בית הלוי חלק ג שכה

קצת הפוסקים דס"ל דבגט מהני ד"א גם בר"ה וכן משמע דס"ל לרש"י כן מדבריו שבסמוך בד"ה קטנה ודלא כדעת התוס' שכתבו דהא דנקט בגיטין ר"ה הוא לאו דוקא, עוד י"ל דלר"פ לא קשה כלל הקושיא מנזיקין דלדידיה ניקום המשנה דראה את המציאה ג"כ דאיירי שהיה בשדה שיש לה בעלים דלא תיקנו שם ד"א והא דאין הבעלים של השדה קונים המציאה הוא דר"פ לשיטתו דס"ל בדף י"א דבחצר שאינו משתמר בעינן שיהי' עומד בצד שדהו במציאה דליכא דעת אחרת מקנה ומש"ה: לר"פ א"צ לחדש דבר"ה לא תקנו ד"א, ורבא לשיטתו דאמר לקמן שהקשה מהך דראה את המציאה אע"ג דלכאורה מוכרח דגם הוא ס"ל כר"פ דבשדה של בעלים לא תיקנו ד"א מדלא הוקשה לו הך דפיאה מ"מ רבא לשיטתו דאמר לקמן בדף י"א שפיר עבד דלא קיבלה וס"ל דגם באינו משתמר לא בעינן עומד בצד שדיהו וא"כ לא מצי לאוקים הך דראה את המציאה בשדה של אחר דא"כ הי' בעל השדה קונה אותה ומש"ה הוקשה ליה הך דנזיקין, ומיושב בזה ג"כ הא דאביי הקשה מפיאה ואמאי. לא הקשה מנזיקין דס"ל דבעי עומד וכמש"כ וניחא הך דנזיקין דבשדה של אחרים לגמרי פשיטא דלכ"ע לא תיקנו ד"א ורק בפיאה דיש רשות לכולם להלוך ס"ל דיש שם ד"א ור"פ חידש דגם בפיאה לא תיקנו ד"א בשדה שיש לה בעלים משום דלמהוי חצירו לא זכה ליה רחמנא: ה

עוד י"ל הא דלא הקשה אביי מנזיקין דהרשב"א כתב דקנין ד"א לא מהני רק אם קדמה זכי' של הד"א ואח"כ בא החפץ לשם אבל אם מקודם בא החפץ ואח"כ בא זה לתוך הד"א לא קנה דכבר נקנה המקום לבעלים של החפץ וכ' הש"ך דלא כ' כן רק במקח וממכר אבל במציאה מהני בכל גווני כדמוכח בב"מ וכוונתו מהא. דמקשה כאן שיקנה בד"א. ולכאורה י"ל דגם במציאה כתבו כן ורק זהו דוקא אם בא החפץ להמקום קודם יאוש ונקנה המקום להבעלים וממילא אח"כ שנתייאש לא מהני וכמו כל דבר שהוא בביתו אע"ג דנתייאש ממנו ה"ה עדיין שלו. אבל אם נתייאשו הבעלים מקודם ואח"כ הגיע החפץ להמקום י"ל דאז אינו קונה להמקום ע"י החפץ כיון דכבר יצא מרשות הבעלים ואינו יכול להקנותו לאחרים ומי שירצה יכול לזכות בו שוב לא מקרי ממון בעלים שיזכה על ידו המקום ושוב כשבא אחר לתוך ד"א קונה ושפיר י"ל דרק רבא אמר הקושיא מנזקין דס"ל לקמן יאוש שלא מדעת הוי יאוש וא"כ תיכף כשנפל החפץ לארץ גם קודם שנח על הארץ כבר הוא יאוש ואין המקום נקנה על ידו וקשה דיקנה הרואה בד"א אבל לאביי דס"ל דלא הוי יאוש וליכא יאוש עד שנודע לו וא"כ הא נפלה המציאה על המקום קודם יאוש ומש"ה לא מהני גם אחר שנתייאש ד"א ומש"ה לא הקשה מנזיקין, ויש לדחות ונכתב רק לפלפולא לעורר המעיין: ט

כתב המרדכי בפרק אלו מציאות על הך דמצא בגל דאמאי לא קנה אותה בעל החצר וז"ל ורבינו ברוך ממגנצא כ' דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור אבל גבי אבידה ואפילו היכא דאיכא יאוש כיון דאלו הי' ידע לא הי' מפקירה הובא בסמ"ע סימן ר"ס ובט"ז שם, ולכאורה אין הטעם מובן כלל ועיין עוד בשו"ת חתם סופר חלק או"ח סי' מ"ד שהביא דברי האגודה הובא במג"א סי' קנ"ה שאם מצא אבידה בחצר ביהכ"נ הרי אלו שלו ולא אמרינן דהחצר יקנה להקדש דחצר משום יד ואין יד להקדש. ומשמע הא להדיוט חצר קונה גם באבידה וכתב הח"ס דהאגודה ע"כ חולק על רבינו ברוך הנ"ל. עוד קשה לכאורה מהא דב"מ דף יו"ד דמקשה הגמרא על הך דראה את המציאה ונפל עלי' דיקנה לו בד"א ומאי פריך נימא דלא איירי במציאה של הפקר רק אבידה שנתייאשו הבעלים ממנו דחצר לא מהני בו כלל וכ"ש ארבע אמות לא מהני בו וצריך לדחוק דפריך מדנקטה המשנה סתמא מכלל דאיירי בכל המציאות גם בשל הפקר. גם אפשר לומר בדוחק דרבינו ברוך לא אמר רק באבידה המונח בחצר וכמו הך דמצא בגל דהוא מקום המשתמר ורק דהבעלים לא ידעו באיזו מקום מונח ומש"ה נתייאשו ושייך שפיר סברתו דאלו ידעו הבעלים לא היו מייאשים ממנו אבל במונח במקום שאינו משומר דמצד עצמו הוא יאוש מודה רבינו ברוך ובב"מ הא איירי דמונח במקום שאינו משתמר דאי משתמר הרי היא ספק הינוח דלא יטול. וגם הא רב ששת משני שם דבר"ה לא תיקנו רבנן ד"א הרי דאיירי בר"ה ומש"ה פריך הגמרא שפיר. אמנם יותר נראה דגם ר"ב לא כ' רק בכה"ג דמצא בגל דבעל החצר לא ידע ממנה ורק דקשה דיקנה לו החצר שלא מדעתו וע"ז כ' דלא מהני רק בהפקר ולא באבידה דהרי הטעם דחצר קונה שלא מדעתו הוא דאמרינן דאלו ידע ממנה בעל החצר שהמציאה מונחת בחצר היה מכוין לקנותה וא"כ גם אנו נאמר להיפוך דאלו ידע בעל האבידה שהיא מונחת באותו חצר לא הי' מתייאש ממנה, ובזה מסתבר טעמו דמאי חזית דניזול בתר בעל החצר ניזל בתר בעל החפץ אבל מדעתו של בעל החצר גם ר"ב מודה דמהני גם באבידה וכמעט שכן מבואר להדי' בלשונו של המרדכי שכ' שלא אמרו חצירו של אדם קונה שלא מדעתו אלא בהפקר כו' ומוכח להדי' דמדעתו גם באבידה קונה, וא"כ אין מדברי האגודה שום סתירה להמרדכי דבהקדש הא לא שייך שלא מדעתו וכדאיתא בב"ק דף ק' הקדש שלא מדעת ההדיוט מדעת דמי ומש"ה הוצרך להטעם דאין יד להקדש דבהדיוט כה"ג דהיינו מדעת היה קונה משום חצר

אמנם אכתי יש לדקדק מהא דפריך רבא גבי ראה . את המציאה דיקנה לו בד"א דהרי רבא כיון דלא ס"ל הסברא כיון דנפל גלי דעתי' מדוע לא הוקשה לו מפיאה וכמו שהקשה אביי וצ"ל דמפיאה הי' ידע סברת ר"פ דגם ר"ל מודה דבשדה של אחר לא תיקנו וא"כ מאי פריך מנזיקין נימא דאיירי, דראה המציאה בשדה של אחרים דמודה בהו ר"ל וצ"ל דרבא לשיטתו דאמר בדף י"א שפיר עביד דלא קיבלה וס"ל דגם באינו משתמר ואינו עומד בצד חצירו קונה וא"כ לא מצי לאוקמא שהמציאה היא בשדה שיש לה בעלים דא"כ הי' קונה אותה בעל השדה ומש"ה פריך שפיר ולר"ב דבאבידה אין השדה קונה שלא מדעתו הרי הי' מצי לאוקמא בכה"ג רק זה ניחא דהא ודאי דחוק טובא דהמשנה הא נקטה סתמא ונימא דאיירי רק בהני שני תנאים דהוא בשדה שיש לה בעלים דאל"כ היה מהני ד"א של הנופל וגם רק באבידה דבהפקר גמור היה בעל השדה זוכה בה ומש"ה פריך שפיר: סימן מו

בו יבואר דברי המרדכי בדין טובת הנאה הצריכים ביאור לכאורה

בב"מ דף י"א מביא הגמרא הא דאמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון לר' יהושע ומקומו מושכר