בית הלוי חלק ג שכו

לו' ומדייק מזה דאין צריך להיות עומד בצד חצירו ודחי עולא דר"ג הקנה באגב לא בחצר והקשה ע"ז רבא וכי לא היה להם סודר לקנות בחליפין אלא טובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין הכי נמי אינו ממון לקנות באגב, ועיין במרדכי פרק שבועות הדיינים שכתב דלהלכה קיי"ל דטובת הנאה אינו ממון, ואע"ג דרבא מוקים בנדרים דף פ"ו להמשנה דטובת הנאה ממון זהו משום דלא בעי לאוקים המשנה רק כחד תנא אבל רבא בעצמו סובר דאינו ממון כדמשמע בב"מ ושמא לעולא קאמר עכ"ד, ובודאי דלכאורה אינו מובן מה דדחי המרדכי דרק לעולא אמר כן והרי רבא הוכיח כן מכח קושי' וכי לא היה להם סודר ומכח קושי' זו הוכיח דטו"ה אינו ממון ואדרבה מכח קושי' זו הקשה על עולא. וכבר ראיתי בטעם המלך ה' אישות שהביא דברי המרדכי הללו והניחם בצ"ע. והנראה לומר בכוונתו די"ל דעיקר הקושי' שהקשה רבא וכי לא היה להם סודר לא הוקשה לרבא שהי' לו לעשות קנין אחר דמאי נ"מ באיזו קנין שהקנה להם ומאי עדיף חליפין משארי קניינים ומה דפרש"י דלא יצטרך לקבל מהם כסף עיי' באשר"י דלא ס"ל הך קושי' וכתב דאדרבה יותר נקל הוא להקנות בכסף מבחליפין, והרא"ש כ' דעיקר הקושי' הוא דאז לא יצטרך להקנות המקום והי' לו לר"ג להקנות רק המעשר לחודא ובחליפין, ועכ"פ רש"י הא לא ס"ל בזה כהרא"ש, וע"כ ס"ל להמרדכי דכל קושי' של רבא הוא רק לעולא דאמר דהי' הקנין מטלטלי אגב קרקעי והרי כתבו התוס' בב"ק דף י"ב דעיקר קנין אגב אינו רק דרבנן וקרא דויתן להם אביהם הוא רק, אסמכתא בעלמא ומש"ה הקשה רבא דיותר טוב היה להקנות לו בסודר דיהיה קנין דאורייתא דהרי כל רצון של רבן גמליאל הוא לקיים מצות ביעור דאורייתא ואמאי הניח לקנין דאורייתא אלא מוכרח לומר לדידי' דטו"ה אינו ממון ואינו נקנה בחליפין ה"נ אינו נקנה. באגב והוכיח רבא מזה דהי' קנין חצר ומהני גם מה"ת ושוב מצינן. לומר דטו"ה ממון ובאמת היה יכול להקנות בחליפין רק מעשה שהיה כך היה והלא חצר לא גריעי מחליפין, כן נראה בבירור דעת המרדכי, ומיושב בזה ג"כ קושי' התוס' שהקשו דאמאי לא הקנה המקום בסודר והוכיחו מזה דשאלה ושכירות אין נקנה בחליפין, וכל עיקר קושייתם הרי הוא מדחזינן דרבא הקשה כן דאמאי לא הקנה הפירות בסודר והוכיח מזה דטו"ה אינו ממון ומש"ה הקשו התוס' דאכתי המקום היה לו להקנות בסודר ולפ"ז ניחא דרק על המעשר דלעולא דהי' באגב הוא רק דרבנן הקשה אבל המקום דהי' בכסף דמהני מה"ת לא גריעי מחליפין, והתוס' שהקשו כן לכאורה צ"ל דהם לא ס"ל כהתוס' דב"ק רק כהפוסקים דאגב הוא קנין דאורייתא ואפ"ה הקשה רבא וכי לא היה סודר ומש"ה הקשו שפיר אמנם א"כ, אכתי צע"ק דברי הרא"ש שהקשה ג"כ קושי' התוס' אמאי לא הקנה המקום בחליפין ודחק לומר דכל הקושי' של רבא הוא דלא יצטרך להקנות גם המקום יעו"ש והרי הרא"ש בב"ק כתב דאגב הוא רק דרבנן וא"כ הא בלא"ה ניחא מה שהקשה רבא וע"כ נראה יותר דהתוס' והרא"ש לא ס"ל עיקר הסברא וס"ל דהא קניינים אינם מצוה דנימא בהו דצריך. לעשותן מן המובחר וכל שיזכה בהן הכהן והלוי סגי וכיון דתקינו רבנן דאגב קונה והלוי זכה בזה בהפירות סגי דאע"ג דמצינו בזה מחלוקת הראשונים בקנין דרבנן בממון אם נעשה ממונו מדאורייתא וכמו שמבואר חקירה זו בהרבה שו"ת מספרי רבותינו האחרונים ויש פנים בהלכה לכל צד. ועיי' ג"כ בב"י אה"ע סי' כ"ח שהביא דברי רבינו ירוחם שאם קידש אשה בחוב של אחרים ע"י מעמד שלשתן דאינם קידושין מן התורה, מ"מ באגב אין מקום ספק בכל זה דהא מבואר בב"מ דף מ"ו בסוגי' דהי' עומד בגורן דפריך וניקניהו אגב קרקע, הרי דאגב הי' מהני גם לדאורייתא שיהיה יכול לפדות המעשר בלא חומש וא"כ הרי אחד משני הסברות מוכרחים ע"כ או דאגב הוא קנין דאורייתא או דגם קנין דרבנן בממון מהני דנעשה ממונו מדאורייתא ומש"ה ס"ל להתוס' והרא"ש דכל קושיית רבא הוא דלא כמש"כ וע"כ הקושי' משום דאז לא יצטרך ליתן הכסף והקשו התוס' שפיר דמ"מ אמאי לא הקנה המקום בסודר, והמרדכי ס"ל דמ"מ הי' לעשות יותר בסודר דהוא בעצם קנין דאורייתא ולא באגב דהוא בעצם דרבנן ורק לעולא מוכרח דטו"ה אינו ממון אבל לרבא דהי' בחצר י"ל דס"ל כ דבטובת הנאה ממון

עוד יש מקום לפרש דברי המרדכי באופן אחר דהתוס' כתבו בשם ר"ת דהמעשר כבר הפריש ר"ג בעודו בביתו רק שהי' שנת הביעור ובא אז להוציאם מרשותו, ועיי' בקידושין דף כ"ז שכתבו התוס' דלא הפרישם מקודם וגם עתה לא קרא להם שם מעשר דהא לא נזכר במשנה שאמר עשור שאני עתיד למוד יהי' מעשר ורק לקיים מצות ביעור לחודא עשה ר"ג כן. ועיי' בר"ש פרק ה' ממע"ב שכתב וז"ל דלא אמר עשור שאני עתיד למוד יהי' מעשר אלא קבע להם בעלים משום ביעור. והשתא למ"ד מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין ניחא שיכול להקנותן עתה אבל למ"ד לאו כמו שהורמו דמיין הרי אינו יכול להקנותן עתה כדמוכח בפרק הזרוע וא"כ מאי הועיל לענין ביעור ושמא אמר ר"ג מקודם לכן מה שאני עתיד להפריש יהי' מעשר, ומדבריו למדנו דלא מקרי ביעור רק אם בעת שאמר ומקומו מושכר לו נקנה המעשר לר' יהושע ומש"ה למ"ד כמי שהורמו דמיין הגם דלא הפריש עדיין מ"מ כבר נקנה לר"י ולמ"ד לאו כהורמו דמיין הא אינו קונה עכשיו גם אם היו באים לידו ממש כל זמן שהם טבל צ"ל דמקודם אמר ר"ג מה שעתיד להפריש יהי' מעשר מעכשיו וכשיפריש אח"כ ויהי' מעשר מעכשיו יהיה קונה בסם ר"י ג"כ מעכשיו ויקויים הביעור. אמנם זה לשון התוס' בקידושין ואומר ר"ת דשעת ביעור הי' וכן משמע בתוספתא כיצד מצות ביעור כו' מי שהיו פירותיו צבורים ורחוקים ממנו צריך לקרות להם שם ומעשה בר"ג כו' וקריאת שם היינו שם בעלים שיברר למי יתנם דהיינו ביעור עכ"ל ומשמע להדי' דבאמת לא זכה בהם ר"י עכשיו ומ"מ כבר קיים מצות ביעור במה שבירר למי יתנם אח"כ בעת ההפרשה. וכן ראיתי בספר עטרת חכמים להגאון הגדול מהור"ר ברוך פרענקיל זצ"ל זי"ע שכ' כן בכוונת דברי התוס' והביא שם עוד לדברי ר"ת בספר הישר דמשמעות דבריו להדי' דהקנין של ר' יהושע לא הי' עתה רק בעת שיפריש יזכה בהם ועתה הי' רק בירור דר"י יזכה בהם אז. וזהו ג"כ ביעור וא"כ הא ניחא גם למ"ד לאו כהורמו דמיין, ולפ"ז צריך לומר דגם קנין המקום לא הקנה לר"י רק שיהיה בו הקנין אח"כ בעת שיפרוש המעשר לפי מה דמסיק דהי' קנין אגב דאע"ג דהמעות נתן לו עתה מ"מ הא יכול לקנות בהם. גם אח"כ ואפילו נתאכלו המעות כדאשכחן גבי קידושין, אמנם בספר הנ"ל הקשה קושי' גדולה על דעת ר"ת דא"כ מאי הקשה רבא וכי לא הי' להם סודר והלא קנין סודר לא מהני רק שיחול הקנין תיכף ועל אחר זמן הא לא מהני דכבר הדר סודר למר"י וכמש"כ התו' ביבמות דף צ"ג ובכמה דוכתא דקנין שיחול אחר זמן אי אפשר רק בכסף ומאי הקשה דלמא ס"ל לר"ג לאו כמו שהורמו דמיין ולא היה יכול להקנותן עתה. וגם ס"ל דאין ברירה ולא היה יכול לומר דכשיפריש יהיה מעשר מעכשיו וגם ר"י יקנה בהם מעכשיו והי' מוכרח להיות הקנין אח"כ כשיפריש ואי אפשר להיות בסודר רק בכסף דיחול קנין