ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר יב

(א) חבה יתירה כו'. על כל שאר הברואים שכתוב בהן ישרצו המים, תוצא הארץ, דהיינו המים והארץ שבכל מקום, אבל כאן באדם דכתיב וייצר ה"א את האדם עפר מן האדמה, דרש ואזיל שהוא ממקום מיוחד קדוש וטהור:

(ב) ממקום קדוש וטהור כו' לקחו ממקום בהמ"ק. כבר פי' לעיל פי"א אות ל"ו בס"ד, שמקום טהור נקרא כל א"י, וקדוש הוא מקום בהמ"ק [א] וטהור וקדוש הן חו"ג כמ"ש בזהר קרח (קעו:) כהן קדוש לוי טהור ע"ש, ושרשן בחו"ב קדוש בח"כ כו', ואח"כ חכמה נחת בימינא כו', ומקום בהמ"ק טהור וקדוש, שכלול משניהם, וכמ"ש שנעשה בב' ידים שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך: , וי"ל דדרש לה מן עפר מן האדמה שהאדמה היא א"י כולה כמ"ש האדמה אשר נשבעתי וכי"ב הרבה ומן עפר י"ל דדרש בהמ"ק כמ"ש (במדבר ה) מן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן (דהיינו מקום שכינה דמרבינן שילה וב"ע), ובירושלמי דנזיר פ"ז ה"ב וב"ר פי"ד (ע"ש בהגהותיי) דרש מן האדמה על מקום המזבח שממקום כפרתו נברא, אבל כאן סתם ואמר ממקום בהמ"ק, וכן לקמן ר"פ ך' הלשון סמוך להר המורי' משם לקחו ולשם כו', וכן בזהר בכ"מ שהבאתי לעיל פי"א נקט הכל אתר בי מקדשא סתם וע"ע זהר בראשית (לד:):

(ג) ומאיזו מקום לקחו. לעיל פי"א שם פי' דהיינו מקום שיצרו וגבלו שם, אבל העפר לקח מד' רוחות העולם ע"ש:

(ד) והכניסו לאפדנו שנא' כו' בג"ע. פי' אפדנו היכלו, והרש"ט בס' האמונות שער ו' פ"ז העתיק הלשון לפלטין שלו לג"ע שנא' כו', וקוראו בלשון זה, ללמד שלא גן בלבדו הי' רק היכל ובו אהלים לבתי דירה לאדם וחוה (וכן לצדיקים כמו שמנאו בו היכלות ובתים באגדות ובזהר), ואע"פ שכתוב ויטע ה"א גן בעדן מקדם (ומשמע דבגן הי' רק נטיעות אילנות כדמפ"ו ויצמח כו', ואפי' נאמר שהעדן הוא היכל ופלטין, הרי אמרו ספ"ה דברכות (לד:) שעדן עצמו לא שלטה בו עין. ואדה"ר בגן הי'), י"ל דלשון נטיעה כולל ג"כ נטיעת אהלים כמ"ש (דניאל יא) ויטע אהלי אפדנו [ב] ולפמ"ש פ"ח דשבת (עז:) אפדנא אפתחא דין, י"ל שרמזו בלשון אפדנו שקראו לג"ע כאן, ג"כ לזה, וכמ"ש הגר"א בליקוטיו בכ"מ שבג"ע ההנהגה בדין לדקדק עם הצדיקים אפי' כחוט השערה, וז"ש בב"ר פ' ט"ז ונהר יוצא מעדן ממקום שהדין יוצא לעולם (וענינו בינה דמינה דינין מתערין): (וכמ"ש פ"ק דסוטה (י.) מקרא זה לפרש ויטע אשל פונדק) ומפני שעיקרו גן ובו מדבר עיקר ענין הפרשה בעץ החיים ובעץ הדעת טו"ר, לכן תפסו לכתוב בלשון נטיעה:

(ה) שיזמור לכרמים כו'. נקט תחלה מלאכה זו שבכרם, שמצינו שכתובה בתורה בלשון עבודה בכרם (דברים כ"ח) כרמים תטע ועבדת (וכאן הנטיעה עצמה מפורש ויטע ה"א גן,) דהינו זומר שהוא תולדה לנוטע כדאית' פ"ז דשבת (ע:):

(ו) ולחרוש ולשדד. לישנא דקרא (ישעי' כ"ח) יפתח וישדד אדמתו, ולפי דרכינו לימדנו שפי' יפתח היינו חרישה (וכמ"ש לקמי' הכל היום יחרוש החורש, ויפתח וישדד הוא פי' על יחרוש החורש, והוא הכל מן התמיהה עד הלא אם שוה פני', ושלא כפי' הרד"ק שם):

