ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר י

(א) בחמישי ברח יונה כו'. גם זה מעניני יום החמישי דספ"ט, שמנה שם כל הדברים שנעשו פלא ביום ה', ומונה גם הא דיונה (וכן בילקוט יונה תני להו בהדדי ע"ש) שהי' ע"י דג שנברא ביום ה' (וכדר' טרפון דלקמן שהי' הדג ממונה מימי בראשית דהיינו מיום החמישי), ובו ביום שברח יונה בו ביום הטילוהו לים ובלעו הדג (ומ"ש לקמן פירשו מהלך יום א' ועמד עליהם רוח סערה כו', לאו לומר שעמידת הרוח סערה הי' ביום שני, אלא הכל הי' באותו יום וכמשית"ל אות כ"ד אי"ה), והראה הדג כחו ביום שנברא (וכמ"ש בירושלמי ספ"ג דר"ה בעמלק לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא, פי' ביום שנולד שאז מזלו חזק ביותר):

(ב) ועמדו דבריו שנא' כו' חמת עד ים הערבה כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמיתי הנביא אשר מגת החפר. כצ"ל, ור"ל שנתקיימה נביאתו אע"פ שלא היו ישראל צדיקים אז, וכמש"ש לקמ' לא סר מכל חטאת ירבעם וגו', אך מפני שדיבר כבר ה' ע"י הנביא עמדו דבריו (וזהו שחזר לכתיב אשר דבר דהוי סגי לכתוב כדבר ה' ביד עבדו וגו', אלא פי' אשר כמו דהא, מפני שדיבר לכן הקים את דברו), שכל נבואה שהוא לטובה צריכה להתקיים וכמש"ל אי"ה אות ד' בשם הרמב"ם מהירושלמי (ולפי דרכנו למדנו בלשונו פי' מ"ש (אסתר ג) היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי, שר"ל באשר הגיד להם אשר הוא יהודי ומצווין מפי ה' שלא ישתחוו, לכן רצו לראות היעמדו דברי ה' ביד מרדכי. ולכן הקים ה' את דברו ביד עבדו מרדכי):

(ג) שלחו לירושלים כו' עשה כרוב חסדיו ונחם על הרעה ולא חרבה. נראה דדרש מ"ש (יונה ד) הלא זה דבר עד היותי על אדמתי וגו' כי ידעתי כי אתה וגו' ורב חסד ונחם על הרעה, דפי' על אדמתי הוא אדמת הקודש ירושלים, ור"ל ממה שדברתי בשמך להתנבא על ירושלים וכשעשו תשובה לא עמדו דברי, ידעתי אני כי אתה רב חסד ונחם על הרעה (וי"ל ג"כ לשון ידעתי כמ"ש בסנהדרין ספ"ט (פט:)דאי הדרי בהו משמיא מודעי להו לכולהו נביאי, רק בנינוה לא הודיעהו ליונה תחלה ע"ש, אבל בירושלים הודיעוהו ליונה תחלה, וז"ש ידעתי):

(ד) והיו ישראל קורין אותו נביא שקר. צ"ל שע"ה שבישראל היו קורין אותו כן, אבל חכמים שבהם הי' להם לידע שגזירת נביא לרעה חוזרת לטובה כשיעשו תשובה, וכמ"ש ספ"ז דיומא (עג:) שגזירת נביא חוזרת ופרש"י כגון של יונה (בנינוה), ובירושלמי פרק הנחנקין ה"ב שא"ל ירמי' לחנני' בן עזור אני מתנבא לרעה ואיני יכול ליתן סימן לדברי, שהקב"ה אומר להביא רעה ומתנחם, והביאו הרמב"ם בחיבורו בה' יסוה"ת (ונראה שהוציאו מלשון הפר"א דכאן שכתב בלשונו ולא עמדו דבריו כו' ורב חסד ונחם על הרעה כו'), ובהקדמתו לזרעים בחלק השני מנבואת האמת ביארו בארוכה ע"ש, וכמ"ש בירושלמי דתענית פ"ב סוף ה"א ובב"ר פנ"ג ובשוח"ט מז' י"ג ותנחומא פ' וירא, לטובה לא איש אל ויכזב ולרעה דיבר ולא יקימנה, אלא ודאי ע"ה שבישראל הוא שהיו קורין ליונה כן, וכן בירמי' אמרו בירושלמי דהנחנקין שם שחנני' בן עזור הוא שהשיב לו לאו אתה הוא שצריך ליתן סימן לדבריך ע"ש:

(ה) קוראין אותו נביא שקר. אולי יש לסמוך זה ממ"ש (מלכים ב ט') בא' מבני הנביאים שמשח את יהוא שהוא הי' יונה בן אמיתי כמש"ש רש"י והרד"ק והוא מן סע"ר רפי"ט ונראה דיליף זה ממ"ש (שם ו) ויאמרו בני הנביאים וגו' ויהי האחד מפיל הקורה, וכ' המ"כ בב"ר פכ"א בשם אות אמת שיונה הי', וכתב בדן ידין שהוא בגי' כן (או י"ל שנתכוונו בב"ר שם שדרשו הן האחד זה יונה על האחד דכאן כשהלך למשוח יהוא), ובליקוטי פי' שרמז הי' זה לו ליונה שיפול למים ויחזור ויעלה מהמים, וז"ש שם מפיל את הקורה ואת הברזל נפל אל המים שהי' לו לכתוב ויפול הברזל אל המים אלא לרמוז במלת נפל אל המים שהמפיל הקורה עצמו שהוא יונה הוא נפל לאח"ז אל המים ואל זה הי' הרמז עתה בענין הברזל, ואולי בשעה זו נתעורר עליו הקטרוג והי' ראוי לפול הוא עצמו עתה ונפל הברזל במקומו, או שבאמת נפלו כלם העץ והברזל ויונה אל המים רק יונה עלה והעץ צף ע"פ המים כטבעו והברזל ירד). וכתיב שם שא"ל ליהוא מדוע בא המשוגע הזה אליך וא"ל אתם ידעתם את האיש ואת שיחו ר"ל שאין ממש בדבריו שנתנבא ולא עמדו דבריו והרי הוא נביא שקר, וי"ל ג"כ מ"ש אח"כ ויאמרו שקר הגד נא לנו, שמלת ויאמרו שקר מופסק בטעם מן הגד נא לנו, ויתפרש שהוא תשובה על ידעתם את האיש ואת שיחו, שהשיבו שידענו שהוא איש שקר, אך בכל זאת הגד נא לנו, ונגד זה שהיו קוראין אותו נביא שקר, אולי לכן קראוהו במקרא בשם אביו בן אמיתי וסמך לו הנביא, לדרוש שנביא אמת הי', וע"ל ר"פ ל"ג מ"ש בס"ד עוד רמז לזה:

(ו) פעם שלישי שלחו לנינוה. ביבמות פי"א (צח.) דרש ר"ט שנית דברה עמו שכינה ולא שלישית, ולרנב"י דמפרש שם דלשום דבר לא דברה עמו שלישית ודהשיב גבול ישראל תלה הכתוב ביונה שכשם שנהפך ע"י לנינוה מרעה לטובה כך נהפך לישראל בימי ירבעם בן יואש, א"כ פליג על הפר"א כאן בתרתי, בהא דפ"א שלחו להשיב גבול ישראל, גם בהא דפ"ב להחריב ירושלים פליג נמי בע"כ, דאל"ה אכתי דברה שכינה עמו שלש פעמים, וע"ש בתוס' ד"ה רנב"י, ולרבינא שם דעל עסקי נינוה הוא דלא דברה עמו שלישית אבל על דברים אחרים י"ל שדברה עמו א"כ לא פליגי בהני תרתי, מי' בכ"ז נראה דפליגי בהא דכחן אמר דלהשיב גבול ישראל הי' קודם לנינוה, והש"ס נראה דס"ל דהי' מעשה אחר נינוה, דאי לאו הכי מאי ק"ל אדר"ע מהא דלהשיב גבול ישראל, הו"ל לתרץ דשנית מיום שדבר עמו על נינוה ולא רצה לילך בשליחותו ודוחק לומר דזהו כוונת רבינא בתירוצו), ועדיף טפי מדמשני רבינא על עסקי נינוה דקשי' קושי' התוס' ד"ה על כו' דמהי תיתי ס"ד לומר שדיבר עמו שלישית על עסקי נינוה דאצטריך למיעוטי', ותירוצם שתירצו דס"ד כשקלקלו בימי נחום חזר יונה להתנבא עלי' ג"כ, יש לגמגם כפי מ"ש לקמן פמ"ג דלאחר ארבעים שנה חזרו לקלקולן, שא"כ אולי כבר מת יונה אז, כי בלא זה זקן גדול הי' שמשח את יהוא ונתנבא בימי ירבעם בן יואש בן יהואחז בן יהוא שממשיחת יהוא עד שמלך ירבעם יש ס"א שנה, אלא ודאי פשיטא לי' להש"ס דנבואת נינוה היתה נבואה ראשונה ליונה [א] ונראה דהש"ס ס"ל כמש"ל בשם המכילתא אות י"א שיונה ברח לח"ל שאין הנבואה נגלית שם, וא"כ בע"כ שנבואה ראשונה היתה לכן חשב שאם יברח לח"ל לא תהיה אליו הנבואה שם (דתחלה לא חשיב נבואה גמורה מ"ש לו קום לך אל נינוה וקרא עלי' סתמא, וכמ"ש הרדב"ז בתשובה ח"ב סי' תתמ"ב בשם י"מ ע"ש), שאילו הי' הדיבור אליו כבר להשיב גבול ישראל או להחריב ירושלים כדהכא, א"כ אף בח"ל הי' מקום לשכינה לדבר עמו, וכדאמרי' פ"ג דמ"ק (כה.) ביחזקאל הי' היה שהי' כבר וכפרש"י שם לפי' השני וכן הוא בזהר לך לך (פה.) ובכ"מ: ודלא כהפר"א כאן:

(ז) אני יודע שזה הגוי קרובי תשובה. לנוסחא דהכא זה הגוי י"ל שהוא כמש"ל פמ"ג שפרעה מלך מצרים שהצילו הקב"ה מבין המתים בים סוף הוא הי' מלך בנינוה והוא שגזר מטעם המלך שיצומו וישובו בתשובה מפני שכבר נודע לו כח ה' וגבורתו במצרים ובים ע"ש, ולכן הי' יונה דן בתחלה בלבו שודאי יהי' כן שמלכם פרעה ישיבם בקרוב בתשובה, ובמכילתא ר"פ בא וירושלמי דהנחנקין שהבאתי לעיל ובילקוט יונה וכן בתנחו' פ' ויקרא ס"ח (שהועתק שם כמעט כל פרק זה בשינויים), ושם ס"פ צו הגי' בסתם שהגוים קרובי תשובה הם משמע שעל כל הגוים קאמר, וטעם ע"ז אמר אחי הגדול הרב מהר"ץ ז"ל משום שישראל בימיהם של הנביאים היו בוטחים בבהמ"ק שחבבן הקב"ה והשרה שכינתו ביניהן (ואולי זה בכלל מ"ש בפ"ק דיומא (ט:) רשעים היו אלא שתלו בטחונם במי שאמר והי' העולם), וכמ"ש (ירמי' ז) אל תבטחו לכם וגו' היכל ה' וגו' ועשיתי לביתי וגו' אשר אתם בוטחים בו, ולכן היו קשי עורף לתשובה נגד שאר כל הגוים. ובני החריף יא"מ מוהר"ר חיים יונה ז"ל, עודנו נער אמר, מפני שכ"ד דברים המעכבים את התשובה (שמנו הגאונים ז"ל וכתבו' הרי"ף ור"מ, וע' תשובת הרמב"ם פאר הדור סי' י"ב וברוקח סי' כ"ח), רובם הם דברים שאין שייכין בבני נח, שלא נצטוו עליהם, ולכן הם קרובי תשובה שאין מצוי להם כ"כ דברים המעכבים להם לשוב, משא"כ בישראל, ולשון קרובי תשובה י"ל שנסמך ללישנא דקרא (ישעי' לד) קרבו גוים לשמוע וגו':

(ח) והקב"ה שולח רוגזו על ישראל. מסיים בתנחומא שם שבכל עת אני שולח להם נביאי שהם עם קשי עורף, ומביא שם עוד בתנחומא ע"ז מקרא שעי"כ בא רוגז לישראל ממ"ש במישע מלך מואב ויעלה עולה ויהי קצף גדול על ישראל (ויש שם עירבוב וחסרון בלשון שמתחיל בסנחריב שרצה להקריב בניו ומסיים וכן עשה ומביא מקרא דמישע מלך מואב הד"ל, ובכל הפרשה שם ערבובי דברים והוספות בלשון התנחומא מן הפר"א ומשארי חיבורים, ואף מדברי הרמב"ם), ובפ"ק דב"ב (ו:) דרשו כל חסד שעושין כו' חטאת הוא לישראל:

(ט) ולא די שישראל כו'. הוא עוד טעם שני, ובתנחומא שם הגי' ולא עוד וכו':

(י) אלא אף ע"ג. ויהי' חילול ה' ביותר, שבישראל לא קראוהו כן אלא ע"ה, אבל החכמים ידעו שלרעה מתנחם ה' על הגזירה כששבין כמש"ל אות ד', אבל בע"ג כולם יאמרו כן פה אחד (וע' בפרש"י ר"ה (ד.) ד"ה כאן כו' שדרכן לקרוא תגר):

(יא) במקום שלא נאמר כבודו שם. במכילתא ר"פ בא אמרו, וכי מלפני ה' הוא בורח והלא כבר נאמר אנה אלך מרוחך כו' אלא אמר יונה אלך בח"ל מקום שאין השכינה נגלית, וכ"ה בזהר לך לך (פה.) חיי שרה (קכא.) ותרומה (קע:), וכבר כתבתי לעיל בהג"הה דזהו אם נאמר שלא נדבר עמו תחלה כלל (או דס"ל שאפי' נדבר עמו תחלה בא"י אינו מדבר עמו בח"ל וכדמשמע במכילתא שם לעיל דאיכא פלוגתא בזה), אבל הפר"א דס"ל שנדבר עמו קודם לכן, לא ניחא לי' בזה לכן לא אמר משום ח"ל, אלא משום ים וכמשית"ל הכוונה בזה אי"ה:

(יב) הריני בורח לי [בהגהות המיוחסות להגר"א הגיה לים במקום לי וכ"ה בתנחומא] למקום שלא נאמר כבודו שם. דקדק לשון כבודו, לומר שח"ו לא טעה יונה לחשוב שאין ממשלתו בים [ב] ואם הי' יונה טועה בכך ח"ו הי חוזר ומתודה ע"ז אח"כ, ולא נמצא במקרא זה, ובתנחומא שם משמע קצת שמפרש לשון את ה' אלקי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה, שזו היא שהודה שהכיר עתה שממשלת כבודו בים וביבשה, ויתיישב לפ"ז מ"ש כי ידעו האנשים כי מלפני ה' הוא בורח כי הגיד להם, ולא נכתבה הגדה זו כלל, ולפ"ז י"ל שנרמזה בהודאתו זו שאמר להם שעכשיו הוא שהכיר שהוא אלקי הים והיבשה ותחלה לא הי' יודע וברח מלפניו אל הים (וע"ש בתנחומא הלשון בזה), וכעין זה מצאתי שכתב רבינו בחיי בספרו כד הקמח אות כפורים א' ע"ש: , וכמו שהביא במכילתא מקרא מפורש (תהלים קלט) ואשכנה באחרית ים גם שם גו', והרבה כי"ב, אלא כבודו וגילוי שכינתו בעולם על נביאיו הוא שחשב יונה שכיון שלא נמצא כבודו כתוב בים לא יהי' אליו גילוי שכינה שם, וכעין מ"ש במכילתא ובזהר משום ח"ל, נקטה כאן בים. ומפני שהים מקום משכן הסט"א ודינין קשין וכמש"ל פ"ט בס"ד (ואף שבמכילתא שם אמרו שהמים מקום טהור לנבואה בח"ל, זה ע"י הנהר, והנהרות עצמן ברוכים הם, וכדלעיל פ"ט שם משא"כ הים), ומלשון לברוח כו' מלפני ה' דרשו כן, וכמו שת"י מן קדם דאתנבי בשמא דה' אלא שהת"י נראה מפרשו מלפני הנבואה שקיבל כבר ורצה לכבוש נביאתו כמ"ש בס"פ הנחנקין שם, ועי' בתשובת הרדב"ז שם, וכאן מפרש מלפני ה' מלפני כבוד ה' (ועי' בזהר תרומה (קעא.) שפירשוהו מלפני נו"ה שנקראין נביאים שמהם הנבואה נשפעת בגילוי מראה כבוד מלכותו ית' ע"ש) שלא תתגלה עליו כמש"ל אות ו' בהג"הה שעדיין לא נאמרה לו הנבואה בביאור, וצ"ל שיונה לא בים לבדו היה חושב שלא נאמר כבודו שם, אלא גם בכל איי הים וכרכיו חשב שכים הן (ועי' בלשון הזהר ויקרא שהבאתי לעיל פ"ט שם ששם הלשון ערקת לכרכי ימא), שהרי אמר להלן שהיה רוצה לבוא עמהם לאיי תרשישה, גם דבר שא"א הוא שהי' דעת יונה שיהי' תמיד על הים ולא יצא ליבשה כלל:

(יג) ולא מצא שם אני' לירד כו'. מדכתיב וימצא אניה ולא כתיב וימצא שם אני', דרש ששם ביפו שהוא החוף שממנו הי" לו לצאת [ג] בירושלמי ר"פ החליל פריך למ"ד יונה משל זבולון הי' דא"כ לא ה"ל למיכתב וירד יפו אלא וירד עכו (שהוא חוף הים של בני זבולון), ובעי למימר שאמו מאשר, והדר קאמר אר"י מעולי רגלים הי' ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוה"ק, ונ"ל פי' שזה דחוי על הראי' מוירד יפו, דלעולם משל זבולון הי', וזה שכתוב יפו ולא עכו, היינו מפני שמירושלים הוא שרצה לברוח, שהיה שם בשמחת בית השואבה, ושם נגלה אליו רוה"ק לילך לנינוה, וכיון שמירושלים הוא שרצה לברוח א"ש שירד יפו, שהיא מכוונת נגד ירושלים והיא החוף לירד ולבוא משם לירושלים, וכמ"ש (ד"ה ב ב') ונביאם לך רפסודות על ים יפו ואתה תעלה אותם ירושלים: לא מצא אני' וכדמפורש:

(יד) מהלך ב' ימים. אפשר אם לא היתה רחוקה רק מהלך יום א' עדיין הי' שייך לקרותה נמצאת שמה, דסוגיא דחד יומא נקרא מקום קרוב וכמ"ש בה"ג אההיא דפ"ג דמ"ק (כא:) בא ממקום קרוב דהוא י' פרסאות סוגיא דחד יומא:

(טו) לנסות את יונה. נראה פי' שהוא נמשך למטה שכדי לנסותו עשה הקב"ה שחזרה ליפו, וזהו הנסיון כדי שיחשוב שדרכו מיושרת כדלקמן (וקרוב שצ"ל הלשון להיפך מהלך ב' ימים ומה עשה הקב"ה לנסות את יונה הביא עליו כו'), אבל לפרש לנסות בזה שלא נמצא שם אניה שמא ע"י כן יחזור מדעתו הואיל ואין אני' מזומנת לפניו, וכמו רב דבדק במברא בחולין (צה:) דחוק הוא לפרשו בלשון נסיון:

(טז) מה עשה כו' והחזירה ליפו. י"ל שמלשון באה תרשיש דרש דהול"ל הולכת תרשישה (ועיין מש"ל באות כ' בזה אי"ה) לכן דרש שכבר הלכה ובאה היום בחזרה ליפו ע"מ לילך תרשישה, גם זה שאמר תרשיש ולא תרשישה כדכתיב באחרינא, לידרש באה מן תרשיש שהחזירה הרוח (גם י"ל דוימצא אני' דרש שהמציאוה לו מן השמים וכמ"ש בויק"ר פכ"ה ובמ"ר פ"ט, ותמצא לשאול שהמציאוה לו):

(יז) ושמח בלבו ואמר עכשיו כו'. אפשר וימצא דרש, כמוצא מציאה ששמח בה וכד"א (תהלם קיט) שש אנכי כו' כמוצא שלל רב, וכמו שמברכין שהחיינו במוצא מציאה:

(יח) עכשיו אני יודע שדרכי מיושרת לפני. חשב שגם לפני ה' טוב עשה הואיל ומפני ישראל ומפני כבוד המקום (שלא יתחלל ש"ש לקרותו נביא שקר כדלעיל) עושה כן, ולכן הזמינו לו ששבה האני' מדרכה ברוח סערה להיות מזומנת לפניו, ובאמת זה היה לנסיון כמש"ל אות ט"ו:

(יט) אמר להם ארד עמכם. ז"ש תחלה וירד בה סתם ולא שאלם כלל להיכן ילכו:

(כ) א"ל הרי אנו הולכים לאיי תרשישה א"ל אבא עמכם. ז"ש לבא עמהם תרשישה, דרש דא"ל שהם הולכים לתרשיש להיות שם כדרך ביאה לביתם ולא ישובו הנה כי אניות תרשיש אחרים היו בחוף יפו תמיד באום להשכיר עצמן לעבור בהן בים ממקום למקום, אבל אני' זו היתה הולכת לביתה לתרשיש שלא ע"מ לחזור, וז"ש באה תרשיש, ולא הולכת תרשיש, כי היתה באה לביתה להיות שמה. וז"ש לו בעלי האני' ליונה והרי אנו הולכים לבתינו לאיי הים תרשיש ולא נשוב עוד הנה, וא"כ מי ישובך הנה ליפו (וזה לא עלה על דעתם שיהי' דעת יונה להשתקע בארצם ג"כ והשיב להם שדעתו ג"כ לבא עמהם תרשיש כדרך הבא אל ביתו, כי רוצה להשתקע שם):

(כא) ודרך כל האניות כו' יוצא ממנה הוא נותן שכרה. ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ובייחוד בספינה י"ל שנהגו כן הספנין שרובן צדיקים ולבם לשמים שתמיד הן בסכנה כדמפרש"י פ"ב דנידה (יד.) לכן אין נוהגין לקבל שכרן תחלה כאלו הן מסתפקין בחייהן, עד שיבאו למחוז חפצם לשלום (גם הם בטוחים בתשלום שכרם כי האיש וכל אשר לו ברשותו בספינה):

(כב) ויונה בשמחת לבו הקדים ונתן שכרה שנא' וירד יפו וגו' ויתן שכרה וירד בה. כצ"ל, ונראה פי' הקדים, לא לבד קודם שיצא אלא אף קודם שירד לתוכה, כמ"ש ויתן שכרה ואח"כ וירד בה:

(כג) בשמחת לבו הקדים כו'. פי' בשמחת לבו לא תם על ממונו ונזדרז ליתנו [ד] ובספ"ר דנדרים (לח.) דרשו ויתן שכרה שנתן שכר כל הספינה כולה דהוי ד' אלפים דנרי זהב, וי"ל דלפ"ד הש"ס האי שכרה כמו מחירה, ר"ל שלקח כל הספינה, ויתיישב לפמש"ל אות כ' שהי' דעתו להשתקע שם בתרשיש, וליקח לו פרנסתו במלאכת חובלי הים באניות תרשיש (ולפמש"ל אות י"ג מהירושלמי שהי' מזבולון וכ"ה בב"ר פצ"ט, י"ל שלכן הי' הים חביב בעיניו וכההיא דפ"ק דפסחים (ד.) דאמר אכיף ימא אסיסנא בירתא ואמרו דמזבולון קאתי ע"ש בפרש"י: , ולפי דרכנו לימדנו פי' הכתוב (קהלת ה) כי האלקים מענה בשמחת לבו, שענינו, שמענה ומתת אלקים היא לאדם שנתן בשמחת לבו להשליטו על עשרו ונכסיו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולא יחוס על ממונו:

(כד) פרשו מהלך יום א' ועמד עליהם כו'. כ"ה הלשון גם בתנחומא, אבל בילקוט הגי' פרשו בים ועמד עליהם כו' משמע מיד שפרשו בים עמד רוח סערה עליהם, וז"ש ויחתרו להשיב אל היבשה, שהיו קרובין אל היבשה עדיין והי' נח להם לשוב אל היבשה לולי שהים הולך וסוער:

(כה) ועמד עליהם רוח סערה בים. מפני שכאן כתיב וה' הטיל רוח גדולה כו', לזה רמזו בלשונם ועמד עליהם כו' לומר שהכוונה כמ"ש (תהלים קז) ויאמר ויעמד רוח סערה, באמירה בעלמא הוא אמר ויעמד כו' כי הרוח מן הים עצמו הוא עומד (וכמ"ש לקמן בפירקין שהראהו מקום שמשברי ים וגליו יוצאין ממני), וא"צ להביאו ממ"א להטילו שמה:

(כו) מימינם ומשמאלם ודרך כל האניות כו'. בילקוט הגי' מימינם ומשמאלם כל האניות עוברות ושבות בשלום כו', וגם לשון דכאן צריך לפרשו כן, וכאלו כתיב ובדרך כל האניות כו' ר"ל במקום הדרך בלב ים שהיו כל האניות עוברות ושבות בו הי' הים בשתיקה ורק על האני' זו הי' סוער מימינה ומשמאלה (ויותר נכון הי' לגרוס ודרך כל האניות מימינם ומשמאלם עוברות ושבות בשלום כו' וכעין זה הלשון ברד"ק שם בשם הפר"א ע"ש, ודייק מדכתיב והים הולך וסוער עליהם, שעליהם לבדם הי' הולך וסוער והאחרים היו עוברים בשלום [ה] ויתפרש לפ"ז מ"ש בב"ר פכ"ד ויק"ר פט"ו וקה"ר פ"א על אותה הספינה היתה אותה של יונה, שהרוח הי' רק סביב לאותה ספינה מימינה ומשמאלה וכל הים הי' שותק, אבל ל' הירושלמי פ' הרואה בשבילו של יונה היתה כו', לא משמע שפיר להתפרש כן ע"ש: , ולכן הסכימו להטיל גורלות וכמ"ש רש"י בפי' יונה בשם הפר"א וכן הוא בס' חסידים סי' תרע"ט:

(כז) היתה בצרה גדולה כו' חשבה להשבר. אפשר מפרש האני' על האנשים שבאני' ועל כי עליהן אין שייך לשון להשבר, ביאר שר"ל שהיו בצרה גדולה, וכינו הצרה בשם שבר גדול (ורמז גדול רמזו בזה למה שדרשוהו בזהר ויקהל (קצט.) ות"ז (מ"ה:) על הנשמה והגוף שחושב להשיב מרוח סערה של העונות, וז"ש בצרה גדולה כד"א (נחמי' ט) בחטאתינו וגו' כי בצרה גדולה אנחנו), ומשום לשון חשבה שאינו נופל על האני' (עראב"ע) הוא שהוצרכו לפרש כן:

(כח) משבעים לשונות כו' וכא"וא כו' נקרא איש אל אלקיו כו'. דרש הא דכתיב איש אל אלקיו, דילפינן לי' מדכתיב (מיכה ד) כי כל העמים ילכו איש בשם אלקיו וגו' וכן כאן לשון איש אל אלקיו היינו שהי' שם מכל העמים שבעים:

(כט) וישתחוו ויאמרו. בילקוט הלשון ומשתחוים ואומרים, ואפשר הגי' הנכונה והשתוו ואמרו, כלומר שהושוו כולן בעצה והסכמה אחד (וכי"ב בלשון זה בב"ר פמ"ב עמק שוה ששם הושוו כל או"ה כו' ואמרו שמענו אדני נשיא אלקים כו') שהאלקים אשר יענה אותם בעת צרתם הוא יהי' לכלם לאלקים:

(ל) והי' האלהים אשר יענה כו' הוא האלקים. כמו באלי' בהר הכרמל (מלכים א יח) והי' האלקים אשר יענה באש הוא האלקים, כן כאן אמרו אשר יענה אותם מצרתם, ועיקר הענין יצא מזה שהוכיחו מסופו של דברים על תחלתן וכמש"ל ס"פ שנתגיירו כולם, וקצת יש לסמוך דדרש מ"ש קום קרא אל אלקיך אולי יתעשת האלקים לנו, דהול"ל אולי יתעשת לנו או אולי יתעשת אלקיך לנו, לכן דרש לי' שאמרו אולי יתעשת אזי יהי' האלקים לנו לכולנו יחד, וז"ש להן יונה את אלקי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה, ר"ל ואין לכם לעבוד כ"א לשמו ית', כי הוא עשה השמים והארץ וכל צבאם אשר אתם עובדים להם:

(לא) וקראו איש אל אלקיו ולא הועילו, וכן ת"י ובעו גבר מן דחלתי' וחזו ארי לית בהון צרוך ורמו ית כו' דבאילפא לימא, דדריש ויטילו את הכלים אל הים שהשליכו שקוציהם בים כדאי' לקמן ס"פ (ואולי דרש אל הים אלהים ר"ל אליליהם), ופשוטו כשראו שלא הועילו בזעקתם לאליליהם אז הטילו הכלי' לים, כי קודם לכן כשהי' להן עוד תקוה חסו על ממונם:

(לב) ויונה בצרת נפשו נרדם וישן לו. מפרש מ"ש וישכב וירדם, היינו שבצרת נפשו ישן לו, וכענין מ"ש באליהו (מלכים א יט) וישאל את נפשו למות וגו' וישכב ויישן תחת רותם אחד וגו' (ולא כמ"ש רבינו בחיי בכד הקמח שלו (אות כפורים א) שהי' שוכב נרדם בטוח בה' שיודע שלבו לש"ש ויצילהו מהצרה הזאת), והוסיף מלת וישן לו, לבאר פי' וירדם שהוא שינה עמוקה, וע"ל פי"ב אות כ"ג (ובילקוט נרדם ויעף, והוא לישנא דקרא בסיסרא (שופטים ד) ואין נכון לענין דהכא):

(לג) בא אליו רב החובל. מפרש ויקרב אליו שבא קרוב לו להקיצו מתרדימתו גם מפני שרצה לדבר עמו דברי תוכחות מה לך נרדם קום קרא כו' (ולמה אתה כמתייאש ומואס בחיים, או כאינו מאמין ח"ו באלקים המציל מכל צרה), לכן קרב אליו לדבר עמו בחשאי שלא ישמעו האחרים (וכן פי' בליקוטיי בס"ד מ"ש ויגש אליו יהודה, שמפני שדבר עמו דברי תוכחות ורצה לדבר בלחש כמדבר על אזנו כמ"ש ידבר נא עבדך דבר באזני גו' (וע"ז הוא שאמר ואל יחר אפך גו', שנגשתי אליך בקרוב כ"כ ושמלאני לבי לדבר על אזניך), לכן הוכרח לגשת אליו בקרוב למען ישמע הוא ולא ישמעו אחרים):

(לד) ואי מזה עם אתה כו' והלא שמענו שאלקי כו' לכם בי"ס. לפי סדר המקראות שאלת מאיזו עם ותשובתו עברי אנכי גו' כתובה אחרי הטלת הגורל, וכאן סידרוה בדברי רב החובל ליונה קודם שא"ל קום קרא לאלקיך, אולי סובר שעם רב החובל הי' השאלה והתשובה הזאת מתחלה כשא"ל מה לך נרדם שנכלל בשאלה זו מאיזו עם אתה, שאתה נרדם לך בטח בעת צרה כזו, אם כבוטח באלקיך (כדברי רבי' בחיי הנ"ל), או להיפך ח"ו כמש"ל באות ל"ג, והשיבו בקצרה עברי אנכי שהם מאמינים באלקים והם בוטחים בו, וע"ז באו דברי רב החובל קום קרא כו' אולי יתעשת כו' כדדרש לה ואזיל על קי"ס, ולהלן חזר וכתב השאלה והתשובה עם הרבים מאנשי האני' שאמרו לו כן (אחר הגורלות לפי פשט הכתוב וכדלקמן):

(לה) והלא שמענו שאלקי העברים גדול הוא. פי' גדול מכל האלקים וכמ"ש יתרו, ולכן אע"פ שקראנו לכל האלילים ולא הועלנו קום קרא אליו, ושמועה זה נראה שרומזת על קי"ס שכתוב בה לשון זה שמעו עמים ירגזון גו', וכמ"ש רחב כי שמענו אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו', ומזה נודע גדולת כחו בימים, לכן אולי יתעשת כו' לכם בים סוף:

(לו) אולי יתעשת כו' ויעשה עמנו נסים כמו שעשה לכם בי"ס, משמע דדרש יתעשת מלשון עשי' (כאלו הוא כתיב בשי"ן שמאלית) שיעשו לנו נסים מלפניו, ומלשון לנו דרש כמו שעשה לכם, ובתנחו' ובילקוט הלשון אולי יעשה לנו ככל נפלאותיו שעשה לכם בי"ס (ולפ"ז אפשר יליף האי אולי יתעשת לנו כו', מהא דכתיב (ירמי' כ"א) אולי יעשה ה' לנו ככל נפלאותיו, ודרש לה על פלאות י"ס):

(לז) לא אכחד מכם כי בשבילי כו'. דרש לשון כי הגיד להם, שהגיד הכל ולא כיחד מהם דבר כאשר שאלו ממנו וא"ל הגידה נא לנו וגו' וכד"א (שמואל א ג) ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו):

(לח) כי בשבילי הצרה הזאת עליכם. ז"ש כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם, ואפשר מפרש הסער הזה אינו לשון רוח סערה, אלא לשון מושאל על צרה וצער, וכמו סערת ה' חמה יצאה (ירמי' כג) וכי"ב:

(לט) רש"א לא קבלו כו' והפילו גורלות. ר"ל לא קיבלו דברי יונה שאמר להם שאוני והטילוני כו' וכ"ה הלשון כתנחומא לא קבלו האנשים מן יונה, ולפי סדר המקראות מפורש שהטלת הגורל הי' מקודם שאלתם מיונה ותשובתו ומאמרו שאוני גו', ולפי הלשון דכאן ותנחומא יש לדחוק האי והפילו גורלות ר"ל אע"פ שכבר הטילו גורלות ג"כ בכ"ז לא סמכו לא ע"ז ולא ע"ד יונה עצמו (וכן מ"ש מה עשו נטלו את הכלים כו' כתוב במקרא תחלה מיד שהי' הרוח סערה גדולה וקודם שדיבר רב החובל כלל עם יונה, אלא הכוונה ג"כ בדרך אע"פ שכבר עשו כ"ז ולא הועיל להם בכ"ז לא סמכו ע"ז להחליט להטיל את יונה אל הים) וכדמפ"ו אח"כ מה עשו נטלו את יונה כו', ומכלל הדברים למדנו לפ"ז שאין לסמוך על הגורל לבדו בכי"ב ושלא כדברי הס"ח שהבאתי לעיל אות כ"ו (ובס"ח עצמו סי' תש"א חזר בו וכתב שאין לסמוך עתה בזה"ז על הגורל, והמפרש שם דחק לחלק בזה ואין דבריו ברורים ע"ש), ובילקוט הלשון ועדיין לא קיבלו עליהן כו' עד שהפילו גורלות כו', מבואר ללשון זה שס"ל שהגורלות היו אחרי כ"ז, וצריך לדחוק ולומר משום דס"ל שאין סברא כלל שיסמכו על הגורל בכי"ב בדיני נפשות (וכמ"ש עכן ליהושע (סנהדרין מג:) בגורל אתה בא אלי כו' על א' מכם הוא נופל), אלא אחרי הודאת עצמו (ואע"פ שאין אדם מת ע"פ עצמו, כאן שהי' נביא שאני, וכאותו שאמר הכני נא בדבר ה' (מלכים א' כ') שנענש רעהו שמיאן להכותו, ועוד שהן ע"ג היו ולא דייני בד"י), הוא שהפילו הגורלות, ואין מוקדם ומאוחר בסדר המקראות כזה לפי לשון הילקוט, ומה שנכתב פסוק לכו ונפילה גורלות קודם לכן צ"ל שהאמירה איש לרעהו להפיל הגורלות היא שהיתה תחלה, אבל ההפלה עצמה היתה אחרי תשובת יונה אליהם, וכתבה כאן לסמוך מעשה ההפלות הגורלות להעצה על ההפלה, אבל באמת לא הספיקו להפיל הגורלות אז מיד, כי בראותם רב החובל אומר ליונה קום קרא אל אלקיך אולי יתעשת האלקים לנו והבינו שהוא איש חשוב, מיד עזבו דבר הגורלות והתחילו לשאול ממנו (וז"ש הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה גו', דלמה לא אמרו בפי' אחרי שבשלך הרעה הזאת לנו באם היה נפילת הגורל עליו תחלה, אלא הכוונה באשר למי ר"ל לאיזו איש מאתנו הגיעה הרעה הזאת לנו, לכן אחרי אשר אותך אין אנו מכירין, חוששין אנו לך ושואלין מה מלאכתך גו'), ואח"כ כשכבר הודה להם יונה שבשלו הסער וא"ל שאוני והטילוני כו', לא קיבלו את דבריו והפילו הגורלות אשר יעדו בתחלה ונפל עליו הגורל [ו] וקצת סמך לזה י"ל, ממה שלא נאמר במקרא תשובת יונה לרב החובל כלל, לכן יתיישב שפסוק ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי גו', הוא סמוך לשאלת רב החובל, וא"כ התשובה ויאמר אליהם עברי אנכי גו' היא תשובה לשניהם יחדיו, לרב החובל (כי הואיל והוא בורח מלפני ה' כאשר הגיד להם, א"כ אין מקום שיתפלל הוא לה' עליהם, אחרי כי הוא הגורם זה ובעונו הם נענשים,) וגם לאנשי האני': :

(מ) מה עשו נטלו את הכלים כו'. כבר כתבתי בתחלת אות שלפני זה, שפי' שעשו זה קודם לכן, ולפמש"ל בפרקין ולעיל אות ל"א בשם ת"י שהכלים שהטילו הם אליליהם, אולי י"ל שבאמת לא עשו זה עד לאחר ששמעו דברי יונה כי ה' הוא אלקי השמים והארץ הים והיבשה, ונתייראו יראה גדולה, רק נכתב לעיל סמוך לויצעקו איש לאלקיו לגמור הענין לומר שאח"ז חזרו מלהאמין בהם והטילום לים:

(מא) רצו לחתור אל היבשה. כצ"ל לפי לשון דכאן, ובתנחומא ילקוט הלשון לחזור אל היבשה, והוא לשון המקרא להשיב אל היבשה:

(מב) נטלו את יונה ועמדו כו' ואמרו כו'. מפני שבלשון מאמרם בנפש האיש הזה ואל תתן עלינו וגו', נראה שכבר היו אוחזין בו לטבעו, ובאמת כתי' אח"ז וישאו את יונה גו, לכן מפרש שמאמר זה הי' כשכבר נטלוהו ועמדו על ירכתי הספינה:

(מג) אלקי עולם ה'. כ"ה הלשון גם בתנחומא (ובילקוט הלשון רבון העולמים) ונראה דלשון אלקי עולם ה', הוא לבאר שם ה' שהזכירו האישים עתה. והיינו הי' הוה ויהי' כל זמני העולם (ואפשר ירמוז לזה ג"פ ה' שהזכירו במאמרם בפסוק זה [ז] ואפשר לשון אלקי עולם ה' הכתוב (ישעי' מ) יתפרש ג"כ על ג' זמני העולם אלו, וז"ש אח"כ בורא קצות הארץ, זה היה קודם העולם כיון שבראן, לא ייעף ולא ייגע, מלהעמיד ארץ על מכוניה ולהנהיה כל ימי עולם, ואין חקר לתבונתו, אף בימי קץ חקר תכלית ימי עולם הבא אין חקר וסוף לתבונתו (בינה עלמא דאתי): , וכמ"ש הגר"א ז"ל בביאוריו לא"ח ס"ה ס"ק ה' שבתיבות אלו הי' הוה ויהי' יש ג' שמות ה' י' ב"ה ע"ש): (מג) של האיש הזה והוא אמר לנו בפיו שבשבילו הצרה הזאת כו'. כ"ה בתנחו' וכצ"ל:

(מד) נטלוהו והטילוהו עד כו' ועמד כו' לקחו אותו כו'. אפשר מ"ש שאוני והטילוני וכן וישאו את יונה ויטי והו, ולא כתיב קחוני ויקחו כו', דהיינו לרמוז שביחנו כן להטיל קצתו ועמד וחזרו והגביהו וזהו לשון שאוני ר"ל הגביהוני וחזרו והטילוני (שגם יונה א"ל שיעשו כן, ויתברר להם שכן הדבר):

(מה) עד ארכובותיו כו' (בזהר ר"פ חיי שרה (שם) הלשון עד ירכוי,) עד טיבורו כו' עד צוארו כו' הטילוהו כלו כו'. ניסו ג"פ דבתלתא זימני הוי חזקה (וכן בס"ח סי' תרע"ט שהבאתי לעיל כתב ג"כ אם הטילו ג"פ גורל ונפל על א' ע"ש), וי"ל דרמיזי בתפלת יונה אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני סוף חבוש לראשי, שאפפוני מים הוא בפ"א כשהגיעו עד ארכבותיו, עד נפש היינו פ"ב עד טיבורו (וכר"א שלהי סוטה (מה: דחיותא עד טיבורא לכן קרי לי' עד נפש), תהום יסובבני הוא פ"ג כאשר עד צואר הגיעו וסבבו כל גופו לבד מראשו, וסוף חבוש לראשי, הוא סוף דבר כשהטילוהו לגמרי ועברו המים על ראשו:

(מו) ועמד הים מזעפו כו' והים סוער כו'. נ"ל מ"ש כאן לענין העמידה מזעפו (ועי' זהר חיי שרה (שם) בזה) ולא כתב מסערו, הוא שדרך הים כשנח הוא נח מעט מעט וכמ"ש (תהלים קז) יקם סערה לדממה, ואח"כ ויחשו גליהם, ואח"כ וישמחו כי ישתוקו, וכאן כתיב ויעמוד הים עמד, ואין עמידה אלא שתיקה מדריגה האחרונה כי ישתוקו, וכדברי יונה שאוני והטילוני גו' וישתוק הים גו', ובזה הכירו הפלא ונתיראו מלפני ה' מושל בגאות הים ומשביח כרגע שאון גליו:

(מז) ממונה הי' אותו הדג לבלוע כו'. דרש וימן לשון ממונה (ואפשר מלת ממונה עיקרה מענין הכנה והזמנה לראש לאיזו ענין, שהוא ענין א' עם וימן), ובב"ר פ"ה דרשו וכל צבאם צויתי מאותה שעה צויתי כו' צוה לדג כו' (ורבינו בחיי פ' בשלח הביא מאמר זה בשש הפר"א, ולפנינו לא נמצא, והריקאנטי פ' בראשית (טו ב) הביא הא דר' טרפון דהכא), ובזהר (ח"ב קצ"ח) דרש לה מן ויאמר ה' לדג וכי באן אתר א"ל, אלא בשעתא דברא עבדא דבראשית (אבל בפ"ק דבכורות (ח.) דאמרינן בדג הואיל ודברה עמו שכינה, משמע דסבר דדיבור ממש הי', וע"ל אות ע"ג ובמדה"נ וירא (קיז:) ע"ש) ביומא חמישאה כו' פקיד ואמר דיהי זמין חד נינא כו' ולבתר דירמי לי' לבר כו':

(מח) כאדם כו' שהוא נכנס בבהכ"נ הגדולה ועמד. כלומר כן הי' לו מרווח במיעיו, וכ"ה בזהר בשלח (מח) פותיא דאתר מעוי כהיכלא רברבא, וכאן דנקט לשון בהכ"נ הגדולה, פשוטו לענין שהתפלל אח"כ יונה במעי הדג, ולומר שהתפלל מעומד וברווח, וי"ל עוד שרומז למ"ש בהיכלות דפקודי (רנא.) לעילא כנה"ג דאית בה י"ב חלונין כו' שהיא המ"ל ע"ש (והיינו נמי היכלא רברבא דפ' בשלח. כידוע שהוא נק' היכל):

(מט) ב' עיניו כחלונות אפומיות כו'. ע"ל פמ"ב שעיקר ביאור המלה חלונות שבהן לוחות של זכוכית מאירות כעין שלנו, ובזהר בשלח (שם) אמרו תרין עינוי כו' מנהרין כשמשא:

(נ) רמ"א מרגליות כו' במיעיו של דג מאירה כו'. לר"מ י"ל שהיתה מאירה לו, ודרך חלל הפה של הדג הי' רואה מה שבים כו', ואף לת"ק שעיניו היו מאירות צ"ל שהיו מאירין סביב הדג ודרך חלל הפה הי' נכנס לו האור ודרך שם הי' רואה, אבל דרך עיניו של דג אחרי שהן מכוסות בעצמות של ראש, אין מקום להאיר דרך עליהן למיעיו של דג [ח] והענין שהדג הי' בבחי' יסוד דנוגה כמ"ש בפי' הרמז ר"פ חיי שרה במק"מ, והמרגליות המאירה היא המ"ל דקדושה וכמש"ל פכ"ב בתיבה ע"ש, והי במעי הדג ניצוצות קדושת אור המ"ל הנבלעים ביסוד דנוגה, והן במיעיו, כענין הדעת המתפשט שבקדושה דמעוי בדעת אתתקנו, וג"ר דנוגה הן דקיקין וקרובין להכלל בקדושה ומתפשט אורן במיעיו ג"כ, וזה היה מאיר ליונה בתוך חשך התהום, וז"ש ועהכ"א אור זרוע לצדיק, שהאור המתפשט מהדעת הוא בחי' האור שבזרע הנק' אור זרוע וכמ"ש בזהר (ח"ב קסא.) ע"ש, ויונה הוא בחי' יסוד כמ"ש הרמז שם שהוא משיח בן יוסף, והוא הצדיק שהאור זרוע לו, ולכן אמר לליתן שעתיד ליתן חבל בלשונו, כמ"ש בחבל תשקיע לשונו כמש"ל, כי עיקר הדעת הוא מהלשון המכריע בזיווג חיך וגרון הנעלם, והחבל הזה הוא המ"ל שנקרא חבל (ועי' בזהר ר"פ שופטים שאמרו חבל דא ו' והוא בדעת נגד הלשון) ובו ישקיע לשונו לישנא דכוורא, להוציא בלעו מפיו ניצוצות קדושה שנבלעים בלשונו: :

(נא) שבא יומי להאכל כו'. ע"ל ספ"ט:

(נב) לראות מקום מדורך. בכדי לידע אח"כ מהיכן להעלותך לע"ל:

(נג) שאני עתיד ליתן חבל בלשונך ולהעלותך. כמ"ש (איוב לט) תמשוך לויתן בחכה ובחבל תשקיע לשונו, ותמשוך היינו להעלותו מהמים (ועמ"ש בהגה"ה ענין חבל בלשונו, ובילקוט נשתנה הלשון חבל בראשו ולא דייקא הגי'), ובתנחומא הלשון בצוארך.

(נד) ולזבוח אותך. עמש"ל ס"פ אות ע"ב בס"ד (ודרך רמז י"ל מש"ש ובחוח תקב לחיו בגי' יונה בן אמתי עם עשר אותיותיו):

(נה) לסעודה גדולה כו'. נראה דלשון יכרו עליו חברים (איוב שם) מפרש יכרו סעודה גדולה, וכד"א (מלכים ב' כ') ויכרה להם כרה גדולה וגו':

(נו) הראהו חותמו כו' וברח כו'. כלשון מטבע ברכת מילה צאצאיו חתם באות ברית קודש, ולפ"ד המכילתא בא ושה"ר שדרשו מעין חתום אלו הזכרים, י"ל שמזה יצא שרש שם חותם על אות ברית [אבל מיסוד ברכת בתולים, בל ימשול זר במעין חתים משמע שתפסו לפרש מעין חתום על הנקיבות], וי"ל שזה שהזכירו כאן בלשון חותם ולא בלשון ברית מילה (וכדלקמן פמ"ב אצל הים דנקט והראהו ברית מילה) הוא לרמוז על לשון הכתוב בלויתן (איוב שם) סגור חותם צר, לומר שהוא סגור וגנוז למי שיש בו חותם צר, ר"ל ציור חותם בריתו של א"א, וז"ש סעודה של צדיקים, המשמרים חותם ברית שהוא בצדיק, וי"ל רמז נכון שלכן שינה לכתוב (באיוב שם) לא יבריחנו בן קשת (ופרש"י בעל קשת) ולא כתיב קשת עצמו כדשאר אינך כלי זיין (שבכללן הן עשר כנגד ע"ס דחשיב שם עצם הכלי זיין, ועי' בפי' ספד"צ להגר"א ז"ל ספ"ק (יט: כ.), (ודרך רמז י"ל חותם צר בגימט' יעלהו ים יונה בן אמתי עה"כ):

(נז) הבט לברית. לישנא דקרא (תהלים ע"ד) ולמעלה כתוב שם בענין אתה רצצת ראשי לויתן תתננו מאכל לעם לציים, וי"ל מ"ש בסיפא דקרא כי מלאו מחשכי ארץ נאות חמס, הוא על נוגה המחשיך ע"פ ארץ המ"ל ע' זהר בא (לד: לה.) מ"ט לא הוי נהיר בגין דהא התנין על תהומא ואחשיך לי' כו' דאסתלק מעל תהומא ולא חפא לי' כו', ואמר נאות חמס שהוא החומס לתוכו ניצוצי קדושה שהיא הטיקלא דעשיק נשמתין, וזש"ש אל תתן לחית נפש תוריך:

(נח) וברח מהלך שני ימים. עמש"ל ר"פ אות י"ד, וכאן י"ל שב' ימים הן רמז ליומו של הקב"ה שהן אלף שנה, לומר שברח ממנו עד זמן אלף הששי שאז הוא עתיד להעלותו כמ"ש בס"פ, כי יונה הי' בימי אלף הרביעי:

(נט) והראהו נהר גדול של מימי אוקיינוס שנא' ונהר יסובבני. כ"ה בילקוט וכצ"ל, ואולי הכוונה על מ"ש הטבעיים, שיש מקומות באוקיינוס שניכר במימיו שמושך בהן, כחריפתא דנהרא וכתבו שיש בתחתיו בתהום נהרות המושנין וניכרין גם מלמעלה ע"פ מי אוקיינוס (ועי' מ"ש בס"ד בהגהותיו לב"ר פס"ג אות ו' שבמקום שנופל ים הגדול של א"י (שהוא ים התיכון בלשונינו) באוקיינוס ניכר חריפותא דמיא, וכ' שם שהוא לזכרון המבול ע"ש, ולקמן ס"פ כ"ג מ"ש בזה בס"ד, ויונה שיצא מיפו שהוא על ים הגדול התיכון לילך תרשישה (שהיא קארטאגא שבברבריאה או ספרד לדברי קצת), שהיא בקצה ים הגדול הזה שנכנס לאוקינוס, י"ל שזהו הנהר שהראהי). ובהגהות המיוחסות להגר"א ז"ל הגיה נהר גדול הנופל במימי אוקיינוס, ואיני יודע בירור הכוונה (ואפשר ר"ל הנהר הגדול נהר פרת):

(ס) י"ס שעברו בתוכו ישראל. בתנחומא וילקוט הלשון שבילי ים סוף שעברו ישראל, והיינו י"ב שבילים שנעשו להם כדלקמן פמ"ב ע"ש (לראשי אותיות ישראל):

(סא) מקום שמשברי ים וגליו יוצאין. כ"ה שם וכצ"ל:

(סב) עמודי ארץ ומכוניה שנא' כו' בריחי' בעדי. מפרש בריחי הארץ הן הן מכוני' האמורים (תהלים קד) יסד ארץ על מכוניה גו', ומבאר שהן העמודים (וכמ"ש פ"ב דחגיגה (יב:) הארץ על מה עומדת על העמודים שנא' ועמודי' יתפלצון, ועמודים על המים כו', והיינו שהעמודים קבועים בתהומות תחת הארץ למכון לה בל תמוט עולם ועד (ועמש"ל פ"ט אות ל"ג בס"ד), וקוראן כאן בריחים שהברית ג"כ מחבר (ואולי מלת בריח הוא בהיפך חיבר) ב' דברים יחד, וכן כאן מחבר הארץ והמים:

(סג) והראהו גיהנם שנאמר כו'. ברפ"ב דעירובין (יט.) ילפינן מיני' שיש פתח א' לגיהנם בים ובמדרש כונן איתא בים של תרשיש, ור"ל שעבר בו יונה:

(סד) שאול תחתית. משמע שהוא מדור התחתון של גיהנם, ובזהר פקודי קורא למדור התחתון ארץ תחתית, ועמש"ל פמ"ג וס"פ נ"ג בס"ד:

(סה) והראהו היכל ה' שנא' לקצבי הרים ירדתי מכאן אנו למידין שירושלים על ז' הרים היא עומדת. בהגהות המיוחסות להגר"א נמחק מכאן אנו למידין, ולגי' הספרים יש לפרשו כמו מהיכן אנו למידין ומפרש שירושלים כו' (וכי"ב בשמ"ר פ"א ע"ש בהגהותיי אות י"ח ובכ"מ במדרשים) ויליף היכל ה' מירושלים (ובתנחומא הגי' והראהו תחת היכל ה'), שלשון קצבי הרים היינו טבור ההרים במקום שמסתיימים ונקצבים יחד (ואולי דרש קצבי כמו קבצי), והוא אמצעית ירושלים ששם ההיכל כמ"ש בזהר שלח (קכא:) ע"ש:

(סו) שירושלים על ז' הרים עומדת. כמ"ש (תהלים קכה) ירושלים הרים סביב לה, ובזהר ח"א (רמב.) ירושלים על י"ב טורין ואית דאמרי על ז' כו', וז' הרים אלו לאו היינו ז' הרים שאמר לקמן ס"פ י"ח שברא הקב"ה ובחר בהר סיני דהתם היינו בעולם כלו, ואין מגיעים בירושלים, וכאן בירושלים עצמה קאמר (ואולי הן הנמצאים במקראות בירושלים, הר ציון, הר המוריה, הר הקדש, הר צבי קדש, הר בית ה', הר ה' צבאות, הר מרום הרים, וכל אלו בירושלים עצמה אמורין, אבל הר הזיתים חוץ לירושלים ואינו מהמנין):

(סז) אבן שתי' קבועה בתהומות. כדלקמן ס"פ ל"ה וטבע האבן עד עמקי תהומות כו' אבן שתי' ועלי' היכל ה' עומד, ועי' מש"ש בס"ד:

(סח) ובני קרח עומדים ומתפללים עלי'. בהגהות המיוחוסות להגר"א גרס שבני קרח עמדו והתפללו כו', והיינו בשעה שנתבצר להם מקום בתהום ואמרו שירה כדאי' בפ' חלק (קי.) אלא דשם איתא בגיהנם, וכאן ס"ל שעל אבן שתי' עמדו והתפללו באותה שעה, אבל לענין המאמר משמע ודאי שהראוהו זה עתה (, ואפשר היינו מזמור לאסף (תהלים נ), מציון מכלל יופי וגו', דדרשי' לי' ביומא (נג:) על אבן שתי'), וא"ל הרי זו האבן שתי' שבני קרח סדרו תפלה עלי', ונמשך זה למטה שלכן א"ל הדג הרי אתה כו' והתפלל כו', ובמדרש כונן ספ"ט אי' שקרח ועדתו מתחננין ואומרים תשוב תחיינו מתהומות הארץ תשוב תעלינו, לפ"ז אולי עיקר הגי' צ"ל, ועדת קרח עומדין ומתפללין עלי', או א"נ גרסי' בני קרח פי' כן שמתפללין על אביהם ועדתו, (ועי' זהר ר"פ אחרי (נו:) דקא מזמרין בני קרח על אינון כו' אחיהון דיתבין בתרעי דגיהנם כו'), ואתיא כשיטתי' דר"א בפ' חלק שם שעדת קרח עתידה לעלות:

(סט) הרי אתה עומד תחת היכל ה' התפלל ואתה נענה. כמ"ש (מלכים א ח') כל תפלה כל תחנה גו' ופרש כפיו אל הבית הזה ואתה תשמע השמים וגו', וז"ש יונה בתפלתו ותבא אליך תפלתי אל היכל קדשך, ולשון ואתה נענה הוא שאמר יונה קראתי מצרה גו ויענני:

(ע) עמוד במקום עמדך. כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' תפלה במהלך בספינה ובעגלה שאם יכול לעמוד יעמוד (אבל בשעה שהספינה מהלכת אע"פ שהאדם עומד בתוכה (וכמש"ל אות מ"ח שיונה הי' יכול לעמוד בריוח במיעיו של דג להתפלל מ"מ) כמהלך דמי ועי' תוס' פ"ק דשבת ה' ע"ב. וז"ש בספ"ד דברכות (ל.) דתפלה דספינה וקרון אינה חשובה תפלה מעומד, ולא חילקו בין יכול לעמוד בהן ולהתפלל מעומד או לא), ולכן אמר יונה לדג שיעמוד:

(עא) נקראת מוריד כו' העלוני כו' ומחי' הרי נפשי הגיעה כו'. נראה דדרש מ"ש בתפלת יונה ותעל משחת חיי בהתעטף עלי נפשי את ה', וכאן מפרש לה בלשון תפלת חנה (שמואל א ב) ה' ממית ומחי' מוריד שאול ויעל (ומפני שמקרא זה דרש ר"א בפ' חלק (שם) שעדת קרח עתידין לעלות, וכן במדרשות נדרש שהתפללה חנה עליהם, לכן כאן שהתפלל יונה במקום שהתפללו בני קרח (או עדת קרח כמש"ל אות ס"ז) ביארוה בלשון תפלת חנה על קרח ועדתו), וכן בר"פ חלק (צב:) במתים שהחי' יחזקאל א"ר יהושע שאמרו שירה זו:

(עב) הרי נפשי הגיעה למות. ובזהר ר"פ חיי שרה אמרו דפרחת מיני' נשמתא כו' ואהדרת לי', וע"ש בפי' הרמ"ז:

(עג) אשר נדרתי להעלות את לויתן כו' ביום ישועות ישראל. ז"ש אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה', דדרש אזבחה לך הלויתן כאשר נדרתי לך (ולשון זביחה לאו דוקא, דדגים לאו בני שחיטה נינהו, וכדלעיל רפ"ט, ובילקוט הלשון ולעשותו), ובילקוט סדר מטות רמז תשפ"ד בשם ילמדנו, שיונה מכבר נדר ולא שילם מה הגיע לו ירד במצולות ים כו' שנדרתי ולא שלמתי כו' ורמזו נמי לדרשא זו בויק"ר בחקותי ר"פ ל"ז בא' שנדר ולא שילם ושקעה ספינתו בים, וכמש"ש בהגהותיי בס"ד:

(עד) רמז הקב"ה. עמש"ל אות מ"ז:

(עה) ראו המלחים כו' שעשה הקב"ה עם יונה. משמע שראו כשהקיאו הדג לאחר ג' ימים, וכ"ה להדיא בזהר פקודי (רלא.), וז"ש בילקוט שהקיאו הדג תתקס"ה פרסאות, ר"ל למקום שהיו שם המלחים באותה שעה:

(עו) והשליכו איש אלקיו בים [עמש"ל אות ל"א מ] שנא' משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו. פי' הרד"ק וכן רבינו בחיי בכד הקמח שם, שהפר"א מפרש חסדם חרפתם, מלשון חסד הוא (ובלשון ארמי חרפה חיסודא), והוא שם גנאי לגילולים כמו הבלי שוא:

(עז) וחזרו כו' לירושלים כו' שנא' כו' ויזבחו זבח כו'. משרש שמקרא זה אע"פ שנא' למעלה קודם עלות יונה לא נכתב שם רק לגמור ענין אנשי האני', אבל זה הי' מעשה לאחר שהקיא הדג את יונה:

(עח) ליפו ועלו לירושלים. ועלייהו רמיזא מ"ש עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק וכמ"ש בספרי שם שאין זזין משם עד שמתגיירין ובאין ומקריבין זבחים ועולות, ולדברי הפר"א יתפרש ג"כ זבחי צדק על המילה לשם גירות צדק, ונאמר זה שם בימה של זבולון שמשם היה יונה כמש"ל בשם הירושלמי ושם נתגיירו המלחים ע"י [וגלגל הקב"ה שאף ע"י חטאו של יונה (שרצה לברוח מלפני ה') נתגלגל זכות שבאו המלחים לתחת כנפי השכינה (וכעין מ"ש בב"ר פפ"ד ופסיקתא דשקלים בעבירתן של שבטים במכירת יוסף ע"ש) וכ"ה בזהר פקודי (שם) אתו לגבי' ואיתגיירו כלהו כו' ובכל אינון דמתקרבין לגבי' ומקדשין שמי' באתגליא, ור"ל שיונה קידש ש"ש בפרהסיא בפני המלחים במה שהודה על עצמו להציל לאנשי הספינה ופירש להם שה' אלקי הים והיבשה, ודחק עליהם שישליכוהו לים בכדי לקיים גזירת ה' עליו, ובכדי להציל את כלם, ולכן זכה שנתגלגל ע"י זכות שנתגיירו]:

(עט) והלא אין מקבלין זבח כו'. ר"ל שלמים שהוא סתם זבח (ואע"פ שבכ"מ בת"כ וכן בזבחים (קט.) דרשינן מן זבח כל הקרבנות (לבד מעופות ומנחות), מ"מ אין שלמים מוציאין מכללן, אבל לפרש זבח על עולות לבד לא משמע לי'), ואתיא כר"ע בפ"ז דמנחות (עג:) שאין מקבלין מהן אלא עולות (ובתוס' זבחים (מ"ה:) העתיקו בזה ר"א במקום ר"ע), וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מה' מעה"ק (ובילקוט הלשון קצר, ע"כ נדחק בז"ר בפירושו בחנם ע"ש):

(פ) אלא זהו הברית שהוא כזבח, כד"א (תהלים נ) כורתי בריתי עלי זבח, ודרשוהו בשמ"ר ס"פ נ"ט על המילה ע"ש:

(פא) ונדרו ושלמו להביא איש כו'. ז"ש ויזבחו זבח לה' וידרו נדרים, דמשמע נדרים שלא היו יכולים לקיימן אז מיד, ומפרש דהיינו שנדרו להביא איש אשתו, ומסיים נדרו ושלמו, כד"א (ישעי' יט) ונדרו נדר לה' ושילמו:

(פב) ועליהם הוא אומר. כלומר על אלו וכי"ב, הוא שתיקנו לכוללן בברכת צדיקים, וכדתניא רפ"ב דמגלה (יז:) וכולל גירי הצדק עמהם, וכ"ה בירושלמי רפ"ב דברכות (וטעם שנקראו בשם הצדק עי' בהקדמת הזהר (יג:) ובזהר ויקרא (יד:) וככ"מ, ונסמך ללשון זבחי צדק שכתבתי לעיל אות ע"ח):