה ידיך כל שתה וגו' ' שכתוב במזמור מה אנוש שדרשוהו (בסנהדרין לח:) ובמדרשות בכ"מ על קטרוג מלה"ש בבריאת האדם:

(ד) מה שאתם מקלסין אותי בעליונים הוא מייחד אותי בתחתונים. בעה"ק שם פי' שייחוד שמע ישראל הוא כלל ענין קילוס קדושה שמקלסין מלה"ש, אבל פשט הלשון נראה דהאי הוא מייחד אותי בתחתונים אין הכוונה על הייחוד ממש, אלא היינו נמי קילוס, ולומר שכל מה שמלה"ש מקלסין בעליונים כא"וא לבדו בזמנו ומקומו קלוס הראוי לו לבדו, הנה ישראל מייחדין בקילוסן כל קילוסיהן יחד, כמ"ש הטעם בנפש החיים שער א' פ"י (ומכוין ביותר ללשון הילקוט מה שאתם כולכם מקלסין כו'), ורמוזין לכנסת ישראל שלמעלה אופן אחד בארץ אשר היא כלה כלולה מכל מדות שלמעלה (וע"ז מסיימין מלה"ש בקילוסן מלא כל הארץ כבודו) ולכן קילוסן מיוחדין בו כל הקילוסין של מלה"ש, ולכן אמרו לעיל פ"ג אם אין עם מקלסין כו' שעיקר הקילוס מלמטה, ואין מלה"ש אומרים שירה למעלה עד שיאמרו למטה וכמש"ל פל"ז פירושו בס"ד ע"ש:

(ה) אלא יכולין כו' שמות לכל הבריות. ז"ל עה"ק שם, הודיעם כי השכל הנאצל עליו גובר על חומרו לדעת בעליונים שרשי התחתונים ומצד זה השיג מהותם וטבעם וקרא להם שמות מסכימים לשרשיהם העליונים וז"ש הוא שמו שהי' לו אצל הקב"ה תחלה, וז"ס קריאת השמות שבזה זיכך חומרם והעלם לשרשם, ע"כ, וכי"ב פי' הרש"ט בס' האמונות שער ג' פ"ב, ויסודו בת"ז תמ"ח (פח:) לכל חד קרא לי' בשם ודרגא ידיעא לאשתמודע לכל חד מאתר דאתנטיל כגוונא דנחלי ימא דאתחזרו לאתר דאתנטילו, ויתפרש כדבריהם שקריאת השמות הוא העלאתם לשרשם (וע"ש בביאור הגר"א כ"י), ושרש שמותיהן תלוין למעלה כשם הוי' השליט עליהן וכמש"ל פ"ו בס"ד ע"ש, ולכן לא היו יכולין לקרות שמות וכמ"ש בז"ח שיר השירים בראשו דשמהן קדישין לא אתמסרון להון אלא לחכימין בארעא, ובת"ז (שם) וכן בתנ"ז (צד:) אמרו דקרא שמהן לכל חיות הקדש ולשרפים ואופנים וצבא דלעילא, ולכן לא היו יכולין לקרוא שמות לאלו וכי"ב שהן למעלה ממדריגתן, רק האדם שחלק לו ה' מחכמתו ותחסרהו מעט מאלקים הוא שהי' יכול בזה כמדת קונו שכתוב בו ית' לכולם בשם יקרא וכמ"ש בת"ז תמ"ח (שם) ע"ש:

(ו) עמדו ולא יכלו מיד עמד אדם כו' וכיון שראו כו'. ז"ש לראות מה יקרא לו שיראו מלה"ש בעינם שהאדם יקרא להם שמות מה שהן לא היו יכולים [ב] וי"ל ז"ש מה יקרא לו כמ"ש בת"ז תמ"ח (שם) ההוא דאתמר בי' כתפארת אדם וגו' קרא שמהן. והוא שם מ"ה (אדם) שקיו דאילנא רבא דמזון לכולא בי' מקור כל השמות: , וגם י"ל ז"ש וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו (שנדחקו המפרשים בפירושו) שר"ל אשר יקרא לו האדם דוקא, ולא אחר, שמלה"ש עמדו לקרות שמות ולא יכלו כדהכא:

(ז) אם אין אנו באין בעצה כו' לפני בוראו אין אנו יכולין לו. וכי"ב תניא לקמן פמ"ז בעצת בלעם, ולפמש"ל אות א' בהג"הה שהעיקר בקנאה זו הכל הי' ס"ם, אולי יש לכוונו עם עצת בלעם, וכמ"ש בזהר בראשית (מט:) מה כתיב והנחש כו' יצה"ר כו' לקשרא לה בתיאבותא דגופא כו' ועמש"ל ר"פ כ"א אין גן אלא האשה כו':

(ח) והי' ס"ם השר הגדול שבשמים. נראה דרמיזא בקרא (תהלים פב) וכאחד השרים תפולו, שנדרש עליו שהפילו הקב"ה ממקום קדושתו כדלקמן פי"ד ופכ"ז, וקרי לי' אחד השרים, אחד המיוחד וגדול שבשרים, וכמ"ש במיכאל (דניאל י) אחד השרים הראשונים, וקראוהו למיכאל השר הגדול בחגיגה (יב:) וספ"ב דחולין (מ:) והיינו נמי מדכתיב בי' אחד השרים (וע"ל ר"פ כ"ז שאחז בכנפו של מיכאל להורידו עמו, משמע קצת שהי' מקום מחנהו ומדרגתו סמוך למיכאל השר הגדול):

(ט) וחיות מד' כנפים ושרפים משש כו'. כ"ה בילקוט וכן בס' האמונות לרש"ט שער ו' פ"י וכצ"ל, וע"ל ספ"ד:

(י) משנים עשר כנפים. עי' רבי' בחיי ס"פ בלק שרמז בפסוק משומו אל את שמו וכפל הווי"ן לכפל כנפיו ע"ש, והענין שהוא הי' בדעת, וז"ש להלן ולא עשה אלא מדעתו של כו' (כאשר אח"כ הוא בס"א כן) הכולל קו האמצעי דת"י, שהן הוא"ו רבתי וזעירא מילויו:

(יא) את הכת שלו. שכולן נפלו אח"כ עמו, כדלקמן בפרקים הנ"ל אות ח'. וכדמייתי להלן בפרקין קרא דשם נפלו פועלי און דחו וגו', לשון רבים, הוא וכת שלו:

(יב) וראה כל הבריות שברא הקב"ה ולא מצא כו'. בקרא כתיב ערום מכל חית השדה, ואפשר סיפי' דקרא אשר עשה ה' אלקים דרש לי' שמלת מכל נמשך ע"ז ג"כ וכאלו כתיב ומכל אשר עשה ה"א (וטעם שפרט מכל חית השדה, עי' ברקאנטי כאן (כג ב) ובקנה הגדול (צ"ד ד):

(יג) חכם להרע כנחש. מפרש לשון ערום, שעיקרו הונח על חכמה להרע ורמאות (רק שנמצא ג"כ לטוב על הבקי להזהר מערמה ורמאות רעות וכמ"ש הגר"א ריש משלי ע"ש), ובזה הוא שלא מצא כנחש, אבל לענין חכמה הרי אמרו בברכות (סא:) על השועל שהוא פקח שבחיות:

(יד) והי' דמותו כמין גמל. כ"ה גם בב"ר ר"פ י"ט, ולפשוטו הדמיון הוא שהנחש כשהי' מהלך על רגליו, הי' דומה קצת לגמל שצוארו ארוך כדאי' בעירובין (כ:) וכן הנחש וכמ"ש פ"ז דברכות (מט.) זקפי' לקועי' (פי' צוארו) עלי כחויא (וגם גופו מתוך רכיכותו אולי הי' מתקמט, והי' בו עולה ויורד כמו חטוטרות גמלים), וגם הי' משמש לאדם כגמל להוליך משאוי וכמ"ש בסנהדרין (נט:) שמפשילין רצועה תחת זנבו ומוציא כו', וכן הי' מוכן לרכיבה כגמל, ונדרש עליו לשון המקרא ולרוכבו כדלהלן [ג] ועיקר הענין, עי' בזהר פקודי (רל"ו.) ושם בהיכלות (רמ"ב: רמ"ג.), ועי' רע"מ אמור (ק.) ובז"ח רות (שם) ועוד שם (ס"ג א') ובכ"מ, גם כתבו ז"ל, שגמל גימט' חכמה, והיא דס"א, ולכן הי' ערום, ורכב עליו ס"ם בדעתו, וכמש"ל אות י': :

