בית הלוי חלק ג שמ

דף כ"ח כפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא ואמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא והרי תוקע לשיר הוא מכוין לשם דבר אחר ודומה ממש להך דלשמרן דהכא ומ"מ ס"ל לרבא דיצא וצריך לומר דר"א חולק על רבא בזה וס"ל דכה"ג לא יצא ורבא ס"ל דגם בכה"ג יצא, וטעמו של רבא דמדייק דגם לשיר יצא מהא דכפאוהו דס"ל דכיון דהוא אינו רוצה לאכול רק אחרים מכריחין אותו לא עדיף ממכוין לשם דבר אחר ובפרט לפמש"כ הראשונים דאיירי דהוא סובר דהוא חמץ וכיון דבדעתו שאוכל חמץ א"כ הרי הוא דומה ממש לתוקע לשיר, ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בר"ה דאמאי לא מדקדק רבא מהא דאמר בפסחים אכלו שלא במתכוין יצא ולפי"ז ניחא דשם איירי בלא שום כוונה ועדיף ממכוין לשיר ורק מהא דכפאוהו לאכול מדייק שפיר, ולפ"ז ר"א דס"ל דבמכוין לשם דבר אחר לא יצא חולק גם על הא דכפאוהו פרסיים וס"ל דלא יצא, ועכ"פ מיושב דעת רש"י דשפיר מתיר ר"א לשמרן, ובזה יש ליישב ג"כ דעת הרמב"ם דודאי מלשון הגמרא מוכרח דר"א מתיר גם להניחן לכתחילה ורק הרמב"ם לשיטתו דפסק בפרק ז' מה' חמץ ומצה דכפאוהו ואכל דיצא ומוכרח לדידי' דגם במכוין לשם דבר אחר יוצא בו וא"כ גם במניח לשמרן איכא איסורא דאורייתא ומשו"ה פסק דלא כר"א ואוסר להניחן לכתחילה, ורק בהיו עליו מבעו"י דס"ל להרמב"ם דבכה"ג ליכא איסור דאורייתא ורק מדרבנן אסור משום חשש שמא ישן בהם בזה פסק דלשמרן מותר דהא לא גריעי מהנחה לכתחילה ואליבא דר"א דס"ל דבמכוין לשם דבר אחר ליכא איסור דאורייתא והרי מ"מ הא איכא הך איסורא דרבנן דחשש שינה ומ"מ מותר משום שמירתן וכמו כן לדידן באינו חולצן שרי, אבל בדברי ר"א עצמו גם הרמב"ם מודה דהוא מתיר גם להניחן לכתחילה, ובזה מיושב ג"כ מה דהקשו על הרמב"ם מהברייתא דהי' משכים לדרך ומתיירא שלא יאבדו מניחם וכשיגיע זמנם ימשמש בהם ומברך הרי להדיא דגם בהנחה לכתחילה שרי לשמרם די"ל דהך ברייתא ס"ל מצות צריכות כוונה דהרי הוא פלוגתא דתנאי בפסחים דף קי"ד אם צריכות כוונה או לא. גם י"ל בלא"ה דלא קשה להרמב"ם מהברייתא דאפשר ס"ל להברייתא לילה זמן תפילין והא דמצריך לחלצן מששקעה החמה הוא רק משום חשש שמא ישן בהם ומשו"ה שרי לשמרן וכמו לדידן דמותר באינו חולצן אבל הרמב"ם דפוסק לילה לאו זמן תפילין וגם פוסק דא"צ כוונה וגם במכוין לדבר אחר ס"ל דיוצא משו"ה אוסר להניחן

והנה עיין בר"ן בר"ה שם שהקשה על הא דפוסק הרמב"ם דכפאוהו ואכל מצה יצא ובה' שופר פסק דהתוקע לשיר לא יצא וכתב הר"ן דבכל המצות ס"ל להרמב"ם דצריך כוונה ורק באכילת מצה פוסק דיוצא כיון דמ"מ אכל ונהנה והרי זה דומה למתעסק בחלבים ועריות דחייב שכן נהנה. ולפי"ז הא נסתרו כל דברינו, אמנם עיין בלח"מ שהקשה על הר"ן דהרי הרמב"ם פסק בה' קריאת שמע דהקורא בתורה להגיה יצא הרי דבכל מצות גם שאינם אכילה ס"ל דא"צ כוונה, והנראה ישוב דבריו בפשוט דבר"ה פריך על רבא ומשני מה"ד התם אכיל מצה אמר רחמנא והא קאכיל אבל הכא זכרון תרועה כתיב והא מתעסק בעלמא ומפרש הרמב"ם דה"ק דכיון דבשופר כתיב זכרון תרועה משמע דהמצוה יהיה בזכרון ובהרגשת הלב והדעת ומשו"ה אע"ג דבשארי מצות א"צ כוונה מ"מ בשופר ס"ד דלא מהני בלא כוונה והרמב"ם פוסק כהך מהו דתימא דמחלק בין מצה לשופר וכמש"כ הר"ן טעמו בזה מהא דא"ר זירא איכוין תוקע לי דשופר צריך כוונה. והר"ן שדחק בזה וכ' לחלק דבמצה איכא הנחה הנראה דלא היה גורס כגירסא דידן וכן העתיק הר"ן לשון של הגמרא מה"ד התם אכיל מצה אמר רחמנא והא אכיל אבל הכא מתעסק בעלמא ולא היה גורס אבל הכא זכרון תרועה וכן נראה שהי' גירסת רש"י ותוס' אבל הרמב"ם גרס כגירסא שלפנינו דרק שופר לחודא שאני מכל המצות. ואחד מן החכמים ששמע דברים הללו העיר דהא גם בתפילין כתוב ולזכרון בין עיניך ונימא דלהרמב"ם צריך בתפילין כוונה דוקא וצריך לעיין בזה בעירובין דף צ"ה יעו"ש: ג

מס' נזיר דף כ"ב אר"י משל לשנים שצלו פסחיהם זה שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם א"ל ר"ל רשע קרית ליה נהי דלא עשה מצוה מן המובחר מצוה מיהא קעביד, כבר מפורסם הקושי' דמשמע הכא דר"ל ס"ל מצות אין צריכות כוונה ובפסחים דף קי"ד קאמר ר"ל זאת אומרת מצות צריכות כוונה ועיי' בטורי אבן בר"ה דף כ"ח מה שכתב בזה, והנראה לומר דר"ל ס"ל דמצוה שהיא חובה על גוף האדם שמוטל עליו החיוב לעשותה וכמו בהך דפסחים דהאדם מחויב לאכול מרור בזה אינו יוצא ידי חובתו אלא א"כ מכוין לקיים המצוה המוטלת עליו, אבל באכילת קדשים דמצינו גבי לחם הפנים דאמר הגיעני כפול וכבר חקרו בזה רבותינו דמוכח מזה דאכילת קדשים א"צ כזית וכתבתי הסברא בזה בבית הלוי חלק א' סי' ב' דבשלמא אכילת פסח ומצה דהחיוב על האדם שהוא יאכל צריך כזית אבל מצות אכילת קדשים דאינה חיוב על שום אדם שהוא יאכלנו רק המצוה שיהיה הקרבן נאכל משו"ה גם כשמחלקו להרבה אנשים הרי מ"מ נתאכל הקרבן לא בעינן כזית ובמצוה כזו ס"ל לר"ל דאין צריך כוונה ואפשר דבזה כו"ע מודים דא"צ כוונה. ובזה מיושב הא דביבמות דף ל"ט איתא מצות תאכל מצוה שמקודם היתה בכלל היתר נאסרה חזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון ת"ל מצות תאכל ומפרשינן שם רצה אוכלה מצה רצה אוכלה חלוט והקשה שם הקהלת יעקב אמאי לא מפרש רצה אוכלה לשם מצוה רצה אוכלה לשם סעודה יעו"ש. ולפי"ז ניחא דמצות אכילת קדשים כו"ע מודים דא"צ כוונה דמ"מ נתאכלה, וא"כ גבי קרבן פסח אע"ג דהוא חיוב על גוף האדם לאכול בו וצריך כזית דוקא מ"מ הרי גם פסח לא יצא מכלל כל הקדשים ויש בו מצוה של אכילת קדשים דנפקא מקרא דואכלו אותם אשר כופר בם ונמצא דבפסח יש שני מצות באכילתה וכשאוכלו שלא בכוונה נהי דלא יצא בו מצות אכילת פסח למ"ד דצריך כוונה מ"מ קיים מצוה של אכילת קדשים וקאמר ר"ל דלא שייך לומר על אכילה זו ופושעים יכשלו בהם כיון דעכ"פ עשה באכילה זו מצוה ורק שחסר לו עוד מצוה השני' וזהו במה שלא אכל עוד כזית בכוונה וא"כ הא לא נכשל באכילתו רק במה שלא אכל, והוא תי' נכון: ד

המל"מ בה' יסודי התורה נסתפק באכילת מצוה אם יוצא בו שלא כדרך אכילתן. ולכאורה נראה דהרי במס' מנחות דף צ"ט אמרו והבבליים אוכלין אותו כשהוא חי והרי בפסחים דף כ"ד איתא דחלב חי הוא שלא כדרך הנאתן ודוחק לחלק בין חלב חי לבשר חי הרי דגם שלא כדרך אכילתן הוא מצוה. אמנם לפי מה שכתבנו דמצות אכילת קדשים א"צ כזית כיון שהמצוה אינו חוב על גוף האדם רק המצוה על הקרבן שיהיה נאכל וי"ל דמשו"ה ג"כ מהני שלא כדרך אכילתן דהרי נאכל הקרבן