ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר יא

(א) זכרים ונקיבות. כבר פי' לעיל רפ"ט בס"ד ע"ש:

(ב) ובשני סימנין כו'. אע"ג דאמר ר"ח פ"ג דחולין (נט.) עוד סימן ג' בבדיקות כנפי העוקץ אם בשרה מהלך שתי וערב, לא חשיב כאן אלא הני ב' דמפרשי בתורה, וכן במתני' דחולין שם תני בסתמא רק סימני בהמה וחי' נאמרו מה"ת, אבל סימנא דר"ח אינו סימן מובהק דבעינן שיכיר ערוד כדאי' שם:

(ג) נבחרו לקרבן עולה. פי' לעיל פ"ט אות ה' בס"ד ע"ש:

(ד) וכל מין בהמה טהורה כו'. הלשון היה משמע שיש עוד מיני בהמה טהורה חוץ מג' מינים אלו שנבחרו לקרבן (והיינו דלא מסיים כאן בבהמה ושאר כל הבהמות כולן טמאות כדמסיים להלן בחיות ע"ל אות ט'), ובאמת ליכא מין בהמה אחרת, וכ"ה בתנחומא שמיני ס"ז ויותר מזה אין בעולם, וכ"מ ממ"ש פ"ג דחולין (סג:) דמפני שבהמה טמאה מרובה מן הטהורה לפיכך מנה הכתוב בטהורה דמשמע דהני ג' מינין שמנה אין ותו ליכא וכדכתיב זאת החיה אשר תאכלו (דברים י"ד), (ותחש שהי' בימי משה אפי' אם מין בהמה הוא כדמספקא לן בפ"ב דשבת (כ"ח:), מ"מ כיון דלפי שעה נזדמן ונגנז לא שייך למחשבי'):

(ה) שאינה נבילה וטריפה כשרה ומותר באכילה. כ"ה בד"פ, ואינה מדוקדקת, ובנ"א הגי' טרפה בשדה מותר באכילה, ועוד נ"א ראיתי בשרה מותר באכילה והיא הנוסחא הנבונה יותר, שע"ז מסיים חוץ מג' דברים כו' (גם אי גרסי' בשדה הול"ל מותרת לשון נקבה דאבהמה קיימי' אבל לגי' בשרה ניחא שבשר הוא לשון זכר):

(ו) שנאמר כירק עשב כו' מיני' נפקא לן פ"ז דסנהדרין (נט:) ובת"כ פ' שמיני. שהותר בשר לבני נח ע"ש:

(ז) וכלן שחיטתן ואכילתן כעוף. הלשון מגומגם, דשחיטתן עצמה אינה כעוף, שעוף דזוטר חיותי' בסימן א', וחי' דינה כבהמה לשנים סימנין (וכ"כ הפוסקים ז"ל, וכן מוכח דבבכורים ספ"ב תנן בכוי טעון שחיטה כזה וכזה, משמע דשניהן שוין בשחיטה), ורק לענין כיסוי שוה תי' לעוף, ואפי' נבא לדחוק דכיון שבפר"א לא הוזכר חילוק זה דב' בבהמה וא' בעוף לעיל פ"ט, לכן לא חש למתני' הכא בשחיטת חי' כעוף, מ"מ קשה מ"ש כעוף ולא כבהמה הלא כ"ש דשוה לבהמה, ובהגהות המיוחסות להגר"א ז"ל הגי' וכולן סימניהן כבהמה ואכילתן כעוף, ור"ל כדאמרי' פ"ד דחולין (עא.) חי' טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנין (ולא רצה להגיה שחיטתן כבהמה, ולענין ב' סימנין, מפני שבפר"א לא הוזכר זה לעיל לחלק בין בהמה לעוף בזה כמ"ש). ובאמת שראוי הי' להזכיר כאן בפר"א דק סימנין בחי', וכמו שמבאר כאן ובפ"ט בכל המינין:

(ח) ואכילתן כעוף. היינו לענין חלבן (ודם אסור בשניהם בבהמה ועוף), אבל לענין גיד הנשה דתני בסמוך בבהמה לאיסורא, קשה דהא נוהג בחי' ואינו נוהג בעוף כדתנן רפ"ז דחולין (פט:), א"כ היכי סתם ותני כאן אכילתו כעוף, ואולי י"ל דס"ל הא דבעי ר' ירמי' שם (צב:) אית לי' לעוף ועגיל לאיסורא, וא"כ נוהג נמי בעוף אי אית לי'. ובחי' דיש לה ודאי אסור, לכן שייך למיתני בחי' אכילתו כעוף וצ"ע:

(ט) ושאר כל חיות שבשדה כולן טמאות. לפמש"ל אות ד' דגם בבהמה ליכא טהורה יותר מג' מינין דחשיב, היה נכון לגרוס כאן ושאר כל בהמות וחיות שבשדה:

(י) שקצים ורמשים כלן טמאין. ר"ל אסורין באכילה, אבל לענין טומאה שמונה שרצים לבד כתובין בתורה:

(יא) ואלו שנבראו מן הארץ נפשם וגופם מן הארץ כו' למקום שנבראו. בא להוציא נפש האדם שלא נבראה מן הארץ כבהמה שנא' בה תוצא הארץ נפש חי' (וכן דגים ועופות שנא' בהן ישרצו המים שרץ נפש חי', שגם המים בכלל הארץ לענין זה בכאן, כי הארץ כוללת בתוכה גם המים וימים), רק מן השמים נתנה לבן כתיב בה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה וע"ל פל"ד ומש"ש בס"ד שכל מינו נפש ורוח שבאדם אינו מן הארץ (שלא כדעה שהזכיר הרמב"ן כי נפש התנועה שבדם אף של אדם נברא מן הארץ), וע"ל אות ל"ח, ונראה לפ"ז שלא נכלל האדם בלשון נברא מהארץ אף בגופו, כי אע"פ שהוא מן העפר לא נכתב בו שנברא גופו מן הארץ כמ"ש בבעלי חיים ישרצו המים תוצא הארץ, אבל באדם הנה בתחלת ברייתו לא הוזכר בו כלל הוצאת גופו מאין, רק ויברא אלקים את האדם סתם ואף בפ' אלה תולדות השמים, שכתוב בו וייצר ה"א את האדם עפר מן האדמה, שינה בו בלשון ממ"ש שם אח"כ בבע"ח ויצר ה"א מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ששם פירושו שמן האדמה שהוא הארץ האמור למעלה נוצרו, ובאדם כתיב עפר מן האדמה שלקח עפרו וכביכול גבלו ה' וכדלקמן בפרקין, וז"ש עד שובך כו' כי ממנה לוקחת וכתיב את האדמה אשר לוקח משם, לא נזכרה בו רק לקיחה מן האדמה (דהיינו העפר כנ"ל), ולא יצירה ובריאה:

(יב) שנא' תוסף רוחם יגועון. מסיפי' ואל עפרם ישובון דרש דקאי על רוחם, ומפרש תוסף כמו תאסף וכתרגומו שם תכנוש ועפרש"י שם (ולא כדדרשוהו בריש ת"כ ובזהר לשון הוספה שבשעת מיתתן רואין השגה יתירה ע"ש), ומייתי מינה שהרוח של הבע"ח נאספת אל הארץ ג"כ:

(יג) וכ' א' אומר ורוח כו'. משום דמקרא קמא דתוסף רוחם יגועון, עדיין אינו מוכרע, די"ל ואל עפרם ישובון לא קאי רק על הגופים, אבל הרוח לא שמענו להיכן נאסף, לכן מביא מקרא זה דרוח הבהמה יורדת למטה לארץ, כלומר לארץ שנבראו ממנה:

(יד) בששי הוציא מן הארץ בהמה שהוא רבוץ כו'. י"ל שז"ש (איוב מ) הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך, שר"ל שנעשה ונברא עם האדם ביום אחד שהוא הששי, וכן מ' אח"כ שהראב"ע שם הזכיר פי' זה ע"ש:

(טו) שהוא רבוץ בהררי אלף. רומז תחלה לפרש לשון המקרא (תהלים נ)בהמות בהררי אלף, שפי' שהוא רבוץ באלף הרים (ולשון רבוץ דמאמר נראה רומז למ"ש בויק"ר ס"פ כ"ב, דדרש עלי' ועמק עכור לרבץ בקר (שהוא נקרא בקר כמ"ש (איוב שם) חציר כבקר יאכל), ועי' מ"ש בהגהותיי שם בס"ד, ונשמט שם בדפים שעיקר הראי' ממקרא זה הוא על הרביצה בהרים), ואח"כ מפרש ענין רביצתו שהיא למרעיתו, ועי' בויק"ר שם ופסיקתא דאת קרבני לחמי ובמ"ר פ' פנחס, וביאור עניינו עיין בזהר בראשית (יח:) ויחי (רכג:) פנחס (ריז.) ושם (רמ.) ובעה"ק לר"מ ן' גבאי חלק ס"ת פ"ז ופ"י:

(טז) ובלילה הן נצמחין מאליהן. שזמן הצמיחה בלילה עקרה כמש"ל פי"ב אות כ"ב בס"ד וכ"כ בעה"ק שם, וגם לפשוטו שאין דרך הבהמה לצאת לרעות בלילה (וכדתנן שלהי ביצה אלו הן בייתות הלנות בעיר) אלא לנוח (הפוך חיתו יער שכתוב בהן תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חייתו יער וגו' תזרח השמש יאספון וגו'):

(יז) נצמחין מאליהן. בריקאנטי בראשית (י ע"ג) העתיק צצין מאליהן, אבל בעה"ק הלשון נצמחין כדהכא, והוא מכוין ללשון המקרא (תהלים קד) מצמיח חציר לבהמה שדרשוהו בזהר במקומות שציינתי על בהמות בהררי אלף (דכתיב בי' באיוב שם חציר כבקר יאכל):

(יח) כאלו לא נגע בהן שנא' כי בול הרים ישאו לו. מצאתי כתוב פירושו דדרש בול כמו עשב בלה וכמו ירח בול שפרש"י ות"י כן, ור"ל אחרי בלות ההרים שאכלן ישאו לו ההרים אחרים תחתיהן, וי"ל עוד שאפשר דרש כי בול כמו תיבה אחת והכ' שימוש ור"ל כשיבלו ההרים יחזרו וישאו לו מיד:

(יט) ומי ירדן להשקותו כו' שנא' יבטח כי יגיח ירדן על פיהו. נראה מפרש מה שכתב ברישי' דהאי קרא הן יעשק נהר לא יחפז, שביכולתו לעשוק נהר שלם, אך לא יחפוז לא ימהר לעשות כן, ולמה, כי הוא בוטח כי יגיח וימשוך הירדן אל פיהו, כי כן יסד הבורא שמי הירדן מוכנים לו להשקותו ולא יצטרך לעשוק נהר:

(כ) שמימי הירדן סובבין את כל א"י כו'. אע"פ שהירדן למעלה מן הארץ אינו אלא בגבול מזרח א"י מים המלח עד ים כנרת, בכ"ז הוא סובב כל א"י בחציו שלמטה מן הארץ (וגם חכמי הטבע ביארו זה שמי הירדן יש להם הליכה למטה מהארץ דרך מערת פמייס), וז"ש בפ"ה דב"ב (עד:) שמתגלגל ויורד כים הגדול, ומתגלגל דקאמר היינו תחת הארץ וע"י סילונות שתחת הקרקע נופל לים הגדול שבמערב א"י וז"ש כאן שסובב כל א"י מן המזרח למערב (והוא הנהר דינור הסובב ארץ הקדושה דלעילא (ירדן אותיות דינר חסר) וז"ש בזהר בהעלותך (קנד:) כד צחי אזיל לגבי נהר דינור ושאיב לי' בגמיעא חדא וביארו הגר"א ז"ל בפי' ההיכלות כ"י כן ע"ש בארוכה), ושם בב"ר אמרוהו לענין לויתן ומסיים בה עד שמגיע לפיו של לויתן (דמפרש שם יבטח בהמות כשמגיע ירדן לפיו של לויתן, אבל הפר"א והמדרשים והזהר הנ"ל ס"ל כפשטו' דקרא כקושיי' דרבה בר עולא בב"ב שם דאבהמה קאי), ואולי גם הפר"א כאן בבהמה ר"ל כן שחציו שתחת הארץ מתגלגל לים הגדול ומשם מגיע לבהמה בהררי אלף (כי י"ל שעובר בים ואין מתערב במימיו וכמ"ש בב"ר פע"ח במי הירדן שלמעלה מהארץ שעוברין בימה של טבריא ואין מתערבין עמו, כן חציו שלמטה מהארץ עוברין בים הגדול ואין מתערבין עמו):

