בית הלוי חלק ג שמז

בלא אמר לו יכול להחזירו אחר החג, זה אינו דהא עיקר הדין דגם בסתם מחויב להחזירו יצא להפוסקים מעובדא דר"ג דנתן לר' יהושע האתרוג בסתם ואפ"ה חשבינן ליה כמו שאמר מפורש ע"מ שתחזירהו ואם לא היה מחזירו לר"ג לא היה ר' יהושע יוצא בו וכדאיתא במס' סוכה דף מ"ז והרי שם כבר יצא בו ר"ג קודם שנתן לר"י ומוכרח דגם ביצא בו איכא אומדנא דכוונתו שיחזיר לו תיכף ולא שיצטרך למחר לבקש ממנו שישאול לו האתרוג וא"כ קשה הא גם בלא אמר לי לא גרע מסתמא והנראה דס"ל להרמ"א דבלא התנה כלל אזלינן בתר אומדנא אבל אם אמר מפורש ע"מ שתחזירהו שוב אין לדון בו אחר אומדנא והולך רק אחר לשון של התנאי וכיון דלא אמר לי יכול להחזירו אחר החג דהא חזינן דבמה דהקפיד דהיינו עיקר התנאי לא סמך על האומדנא ומשו"ה מה שלא הזכיר אין דנין בו דין אומדנא, ועיי' בחו"מ סי' קי"ב דכתב הרמ"א דיש אומרים דגם אחריות דאקני אמרינן ט"ס הוא מיהו אם כתב לו אחריות מפורש ולא הזכיר שוב לא אמרינן בו ט"ס הוא

וע"ש בטור או"ח שכתב די"א דצריך תנאי כפול וכ' הטור דלפמש"כ דגם סתמא צריך להחזיר א"כ גם בלא כפלי לא גרע מסתמא ואין זה סותר להסברא שכתבנו דהרי הטור איירי בהתנה מפורש רק שלא אמרו כדיני תנאי ואין זה סותר האומדנא ולא גרע מסתמא אבל בלא אמר לי הרי לא הזכיר זה הפרט מפורש שרוצה שיחזיר לו תוך החג אין לנו להוסיף על תנאו עוד תנאי אחר כיון דחזינן דקצתו התנה מפורש ולא סמך על האומדנא שוב אמרינן מה דלא הזכיר מפורש ולא הקפיד עליו: ג

כתב המאור בפ"ג דר"ה דהא דהמודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה דוקא מצוה דאורייתא אבל חצוצרות דתענית לא וכתב הר"ן דלפי"ז גם בשל ר"ה יש לדקדק דהא יש מהם שהם רק דרבנן אלא שאין דבריו מחוורין בזה דמ"מ מצוה איכא, ומדברי בעל המאור נראה דס"ל דברבנן לא אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו וכבר נתקשו בזה מהא דבעירובין דף ל"א אמרי' לר' יהודה דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו והרי גם למצוה דרבנן מערבין לכל מי שילך לבית המשתה ועוד יותר קשה דהמאור סותר את עצמו דבפרק לולב הגזול כתב המאור דהא דאמר רבא לולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל יצא דלאו ליהנות ניתנו דאיירי בע"ז שיש לה ביטול דבלא"ה מכתת שיעורא וגם קודם ביטול אם על בלא נתכוין לזכות בו יצא ביו"ט שני דלא בעי לכם הרי כ' דגם ביו"ט שני שהוא דרבנן לאו ליהנות ניתנו, ועוד יותר קשה לי לשונו של בעה"מ בר"ה גופה דז"ל המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה ודוקא שופר של ר"ה אבל חצוצרות דתענית לא והמודר הנאה משופר תוקע בו תקיעה של מצוה אבל גמיעי מים לא עכ"ל וצע"ג דלמה כתב גמיעי מים דהוא רשות דאסור כיון דכתב דגם מצוה דרבנן אסור ולא ראיתי מי שעמד לפרש המשך דבריו בזה, וגם דעיקר סברתו בזה קשה כמו שהקשה הר"ן דעכ"פ מצוה איכא ואם המצוה קולא דאינו רק דרבנן הרי גם ההנאה הוא כן והנראה דס"ל דהמודר הנאה מחבירו זהו גופה חשיבא הנאה מה שזה התוקע עושה לו רצונו ובפרט אם הוא מצוה לו לתקוע וזה עושה צווי וכמו דאיתא נחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני והוא הנאה דאורייתא וכמו בכל מודר הנאה שאסור לו לעשות מלאכתן ואין שום נ"מ לאיזו תכלית הוא צריך לאותה המלאכה וכמו כן במצוה לו לתקוע אין שום נ"מ לאיזו ענין ולאיזו תכלית הוא נצרך לאותה התקיעה דעכ"פ עושה מלאכתו וצווי וא"כ הא יש בזה הנאה האסורה מדאורייתא ומשו"ה לא שרי רק בשופר של ר"ה שהוא מצוה דאורייתא וס"ל להמאור כהני פוסקים דס"ל דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו גם במצוה שיש בה הנאת הגוף לבד קיום המצוה אבל במודר הנאה משופר דהוא בעצמו התוקע ס"ל להמאור דליכא בזה הנאת הגוף לבד קיום המצוה משו"ה שרי גם מצוה דרבנן כיון דכל ההנאה שבזה הוא רק מה שמקיים המצוה וכמו דמה"ת ליכא מצוה ממילא ליכא הנאה בזה מה"ת וניחא גם הך דעירובין דאע"ג דהמצוה שמערב עבורה הוא רק דרבנן מ"מ הרי תחומין דרבנן ומה"ת הא א"צ כלל להעירוב וליכא הנאה ורק מדרבנן הוא דצריך לו ומשו"ה שרי גם למצוה דרבנן ואע"ג דבעירובין קיימינן שם אליבא דר' יהודה והרי כתב הרא"ש בפרק מי שהוציאוהו דר"י ס"ל תחומין דאורייתא הרי הרבה מהראשונים חלקו על הרא"ש בזה וס"ל להמאור כוותיה, והר"ן אזל לשיטתו שכתב דמודר מחבירו דתוקע לו הוא דוקא בתוקע לו מעצמו אבל אם מצוהו לתקוע אסור דשליחותי' קעביד וכמו דאמרינן גבי כהנים אי שליחותא דידן נינהו אסור במודר הנאה דהר"ן הא כתב בנדרים דף ט"ו דבאיכא הנאת הגוף לבד המצוה לא אמרינן לאו ליהנות ניתנו] ובתוקע מעצמו בלא ציווי הא ליכא שום הנאה לבד קיום המצוה ומשו"ה כתב דגם בדרבנן שרי והמאור יסבור כמש"כ הרא"ש בנדרים דף ל"ו גבי מלמדו מדרש דגם כשיצוה מותר דלא אמרינן שליחותא קעביד רק בדבר דצריך שליחות גמורה וכמו בקרבן ותרומה והובא דעתו ברמ"א בשו"ע יו"ד וס"ל כן להמאור ובכה"ג איכא הנאה גמורה ומשו"ה אסור בדרבנן: