בית הלוי חלק ג שכג

במציאה דראו חכמים לתקן ד"א לא תיקנו בר"ה ובגט תיקנו גם בר"ה ועל זה תי' דדעת אחרת שאני דהא הטעם דלא תיקנו בר"ה הוא משום דאין לכל אחד ד"א מבוררים וכל א' נכנס לתוך של חבירו וזהו אינו חסרון רק בדבר דהכל שייכים בו כמו מציאה אבל גט דהוא דעת אחרת מקנה והרי אין דעתו להקנות הגט רק למי שרוצה להקנות ומה שעומדים שם אנשים נכרים אינו חסרון כלל לזה ומשו"ה תיקנוהו חכמים גם בר"ה אבל עיקר התקנה הוא רק משום עיגונא ואין מדבריו שום ראיה דיסבור דגם במתנה מהני בר"ה: ג

בחו"מ ס"י ר' הביא הש"ך בס"ק ד' מש"כ הרשב"א והר"ן הא דהוצרכו לתקן במקח וממכר משיבה והרי יכול להקנות לו בארבע אמות ותי' דד"א לא מהני רק אם החפץ בא לשם אחר שזה הקונה כבר זכה בהד"א אבל אם החפץ קדם להיות באותו מקום הרי המקום קנוי לבעל החפץ וכתב על זה הש"ך דלא כתבו כן רק במקח וממכר או מתנה אבל במציאה גם אי הי' מונח שם מקודם זוכה בה כדמוכח בב"מ דף יו"ד, והנה במציאה של הפקר גמור ודאי מוכרח כן מהא דפריך שם על הא דנפל על הפיאה דיקנה לו בד"א וגם דהא א"צ לראיה כלל דהא אין לה בעלים שיהיה קנוי להם המקום וכן הוא להדי' בשיטה מקובצת שם. ועיקר חידושו של הש"ך לא נצרכה רק במציאה של ישראל שיש לה בעלים עד שיתייאש ממנה ויזכה בה אחר אבל קודם לכן הרי יש לזה החפץ בעלים ובזה הא יש מקום לומר כיון דבעת נפילת החפץ על המקום קודם שנתייאש הרי נקנה המקום להבעלים וא"כ י"ל דגם אחר שנתייאשו הבעלים ממנה לא קנו לו הד"א לפי מה שנתברר בדברי האחרונים דביאוש אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וממילא כל שלא זכה בה אחר המקום קנוי להבעלים ויש מקום להסתפק דלא מהני בו ד"א דכל זמן שלא יזכה אחר בהמציאה עצמה המקום קנוי להבעלים ומסוגי' הגמרא הא אין ראיה לזה דבפיאה הא הוי' הפקר גמור ובו שפיר פריך דיקנה בד"א. וצ"ל דמה שכ' הש"ך כדמוכח בב"מ כוונתו על הא דפריך שם בראה את המציאה ונפל עלי' דיקנה בד"א ואמאי לא משני דאיירי באבידה שיש לה בעלים. והוכחה זו הא ודאי דיש לדחותה דקושי' הגמרא דהמשנה נקטה סתמא ובודאי דאיירי בכל האופנים וגם במציאה של הפקר גמור ובזה מקשה דיקנה בד"א ואפילו לפי מה שכתבנו בסימן דלעיל דלרבא גופה דמקשה דיקנה בד"א ע"כ איירי המשנה במציאה של אבידה ולא בשל הפקר מ"מ מקשה שפיר דהא ודאי דהרשב"א לא כתב סברתו דהמקום קנוי להבעלים רק בסימטא שיש לאדם רשות להניח שם חפציו אבל בר"ה דודאי גם הרשב"א מודה דאין המקום קנוי לו כיון דאין לו רשות להניח כליו שם וכ"כ בקצוה"ח דהרשב"א לא כתב רק בסימטא וכן כתבו התוס' להדי' במס' קידושין דף כ"ח בתוס' ד"ה בהמה דבר"ה ודאי, דאין המקום קנוי לו ומש"ה מקשה שפיר דיקנה לו ד"א אם המציאה בר"ה ותדע דהא רב ששת משני שם דבר"ה כיון דדחקי בה רבים לא תיקנו בה ד"א הרי להדי' דכל הקושי' היה רק על ר"ה, ואדרבה בזה יתישב יותר הסוגי' דמשני ר"ש דבר"ה לא תיקנו ד"א ולפום רהיטא נראה דר"ש משני דהמשנה איירי רק בר"ה ולפי זה ניחא שפיר דהמשנה איירי בכל מקום ורק דבסימטא וצידי ר"ה לא הקשה כלל דבמקום קנוי להבעלים וכל הקושי' היה רק דאם הוא בר"ה יקנה בד"א ועל זה משני ר"ש דבר"ה לא תיקנו ד"א, אמנם הרי לר"ש ע"כ לא איירי המשנה בכל האופנים דהרי בסימטא ובמציאה של הפקר גמור הא לדידיה באמת קנה הנופל עלי' ע"י ד"א ולא איירי המשנה רק בר"ה או גם בסימטא ואבידה וא"כ לדידיה קשה דהי' יכול לאוקמא בסימטא ובאבידה כיון דבלא"ה לא איירי בכל גווני ומזה מוכח כהש"ך דגם באבידה שיש לה בעלים מהני ד"א: ד