(ז) או לעמר או לקצור. ורבי' בחיי העתיק לקצור או לעמר, וכ"נ שקצירה קודם לעימור, אבל עיקר הגי' כאן לקצור ולעמר, קשה, שא"כ מאי מסיים ע"ז והלא כל האילנות נצמחין מאליהן, שמ"מ צריך לאסוף הפירות מהן לקצור ולעמר התבואה ולבצור מהאילנות (ואף שי"ל שגם מלאכות אלו אין בהם צורך בג"ע וכענין מ"ש שלהי כתובות (קיא.) לע"ל ירעש כלבנון פריו הרוח מנשבת ומסיר סלתה ונוטל פסת יד כו', מ"מ אין נזכר זה כאן כלל), גם באמת מלאכות אלו שהן לצורך עצמו לאכילתו אין שייך כ"כ לקרותן בשם לעבדה ולשמרה, דמשמע לצורך הגן שיתקיים בטובו ויפיו, ע"כ נראה נכון יותר לגרוס לעדור או לקשקש (עזח"ב ד.) שהן מלאכות שבאילן כדאי' ריש מ"ק (ג.) בכדי שיגדלו האילנות בטוב, וכמו חרישה שהוא ג"כ לצורך אילנות כדתנן בריש שביעית ובכ"מ, וא"כ לא הוזכר כאן רק מלאכות אילנות להצמיחן יפה (ולא שבתבואה), וע"ז מסיק שפיר והלא כל האילנות נצמחין מאליהן [ג] ובאמת לא נזכר במקרא בג"ע רק אלנות ויצמח כו' כל עץ כו' וכן מבואר בדברי הרמב"ן ע"ש, וכ"מ ממ"ש בספרי עקב פסקא ל"ה ומייתי לה בב"ר פמ"א כגן ה' לאילנות כארץ מצרים לזרעים, דמשמע דלזרעים א"א לדמות לגן, דליכא שם זרעים כלל, (והרמב"ן פי' לפשוטו לעבדה ולשמרה, שיזרע האדם לעצמו שם זרעים וירקות לצרכו), ומ"ש בפ"ט דב"מ (קיד:) ברבה בר אבוה (בג"ע) טרפי פי' עלין של אלנות שכן הוא לשון טרפי בכ"מ, וכ"מ בקנה הגדול (פב.) הגי' בהדיא בהא דרבה בר אבהו טרפי דאלנא, וע"ש מה שפי' ע"פ גי' זו, וכן ההיא דפ"ה דב"ב (פד.) וורדי דג"ע הנה וורדין ג"כ מין אילן כמ"ש בא"ח סי' רי"ז ס"ג שמברכן עליהם בורא עצי בשמים (ועי' תשובת מהרי"ט חי"ד סל"ד לענין ערלה), ולמ"ד פ"ו דברכות (מ.) אילן שאכל אדם הראשון חטה הי', הא מפרשינן שם דס"ל חטה מין אילן היא, ובב"ר פט"ו אמרי' מתמרות היו כארזי לבנון, אבל בזהר הזכירו עסבי ובוסמי בג"ע, ובב"ר פ"כ כתב היית נוטל עשבים מתוך ג"ע כו', וע"ל פ"ה והוציא ממנה נטעין כו' ומש"ש בס"ד: :

(ח) נצמחין מאליהן. פי' לבד מ"ש ויטע ה' גן בעדן, הרי חזר וכתב ויצמח וגו', לומר שנתן בהם כח הצמיחה לעולם (וז"ש כאן נצמחין לשון הווה ולא צמחו לשון עבר), וכמ"ש הרמב"ן בפי' (וז"ש בב"ר ר"פ י"ג הכא את אמר וכל שיח וגו' והכא את אמר ויצמח וגו', ומשני כאן לג"ע כאן לישובו של עולם, ור"ל שלג"ע עצמו לא הי' צריך לאדם לעבוד את האדמה ולהשקותו וכדהכא):

(ט) שמא כו' להשקותו כו'. ונפרש ונהר יוצא מעדן להשקות וגו', היינו בידי אדם, וע"ז קאי לעבדה (ואולי ז"ש בב"ר פט"ז ד' ראשי נהרות הי' פותק במגריפה א'), לז"א והלא מושך ויוצא, שפי' יוצא הוא מושך והולך מעצמו להשקות כל אילני הגן (ולשון מושך הוא כהא דתנן פ"ק דמ"ק מושכין המים מאילן לאילן), וא"כ אף לדלות מהנהר ולהשקותו לא הי' צריך:

(י) אלא לעסוק בד"ת ולשמור את דרך עץ החיים. היינו לקיים מצותיו שלא לעבור עליהן וכ"ה בת"י למיהוי פלח באורייתא ולמינטר פקודהא [ד] ובזהר בראשית (כז.) ובת"ז (צא.) וכן במדרשות אמרו לעבדה במ"ע ולשמרה במל"ת, וכאן שאינו מפרש כן, אולי י"ל משום דז' מצות ב"נ שנצטווה בהן אדה"ר אין בהם עשה וכמ"ש פ"ז דסנהדרין (ט:) ועי' במל"מ פ"י מה' מלכים בזה: ובספרי עקב פסקא מ"א לעבדה זו ת"ת ולשמרה אלו מצות, ונקט כאן לשון מקרא לשמור את דרך עץ החיים הכתוב אח"כ כשנתגרש האדם, דמפרש שם ג"כ לשמור דרך עץ החיים מצותי' של תורה שיתקיימו (ולהט החרב היינו גיהנם לענוש העובר עליהן כמו שדרשו במדרשות):

(יא) והי' מטייל בג"ע כא' ממלה"ש. לשון מטייל הוא לפרש ויניחהו בג"ע שהוא לשון מנוחה ונחת רוח לטייל שם (ולא לעבוד שום עבדות שם כדלעיל), ולשון כמלה"ש היינו כדדרש ר' פפייס בב"ר פכ"א ובשה"ר פ"א פי"א (משמי' דר"ע) הן האדם היה כאחד ממנו כמלה"ש:

(יב) וזה יחיד בעולמו. כצ"ל (ובד"פ כתוב בעולמי וט"ס הוא):

(יג) לאח"כ יאמרו הבריות כו'. כמו שטעו כבר והיו סבורין שהוא בוראן אלא שהוא א"ל אני ואתם נלך וכו' למי שבראנו כדלעיל פי"א. אבל דורות בריות של אח"כ שלא ידעו מזה יטעו ויאמרו כן, ובריות אלו הן אותן שהי' להן נפש משכלת, כמו צבא השמים (אשר האדם במעלתו הי' גדול מהם), ואולי קודם החטא אף בבע"ח היה דעת קצת יתירה וכמו הנחש שהי' ערום והי' מדבר כדלקמן פי"ג אות כ':

(יד) הואיל ואין לפניו פו"ר כו'. כמ"ש בב"ר פי"ב כל שאין לו תולדות אינו מת ולא בלה ובורא ואינו נברא ע"ש:

(טו) לא טוב היות האדם לבדו. ממה דלא כתיב לא טוב לאדם להיות לבדו דרש לי' דהאי לא טוב פי' לא טוב לאחרים דהיינו שאר הבריות, וכן סיפא אעשה לו עזר כנגדו יתפרש כן, שכשיראו שצריך לעזר יבינו גריעת כחו ולא יטעו בו:

(טז) רי"א אל תקרא כו' לנגדו כו' להלחם. בב"ר ובש"ס וכן בתיקוני זהר (צד.) דרשוהו בלא אל תקרא זכה עזר לא זכה כנגדו, אבל הפר"א נראה סובר דפשטי' דקרא עזר כנגדו שניהן לטובה, שזהו ענין עיקר העזר שמצא לו האדם בחוה יותר מבשאר מינים, שבהן אין הנקבה עומדת לנגד הזכר תמיד כמוכנת למשמעתו ולשרתו, ואף אותן הבע"ח שמזדווגים בבן זוגם דוקא כיונים וכי"ב, בכ"ז אין מצוין יחד תמיד להשתתף יחד במזונתם לעזור א' לחברותה כאדם ועזרו, ולכן לא נתקררה דעת אדה"ר בהסתכלות במיני זוגו' שנבראו לבע"ח (לענין שיבחר לו בריאת זוג כי"ב) עד שנברא חוה והביאה והעמידה כנגדו להיותה תמיד אצלו ובעניניו ובצרכיו (ומפאת שנבראת מא' מאבריו הרי היא בטלה לשמשו כמו א' מאיברי הגוף לשמש לגוף, (וכמ"ש זה רבי' בחיי בשם רבו הרשב"א ז"ל בקצרה וכן הגר"א בפי' הגדות ברכות ע"ד הפשט פ' הרואה), וא"כ במלת כנגדו אדרבא הוא כל מכוון העזר שמצא בה שתהי' תמיד כנגדו [ה] ולכן שיחתן של בני א"י תורה היא שמצינו בויק"ר פכ"ה שהאשה קראה לבעלה בשם בר קבלי, פי' העומד לנגדי, שהונח זה בלשון על שם עיקר הכוונה של ענין העזר אשה לאיש כמ"ש, ונ"ל שבזה יחפרש ג"כ מ"ש ברבקה (בראשית כ"ד) אותה הוכחת לעבדך ליצחק, אשר הוכיח ה' לבן אדוני, שהוא מענין נוכח שהיא משתתפת בהוראתה עם כנגד, ור"ל להיותה נצבת לנגדו לעזר, ואח"ז הגיע לידי ס' הערוך הפרחון לר"ש פרחון ז"ל ומצאתי שפי' כן בערך יכח ע"ש, והיינו דמיבעיא לן בקדושין פ"ג (ו.) נגדתי מהו נגדתי לבדו י"ל שהוא מורה על קדושין כמ"ש כאן בס"ד: , ולכן הוצרך לדרוש ר"י כאן זה באל תקרא כנגדו אלא לנגדו למלחמה נגד דעתו וענינו (וזה עצמו נהפך לו לרעה ממה שהיא כנגדו תמיד שע"י כן כשלא זכה מתנגדת לו תמיד בעניינו, והיא כדלף טורד במדיני' עמו):

(יז) להלחם עמו. כדריב"ק להלן שהם נעשין אש ואש ובחומם כן יכעיסו ויריבו זע"ז תמיד (וג"ז לטובתו כמ"ש בפ"ד דעירובין שאינו רואה פני גיהנם, שאש דידה אוכלתו בעוה"ז, מיהו אפשר התם אפי' בזכה ויש לו אשה רעה לפעמים להצילו מגיהנם וכאיתתי' דר"ח ודרב, מי' בב"ר פנ"ד א' ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זו האשה):

(יח) כיון ששמעה הארץ הלשון הזה. נראה דאקרא פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה קאי (שזה נא' מיד כשנבראה חוה וכמו שית"ל בפרקין בס"ד שזה כעין ברכת חתנים), ולזה הוא דנקט להלן לשון צאנו של אדם, דעל מלאו את הארץ קאי וכלשין הכ' (יחזקאל ל"ו) מלאות צאן אדם, ומלשון זה הוא שרעדה ורעשה, שנא' לו למלאות הארץ ולכובשה כולה בחזקה ובממשלה, שהאדם יפתח וישדד האדמה ויחפור בה למיני הצטרכות שונות, ולכן נתייראה הארץ שלא תוכל לזון להספיק כל צרכי מאוויי מין האדם כי רבים הם (משא"כ מיני הבע"ח אף שהן בכללן מרובים יותר על מין האדם, נא נתייראה מהן, כי אין בהן דעת לשלוט בארץ כרצונם, רק אשר תוצא הארץ לפניהם, בזה הן ניזונין בעל כרחם):

(יט) רעדה ורעשה. אפשר יצא הלשון הזה ממ"ש בעת הרעב שהי' בימי יואל (יואל ב) אל תיראי אדמה וגו', הרי שהאדמה מתייראת כשאין בה כח לזון את האדם (והיראה היא מצויירת בארץ ע"י רעד ורעש ארץ בכ"מ, והן תולדות היראה אף באדם וכד"א (תהלים נה) יראה ורעד יבא בי):

(כ) אמרה לפני בוראה כו' א"ל הקב"ה כו'. אולי עיקר הענין נסמך ממה שחזר וכתוב מאמר בהנה נתתי לכם את כל עשב כו', ולא כללו יחד עם מאמר הראשון דפרו ורבו כו' (ופשוטו י"ל משום דבזה דהנה נתתי נאמר לחי' ובהמה ג"כ, והראשונה לאדם לבדו, לכן נחלקה במאמר בפ"ע), גם לשון הנה נתתי וגו' ממלת הנה משמע שהיא חוזרת כענין תשובה על איזו דבר הקודם בענין זה, לכן נדרש שהי' בין אמירה ראשונה דפו"ר לאמירה שניה דהנה נתתי כו' מאמר הארץ לפני ה' (ואולי נרמז בסמיכות מלות על הארץ ויאמר אלקים הנה נתתי, לדרוש שהמאמר הזה ישוב על הארץ ודברי') כששמעה פו"ר ומלאו כו', שנתייראה שלא יהי' בה יכולת לזון מלוא צאן האדם, וע"ז בא המאמר אלי' שאל תיראי כי הנה נתתי וגו' יהי' לאכלה, וסיום זה לכם יהי' לאכלה, הוא כענין הבטחה שיהי' הדבר כן שיספיק לאדם די צרכו לאכילה ושארי צרכיו (כי לשון יהי' לכם פירושו לכל צרכיכם, וכ"כ בת"י בפסוק זה לבנינא ולאסקותא, אבל בבע"ח נא' רק לשון לאכלה בלבד), וכמ"ש הרמב"ן שלשון ויהי כן הוא קיום היות הדבר כן לדורות ע"ש, כן יתפרש כאן לשון יהי' לכם לאכלה, הבטחה על קיום הדבר:

(כא) צאנו של אדם. כלומר ריבוי מין האדם וכמש"ל דעל לשון ומלאו את הארץ נקט צאן אדם כלשון המקרא ביחזקאל, גם על ענין ריבוי האדם נאמר (יחזקאל שם) ארבה אותם כצאן אדם (ימשום שמדבר במזון האדם מצמחי הארץ תפס לו בלשון צאן הרועה מאשר תצמיח האדמה):

(כב) הלילה להקב"ה והיום לארץ. יש לסמוך זה קצת ממ"ש (תהלים מ"ב) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי, כי ביום יצוה ה' חסדו את כל בשר, שתוציא הארץ לחם למזונם (והוא ע"י הגשמים כמ"ש להלן והקב"ה סומך את הארץ ומשקה אותה והיא נותנת פירותי' ומזון כו', וע"ז רמז לשון יצוה ה' חסדו, כי הגשמים אף שיורדין בגבורה הן עצמן טפות החסד וכמ"ש (איוב לז) אם לחסד ימציאהו, ועליהן נאמר לשון יצוה כד"א (שם) אשר יצום על פני תבל ארצה), ובלילה שירה עמי שהנשמה עולה למעלה ושואבת לו חיים, כמ"ש להלן אי"ה, וז"ש תפלה לאל חיי כי אז החיים הן רק על מוצא פי ה' ולא על לחם הארץ. ולכן אמר שראוי להתפלל לאל על מציאת החיים הזה [ו] ובזה שבלילה א"צ האדם (ע"פ טבע השינה שניתן בו בלילה כדלקמן,) למזון מן הארץ, ניתן זמן מנוחה לארץ להכין לחמה לאדם על יום שלמחר וכמ"ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה (שכתוב בשבח אשת חיל שהיא שורש הארץ העליונה, ובלילה הוא עיקר זמן הצמיחה וכמ"ש הגר"א בביאור זהר שלח לך הנדפס (קנו:) בליקוט ד"ה ד' עתים כו', וכן הסכימו הטבעיים לזה (וז"ש לעי' פי"א בהררי אלף שבלילה הן נצמחין כמש"ש בס"ד), ורמיזא נמי במקרא זה דלכם יהי' לאכלה (שכתבתי לעיל אות כ' שהוא ההבטחה שיספיק לאדם) ר"ת ליל, לומר שע"י הלילה הוא ההבטחה: :

(כג) ברא שינת חיים. לאפוקי משינת תרדמה האמורה בענין שהיא שינה עמוקה של דורמיטא קרובה יותר למיתה וכמש"ל אות ל"ב בס"ד, לזה ביאר ששינה זו שנקבעה לו לאדם היא להוסיף לו חיים ובריאות וגם היא נתחדשה בטבע בעת שעלה ברצונו ית' לזווג לו האשה שיפרה וירבה (וכמש"ל אות ל"ב שז"ש אחר התרדמה ויישן), ועיקר הענין כי השינה עיקרה מאלנא דטו"ר שממנה שורשהאשה (ולכן אמרו שהיא אחד מס' במיתה כי רגלי' יורדות מות, ולכן אמרו ביומא (עח:) האי מאן דבעי למטעם טעמא דמותא לסיים מסאני ולגני, כי המנעלים האוחזים ברגלים הם הדבקים כבר בירידה בס"ט דמותא (רמז לדבר מנעל בגי' קץ, שהוא קץ וסוף הקדושה) וז"ש פ' הרואה (נז:) כל דיהיב מיתא כו' בר ממסאני וסנדלא):

(כד) ואדם שוכב וישן. ר"ל נתחדשה הטבע כשישכב תבא לו השינה, גם הכוונה ששוכב ונח ואין עושה כלום ובכ"ז היא מזונו כו':

(כה) והוא מזונו. שבשינה גוף האדם ניזון בלא אכילה ואין מרגיש חלישות ורעבון מהעדר המאכל בזמן השינה (ואף חוני המעגל שישן ע' שנה לא הרגיש תלישות ואפיסת הכחות מהעדר המאכל כל הזמן הרב ההוא, וכבר נתעוררו חכמי הטבע בזמנינו זה לעמוד על החקירה הזאת ג"כ):

(כו) ורפואתו. כמ"ש פ' הרואה (נח.) ובב"ר פ"כ שהוא סי' יפה לחולה (וגם ביארו הרופאים בספריהם שרפואת הפצעים ומכות, דבר ניכר לעין, שבין לילה הם מתרפאים הרבה יותר מכפי ערך היום):

(כז) וחיים לו. הן חיי הנפש, וכמ"ש בב"ר ס"פ י"ד שבשעה שאדם ישן הנשמה שואבת לו חיים מלמעלה:

(כח) ומנוחה לו. לכן מתחדש כח חיי בריאות הגוף אחר השינה וכמ"ש חדשים לבקרים כמ"ש בשוח"ט מז' כ"ה שב"א מפקידים בידו של הקב"ה רוחם כל לילה כאלו הם בלוים ושחקים והקב"ה מחזירם חדשים כו' הפועל הזה עושה מלאכה כל היום ונפשו יגעה עליו כו' ולשחרית חוזרת בגופו ברי' חדשה (ולזה המדרש רמזו התוס' פ"ק דברכות (יב.) ד"ה אמת כו') [ז] ומזה יתבאר מה שטבע השינה בלילה לא נקבע כ"א למין האדם, אבל בע"ח אדרבא רובם נא' עליהם (תהלים קד) תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער הכפירים שואגים לטרף וגו', ובפ' חלק (קח:) אמרו ברי' שדרכה לאכול בלילה כו' ורק באדם הוא שנקבע כן שיומם לא ישקוט ובלילה ינוח לו, בכדי לשאוב לו תוספת כח בלילה כדהכא: :

