בית הלוי חלק ג שלב

בזה נאמר דמודה רש"י להתוס' דאע"ג דשכירת קרקע נקנה בחליפין לדידי' מ"מ בשאלה מודה רש"י דלא מהני בו חליפין ויש לחלק בין שכירות לשאלה דשכירות ליומא ממכר הוא אבל שאלה הוא כמו טו"ה ונאמר דלרש"י לא מהני בשאלת קרקע שום קנין הבא מכח המקנה ואינו מועיל בו רק חזקה לחודא כיון דמועיל גם בהפקר ואין בזה שום דוחק לומר כן דהרי דעת הטור לחלק כן דהרי כתב בסימן קצ"ה וז"ל כשם שקרקע נקנה באחד מארבעה דברים בכסף ושטר וחזקה וחליפין כך שכירות קרקע נקנה בהם. ושאילת קרקע יש אומרים שאינו מועיל בו חליפין וא"א הרא"ש כתב דמועיל וע"ש בב"י שהקשה עליו מדוע בשכירות כתב סתמא דמועיל ולא חשש להביא דעת התוס' החולקים ובשאילה הביא דעתם, ועכ"פ הא חזינן דדעתו להדי' לחלק ביניהם ולא חשש לדברי התוס' רק בשאלה ולא בשכירות וגם הרא"ש שהביא בתחילה קושי' התוס' לא הזכיר בדבריו רק דהי' לו להשאיל להם המקום וכן כתב שם דיש לדקדק מזה דשאלה אינו נקנה בחליפין ולא הזכיר בדבריו שכירות כלל ומשמע להדי' דגם המדקדקים כן לא דקדקו אלא בשאלה ולא בשכירות והטעם בזה הוא כמו שנתבאר דהרי כל ההוכחה שלהם הוא אזלא רק אם נפרש דעיקר קושי' של רבא וכי לא היה להם סודר הוא דאז לא יצטרכו ליתן מעות וכמבואר בראשית דברינו ואז קשה להו דגם לפי האמת דהוצרך להקנות המקום הי' לו להשאיל בסודר וג"כ לא יצטרכו ליתן מעות ומוכרח דלא מהני בו חליפין אבל על שכירות כיון דסוף כל סוף יהיו מוכרחין לשלם דמי השכירות מה ירויחו בקנין סודר ולא קשה כלל דלמה להוסיף עוד מעשה קנין אחר שלא לצורך, ורק התוס' מסברת עצמם הזכירו גם שכירות דס"ל דאין לחלק בין שכירות לשאלה אבל עיקר ההוכחה הוא רק למה לא השאיל להם המקום, ובודאי דשפיר י"ל כן בדעת רש"י דאע"ג דלדידי' מוכרח דבשכירות מהני חליפין מ"מ בשאלה י"ל דלא מהני

ועיין בר"ש בפרק שני דמע"ב שהקשה ג"כ אמאי לא השאיל להם המקום בסודר וכתב דיש לתרץ דקרקע בשאלה ומטלטלים במתנה אינם נקנים באגב ושוב דחה זה דהניחא למ"ד דהי' באגב אבל למ"ד דהי' בחצר קשה ועל כן הסכים דשאלת קרקע אינם נקנים בחליפין, ולכאורה תקשה דמאי ניחא לי' למ"ד דהיה באגב דנהי דשאלת קרקע אינו מועיל באגב אכתי תקשה דהי' להשכיר הקרקע ולהקנות בסודר המקום דקרקע בשכירות ומטלטלים במתנה הא קונה דהרי הזקנים קנו כן המעשר ומוכרח כמש"כ דאם היה מוכרח להקנות המקום בשכירות לא קשה כלל כיון דבלא"ה יצטרכו ליתן אח"כ מעות וכל הקושיא הוא רק דהיה להשאיל המקום ומשו"ה למ"ד באגב ניחא לי' להר"ש ולא הוקשה לי' רק למ"ד דהיה בתורת חצר ועכ"פ הא יש לומר כן בדעת רש"י, וס"ל דשאילת קרקע לא מהני חליפין ובשכירות מהני חליפין

ובדברים הנ"ל מבואר בהא דכתב הטור דשכירות קרקע נקנים בארבעה דברים בכסף ושטר וחזקה וחליפין ושאילת קרקע יש אומרים דאינו מועיל חליפין דמה דכתב בראשית דברים סתמא דשכירות נקנים בחליפין אין הדבר מוסכם דדעת התוס' אינו כן וס"ל דלא מהני רק הטור לא חשש להביא דעתם, וגם מה דמסיים דשאלה יש אומרים דאינו מועיל חליפין ומשמע מדבריו דשטר וחזקה לכו"ע מועיל בשאלה ואין חולק בזה ולפי המבואר הא מוכרח דרש"י ס"ל דאין מקום לחלק בין חליפין לשארי קניינים וכל הקניינים הבאים מכח המקנה ואינם מועילים בהפקר דומים לחליפין וא"כ לפי המבואר דרש"י ס"ל דשאלה לא מהני חליפין מוכרח דגם שטר אינו מועיל בו ולא מהני בשאילת קרקע רק חזקה לחודא כיון דמועיל גם בהפקר ורק הטור לא חשש לזה ולא הביא דעתו

והנה לפי המבואר יש להבין דברי התוס' בב"מ שכתבו וז"ל ומקומו מושכר לו בסיפא קתני שקיבלו שכר זה מזה וא"ת אמאי קיבלו הי' לו להשאיל או להשכיר בחליפין כו' דלמה הזכירו התוס' כלל בדבריהם שכירות כיון דעל שכירות לא קשה כלל וכמו שנתבאר. וביותר קשה על לשון התוס' בקידושין שלא הזכירו בקושייתם רק שכירות לחודא דלמה השמיטו עיקר הקושי' משאלה והזכירו רק שכירות דלא קשה כל כך ועל זה ששינו התוס' לשונם בקושייתם בקידושין מב"מ נראה פשוט דבקידושין דס"ל בכל הסוגי' בפשיטות דקנין המעשר הי' באגב ולא נזכר כלל הסברא דהיה בחצר לא הזכירו שם כלל למה לא השאיל דדילמא קרקע בשאלה ומטלטלים במתנה לא מקנה באגב וכמו שכתב הר"ש ומשו"ה לא הקשו רק משכירות אבל בב"מ דפליגא אמוראי אם הי' באגב או בחצר הקשו התוס' משניהם משאלה ומשכירות פי' דאם נאמר דהי' בחצר תקשה גם משאלה ולמ"ד דהיה באגב תקשה עכ"פ למה לא השכיר] ועל כרחך נראה בבירור כוונתם וידוקדק ג"כ מה דבכל דוכתא הקדימו לקושייתם וז"ל בסיפא תני וקיבלו שכר וא"ת למה קיבלו שכר כו' וכוונתם דהרי היא משנה יתירה ולמה הזכירה המשנה באיזו דבר עשו הקנין ומאי נ"מ בזה אם הי' ע"י השכר דהוא קנין כסף או בסודר ומלשון המשנה מוכרח דזה היה הכרח לקבל בשעת מעשה השכר וקנו המקום בכסף ובלא קבלות שכר לא היה נקנה המעשר ועל זה הקשו התוס' דלמה הוצרכו לקבל שכר הרי יכולים להקנות המקום גם בחליפין ומשו"ה הזכירו בקושייתם גם על שכירות דאין כוונתם דיותר נקל הוא קנין סודר רק כוונתם דהיו יכולין לעשות גם בסודר וקשה לשון המשנה. ובזה אזדא לה מה דדחה הרא"ש הוכחתם דיותר בקל הוא לעשות קנין כסף מקנין סודר דהתוס' לא הקשו כלל על המעשה למה עשו כן רק דמלשון המשנה משמע דהוכרחו לעשות כן ואי אפשר בענין אחר. והרא"ש בע"כ לא חשש לדקדוק זה דס"ל דהמשנה תני מעשה שהי' כך היה ומשו"ה, דחה שפיר דקדוקם דיותר נקל כסף מסודר ומשו"ה בראשית דבריו שרצה לדקדק מכאן דלא מהני חליפין לא הזכיר רק שאלה ולא שכירות דאיהו סבר דמלשון המשנה אין לדקדק כלל רק מעיקר המעשה דיותר היה להם לעשות חליפין ולא יצטרכו ליתן מעות דמפרש דזהו עיקר, קושייתו של רבא ומזה אין להוכיח רק על שאלה ולא על שכירות וכמו שנתבאר: ג

והנה כל זה הוא לפי מה שכתבו התוס' הסברא דהחיסרון של שאלה ושכירות הוא משום דהוא כמו טובת הנאה, ולפי"ז שפיר יהיה הכרח לרש"י דאינו מחלק בין חליפין לשארי קניינים דבשכירות ודאי מהני חליפין מדמהני בו כסף ושטר ומוכרח לחלק בין שכירות לשאלה. אמנם לכאורה היה מקום לומר דמטעם אחר אינו מועיל חליפין לרש"י אע"ג דשארי קנינים מועיל בהו, והוא דבב"מ דף מ"ה אמרינן דמטבע אינו נעשה חליפין משום דדעתא אצורתא וצורתא עבידא דבטלי וכתב רש"י דה"ל כדבר שאינו מסויים וכמו חצי רימון והקשה שם השיטה מקובצת דטעם זה ניחא על הא דאינו נעשה חליפין אבל אמאי אין מטבע נקנה בחליפין וע"כ הביא שם פירוש אחר בזה, וראיתי במחנה אפרים בה' קנין חליפין