(כא) לסעודה גדולה כו'. ע"ל פ"י אות נ"ה:

(כב) שנאמר העושו יגש חרבו. ומסתמא היינו בשביל סעודה לצדיקים, ויגד עליו רעו לויתן שבענין שכתוב בו יכרו עליו חברים וכמ"ש רשב"ם בב"ב (עה.) דילפי' מהאי קרא דהעושו יגש חרבו דכתי' בבהמה ללויתן, ה"נ בהמות למד מלויתן שהוא מוכן לסעודה (וי"ל עוד רישי' דקרא דכתיב הוא ראשית דרכי אל, נדרש שהוא מוכן מראשית מששת ימי בראשית לשכר דרכי אל, ר"ל לצדיקים ההולכים בדרכיו):

(כג) מיד אמר כו'. פי' מיד לאחר שנבראו כבר כל הבריות לצרכי האדם והכל מוכן לסעודה, אז אמר לברוא האדם וכמ"ש פ"ד דסנהדרין (לח:) שלכן נברא אדם בע"ש כדי שיכנס בסעודה מיד, לאחד שבנה פלטרין ושכללו והתקין סעודה:

(כד) אמר הקב"ה לתורה. מפרש נעשה שנמלך עם התורה וכמש"ל פ"ג מקרא דלי עצה ע"ש, והיא היתה כלי אומנתו כמ"ש בב"ר ואהי' אצלו אמון אומן, וז"ש נעשה, וכן מבואר בזהר ר"פ שמיני (לה:) דעל לשון נעשה דרש לה ע"ש:

(כה) הוא קצר ימים ושבע רוגז ויבא לידי חטא. הוא לשון המקרא (איוב יד) ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז, וילוד אשה מפרש שע"כ יבא בקל לידי חטא כמ"ש (תהלים נא) ובחטא יחמתני אמי, ואף אדה"ר שלא הי' ילוד אשה, כיון שנתחבר לאשה החטיאתו כמ"ש האשה אשר נתת עמדי היא נתנה וגו', והא דקצר ימים. לפמש"ל פי"ד שאם לא חטא לא היה מת (ושלא כדברי הרמב"ן בשם חכמי הטבע שאדם הי' מעותד להפסד ומיתה אף קודם החטא) ע"ש, צ"ל שהתורה אמרה עליו קצר ימים, על שהי' גלוי וידוע שיחטא ויגזר עליו מיתה (וכן צ"ל במה שכתב להלן קיבץ עפרו כו' שכ"מ שיגיע זמנו לפטור מן העולם כו'):

(כו) ואם אין אתה מאריך כו' וכי על חנם נקראתי ארך אפים כו' [א] והענין שהשיב ה' ית' שלא על חנם נקראתי, ר"ל האצלתי גילוי שמי, בתואר ארך אפים, א"ל לצורך גילוי מדה זו בעולם ג"כ, וכמש"ל פ"ג בשם הר"מ ס"פ בא דכל שמהן וכנויין הן על שום בריין דעתידין להברא. שלצרכן הוא שנאצלו שמותיו ומדותיו ית' שיתגלו ע"י בעולם: . וסמך לזה מקרא (ישעי' מד) ידעתי כי בגוד תבגוד ופושע מבטן קורא לך למען שמי אאריך אפי וגו', וז"ש וכי על חנם נקראתי כו', וכלשון המאמר כאן כ"ה גם בזהר ר"פ ויגש ור"פ שמיני ובכ"מ, אבל בר"פ תולדות שם אמרו שהקב"ה א"ל הא אתקינית תשובה כו', ולעיל פ"ג אות י"ב פי' בס"ד דשניהם צריכין הארך אפים שלא יענש מיד עד שיעשה תשובה ע"ש:

(כז) התחיל לקבץ עפרו מד' פנות הארץ. כ"ה ברד"א ה' ברכות בנוסח ברכת אבלים בשם הפר"א אבל בתנחומא פקודי ס"ג הלשון מד' רוחות העולם, ואף ללשון פינות דהכא יש לפרשו כן, דפנה היינו רוח וכדלעיל ספ"ג ד' רוחות בעולם רוח פנת כו', ובזהר חיי שרה (קל:) ויגש (רה:) וארא (כב:) הלשון מד' סטרי דעלמא, ומלשון הרמ"ז במק"מ ר"פ ויגש נראה מפרש פינות דוקא דהיינו זוית מקצועי ד' רוחות ולפי דבריו אולי יש ליישב לשון התחיל האמור בפר"א כאן שאין לו מובן, ונפרש שההתחלה הי' מהפנות וזוית של ד' רוחות והי' מקבץ והולך מן הזוית כשורה אחת אלכסון עד שהגיע אל נקודת טבור הארץ כדלהלן (ובזה שקיבץ עפר ומד' קוי אלכסון מהמרכז אל הזוית נכלל כלל העפר מהארץ בגוף האדם):

