בית הלוי חלק ג שטו

פרוע במיגו דמזויף דס"ל דכה"ג חשוב מיגו כיון דלא יפסיד דהא אין מאמינים לו פרוע רק עד שיקיימו החתימה ואם יקויים לא יהי' נאמן ועד הקיום הרי יכול לומר מזויף ומה דבטענות מזויף יוחזק שקרן אח"כ משא"כ בפרוע זה אינו מגרע סברת המיגו ולהך מ"ד א"א לומר כמש"כ וגם באומר השכרתי' בעדים יש לו מיגו דחטפה והדר קשה למה אמרה הברייתא עליו הראי' ולזה משני הגמ' התי' השני ואבע"א כגון דנקט חד ואידך מסרך סרוכי כדי שיהי' ניחא לכו"ע, וא"כ לדידן דקיי"ל להלכה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משו"ה פסקו הרמב"ן והרשב"א דנאמן לומר השכרתי בפני פלוני והלכו למה"י ודו"ק: ב

עוד שם. את"ל תקפה מוציאין מידו הקדישה, אינה מקודשת וכתב רש"י הקדישה בלא תקפה, ולכאורה אינו מובן כוונתו בזה דהא ודאי נראה דגם בתקפה אינה מקודשת כיון דמוציאין מידו, ועיין במהר"ם שיף שכתב ג"כ דרש"י לא בא לשלול היכא דתקפה דמה שנא, והנראה דהרי עיקר האבעי' הוא אם הקדש הוא כמו תקיפה דצריך שכנגדו לצווח ואם שתק הוא הודאה או לאו כתקיפה הוא דלמה לו לצווח בשביל דיבורו וכמש"כ התוס' והוקשה לרש"י דלמה אמר דאם תקפה מוציאין ליכא למבעי' בהקדש והרי אכתי יש להסתפק היכא דשתק גם לבסוף דבתקפה כה"ג הא לכו"ע אין מוציאין ויש להסתפק בהקדישה מהו, וע"כ פרש"י דאיירי בלא תקפה ומשו"ה בכל גווני אינה מקודשת אם נאמר דמוציאין, דלדידי' השתיקה שבשעת ההקדש הא אינה הודאה כלל ובשעת דיבורו לא חל ההקדש כלל וא"כ גם בשתק גם לבסוף הרי רק אז הוי' ההודאה ופשיטא דלא יחול אז ההקדש דהרי בגזל שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואפילו אם לבסוף מחזיר הגזלן להנגזל הגזילה אין ההקדש חל למפרע, וכל האבעי' הוא רק למ"ד דאין מוציאין אפילו בצווח לבסוף דלדידי' השתיקה שבשעת החטיפה הוא הודאה ומשו"ה אם הקדש הוא כתקיפה הרי הוי' ההודאה תוך כדי דיבור של ההקדש וחל ההקדש אבל אם תקפה והקדישה הרי אם אח"כ יודה לו השני צריך להיות ההקדש חל בעת הדיבור כיון דבעת ההקדש הי' הטלית ברשותו וכשמודה לו השני גם אח"כ הרי הוא הקדש גמור וא"כ גם למ"ד מוציאין יש להסתפק בשתק לגמרי ובזה מובן ג"כ דברי התוס' שכתבו דהא דאמר את"ל אין מוציאין הקדישה מהו וכתבו דאיירי בשתק ולבסוף צווח ובודאי דלכאורה אינו מובן מנ"ל להתוס' דאיירי בצווח לבסוף דילמא איירי גם בשתק לגמרי דהרי ספיקו של בעל האבעי' הוא משום הסברא דלמה יצווח בשביל דיבורו וזה הא שייך גם בשתק לגמרי ורק דס"ל להתוס' דמדאמר את"ל אין מוציאין הקדישה בלא תקפה מהו ומלשון זה משמע להו להתוס' דהא דאמר מעיקרא את"ל מוציאין הקדישה אינה מקודשת דאיירי גם בתקפה ודלא כפרש"י וא"כ ע"כ איירי הכא בצווח לבסוף דבשתק לבסוף גם לדידי' יש להסתפק. הרי נתברר מחלוקת של רש"י ותוס' בכאן בפירושה של הסוגיא ולדינא אין נ"מ ביניהם רק נחלקים במשמעות פשט הסוגי': ג

בב"מ דף ז', שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אמר שלך הוא ופרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי רשב"ג אומר יחלוקו, ומפרשינן דפליגא באינו מקויים רבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואי לא מקיים לא פליג מ"ט חספא בעלמא הוא מאן קמשוי לי' שטרא לוה הא תאמר דפרע ורשב"ג סבר א"צ לקיימו, ולכאורה דהאריך כאן הגמרא יותר מבכל דוכתא דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והכא מפרש טעמו מאן משוי' לי' שטרא כו', והנראה דהנה הרא"ש בפרק שבועת הדיינים כתב דמשו"ה בא"ל אל תפרעני אלא בעדים דאינו נאמן לומר שפרעו בלא עדים דירא שמא יבאו עדים ויכחישוהו ומדבריו כתב הכנה"ג בכללי מיגו דמיגו שירא שיבאו ויכחישוהו אינו מיגו, והאו"ת בכללי מיגו אות ל"ז הקשה ע"ז מהא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ונאמן לומר פרוע במיגו דמזויף ונימא דמירתת שיבואו החתומים ויכחישוהו ויאמרו שהם חתמו, ובאמת דלא דמיא כלל דבאומר פרעתיך בלא עדים לא שייך לומר שיהי' נאמן במיגו דפרעתי בפני פלוני דהרי אם נאמין לו בטענתו זאת דפרע בלא עדים הרי לעולם יהי' נאמן דמיגו זו הא שייך לעולם אבל אם יאמר פרעתיך בפני פלוני הרי לא יהי' נאמן רק עד שיבאו העדים ואם יבאו ויכחישוהו יצטרך לשלם וא"כ אין זה מיגו דירא שיבאו, אבל בהך דמודה בשטר הא אין מאמינים לו שהוא פרוע רק עד שיבאו עדים ויקיימוהו וכשיבאו עדים הרי אז לא יהי' נאמן לומר פרוע ועד שיבאו העדים שפיר נאמן במיגו דמזויף דאם הי' טוען מזויף לא יפסיד יותר מעכשיו שאומר פרוע, ומ"ד דס"ל דא"צ לקיימו וכתבו התוס' בכתובות דף י"ט דס"ל דאין זה מיגו דירא שמא יבאו עדים, בע"כ צ"ל דס"ל דאע"ג דלא יפסיד כלל בביאתם מ"מ הרי יוחזק לשקרן שטען שקר וס"ל דגם בלא הפסד לא חשיבא מיגו ומ"ד דס"ל צריך לקיימו ס"ל דלהוחזק בשקרן לא איכפת לנו כל שלא יגיע לו הפסד בביאתם, ועכ"פ לא דמי לדברי הרא"ש כלל. ובני שיחי' הקשה לי דאכתי תיקשה על הרא"ש מסוגיא זו דכיון ששניהם אדוקים הרי עכשיו שטוען פרוע גם אם יבאו החתומים ויקיימוה הרי ג"כ לא יטול המלוה רק חציו אבל אם יטעון מזויף אם יתקיים אח"כ הא יצטרך לשלם כולו ולא יהי' נאמן לומר אח"כ פרוע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ואמאי חשיב לי' רבי מיגו, ועיי' בסימן פ"ב סעי' א' שנחלקו הפוסקים באומר מזויף ואח"כ נתקיים השטר אם אח"כ נאמן לומר פרוע אם גם זה בכלל האומר לא לויתי כאלו אמר לא פרעתי ואם נאמר דאינו בכלל זה ניחא דאח"כ יהי' נאמן לומר פרעתי ולא יטול המלוה רק חצי אבל להחולקים הא קשה דמאי מיגו שייך הכא ולכך הוסיף כאן הגמרא לבאר יותר מבכל דוכתא דשם הא נאמן משום מגו אבל הכא ע"כ מוכרח לומר דגם בלא סברא דמיגו צריך לקיימו דכל זמן שאין הלוה מודה בו שכתבו הוא חספא בעלמא גם בלא שום טענות הלוה וגם אם הלוה שותק ומשו"ה נאמן לומר פרוע והוא בכלל הפה שאסר הפה שהתיר ונאמן אע"ג דהכא ליכא מיגו, אמנם לדעת הפוסקים דלא טענינן מזויף לנפרע שלא בפניו ורק אם הלוה קמן וטוען מזויף הוא דצריך קיום ועיי' בש"ך סי' ק"ו ס"ק ו' ולדידהו מזויף הוא ככל שארי טענות והא דנאמן פרוע הוא רק משום מיגו דמזויף ככל מיגו שבש"ס לדידהו קשה הכא, וצ"ל דהני פוסקים יסברו כהפוסקים שבסי' פ"ב דגם בטוען תחילה מזויף יכול לומר אח"כ פרעתי ואינו בכלל כל האומר לא לויתי כו', עוד י"ל דשאני הכא כיון דהמלוה בעצמו מודה דאבדו ומצאו ובזה כ"ע מודים דגם אם הלוה שותק חיישינן לזיוף ובלא הודאתו ה"ל חספא ונאמן לומר פרוע גם בלא מיגו כי הכא, אמנם לפי"ז צריך לדחוק קצת בב"ב דף ק"ע דאמר שם דרבי ס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ורשב"ג סבר צריך לקיימו ופריך והא איפכא שמעינן להו דתניא שנים אדוקים בשטר כו' ולפמש"כ הרי הוא שני ענינים די"ל דרשב"ג ס"ל בעלמא צריך לקיימו ונאמן לומר פרוע במיגו דמזויף אבל בשנים