בית הלוי חלק ג שלט

יש לעיין בלישנא קמא דאמר רב נחמן הלכה כר"י ומביא ע"ז הגמרא עובדא דר"ח ורבה בר"ה דהיו מצלי בהו באורתא ומשמעות לשון הגמרא משמע דמביא מהאי עובדא סייעתא לדברי רב נחמן וכ"כ רש"י להדיא מצלי בהו באורתא וכר' יעקב והרי לדעת רש"י ר' יעקב ס"ל ע"כ לאו זמן תפילין ור"ח ורבה בר"ה בע"כ ס"ל דז"ת דהיו מהדרים שיהיו עליהם בעת מעריב, וצ"ל דהגמרא לא איירי כלל בדין זה אם זמן תפילין או לא והגמרא מביא ראי' לעיקר דבריו של רב נחמן דהרי בהך ברייתא כולהו תנאי ס"ל דלאו זמן תפילין לשיטת רש"י ופלוגתתן הוא דת"ק ס"ל דמשתשקע החמה מוכרח לחלוץ ועל כרחך טעמו של ת"ק הוא משום חשש שמא ישן בהם דאיסורא הא ליכא באינו חולצן לרש"י ור' יעקב אמר דאין לחוש לשמא ישן רק משתכלה רגל מהשוק ושרי להניחן עליו עד אותו זמן אם היו עליו מבעו"י וחכמים ס"ל דעד שישן אין לחוש, ועל הך פלוגתא אמר רב נחמן דהלכה כר' יעקב ולא כת"ק ומביא הגמרא ראי' מעובדא דר"ח ורבה בר"ה דהם ג"כ ס"ל בעיקר הך פלוגתא כר"י דעד שתכלה רגל אין לחוש לשינה דאם הי' מקום חשש שינה משקיע"ה כת"ק אע"ג דהם ס"ל דז"ת הוא ג"כ היה אסור להניחם מדרבנן משום חשש שינה ותדע דהרי גם הם לא הניחו אותם רק עד אחר התפלה ואח"כ היו חולצין וכדמשמע הלשון מצלי בהו באורתא ולא יותר ומוכרח דגם דס"ל דז"ת הוא מ"מ משום חשש שינה אסור ומוכח ממילא כר' יעקב וגם אם נאמר דלאו זמן תפילין הוא שרי להניחן עליו עד שתכלה רגל אם לבשן מבעו"י

והנה דברי הרא"ש בסוגיא זו קשה בהא דבסמוך דאמר רבינא הוי' יתיבנא קמי' דרב אשי וחשך ומנח תפילין ואמרי לי' לשמרן קבעי מר ואמר לי אין וחזיתי' לדעתי דלא לשמרן קבעי וקסבר הלכה ואין מורין כן, ופרש"י קסבר הלכה דלילה זמן תפילין ואין מורין כן שמא ישכחם וישן בהם ומכאן הוכיחו הרבה מהראשונים דהלכה דז"ת הוא ודלא כמו שפסק הרמב"ם דלאו ז"ת ובאמת דאין מכאן קושיא על הרמב"ם דרש"י דגורס ומנח תפילין והרי המניחן עובר בלאו או בעשה ועוד דא"כ רב אשי הוא דלא כמאן דהרי כולהו תנאי דכאן מודים שאם חלצן שאינו מניחן אחר שקיה"ח ודוחק לומר דר' אשי ס"ל כר' נתן דאמר בעירובין הניעור בלילה רצה חולץ רצה מניח וסובר ר"א דהאי מניח היינו גם להניחן לכתחילה, דהרי בכל הסוגי' דכאן לא הובאו דברי ר' נתן כלל וכל תנאי דסוגיא זו ס"ל דאסור להניחן לכתחילה ומשו"ה הוכרח רש"י לפרש דר"א ס"ל דהלכה דז"ת הוא ותנאי דברייתא ס"ל דלאו ז"ת הוא אבל הרמב"ם גורס כגירסת האלפס וחשך ולא סלק תפילין ושפיר מצי ר"א לסבור דלאו זמן תפילין ומ"מ ליכא איסורא בעודן עליו מבעו"י והא דקאמר הלכה ואין מורין קאי על פלוגתא דלעיל דהלכה כר' יעקב דבעודן עליו מבעו"י א"צ לחלצן כשחשכה עד שתכלה הרגל רק אין מורין כן ומשו"ה א"ל דלשמרן קבעי להו, ורק לדעת התוס' ועוד ראשונים דס"ל דאין חילוק ולמ"ד לאו זמן תפילין גם כשאינו חולץ עובר בלאו ועשה לדידהו מוכח דר"א ס"ל דזמן תפילין גם לגירסת האלפס, ועכ"פ לשיטת התוס' שכתבו דגם ר"י וחכמים ס"ל דז"ת הוא ומשו"ה א"צ לחלצן ואחר הזמנים שתכלה הרגל אסרו חכמים משום חשש שינה ואפ"ה הא אמרו דמודים שאינו מניחן לכתחילה לדידהו ע"כ גרסי כהאלפס ולא סלק תפילין וקשה טובא דברי הרא"ש דהרא"ש הסכים לדברי התוס' דגם חכמים ור"י ס"ל ז"ת מדלא מצרכי לחלצן וגם כתב הרא"ש דגירסא דידן הוא כגירסת רש"י דמנח תפילין והסכים לדבריו ומפרש קסבר הלכה דז"ת הוא והרי לדבריו הכל מודים דלכתחילה אסור להניחן וגם בדברי ר' נתן דאמר רצה חולץ רצה מניח כתב הרא"ש דפירושו רצה מניח מלחלוץ וא"כ הרי ר"א דלא כמאן, ועיין בב"י שהקשה על הרא"ש במה דמתיר ללובשן דזהו דלא ככל הפוסקים וצ"ע יותר דהרי הוא דלא ככל התנאי. וההכרח לומר דהרא"ש מפרש דהא דתני ומודים שאם חלצן שוב אינו מניחן לא ע"פ דין הוא רק זהו משום דאין מורין כן וזהו דאמר הלכה דז"ת ושרי גם ללובשן רק אין מורין כן, ודחקו לומר כן דאם נאמר דע"פ דין חכמים אסרו משום חשש שינה לא ידענו מקום חילוק בזה דאמאי אסור ללבוש יותר משלא לחלוץ דבשניהם איכא חשש שינה וע"כ מפרש דע"פ דין אין לחוש לזה ורק משום דאין מורין כן לעשות לכתחילה ומשו"ה אין לו להניחן לכתחילה: ב