(כח) מד' פינות העולם כו'. ברפי"ב תני שבראו ממקום טהור וקדוש ממקום בהמ"ק (וע"ש שהבאתי שכ"ה בירושלמי וב"ר ותדא"ר שממקום המזבח נברא), ואם היינו מגיהים הלשון לקמן שם לגרום במקום טהור כו' במקום בהמ"ק כו', הי' מתפרש על הגיבול ויצירה הלן וכדל בפירקין וגבל את עפרו, ובמקום טהור הי' בטבור הארץ ועמש"ל אות ל"ו, אבל העפר נתקבץ מד' רוחות, וכ"ה הלשון בזוהר ויגש (שם) אכניס עפרי' מד' סטרין דעלמא ועבד גרמי' באתר דמקדשא דלתתא, אבל בפ' וירא (שם) אמרו נטל עפרי' מאתר דמקדשא ובנה גופי' מד' סטרין דעלמא דכולהו יהבי לי' תילא, ובפ' וארא אמרו מעפרא דבי מקדשא דלתתא אתתקן וד' סטרי דעלמא אתחבר בההוא אתר דבי מקדשא (ועי' עוד שם (כד:) שאמרו שם סתמא מעפרא דמקדשא דלתתא איתברי, וכן בפ' בראשית (לה:) תנינן אדם מאתר דבהמ"ק נפק), ובס"פ ואתחנן במתניתא אתקין בהאי חיותא (שהיא המ"ל שנקרא' בהמ"ק) חד עפרא דקיקא כלול מכולא נשב בי' אתפשט בד' סטרי עלמא כו', ובת"י בפסוק וייצר וגו' עפר מן האדמה, כתוב ודבר עפרא מאתר בית מקדשא ומד' רוחי עלמא, אשר מכל אלו נראה שקיבוץ הארץ הי' מד' רוחות, וכללם בעפר בהמ"ק בעת הגיבול ונכללו כלם בו והעיקר ממנו, ובפ"ד דסנהדרין (לח:) אמרו ראשו מא"י וגופו כו' ועמש"ל באות שאח"ז:

(כט) אדום שחור לבן ירוק. בת"י כתוב סומק שחום וחיוור, ונראה ט"ס כי שחום הוא ג"כ אדום עי' ערוך וצ"ל אוכם, והוא שחור, וגם חסר ירוק, וא"כ הוא כדהכא (כי הת"י בספר בראשית מלוקט הרבה מהפר"א), ופשט הלשון הי' משמע שד' מיני עפר כגוונין אלו הוא דקאמר שקיבץ, והן ד' גוונין חגת"ם, ועי' עה"ק חלק התכלית פכ"ה, והן ד' מרות שבגוף (ועי' בפי' הגר"א על היכלות כ"י היכל ה' על המאמר שבפ' בראשית (מד.) מ"ש בזה):

(ל) שחור אלו הקרביים. בספ"ח דנדה (נט.) בנתעסקה בתרנגולת דאית בה כמה מיני דמא ביאר הרא"ש בשם ר"ח ז"ל שדם האברים שחור, ואפשר גם באדם נמצא באברים דם שחור וכמו שהזכירו בש"ה דכריתות (כב.) בטפה המשחרת כו', אבל לשון אלו הקרביים דקאמר כאן, משמע דאברי הקרביים ממש קאמר שהן שחורים, ככבד וטחול (ואע"ג דלאו שחורים ממש הן כדיותא, וכדמוכח במראות הריאה פ"ג דחולין (מז:) דכדיותא טרפה וככבדא כשרה, ובב"י י"ד סל"ז כתב דה"ה כטחול והוי כמראה כוחלא דהתם דכשרה:

(לא) ירוק זה הגוף. היינו ירוק כחלמון ביצה וכשעוה כלשון ירקרק שבמראות נגעים (ובילקוט בראשית גרסי' כאן ירקרק במקום ירוק), כמ"ש התוספת בחולין שם, וז"ש זה הגוף היינו שמראה עור בשר ממוזג באודם ולובן (שהן חו"ג, והירוק הממוזג בהן הוא ת"ת):

(לב) שלא תאמר הארץ כו' איני מקבל אותך. נראה דלא להקבר בה קאמר, אלא הכוונה שלא תקבלו להתערב בה להשיבו אל העפר כשהיה, אשר באמת זה הי' צריך לו שתתכלה הזוהמא בעפר, וגם ע"י תערובות אז הוא מוכן התרווד רקב לתחה"מ שנעשה כשאור בעיסה, כמש"ל פל"ד ע"ש, ולכן קיבץ עפרו מכל מקום, שיהיה בטבעו לשוב להתאחד עם עפר הארץ בכל מקום שיגיע קיצו ויקבר שמה:

(לג) ואתו עפר ירום קולו שנאמר כו'. אף שיש לפרש הגי' דהכא ירום קולו בשעת קבורה (ונקט לה בלשון ירום קולו, שיסתכל בזה בכ"מ שהוא, שסופו לעפר (וכאלו העפר מרים קולו וקורא לו בכ"מ שהוא), ולא יבא לידי חטא (או י"ל כמו שמצ"כ דירים קולו לע"ל בתח"ה קאמר, וכמ"ש הקיצו ורננו שוכני עפר, ויש להוסיף עוד דמקרא זה דואל עפר תשוב שמביא כאן הוא נדרש בב"ר פ"כ ותדא"ר פל"א על תח"ה, מדלא כתיב אל עפר תלך ע"ש), מ"מ העיקר נראה כדאיתא בתנחומא פקודי שם ואותו עפר יקבלו (או לפי האותיות צ"ל יהי מקבלו):