(כט) והקב"ה סומך את הארץ כו'. לומר אף ביום שהארץ מוציאה בטבעה מזון לאדם וכל הבריות, אינו אלא בסמיכה מן ה' בהשגחה פרטיות ע"י הגשמים (שהן שקולים כתח"ה בזה, שבהן ניכרת ההשגחה פרטית וכמש"ל ספ"ה בס"ד בשם הגר"א ז"ל), ולשון סומך דקאמר, אולי ירמוז לדרוש מ"ש (תהלים ג) אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה' יסמכני, שר"ל לא לבד בשעה ששכבתי שנתן לי ה' טבע השינה של חיים אלא אף כשהקיצותי ה' הוא שסומכני ונותן בארץ ובאדם כח להמציא מזונותיו לחיי' וכד"א (בראשית כז) ודגן ותירוש סמכתיו:

(ל) נותנת פירותי' מזון לכל הבריות אבל כו' של אדם בעצבון כו'. ר"ל לכל הבריות מזונותיהם מוכנים להם שלא בצער רק האדם בחטאו בעצבון יאכלנה וכמ"ש שלהי קדושין והן מתפרנסין שלא בצער ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני כו' אלא שהרעותי מעשי וקפחתי פרנסתי, וגם שמזה ראי' שלע"ל יתוקן העולם יחזרו ויתפרנסו שלא מצער וכמ"ש פ"ב דשבת (ל:) שתוציא גלוסקאות וכלי מילת:

(לא) וחס עליו כו' להכאיבו כו' תרדמה. שהיא שינה עמוקה מבטלת ההרגשות וכמ"ש בב"ר שינת מרמיטא וכמ"ש בהגהותיי שם ע"ש, ובזה לא ירגיש גם הכאב וכ"כ הרמב"ן (וככה עושים הרופאים גם עתה כשחותכים מבשר ואברי האדם לרפואה, משקין לו סם המפיל שינת תרדמה), ובפ"ד דסנהדרין (לט.) ובב"ר אמרו טעם אחר דאי הוי שקיל לה בהדיא הוי מאיסא לי'. ואפשר טעם זה לא יתיישב כ"א למ"ד זנב, אבל למ"ד פרצוף ונסרן הקב"ה א"כ במאי תמאס לי' טפי כ"כ עתה:

(לב) שנת תרדמה וישן לו. נראה שמפרש מ"ש ויפל ה"א תרדמה על האדם ויישן. דהאי ויישן היא שינה ממש שינת חיים שנתחדשה לו אז (והיא היתה צריכה לו אחרי לקיחת הצלע וסגירת הבשר בכדי שהשינה שהיא שינת חיים תחזקהו ותרפאהו וכמש"ל אות כ"ו, אלא שנכתבה כאן סמוך להפלת התרדמה שההפלה חוזר גם עלי', שאז היא שנקבע לו השיכה וכמש"ל אות כ"ג):

(לג) ולקח עצם מעצמותיו ובשר מלבו. מ"ש זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, מבואר שהצלע שלקח ממנו הי' בשר ועצמות, ועי' בת"ז תס"ה (צט.) מסטרא דעצם כו' מסטרא דבשרא כו', ושם תנ"ה (צה.) אמרו איהי בת מלך כו' איהי אמה כו', ופי' הגר"א בפירושו שם שהן עצם ובשר ועל הבשר אמר שם ויסגור בשר על לבא (שהיא לב בשר בת מלך ע"ש), וז"ש כאן בשר מלבו, ובת"י כתוב שהצלע היתה עילעא תליסרית, ובלק"ת כתוב צלע ששית (ואפשר יש לכוין דבריהם יחד, כשנחשב י"ח חוליות עם החוליות קטנות, וחושב הת"י מלמטה למעלה החוליא הי"ג והיא הששית מלמעלה למטה להלק"ת), ועכ"פ אינו מכוין נגד בשר הלב דכאן, שבדופן חמישית אמרו ס"פ דסנהדרין (מט.) שמרה וכבד תלויין בה, ועי' פ"ד דתמיד, וא"כ הלב שהוא למעלה מהכבד ומרה הוא למעלה מדופן חמישית ועיקר הענין דכאן שאמר מבשר הלב שהיא בת מלך כמש"ל בהת"ז, היינו קומת המ"ל מגיע עד חזה דז"א כמ"ש באד"ר (קמא.) והוא כמ"ד פרצוף (והת"י אם י"ג מלמעלה למטה קאמר יבואו דבריו כמ"ד זנב שהוא לסוף הגוף):

(לד) ועשאה עזר. בא לפרש מ"ש כאן ויבן ה"א את הצלע וגו' לאשה, נכתב לאשה, ע"ש שקראה אדה"ר אח"כ לזאת יקרא אשה (ויתפרש לפמש"ל שנבנית שיהא בה אש ה' שתהא ראוי לאשה אח"כ), אבל עדיין שמה העיקרי רק עזר:

(לה) והעמידה כנגדו. כנגדו בסמוך לו ממש, וז"ש ויביאה אל האדם (ותחלה בבעלי החיים כתיב ויבא אל האדם ולא כתיב ויביאם לרמוז שהבאתם היתה מרחוק שיראם כמ"ש לראות מה יקרא לו, אבל כאן נא' ויביאה, הבאה ודאית, ואליו בסמוך לו):

(לו) הקיץ משנתו וראה אותה שהיא כו'. לא נזכר בתורה היקיצה משנתו, ואפשר ר"ל כאן, שזה שהעמידה כנגדו בסמוך בקירוב בשר, היתה סבת היקיצה שהרגיש בה (ששנתו באה תחלה בתרדמה שהיא בהצטננות האברים, ובהבאתה אליו היתה לו סוכנת, והקיץ מתרדמתו ומשנתו, וכמו בבועז ויחרד האיש וגו' והנה אשה שוכבת מרגלותיו, ע"ש בז"ח), ויתפרש לפ"ז מ"ש בב"ר זאת הפעם שהיתה מפעמתני כל כו', ר"ל מנערת אותי משנתי (ועי' רפ"ה דעירובין (נג:) על בנערה כו' עירנית כו' א"ל אשה):

(לז) מיד חבקה ונשקה. לומר שבאותה שעה הוא שנקבע בטבע האדם להיות הראיי' מעוררת התאוה, וכמ"ש בב"ר פכ"ג ופסיקתא דפ' החודש וידע האדם עוד שנתוסף לו תאוה לשעבר אם לא הי' רואה כו', והתחיל זה כשראה עומדת לנגדו וכמ"ש הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני, ועי' זהר בראשית (מט:) הא בסימו דמילין כו' (וי"ל עוד שיצא להם לדרוש החיבוק ונשוק, לומר שמזה הוא שהרגיש שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, שהרגיש במישוש כטבע עצמותיו, ומהנשוק הרגיש הבשר ממשיכת הבלה, שהיא דומה לטבעו ומשונה מכל בעה"ח):

(לח) ואמר ברוכה את לה'. הלשון יצא ממ"ש בועז לרות (רות ג) כשאמרה לו ופרשת כנפיך על אמתך והשיב לה ברוכה את לה' (וענין בועז ורות הוא כענין אדם וחוה, שכולן רומזין בשרשן לזווג זו"ן, ועבז"ח רות שם), ואולי י"ל כאן שברכה זו רמז לברכת אירוסין [ח] ואף לפמ"ש הרמב"ם בתשובה(שהובא בראש ספר מעש' רוקח על הרמב"ם) שלא יברך החתן לעצמו ברכת ז' ברכות, נראה דהיינו דוקא אלו שהן ברכה לחתן וכלה, ואין ראוי שיברך א"ע, אבל ברכת אירוסין שאינה אלא במקום ברכה על הקדושין האמורה בירושלמי פ' הרואה וכמ"ש הריטב"א פ"ק דכתובות, א"כ הרי היא כברכת המצות ויכול החתן לברכה, ואדרבא מקום לומר שטוב יותר שיברך בעצמו: , ולקמן ס"פ אמר שברכת נשואין בירך הקב"ה כשהכניסה לחופה (ואפשר רמז לדבר לפ"מ שרמז הרמב"ן בפי' התורה במלת זאת שהוא מענין זאת הברכה, ועי' בת"ז (קלח.) דעצם מעצמי ובשר מבשרי הן ברכה וקדושה, וייחוד הוא גידין ע"ש):

(לט) עד שהי' לבדו נקרא שמו אדם. בפ"ו דיבמות (סג:) אמרי' השרוי בלא אשה אינו נקרא אדם שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם ביום הבראם, מי' הא מ' דאתי' כמ"ד פרצוף שא"כ בעת הבריאה שניהם יחד הוא שנקראו אדם, אבל למ"ד זנב, א"כ בשעת הבריאה לא היו שנים ואעפ"כ נקרא אדם וכדהכא:

(מ) על שם בו"ד נקרא שמו אדם. בפ"ק דסוטה (ה.) אמרי' אדם "אפר "דם "מרה, וכאן דקאמר ע"ש ב"ו. הנה הדם ודאי מרומז בשם אדם (ואף הא" הנוסף י"ל שבלשון ירושלמי כתוב תמיד אדם על הדם), ועל הבשר אולי י"ל שר"ל שמראה הבשר הוא אדום, וזהו אדם בתוספת א' לשון מראה אדום, ובערוך ערך אדם הביא לשון הפר"א אדם ע"ש אדמה שלוקח ממנה, אבל במהמ"א ס"ס קע"ה הביא לשון הפר"א כנוסחא שלנו:

(מא) נקרא שמו איש והיא אשה, בערוך ערך אש השלישי, העתיק הלשון, והעזר שלוקח ממנו אשה:

(מב) שמו ביניהם ואמר אם הולכים כו'. כ"ה בערוך שם וכצ"ל:

(מג) אם הולכים בדרכי ושומרין מצותי. בפ"ב דסוטה (יז:) דרש לה ר"ע זכו שכינה ביניהם כו', ולשון הולכין בדרכי ושומרין מצותי דכאן, מסתברא דהיינו קיום מ"ע, ושמירת מל"ת, שהן ו"ה של השם, וכשמקיימין אותן אז שורין ביניהם גם י"ק וכמ"ש ברע"מ פקודא דפו"ר הנדפס בהשמטות זהר ח"א (טו.) בגין דאב תמן י' אם תמן ה' בן תמן ו' בת תמן ה' ואב ואם דל"ל בן ובת גם י"ק (כן הגיה הגר"א בפי' הרע"מ כ"י, וכ"מ ברע"מ צו (לד.) ע"ש) לא שרי' עלי'):

(מד) ומציל אותן מכל צרה. במהמ"א הגי' מכל צרה וצוקה. ויבא על נכון למש"ל פ' מ' בס"ד שצרה וצוקה הן זו"ן דס"א ע"ש שלכן תרין אשין דקדושה מצילין מהן:

(מה) נוטל שמי מביניהן והן נעשין אש ואש והאש אוכלת אש שנא' כי אש היא עד אבדון תאכל. הענין כמש"ל שמיד שנבנית הנו"ק והעמידה לנגדו נתעוררה האהבה ביניהן, שעיקר שרשה תחלה מצד הגבורו' כמ"ש שמאלו תחת לראשי ואח"כ ימינו תחבקני (ורמיזא באורייתא כמ"ש בזוהר חיי שרה (קלג.) גבי יצחק ויאהבה ע"ש), וגבורו' אלו הן אש דידיה ודידה, ודידה עדיפא כדאמרי' בסוטה שם, דלא מצרפין אותיות אש שבה אין מופסקין זה מזה, שעיקר בנינה מהגבורות, ואלו דידיה מצרפן שהיו"ד של שם מפסיק באמצע אותיות אש למזגן ולמתקן קצת, וכיון שההתעוררות מצד הגבורו' לכן אוחזין בהן בקל הס"א (וכי"ב כתב הגר"א בפי' היכלות כ"י היכל רביעי דפקודי (רנב:) בענין עונג האכילה, שמפני שהשולחן בצפון, לכן צריך זהירות גדולה שלא יתעוררו ע"ש בארוכה), והיא האש שנא' בה אש היא עד אבדון תאכל, ובסוטה אמרו אש אוכלתן (וכאן אמרו אש אוכלת אש, ר"ל אש דידה דתקיפא אוכלת אש שלו דנייחא וכמש"ל אי"ה) [ט] ואכילה זו כפשוטה י"ל שהיא מהנפש עד הבשר שלבד שאוכלת ומכבה אור הנפש דקדושה הנה אוכלת בשר כמשמעו ג"כ, וכמ"ש בפ' הרואה (נח:) ת"ה מכחיש כחיש, וכמ"ש הרמב"ם הביאו בא"ח סי' ר"מ שחלאים רבים באים ע"ז ע"ש, והוא ע"י אש התאווה שמיבשת בחומה ליחות הגוף, וכענין הכעס שאמרו ספ"ק דקדושין (מא.) רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו, ופרש"י כחש בשרו, ור"ל כמ"ש הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, שע"י אש הכעס הבשר מכחיש וזהו לשון רעה מבשרך כמו רעות ורקות בשר: , רק אם זכו שכינה ביניהם, היינו אם זכו לשמור דרכי ה' ומצותיו, ואין אשות אלו נדלקין בהם כ"א לקיום מצות ה' שעיקרן בשלהבוי דרחימו ודחילו ששרשן בי"ק,, אז רשפיה רשפי אש שלהבת י"ק (והה"א של רשפיה והיו"ד של רשפי הן הן י"ק של השני אשות שמתוספין ברשפי אהבה וקנאה של האיש ואשה) וכמ"ש בלק"ת פ' וירא בדרוש עמון ומואב ובכוונת רחיצת חמין בע"ש בפע"ח, שהיא שלהבת של או"א י"ק, והוא שאמרו בזהר ויקהל (רג:) דשלהובא דאשא דמסטר ימינא בטש במדורא דאשא דס"א כדמטי זימנא דע"ש דדליג ובעי לסליק גו גוונין, והוא הנוגה (שענינה בחי' הממוצעת והמחברת בין קדושת הרוחניות להתחלת החיצוניות ושורש ההנאות הגשמי' וכשמכוונין ההנאה לשם מצוה אז נכללת בקדושה ונפרדת מאחיזת החיצוניות שלמטה הימנה, ולפעמים להיפוך ח"ו), וכמו שהשלהובא דאשא בע"ש בטש במדורא ומעייל לי' לנוקבא דתהו"ר כמבואר בזהר שם, כן שלהבת י"ק דאיש ואשה מכפיי' להון בשביבין דנור דקדושה לאש הגבורה והנאחז בהן למטה מחצוני' התאוות ומצילם מכל צרה שאין מזיק להן [י] ולכן מקודש ג"כ הזווג ליל שבת בעתו, לפי שאז אין שליטה לנוגה להתאחז בתענוגים, וכמו באכילת עונג שבת שאמרו בהיכלות דפקודי (רנ"ב:) שבהיכל ד' באמצעיתו מקום עונג שבת להכניע כח שכנגדו בהיכל ד' דס"א שם (רסה:) שבאמצעותו מקום למבטלי עונג שבת ושמו נגע, ומבואר שם בביאור הגר"א שבשבת שמתגלה אור אימא (ה' די"ק הכולל שניהם) אין לו שליטה, ואדרבא מעונג שבת מהפך חשוכא לנהורא ע"ש (וז"ש בזהר יתרו (פח.) פרש חגיכם ולא פרש שבתכם), כ"כ ענין העונג דת"ה שהוא מעונג שבת כמ"ש הרמב"ם, הנה אז הוא בטוח ביותר מאחיזת אשין נוכראין, כי שלהובא דאשא דע"ש אכנע לון ואעיל לון לנוקדתה"ר , ועי' ענין ב' אשות אלו וי"ק שביניהן בת"ז תכ"ב (סו:) וכדמטא זימנא לנקמא מעמלק שלהובין כו' מהאי י"ק כד"א רשפי' כו' מאיש ואשה דתמן כו', ועוד שם תי' י"ט (לח:) ומאן נינהו אשישות כו' דאינון איש ואשה, ובתיקונים אחרונים (קמב.) ע"ש בביאור הגר"א בכל המקומות, ובתמ"ז (כז.) ותס"ו (צח.), ומן שם י"ק דשריא ביניהם בקדושת הזווג שלשם מצוה ברחימו ודחילו זוכין להמשיך להבנים סהדותא דאו"א משם י"ק שהוא שבטי י"ק עדות לישראל, והוא ברית אש שאמרו בת"ז תכ"ג (סז:) שע"י הברית כרותה בין איש לאשה:

(מו) והאש אוכלת אש כו' עד אבדון תאכל. היא אש דזימה (דעלי' קאי קרא), והיא אש זרה דנוק' אשה זרה, וכמו בקדושה אמרו פ"ק דיומא (כא:) אש אוכלת אש דשכינתא (ועי' רע"מ ר"פ צו) כן כאן להיפוך ח"ו:

(מז) עשר חופות כו'. בפ"ה דב"ב (עה.) ובב"ר פי"ח ויק"ר פ"כ וקה"ר פ"ח, וכ' בעה"ק חלק העבודה ס"פ מ"ג שמתוך עשר חופות אלו שלמטה הי' מתכוין ומסתכל בעשרה שלמעלה, והוא מלשון הזהר ריש היכלות דפקודי (רמה.) ואתקין לך ז' חופות (דשם לא חשיב ג"ר, שהן גנוזות ונכללות בשביעית, וכן בב"ב שם לענין צדיקים לע"ל אמרו ז' חופות) כו' ואינון ז"ת קמת בהו לאשתעשע כו', וע"ע בעה"ק שם ר"פ כ"ז שהביאו ופרשו, ואיכא מ"ד בב"ב שם י"א חופות, ובב"ר שם איכא מ"ד ט' או י"ג וכ"ה בילקוט חוקות רמז תשס"ד בשם ילמדינו ובאותיות דר"ע (אות ג"ר דא"ת ב"ש) תני י"ב, ולהוציא מהני הוא שנתכוין בפר"א לסיים כאן הרי אלו י' חופות, למימר דאלו דוקא תני:

(מח) וכולן של אבנים טובות. ר"ל בזה דכל אבן יקרה מסוכתך הוא כלל על כולן, ואינו מן המנין, כמ"ש בב"ר שם:

(מט) ומרגליות. אתיא כת"י שמתרגם ישפה מרגליתא (ובלא"ה רגיל בת"י באבני שהם וכ"מ לתרגם בלשון מרגליות על אבנים טובות).