בגמרא ב"מ ד' י' ע"ב, בשדה דבעה"ב לא תקינו ליה רבנן ואע"ג דזכה ליה רחמנא בגוה כי זכה לי' רחמנא להלוכי ולנקוטי פאה למהוי חצירו לא זכה ליה רחמנא, וכתב בחידושי ריטב"א מכאן נראה דחצר שאין לו אלא דריסת הרגל לחודא שאינו כחצירו לקנות כו' דאין חצר שאולה קונה אלא כשהיא שאולה לו להשתמש בה הובאו דבריו בש"ך סי' קצ"ח ס"ק ו'. ולכאורה דבריו צריכין ביאור דמאי קשה לי' בזה והרי לכל העניים יש להם רשות להלוך בשדה ולא שייך שיקנה בתורת חצר, רק כוונתו פשוט דהרי בסימטא שיש רשות לכל אחד להשתמש בה תיקנו רבנן קנין של ארבע אמות שיהיה חשובים הני ד' אמות כאלו הם שלו לבדו ואין לאחר חלק בהם וא"כ גם בשדה דיש רשות לכל העניים להלך בו צריך להיות מועיל קנין של ד"א כאילו הם מיוחדים להילוכי רק לו לבדו ויקנה הפאה ומוכח דגם אם הי' באמת רק חצר שלו להילוך לחודא ולא לאחרים ג"כ אינו קונה בו. ויצא להריטב"א זה מהא דמסיים הגמרא ואע"ג דזכה ליה רחמנא כו' דלכאורה אין זה מובן דלמה הוזכר כאן מה דזכה ליה רחמנא והרי כל קנין של ד"א הוא רק קנין דרבנן וכבר מתורץ היטב דבשדה דבעה"ב לא תיקנו, וכבר הקשה זה בשיטה מקובצת והריטב"א מתרץ לה היטב דאם הי' להעניים רשות גם להשתמש בה שוב הי' שייך התקנה של ד"א דיהיה חשוב כאלו הם שלו לבדו זה התשמיש וע"ז אמר בגמרא דאין להם רשות רק להילוך ומשו"ה לא מהני לו ד"א לקנות, ועיי' לקמן דף ק"ב דזבל שבחצר היא של המשכיר ופירשו המפרשים דאיירי דאין להשוכר בהחצר רק הילוך ומשו"ה אינו קונה החצר להשוכר ומשם אין ראיה גמורה חדא דהרי דעת הרמב"ם דגם אם השכירה להשתמש בחצר מ"מ שייך להמשכיר ולא להשוכר וגם להחולקים עליו י"ל דשאני שם כיון דגוף החצר להשתמש בו הוא שייך רק למשכיר ולכן המשכיר קונה הזבל דכחו עדיף משל השוכר שאינו רק להילוך אבל הריטב"א הא איירי גם באופן דבעל השדה בעצמו אינו יכול לקנות המציאה וכמו בחצר שאינו משתמר ואינו עומד בצד שדהו דהוא ודאי אינו קונה או שאמר שאינו רוצה לקנותה ורק זה שיש לו רשות בה להילוך עומד בצידה ואפ"ה אינו זוכה דלא מקרי חצירו לקנות על ידה: ה

הרמב"ם כ' בפרק י"ז מה' גזילה ואבידה ה"ח בד"א בחצר המשתמרת אבל בשדה וגינה וכיוצא בה אם הי' עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדיי זכה בה אם וכן ד"א של אדם העומד בצידו הרי אלו קונים לו ועיי' במ"מ שהביא דברי התוס' שהוכיחו דהך ואמר זכתה לי שדיי הוא לאו דוקא דלא בעי אמירה וראייתם הוא מהך דלעיל גבי הא דפריך וכיון דתיקנו רבנן דלקני כי לא אמר מה הוי ותי' המ"מ דהרמב"ם ס"ל דעדיף קנין ד"א מחצר כיון דיכול לשוח וליטלה א"צ אמירה והכ"מ כתב כיון דעיקר קנין ד"א תיקנו דלא ליתיה לאנצויי אם היו מצריכים אמירה אכתי אתי לאנצוי' וכן נראה דעת