(לד) וי"ב שעות הי' היום כו'. מאמר זה ישנו בפ"ד דסנהדרין (שם) ובאדר"ן פ"א ובויק"ר פכ"ט ושוח"ט מז' צ"ב ותנחומא שמיני ס"ח והר"ן פ"ק דר"ה הביאו משום הפסיקתא דדרשו, ובכל אחד מהמקומות נוסחאות שונות בזה, ונוסחא דהכא שוה לנוסחת הש"ס (דגבלו דהכא היינו עשאו גולם דשם לשון גולמי כלים ורקמו דהכא היינו בצורת אברים כמו שפיר המרוקם, והיינו נמתחו אבריו דהתם, וכאן נקטי' בלשון המקרא (תהלים קלט) רקמתי בתחתיות ארץ, ובאדה"ר נדרש המזמור בכ"מ), רק שעות שמינית ותשיעית גרסי' שם בש"ס בהיפוך מדהכא, מי' קשה שלפי סדר השעות דכאן נולדו קין והבל קודם שעבר על צוויו, ואילו לקמן פכ"א תני דנחש ורוכבו בא על חוה ועיברה את קין ואח"כ בא עלי' אדם ועיברה את הבל (וע"ש שביארתי בס"ד שהיא שיטת הזהר), ועוד קשה דלקמן ר"פ י"ט תני בשבע שעות ביום נכנס אדה"ר בג"ע כו' וכאן תני לה בעשירית, ולולי שמצאתי שרבינו בחיי פ' בראשית הביא המאמר הזה ג"כ בשם הפר"א, הייתי מחליט שכל מאמר זה של הי"ב שעות הוא הוספת המעתיקי' שהוסיפוהו מן הש"ס בלשון הפר"א (שראו שנזכר כאן צבר עפרו, גבלו, רקמו, זרק בו נשמה, ועמד על רגליו, לכן הוסיפו מאמר הש"ס בזה לפי השעות), ודברי הפר"א מתחילין מן וגבל את עפרו שהוא סיום המאמר דלעיל דקיבץ עפרו מד' רוחות (ומלשון רבי' בחיי אינו מבורר שהי' לפניו כל לשון מאמר זה בפר"א רק אחר שהביאו מן הש"ס כתב וכן עוד בפר"א):

(לה) וגבל את עפרו כו'. בת"י שם ופתכי' [פי' ערבו וגבלו] מכל מימי עלמא, ואפשר היינו כמ"ש בב"ר פי"ד בתחלה ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה ואח"כ וייצר ה"א כו' כאשה שהיא מקשקשת עיסתה במים ומגבהת חלתה, וכ"ה בירושלמי פ"ב דשבת ה"ו, וז"ש מכל מימי עלמא שהאד שעלה מן הארץ היה כלול מאידי כל מימי הארץ, וגם אח"כ כשהשקה את הארץ ונתגבל עפרה במים אלו היו כלולים מכל המימות:

(לו) ובמקום טהור כו' בטבור הארץ הי' כו'. היינו א"י דכתי' בה (יחזקאל לח) יושבי על טבור הארץ (פי' באמצע הארץ), והיינו נמי מקום טהור דקאמר, שא"י טהורה (וכדתנן רפ"ח דמקוואות א"י טהורה), וכדר' יוחנן ס"פ י"ד דזבחים, דדרש קרא את ארץ לא מטוהרה דאתמוה קמתמה וכי לא מטוהרה את כלום ירד בך מבול (וכן דרש לקמן פכ"ג ע"ש), וכתיב בעמוס (ז) על אדמה טמאה תקבר וכדלקמן ספל"ג, דש"מ דא"י טהורה, ולקמן ר"פ י"ב דנקט מקום טהור וקדוש היינו מקום בהמ"ק כמש"ש בס"ד ועמש"ל אות כ"ח בזה:

(לז) ורקמו ותקנו, אפשר האי ותקנו הוא פי' ורקמו (דנקט לי' מלישנא דקרא כמש"ל אות ל"ד), או אפשר הוא ד"א והוא פי' וייצר דקרא ענין ציור ותיקון על מכונו:

(לח) ורוח ונשמה לא היתה בו. ר"ל שלא הוציאה לו הארץ כדרך שהוציאה לבע"ח וכמש"ל אות י"א בס"ד:

(לט) וזרק בו נשמה שנא' ויפח כו'. זריקה היא בכח למרחוק, ובא לומר כאן שאע"פ שכתוב ויפח באפיו, מ"מ נזרקה למרחוק בכל אבריו, וכמ"ש בב"ר פי"ד וקה"ר פ"ח מקרא ויוצר רוח האדם בקרבו שהיא צרורה בקרבו ע"ש (ועי' בב"ר פכ"ו שבעוה"ז נבזקת בא' מאבריו כו'):

(מ) והי' מסתכל כלפי מעלה וכלפי מטה והי' קומתו מסהע"ס. לפמ"ש ברפ"ב דחגיגה (יב.) דמ"ד מהשמים לארץ ומ"ד מסהע"ס אידי ואידי חד שיעורא הוא, כאן יש לפרש כן, דחדא נינהו, מתוך שהי' גובה קומתו מסהע"ס הי' יכול להסתכל למעלה ולמטה, גם מתוך זה הי' יכול לראות כל הבריות שבכל העולם כלו מסהע"ס:

(מא) התחיל מפאר לשם בוראו. רומז שאדה"ר שרשו בתפארת אדם לשבת בית, והוא הי' כלל נש"י:

(מב) ואמר מה רבו מעשיך ה'. לעיל מיני' כתיב יצא אדם לפעלו וגו'. ודרש סמוכין כשיצא אדם לפעלו, נשלם כוונת הבריאה שיספר הוא תהלתו של הקב"ה, והי' משבח ואומר מה רבו מעשיך כו' מלאה הארץ קנינך, כשראה בקומתו מסהע"ס שהארץ מלאה קניניו [ור"ת "מלאה "הארץ "קנינך הוא קמה לרמוז שע"י קומתו שלימה, שעיקר הענין רומז להשגתו הגבוה הי' משיג מסהע"ס ומשמים לארץ, וכל הברואים אשר בהם):