(נ) ושל זהב. והיא אינה בכלל לשון אבן יקרה דקרא ומפני שהיא המ"ל האחרונה שבכלם (וז"ש בב"ב שם גרוע שבכלן זהב) וכוללת כולם, לכן הוציאה מהכלל ופרטה בפ"ע:

(נא) לכל חתן כו' חופה אחת. כמ"ש (תהלים יט) כחתן יוצא מחופתו (והיא חופה אחרונה דמ"ל שחופפת על ראש חתן וכלה):

(נב) ולמלך אין עושין אלא ג' חופות. פי' אחי הגדול הרב מוהר"ץ ז"ל כמ"ש (שיר ג) אפריון עשה לו המלך שלמה וגו' עמודיו עשה כסף כו' זהב כו' ארגמן. והן הן ג' מיני חופות דהכא, ובמהמ"א ר"ס ר"ה הגיה ולמלך המשיח (ושם יש חסרון שדלגו מן ג' חופות עד עשר חופות דאדה"ר ע"ש, אבל נראה שהי' גורס בהא דג' חופות דכאן מלך המשיח), ואפשר היינו כמ"ש (ישעי' ד) ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה, וס"ל דנוגה אש להבה לילה הוא כולא חדא (וענן יומם ועשן הן חו"ג ונוגה אש להבה הוא ת"ת שכולל שניהן), ודלא כדמני להו בב"ב שם לז' חופות לצדיקים לע"ל:

(נג) והיו המלאכים מתופפים כו' כנקיבות שנא' מלאכת תופיך ונקביך כו'. דרש מלאכת לשון מלאכים, ותופיך ונקביך דרש מתופפים כנקיבות מרקדים כעלמות תופפות:

(נד) ביום שנברא אדה"ר. משום שהפרשה אמורה בחירם מלך צור, וס"ד דביום הבראך עליו קאי, לכן מבאר דעל אדה"ר שכתוב בו ויקרא את שמם אדם ביום הבראם (ומ"ש ביום הבראך לנוכח, משום שנכלל באדה"ר כלל מין אנושי כולו), וכתוב זה לחירם נא' בלשון בתמי' שמא בעדן היית ונעשה לך חופות כאלו וכמ"ש בפרש"י (היא מברייתא דל"ב מדות מדה י"ז):

(נה) ונגמול חסד כו' העולם עומד. עי' לקמן ר"פ ט"ו בארוכה זה:

(נו) מזבחים ועלות כו' ולא זבח. ועולת דנקט, נראה דסיפי' דקרא ודעת אלקים מעולות קא בעי למידרש, ודעת אלקים הוא תורה כמ"ש באדר"ן רפ"ד, וס"ל דתורה עדיפא רק מעולות, אבל חסד חפץ אף מזבח וכ"ש מעולות, דס"ל זבח שהן שלמים עדיפא מעולות וכדאמרי' פ"ק דחגיגה (ו.) שיש בה ב' אכילות ובויק"ר שהן שלמים לכל (אבל האדר"ן שם ס"ל עולה חביבה שכולם כליל), והוא מכוין לענין שג"ח שהוא טוב בעיני אלקים ואדם טוב משלמים שיש בו ב' אכילות למזבח ולאדם, ודעת אלקים שאינו כ"א למקום, מעולות שכולה כליל:

(נז) והיו מלאכי השרת כמו שושבינין כו'. בב"ר אמרו מיכאל וגבריאל נעשו שושבינין לאדה"ר, וז"ש כי מלאכיו הידועים:

(נח) שושבינין שמשמרין את החופה שנא' כו'. בספ"ק דכתובות (יב.) אמרו שהיו מעמידין שושבינין לחתן וכלה למשמשן, ואין נראה שהכוונה כאן ע"ז, אלא שושבינין לשמרן, ולשון משמרין פשוטו הוא ענין המתנה ושמירה לעשות להם בקשתן, וי"ל שהוא כמ"ש ר"פ הרואה (נד:) דחתן וכלה צריכין שימור ממזיקין, והיינו דכתיב לעיל (מקרא כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך שמביא כאן) לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך, דאהלך זו אשתו, והן חתן וכלה, דלא תאונה להן רעה ונגע מבני אלקים ובנות האדם שהן נגע ורעה עי' ביאור ספד"צ להגר"א:

(נט) אלא דרך חתנים. כמ"ש דרך גבר בעלמה (משלי ל), וידרש ע"ז והוא כחתן וגו' ישיש כגבור לרוץ אורח (וכן בשוח"ט דרש רישי' דכגבור ע"ז). ואורח הוא לאשה (וירוץ אורח הוא כמ"ש בו ירוץ צדיק ונשגב, עמש"ל ספ"ו בס"ד), וי"ל שז"ש בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך (משלי ג), שבכל דרכיך מרב' דרך חתנים, שאע"פ שאסור בד"ת מ"מ דעהו במחשבה שהרהור מותר כדמשמע פכ"ג דשבת (קנ.) ועמג"א ס"ס ע' והוא יישר אורחותיך זו האשה הקב"ה יישר לפניך להסיר העקוב (האחוז בעקבה) למישור:

(ס) והקב"ה כחזן מה דרכו. כצ"ל וכ"ה במהמ"א שם וכ"מ בילקוט המכירי כ"י בתהלים צ"ב בשם הפר"א וכ"ה בזהר תזריע (מד:) קב"ה בריך לון כו' כחזן דמברך לכלה בז' ברכות ע"ש, ובב"ר אמרו נטל הקב"ה כוס של ברכה (הברכה השביעית שכוללת כל הז' נקראת כוס של ברכה) ובירכן, ונ"ל שז' ברכות רמוזין כאן בפסוק, פרו, ורבו, ומלאו, וכבשוה, ורדו בדגת, בעוף, ובכל חי' הרומשת, הרי כאן ז' ברכות: