בית הלוי חלק ג שכח

היו על ידי זה שקנו אז הערים וזהו אגב דחל קנין המטלטלים ע"י קנין הקרקע ומזה גופא ידעינן דלא בעו צבורין. דבאותו מעשה לא היו צבורין דאל"כ הרי היו יכולין לקנותן גם בלא אגב ובתורת חצר אבל אם נאמר דבחצר שאינו משתמר בעי עומד בצד שדהו הא ליכא ראי' משם דהא לא היו אצל הערים והוכרח להיות באגב וי"ל דהיו צבורין. ורק לפי מה דמסיק כאן דבדעת אחרת מקנה לא בעינן עומד בצד שדהו מזה הוא דנפקא לן דלא בעי צבורין, וזהו שהקשה רבא לעולא לדידך דבעי עומד וא"כ בעי צבורין והוצרך לומר מקומו דוקא ושוב ליכא הוכחה דנותן להם רשות להחזיק הפירות באותו מקום וא"כ הי' לו להקנות בסודר הפירות לחודא. ובזה יש מקום לישב דברי המרדכי שכתב בפרק שבועות הדיינים דקיי"ל טובת הנאה אינו ממון כדאמר רבא כאן ושוב דחה ראי' זו די"ל דרק לעולא אמר רבא אבל רבא בעצמו אפשר ס"ל טו"ה ממון וכבר הקשו רבים דהא רבא הוכיח כן מכח המשנה וכי לא הי' להם סודר כו' ואדרבה מכח קושי' זו דחה דברי עולא, ובהמבואר לעיל ניחא דהמרדכי מפרש כהרא"ש דעיקר הקושי' דלמה הוצרך להקנות גם המקום וקושי' זו אינו רק לעולא וכמש"כ, אבל רבא בעצמו דס"ל דלא בעי עומד ומוכח דלא בעי צבורין וא"כ מדאמר מקומו ניתן להם רשות להחזיקם שם וא"כ הא הוצרך להקנות גם המקום כי היכא דלא לטרחינהו וא"כ לא קשה וכי לא הי' להם סודר וכמש"כ הרא"ש דיותר נקל לקנות בכסף ומצי ס"ל טו"ה ממון, ותי' הראשון נראה יותר נכון: ג

הבעל העיטור במאמר שכירות הובא בש"ך חו"מ סי' ר"ג כתב דהא דאמרינן בקידושין דף כ"ו פיל לר"ש במה יקנה בשוכר את מקומו וז"ל מסתברא דאמר לי' באגב דאי ס"ד בשכירות לחודא קני דכחצירו חשיבא א"כ בקידושין דף כ"ז דפשטינן דקרקע בשכירות ומטלטלים במתנה קונה באגב מעובדא דר"ג דאמר נתון לר' יהושע ומקומו מושכר לו ודילמא היה בקנין חצר אלא ש"מ דבכה"ג לא קני אלא באגב. ולכאורה המובן מדבריו דס"ל דחצר המושכר אין לו דין חצירו שיקנה על ידו רק אם הוא שלו ממש. והש"ך שם חלק עליו וכתב דמדברי הפוסקים משמע דגם שכירה קונה בתורת חצר, ובודאי דלכאורה קשה טובא דהרי לכאורה דברים אלו סותרים כל הסוגיא דב"מ דף י"א דר' אבא ורבא ור"פ כולהו ס"ל דבהך דר"ג הקנה בתורת חצר וגם החולקים שם וס"ל דהי' מדין אגב זהו מטעם אחר דס"ל דחצר שאינו משתמר אינו קונה אלא בעומד בצד שדהו וכדפריך שם וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין אבל אם היו עומדין שם כולהו אמוראי ס"ל דשפיר הי' ר"י קונה מצד חצר אע"ג דלא הי' אלא שכורה לו, ואפי' אם נאמר דבעה"ע ס"ל להלכה כסוגי' דקידושין דסתמא דגמרא ס"ל שם בפשיטות דהיה באגב ולא דחו כלל דהיה בחצר ומני' הוכיח דחצר לא מהני בכה"ג גם זה לא ניתן להאמר דאפי' אם יהיו חולקים הסוגיות וכמו שכתבו הרבה מהראשונים הובאו בש"ך סי' ר' ס"ק א' מ"מ אין לנו לבדות בזה טעם חדש דהחיסרון היה משום דאינו רק שכורה דבזה כולהו אמוראי בב"מ לא ס"ל כן וטפי ניחא לומר דהסוגי' דקידושין ס ל כהני אמוראי בב"מ דגם בדעת אחרת מקנה צריך שיהיה עומד בצד החצר [ומשו"ה יש פוסקים דלא כר"פ] ולכך מוכרח דהי' באגב אבל בהך דפיל שהוא עומד אצלו שפיר קונה בחצר לכ"ע, גם עוד הקשה הש"ך דבעה"ע במאמר קנין כ' וז"ל וטו"ה מסתבר דאינו נקנה לא בחליפין ולא באגב והא דאמר בב"מ דר"ג מטלטלי אגב קרקע הקנה להם ליתא דר' אבא לא קיבלה ורבא אמר שפיר עביד דלא קיבלה וסוגיין כר"פ דאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני ושינוי' דמטלטלי אגב קרקע ליתא עכ"ל הרי אדרבה תפס להלכה כהני דאמרי' דהי' בתורת חצר ולכאורה הוא סתירה גדולה ממש מהיפוך להיפוך

והנראה לישב היטב כל דברי בעה"ע דעיקר חידושו דשכורה אינו קונה ודאי דצריך טעם לסברא זו דהא שכירות ליומא ממכר הוא ומדוע לא יהי' נחשב כחצירו, עוד הקשה הש"ך עליו מסוגי' דב"ב דף פ"ה ברשות הלה המופקדין אצלו שוכר את מקומו והרי שם ע"כ הקנין מצד חצר דלא שייך שם אגב דהחצר הא אינו של בעל הפירות כלל והברור כפי מה שראיתי בספר עטרת חכמים דגם הבה"ע לא כתב רק דהשוכר אינו יכול לקנות דבר מן המשכיר ע"י זה החצר כיון דגוף החצר הוא של משכיר ומש"ה כתב בהך דפיל דעומד בחצר של המשכיר בע"כ צ"ל דהוא בקנין אגב אבל מאחר גם הוא מודה דיכול לקנות גם בחצר השכורה וניחא הך דב"ב דהחצר אינו של בעל הפירות שפיר קונה. ועל זה הביא ראי' מהסוגיא דקידושין דלא דחי הגמרא דהי' הקנין בתורת חצר ובודאי דלכאורה קשה טובא דבב"מ רוב האמוראים ס"ל דהיה בחצר ובעה"ע כתב דכן הוא עיקר דסוגיא דגמרא אזלא כר"פ ומדוע בקידושין לא הזכיר הגמרא כלל סברא זו דבזה נדחה כל הפשיטות ומוכרח דכיון דהקנין הי' מר"ג המשכיר פשיטא לי' להגמרא דאי אפשר לקנות ממנו בחצר רק באגב לחודא וכו"ע מודים בזה באין חולק, והא דבב"מ דחוי רבא למ"ד דהי' באגב וכי לא היה להם סודר אלא טו"ה אינו ממון לקנות בחליפין הכי נמי טובת הנאה אינו ממון לקנות באגב ומדייק מני' דהי' בחצר ניחא ג"כ דהרי בכל מעשר יש בו שני ענינים אחד טובת הנאה שבו שהוא שייך רק להבעלים לחודא, שנית גוף המעשר שהוא שייך מעת שהופרש לכל הלוים שבעולם ולא להבעלים, וזהו תלוי בהך סברא דטו"ה אם הוא ממון ואז נחשב כל הפירות כאלו הם של בעלים לגמרי ויכול להקנותם באגב או חליפין לגמרי, אבל אם נאמר דטו"ה אינו ממון נמצא דגוף הפירות לא חשיבא ממונו והגוף אינו יכול להקנות לא בחליפין ולא באגב דהם קניינים הבאים מכח המקנה ואי אפשר לקנותם רק בתורת חצר כזכיית הפקר שניקנים בחצר וזהו שהוכיח רבא וכי לא היה להם סודר אלא ע"כ טו"ה אינו ממון ואי אפשר לר"י לקנות גוף הפירות לא באגב ולא בחליפין ובע"כ קנה אותם בחצר דכיון דלא חשיבא ממונו של ר"ג ממילא מהני גם חצר השכורה לו מר"ג כיון דהקנין אינו מר"ג המשכיר ומוכח דא"צ עומד בצד שדהו וכל זה הוא על קנין הגוף אבל הקנין של טו"ה שהוא רק לר"ג בזה לכ"ע לא מהני קנין חצר דאינו יכול לקנות בחצר השכורה לו מר"ג המשכיר וזהו לכ"ע היה באגב ומינה הוא דמדייק בקידושין דקרקע בשכירות ומטלטלים במתנה קונה באגב, היוצא מזה דרבא סבר דאי טו"ה ממון הי' שם רק קנין א' הכל באגב ובחצר לא היה יכול לקנות כלל כיון דהוא קנין מר"ג עצמו ואי טו"ה אינו ממון סבר רבא דבע"כ הי' שם שני קניינים הטו"ה בע"כ הי' באגב והגוף היה בע"כ ע"י חצר כזכי' מן ההפקר, ואפי' אם נאמר דטו"ה למ"ד דאינו ממון ה"ה כדבר שאין בו ממש ואי אפשר לחול עליו שום קנין ואכמ"ק להאריך בזה, זהו רק לקנות לטו"ה לחודא אבל הכא כיון דר"י קנה הטו"ה והגוף ביחד אע"ג דחלוקים הם בקניינם זה מטעם חצר וזה מטעם אגב שפיר קונה כיון דהכל קנה בבת אחת הטו"ה