(מג) עמד על רגליו והי' מתואר בדמות אלקים. פשוטו הוא מזה שעמד על רגליו בקומה זקופה שהוא מדברים שנשתבחו בו בני אדם כמלאכי השרת כדאי' פ"ב דחגיגה (טז.) מזה היה מתואר בעיני כל הברואים בדמות אלקים כלומר מלה"ש, וכ"מ לשון הזהר ויחי (רכא:) וס"פ אמור (קז:) בשעתא דקאים אדם על רגלוי חמו לי' בריין כולהו ודחילו מקמי', משמע דהעמידה על רגליו לבדה, הוא שהי' סיבת המורא מלפניו, אבל בת"ז ת' נ"ו (צג:) אמרו כגוונא דנשמתי' כו' דע"ס וכולהו גוונין כו' הוי נהרין בנשמתי' והוי נהרין על אנפי' ומני' הוי מזדעזעין עלאין ותתאין והוי סגדין לי' כו' כגוונא דאדם דלעילא דהוו סגדין לי' הכי הוי סגדין לאדם דלתתא [ב] וי"ל מ"ש (תהלים מז' ח) כי אראה שמיך גו' ירח וכוכבים וגו' מה אנוש וגו' ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך, שהכוונה שע"י כן כשמסתכל בשמים וצבאם, ומכיר גדולת מעשיו יתברך ושפלות מין האנושי, ומשבח ומפאר לבוראו ואומר מה אנוש גו', בזה עצמו זוכה שנשפע עליו חכמת אלקים וכבוד והדר מעטרין אותו ועי"ז מושל במעשי ידוו (וזו היא ששנינו בר"פ שנו חכמים ומלבשתו ענוה ויראה כו' והוה צנוע וארך רוח כו' ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים): , ועי' בעה"ק חלק בתכלית פ"ט וחלק הייחוד פי"ז:

(מד) א"ל באתם להשתחות לי בואו אני ואתם כו'. במאמרי הזהר ות"ז הנ"ל משמע דמסמיך לה אקרא דבאו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו, שאמר זה לכל הבריות שהיו רוצים להשתחות לו, וא"ל בואו אני ואתם ונשתחוה לפני ה' עושה כולנו:

(מה) ונלביש גאות ועוז ונמליך עלינו מי שבראנו. כלישנא דקרא דמפרש בסיפי' ה' מלך גאות לבש כו' עוז התאזר, דאמרי' פ"ד דר"ה (לא.) שהוא שיר של יום ו' שגמר מלאכתו ומלך עליהם:

(מז) וכל הבריות אחריו. כמש"ל מקרא דבאו נשתחוה כו' וקרא דלבתרי' כי הוא אלקינו כו' י"ל שהיא מענה כל הבריות אחרי אדם:

(מח) י' מלכים. בריש תרגום ראשון של אסתר מני להו כדהכא בקצרה בשינוים, אבל בש"ס פ"ק דמגילה (יא.) חשיב רק שלשה [ג] ודלא חשיב בש"ס שם הני דהכא. הנה על שלמה מתרץ הש"ס בעצמו שם משום דלא סליק מלכותו או משום דמלך גם על העליונים, וכורש מפרש התם דאישתבוחי הוא דאישתבח, ואלכסנדר מוקדון כתבו התוס' שם משום דלא כתיב להדיא (ונראה שר"ל שאין שמו כתוב להדיא רק כתוב בסתם בספר דניאל שמלכות השלישית ימלוך ע"פ כל הארץ וכדמפורש לקמן), ועל נמרוד י"ל למ"ד בעירובין (נג.) אמרפל זה נמרוד, א"כ כבר היו בימיו עוד ג' מלכים אחרים חביריו ובס' הישר מפורש שכדרלעומר מרד בו ונעשה גדול ממט, וא"כ לא סליק מלכותו בכל העולם, ומלך המשיח לא חשיב שם, דלא תני כ"א שמלכו כבר, ולא שעתידין למלוך: אחאב, נ"נ, ואחשורוש, וכאן לא חשיב אחשורוש כמדמפ"ו להלן שמלך רק בחצי העולם עם תוספת י"א בזכות אסתר, וכ"ה באס"ר, וכמשית"ל אי"ה:

(מט) שהוא מולך בשמים ובארץ ועלה במחשבתו להקים כו'. מולך הוא לשון הוה, לומר שאף בעוה"ז שחלק ממלכותו לב"ו בארץ, בכ"ז מלכותו בכל משלה וכמ"ש (נחמי' ט) כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה (וזהו שיסד הפייט הממליך מלכים ולו המלוכה):

(נ) ועלה במחשבתי להקים מלכים כו'. נראה ר"ל בשעת בריאת עולם כבר עלה במחשבתו ית' זה, וכענין מ"ש בב"ר פ"א אקרא דדניאל דסמיך לי' הוא גלא עמיקתא ומסתרתא דדרש לי' מתחלת ברייתו של עולם הוא גלי כו', ה"נ הא דמהקם מלכין כו' נדרש מעת ברייתו של עולם, וכמ"ש שהראהו לאדה"ר דור דור כו':

(נא) שהיו כל הבריות יריאין ממי המבול. ר"ל ולכן ישבו כולם בבקעה א' בארץ שנער ולכן בנו את המגדל שם פן נפוץ כו' בעצת נמרוד כדלקמן פכ"ד, וא"כ הוא הי' המלך לכולם שישבו שם כאחד תחת מלכותו באותה שעה ומביא ראי' שנא' ותהי ראשית ממלכתו בבל שהיא שנער ששם נתיישבו בתחלה בראשית מיושבין בני כל העולם (אלא אח"כ הוא שנפצו), ובילקוט הלשון שהיו כל הבריות יריאים כו' ויושבין במקום אחד כו', וזהו כמו שפירשתי בס"ד:

(נב) והארץ אכ"כ. דהוי משמע ארץ מצרים לחודי', אבל כיון דכתיב וכל הארץ היינו מסהע"ס, וס"ל שרעב זה בכל העולם הי', וכ"ה לקמן פל"ט, וכל הלשונות וכו', ושלא כדברי הב"ר ספ"צ שמפרש שהרעב היה רק בג' ארצות הסמוכות למצרים ועי' רמב"ן פ' מקץ בזה:

(נג) והיו מביאים המס שלהם ומנחה לשבור אל יוסף. נראה דיליף האי וכל הארץ, מן הכתוב בשלמה (מלכים א) וכל הארץ מבקשים כו' והמה מביאים איש מנחתו וגו' דמייתי לי' להלן בשלמה, ומפרש מ"ש וכל הארץ באו לשבור אל יוסף, וכל הארץ באו לשבור וגם באו אל יוסף (כי מלת באו מושך לשנים) ר"ל להשתחות לו ולהביא לו מנחה (וא"צ מעתה למ"ש רשב"ם וראב"ע שם שהוא הפוך כאלו כתיב באו אל יוסף לשבור ע"ש):

(נד) שארבעים שנה הי' משנה כו' ומ' שנה מלך לעצמו כו'. זה שהי' יוסף מלך לעצמו, י"ל דדרש מדכתיב ויקם מלך חדש ולא כתיב וימת וימלוך, כדדייקי' פ"ק דסוטה (יא.) דש"מ דקאי על דסמיך לי' וימת יוסף כו', שיוסף הי' המלך שלפניו (ודכתיב אשר לא ידע, דרש לי נמי כדדרשי' שם שעשה עצמו כאלו לא ידע כו'), ועיקר ענין זה שמלך יוסף לעצמו ג"כ לבד מה שהי' משנה לפרעה י"ל דנפקא לן מדכתיב (תהלים קה) שמו אדון לביתו ומושל בכל קנינו לאסור שריו בנפשו וגו', דדרשי' שמו אדון לביתו היינו משנה לפרעה (וכמ"ש בראשית מ"ה) וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו, וסיפא לאסור שריו בנפשו מתפרש בנפשו כמו הוא לבדו ובעצמו כלשון המשנה ותלמוד שאח"כ הי' מושל לבדו בלא פרעה, ומפני שיוסף הי' מושל בס"ה פ' שנה בן ל' בעמדו לפני פרעה ובן ק"י מת, לכן מחלק הני פ' לשנים (וכן הוא מסופר לפי תומו בספר הישר) שמ' שנה הי' משנה לפרעה ומ' שנה מלך לבדו (וכמו דוד ושלמה שמלכו מ' שנה, ויוסף ושלמה המה מבחי' א'):

(נה) בכל הממלכות וגו' והמה מביאים איש מנחתו וגו'. משום דבקרא קמא דמשל בכל הממלכות מסיים ופרט מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים, לכן מביא מקרא דוהמה מביאים איש מנחתו דקאי ארישי' וכל הארץ מבקשים כו' שהמה ג"כ כל הארץ היו מביאים איש מנחתו כעבדים לאדוניהם, ודכתיב תחלה והוא מושל מן הנהר כו עד גבול מצרים היינו שבאלו המדינות היתה ממשלתו מיוחדת בלא אמצעות מלכים אחרים כלל, אבל כל הארץ היו מלכיהם מביאים לו מנחה ומעלין לו מס, וז"ש אח"כ והוא רודה [ר"ל מושל לבדו] בכל עבר הנהר וגו' [ד] וכן מ"ש (תהלים ע"ב) במז' לשלמה, משפטיך למלך גו' וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, יתפרש רדיי' של ממשלה (בלא אמצעית מלכים אחרים) תהי' מים עד ים, ר"ל מים המלח שבמזרח א"י עד ים הגדול במערב א"י, ומנהר הגדול נהר פרת בצפון א"י, ועד אפסי ארץ בדרום א"י לגבולותי' (ומפני שהיו שם מדברות ולא הי' שם גבול ממלכות אחרת לכן כתב עליו סתם אפסי ארץ), ואח"ז כתב מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו מלכו שבא וסבא אשכר יקריבו וישתחוו לו כל מלכים וגו' שכל הארצות יהיו מלכיהם משתחוים לו ומעלי מנחה כעבדים לאדוניהם: :

(נו) והלא כל האפרכיות כו'. לגי' זו והלא, אולי י"ל בדוחק שהוא נמשך למטה, להקשות על אחשורוש, שהי' ידוע להם שלא מלך כ"א בחצי העולם לבד (כמ"ש באס"ר שם ולמה בחציין אתה חלקת במלכות כו' בבנין ביתי כו' אני חולק במלכותך), וא"כ הרי חצי העולם אינו אלא קי"ו, ומתרץ בזכות אסתר כו'. אבל יותר נכון שמלת והלא ט"ס (ושיבשוה המעתיקים כאן מלשון אסתר רבה שם), או צ"ל ואלה כל אפרכות כו':

(נז) רל"ב. ובאס"ר שם אמרי' רנ"ב (ואמר שם לחד מ"ד הא דכתיב באחאב רל"ב בן הדד בא ולקחן, ר"ל וז"ש אם יש גוי וממלכה וגו' הי' קודם שלקחו בו הדד), והש"ס במגלה (שם) ס"ל שבימי אחשורוש קכ"ז הוי בכל העולם ע"ש:

(נח) ובכל דדיירין בני אנשא ולא עוד כו' שנא' ולא היה נודד כנף כו', מקרא זה בסנחריב נאמר (וכן לקמן ס"פ מ"ד מביא מקרא שלפניו ואסיר גבולות עמים בסנחרב ע"ש), ונראה דצ"ל כענין שנא' כו', ועיקר הראי' בנ"נ שמלך בעופות הוא מסיפא דקרא קמא דדניאל דכתיב בי' חיוות ברא ועופי שמיא יהב בידך והשלטך בכולהון (וכן נראה לפי גירסא שראיתי במאמר זה בילקוט המכירי לתהלים כ"י שגרס ולא עוד אלא שמשל בחיות השדה ועוף כו', דהיינו כלישנא דקרא הנ"ל), ולבאר מהו הממשלה בעופות מביא כענין שנא' בסנחרב ולא הי' נודד כנף כו', ובילקוט גרס בנ"נ קרא דגם את חית השדה נתתי לו לעבדו (ירמי כז), ובפ כ"ג דשבת (קמט:) מפרש לי' שרכב על ארי זכר וקשר תנין בראשו (ולכן גם כאן לא הוצרך להביא מן סנחרב דוגמא רק על עופות מהו הממשלה, אבל בחיות הוא כמו שביארו בשבת שם):

