בית הלוי חלק ג שלח

זמן שרוב העולם הולכים לישן ולר' נתן כל זמן שהוא בעצמו ניעור אלא ודאי הפירוש בדברי חכמים כמו בר' נתן. שוב מצאתי באשכול ה' תפילין וז"ל ואע"ג דקיי"ל הלכה כחכמים מ"מ מודים דלהניחם בתחילה אסור משתשקע החמה ולא התירום עד שישן, ומוכח להדי' דשלא לחלצן שרי עד שישן הוא, וגם מסתימת לשון הרא"ש שכתב דלמ"ד לילה ז"ת א"צ לחלוץ בלילה ואין מניחין בלילה משום הרחקה שלא ישן בהם משמע דכל הלילה שרי, וז"ל הרמב"ם מי שהניח קודם שתשקע החמה וחשכה אפילו הן עליו כל הלילה מותר ואין מורין כן הרי דמפרש ג"כ כמש"כ, ומהא שכתבו התוס' וז"ל דר"י וחכמים ס"ל דזמן תפילין הוא אלא דחיישינן שמא ישן בהם ור' יעקב עביד הרחקה טפי מחכמים, ומלשון זה הא משמע דגם רבנן עבדו איזה הרחקה וע"כ מפרשים התוס' עד זמן שינה שעה שרוב בני אדם הולכים לישן ודלא ככל הני פוסקים, אמנם אין זה מוכרח די"ל בכוונתם דחכמים לא עבדו הרחקה רק בלבישה לכתחילה אבל לא עבדי הרחקה בהיה לבוש מקודם ור"י עביד הרחקה טפי גם בהיה לבוש מצריך לחלוץ, ולפ"ז בהיו עליו מבעו"י לדברי חכמים לא עשו חכמים בזה שום הרחקה כלל ולא חידשו בו שום איסור ורק בהנחה לכתחילה אסרו חכמים משום שמא ישן, וגם בדברי ת"ק הא לא נזכר כלל שום סייג ואיסור דרבנן לדעת התוס' דת"ק הא ס"ל דלז"ת הוא וע"פ דין תורה הצריכוהו לחלוץ משתשקע החמה לדעת התוס' דגם באינו חולץ איכא איסור דאורייתא רק בדברי ר' יעקב מבואר דחכמים עשו בזה תקנה וסייג דר"י הא ע"כ ס"ל דז"ת הוא להתוס' מדשרי להניחן עליו עד שתכלה רגל והא דאח"כ צריך לחולצן בע"כ הוא תקנת חכמים מחשש שלא ישן בהם וזהו דאמר ומודים חכמים לר' יעקב דאע"ג דלענין חליצה לא ס"ל שום הרחקה דרבנן מ"מ לענין שלא להניח מודים ועשו הרחקה מדרבנן משתשקע החמה ולא מצי למתני דמודים לת"ק דלת"ק הא מה"ת מוכרח לחלוץ משקיה"ח ואע"ג דגם לחכמים יש בו הרחקה מדרבנן דהא דאמרו עד זמן שינה הרי הוא גם על שינת עראי דמן הדין מותר וכדאיתא במס' סוכה דף כ"ו דמותר לישן בהם שינת עראי ובלילה אסור גם עראי שמא ישן קבע מ"מ הרי לעשות הרחקה במשך הזמן לא נזכר בדברי חכמים כלל ושייך שפיר לומר דמודים חכמים לר' יעקב לעשות הרחקה במשך הזמן, אבל לדעת רש"י דר"י וחכמים ג"כ ס"ל דלז"ת הוא וכל פלוגתתם הוא רק לענין חליצה בשיעור ההרחקה דמדרבנן ובהנחה מודים דאסור מן התורה א"כ ה"ל למתני דמודים לת"ק ובודאי דלרש"י צריך לגרוס ומודים חכמים ור' יעקב שמודים לת"ק, ועכ"פ שיטת רש"י ותוס' תלוי בהני שני גירסאות

והנה איתא שם אמר רב נחמן הלכה כר' יעקב רב חסדא ורבה בר"ה מצלי בהו באורתא וכ' רש"י באורתא תפילת ערבית וכר' יעקב, איכא דאמרי אמר רב נחמן אין הלכה כר"י והא ר"א ורבה בר"ה מצלי בהו באורתא ההוא פליגי ופריך שם והאמר רבה בר"ה ספק חשיכה אינו חולץ ואינו מניח והא ודאי חשיכה חולץ ומשני ההוא בע"ש איתמר, ולכאורה צ"ע לדעת רש"י הרי אהא דמצלי באורתא מ"מ י"ל דס"ל לילה לאו ז"ת דכיון דהיו עליו מבעו"י ליכא איסורא וכ"כ רש"י להדי' בלשון ראשון דרבה בר"ה הוא כר' יעקב ור"י הא ס"ל לז"ת וא"כ מאי פריך הכא נימא הא דדייקינן הא ודאי חשיכה חולץ פירושו דרשות בידו לחלוץ והכי קאמר ספק חשיכה אינו חולץ ואינו מניח דאסור לו לחלוץ שמא יום הוא ומחויב בתפילין וגם אם הוא לילה הא לא עביד איסורא במה דאינו חולץ ואינו מניח דלמא לילה וקעביד איסורא בהנחה לכתחילה הא ודאי חשיכה רשאי ויכול לחלוץ דהא בודאי ליכא מצוה ומ"מ רשאי שלא לחלוץ ושפיר מצלי בהו באורתא ולהתוס' מקשה שפיר דמדמצלי בהו באורתא הא מוכרח דס"ל לילה ז"ת דאל"כ היה מוכרח לחלוץ וגם ס"ל דאז עדיין ליכא חשש שינה וא"כ אמאי חולץ בודאי חשיכה ולרש"י ההכרח לדחוק דמשמע ליה להגמ' הדיוק הא ודאי חשיכה חולץ דמוכרח לחלוץ, וצ"ע מנ"ל להגמרא זה, והנראה דהנה עוד קשה לשיטת רש"י בהא דמשני דהא דודאי חשיכה חולץ בערב שבת איתמר וס"ל לרבה בר"ה שבת לז"ת ולילה ז"ת הוא, ועיין ברא"ש שהקשה מזה לרש"י דכמו דחזינן דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין מוכרח לחלוץ כשקידש היום כמו כן הוא למ"ד לילה לז"ת מוכרח הוא לחלוץ תיכף ואין חילוק באיסור זה בין חליצה להנחה לכתחילה, ולכאורה נראה מוכח לרש"י דבערב שבת אין האיסור משום לבישת התפילין שלא בזמנן דבזה ליכא איסור כיון דהיו עליו מבעו"י רק משום שמא ישכח ויצא בהן לרשות הרבים והא דמקשה ע"ז הגמ' ממ"נ אי שבת לז"ת לילה נמי ז"ת ומוקים לה כר"ע דס"ל לילה ז"ת ושבת לז"ת ולא משני דבשבת האיסור משום חשש הוצאה ג"כ ניחא דהרי קושי' זו קשה לכל השיטות וכמו שהקשו התוס' דמאי מקשה דלמא האיסור משום הוצאה ותירצו דבתפילין מותרים בשבת בבית וליכא חשש הוצאה דכיון דחייב למשמש בהם מדכר דכיר להן וי"ל דרש"י סבירא ליה דזה שייך רק למ"ד שבת זמן תפילין אם כן המניחן אסור להסיח דעתו מהם ודכיר להו וליכא חשש הוצאה אבל אם שבת לז"ת הגם דבאינו חולצן ליכא איסורא מ"מ הא גם מצות תפילין אינו עושה ואינו מחויב למשמש בהם ושוב איכא חשש שישכח ויוצא לר"ה ומשו"ה משני שפיר דבער"ש מוכרח לחלצן ומקשה שפיר ממ"נ אי לילה זמן תפילין הוא שבת נמי זמן תפילין ושוב ליכא גם חשש הוצאה ומשני כר"ע דלילה ז"ת ושבת לז"ת ואיכא איסור משום הוצאה וראי' ברורה דכן הוא דעת רש"י דבסנהדרין דף ס"א בהורקנוס דנכנס לחלוץ תפילין וכתב רש"י דס"ל שבת לא זמן תפילין ואסור להניחן שמא יצא בהם לר"ה עכ"ד הרי דכתב דהאיסור משום חשש הוצאה דלשיטתו באינו חולץ ליכא איסור גם שלא בזמנן] וגם משום דס"ל דלאו זמן תפילין הוא ובלא דברינו הנ"ל הרי לא ידענו שום ביאור במה שהרכיב שני הסברות דלאו ז"ת ואיסור הוצאה דלאיסור הוצאה אין שום נ"מ בין אם הוא ז"ת או לא כדאיתא בשבת דף נ"ז דבין למ"ד ז"ת הוא ובין למ"ד לז"ת הוא הדין שוה דאסור לצאת בהם ואם יצא אינו חייב חטאת רק כוונתו כמש"כ דביושב בבית האיסור משום הוצאה ודוקא אי לאו ז"ת דאז אינו חייב למשמש בהם אבל אם ז"ת הוא ליכא חשש הוצאה וכדמוכרח כאן ועיין במרדכי שהביא קושי' התוס' דמאי מקשה שבת נמי ז"ת דילמא האיסור משום הוצאה וכתב ומיהו לר' ענני בר ששון דאמר דכבול בחצר שרי ניחא דהכא הי' בחצר ומיהו לרב דאוסר גם בחצר קשה וי"ל דכיון דחייב למשמש מדכר דכיר בהו ומיהו למ"ד שבת לאו ז"ת אפילו בחצר אסור, ובודאי דהמשך דבריו הם כמש"כ דחשש הוצאה תלוי אם ז"ת הוא או לא דודאי קשה לומר דכוונתו דקאמר אפילו בחצר אסור משום הנחת תפילין שלא בזמנו דלזה לא שייך רבותא שאפילו בחצר אמנם הא קשה לרש"י דלמה מוקים ליה כר"ע דמחלק בין לילה לשבת ה"ל לומר דס"ל בשניהם דלאו ז"ת הם ובשבת האיסור משום הוצאה, וצ"ל לרש"י דעובדא דרבה בר"ה ידע הגמ' דהיה מהדר להתפלל בהם מעריב דס"ל דיש מצוה בהנחתן דס"ל דז"ת ומשו"ה מקשה שפיר מהא דודאי חשיכה חולץ ומיושב גם קושי' הראשונה, אמנם לפי זה