בית הלוי חלק ג שכד

השו"ע בסי' רס"ח דבחצר כ' דצריך אמירה ובד"א לא הזכיר אמירה והנה לתירוצו של המ"מ מצינו חילוקא גם בחצר דאם המציאה קרובה לו תוך ד"א א"צ אמירה גם להרמב"ם ורק כשהיא רחוקה ממנו אז הוא דצריך אמירה ולכאורה קשה הא דכתב הרמב"ם בפרק ט"ו המוצא בחנות על התיבה כו' ה"ה של מוצאה והא דלא קנאה בעל החנות לפי שאינו משתמר ואע"פ שהבעלים תוך החנות צריך שיאמר תיקנה לי חנותי והרי התיבה סמיכה להחנווני תוך ד"א וכן השולחן לפני השולחני ואפ"ה מצריך אמירה ולכאורה צ"ל דהמ"מ לא כתב רק בקנין של ד"א דלעולם הם קרובים ובזה תיקנו רבנן דיקנה בלא אמירה אבל חצירו הא גם רחוק ממנו הוא חצירו קונה בו מדין תורה ובחצירו לא תיקנו רבנן כלל קנין של ד"א והעמידוהו על דין תורה בכל מקום בין רחוק ובין קרוב וצריך לעולם אמירה ועיי' ב"מ דף ט' דפריך אלא מעתה היתה מהלכת בר"ה וזרק לה גט בקלתה הכי נמי דלא מגרשה והקשה השיטה מקובצת דנהי דהוא חצר מהלכת מ"מ תתגרש משום ד"א ותי' דכיון דהקלתא הוא חצירו דהוא קנין דאורייתא ולא מהני משום דמהלכת ממילא לא מהני גם קנין של ד"א דקנין דאורייתא מבטל לקנין דרבנן וכמו כן הכא דאע"ג דבד"א תיקנו דמהני בלא אמירה כיון דהחנות הוא חצירו דאורייתא ולא מהני בלא אמירה גם כשהוא קרוב לא מהני, אמנם עיקר הדבר דמחלק בין חצר לד"א ולכאורה מהרמב"ם לא משמע כן דהרי באותו הלכה עצמה שכ' דבעי עומד בצידה ואמירה סיים וכן ד"א של אדם העומד בצידו קונים לו ובודאי משמע דיש להם כל דין חצר וגם דעיקר סברת המ"מ אינו מובן לכאורה החילוק וע"כ נראה יותר דהמ"מ ס"ל דד"א כיון שיכול לשוח וליטלו הרי הוא משתמר דכשיראה שירצה אחר לבא וליטלם ישוח הוא ויטלם ולא ינוח לאחר ובחצר המשתמר הא לא צריך אמירה גם להרמב"ם וכן מצאתי בשיטה מקובצת דף י"א על המשנה דראה אותן רצון שהביא שם דברי חידושי הר"ן דכ' דמש"ה בד"א לא צריך אמירה דהן משתמרין לו ובודאי דגם המ"מ נתכוין לסברא זו וזהו שייך בד"א שאין שם אחר תוך ד"א של המציאה אבל בהך דחנות ושולחני הרי רבים אחרים בחנות וגם הם קרובים להמציאה כמו החנווני שוב אינו משתמר ומש"ה צריך אמירה ולפי"ז יצא לנו חילוק דרק בד"א שאין שם אחר אבל אם עומדים שם עוד אנשים בתוך הד"א אע"ג דהוא קדם לכנוס תוך הני ד"א ואח"כ באו אחרים דאע"ג דהני ד"א הם שלו כדמוכח מהא דפריך בגיטין ולחזי האי מנייהו קדים ואח"כ נפלה שם מציאה אינו קונה בלא אמירה דהוא שוב אינו משתמר והא דפריך בגמרא וכיון דתיקנו רבנן דלקני כי לא אמר מאי הוי לא קאי הקושי' רק דיקנה כשלאו באו אחרים אחריו תוך הד"א וכדמשמע לשון המשנה ראה את המציאה ונפל עלי' ובא אחר והחזיק בה דמשמע דבעת הנפילה לא הי' שם אחר רק אח"כ בא לשם האחר ובזה לא צריך אמירה ובזה מדוקדק לשון הרמב"ם דאחר שכ' החילוק דבמשתמר א"צ אמירה ובאינו משתמר צריך כתב סתמא וכן ד"א של אדם קונים לו פי' דגם ד"א יש להם כל דין הקדום דאם לא הי' שם אחרים הרי הוא משתמר א"צ אמירה ואם הי' שם אחרים הגם שבאו אחריו ואח"כ נפלה המציאה לשם דאינו משתמר צריך אמירה ודברי המ"מ מובנים בסברא ולפי"ז יצא לנו דגם בחצר שאינה משתמרת אם היא קרוב לו תוך ד"א דא"צ כיון דהיא משתמרת קונה מדין תורה

ועיין בשיטה מקובצת דף יו"ד בד"ה ולענין פסק הלכה כ' ה"ר ר' יהונתן ד"א של אדם קונות לו בכל מקום כלומר אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתפוס כלומר אם חבירו חוץ לד"א של מציאה כיון שזה קדם בתוך ד"א של מציאה ובלבד שיאמר יקנה לי ד"א דידי דאי לא אמר לא קני והכי מוכח בגמרא דלא עדיפא ד"א מחצר שאינה משתמרת דלא קנה עד שיאמר תזכה לי שדי כו' עכ"ל ובודאי דהלשון קצת משובש בדפוס ועכ"פ מדכ' כיון שזה קדם תוך ד"א של מציאה דא"א לפרשם כפשטא דהא פשיטא כיון שזה קנאם קודם שיבא אחר דאין אחר רשאי לתופסה רק כוונת הדברים כיון שזה קדם להני ד"א אע"ג דבאו אחרים אחריו ואח"כ נפל המציאה דבעת הקנין כבר היה שם אחרים מ"מ הוא קונה כיון שזה קדם ומש"ה כתב דבעי אמירה דהא בעת הקנין אינה משתמרת וכמו שכתבנו ובזה מובן מש"כ והכי מוכח בגמרא דלכאורה אדרבה בגמרא אמר דבד"א לא בעי אמירה ורק דאיירי בשכבר יש שם אחרים וזה שפיר מוכח בגמרא בההיא משנה דראה את המציאה ונפל עלי' ובא אחר והחזיק בה זכה בה ומפרש בגמרא דהך דנפל לא קני בד"א כיון דנפל גלי דעתי' דבד"א לא ניחא לי' דלקני דאכתי קשה דלתני ובא אחר לשם דקנה ע"י ד"א ורק דכיון דיש שם זה שנפל עלי' הגם דהוא אינה קונה מ"מ הא שוב אינו משתמר ואינו קונה בלא אמירה ומש"ה צריך שיחזיק בה ובודאי נראה דגם דעת הרמב"ם כן

לכאורה יש לדקדק לרבא דמותיב מנזיקין ולא ס"ל הך סברא כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דלקני הא גם לדידי' תקשה דנהי דיאמר דד"א אין קונות מ"מ יקנה בהבטה דהא לחד לישנא ס"ל לרבא בפרק הבית והעלי' דהבטה בהפקר קני ועיין לעיל דף ב' שכ' התוס' דגם מ"ד דס"ל הבטה קנה הוא רק בעשה לה שמירה קצת כגדר קטן מ"מ הרי הכא דנפל עלי' הרי הוא שמירה טובה ומעולה כיון דמונח עלי'. ונהי דבאמת ניחא כמש"כ התוס' בריש מס' דכיון דנפל גלי דעתא דאינו רוצה לקנות בראי' מ"מ לרבא דלא ס"ל הך סברא קשה. לכאורה צריך לומר דהא לא אמר שם הך דהבטה קונה רק בהפקר וזהו רק בהפקר גמור אבל דבר דיש לה בעלים אע"ג דנתייאש ממנה הרי כל זמן שלא זכה בה אחר יש לה בעלים ורק דהתורה נתנה רשות לאחרים שיזכו בה ואז בעת הזכי' היא יוצאת מרשות בעלים וקודם הזכי' אינה הפקר כלל ומש"ה לא מהני בה הבטה דרק בהפקר אמר דהבטה קונה ונימא דרבא מוקים המשנה באבידה שיש לה בעלים ובזה מיושב הא דבריש המסכתא אמר דתני כולה שלי דלא נימא בראי' בעלמא קנה והקשה התוס' דהא ידעינן מהמשנה דראה את המציאה ונפל עלי' דראי' לא קנה, ולפ"ז ניחא דמהמשנה הא יכולין לאוקמא באבידה שיש לה בעלים, אבל המשנה דשנים אוחזין בטלית הא ע"כ איירי ברוב מצרים וכמש"כ הרא"ש שם דסתם טלית הרי יש בו סימן וא"כ הוא הפקר גמור וס"ד דבה קנה בראי' וכמו הבטה ולכך איצטריך לאשמעינן דגם הפקר גמור אינו קונה בראי' גרידא: ז

בגמרא ר"פ אמר כי תקינו רבנן ד"א בעלמא ופרש"י כגון בסימטא או בר"ה או בצידי ר"ה לכאורה צ"ע דלמה הזכיר רש"י כאן ר"ה והרי ר"פ דלא ס"ל הסברא כיון דנפל גלי' דעתא כו' הרי מוכרח לתרץ הקושי' דנזיקין כרב ששת דבר"ה לא תיקנו כלל רבנן ד"א וצ"ל דרש"י מפרש דר"פ קאי על כל מקום שתיקנו רבנן קנין של ד"א דלא תיקנו אותו בשדה של אחרים ומש"ה תפס רש"י גם ר"ה דבגט גם בר"ה מהני ד"א, וכדעת