(נט) כרש שנא' כל ממלכות כו'. בש"ס במגילה שם אמרו, אישתבוחי הוא דאשתבח (ואפשר הש"ם לטעמי' דאמר שם (יב.) שקבל הקב"ה עליו שאמר מי בכם מכל עמו ויעל, וכמ"ש בפ"ק דר"ה (ג.) שהחמיץ לכן לא ס"ל שנתקיים בו למלוך בכיפה, והפר"א ס"ל שכשר הי'):

(ס) אלא ע"פ כל הארץ. היינו מסהע"ס, וכדדריש לי' לעיל ביוסף:

(סא) לידע מה בקצות הארץ. בילקוט גרס לי' להלן אחר ולידע מה בתהומות ולילך ולידע בקצות הארץ, ולגי' דהכא אולי יש לדחוק ולפרש דעל פני דרש לשון פנות הארץ, דהיינו זויתי' וקצותי', והיינו מ"ש שלהי תמיד שהלך אחורי הרי חשך, וכן בב"ר פל"ג ובויק"ר פכ"ז אמרו דאזל לגבי מלכא קיצייא פי' שבקצוות הארץ כדהכא:

(סב) לעלות כו' ולירד לתהומות לידע כו'. מפני שלשון זה כתוב (תהלים קז) ביורדי הים ברוח סערה ושם ודאי אין פי' שמים ממש ותהומות ממש, לכן תפס ל' זה כאן לומר שלא לשמים ממש רצה לעלות אלא באויר בגובה, וכ"ה בירושלמי רפ"ג דע"ג, אלכסנדר מקדון כדהוי בעי מיסלק לעילא הוי סליק סליק עד שראה העולם ככדור והים כקערה), ומפני ששם הוא ברוח סערה לכן ביאר כאן לידע מה כו', ונראה דתרווייהו נפקא לי' מדכתיב ע"פ כל הארץ, דעל פני דרש באויר כד"א יעופף גו' ע"פ רקיע השמים (והיינו נמי דמסיים בי' בקרא ואינו נוגע בארץ, דהיינו באויר כמו שפירש"י שם), וכן דרש לי' לתהומות, כד"א על פני תהום:

(סג) וחצה המלכות לד' כו'. בילקוט וכן במכירי הגי' וחצה הקב"ה מלכותו כו', כלומר שלא נשלם רצונו מה שרצה לעלות ולירד כו':

(סד) ומלת כל ארעא. ובפתרון דניאל ע"ז כתיב שם יקום אלה שמיא גו' כל אילין מלכוותא גו', ובילקוט גרס כאן וירד מים עד ים, ובבמ"ר פ' י"ג מביא תרווייהו חד לים וחד ליבשה:

(סה) העשירי חוזרת המלוכה לבעליה. מ' שהוא לאחר ימות המשיח באלף השביעי וע"ל ס"פ י"ח (ושייך לשון מלוכה אז ג"כ כנראה ממטבע אדון עולם, ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא), ומיהו ממאי דמסיים וירעה את צאנו כו', משמע טפי דקודם אלף הז' קאמר, וכן לפי גי' שלנו להלן ותחזור המלוכה ליורשיה כמש"ל אות ס"ט, ודאי משמע כן, ולפ"ז היינו בימות המשיח, ואע"פ שמנה המלך התשיעי מלך המשיח, וכתיב (יחזקאל לז) ומלך אחד יהי' לכלם וגו' ועבדי דוד מלך עליהם, אולי י"ל שזה אינו כ"א בתחלה עד אשר ע"י ישובו בית ישראל ובקשו את ה' אלקיהם ואז הקב"ה בעצמו ימלוך עליהם ירעם וירביצם, כי עין בעין יראו כל בשר כבוד ה', ויתבטל המלחמה והתחרות ויתקן העולם במלכות שמים לעד (ועי' בכ"ז ברמב"ם פ"א מה' מלכים ובסוף ה"ד), ואולי דוד יהי' נשיא עליהם, וזהו שבס' יחזקאל נקרא המשיח ברוב מקומו' בשם נשיא (וכתיב יחזקאל לד) ואני אהי' להם לאלק' ועבדי דוד נשיא בתוכם, וכן שם (מ"ד מ"ה מ"ו מ"ח) ואף במקרא של ועבדי דוד מלך עליהם שהבאתי כתיב בתרי' ודוד עבדי נשיא להם לעולם, והיינו אחרי שיפסקו המלחמות ולא יצטרכו עוד למלכותו יקרא אז רק בשם נשיא וה' בראשם מלך כל הארץ ירעם וירביצם (ואע"פ שבתורה נקרא נשיא גם המלך כמ"ש אשר נשיא יחטא, מ"מ כאן ביחזקאל שכבר נזכר שם מלך יש לדייק כן בשם נשיא, וגם בתורה שנכתב נשיא לענין שעיר, י"ל שבאמת שם אף הנשיא דינו כמלך לענין זה, ולא מיבעי נשיא ושופט בימי השופטים דאין ע"ג גדול ממנו, ודאי דינו כנשיא לזה וכדמוכח מדרבי בהוריות (יא:) דאי לאו דצרתו בבבל הי' לו בשעיר כנשיא, ולא ממעטינן שם כ"א נשיא שבט כנחשון ע"ש):

(סו) שנאמר אני ראשון וכו'. וכתי' ברישי' דקרא כה אמר ה' מלך וגו' ועלי' קאי הראשון ואחרון במלכותו בעולמו ית':

(סז) וכתיב והי' ה' למלך על כל הארץ. ולא לישראל לבד כדכתיב בקרא דאני ראשון הנ"ל.

(סח) ותחזור המלוכה ליורשי'. וכל בני תבל יכירו ויאמינו במלכות השמים כמ"ש ונשגב ה' לבדו ביום ההוא: