בית הלוי חלק ג שכז

של המקום אז אחר הפרשה וגם הפירות יהיו קנוין אז באגב. ובודאי דלכאורה הוא קושיא גדולה. והנראה לישב דבאמת זהו הקושי' של רבא דכל השקלי וטרי' בהך סוגי' אי טובת הנאה חשיבא שלו ויכול להקנותו לאחר באגב או חליפין או לא, אבל אם לא הי' לר"ג גם טובת הנאה בהמעשר הרי פשיטא דאי אפשר להקנותן באגב לכו"ע דכיון דאין לו בהם גם עו"ה הרי הם כהפקר ממש ויצאו לגמרי מרשותו, ועיין במס' נדרים דף פ"ה גבי קונם כהנים ולויים נהנים לי דנוטלים בעל כרחו ואמר שם רבא דאפילו אם טו"ה ממון יכולים הכהנים לטלם כיון דתרומה לא חזי' אלא לכהנים וכיון דקאתי למסרא עלייהו שוינהו כעפרא דעלמא פי' דכיון שנדר שלא יהנו הכהנים ממנו וא"כ הוא אינו יכול ליתנם לשום כהן וכבר פקע מהם הטו"ה שלו והם הפקר. וא"כ הרי בב"מ דף מ"ט ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לי בידך דרשאי הלוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר דטו"ה חשיבא מתנה מועטת דאינו יכול לחזור בו. וא"כ כיון דעתה אמר עישור שאני עתיד למוד נתון לר"י הרי פשיטא דשוב אינו רשאי לחזור בו בעת ההפרשה ליתנם לאחר ובפרט לפי מה שכתבו התוס' בכתובות דף כ"ו ד"ה אין דר"ג נתן המעשר לר"י משום דהי' עני, ובעני הלא גם במתנה מרובה אינו יכול לחזור בו משום נדר וכמבואר בירושלמי שהביא הרא"ש בב"מ שם וכן הוא בחו"מ סי' ר"ד ועוד דהרי כל עיקר בא ר"ג לקיים מצות ביעור ובמה שבירר למי שיתן אח"כ חשוב ביעור לר"ת א"כ אם אח"כ בעת ההפרשה יחזור בו ויתנו לאחר שלא בירר הרי למפרע לא קיים מצות ביעור. ונמצא דבעת ההפרשה כבר לא הי' לו לר"ג אז בהם גם טובת ההנאה וכבר פקע מהם כל זכותו. ואם נאמר דהקנין של המקום והפירות יחול אח"כ בעת ההפרשה. הרי בודאי דבאגב אינו יכול להקנותו כלל גם אם נאמר דעו"ה נקנה באגב וע"כ היה הקנין אח"כ רק בתורת חצר דלא גרועי מהפקר גמור דקונה בחצר. וזהו גופה שהקשה רבא לעולא לדידך דהקנין הי' באגב הא בע"כ מוכרח לומר דהי' הקנין עכשיו בעת האמירה שהי' לו עדיין טובת הנאה בהם ובע"כ מוכרח דס"ל או דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ויכול להקנותן בעודן טבל. או דס"ל לר"ג יש ברירה ואיירי שאמר מקודם עישור שאני עתיד למוד יהיה מעשר מעכשיו. אבל עכ"פ זהו מוכרח גם לדידך דהקנין הי' עכשיו בעת שיש לו טו"ה וא"כ הא קשה וכי לא היה להם סודר ומוכרח. אתה לומר דטו"ה אינו ממון ואינה נקנה בסודר א"כ הא אינו נקנה באגב, אלא ע"כ הי' ע"י קנין חצר דמהני גם בהפקר גמור ומוכרח דלא בעי עומד בצד שדהו ולרבא דהי' בחצר שוב נוכל לומר דטו"ה ממון ונקנה בסודר רק ר"ג ס"ל לאו כמי שהורמו דמיין וגם ס"ל אין ברירה ולא היה יכול להקנותן רק אח"כ בעת ההפרשה יהיה הקנין וכעת אינו רק בירור ומש"ה א"א להקנות בסודר דהא כבר הדר הסודר למרי' והקנה בכסף ור"י קנה בתורת חצר. ועכ"פ מיושב מש"כ המרדכי דרבא בעצמו יכול להיות דסובר דטו"ה ממון והקשה רק לעולא וכמש"נ: ב

וכי לא היה להם סודר לקנות בחליפין ופרש"י ולמה הוצרך לקבל בהן המעות והרא"ש כ' דאין זה קושי' דיותר נקל לקנות בפרוטה של השכר מבסודר רק עיקר הקושי' הוא דלמה הוצרך כלל להקנות גם המקום והי' יכול להקנות המעשר לחודא בסודר. ולפירושו קשה דהא במס' קידושין דף כ"ז איבעי' באגב אם צריך להיות צבורין ופשט לה מהא דאמר ר"ג ומקומו מושכר לו מכלל דבעי צבורין מדאמר מקומו דוקא ולא סגי במקום אחר. ודחי כי היכא דלא לטרחינהו פי' שיהיה להם רשות להניחן שם כל זמן שיצטרכו, והרי להלכה מסקינן דלא בעי צבורין ומוכרח הא דאמר מקומו הוא משום דלא לטרחינהו וא"כ הא הוצרך ג"כ להשכיר המקום והניחא לפרש"י דעיקר הקושי' הוא דלמה הוצרך לכסף וא"כ הא י"ל דפריך דה"ל להקנות בסודר הפירות וגם המקום אלא טו"ה אינו ממון לקנות בחליפין פי' וא"כ לא היה יכול להקנות בסודר לא הפירות ולא המקום וכמש"כ התוס' דשאלה ושכירות אינם נקנין בחליפין וכ' התוס' בערכין דף למ"ד דהם כמו טו"ה דאינם נקנים בחליפין. אבל להרא"ש דכל הקושי' הוא דלמה הוצרך להקנות המקום הא ודאי קשה טובא דהמקום הוצרך דלא לטרחינהו. שוב מצאתי בשיטה מקובצת שהביא קושי' זו בשם הרא"ש [והוא לשיטתו] וז"ל דלמא עביד דלא לטרחינהו וי"ל דאם הי' יכול להקנות המעשר בלא הקרקע משום דלא לטרחינהו לחוד לא היה לו להקנות הקרקע אבל אי לא סגי בלא הקנאת קרקע יותר טוב הקנה להם אותה קרקע מלהקנות מקרקע אחרת משום דלא לטרחינהוו

ולכאורה היה נראה ליישב דהא ר"ג לא קבע להם שום זמן להשכירות כמה יהיה נמשך. ובודאי דלפי הסברא נראה דעיקר מעשה השכירות כוונתו היה רק כדי שעל ידי זה יזכו בהמעשר ויקיים מצות ביעור וא"כ הא בודאי אין קנוי להם המקום רק כפי שיעור הצריך לקנין המעשר לא יותר ותיכף שנגמר הקנין של המעשר נפסק קנין המקום דהא אומדין דעתו שלא רצה להקנות המקום רק בשביל זה. ומ"מ דחי הגמרא בקידושין שפיר דלעולם לא בעי צבורין ומקומו אמר כדי שיהיה להם רשות להחזיק אח"כ הפירות שם. דמזה גופה דאמר מקומו דוקא איכא הוכחה שיש להם רשות להחזיק שם הפירות. ונמצא דזה גופה תלוי בהך דינא דצבורין דאם נאמר דבעי צבורין ומוכרח לומר מקומו דוקא אין הוכחה מדבריו שמשכיר להם רשותו גם אחר הקנין ואי לא בעי צבורין איכא הוכחה ודחי הגמרא שפיר. והנה בקידושין שם איבעי לן אם צריך לומר אגב ובעי למפשט מכמה דוכתא דלא נזכר בהם אגב ודחי דילמא בדאמר וגם הך עובדא דר"ג דחי כן דאמר אגב אע"ג דלא נזכר זה במשנה ולבסוף מסיק והלכתא צבורין לא בעינן אגב וקני בעינן ודעת הרמב"ם בפרק ג' מה' מכירה דאם אינם צבורין הוא דבעי אגב ואם צבורים לא בעי אגב וע"ש בכ"מ דמסיק דבצבורין דעתו דקונה משום אגב ולא משום חצר יעו"ש. ולדבריו אתי' כל המשניות וברייתות כפשטן דלא אמר אגב כיון דהיו צבורין וא"כ בעובדא דר"ג הא לא נזכר במשנה דאמר אגב וכיון דהיו צבורין לא הי' צריך לומר אגב וכיון דפשטות המשנה הא משמע דלא אמר אגב וא"כ הרי הי' צריך להיות צבורין ושוב ליכא הוכחה להמשיך זמן השכירות ונפסק ממילא תיכף אחר הקנין והקשה רבא שפיר לפי המסקנא וכי לא הי' להם סודר. והרא"ש לטעמו דהטור בסי' ר"ב הביא דהרא"ש חולק על הרמב"ם וס"ל דגם בצבורין בעי אגב וא"כ בעובדא דר"ג ע"כ איירי דאמר אגב וא"כ מדאמר מקומו הא איכא הוכחה שפיר שיכולין להחזיק שם הפירות ומש"ה הקשה הרא"ש שפיר

גם עוד י"ל בדרך אחר דס"ל להגמרא דהא דלא בעינן צבורין לא מסברא הוא רק דנפיק ליה מזה הפסוק דדרשינן מניה קנין אגב מויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערי בצורות ביהודה דמשמעות הפסוק דקנין המטלטלים