בית הלוי חלק ג שכ

אומרים לא זכה לו וממילא ידעינן דאם הוא עני ורוצה ליטלו לעצמו יטול ואם אינו רוצה ליטול לעצמו יתננה לעני אחר הבא ראשון דכיון דהוא אינו זוכה בה והרי היא פאה בודאי דאסור להחזיק בה עד שיבא עני שמרוצה לו דהרי הוא גוזל עניים דומה למי שאינו מניח לעני א' ללקוט דאמרו עליו שעובר על לא תגזול עולים ולא מבעי' לרב ששת דס"ל בביצה דף ל"ט במילא מים ונתן לחבירו דהם כרגלי הממלא דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו רק הממלא בעצמו קנה הרי ודאי דהפאה היא של המלקט ולא שייך כלל למתני יתננה לעני הנמצא ראשון דהם שלו ממילא אלא אפילו לרב נחמן דס"ל שם בביצה דגם המגביה לא קנה לעצמו מ"מ הרי יכול לזכות בה עכשיו ולשון יתננה הא משמע דמוכרח ליתנה לעני ומוכרח דהמשנה איירי בעשיר וגם בעשיר קאמר ר' אליעזר דזכה לו רק ר"נ מקשה דנימא דרבנן חולקים על ר"א בעני דס"ל דלא אמרינן מיגו דזכי' לנפשי' כלל גם בחד מיגו, וכל זה הוא לדעת רש"י דס"ל דגבי בעל השדה לא שייך מיגו דזכי לנפשי' כלל וגם לדעת הרא"ש שהבאנו דגם הוא מסכים בעיקר הסברא לרש"י רק ס"ל דגם בבעל השדה שייך מיגו דאם יפקיר השדה יכול ליטול הפאה ולפ"ז הרי בעל השדה הוא כמו עשיר דגם בו נצרך לומר תרי מינו מיגו דאי בעי מפקיר שדהו ומיגו דזכי לנפשי' ולדידי' מוכרח כמש"כ דהמשנה בע"כ איירי גם בעשיר אבל לדעת המפרשים שהביא השיטה מקובצת שכתבו בשם הירושלמי דגם בבעל השדה אם הוא עני אינו רק חדא מיגו, מיגו דזכי לנפשו ופירושו מיגו דיכול לזכות לעצמו בפאה בשדה אחרת יכול לזכות גם בשדהו עבור עני אחר ולדידהו ודאי נראה דצריך לפרש כפשטי' דמקשה דנימא דפליגא רק מעני לעני לחודא אבל בעשיר מודה ר"א דלא זכה והמשנה איירי גם בבעל השדה דלא יכול ליטלה לעצמו מש"ה תני יתננה לעני, ועכ"פ רש"י לשיטתו הוכרח לפרש כן

והנה יעויין בגיטין דקאמר רב חסדא דלרבנן התופס לבע"ח לא קנה ודחי ר"פ עד כאן לא קאמרי רבנן אלא משום דכתיב לא תלקט לעני תעזוב לא תלקט לו לעני אבל בעלמא לא והקשו התוס' דלמ"ד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני אכתי מוכח מדרבנן דאמרי דלא זכה דתופס לבע"ח לא קנה ותירצו משום דכתיב בתר הכי לעני ולגר תעזוב ומשמע מהפסוק דלא קנה דאם עבר ולקט יעזוב לעני, ושוב כתבו התוס' דר"ח דמדייק מרבנן דלא קני היינו דמהכא דגלי קרא דלא קנה ילפינן דגם בכל דוכתא לא קנה דס"ל להתוס' דכו"ע ס"ל הך דרשה דאמר ר"פ לא תלקט לו לעני רק פליגא דר"ח ס"ל דמהכא ילפינן לכל דוכתא ור"פ ס"ל דלא ילפינן, וא"כ כיון דבהאי קרא כתיב לא תלקט עבור עני ואם לקט יעזוב לעני ולגר הרי שפיר יש לומר דמחויב להניח הפקר לאחרים וגם אם זה המלקט הוא בעצמו עני אסור לו ליקח לעצמו וכמו דדרשינן מפסוק זה גופה אזהרה לעני על שלו דאם בעל השדה עצמו עני מחויב להניח הפאה לאחרים ואסור לו ליקחם דלשון תעזוב הוא אזהרה שלא ליקח לעצמו וכיון דבפסוק זה באה ג"כ אזהרה שלא ללקט עבור עני ואם עבר וליקט יעזוב אותם לעניים אחרים גם אם המלקט עני אסור וכמו דאסרינן לי' מפסוק זה אם הוא בעל השדה כן אסור לו אם הוא המלקט עבור עני אחר וא"כ הא ניחא הא דאמרו רבנן יתננה לעני הנמצא ראשון דוקא ולעולם יש לומר דהמשנה איירי רק מעני לעני, אמנם הרי אין מוכרח דרש"י יסבור בזה כהתוס' וי"ל בדעתו דס"ל דרק ר"פ הוא דאית לי' הך דרשה אבל ר"ח דאמר טעמא דרבנן משום תופס בע"ח לא קנה לא ס"ל הך דרשה כלל וכן משמע דעת הרמב"ם דלא הזכיר דין זה דאיכא איסור ללקוט עבור עני והמלקט יהי' עובר בלאו ומשמע דס"ל דהני אמוראי דתלו הך דרבנן בדין דתופס לבע"ח לא ס"ל כלל הך דרשה ולא ס"ל מה שכתבו התוס' דלר"ח יליף בעלמא מהכא, וא"כ רב נחמן דאמר בב"מ מתניתין מני רבנן דס"ל דטעמם של רבנן משום דמגביה מציאה לא קנה ובע"כ לא ס"ל הך דרשה ומשו"ה מוכיח רש"י מדתני יתננה לעני מוכרח דפליגא גם בעשיר: ה

