בית הלוי חלק ג שיד

נאמר דהודה לו לגמרי בשקר ונתן את שלו במתנה לחבירו שהתעסק בריב עמו ופשיטא דעדים מהני וכל זה ברור. ולהרמב"ם נראה לו דוחק לפרש הך עליו הראי' דקאי על טענתם הראשונה לא על הסכסוך שביניהם השתא דאיירי בי' הברייתא ומש"ה פסק דאינו נאמן

ובמה שהארכנו נעמוד על עומק דברי הרא"ש שכ' וז"ל והא דלא מהימן במה דאמר אגרתי' במיגו דאמר תקפה דה"ל מיגו במקום עדים הלכך מוקמינן לי' בידי' דחברי' ואמרינן לי' להאי זיל אייתי ראי' דבדמי אגרתי' נהלי' והדברים לכאורה הוא אריכות לשון שאינו מובן מש"כ ואמרי' לי' להאי זיל אייתי ראי' ומה רצה הרא"ש באריכות דבריו ובכל דוכתא דתני המוציא מחבירו עליו הראי' לא כ' הרא"ש כן וביאורו הוא כפשוטו שצריך להביא עדים, רק הכוונה בזה דהרא"ש מפרש והשתא אוגרת לי' בלא סהדי כפשוטו דאם אמר שהי' עדים נאמן ובפרט דהרא"ש הא ס"ל דחטפה נאמן והרי בזה כל הפוסקים מודים דאם חטפה נאמן צריך להיות נאמן אגרתי' בפני עדים במיגו דחטפה וא"כ קשה מה שהקשינו דהאיך תני בברייתא עליו הראי' דמוכח דאם אומר שהי' עדים לא מהני וזה לא ניחא לי' לפרש כמש"כ דהך עליו הראי' היינו על טענה הראשונה דהא פשטות הברייתא משמע דעליו הראי' על הך טענה דאיירי הברייתא בה ולכך הוסיף הרא"ש דבריו בזה דהא ודאי כשבאו וזה אומר אודיי אודי וזה אומר בדמי אגרתי' בודאי דאין להם לב"ד לשאול לו אם הי' עדים בדבר דהא מובן מהשאלה דאם הי' עדים יהי' נאמן ונמצא מלמדים אותו לטעון שקר דבודאי ישיב להם שהי' עדים וע"כ אין לב"ד להשיב לי' רק זיל אייתי ראי' ואם ישיב להם שהי' עדים רק הלכו להם באמת יהי' נאמן, וזהו שהוסיף הרא"ש בדבריו דהך עליו הראי' היינו דאמרי' לי' זיל אייתי ראי' ואם ישיב מה אעשה שהלכו להם יהי' נאמן והוא ביאור נכון בדבריו

והנה נתברר אשר לשני השיטות צריך לדחוק קצת בהסוגי' דלהתוס' והרמב"ן והרשב"א דחוק קצת הא דאמר בברייתא אבל אם הי' טלית יוצא מאחד מהם המוציא מחבירו עליו הראי' דמשמעו שיביא ראי' למה שטוען עתה ובהסכסוך שביניהם דאיירי הברייתא דהסכסוך הראשון שאמר אני מצאתי' לא נזכר כאן בברייתא כלל ומזה מוכח דאינו נאמן לומר אגרתי' בפני פלוני כו' ולעומת זה לדעת הרמב"ם דחוק קצת לשון הגמ' והשתא אגרתי' בלא סהדי וכמו שנתבאר