המניח תפילין בלילה עובר בלאו כו' אר"א ואם לשמרן מותר פרש"י מותר להניחן אחר שקיעת החמה דס"ל דגם ללובשן בתחילה שרי לשמרן, וגם לדעת התוס' והרא"ש דגם באינו חולצן איכא איסור דאורייתא הרי אין שום חילוק בין לובש לאינו חולץ, אמנם הרמב"ם וכן הוא בשו"ע דללבוש לכתחילה אסור גם לשמרן ורק בהי' עליו מבעו"י מותר להניחן עליו אם הוא לשמרן דס"ל דאיסור דאורייתא ליכא רק בלובש לכתחילה ומשו"ה אסור גם לשמרן, ורק באינו חולץ ס"ל דליכא איסור דאורייתא מותר לשמרן, ובודאי הוא דוחק טובא דהרי הא דאמר ולשמרן מותר קאי על הא דאמר מקודם המניח תפילין בלילה עובר בלאו והא דבאינו חולק איכא איסור דרבנן לא נזכר כאן בגמרא ורק אח"כ קאמר דאין מורין כן דקאי להרמב"ם על אינו חולץ והאיך נפרש דהך ולשמרן מותר קאי על אינו חולצן ובודאי משמעות הגמרא הוא כפרש"י. אמנם גם לפרש"י קשה כיון דאיכא איסור דאורייתא האיך שרינן לעבור עליו משום שמירתן ועיין בעירובין ריש פרק המוצא תפילין

והנראה דהרי עיקר הפסוק דושמרת את החוקה עיקרו בא להזהיר על הנחת תפילין ביום ועיין בדף מ"ד דכל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה וע"ש בפרש"י דקחשיב הך קרא דושמרת במנין העשין ורק דממילא בא הך ושמרת גם לאזהרה שלא להניחן בלילה דכתיב מימים ולא לילות דהלאו קאי גם על הדיוק דממעט לילה ומשו"ה נמי אמרינן בסמוך השמר דעשה עשה משום דעיקרו בא על הנחתן ביום דה"ל עשה וכיון דהפסוק קאי על שניהם יחד ציווי של הנחה ביום ואזהרה שלא להניח בלילה וע"כ אין האיסור של הנחה בלילה רק באותו אופן דביום הי' בכה"ג מצוה וא"כ הא י"ל דר' אלעזר סבר מצות צריכות כוונה ואם מניחן ביום ומכוין לשמרם ליכא מצוה ומשו"ה ליכא בכה"ג איסור דאורייתא בלילה וליכא רק איסורא דרבנן ומשום חשש שמא ישן בהם ומשו"ה שרי משום שמירתן. אמנם לכאורה נראה קצת דר"א ס"ל מצות א"צ כוונה דהא ודאי קשה הא דאמר ר"א המניח תפילין בלילה עובר בעשה והא איכא גם לאו דלא תוסיפו וצ"ל דס"ל כרבא דאמר בר"ה דף כ"ח דלעבור על בל תוסיף שלא בזמנו בעי כוונה ור"א איירי במניחן בסתם ואינו מכוין לשם מצוה ורק על עשה דושמרת עובר גם בסתמא ומטעם הנ"ל דכל אופן דביום איכא מצוה איכא בלילה איסור וס"ל מצות א"צ כוונה וכשמניחן ביום גם בסתמא איכא מצוה ושוב קשה אמאי מתיר לשמרן, וצ"ל דס"ל לר"א דאע"ג דבאינו מכוין לשום דבר יוצא בו ביום מ"מ במכוין לשמרן גרע ואינו יוצא בו ביום דכל שמכוין לשם דבר אחר גרע מאינו מכוין כלל ומניחן בסתמא, ועיין במס' ר"ה