בית הלוי חלק ג שכא

דנוקים מחצה על מחצה דהיינו שמקודם עמד באותו מקום אחר לגמרי וזכה בהד"א ואח"כ באו לכאן הבעל והאשה דבשעת ביאתם הא לא קנו כלל דהד"א הם של פלוני ואח"כ הלך הראשון משם דקנו שניהם בבת אחת ומקושי' זו הוכיח התו"ג דאע"ג דבתחילה בא לשם אדם וזכה הוא בכל הד"א מ"מ זהו רק בדבר הנוגע לו כגון במציאה דאין השני הבא אחריו זוכה בה אבל בדבר שאין נוגע להראשון כלל הבא אחריו זוכה באלו הד"א גם בעוד הראשון עומד שם שיהי' נחשב כחצר שלו לנגד שלישי הבא אחריו ומשו"ה מקשה שפיר ולחזי הי מנייהו קדים, וכן הוא בגליון המשניות להגאון רע"א ז"ל זיע"א, ועיין עוד בתורת גיטין שם שסיים דכמו דחזינן כאן לענין גט כמו כן הוא במתנה דאם ראובן עומד בסימטא וזכה בהד"א שלו ואח"כ בא שמעון לתוכם דיכול לוי להקנות לשמעון מתנה ע"י הד' אמות ואע"פ שראובן עומד עדיין שם דכיון דאין לראובן שום שייכות להמתנה ואינו יכול לזכות בה אינו מעכב על שמעון ולדבר זה נעשים הני ד"א עצמן חצירו של שמעון, וכל זה הוא דלא כדברי הבית שמואל בסימן קל"ט ס"ק כ"ג שכתב להיפוך מזה

והנראה דכל קושייתם אינו רק לדעת הפוסקים דס"ל . דגם לענין גט לא מהני ארבע אמות רק בסימטא וצידי ר"ה במקום שמהני ד"א לענין מציאה ואע"ג דתנן במשנה היתה עומדת בר"ה ס"ל דהוא לאו דוקא וכמו שכתבו התוס' בגיטין שם בד"ה ר' יוחנן בתי' השני יעו"ש, אבל לדעת הפוסקים דבגט מהני ארבע אמות גם בר"ה וכלשון המשנה ואע"ג דבב"מ דף י' ע"ב אמר רב ששת דבר"ה לא תקינו רבנן ד"א. ולדידהו בע"כ ההכרח לומר דבגט הי' תקנה אחרת משום עיגונא ותיקנו חכמים שתזכה בגט אם הגיע לד"א שלה גם בר"ה וע"ש בחידושי הרשב"א ולדידהו הכי ניחא קושי' הגמרא דפריך כיון דבמשנה תני ר"ה א"כ הא פשיטא דגם אם מקודם לשניהם עמד אחר שם דאינו מעכב כלל כיון דאין לו שום זכות בארבע אמות בר"ה כלל דרק לענין שתתגרש בהו לחוד הי' התקנה והא דאמר קרוב לו אינה מגורשת אע"ג דע"כ איירי דאחריו נכנסה האשה תוך הני ד' אמות עצמן וכמו שכתב הרא"ש ואפ"ה הבעל מעכב עליו ואע"ג דאיהו אין לו שום זכות בר"ה זהו רק בבעל דלא תיקנו חכמים שתתגרש ע"י ד"א אם הוא קדם ונכנס לשם דהרי הוא דבר הסותר את עצמו דהאיך תזכה את הגט מן הבעל ע"י הד"א שהוא קדם לכנס לתוכן אבל אדם נכרי הקדום הא פשיטא דאינו מעכב על ידי האשה כיון דהוא בר"ה אבל בסימטא שמי שקדים לשם זכה בהם וחשיבא חצר שלו לענין לקנות בהם מציאה ומקח וממכר שפיר י"ל כהבית שמואל דאם אח"כ באה האשה לתוכן דלא מהני לה גם לענין גט, וס"ל להגמרא לדוחק לומר דהך בבא דמחצה על מחצה לא קאי על ר"ה וקאי רק על בסימטא או בצידי ר"ה דס"ל דכיון דבמשנה תני ר"ה בהדי' ותני בה מחצה על מחצה מסתמא גם בר"ה' משכחת לה האופן. שיהי מחצה. על מחצה ופריך ונחזי הי מנייהו קדים והנה גם אם לא נקבל כל זה ונאמר דמהא' דלא משני דמחצה על מחצה משכחת לה בסימטא ובאופן שהי' אחר עומד שם ונוכיח מזה דבגט מהני גם בכה"ג מ"מ מה שהוסיף עוד התו"ג דהשני יכול לזכות גם במתנה ע"י הני ד"א הדומה לגט יש לפקפק בזה טובא ולכאורה לא דמי כלל מתנה לגט, דהא עיקר הטעם שתיקנו ד"א הוא משום דלא ליתי לאנצוי' וטעם זה הא לא שייך רק במציאה לחודא ולא במקח וממכר או מתנה [וזהו הטעם של קצת פוסקים המובאים בש"ך חו"מ סי' רמ"ג דס"ל דבמקח וממכר באמת לא מהני ד"א כלל], והחולקים ס"ל דגם במו"מ מהני על כרחך טעמם דכיון דתיקנו חכמים ד"א שיהיו כחצירו משום מציאה ממילא הוא חצירו לכל הדברים ומהני גם למכירה ומתנה וכמבואר בירושלמי שהביאו הפוסקים אם זוכה במציאה שאינה מדעת אחרת מתנה שהיא מדעת אחרת לא כ"ש, ועכ"פ עיקר התקנה הי' משום מציאה ומתנה תלוי במציאה. אבל הא דמהני גבי גט ד"א הרי. בע"כ הוא תקנה אחרת מיוחד בגט בפני עצמו ואינו תלוי כלל במציאה להני פוסקים דבגט מהני גם בר"ה משא"כ במציאה וא"כ אין ראיה מגט למתנה דאע"ג דנאמר דבגט מהני גם בזה האופן דקדם אחר לעמוד שם מ"מ י"ל דגט שאני דאינו תלוי כלל בקנין של מציאה דהרי מי"ז שעמד איש אחר שם מקודם ואין האשה יכולה לזכות שם מציאה מ"מ לא גרע לדידה מאלו הי' ר"ה ממש דג"כ לא מהני שם לענין מציאה ומ"מ מהני לגט. אבל לענין מתנה דעיקרו מה דמהני הוא רק משום דחכמים עשוהו כחצירו למציאה כדי דלא ליתי לאנצוי' שפיר י"ל דכל שקדם אחר וזכה בהם לענין מציאה שוב אין השני זוכה בהם גם מתנה אע"ג דאין להראשון שום שייכות להמתנה. אמנם להפוסקים דס"ל דגם בגט לא מהני' ארבע אמות רק בסימטא כמו במציאה פשיטא דהוכחת התו"ג חזקה היא מדלא משני שקדם שם אחר מוכרח דכיון דאין להראשון שייכות בו זוכה היא בהם וגם לענין מתנה נראה כהתו"ג דהשני זוכה בה דלהני פוסקים הרי גט ומציאה תקנה א' להם ולדידהו אין לנו שום סברא לחלק בין גט למתנה

והנה גם במציאה יש לחקור אם זה שבא ראשון אמר מפורש שאינו רוצה לזכות בהמציאה אם זוכה בה השני וע"פ הסברא נראה דלהני פוסקים דמוכרח דבגט. ומתנה זוכה השני ונמצא דאין הראשון מעכב על השני רק במה שנוגע לו אבל במה שאינו שייך לו הרי הוא חצירו של השני א"כ גם במציאה אם הראשון אינו רוצה לזכות בה זיכה השני. אמנם א"כ קשה מהא דב"נ דף יו"ד ראה את המציאה ונפל עלי' ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה ופריך דיקנה הראשון בד' אמוו ומשני כיון דנפל גלי דעתא דבנפילה ניחא לי' דליקני בד"נ לא ניחא לי' דליקני וא"כ קשה כיון דהראשון סילק זכות. של ד"א במציאה זו הרי קונה השני ע"י ד"א ולמה תני' והחזיק בה הי' למתני רבותא יותר דכשבא השני לתוך ד"א קנה ומוכרח דאע"ג דאין לו זכות של הד"א במציאה זו מ"מ כיון דעדיין עיקרם הם שלו לענין מציאה אחרת אם תפול שמה שוב אין השני יכול לזכות בהם גם במציאה זו ולכאורה היא סתירה להני פוסקים דלדידהו מוכיח דגם בכה"ג מהני במתנה וגט

, והנה גם זה יש ליישב דהרמב"ם פרק י"ז מה' גזילה ואבדה כתב וז"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואם נפל שם מציאה. הרי הוא של בעל החצר בד"א בחצר המשתמרת אבל שדה וגינה וכיוצא בו אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדיי זכה בה ואם אינו עומד או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדיי כל הקודם בה זכה בה. הכי דמצריך באינו משתמר שיהיה עומד וגם אומר. והטעם לדבריו משום דמפורש כן במשנה ראה אותן רצין אחר המציאה ואמר זכתה לי זכה לו ומוקי לה בגמרא באינו משתמר ודוקא שהי' עומד בצד שדהו. אמנם התוס' שם כתבו דהך ואמר הוא לאו דוקא דלא בעי אמירה כלל וראייתם מהא דאיתא גבי ד' אמות וכיון דתיקנו לי' רבנן כי לא אמר מה הוי. ועיין במ"מ שכ' לתרץ דרק בחצר מצריך הרמב"ם אמירה ולא בד"א כיון שיכול לשוח וליטלה לא בעי אמירה וע"ש בכ"מ שכ' טעם אחר על הא דעדיף ד"א מחצר. ולכאורה יש ליישב דעת הרמב"ם בפשיטות דאינו מחלק בין ד"א לחצר כלל, דהרי גם הרמב"ם הא לא מצריך אמירה רק באינו