(טו) והיתה התורה צווחת. שהתורה היא התבלין כנגדו, ומבטל כחו (וכמ"ש ז"ל שעולה כמנין שמו ובת זוגו) ורמיזא בקרא דאיוב דכעת במרום דמייתי, דלעיל מני' כתיב כי השה אלוה חכמה ולא חלק לה בבינה, שהיתה התורה מלמדת אז חכמה ובינה, רק שלא שמעו (והמעיין בהקדמת ס' יצירה להראב"ד וס' הקנה שביארו כל הפרשה באיוב הלזו על מ"ט שערי בינה, לא יפלא הדבר, מה שדרשו פסוקים אלו האמורין בכנף רננים על דברי התורה כאן):

(טז) כעת במרום תמריא. מקרא הוא (איוב לט) ולפי דרכינו לימדנו פי' מלת תמריא כענין מרידה וכדפירש"י שם, ותפסו כאן לענין מאמר התורה על הסתת ס"ם לאדה"ר וכי כעת הזאת שזה עכשיו נברא העולם, תמריד (ומלת תמריא הוא פועל יוצא) את האדם על בוראו:

(יז) תשחק לסוס ולרוכבו. הוא הנחש ורוכבו, ורומז ללשון סוס ורוכבו רמה בים שנדרש עליו כמ"ש בת"ז תכ"א (נב:) ועי' זהר בשלח (נד.) שלטנותא דלתתא ודלעילא כו' (ע"ש במק"מ), ולשון תשחק פי' הרש"ט בסה"א שם דהיינו שיבא עת שיתוקן העולם שיתבטל שליטותם מהעולם:

(יח) מלה"ד כו'. אפשר הוא נמשך ג"כ על סוס ורוכבו דבסמוך כמו שהסוס טפל לרוכבו, כן הי' הנחש טפל בדבר לרוכבו כדמפ"ו:

(יט) מדעתו כו' והלא אינו כו'. לשון בתמי' היא וכי מדעתו הוא עושה ומדבר והלא אינו אלא כו', ובריקאנטי (נ"א ב') דילג זה בהעתק לשון הפר"א, וכן בילקוט נ"א בזה ע"ש, אבל בעה"ק חלק ס"ת שם הביא כנוסחא דהכא:

(כ) כך הנחש כל מעשיו כו' וכל דבריו. מעשיו היינו מה שנגע באילן כדלקמן, ודבריו הם ההסתה, וי"ל מ"ש כי עשית זאת, עשית היא המעשה, וזאת היא הפעולה שיצאה ע"י דבריו להחטיא האשה (שנק' זאת כד"א זאת הפעם כו' ועי' ת"ז תס"ד (צח:) כי עשית זאת דאיהי שכינתא דגרמת כו'):

(כא) ועה"כ אומר ברעתו ידחה רשע. נדרש על נחש ורוכבו, שברעתם שעשו נדחו שניהם, וכמו שמביא להלן עליהם קרא דשם נפלו פועלי און, דמסיים בי' דחו ולא יוכלו קום, שהרוכב נדחה ממחיצתו, וכן הנחש נתקלל כדלקמן פ"ד שיהי' סוחף על מעיו (ויכוין ביותר למ"ש בב"ר שהי' מהלך בקומה זקופה, ועתה נדחה לילך על גחונו ולא יוכל קום על רגליו עוד), ולא יכלו קום ידרש שאין להם תקומה ורפואה אף לע"ל, וכדלקמן ר"פ נ"ג וכמש"ש אות ד' בס"ד [ד] וכן מ"ש שם במשלי לעיל מני' ורקב עצמות קנאה, נדרש על נחש ורוכבו שנתקנאו באדם כדלעיל, וכן עשק דל חרף עשהו, שכתוב שם שעשק אדם ואשתו, (להיותם דלים בדעת ודלים מהמצוה), וחרף עושהו שאמר להם אין זה אלא עין רעה ואמר לה"ר על בוראו, ובסיפי' דהאי קרא כתיב וחוסה במותו צדיק, נדרש על האדם, שאע"פ שנגזר עליו ברעת הנחש מיתה, בכ"ו היא חוסה אף במותו לזכות אח"כ לאור החיים, ואדרבא דרשו טוב מאד זה המות, אבל הרשע לא יוכל קום לעולם: :

(כב) משל למלך כו'. עכשיו מפרש חכמת ערמתו של נחש שהזכיר לעיל, ובמה הסיתה, ועי' באדר"ן פ"א משל זה בנ"א קצת:

(כג) חבית מלאה עקרבים. הוא עה"ד טו"ר שרגלי' יורדות מות, ואל עקרבים הוא יושב:

(כד) זקן א כו' זה הנחש כו'. זקן וכסיל. ועל כי דרך לסמוך על עצת זקנים, המשילו בזקן:

(כה) ושאל ממנה חומץ. דרך עניים בימיהם הי' לשאול מעט חומץ לטבול פתן (ועי' באד"רן פ"כ בחוסר כל בלא חומץ כו' שלא יהי' לך חומץ כו'), ותפס החומץ במשל שדברי עצתו היו קשין כחומץ לשינים, וכ"כ המ"כ בב"ר וכמש"ל בס"פ שקהו שיניהם (כמו מחמיצות הבוסר):

(כו) כל קוזמין של מלך. כצ"ל וכ"ה בב"ר וכ"ה בערוך ערך קזמי בשם הפר"א ופירשו תכשיטין, ולנוסחת הספרים קומי, פירושו אוצרו וממונו, וכמו את היקום שדרשו זה ממונו של אדם שמעמידו כו':

(כז) המלך זה האדם. שהי' מלך על כל הבריות כמ"ש תמשילהו במעשי ידיך וכדלעיל ולפי המאמר דכאן המשל הוא לומר שאמר לה"ר לחוה על בעלה אדה"ר ששקר אמר לה בשם ה' לאסור אכילת עה"ד, ויקשה לפ"ז שהרי הוא עצמו ג"כ לא אכל ממנו, וכן מלשון הנחש עצמו הכל בל' רבים משמע שלא סתר דברי' בזה שגם הוא נאסר באכילתו, וצריך לדחוק שלפי דברי' אמר לה כן בלשון רבים, אבל הוא הסיתה שאדם עצמו אפשר אוכל בצינעא ממנו, אבל בב"ר ואדר"ן שם משמע שכלפי הקב"ה נתכוין בלה"ר זה, והאדם עצמו ג"כ נמשל להאשה של מלך בזה:

(כח) ועליהם ה"א שם נפלו פועלי און. כבר פי' לעיל אות כ"א דדרש לי' על נחש ורוכבו (וכן קרא דלקמי' אל תבואני רגל גאוה נדרש לקמן בפרקין ובב"ר על הנחש), ומכוין למ"ש בסידור בכוונת קבלת ע"ש ע"פ יתפרדו כל פועלי און שהן נחש ורוכבו ע"ש:

(כט) אם אומר אני לאדם יודע אני כו' לאשה כו'. במאמר ס' הבהיר שהבאתי לעיל אות א' (שהובא בריקאנט"י וקנה ועה"ק) ביאר בזה שנשמת הזכר מן הזכר כו', ולזה רמזו ג"כ בז"ח רות (ס"ג ב) שאמרו לא הו"ל כח שיהפוך כו' כ"א לנוק' שרגלי' יורדות כו', ועי' זהר נח (סד.) נחש איהי כו' ואחיד בה מאן דרכיב בה וקרבא לגבי' כו':

(ל) שהאיש קשה לעולם להוציאו מדעתו. בב"ר ר"פ י"ז אמרו האיש נוח להתפייס מן האשה, והיינו לענין להתפייס ולהתרצות מכעסו (והוא מכוין למ"ש באד"ר (קמב:) ובספד"צ פ"ג דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופא ודנוקבא בהיפוכא ע"ש), אבל לענין להתפתות להטעות מדעת השכל, בזה הוא שאמרו כאן נשים דעתן קלות, וכן מבואר בת"ז תנ"ט (צו.) וערמה דילי' הוי דפתי לחוה בגין דדעתן כו', וכדמייתי ע"ז קרא דפתיות כו' וכמש"ל אי"ה:

(לא) שדעתה קלה עלי' כו' נשמעות לכל הבריות. בעובדא דברוריה שהביא בפרש"י פ"ק דע"ג (יח:) משמע דהא דדעתן קלות היינו לענין להתפתות לזנות (אבל בעובדא דרשב"י ספ"ב דשבת (לג:) דלמא מצערי לה ומגלי כו' מ' דלכל ענינים דעתן קלות הר"מ ברלין), ואולי י"ל כאן נמי ע"ז וכמש"ל ר"פ כ"א שבא עלי' רוכב נחש, ורמזו זה כאן בלשון נשמעות לכל הבריות כלשון השמעי לי שנמצא בש"ס כ"פ לענין זה [ה] ולפ"ז מלשון לכל הבריות דקאמר, יש להבין לכאורה, דאע"ג דקי"ל בשלהי קדושין שלא נחשדו ישראל על הבהמה, אבל בנשים חיישי' והיינו דתני רב יוסף בפ"ה דב"מ (עא.) ארמלתא לא תרבי כלבא משום חשדא (מי' מהתם גופא משמע, דאי לאו חשדא, משום ייחוד לא חיישי' וכההיא דקדושין, וכ"מ מההיא דכתובות (סא:) דאין כופה ליתן תבן לפני בהמתו לפי' ראשון של רש"י דבקרו היינו שוורים משמע קצת דמשום יחוד לא חיישי'), ואולי י"ל קצת רמיזא באורייתא, דבזכר כתיב ובכל בהמה לא תתן שכבתך, ובאשה כתיב לא תעמוד לפני בהמה לרבעה, שבאשה שדעתה קלה חשו ביותר לאסור אף העמידה לפני בהמה תמיד (וי"ל מזה סמך לתקנת עזרא שתהא האשה חוגרת בסינר, שאמרו בירושלמי דמגלה פ"ד סה"א משום מעשה שבעלה קוף, ועי' בש"ס דידן ביבמות (נט:) ורבעה כלב כופרי כו', וז"ש לא תעמוד דרך פריצות בלא סינר שתהא קרובה לרבעה), וכההיא דכתובות הנ"ל: :

(לב) שנא' פתיות ובל ידעה מה. מפרש פתיות שם תואר שקלה להתפתות להטעותה מדרך השכל: ובל ידעה מה. מה ענין הפיתוי ולהיכן מגיע (וי"ל בל ידעה מה דאדם עץ החיים שנפרדה ממנו, וכמ"ש בת"ז רתס"ד (צח.) ע"פ מה זאת עשית):

(לג) שאף אתם מצווים על פירות כו'. משמע שמפרש כן מלת אף כי אמר כו' (שנדחקו בו המפרשים), דהאי אף היינו אף אתם, ולא הבהמה והחי' לבד נאסרו בו (וכמ"ש בב"ר שהאכילה לכל בהמה וחיה ונמשכה מזה לכולן המיתה וע' זהר ויחי (רכא:) בזה, וכן כאן שאמר הנחש הרי נגעתי ולא מתי כו', מוכח שאם הי' עונש מיתה לנוגע הי' בכלל זה גם לנחש), וה"ז כאלו נסמך מלת אף ללא תאכלו, ור"ל אף אתם הוזהרתם בלאו בזה [ו] ולפמ"ש בליקוטיי בס"ד לפרש מ"ש הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' ואת כל העץ אשר בו פרי עץ לכם יהי' לאכלה, דהיינו לכם דוקא ולא לבעלי חיים, שלהם לא ניתן הזרע שהן פרי האדמה וכן פרי העץ אלא הירקות ניתנו להם לבדם לאכילה, כמ"ש אח"כ ולכל חי' הארץ וגו' נפש חי' את כל ירק עשב לאכלה (ופי' שם בס"ד שע"ז נאמר ויהי כן שהושם אז בטבען, להאדם שישבע בפירות, ולבע"ח ניתן בטבע הירקות ועשבים להשביע רעבונם, וכמו לע"ל שנא' וארי' כבקר יאכל תבן, וכ"מ שפי' הגר"א באדרת אלי' ע"ש,) עד לאחר החטא, כשהותר בשר לבני נח הותר ממילא גם לבע"ח לחיות אפי' בבשר בעלי החיים אחרים (וע' בדרשת רמב"ן על התורה בזה), וכדמוכח ממ"ש אך את דמכם וגו' מיד כל חי' אדרשנו, דמשמע דם כל רמש אשר הוא חי הנאמר למעלה, מותר, וכ"ש בפירות), א"כ נאסרו פירות כל האילנות לבע"ח ומכ"ש של עה"ד טו"ר (ובפי' הגר"א לסע"ר פ"ה כתב דירק השדה נאסר לאדם משום גזל החיות, וצ"ל שלאחר החטא כשנתגרש מג"ע ונאמר לו ואכלת את עשב השדה הוא שהותר לו), וע"ז אמר הנחש, אף כי גם אתם מוזהרים על פירות אילן הזה, כמו הבע"ח בכל הפירות: :

(לד) מצוין על פירות האילן הזה. בקרא כתיב כאן לא תאכלו מכל עץ הגן ופרש"י שנכנס בדברים עמה כדי שתשיבנו ויבא לדבר באותו עץ, ובמאמר ס' הבהיר הנ"ל אמרו אבקש יותר ואוסיף כדי שתגרע היא, ובס' הקנה (צה ג) דאי לאו שהוסיף לא גרעה היא (כצ"ל שם, ובדפוס כתוב להיפוך וט"ס הוא), ואולי ז"ש לקמן מתוך דברי' מצא פתח וכמשית"ל אי"ה, וכאן דקאמר פירות האילן הזה, צ"ל דלאו אקרא קאי, רק בא לומר שזה הי' עיקר כוונתו בתחלה ג"כ בכדי ליכנס עמה בדברים על פירות האילן הזה, ואפשר ט"ס כאן וצ"ל פירות הגן הזה:

(לה) מתוך דברי' מצא פתח כו'. מתפרש כדברי מאמר הבהיר הנ"ל, שמדבריה להתיר עצי הגן מצא פתח לומר שזה עין רעה, וכמש"ל כל קוזמין של מלך הרי היא בחבית זו (אבל אם הי' כדבריו כל עצי הגן אסורין להם לא הי' לו מקום לדבריו, שאין זה עין רעה, אלא קדושת הגן כולו), אבל בסנהדרין שם ובב"ר ואדר"ן אמרו שההוספה באיסור הנגיעה הי' הפתח וכדאמר להלן הריני נגעתי ולא מתי כו', וקשה להעמיס זה בלשון הפר"א:

(לו) מה הוא עושה בורא עולמות ומחריב כו' ממית ומחי' כו'. דרש והייתם כאלקים לברוא עולמות כד"א ברא אלקים (ולהחריבן כמ"ש בב"ר פ"ג ופ"ט והנה טוב מאד דין הניין לי כו'), ויודעי טוב ורע דרש להמית ולהחיות וכד"א (דברים ל') את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, הרי שטוב ורע הן חיים ומות, וע"ל ר"פ ט"ו:

(לז) צווח ואמר רשע אל תיגע בי. וכ"ה בב"ר, ובת"ז רתס"א (צז.) וישמעו את קול כו' מההוא אילנא דהוי אמר כו' (וכמו לע"ל שאמרו אדם הולך לתלוש מן התאנה בשבת והיא צווחתיכו'):

(לח) שנ' אל תבואני רגל גאוה. ס"ת לילה, עה"ד טו"ר מדת לילה:

(לט) הריני נגעתי כו'. אפשר דרש ותרא האשה, שראתה הדבר מוכיח כדבריו, והיינו במה שנגע ולא מת, (ורמז לדבר ויד רשעים אל תנידני ר"ת ותרא, לרמוז שבנגיעת יד רשעים הוא שנאמר האי ותרא):

(מ) וראתה מה"מ בא כנגדה. בת"י דרש לה מן ותרא, ובהקדמת זוהר (יב:) ובפ' פנחס ובתס"ט (קג.) דרש לה מן ותקח מפריו ותאכל ר"ת מות ע"ש:

(מא) אולי עכשיו אני כו'. בילקוט הגי' אוי לי עכשיו כו'. וללשון גירס' דכאן הספק במלת אולי, י"ל שאף שראתה מה"מ בא כנגדה, בכ"ז כיון שראתה שהנחש נגע ולא מת, לא היה הדבר ברור אצלה, או י"ל שספק מלת אולי נמשך על הסיום דאשה אחרת, שזה לא הי' ברור לה, וכמ"ש בב"ר מה אתה סבור שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך אין כל חדש כו':

(מב) שיאכל עמי אם נמות שנינו כו'. דרש לאישה עמה, שכוונתה הי', שיהיה אישה עמה שוה נידון כמותה (ואולי מזה נמשך מנהג הרע באנשי הודו לשרוף האשה במות הבעל וכן להיפך, שמעצת הרעה של חוה הוא שרש פרה):

(מג) ונתנה מפירותיו גם כו'. להוציא ממ"ד בב"ר סחטה ענבים כו' (דדרש מפריו מהיוצא מהפרי), לכן ביאר שמהפירות עצמן נתנה לו, ולכן נענש שהי' לו להכיר בהן שהן מפירות האילן, ועמש"ל אות מ"ו בס"ד:

(מד) ראה א"ע ערום ונתפקחו כו'. בא לפרש שמ"ש ותפקחנה כו' וידעו כי עירומים הם, הוא ב' דברים, ולא נפרש שוידעו כי עירומים הוא פי' פקיחת העינים, ולכן הקדים כאן ראה א"ע ערום לונתפקחו, ופי' ראה א"ע ערום הוא שראה שנפשט ממנו עור הצפורן כדלקמן פי"ד ומפרש על וידעו לשון ראה וכד"א וירא אלקים וגו' וידע אלקים (שמות ב):

(מה) וקהו שיניו כו' כך יקהו שיני כל הדורות. משמע ודאי דדרש ע"ז הא דכתיב (ירמי' ל"א ויחזקאל י"ח ועי' סנהדרין לט.) אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, דהיינו אדה"ר וחוה אבות כל הדורות וקהו שיני בניהם לעולם (ומכוין ביותר למ"ד גפן הי', לשון בוסר שעיקרו הונח על ענבים קהות), ואפשר רמיזא נמי בקרא דהכא דכתיב ותפקחנה עיני שניהם, דמלת שניהם מיותר דסגי למיכתב ותפקחנה עיניהם, לכן דרשי' לי' קרי בי' שיניהם, שגם שיניהם נשתנו דהיינו קהו, ונגד ג"ד שכתוב שראתה כי טוב העץ למאכל, ותאוה לעינים, ונחמד להשכיל, כתיב כאן ג"ד שהפסידו, נגד טוב למאכל נתקהו שיניהם (שבהן תחלת המאכל והטחינה), ונגד ותאוה לעינים נפקחו עיניהם לרעה, ונגד נחמד להשכיל השיגו רק לידע כי עירומים הם, ולא השכלה של טוב שאדרבא זיהרא עילאה פרח מיני' ונתמעטה השגת חכמת':

(מו) מהו זה שהאכלתני כו'. משמע שהוא לא ידע מה שהאכילתו מן העץ, ויקשה א"כ למה נענש כי שמע לקול אשתו, וכן לקמן פי"ד אמרו האשה כו' הדיחה אותי מדבריך. ולפמש"ל אות מ"ג שהי' לו להבחין ולהכיר בו ניחא, וכ"מ אח"כ בתשו' הר"ש דוראן בחוט ראשון מחוט המשולש שבס"ס התשב"ץ פ"ס מ"ד ע"ש: