בית הלוי חלק ג שלז

במכר כו' הרי להדיא דלא נקרא בא משום ירושה ומה שאכל איהו ג' שנים לא מהני לי' אם לא שמתו אבותיו מתוכה ובשו"ע באו בזה הדברים סתומים וצ"ע. והנה גם לענין המערער הדין כן דז"ל הב"י בסי' קמ"ו מחודש ב' שהביא שם דברי תשובת הרשב"א וז"ל כל מי שמוחזק בקרקע כו' אם בא הראשון ועירער עליו כו' אם הביא המערער שדר בו יום אחד קודם לזה או שמת אביו מתוכה צריך השני להביא עדים הרי דקדק וכ' דהמערער צריך ראי' שהוא דר בו יום אחד וזה מהני אפי' מימים הרבה או שדר בו אבותיו ביום מותו דוקא דדירת אבותיו יום א' מקודם לא מהני לי' להיות הוא נקרא יורש בה כיון דבשעת ירושה לא דרו בה ולא מקרי חזקת אבהתא, והנה כל זה מבואר להדיא בירושלמי הלכה ד' וז"ל כהדא ראובן אוכל שדה בחזקת שלו והביא שמעון עדים שמת אביו מתוכה מפקין לה מראובן ויהבין לשמעון אלא הלך ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה אר"נ בר"י אנא אפוקתי' ואנא מחזרנא לי' פי' דאם שמעון המערער מביא עדים שמת אביו מתוכה אז הוא דמקרי חזקת אבהתא אפילו לא דר בו אלא יום אחד אבל אם לא מת מתוכה אין להמערער חזקת אבהתא והמפרש בירושלמי הסיב דברי הירושלמי לכוונה אחרת ופירושו ברור כפשוטו אחרי שראינו שהרשב"א כותב כן בתשובה. וז"ל הירושלמי כתובות פ"ב על הא דתנן ומודה ר"י באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתי ממנו שהוא נאמן ואם יש עדים שהי' של אביו אינו נאמן וקאמר ע"ז בירושלמי בשלא אכלה שני חזקה אבל אכלה שני חזקה נאמן בשלא מת אביו מתוכה אבל מת אביו מתוכה אפי' לא אכלה שני חזקה והקרבן עדה והפני משה נדחקו בפירושו והגיהו בו יע"ש והברור דצריך להגיה להיפוך כשמת אביו מתוכה אבל לא מת מתוכה אפי' לא אכלה שני חזקה נאמן וקאי על הסיפא בזמן שיש עדים שהיה של אביו א"נ דצריך שיהיה העדים מעידים שמת מתוכה אבל בלא"ה אע"ג שמעידים שדר בו אביו יום אחד לא מקרי יש עדים שהיה של אביו ושוב נאמן המערער לומר לקחתי מאביך במיגו שלא הי' של אביך ועכ"פ זהו להדי' בהירושלמי דהמערער ל"ל חזקת אבהתא אם לא שדר בו אביו ביום מותו ואם דר בו מקודם צריך שיהיה עדים שדר בו ג' שנים דוקא וכן ס"ל להרשב"ם וריטב"א לגבי המחזיק הבא משום ירושה דהוא גם כן רק בכה"ג: סימן נא

יבאר סוגי' א' במנחות בזמן הנחת תפילין

במס' מנחות דף ל"ו. ועד מתי מניחן עד שתשקע החמה ר' יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק וחכ"א עד זמן שינה ומודים חכמים לר' יעקב שאם חלצן לצאת לבה"כ ושקעה חמה שוב אינו מניחן פרש"י שוב אינו חוזר ומניחן דלילה לאו זמן תפילין, והנה לקמן אמר דלמ"ד לילה לאו זמן תפילין המניחן בלילה עובר בלאו או בעשה ולפרש"י מוכרח דזהו רק במניחן לכתחילה אבל אם היו עליו מבעו"י ואינו חולצין בלילה ליכא איסור דאורייתא מדשרי לר' יעקב וחכמים להניחן עליו אחר שקיה"ח ורק בהנחה לכתחילה אוסרים וכן הוא דעת הרמב"ם דבעודן עליו מבעו"י ליכא איסור דאורייתא, והא דמוכרח לחלצן לר"י משתכלה רגל ולחכמים אחר זמן שינה בע"כ הוא איסור מדרבנן משום חששה שמא ישן בהם. ולדבריהם למ"ד דס"ל דלילה זמן תפילין לא מצינו כלל שיאסרו חכמים להניחן גם אחר זמן שינה דהא י"ל דרק להני תנאי כיון דס"ל דלילה לאו זמן תפילין וליכא מצוה בהנחתן גזרו שמא ישן בהם אבל למ"ד דז"ת יש מקום לומר דלא גזרו בו חכמים לבטל ממנו מצוה דאורייתא ויכול להניחם כל הלילה, ושיטת התוס' והרא"ש דר"י וחכמים ס"ל דז"ת הוא [דאי לז"ת היה מוכרח לחלצן בשקיה"ח דס"ל דאין לחלק בין חליצה להנחה ובשניהם איכא איסור דאורייתא למ"ד לז"ת] ואחר הזמנים הללו אסרו חכמים שמא ישן בהם ולדבריהם צע"ק למה חלקו חכמים בין חליצה להנחה דהנחה אסרו תיכף בשקיה"ח ובחליצה לא הצריכו רק אחר זמן שינה, ועיין ברא"ש שהביא בשם ספר התרומות שאין סברא לחלק בין חליצה להנחה לענין איסורא דאורייתא וצ"ע דהרי הני שני הסברות מבוארין בירושלמי פ"ב דברכות ופרק המוצא תפילין וז"ל ר' אבהו בשם ר"א הנותן תפילין בלילה עובר בעשה והא ר' אבהו יתיב ומתני ברמשא ותפילין עלוי' מצדדין היו וכמין פקדון היו בידו אית דבעי מימר לא אמר אלא הנותן אבל אם היו עליו מבעו"י מותר כו' הרי דבתירוץ הראשון ס"ל דגם בעודן מבעו"י איכא איסור דאורייתא וזהו כהתוס' ותי' השני ס"ל דמבעו"י מותר מה"ת וזהו כרש"י ורמב"ם והאיך שייך לומר דאין סברא לומר כן כיון דאיכא חד לישנא בירושלמי דאמר כן, ועוד יותר נראה בהא דאיתא בנדה דף נ"א יש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו ומאי ניהו מצות ולבני מערבא דמברכי לשמור חוקיו קאי על ריחא. הרי דסתמא הגמרא דידן ס"ל דא"צ לברך כשחולצן בלילה ובני מעירבא ס"ל דמברך ובודאי נראה ברור דתלוי בהך פלוגתא דירושלמי דאם נאמר דמה"ת מותרים להיות עליו בלילה כשהיו מבעו"י הא לא שייך לברך על חלצתן ובני מערבא ס"ל כתי' הראשון דגם כשאינו חולצין איכא איסור עשה ומשו"ה מברכי ובודאי דלהלכה יש לפסוק כסתמא דגמרא דבתר בני בבל גרירן וכן פסקו כל הפוסקים דא"צ לברך ורק דנוכל לומר בזה שני טעמים או דמן התורה לילה זמן תפילין הוא או דס"ל דבעודן מבעו"י ליכא איסור עשה ומשו"ה הרמב"ם דפוסק דלאו ז"ת הוא משו"ה פוסק דבאינו חולץ ליכא איסור דאורייתא, ועכ"פ זה מוכרח דבאינו חולץ ליכא איסור דאורייתא יהי' מאיזו טעם שיהיה אם משום דז"ת הוא אם דבאינו חולץ ליכא איסורא ועכ"פ מיושבין שיטתן של רש"י והרמב"ם בזה

והנה הא דמסיים ומודים חכמים לר' יעקב שאם חלצן כו' ושקעה חמה שאינו חוזר ומניחן כן הוא גירסא דידן ובגליון הש"ס נדפס שצ"ל ומודים חכמים ור"י, ובודאי דכן נראה לכאורה מוכרח דהא ר' יעקב אמר כשתכלה רגל מן השוק ושיעורא דשקיה"ח ת"ק קאמר לה, אמנם קשה לשבש הספרים ובפרט דבכמה דברי הראשונים שהעתיקו ברייתא זו כתוב כגירסא דידן ולשיטת התוספת יש מקום ליישב גירסא דידן, דבהא דאמרו חכמים עד זמן שינה יש לפרשו בשני אופנים או דהכוונה עד זמן שרגילין רוב העולם לילך לישן ואע"ג שהוא אינו רוצה עוד לישן מ"מ אסרוהו חכמים משום הרחקה שמא ישן בהם עוד יש לפרש עד זמן שינה שהוא בעצמו הולך לישן ואין שום זמן לדבר רק כל זמן שהוא ניעור מותר ולפי"ז לחכמים לא עשו שום סיג בזה דהא לישן בהם אסור ע"פ דין שלא יפיח וכל זמן שניעור מותר, ובודאי דכן משמע מהא דעירובין דף צ"ו הניעור בלילה רצה חולץ רצה מניח דברי ר' נתן והרי לא נתן שום זמן לזה דמשמע דכל הלילה הדין כן כל זמן שהוא ניעור וגם מדאמר הניעור בלילה משמע שהוא בעצמו ניעור ורוב העולם כבר ישנים ובודאי דצריך לומר דר' נתן הוא כחכמים דהכא דאל"כ נצטרך לומר דארבעה מחלוקות בדבר דלת"ק השיעור כשקיה"ח ולר"י עד שתכלה רגל מן השוק ולחכמים עד