בית הלוי חלק ג שיז

סימן מד

יחקור קצת בענין תופס לבע"ח ומגביה מציאה לחבירו

ב"מ ד' י' ע"א, תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, וכתב רש"י כאדם הבא מאליו כו' שלא עשאו הנושה שליח כו', ס"ל לרש"י דאם עשאו שליח לכו"ע קנה, והתוס' הקשו על זה מהא דיימר בר חשו בכתובות דף פ"ד דאמר לשלוחו לתפוס ואפ"ה אמר לו ר"פ אתה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולא קנה, והרא"ש הוסיף עוד להקשות מהא דבמשנה דאמר לחבירו תנה לי דלא זכה האומר ומדייק מינה רב נחמן דהא דאמרי רבנן במלקט הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני דלא זכה דאיירי גם מעני לעני והרי ר"נ בעצמו מפרש הטעם דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו משום דהוא כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים הרי מוכח דגם בשליח לא מהני דבמשנה הא אמר לו תנה לי, וצע"ק על התוס' מדוע לא הקשו כן מהמשנה ועיין בש"ך סי' ק"ה ס"ק א' הקשה מדוע לא כתב רש"י כן במס' גיטין דשם הוא עיקר הדין של תופס לבע"ח ורק בב"מ דהוזכר הך דתופס לבע"ח רק לטעם על הך דמגביה מציאה כתב רש"י דזהו רק בלא עשאו שליח, וע"כ נראה דהוקשה לי' לרש"י הא דאמר הכא דמגביה מציאה לא קנה משום דהוא תופס לבע"ח וא"כ הא קשה דהאיך קונין מציאה ע"י חצירו והניחא אם עומד בצד שדהו אז הקנין משום יד אבל במשתמרת דא"צ עומד בצד שדהו ס"ל לרש"י דאז אין הקנין משום יד וכן ס"ל להרבה מהראשונים רק הטעם משום שליחות ומזה הוכיח רש"י הכא דבעשאו שליח גם תופס לבע"ח קונה, שוב מצאתי באו"ת שכתב כן דמכח קושיא זו כתב רש"י כן, וכל זה הוכרח רש"י רק לר"נ ור"ח דאמרי דמגביה מציאה לא קנה משום דחב לאחרינא אבל הרי במסקנא אמר ר' יוחנן דמגביה מציאה קנה והקשו התוס' דהא ר' יוחנן אמר בגיטין דתופס לבע"ח לא קנה ותירצו התוס' דמציאה שאני דאמרינן מיגו דזכי לנפשי' זכי לאחרינא ועיין בשיטה מקובצת שהביא דהרמב"ן תירץ דר' יוחנן סבר דמגביה מציאה לא מקרי כלל חב לאחרינא דהא אין לשום אדם חלק בה ואינו גורם בתפיסתו רק מניעת הריוח לאחרים שלא יוכלו לזכות בה ולא דמי לתופס לבע"ח שהוא חב ממש לבע"ח האחרים הנושים בו ונאמר דגם רש"י ס"ל כהרמב"ן, וא"כ להמסקנא הא ניחא שפיר מה דקונה מציאה ע"י חצירו ולר"י שפיר מצינן לומר דתופס לבע"ח לא מהני גם שליח, דהא ודאי דלפי הסברא הפשוטה אין לחלק כלל בין עשאו שליח ללא עשאו וכמו שכתבו התוס' דהא גם בלא עשאו נעשה מעצמו שלוחו דזכין לאדם שלא בפניו ורק דלרב נחמן ורב חסדא מוכרח רש"י לחלק כן אבל לר"י מודה רש"י דאין לחלק בזה ולהלכה י"ל דמודה רש"י דגם שליח לא מהני ואתי' הך דכתובות שפיר כמו דמסיק כאן ר' יוחנן, ואי דא"כ קשה דהא בכתובות רב פפא הוא דאמר לשליח של יימר את תופס לבע"ח וא"כ הא מוכרח דאיהו סבר דגם שליח לא מהני ולפמש"כ מוכרח דר"פ ס"ל דמציאה לא מקרי חב כלל מדמהני בה חצר וא"כ תיקשה בגיטין דאמר ר"ח דתופס לבע"ח באנו למחלוקת ר"א ורבנן דפליגא גבי פיאה ודחי לי' ר"פ דלמא ע"כ לא קאמר ר"א אלא בפיאה דזכה משום מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ובפשיטות הי' יכול לדחותו וכשיטתו דבפיאה דאינו רק מניעת הריוח לא מקרי חב כלל ומשו"ה זכה לר"א משא"כ תופס לבע"ח גם זה לא קשה די"ל דעדיפא דחי לי' ר"פ דאפילו לדידך דס"ל דגם מניעת הריוח מקרי חב לאחרים וילפית תופס לבע"ח מפיאה ג"כ אין ראי' דשאני שם דמיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ואדרבה בזה מתורץ היטב מה דדחי שם ר"פ גם הראי' מרבנן דלמא עד כאן לא אמרי רבנן אלא גבי פאה דלא זכה משום דכתיב לא תלקט לעני אבל בכל תופס לבע"ח י"ל דקנה וכתבו התוס' דדיחוי בעלמא קאמר שם ר"פ דאיהו הא ס"ל בכתובות דתופס לבע"ח לא קנה ולפי"ז עיקר הדיחוי מה דאמר ר"פ לר"ח לחלק בין פיאה לשאר בע"ח הוא בעצמו לא ס"ל כן ובודאי דהוא דחוק קצת אבל לפי הנ"ל ניחא דעיקר הדבר מה דאמר ר"פ דבפיאה הטעם משום דכתיב לא תלקט מוכרח לאומרו אליבא דנפשי' דכיון דס"ל דבבע"ח לא מהני שליח ומדמהני חצר במציאה מוכרח דמציאה לא מקרי חב וא"כ הא ודאי קשה מאי טעמייהו דרבנן גבי פיאה דכל היכא דלא חב לאחרים ס"ל לר"פ דקנה ומוכרח לחלק דשאני פיאה דכתיב לא תלקט לעני ורק הא דאמר לר"ח דשאר תופס לבע"ח י"ל דקנה בזה הוא רק דיחוי דגם לרבנן מצינן למימר דקנה וכמש"כ התוס' אבל עיקר דברי ר"פ גם הוא בעצמו סובר כן

אמנם בזה אינו מתורץ רק קושי' התוס' שהקשו מכתובות אבל קושי' הרא"ש עדיין במקומה היא דגם אם נאמר כמש"כ הרי עדיין תיקשה לרב נחמן דס"ל דגם מציאה מקרי חב לאחרים ומפרש טעם דמציאה לא קנה משום תופס לבע"ח הרי אכתי תיקשה לדידי' דהא במשנה אמר לו תנה לי ולדידי' הא ע"כ שליח מהני, וע"כ נראה דס"ל לרש"י דבמשנה דאמר תנה לי לא עשאו שליח שיזכה עבורו רק אמר שיגביהנה לצרכו וע"כ אינו קונה בהגבהתו, והא דמסיק ר' יוחנן ואמר מגביה מציאה לחבירו קנה וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי וא"כ לכאורה רב נחמן דמדייק מהמשנה דלא קנה ע"כ סבר דתנה הוא כאומר זכה לי, זה אינו מוכרח, דר' יוחנן חידש סברא אחרת דאע"ג דמגביה מעצמו והוא לא אמר לו כלום קנה מ"מ כשאומר תנה לי גרע דהוא כאומר בפירוש שאינו רוצה שהוא יזכה עבורו וסברא זו הוא דלא ס"ל לרב נחמן דסבר דלא גרע מלא אמר כלל אבל גם ר"נ סבר דתנה לי לא עשאו שליח לזכות עבורו, אבל ע"י חצר דהתורה עשאתה שליח גם לזכות על ידה משו"ה מהני במציאה ועיי' בביצה דף ל"ט מילא מים ונתן לחבירו דרב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ורב ששת סבר כרגלי הממלא ורצה הגמרא לומר דפליגי בהא דרב ששת סבר בירא דהפקרא הוא וכתב רש"י וז"ל והמגביה מציאה לחבירו לא קנה דהוא תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ורב נחמן סבר בירא דשותפי הוא וכשאמר זה לחבירו למלאות לו מחלקו והלך בשליחותו נעשה שליח ואין זה מגביה מציאה לחבירו ועיי' באו"ת מה שהאריך הרבה בדברי רש"י הללו] ועכ"פ הרי להדי' מפרש רש"י דהפלוגתא הוא כשאמר לו מלא לי והאריך רש"י בדבריו דאם בירא דשותפין הוא והממלא לו הוא מחלקו נעשה שלוחו שפיר ומהני כיון דאין צריך זכי' לזכות בה כיון דהוא חלקו ומוכח מדבריו דלרב נחמן דאמר דהפקירא הוא לא נעשה שלוחו כלל, והא דס"ל לרש"י בתופס לבע"ח דמהני שליחות הוא דוקא כשאמר לו שיזכה עבורו וגם באומר סתם תפוס עבורי אפשר דהוא כלשון זכה עבורי אבל באומר תפוס ותנה לי אפשר דגם רש"י מודה דלא מהני דלא עשאו שליח לזכות עבורו גם לרב נחמן דלא מחלק במציאה בין אמר תנה לי ללא אמר כלום

ועוד יותר נראה לישב שני הקושיות דנאמר דגם רש"י מודה דבמציאה למ"ד לא קנה גם שליחות לא מהני, בו דס"ל כמו שכתב הנמוק"י במשנה דראה אותן רצין אחר המציאה בשם הרנב"ר דבממון לא שייך שליחות רק אם הוא שלוחו של בעל הממון ובמציאה הא ליכא בעל הממון שיעשנו שליח ורק בתופס לבע"ח ס"ל לרש"י דהמלוה מקרי בעל הממון כיון דנכסים של הלוה משועבדין לו, וזהו טעמם של התוס' שלא הקשו על רש"י מהמשנה