הנה בגיטין דקאמר דתופס לבע"ח באנו למחלוקת ר"א ורבנן, ואמר ר"פ דלמא עד כאן לא אמר ר"א אלא משום דאמרינן מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ועד כאן לא קאמרי רבנן אלא משום דכתיב לא תלקט לעני, והקשו התוס' דלמ"ד אי עביד מהני מאי דחי ר"פ דמ"מ מוכרח מדרבנן דתופס לבע"ח לא קנה. עוד הקשו התוס' דהכא דחי ר"פ דמדרבנן אין ראיה ומצינן לומר דקנה רק פיאה שאני משום קרא דלא תלקט ובכתובות דף פ"ה קאמר ר"פ דתופס לבע"ח לא קנה וכתבו התוס' דהכא קאמר לדיחוי בעלמא ולכאורה הי' נראה לתרץ קושי' אחת בחברתה ונאמר דאע"ג דכתיב לא תלקט לעני מ"מ אם ליקט הי' צריך להיות קנה דס"ל לר"פ דאי עביד מהני ושפיר מוכח מרבנן דאמרי לא זכה דס"ל דכל תופס לבע"ח לא קנה. ורק ר"פ בא לדחות דברי ר"ח דקאמר דתופס לבע"ח מחלוקת ר"א ורבנן דלר"א קנה וא"ל ר"פ בתחילה דמדר"א אין ראיה דשאני בפיאה דאמר מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ושוב דחה גם הראי' השני' שהוכיח מדרבנן דלא קנה דגם זה אינו ראיה דהרי כיון דחידש ר"פ דבפיאה שייך מיגו דזכי לנפשי' ע"י שמפקיר נכסי' א"כ הא ממילא יהי' מוכרח דלרבנן תופס לבע"ח לא קנה ואפילו היכא דשייך לומר מיגו דזכי לנפשי' וכגון שזה הלוה חייב גם להתופס ובזה ס"ל לר"פ דודאי קנה ולא קאמר בכתובות דלא קנה רק היכא דליכא מיגו] וזהו שהוסיף ואמר ועד כאן לא קאמרי רבנן דלא קנה פי' ואפילו היכא דאיכא מיגו דזכי לנפשי' אלא משום דכתיב לא תלקט לעני וכיון דאיכא איסורא לא שייך לומר מיגו דהאיך נאמר דכמו דיש לו יד לזכות בה לעצמו יוכל לזכות גם לאחרים דלא דמי כלל דלעצמו רשאי ולאחרים איכא איסורא אבל בעלמא גם רבנן מודים דקנה פי' היכא דשייך מיגו אבל זה מודה ר"פ דבליכא מיגו ע"כ לא קנה לרבנן דאם הי' קונה גם בפיאה הי' צריך לקנות אע"ג דכתיב לא תלקט דהא אם עביד מהני והדרשה דלא תלקט לא אמרה ר"פ רק דמשו"ה לא אמרינן מיגו, ור' אליעזר דלא ס"ל הדרשה דלא תלקט משו"ה אמר גם בפיאה דזכה משום מיגו דזכי לנפשי': סימן מה

יבאר קצת בדיני ארבע אמות וגם קצת בדיני חצר

בגיטין דף ע"ח תנן היתה עומדת בר"ה וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת ומפרש שם רב ארבע אמות שלה זהו קרוב לה כו' ה"ד מחצה על מחצה כגון שהיו שניהם עומדים בארבע אמות ופריך הגמרא ולחזי הי מנייהו קדים וכי תימא דאתי תרווייהו בהדדי והא אי אפשר לצמצם, והנה יעויין בתורת גיטין שהקשה