בית הלוי חלק ג שלה

כוונה ובפרט כשאוחזו בידו משא"כ ביאוש דכיון דאינו יוצא מרשות בעלים עד שיכנס לרשות זוכה בה צריך שיכוין לזכות בו ובלא כוונה אינה יוצאה מרשות הבעלים והכא דאמר מהפקרא קזכו ולא קאמר מהפקרא יזכו משמע דמקודם ביאת ההצלה כבר זכו בהם ומשו"ה פרש"י דהיה הפקר גמור, ועכ"פ אין מדברי רש"י ראי' להרמ"א: סימן מט

קצת ביאור בדברי השיטה מקובצת בב"ק

ב"ק דף י"ז ע"ב קמ"ל דחי' בכלל בהמה פרש"י מדכתיב זאת הבהמה כו' איל וצבי כו', והקשו עליו התוס' דהא גם עופות חייבים כדתנן התרנגולים מועדים וע"כ כ' דילפינן לה בג"ש משבת. ולכאורה נראה דרש"י ס"ל דאע"ג דעל עופות אין לימוד מ"מ חייב דלא גריעי מתולדה והרי גם אבנו שלא הפקירו הוי' תולדה דשור, ובע"כ צ"ל דהא דאמר בגמרא סד"א ושילח את בעירו בהמה אין חי' לא אין הכוונה דס"ד דחי' יהיה פטור רק דס"ד דחי' לא כתיבא בתורה והוי' תולדה וקמ"ל דחי' בכלל בהמה וגם חי' הוא אב והתרנגולים מועדים באמת הוא רק תולדה ועיי' בשיטה מקובצת שכ' כן ואין להקשות דא"כ אמאי לא משני גם על הך דכיצד הרגל דאשמעינן רגל דחי' ורגל דבהמה דבשלמא להתוס' ניחא דברגל ידעינן מהא דהתרנגולים מועדים אבל לרש"י קשה ז"א דא"כ היה נשאר על הקושיא הסיפא דלמה תני תרתי בשן דהא דחי' בכלל בהמה הא ידעינן לה מהך דרגל ומש"ה הוצרך לשנות דתני אבות ותני תולדות. והתוס' לא ניחא להו בכל זה דהא מסקינן לעיל דתולדותיהן כיוצא בהן וא"כ אין שום נ"מ בין אב לתולדה ומש"ה מפרשים דהא דאמר סד"א בהמה אין חיה לא דהוי' ס"ד דחי' פטור לגמרי ומש"ה הקשו שפיר מהא דהתרנגולים מועדים. ולכאורה הנראה לישב פרש"י דאע"ג דתולדותיהן כיוצא בהם מ"מ נ"מ טובא בזה אי חי' הוא אב או לא דהנה לעיל קאמר רבא וכולהו כי שדות בור בנייהו אתי' במה וכתבינהו רחמנא להלכותיהן שן ורגל לפוטרן בר"ה. וכ' שם התוס' דהמ"ל לחייב בהם הכלים דמבור לא אתי', והנה אין להקשות דלפי האמת מנ"ל דלא נלמוד מבור וחד מהנך וכמו בשן ורגל דלמא הלימוד מבור נשאר וחייבים גם בר"ה ורק בכלים דאי אפשר ללומדם מבור בא הכתוב לחייבם ורק בזה הוא דפטרינהו בר"ה אבל שלא בכלים נשאר הלימוד מבור, זה אינו דכיון דפרשה דשור כתיב סתמא בודאי קאי על כל האופנים ובכל האופנים כתיב ובער בשדה אחר לפטור בר"ה וגם בהדברים שנוכל ללמוד מבור פטר הכתוב בר"ה. אמנם זה שייך אם נוכל לומר דהפסוק קאי גם על הדברים שנוכל ללמוד מבור אבל אם נאמר דהפסוק קאי רק על בהמה ולא על חיה והרי לקמן דף י"ט מבואר דבבהמה בשר לאו אורחא והרי כל מילי מקרי כלים לבד מבעלי חיים וכיון דבבהמה בשר לאו אורחא הא לא משכחת לה חיובא דשן בבהמה רק בכלים לחודא ובע"כ לא קאי הפסוק רק על כלים, וא"כ שוב היינו יכולים לומר דבע"ח דנוכל ללמוד חיובא דידהו מבור וכמו בשן דחי' יהיה חייב גם בר"ה וכמו ארי שדרס בר"ה יהיה חייב קמ"ל דחי' בכלל בהמה וכמש"כ רש"י מקרא דזאת הבהמה איל וצבי וא"כ קאי הפסוק גם על שן דחי' וקאי גם אם אכלה בע"ח וגם בהו פטור בהו כלים ועיי' לעיל דף ט"ו האי כלבא דאכל אימרא רברבי משונה וזוטרי אורחא הרי דבזוטרי איכא שן בבע"ח גבי כלב מ"מ הרי מבואר בכלאים פ"ח דרבנן ס"ל דכלב מין חיה יעו"ש ונימא דהמשנה אתי' כרבנן. שוב ראיתי בשיטה מקובצת שכ' בשם ר"י דפירש דהא דאמרינן סד"א בהמה אין חיה לא היינו דהי' ס"ד דהפסוק קאי רק על בהמה אבל חיה ועופות יהיו חייבים בר"ה ג"כ ואפשר כוונתו כמש"כ. ולפי"ז ניחא ג"כ הא דלא משני גם על הך דרגל דתני רגל דחי' דברגל אין שום נ"מ בין בהמה לחיה וגם בהמה אורחי' לדרוס גם על בע"ח כמו חיה וא"כ אין שום נ"מ אם נאמר דהפסוק קאי רק על בהמה וחי' הוא תולדה וכמש"נ: סימן נ

ב"ב דף כ"ט אי נמי בהכי ניחא לי דעבדי טפי, הנה לטעם הראשון לא מהני רק אם עומדת בתוך שדות בורות וכמש"כ הרשב"ם, ולטעם השני דבהכי ניחא לי' גם אם כל הבאגא זרעו ורק הוא לבדו הוביר ג"כ מהני, וכ"כ הנמוק"י להדיא, וצ"ע למה אמר הגמרא לטעם הראשון כלל, ולכאורה נראה דבאמת לטעם הראשון ס"ל להלכה דאם כולם זרעו אינו חזקה, רק א"כ קשה דהא כל הראשונים הביאו להלכה רק לטעם השני ולמה פסקו כן בפשיטות כיון דהוא פלוגתא בגמרא ומוכרח דהראשונים ס"ל דלא פליגא כלל, אמנם ז"ל הטור בסי' קמ"א יכול לומר אני חפץ להובירה למען תוסיף כוחה בשנים הבאות ואפי' אם יודע שהיא טובה ואינה צריכה להוביר אם השדות שסביבותיה מבורים יש לו טענה דחדא ארעא בכולי באגא לא מינטרא, ולדבריו ניחא שפיר דאמרה הגמרא שני טעמים וצריכא דבשדה טובה אינו יכול לומר בהכי ניחא לי וצריך לטעם הראשון ולא פליגא כלל, ולהטור מוכרח דאם השדה טובה וגם כל הבאגא זרעו אינו חזקה. ועיי' באו"ת שהקשה על הטור דמדלא הביאו האלפס והרא"ש רק טעם דבהכי ניחא לי משמע דס"ל דליכא שום נ"מ בין הני שני הטעמים וגם בשדה טובה יכול לומר בהכי ניחא לי, ולא ידעתי דא"כ הא קשה על הגמרא למה אמרה כלל לטעם הראשון ודברי הטור הא מוכרחין מן הגמרא, ואם נאמר דלא כהטור וגם בשדה טובה שייך סברא דבהכי ניחא לי הרי ע"כ מוכרח דלשון ראשון פליג וס"ל דלא אמרי' כלל הסברא דבהכי ניחא וא"כ אם כולם זרעו גם בשדה שאינו טובה לא מהני לדידיה והנה יש להסתפק קצת אם נאמר דלא פליגא ועכ"פ בשדה טובה וכולם זרעו הרי ממ"נ מוכרח דלא מהני אם הובירה. ב' שנים זה אחר זה דבשנה שניה הוביר רק הוא ובג' הוביר ביחד עם כל בני באגא אם יכול לטעון ב' הטענות דבתחילה הוביר משום דבהכי עבדי טפי והייתי סבור דבשלישית זרעו כולם ובשלישית כשראיתי שכולם מבירים הוכרחתי ג"כ להוביר דחדא שדה לא מינטר ואם נאמר כן הא ניחא הא דאמר בגמרא גם טעם הראשון ושוב אין ראיה להטור

והנה הרשב"ם כתב באתרא דמוברי באגא וז"ל ואי טעון אידך אני באתי ומצאתי שדה שלי ריקם ולכך לא מחיתי מצי א"ל מ"מ היה לך למחות שאע"פ שלא זרעתי מ"מ היתי עושה בה ניר אחר הקציר כו' הרי דדוקא אם בשנה שהובירה עשה בה ניר אבל בלא ניר אינו חזקה וכ"כ הנמוק"י וצ"ע דבשו"ע סי' קמ"א לא נזכר תנאי זה כלל רק כ' סתמא דבאתרא דמוברי באגא מהני ומוכרח גם בלא עשה ניר וצ"ע, ועיי' בתוס' ד"ה ומודה ר"ה בחנותא דביממא עבדי ובלילה לא עבדי והקשו התוס' פשיטא דמ"ש מאתרא דמוברי בני באגא, ולהרשב"ם הא לא דמי דבשדה איירי דעשה ניר בשנה שהובירה אבל בחנות הא בלילה לא עביד בה כלל ושפיר איצטריך דמ"מ