והנראה לומר לדעת התוס' ונפרש הכל כפשטי' דהא דתני המוציא מחבירו עליו הראי' היינו שמחויב להביא עדים על טענתו השני' שטוען בדמי אגרתי' ובלא עדים אינו נאמן לומר שהי' עדים וגם הא דאמר והשתא אוגרת לי' בלא סהדי ג"כ נפרש כפשטי' דזהו עיקר הטעם דמש"ה אינו נאמן ובלא האי סברא הי' נאמן במיגו דחטפה ואי דקשה א"כ באומר שהשכיר לו בפני עדים צריך להיות נאמן ואמאי הצריכה הברייתא שיביא עדים גם זה ניחא דהנה הא דאמרינן האי אמר אודיי אודי לי הא ודאי שאין הכוונה דבעי' שיטעון דוקא שבפירוש הודה לו שטלית זו שלך ואתה מצאת דהא ודאי דאין אנו צריכין להודאתו רק הכוונה אודה לי היינו שנתנה לו ברצונו הטוב ואפי' אם נתן לו בסתמא חשיבא הודאה גמורה דכיון שסילק עצמו מן הסכסוך ואינו רוצה שוב להתדיין עמו וסילק ידיו מן הטלית הרי הוא הודאה גמורה או מחילה או מתנה, וכמו דאיתא במס' ב"ב דף ל"ג דרב גידל אמר אנא קריבנא טפי וההוא גברא אמר דהוא קרוב טפי לסוף אודי לי' ואוקמא ר"ח בידו דר"ג אמר לי' להדר לי' פירי דקאכיל וא"ל ר"ח אמאי קסמיך מר אהאי גברא איהו הא קאמר אנא קריבנא טפי ומסיק שם אביי ורבא לא ס"ל הא דר"ח כיון דאודיי אודי וכ' שם התוס' דלא הודה לו ממש דר"ג קריב טפי דא"כ ודאי דהי' צריך להחזיר הפירות שאכל רק פירושו שסילק עצמו מן הסכסוך והסכים דיקחנה ר"ג וס"ל לר"ח דאין הסילוק רק מכאן ולהבא אבל לא על מה שכבר אכל ואביי ורבא ס"ל דחשיבא הודאה גמורה וצריך להחזיר גם מה שכבר אכל, הרי דבכה"ג חשיבא הודאה לכו"ע על מכאן ולהבא, וכן הכא פירושו דזה אומר שברצונו הטוב נתן לו הטלית דהויא הודאה או סילק עצמו ממנה דג"כ חשיבא הודאה וזה לשון הרמב"ם זה טוען הודה ונסתלק ממנה והכוונה כמש"כ, וחבירו מודה לו דנתן לו מרצונו הטוב רק שאומר שהשכירה לו בדמי' וזה אינה טענה טובה מצד עצמה ורק במיגו דחטפה הי' לנו להאמין לו ולזה אמרה הגמרא הטעם דהשתא אוגרת לי' בלא סהדי דמשום טעם זה גם מיגו לא מהני דהוה כמיגו במקום עדים ואם לאו האי סברא הי' לנו להאמינו במיגו ואם אמר השכרתי' לו בפני עדים והלכו להם ג"כ אינה טענה טובה מצד עצמה ורק אם הי' לו מיגו הי' צריך להיות נאמן אבל הרי שוב אין כאן מיגו והוא דהרי נתברר לנו דהי' עדים בעת הנתינה וגם הוא מודה דהנתינה הי' ברצון א"כ הא שוב ירא לומר שחטפה בע"כ דהרי כשיבאו ויעידו שהי' ברצון הרי יכחישו עיקר טענתו ויוחזק שקרן ויותר נוח לו לומר שנתנו ברצון רק זה הבטיח לו שכירות ואע"ג דהוא טוען עתה שהשכיר לו בעדים א"כ אומר שהי' עדים שידעו מהשכירות מ"מ אפי' אח"כ שיבאו ויעידו מן הנתינה בסתם ולא שמעו כלל מן השכירות מ"מ הרי בעיקר הטענה לא יהי' מוכחש ולא יהי' מוכחש רק במה שאמר שהעדים יודעים מהשכירות אבל לא בעיקר הטענה דהא מ"מ יכול להיות האמת כדבריו שהבטיח לו שכירות בחשאי והעדים לא שמעו מזה ואין לא ראינו ראי' ואפי' במעמד אחד דעת כמה מהפוסקים באה"ע סי' נ"ד דלא ראינו אינו ראי' ואפי' להחולקים שמה היינו רק לענין מעשה וס"ל דכיון דהי' במעמד א' היו רואים אבל כאן דאינו רק דיבור בעלמא שיבטיח שכירות כ"ע מודים דאינו ראי' אבל אם יטעון חטפה ויבאו עדים שראו שנתן לו ברצון הרי יוכחש בעיקר הטענה שלו ויוחזק כפרן, ומש"ה ליכא מיגו דחטפה ובלא מיגו אינו נאמן גם בלא סברא דהשתא אוגרת לי' בלא סהדי, ואע"ג דאם יבאו עדים ויעידו שנתנה ברצון ולא יהי' יודעים מהשכירות לא יהי' נאמן במה שאמר עתה השכרתי' ונמצא דלא יפסיד כלל אם יטעון חטפה מ"מ אין זה מיגו, ודכוותי' אשכחן במודה בשטר שכתבו דאיכא מ"ד א"צ לקיימו ואינו נאמן לומר פרוע במיגו דמזויף וכ' התוס' בכתובות דף י"ט הטעם דירא לומר מזויף שמא יכחישוהו העדים ויקיימו החתימה דאע"ג דלא יפסיד כלל בזה דהרי אם יקיימו לא יהי' נאמן גם במה שאומר פרוע דשטרך בידי מאי בעי ואין אדם פורע ומניח השטר ביד המלוה מ"מ הרי יכול להיות אמת שפרע ולא יוחזק שקרן משא"כ אם יאמר מזויף, ודכוותי' הכא ירא לומר דחטפה, וכיון דליכא מיגו שוב אינו נאמן לומר השכרתי', וכל זה הוא אם הי' עדים אז אבל אם שניהם מודים שלא הי' אז עדים הרי יש לו שפיר מיגו דחטפה רק אז הוא מיגו במקום עדים משום הך סברא דהשתא אוגרת לי' בלא סהדי, וא"כ שפיר אמרה הברייתא עליו הראי' דכשיאמר הי' עדים אינו נאמן כיון דאין לו מיגו והגמרא הוצרך להסברא דאוגרת לי' בלא סהדי משום דבאומר שלא הי' עדים הא שפיר יש לו מיגו ורק דמשום הך סברא הוא כמיגו במקום עדים, ועכ"פ בכל גווני אינו נאמן, אמנם כל זה הוא רק למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אבל למ"ד דצריך לקיימו נאמן לומר