בית הלוי חלק ג שמו

ויו"ט קדושה אחת הם דלא שחיט בישרא ביו"ט שלאחר השבת אלא דאנן לא קיי"ל הכי ולפרש"י הרי גם אם שתי קדושות הם צ"ל אסור משום מיגו דאיתקצאי ועיין עוד במס' פסחים דף ע"א דאמר ר"א דבעי זביחה בשעת שמחה והקשה רבא מהא דתנן השמחה שמונה והא זימנין דלא משכחת אלא שבעה וכגון שחל יו"ט הראשון בשבת ולרש"י קשה הא גם אם לא בעי זביחה בשעת שמחה זימנין דהם רק ששה וכגון שחל עיו"ט בשבת ודוחק לומר דנוקים להמשנה כר"ש דלית ליה מוקצה ובפרט דרבא בעצמו ס"ל בביצה דף ל"ג כר' יהודה במוקצה, והניחא לפי מה שכתב הר"ן בפ"ב דביצה בשם הרמב"ן דכל דבר שבעצמו הוא ראוי רק שיש עליו איסור מצד אחר וממילא שלא דחאו בידים ונפקע אח"כ ממנו אותו איסור בלא מעשה אין בו משום מוקצה ושרי גם באותו יום לדידיה ניחא דכיון דנפקע איסור שבת אין בו משום מוקצה כלל, וגם לדעת האלפס בחולין פ"א דמוקצה מחמת איסור היכא דלא דחאו בידים שרי לדידן וכן הוא דעת התוס' סוף שבת בד"ה לברי אבל להחולקים דס"ל דגם בכה"ג מקרי מוקצה קשה דביו"ט שלאחר שבת יהיה אסור לשחוט בהמה, ויותר קשה מהירושלמי שהביאו הפוסקים שיורי פתילה שיורי מדורה שיורי שמן שכבו בשבת מהו להדליקן ביו"ט רב ור"ח תרוייהו אמרין אסור ור' יוחנן אמר מותר ומפרש שם דפליגא אם שני קדושות הם או קדושה אחת או דפליגא בהכנה ועכ"פ חזינן דבלא הני טעמא היה שרי גם לרב דאית ליה מוקצה והרי שם דחאו בידים ומוכח דלא אמרינן מיגו משום שעבר וצ"ע: סימן נה

מה שרוצה להתיר על ידי קטן ולסמוך על דעת הרשב"א שכתב דאיסור דרבנן ספינן ליה בידים לא נראה דמלבד דהוא נגד דברי השו"ע באו"ח סי' שמ"ג שסתם כהרמב"ם דגם איסור דרבנן אסור להאכילו עוד זאת די"ל דגם הרשב"א לא התיר רק בדבר דעצם האיסור שבו הוא מדרבנן ואין בו חשש איסור דאורייתא אבל דבר דעיקר החששה שבו הוא שמא יעבור על איסור דאורייתא אע"ג דמן התורה מותר דאין לחוש לזה משום רובא או חזקה וכדומה רק מדרבנן חששו לו אפשר דגם הרשב"א מודה דאסור להאכילו, ועיי' ביבמות דף קי"ד הגמרא להוכיח דאין ב"ד מצוין להפרישו מהא דבן חבר הרגיל אצל עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים מצא בידו פירות אין זקוק לו ומשני ר"י בדמאי הקילו, וכתבו התוס' דלא היה צ"ל דהקילו משום דמאי רק כיון שהוא איסור דרבנן א"צ להפרישו, אי נמי כיון שיש לחוש לטבל דהוא איסור דאורייתא היה לנו להחמיר שיהיה צריך להפרישו, הרי דתי' השני כתב להדיא לחלק כיון דהחשש הוא שמא עובר על דאורייתא אע"ג דהחששה הוא רק מדרבנן היה דינו כדאורייתא אי לאו משום דבדמאי הקילו, ועוד יותר נראה דמכאן מוכרח כן דהרי תני מצא בידו פירות אין זקוק לו ומוכרח דלהאכילו בידים אפי' דמאי דהקילו בו אסור רק דבאוכל מעצמו א"צ להפרישו ולכאורה מוכח דלא כהרשב"א, ולהרשב"א ע"כ צ"ל כתי' השני של התוס' דשאני הכא דהחשש הוא לאיסור דאורייתא ולתי' הראשון של התוס' דלא ס"ל לחלק בזה בע"כ מוכרח דלא כהרשב"א ועכ"פ הא זה מוכח ממ"נ דבחששה לדאורייתא דאסור ממ"נ. אמנם יש לדחותו ונאמר דהא דאסור להאכילו דמאי אין האיסור משום אכילתו של הקטן רק האיסור משום אביו המאכילו דהרי טבל אסור בהנאה של כילוי והרי מבואר בחולין דף ז' דהלוקח מע"ה לאכילה דחייב בדמאי דאסור להאכיל לבהמה ובע"כ האיסור משום הנאה של כילוי דאסור גם בדמאי וכשמאכיל לקטן לא גרע ממאכיל לבהמה אבל כשהקטן אוכל מעצמו אין לאוסרו משום הנאה של כילוי ובהמה אוכלת טבל גמור מעצמה לא מצינו שיהיו הבעלים מצוין להפרישה ואין מקום לאסור בקטן רק משום לתא דקטן שלא יאכל דבר האסור לו ומשו"ה מדייק הגמרא מדאין זקוק לו דאין מצוין להפרישו, אמנם הגם דאין מכאן ראיה לאסור מ"מ גם ראיה להתיר בכה"ג אין לנו ואחרי שהתוס' בתירוצם השני דהיכא דהחששה הוא לאיסור דאורייתא יש להחמיר בו אפשר דגם הרשב"א ס"ל חילוק זה לענין להאכילו בידים ולא התיר רק בדבר דעצם האיסור הוא רק מדרבנן, ועוד דהרי הרשב"א בתשובה סי' צ"ב כתב להדי' דלא התיר אלא בשיש בזה צורך להקטן אבל בדליכא צורך להתינוק גם הוא כתב דאסור ובזה מיושב מה דלכאורה קשה עליו מהא דעירובין דף פ"ב עד בן שש יוצא בעירוב אמו מכאן ואילך צריכין לערב עליו הרי דאסור להוליכו חוץ לתחום אע"ג דתחומין דרבנן גם מיושב מה דהקשה המל"מ בפרק י"ז מה' מאכלות אסורות מהא דשבת דף צ' דמקשה א"ה טהור נמי והרי בל תשקצו הוא רק מדרבנן ואפ"ה אסור ובזה ניחא דבכל הני דליכא תקנות התינוק מודה דאסור, ובפרט בנידון זה דמלבד דאין בזה צורך לקטן עוד עיקר המעשה הוא לצורך גדול בכה"ג אין שום ה"א כלל להתיר דהרי עיקר היסוד של הרשב"א דמתיר מבואר בתשובתו דהוא מהא דאיתא במס' שבת דף קל"ט דיהיב פרוטי לתינוק עכו"ם וזרע כשותא בכרמא ופריך וליתבי לתינוק ישראל ומשני אתי למסרך הרי דכל האיסור הוא משום דאתי למסרך ובדבר דהוא צורך להקטן הלא לא חיישינן למסרך דהא מותר להאכילו ביוה"כ ומזה הוכיח דלצורך הקטן שרי אבל עכ"פ הרי זה מבואר להדי' בגמרא דלצורך הגדול אפילו בדרבנן אסור משום דאתי למסרך וא"כ בנידן זה שהוא לצורך הגדול אין שום מקום להתיר אפילו באיסור דרבנן גמור, ובפרט דהוא חששה לדאורייתא: ב

מה שרוצה לדון בזה ע"פ אומדנא דמוכח דאנן סהדי דאדעתא דהכי יהיב לי' מסתפקנא טובא דאע"ג דדנין באומדנא וכמו שכתבו התוס' בכמה דוכתא דיש דברים דאפילו תנאי אינו צריך, אמנם לכאורה יש לומר דזהו דוקא בלא התנה כלל אבל הכא דהתנה מפורש כל הפרטים הגם דלא היה צריך להתנות דהאומדנא דכאן יש על כל הדברים שהתנה וחזינן דלא סמך על האומדנא וא"כ זה הפרט דלא התנה י"ל דלא איכפת ליה בזה, ועיי' בחו"מ סי' רמ"א ברמ"א ואם הוא דבר הצריך להנותן כגון אתרוג בימי החג ואמר ע"מ שתחזירהו לי כו' וצריך להחזיר לו מיד ואם אמר ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי יכול להחזירו כל זמן שירצה פי' אפי' אחר החג, ולכאורה קשה דבאו"ח סימן תרנ"א כתב דגם בנתן אתרוג סתם בלא תנאי ה"ה כאלו אמר ע"מ שתחזירהו דמסתמא על דעת כן נתנו כיון שצריך לצאת בו ואין לו אחר, ובודאי הכוונה שצריך להחזיר לו תיכף משום האומדנא וא"כ גם בלא אמר לי אמאי גרע מאלו לא התנה כלל, ואין לומר דבאו"ח איירי ביו"ט ראשון וכשלא יצא בו הנותן עדיין וגם בלא הפנאי איכא אומדנא דהכוונה שיחזיר לו תיכף ובחו"מ איירי שכבר יצא בו הנותן והגם דעדיין צריך לו למחר מ"מ הרי ביום ב' יוצאין גם בשאול וליכא אומדנא דמוכח דכוונתו שיחזיר לו דהרי יכול זה המקבל ליתן לו בתורת שאלה ואין לו חיוב על המקבל להחזיר לו לגמרי שיהיה שוב של הנותן רק משום התנאי ומשו"ה