בית הלוי חלק ג שמד

עראי אינה יכולה לעמוד כלל ואינה ראוי' לשבעה ולא שם סוכה עלי' כלל וכל הטעמים דאמרינן בריש המס' לפסול למעלה מך' לא נצרכו רק לפוסלה גם בעשאה קבע ביתדות חזקות, וגם אביי דהקשה לעיל ממחיצות של ברזל וס"ל דגם למ"ד סוכה דירת עראי אין לפסול למעלה מך' קאי רק אם עשאו קבע דס"ל דלמעלה מך' לא גריעי ממחיצות של ברזל דיש בכלל קבע עראי אבל אם עשאה למעלה מך' עראי כו"ע מודים דפסול, ואין להקשות דא"כ מאי הקשה אביי לעיל נימא דהמשנה דתני פסולה איירי בעשאה עראי, ז"א דהמשנה הא נקטה סתמא דלמעלה מך' פסולה ואיירי בכל ענין וגם בעשאה קבע פסול וע"ז הקשה אביי. וכאן הוכיח אביי להיפוך מדמכשיר ר' יהודה למעלה מכ' ולא הטיל בו שום תנאי דדוקא בעשאה קבע מוכח דאין שום חילוק לר"י בין למטה ובין למעלה ובכל אופן דכשר למטה מכשיר גם למעלה ומוכרח דס"ל דכל סוכה צריך להיות קבע דוקא לר"י, ודוק בלשון התוס' ומבואר כמעט להדי' כוונתם כמש"כ ומיושב קושי' מהרש"א, אמנם לפי"ז דחוק קצת לשון הגמרא בריש המס' דאמר רבא למעלה מך' דאדם עושה דירתו דירת קבע כי עביד לי' עראי נמי פסול תיבת נמי צ"ע דבעראי הרי הוא פסול טפי מבקבע דפסול לכ"ע: ה

דף ד' אמר ר"ה מחלוקת על שפת הגג דר' יעקב סבר גוד אסיק, הנה בודאי נראה דלר"ה מכשיר ר' יעקב בקונדסין כל שהו וא"צ שיהיו רחבין טפח כיון דמשום גוד אסיק מכשיר ולא משום הקונדסין, וכן מורין דברי רש"י שכתב בדברי ר"נ דאמר דבאמצע פליגא וע"י הקונדסין מכשיר ר"י וכגון שהי' רחבין טפח, ומוכרח דלר"ה א"צ טפח, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב נעץ ד' קונדסין על ד' זויות הגג כשר ורואין המחיצות כאלו עולין למעלה עד הסיכוך דהוא גורס בר"נ אבל על שפת הגג ד"ה כשרה הרי דלא מצריך כלל שהיו רחבין טפח, והא דמסיק הגמרא בתיובתא על ר"ה מהברייתא דתני נעץ בארץ ר"י מכשיר ולא משני דשם איירי ברחב טפח ור"ה איירי באין בהם טפח צ"ל דכל הקושיא הוא רק בזה דאמר רב הונא אמר סתמא אבל באמצע ד"ה פסולה מוכח דס"ל דבאמצע ליכא שום פלוגתא כלל בין ר"י ורבנן דגם ביש בהם טפח פוסל גם ר"י, ולפ"ז צ"ל בהא דבסמוך מבעי להגמרא לר"נ באמצע פליגא אבל על שפת הגג ד"ה כשרה או דלמא בין בזו ובין בזו פליגא והרי לכאורה הם שני דינים מחולקים שאין להם שום שייכות זה לזה דבאמצע מכשיר ר"י ע"י הקונדסין וביש בהם טפח ועל שפת הגג מכשיר ע"י גוד אסיק וגם באין בהם טפח וא"כ הרי הי' יכול לומר להיפוך באמצע פליגא אבל על שפת הגג ובליכא טפח גם ר"י פוסל דגם ר"י לא ס"ל גוד אסיק וצ"ל דבאמת כן הוא הפשט בגמרא או דלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת פי' דר"נ מפרש הברייתא דקאי על כל האופנים גם על שפת הגג וגם באמצע וע"כ איירי ביש בהם טפח מדמכשיר באמצע ומהאי טעמא קמכשיר לי' גם בשפת הגג ולא פליגא בסברא דגוד אסיק כלל וי"ל דגם ר"י לא ס"ל גוד אסיק באין בהם טפח, והרי לכאורה ע"כ צריכין אנו לפרש כן בהמסקנא דמשני לר"ה דפליגא באמצע וה"ה על שפת הגג והא דפליגא באמצע להודיעך כחו דר"י כו' והרי זה שייך בפלוגתא אחת ובסברא אחת ותפסה הברייתא רבותא יותר בסברא זו אבל כיון דהם שני סברות מפורדים שאין אחת תלוי' בחברתה כלל הרי אין שייך כלל לומר כן כיון דמאחד לא ידעינן השני וכיון דהברייתא תני דפליגא בארץ מהיכי תיתי נחדש בהם עוד פלוגתא חדשה שאין לה רמז כלל ועיין בתפארת שמואל על האשר"י שהקשה כן רק הכוונה כמש"כ דלהמסקנא ס"ל לר"ה דפליגא בכל האופנים ואיירי הברייתא ביש בהם טפח וגם בשפת הגג הכשירו דר"י הוא רק משום הטפח ולא משום גוד אסיק ומש"ה נקט באמצע להודיעך כחו דר"י: סימן נד

ביאור דעת רש"י במיגו דאיתקצאי מיום שעבר

בסוכה דף מ"ה אמר ר' יוחנן אתרוג בשמיני מותר סוכה בשמיני אסורה ומפרשינן הטעם סוכה דחזי' לבה"ש איתקצאי לכולא יומא דשמיני אתרוג לא חזי' לביה"ש. ולוי אמר אתרוג בשמיני אסור ופרש"י טעמא דלוי כיון דביה"ש דיום ז' אסור שמא יום הוא ומיגו דאיתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולא יומא דח', והתוס' בדף ח' חלקו על רש"י וכתבו דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי מיום שעבר וזהו טעמו של ר' יוחנן דמתיר אתרוג בח' ולוי דאוסר הוא דגזר אתרוג אטו סוכה, והנראה דרש"י לא ניחא ליה בזה דאיסור מוקצה דרבנן והאיך נגזור בו התירא אטו ואיסורא דאע"ג דגבי ביצה שנולדה אסרינן משום מהרה יבנה בהמ"ק ויאמרו אישתקד מי לא אכלנו הרי דגזרו בחשש מוקצה התירא אטו איסורא לא דמי דשאני שם דזה הדבר גופה דהיינו ביצה שנולדה בראשון תהיה אסורה גזרו גם השתא שלא יקילו בה אח"כ אבל לאסור דבר שאינו מוקצה משום חששה דיתירו דבר המוקצה זה לא שמענו, ועיי' בחידושי הרשב"א במס' חולין דף י"ד שכתב דבפירות הנושרין דמלבד איסורא דשמא יעלה ויתלוש יש בהם איסור מוקצה והקשה ע"ז מהא דריש ביצה אמרי' פירות הנושרין טעמא מאי שמא יתלוש היא גופה גזירה ונגזור גזירה לגזירה ואמאי לא אמר דגזרו ביצה משום פירות הנושרין דאסורים משום מוקצה ותי' דאינו מוקצה אטו מוקצה לא גזרינן

והנה עיקר הוכחת התוס' הוא מהא דמתיר ר' יוחנן אתרוג בח' וצ"ע דהרי ר' יוחנן פסק בסוף שבת כר"ש דלא אמרינן כלל מיגו דאיתקצאי לבה"ש אפי' אינו מיום שעבר והא דאוסר סוכה בח' ע"כ צ"ל דלא פסק כר"ש רק במוקצה מחמת איסור אבל מוקצה מחמת מצוה אית ליה ומשו"ה סוכה דאי איתרמי סעודה בה"ש בעי למיתב בה נמצא דבה"ש יש עליו שם מוקצה מחמת מצוה ומשו"ה אסורה כל יום ח' אבל אתרוג דא"צ ליטלו בביה"ש א"כ ביה"ש אין בו מצוה והגם דבה"ש אסור באכילה דשמא הוא יום וכל יום ז' אסור משום מוקצה מחמת מצוה מ"מ אם נבא לאוסרו למחר בשביל זה הרי אינו מחמת מצוה רק מוקצה מחמת איסור מוקצה שהיה עליו בז' א"כ הרי הוא בכלל מוקצה מחמת איסור והרי איסור מוקצה שהיה עליו ביה"ש לא חמירא מאלו היה עליו ביה"ש איסורא דאורייתא ממש ומ"מ ס"ל לר"י דשרי ולוי לשיטתו דפסק בסוף שבת כר"י במוקצה מחמת איסור ומשו"ה אוסר אתרוג בח' וצ"ע, והנראה בדעת התוס' משום דבשבת דף מ"ד כתבו התוס' דבמוקצה מחמת איסור היכא דדחי' בידים אוסר ר' יוחנן מדאוסר נר שהדליקו בו בשבת ורק בנתנבלה בשבת מתיר דלא דחי' בידים וס"ל להתוס' דגם אתרוג שהקציהו למצוה מקרי דחי' בידים ולרש"י י"ל דרק בנר שהדליקו בו דעל אותו ביה"ש עצמו דחאו בידים מודה ר"י אבל אתרוג הא לא דחאו כלל על ביה"ש של סוף יום ז' דהרי אז